גיליונות נחמה – בראשית 24

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת האחת עשרה (תשי"ב)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד א'-נ"ב

השוה את ספור הכתוב לספור העבד ונסה להסביר את סבת כמה מן השינויים:
היתר,
החסר,
שנוי הביטוי, חלוף הסדר. שים לב במיוחד:
1, 2, 4, 5, 7, 8, 10, 13, 15, 17-18.

לנקודה 4:

כי אל ארצי אם לא אל

רש"י כד, ל"ז

לא
תקח אשה
לבני
מבנות
הכנעני
– אם לא תלך תחלה אל בית אבי ולא תאבה ללכת אחריך:

הרכסים לבקעה:

אם
לא: גם זה מהשובעה,
כמו (במדבר י"ד כ"ה)
"אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם", וכן (במדבר י"ד ל"ה)
"אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת.. במדבר הזה יתמו ושם ימותו",
כך גם כאן:
בשבועה,
שתלך אל בית אבי.

העמק
דבר:

אם
לא: בלשון תנאי, כדי שיהיה במשמע,
שאם ילך ולא ישיג, אזי יקח גם מארצו, כדי שלא יבקשו תרקבי (=
שלושה קבים) דדינרי.

1. האם יש לנו כאן שלוש דעות או פחות?

2. *
איזו מהן נראית לך קרובה לפשוטו של מקרא?

3. *
לנקודה 4:

אל ארצי ואל מולדתי…אם לא אל בית אבי.

רמב"ן כד ז'

מבית
אבי …
ויתכן שיהיה טעם "אל
ארצי ואל
מולדתי", ארצי ומשפחתי, כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו, וכן ולקחת אשה לבני משם,
רמז אל "מבית אבי" וכן יאמר העבד (להלן פסוק מ)
ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי ואמר (שם מא) כי תבא אל משפחתי או שהיה העבד אומר כן לכבדם שישמעו לו:

ואשר דבר לי לשון רש"י,
לצרכי,
כמו עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על,
שאין נופל בלשון דבור אלא אלי אליו אליהם, ותרגומם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לי ולו ולהם ובפרשת ויצא יעקב הביא ראיה ממה שכתוב שם (להלן כח טו)
את אשר דברתי לך, שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן:

ואין החילוק הזה אמת, כי הנה מצאנו (שמות לב לד)
ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך,
וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד),
והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' אלוהיך לך (דברים ט ג)
וכן האמירה בשניהם (שמות ג יג)
ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ו"את אשר דברתי לך" פירושו שאמרתי לך עתה שאתן לך את הארץ ולזרעך ואברך אותך:

מה בין שני פירושיו ואיזה נראה לך מתאים יותר לפסוקים?

לנקודה 17-18:

רש"י כד, מ"ז

ואשאל
ואשים –
שנה הסדר שהרי הוא תחלה נתן ואח"כ שאל אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא:

רמב"ן כ"ב

ויקח
האיש נזם
זהב ושני
צמידים
על ידיה
– הכתוב הזה יחסר המעשה, שהיה צריך שיאמר "ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה"
ולכך אני אומר כי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה ויאמר לה בת מי את ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי"
שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה,
כאשר אמר להם,
אבל חסר כאן הנתינה וכן במקומות רבים:

רשב"ם כד, כ"ב

ויקח
האיש נזם
זהב –
י"ל שאחר ששאל לה בת מי את נתן לה כמו שכתוב בפנינו בסיפור דבריו אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דברי'
לכן הקדים מעשה לנתינה שנתן לה:

מה ביניהם בהסבר השנוי בין כ"ב–כ"ג ובין מ"ז?

רד"ק:
ל"ט:

והאמת כי הוא סדר להם הדברים כולם כאשר היו,
ולא נוכל לתת טעם לכל החסרים והמלאים,
כי רבו; והנה הוא ספר להם כל הדברים שהיו לו עם אדוניו והדברים שהיו לו עם רבקה,
וכי האל זמן לו הענין,
כאשר אמר לו אברהם, כי האל יצליח דרכו, וכן היה: כאשר שאל הוא מאת האל כן זמן לו האל,
וכל זה להראותם כי האל אוהב אברהם ועושה רצונו ולא יוכלו למנוע הנערה ממנו, כי מה' יצא הדבר.

ובשנות הדברים האלה יש בהם שנוי מלות אבל הטעם אחד, כי כן מנהג הכתוב בהשנות הדברים – שומר הטעמים אבל אל המלות.

השוה לדבריו דברי ראב"ע בהקדמה לעשרת הדברות (שמות כ' א')
החל מן "אמר אברהם המחבר:
משפט לשון הקדש…"
עד "ואחרים רבים תמצא מלות שונות – רק הטעם שוה"

… אמר אברהם המחבר – משפט אנשי לה"ק פעם יבארו דבורם באר היטב. ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם.
ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. ע"כ משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות. אמר ה' לקין ארור אתה מן האדמה.
כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ.
וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה.
ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות.
והנה אמר אליעזר הגמיאיני נא.
והוא אמר ואומר אליה השקיני נא. אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור וכתוב בכור השפחה אשר אחר הרחים.
ומשה הזכיר התפילה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל ואינו דומה לתפילה הנזכרת בפרשת כי תשא למי שאין לו לב להבין והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה ונבוכדנצר. ואחרים רבים תמצא מלות שונות.
רק הטעם שוה….

ושם להלן החל מן "ועתה נדבר על זכור ושמור.

… דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות.
והנה יצחק אבינו אמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי. כמו בטרם אמות.
א"כ מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה היא ידעה כי יצחק נביא לה'
והברכה שיברך בדרך נבואה היא.
על כן אמרה ליעקב לפני ה' והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה וככה עשה משה …

1.
הסבר במה שונים שני המפרשים האלה מן כל הנ"ל בגישתם לשאלתנו הראשונה.

2. מה יש לומר לשבחה או לגנותה של שיטה זו?

3. **
המסכים אתה עם הכלל של שניהם: "כי הכתוב שומר הטעמים לא המלות".

השאלות המסומנות *
קשות ואלה המסומנות ** קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת החמש עשרה (תשט"ז)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
שאלה כללית

נחלקו המפרשים בהבנת שליחותו של עבד אברהם,
יש סוברים ששלחו אברהם לארצו לקחת אשה לבנו – מכל אשר יבחר, ויש אומרים ששלחו אל משפחתו ורצה באשה ממשפחתו – דוקא.

1.
הסבר מה הן מעלותיה ומה הן חולשותיה של כל אחת משתי הדעות ונסה להכריע ביניהן.

2. **
מי ממפרשינו נוטה לדעה ראשונה ומי לשניה?

ב.
שאלות סגנון:

א'.
השוה:

ז':
ה'

אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי

י"ב א':

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך

התוכל למצוא סבה לשנוי הסדר?

ב.
השוה:

ז':
ה'

אלוקי השמים אשר לקחני מ….

ט"ו ז':

אני ה' אשר הוצאתיך מ…

התוכל להסביר, למה בחר אברהם בלשון "לקח"
ולא בלשון הרגילה "הוצאה"?

ועיין עמוס ז'
ט"ז!
ועיין שמואל ב'
ז'
ח'!

ג.
השוה:

כ"ד י"ז:

הגמיאיני נא מעט מים

כ"ה ל':

הלעיטני נא מן האדם האדם

הסבר את ההבדל בין שני הבטויים ועיין משלי י"ג כ"ה!

ג.
השוה:

1.
הסבר במה הייתה התנהגות רבקה שונה ממה שתיאר לעצמו העבד בתפלתו = ומה עלולות להיות הסבות שבגללן התנהגה כפי שהתנהגה?

2. למה לא ספר העבד לבני ביתה על התנהגותה כפי שהייתה באמת ולמה מסר להם את דבריה באותו ניסוח שהוא נסח אותם בתפילתו?

3. **
התוכל למצוא גם סבה לשנויים בדברי העבד.

הערה:
לשנויים המרובים – הוספות, מגרעות,
שנוי סדר שבין המעשה כולו (פסוקים א'-כ"ו)
לבין ספור העבד בבית רבקה כולו (פסוקים ל"ה–מ"ה)
עיין גליון חיי שרה תשי"ב.

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השש עשרה (תשי"ז)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

הערה לחלקו הראשון של הפרק עיין גליונות חיי שרה י"ב,
י"ג,
י"ד,
ט"ו,
ט"ז.

א.
שאלה כללית:

1.
השוה את תפלת העבד ותכניתו (פסוקים י"ב–י"ד)
לתכניתם של סרני הפלשתים (שמואל א' ו'
פסוקים ז'-י')
ולדברי יונתן ותכניתו (שמואל א' י"ד פסוקים ו'-י').

לאיזה משתי התכניות דומה מעשה העבד בפרקנו?
נמק תשובתך.

ב.
שאלת סגנון:

1. כד,
כ"ז.

אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני

א.
מה המוזר במבנה התחבירי של המשפט? העתק אותו בסמני פסוק!

ב.
למה נכתב במבנה מוזר זה?

2. כד,
נ'.

ויען לבן ובתואל

למה לא נאמר בלשון רבים "ויענו"?

והשוה גם בראשית ל"א י"ב

ותען רחל ולאה

במדבר י"ב א'

ותדבר מרים ואהרן במשה.

3. כד,
ס"א.

ותקם רבקה ונערותיה…
ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך.

מדוע נקרא האיש באותו פסוק בשני כנויים שונים – "עבד"
– "איש"?

ועיין גליון וישלח תש"ט שאלה 2.

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
מדברי המדרשים:

1. בראשית
רבה ט':

"מה'
יצא הדבר" (נ')
– מהיכן יצא? ר'
יהושע בר' נחמיה:
מהר המוריה יצא.
ורבנן אמרו: מהיכן יצא? "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'".

א.
** הסבר מה משמעות השאלה "מהיכן יצא" – הרי הם אומרים שפרוש "מה'
יצא"
ומה להם לחז"ל לשאל "מהיכן יצא"?

ב.
** הסבר את שתי התשובות ואת ההבדל שביניהן.

ילקוט
מעין
גנים
(כשר
תורה
שלמה
קע"ח
בפרק
כ"ד):

"מה'
יצא הדבר" וכי הם מאמינים בד' והלא הם עובדי ע"ז ומנחשים! אלא אמרו: "כאשר דבר ה'"
– בדעתכם,
אתם ואדונכם אברהם.

א.
כיצד יש לפרש לפי זה את שם ה' בפי לבן בפרק ל"א כ"ז?

ב.
** היכן מצינו עוד בתורה שידבר מישהו על דעת שומעו וליה לא סבירא?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי ד"ר נחמה ליבוביץ שנת העשרים ואחת (תשכ"ד)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
שאלה כללית

אל מי שלח אברהם את עבדו? השוה:

רמב"ן:

ויתכן שיהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי" – ארצי ומשפחתי, כי גם באנשי ארצו לא יחפץ, רק במשפחתו וכן (ז')
"ולקחת אשה לבני משם", רמז אל "מבית אבי" וכן אמר העבד (מ')
"ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי" ואחר (מ"א)
"כי תבוא אל משפחתי"…

אבן כספי טירת כסף:

נראה מיסוד הענין,
כי כונת אברהם היתה, כי אם לא ישיג אליעזר מבוקשו מבנות בית אביו שישא משאר בנות כשדים,
כי נראה שלא היה מחזיק לקחת אשה לבנו מבית אביו, אם לדעתו שאין הבדל בינם ובין שכניהם,
ואם לחשבו, שהם לא ירצו לשלוח בנותם,
ולכן אמר בסתם:
"כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך"
וטעם "מולדתי"
– ארץ מולדתי, הארץ שנולד שם…
ונוטה אני מדעת ראב"ע בפירוש (פ'
כ"ד)
"בת מי את"
שפירש "וכבר אמר" (ע'
למטה *), כי דעתי שהתורה ספרה כאן סדור המעשים כמו שהיו בזמנים הסדורים,
אבל הוא שינה את הדבר בספרו להם המאורע.

אבל המתנות שנתן הוא לה טרם ידעו אם היא מבנות אביו,
הלא כבר הודעתיך,
שאברהם לא עשה עיקר מבית אביו, מצורף לזה כי אינו נמלט בזה מתועלת,
כי אע"פ שלא תהיה אשה ליצחק,
הנה יקנה בזה יציאת שם בארץ מעושר רב ונדבת לב, ובזה ימצא רבים אשר ירצו ליתן לו בנותם; כי אין לחוס על המגדנות,
כי כל טוב אדוניו בידו ורב העושר בבית אברהם,
ועל כל פנים הרויחה הנערה קצת המגדנות,
למה ששמשה אותו שרות מופלג.

* ראב"ע:

אלו הייתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו,
ומצא שהיא ממשפחה אחרת היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום, כי "ויאמר בת מי את" פרושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום. וכן אמר (מ"ז)
"ואשאל אותה.. ואשים הנזם".

1. מה ההבדל בין שתי הדעות?

2.
התוכל להביא ראיות מן הספור כולו ומפרטיו לאחת משתי הדעות?

3.
הסבר מדוע אין ראיתו של הראב"ע מפסוק מ"ז מוכיחה כלל?

4. מה החולשה שבדברי אבן כספי על המתנות?

ב.
כד,
ז'.

ה'
אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי.

מנחה בלולה לר'
אברהם בן יעקב רפאפורט:

ד"ה
אשר
לקחני: ופרשו רש"י "ולא אלוקי הארץ,
שלא היו באי עולם…" (עיין שאלה ד1)
וזהו שמסדרי התפילות לא תקנו מלכות בברכה ראשונה של שמונה עשרה,
כי קודם אברהם לא נודעה מלכותו.

**
הסבר דבריו, הלא גם בשאר ברכות של שמונה עשרה לא תקנו מסדרי התפילות מלכות?!

ג.
כד,
ח'.

רק את בני לא תשב שמה

ראב"ע:

טעם
"לא
תשב" בעבור אברהם שהוא העיקר.

אבן
כספי:

גם זה שדמו המפרשים לזווג הלשונות תמיד,
והנה תמצא "ודור רביעי ישובו הנה" (בראשית),
ויותר מבואר (תהילים ט' י"ח)
"ישובו רשעים לשאולה"
ורבים כן, שהוא תחילת התנועה.

1. מה קשה להם בפסוקנו?

2. מה ההבדל בין תשובותיהם? ועיין עלון הדרכה

3. מה ראייתו מתהילים ט' י"ח?

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מיכאל פרלמן

כ"ג ז'.

ויקם אברהם וישתחו לעם–הארץ לבני–חת

איך יש לפרש פסוקנו לפי פסוקם של בעלי הטעמים,
ואיך היה פסוקנו מתפרש לו באה מלת "אברהם"
בטעם זקף?

מנחת שי:

חלוף בטעם: קדמאה (פ'
ג')
"ויקם אברהם מעל",
תניינא (פ'
ז')
"ויקם אברהם וישתחו".
וסימן:
מעל לעיל וישתחו מלרע.

פרט את דבריו!

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השלש עשרה (תשי"ד)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

לפרק זה עיין גם גליונות חיי שרה תש"ח,
תשי"א,
תשי"ב.

א.
שאלה כללית בסימן שעשה אליעזר פסוקים י"ב–י"ד:

ואולם רב המפרשים סבורים כראב"ד,
שלא היה מעשה אליעזר אסור כלל וכלל (ומשתדלים אף לבאר דברי הרמב"ם כך).

גור אריה: ודבר זה נראה לי ברור,
שלא היה במשעה אליעזר ניחוש כלל.

1.
הסבר,
כיצד אפשר לומר על מעשה אליעזר שלא היה נחש,
ובמה נבדל "סימנו"
מכל אותם סימנים שמביא הרמב"ם כדוגמא ל"נחשים".

ב.
כד,
ז'.

ה'
אלוקי השמים אשר לקחני בית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי 'ולזרעך אתן את הארץ הזאת',
הוא ישלח מלאכו לפניך.

רש"י כד, ז

ה'
אלהי
השמים
אשר לקחני
מבית אבי
– ולא אמר ואלהי הארץ ולמעלה אמר ואשביעך וגו'. אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ:

מבית אבי – מחרן:
דברי רש"י אלה מקורם בספרי האזינו פסקא ח

ויאמר ה' אל אברם לך לך: יבוננהו.
עד שלא בא אבינו אברהם לעולם כביכול לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד שנא'
שם כד ה'
אלהי השמים אשר לקחני אבל משבא אבינו אברהם לעולם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר שם כד ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ:

ודברים דומים גם בבראשית רבה של פ'
ג'
בפרקנו.

1.
הסבר מה כונת המדרש בדבריו:

"הקבה"ו מלך על השמים בלבד"

"משבא אברהם אבינו לעולם"

"אברהם המליכו לקבה"ו…"

2. *
הבא ראייה לדברי רש"י "שהרגלתיו בפי הבריות",
היכן מצינו בפרשת לך לך שבאמת כבר "היה רגיל בפי הבריות"?

3. **
מה ראה רש"י להביא דברי המדרש לפ'
ז'
ולא הביאם – בעקבות המדרש – כבר לפ' ג'?

רש"י כד, ז

ואשר
נשבע לי:
בין הבתרים.

ומקשין:
מניין לו לרש"י שונת הפסוק כאן לט"ו י"ח,
ודלמא כונתו לי"ב ז', ששם הלשון כלשון פסוקנו כאן?

4. ישב הקושיה!

5. מה ראה אברהם אבינו להזכיר כאן הלקחותו מארץ מולדתו ומבית אביו – והלא דווקא כאן עומד לקשור קשרי משפחה אתם?

הרכסים לבקעה:

כן מנהג לשון הכתוב בהצלחת דרך לומר,
שהלך מלאך לפני בעל הדרך.

התוכל להוכיח צדקת פירושו מכתובים אחרים?

6. **
היש להביא סיוע או סתירה משמות ל"ג ב' "ושלחתי לפניך מלאך"
לפרוש בעל רכסים לבקעה?

ג.
כד,
ט'.

וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו…

והשוה ביוסף בראשית מ"ז כ"ט

…
ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו:
אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי…

מ"ז ל'

…
ויאמר:
אנכי אעשה כדברך.

מדרש
ילמדנו:

אמר ר"י:
העבד עשה כעבדותו ובן חורין עשה כחרותו,
העבד:
"וישם העבד ידו תחת ירך אברהם אדוניו וישבע לו",
ובן חורין: "ויאמר אנכי אעשה כדבריך".

הסבר,
מהו רעיון המדרש הזה, מהו ההבדל בין בן חורין אמתי לבין עבד (גם מי שנפשו נפש בן חורין ומי שנפשו נפש עבד).

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי ד"ר נחמה ליבוביץ שנת העשרים (תשכ"א)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
שאלה כללית:

אברבנאל מקשה לפרשתנו:

למה ציווה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן ומה הועיל בתקנתו. והנה:
אם יצחק ציווה ליעקב כן,
היה מפני הנסיון שראה שהיו מורת רוח לו ולרבקה ולא נסה בזה אברהם.
ומדוע הרחיק בנות כנען ולא הרחיק בנות בתואל ונחור שהיו רעים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען? כל שכן שאמר "אשר אנכי יושב בקרבו" – דרשוהו חז"ל על ענר אשכול וממרא והם היו אנשים טובים ובעלי בריתו ולמה אסרם?

והנה תשובות אחדות לשאלתו:

המדרש הגדול בראשית:

כי
אל ארצי
ואל
מולדתי
תלך: והלא כולם עובדי עבודה זרה,
דכתיב (יהושע כ"ד)
"בעבר הנהר ישבו אבותיהם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים"
– ואברהם יצא מהם!!

אלא אמר אברהם:
הואיל ואני מגייר – אגייר ממשפחתי ומבית אבי, שהן קודם לכל,
ולא עוד אלא שהן קרובי משפחה".

מכאן אמרו: לעולם תהא דעתו של אדם קרובה לקרוביו,
ואם יש לו (קרובים)
עושה בטובתו, וכן הוא אומר (ישעיה נ"ח ז') "ומבשרך אל תתעלם".

דרשות הר"ן (רבנו נסים) על התורה: (מתוך הדרשה החמישי):

המצוות והעברות אשר בתורה הם על שתי פנים: מהם שיעשו רושם בגוף ובנפש,
כמדות וכמעשים, ומהם שיעשו רושם בנפש בלבד כאמונות. והנה אותם שיעשו רושם בגוף ובנפש הם אשר יעשו רשומם אל הבנים המשתלשלים מהם, כשנאה ונקמה וכאכזריות וכזימה ורכילות,
ודומיהם,
שהן יעשו רושם בנפש מהצד שהן עברות,
ובגוף,
לפי שהמדות יפעלו בליחות, כמו שהליחות יעשו תכונה במידות.

(כי כמו כאשר יהי הדם הלב רותח,
יהיה האדם כעסן,
כן מי שיכעס יעשה דם לבו רותח).

הנה אם כן אותן המידות יחייבו המזגים הגופניים ולזה ימשך ענינם לבנים, וזה רוע אנשי כנען.

אמנם הדברים העושים רושם בנפש בלבד והם האמונות עם היותן כוזבות ורעות, לא יתפשטו בבנים.
ולזה לבן ובתואל עם היותם עובדי עבודת כוכבים לא היה מחויב שיעבור רשומם לבניהם, ולכן בחר אברהם בהם והרחיק בנות הכנענים.

ולכן היו האבות מזהירין בבנות כנען להיות הכנותיהם הלביות (= מלשון "לב")
רעות ומועברות לבניהם אחריהם על הצד שאמרנו,
כי הן רושמות הנפש והגוף ולכן ימשכו לבניהם אחריהם.

שמואל דוד לוצאטו:

שאם היה מתחתן בהם, שוב לא יתכן לישראל להוריש הכנעני מארצו אחרי היותם אחים, כמו שלא יתגרו מלחמה במואב,
עמון ואדום.

1. מה ההבדל בין שלוש התשובות?

2.
התוכל להוכיח מפסוקים מפרשת לך לך שאין לקבל את תשובתו של המדרש הגדול?

3.
התוכל להוכיח מפסוקי התורה שבאמת היה רוע אנשי כנען מזה המין שתארו הר"ן?

4.
התוכל להוכיח מפסוקי פרשת לך לך, שאין ממש בתשובתו של שד"ל?

5.
התוכל לתת תשובה אחרת לשאלת אברבנאל משלושת התשובות הנ"ל?

ב.
שאלות בראב"ע:

ג.
כד,
ז'.

ה'
אלוהי אשר לקחני מבית אבי

רש"י:

ולא אמר "ואלוהי הארץ" ולמעלה הוא אומר (ג')
"ואשביעך בה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ". אמר לו: עכשיו הוא אלוהי השמים ואלוהי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות,
אבל כשלקחני מבית אבי היה אלוהי השמים ולא אלוהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ.

אבן–כספי משנה כסף ג'

ד"ה
אלוהי
השמים
ואלוהי
הארץ. ואין קושיה, כי אחרי כן לא אמר רק "ואלוהי השמים", כי כבר הודעתיך
שהביאור
חסר
ועזיבתו
אינו
חמס.

1.
הסבר את המלים המסומנות בקו?

2. מה ההבדל העקרוני בין שתי השיטות הפרשניות המיוצגות כאן ע"י שני הפרשנים?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת הארבע עשרה (תשט"ו)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

עיין גם גליון חיי שרה תשי"ב–תשי"ג!

א.
שאלה כללית

לשליחות אברהם את אליעזר מקשה אברבנאל:

למה ציווה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני? האם מפני שהיו עובדי עבודת כוכבים, גם בעבר הנהר היו כן ומה הועיל בתקנתו? והנה אם יצחק ציווה ליעקב כן, היה מפני הנסיון שראה שהיו מורת רוח לו ולרבקה ולא נסה בזה אברהם,
ומדוע הרחיקם ולא הרחיק את בנות בתואל ונחור שהיו רועים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען?

ענה לשאלתו! (שים לב: יש אפשרות לענות תשובות שונות,
תן אחדות!)

ב.
*כד,
ח'.

לא תשב שמה

ראב"ע:

וטעם
"לא
תשב" בעבור אברהם שהוא העיקר.

1. מה קשה לו?

2.
האפשר לישב בדרך זו גם אותו קשי שבפרק ט"ו פ' ט"ז "דור רביעי ישוב הנה"?

ג.
כד,
י"ב.

ה'
אלוקי אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם.

הבאור (ר'
שלמה דובנא מעוזרי הרמבמ"ן במאה הי"ח):

כטעם הכן פצי לפני, וכן (בראשית כ"ז)
"כי הקרה ה'
אלוקיך לפני" והכלל:
כל דבר שיארע לאדם בלי השתדלות וחריצות מכוון לכך יקרא "מקרה"
בלשון הקדש. (והכל בהשגחה מאת ה' המסבב הסבות אל התכלית המכוון מאותו יתברך (ומה שקראו המחקרים האחרונים "מקרה גמור" והוא מאורע בלי עלה וסבה כלל הוא עניין אחר,
לא ימצא זכרו בכל ספרי הקדש, ויתכן שאין לו מציאות כי אם בדמיון,
להיותנו בלתי יודעים המשך הדברים וסבותיהם, ויראו לנו כאלו קרו בלי סבה כלל.)

1. מה הקשי בפסוקנו שאותו רצה הבאור לישב?

2. **
האין סתירה משמואל א' ו'
ט'
"כי לא ידו ננעה בנו מקרה הוא היה לנו"
לפירושו של בעל הבאור?

ד.
כד,
** לה.

וה'
ברך את אדני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים.

העמק
דבר:

באשר אפשר שאברהם אינו מתאוה לכל זה ואין זה אצלו בכלל ברכה והוא עשיר השמח בחלקו ואם כן אין בזה להוריש לבנו – על כן פרש להם שהוא עשיר ממש.

מה התמיהה שבפסוקנו שרצה לישב?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.

ספורו של עבד אברהם (ל"ז–מ"ח)
היא חזרה על המסופר בחלק הראשון של הפרק. מצא את ההבדלים הרבים (הוספות,
חיסורים,
שינויים)
שבין שני הספורים והשתדל לבארם ולנמקם.

והרי לפניך דוגמא:

פס'
ג'…
אשר לא תקח אשה פס'
ל"ז…
לא תקח אשה

פס'
ד'…
כי אל ארצי ואל מולדתי…פס'
ל"ח…
אם לא אל בית אבי…
ואל משפחתי

העמק דבר (הנצי"ב מואלאזין) – מבאר את השנוי בדברי העבד:

"בלשון תנאי, כדי שיהא במשמע שאם אך ילך ולא ישיג אזי יקח גם מארצו. ואמר (העבד)
כן,
כדי שלא יבקשו תרקבי ודברי (פרוש שלוש קבים דנרים). ומשום הכי הקדים אל בית אבי (והוסיף אל משפחתי)
כדי שלא יבין (לבן)
שדוקא אל בית אביו אלא גם משפחתו בכלל רק תחילה ילך אל בית אביו".

הערה למתחילים: טרם גשתך לענות על השאלה הזאת רצוי,
שתעתיק לך את שני הספורים בשני טורים זה מול זה כנ"ל.

1. היש בדברי אליעזר בפסוקים י"ג,
י"ד משום "לא תנחשו"?

(עיין קדושים י"ט כ"ו ורש"י שם.)

2. במה גדלה התנהגותה של רבקה לפי הפסוקים י"ח–כ"א על משאלת לב העבד לפי פסוק י"ד?

3. מה קשה

א.
לראב"ע פס' ח'

לא
תשב שמה
– שיעמוד בארץ ישראל.
וטעם לא תשב בעבור אברהם שהוא העיקר:

ב.
לרמב"ן פס' ל"ב

(הפסוק המובא הוא שמואל א',
פרק ט', פסוק י"א)

ויבא
האיש
הביתה אליעזר הוא האיש הבא ויפתח הגמלים יחזור על לבן, שעשה עם אורחיו דרך מוסר ויפתח גמליהם,
ויתן להם תבן ומספוא ונתן מים לרחוץ רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו כי רחוק הוא שיהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו וכן ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור (להלן לז כח),
כי "וימשכו"
חוזר אל אחיו הנזכרים בפסוק הראשון וכן ויאמר ציבא אל המלך ככל אשר יצוה אדוני המלך את עבדו כן יעשה עבדך ומפיבושת אוכל על שולחני כאחד מבני המלך (ש"ב ט יא),
והם דברי דוד,
ורבים כן:

ג.
לרש"י פס' ס'

את
היי לאלפי
רבבה –
את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנא' לאברהם בהר המוריה הרבה ארבה את זרעך וגו'. י"ר שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת:

מה מכריח את רש"י לפרש פסוק נ"ה ימים – שנה ולא כפרושה הרגיל של המלה?

פסוק
מ"ט על
ימין
ועל
שמאל
–
מבנות ישמעאל ומבנות לוט ולא כפשוטן של המלים? (כמו שפרש בהעמק דבר:

אחפש עצות לדבר,
וימין ושמאל הוא כינוי לאופנים שונים בדרך הישר או בדרך עקלתון?)

ב.
שאלות רשות לא בשביל מתחילים.

פסוק ד':

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך.

קרא בראשית ל"ד,
י"ב א', אסתר ח' ו'.

קרא:
ברש"י לבראשית י"ב,
ב

מארצך
– והלא כבר יצא משם עם אביו ובא עד לחרן אלא כך אמר לו התרחק עוד משם וצא מבית אביך:

קרא:
בראב"ע פתיחה לפרשת לך לך

א השם ציווה לאברהם ועודנו באור כשדים שיעזוב ארצו ומקום מולדתו גם בית אביו. והטעם שידע השם שתרח אחר שיצא ללכת אל ארץ כנען ישב בחרן. ותרח לא מת עד אחר שישים שנה שיצא אברהם מבית אביו מחרן רק הכתוב לא פירש שניו בצאתו מאור כשדים.ואחר שאמר אשר אראך –
גלה לו הסוד כי כן כתוב ויצאו ללכת ארצה כנען. או יהיה טעם אראך הוא שאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה:

קרא ברמב"ן לבראשית כ"ד ז'.

מבית
אבי ומארץ
מולדתי לשון רש"י,
מבית אבי, מחרן ומארץ מולדתי,
מאור כשדים אם כן "אל ארצי ואל מולדתי תלך"
יהיה אור כשדים,
וחלילה חלילה שיתערב זרע הקדש בבני חם הפושע אולי יאמר שהיה לו משפחה שם מזרעו של שם,
אבל העבד לחרן הלך כאשר דבר אדניו ואולי יחשוב הרב כי ארץ מולדתו אור כשדים,
אבל "מולדתי"
היא משפחתי, ו"ארצי"
ארץ אשר גר בה וכל אלה דברים בטלים, כי בכאן אמר ולקחת אשה לבני משם,
ועוד כי ימים רבים עמד בארץ כנען יותר מחרן,
ולמה תקרא חרן ארצו בעבור שגר בה ימים:

אבל "אל ארצי ואל מולדתי", ארצי ששם מולדתי,
כי שם עמד ומשם היו אבותיו מעולם,
וכבר נתבאר (לעיל יא כח,
יב א) ובבראשית רבה (נט י) מבית אבי, זו ביתו של אביו, ומארץ מולדתי זו שכונתי ויתכן שיהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי", ארצי ומשפחתי, כי גם באנשי ארצו לא יחפוץ רק במשפחתו, וכן ולקחת אשה לבני משם,
רמז אל "מבית אבי" וכן יאמר העבד (להלן פסוק מ)
ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי ואמר (שם מא) כי תבא אל משפחתי או שהיה העבד אומר כן לכבדם שישמעו לו:

ואשר דבר לי לשון רש"י,
לצרכי,
כמו עלי, וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור מפורשים בלשון על,
שאין נופל בלשון דבור אלא אלי אליו אליהם, ותרגומם עמי עמיה עמהון, אבל אצל אמירה נופל לי ולו ולהם ובפרשת ויצא יעקב הביא ראיה ממה שכתוב שם (להלן כח טו)
את אשר דברתי לך, שהרי עם יעקב לא דבר קודם לכן:

ואין החילוק הזה אמת, כי הנה מצאנו (שמות לב לד) ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך, וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב ד), והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' אלוהיך לך (דברים ט ג) וכן האמירה בשניהם (שמות ג יג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ו"את אשר דברתי לך"
פירושו שאמרתי לך עתה שאתן לך את הארץ ולזרעך ואברך אותך:

1.
הגדר,
המושגים:
ארץ מולדת, מולדת,
משפחה,
בית אב.

2. תאר תחומי המושגים האלה והיחס שביניהם באמצעות ציור הנדסי.

3.
הכרע לפי מסקנותיך מן הפסוקים הנ"ל מתי ניתן הצו לאברהם ללכת לארץ כנען, אם בארץ כשדים כדעת הראב"ע שלפיה קשות המלים ומבית אביך, או כדעת רש"י בחרן, שלפיהם קשה "וממולדתך".

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שלישית (תש"ד)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.

רבים ומעניינים השנויים בין ספור התורה א'-כ"ח ובין ספור העבד על קורותיו ל"ד–מ"ח.

נסה להסביר סבת אי–אלה משנויים האלה:

ב.

מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

לראב"ע ח'

לא
תשב שמה
– … וטעם לא תשב בעבור אברהם שהוא העיקר:

לרש"י כד, י

(י)
מגמלי
אדוניו
– (ב"ר)
נכרין היו משאר גמלים שהיו יוצאין זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים:

לרש"י כד, י

וכל
טוב
אדוניו
בידו –
(ב"ר)
שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם:

לראב"ע י"ב

הקרה
נא לפני
– כטעם הכן חפצי לפני. וכן כי הקרה ה' אלהיך:

לספורנו י"ט

ותכל
להשקותו
ותאמר –
המתינה לדבר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט:

לרש"י כד, ל"ב

ויפתח
– התיר זמם שלהם שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים (ב"ר):

לספורנו כד, נ"א

כאשר
דבר ה'
– שגזר בת פלוני לפלוני שהרי נתן אות על רצונו בזה:

וכיצד אפשר לתרץ קשי זה על פי דברי הרמב"ן ויקרא י'
י"ג ד"ה הוא אשר דבר ה'?

הרמב"ן ויקרא י,
ג

הוא
אשר דבר
ה' לאמר
– היכן דיבר, ונקדש בכבודי (שמות כט מג),
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי,
אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה,
והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר יב ב)
ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי, שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו:

ורבי אברהם גם כן אמר,
הוא אשר דבר ה' לאמר,
כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג ב)
וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן, הוא דבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו:

ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה,
כי דבר השם,
גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה, דברתי אני עם לבי (קהלת א טז),
חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה ד),
זה הענין, על דבר הכסף (בראשית מג יח)
וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כד נא),
גזר,
וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מ"א טז לד):

והנה אמר משה,
המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו,
בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד,
שיהיו נוהגים כבוד במשכני:

ג.
כד,
כ"א.

והאיש משתאה

ספורנו כד, כא

משתאה
– משתומם על רוב הזריזות לעשות חסד: מחריש.
ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחק המוסר. לדעת להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה: ההצליח ה' דרכו.
אם יהיה ע"צ הטוב והחסד הגמור: אם לא. ושיהיה כל זה לתקות איזה שכר:

שאלה אחת עומדת לפני שני המפרשים הנ"ל ובאופנים שונים הם פותרים אותה.

מהי השאלה ומהו ההבדל בין תשובותיהם?

הכתב והקבלה:

כי אחרי שהעבד לא אמר בתחילת הענין "הנערה אשר תשקה לגמלים, כי אם "אשר תאמר: אשקה",
אם כן לא היה ראוי לו להטריחה עד שתשקה כל הגמלים,
כי גם באמרה נשלם מבוקשו,
לכן אמר הכתוב שבהיותו משתומם ומתבהל על המראהף היה סבה שהחריש לה ולא מנאה מטרחת השקאת הגמלים.

ה.
* כד,
כ"ב.

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש…

רמב"ן כד, כב

ויקח
האיש נזם
זהב ושני
צמידים
על ידיה
– הכתוב הזה יחסר המעשה, שהיה צריך שיאמר "ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה"
ולכך אני אומר כי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה ויאמר לה בת מי את ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי"
שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה,
כאשר אמר להם,
אבל חסר כאן הנתינה וכן במקומות רבים:

רש"י כד, מ"ז

ואשאל
ואשים –
שנה הסדר שהרי הוא תחלה נתן ואח"כ שאל אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא:

מה ביניהם בביאור הקשי?

באר בדברי הרמב"ן את הביטוי "יחסר המעשה".

ו.
* שאלות להבנת הרשב"ם

ז.
* שאלות סגנון ומבנה

*
כ"ד–כ"ה.
למה חזר הכתוב על המלה "ותאמר",
והלא שני הפסוקים דברי רבקה הם?

* שליח אברהם נקרא בפרקנו החל מפסוק ב'
"עבד".
החל מפסוק כ"א ועד פסוק ל"ד נקרא "איש"
ואח"כ חוזר הכתוב וקוראו "עבד".
ובפסוק מ"א נקרא גם "איש"
וגם "עבד".
התוכל להסביר תופעה זו?

ח.
* כד,
כ"ט–ל'.

סדר הפסוקים האלה מוזר ונראה כאלו צריך היה להיות הפוך: ויהיה כראות – וכשמעו – וירץ לבן.

כיצד יש לבאר סדר פסוקים זה? (השוה את סדר הפסוקים בראשית כ"ט י', י"א,
י"ב.
שמואל ב, א י"א–ט"ו.)

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה רביעית (תש"ה)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
שאלה כוללת:

אברבנאל מקשה:

למה ציווה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן ומה הועיל בתקנתו. והנה:
אם יצחק ציווה ליעקב כן,
היה מפני הנסיון שראה שהיו מורת רוח לו ולרבקה ולא נסה בזה אברהם.
ומדוע הרחיק בנות כנען ולא הרחיק בנות בתואל ונחור שהיו רעים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען? כל שכן שאמר "אשר אנכי יושב בקרבו" – דרשוהו חז"ל על ענר אשכול וממרא והם היו אנשים טובים ובעלי בריתו ולמה אסרם?

ושד"ל תירץ:

שאם היה מתחתן בהם, שוב לא יתכן לישראל להוריש הכנעני מארצו אחרי היותם אחים, כמו שלא יתגרו מלחמה במואב,
עמון ואדום.

1. מהי חולשת תשובתו של שד"ל.

2. נסה לענות על שאלת אברבנאל תשובה אחרת!

ב.
שאלות מבנה וסגנון.

1. מה הקשר והיחס בין שני פרקי פרשתנו כ"ג–כ"ד?

2. מה הקשר והיחס בין פסוק א' לפרק כלו. (השוה פ' א'
בפרק כ"ז!)

3. *
למה חוזר בפסוק א' שם אברהם פעמים ואינו מזכירו בכנוי (דוגמת כ"ו י"ב)?

4.
השוה את שלוש השבועות: כ"ד ג': ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ

לקמן:
מ"ז ל"א:
השבעה
לי

שמואל א' כ"ד כ"ב:
השבעה
לי
בה'

התוכל לבאר את סבת השנוי בסגנון ההשבעה?

ז'.
לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי.

י"ב א' לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.

הסבר את סבת שנוי הסדר.

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
שאלות ברשב"ם.

1.
באלו מפרושיו לפרקנו דבריו מכוונים כנגד רש"י והוא מתנגד לו מבלי להזכירו?

2. **
מה קשה לו בפרושו י"ד ד"ה אותה הוכחת

3. מה קשה לו בפרושו כ"ט ד"ה על ימין או על שמאל ומה מכריחו לפרש כך?

3. מה קשה לו בפרושו נ'
ד"ה לא נוכל דבר אליך

4. מה קשה לו בפרושו ס'
ד"ה את היי לאלפי רבבה

*
ליודעי לועזית:

ה.
כד,
כ"ז:

אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדני.

תרגום רמבמ"ן:

איך בין אויף דעם רעכטען וועגע, וועלכען מיך דער עוויגע געפיהרט האט, אים הויזע מיינעס…

תרגום הירש:

איך בין נאך אויף דעם וועגע – אונד גאט האט מיך שאן אינ'ס האוס…

בובר–רוזנצוויג:

מיינען וועג האט ער מיך געפיהרט אינס האוס…

מהו הקשי הסינטקטי בפסוקנו העומד בפני המתרגמים ומה הן הדרכים השונות שבהן הם משתדלים להתגבר עליו?

עצה
טובה: מעניינים השנויים בין ספור התורה א'-כ"ה ובין ספור העבד ל"ד–פ"ה.
עמדנו עליהם בגליון חיי שרה תש"ב וביחוד תש"ד,
עיין שם. ועיין בשאלה זו במלבי"ם המעונין בחזרות ממין זה ובשנויים ועיין גם שמואל א' ד'
י'-י"א בהשואה לשם י"ז ושם י"ט.
שמואל א' ט"ו ח'-ט'
בהשואה לשם ט"ו.

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה חמישית (תש"ו)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

גליון זה הוא המשך גליונות תש"ד–תש"ה,
שעסקו בעיקר בחלקים הראשונים של פרקנו. לכן עוסק גליוננו בעיקר בפסוקים האחרונים החל מן מ"ח.

בייחוד ללומדים בחוגים בארגוני נער,
ובחברות נער.

א.
השווה:

השוה את השנויים – גם את הדקים שבהם – שבין דברי הכתוב א'-כ"ז ובין ספור המעשה בפי העבד ל"ד–מ"ה.
בארו נמוקיהם. לצורך זה מוטב שתכינו מראש שני הספורים באופן מקביל בשני טורים,
בזה:

מה הכוון הכללי שבכל השנויים בספורו של העבד? (העזר במלבי"ם!)

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י.

ג.
כד,
נ"א.

ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'

ראב"ע כד, נא

דבר
ה' – גזר וכן בדבר ה' שמים נעשו או הוכיח בחלום:

ספורנו כד, נא

כאשר
דבר ה'
– שגזר בת פלוני לפלוני שהרי נתן אות על רצונו בזה:

רמב"ן ויקרא י'
ג'

הוא
אשר דבר
ה' לאמר
– היכן דיבר, ונקדש בכבודי (שמות כט מג),
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי,
אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה,
והייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר יב ב)
ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי, שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו:

ורבי אברהם גם כן אמר,
הוא אשר דבר ה' לאמר,
כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג ב)
וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן, הוא דבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו:

ולדעתי
בדרך
הפשט אין צורך לכל זה, כי דבר השם,
גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו, והדבור יאמר בכל אלה, דברתי אני עם לבי (קהלת א טז),
חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה ד),
זה הענין, על דבר הכסף (בראשית מג יח)
וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כד נא),
גזר,
וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מ"א טז לד):

והנה אמר משה,
המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו,
בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, ועל פני כל העם אכבד,
שיהיו נוהגים כבוד במשכני:

הכתב
והקבלה:

שבעל המסביות בהשגחתו העליונה יביא זוג זה אל התכלית הנרצה. ועל ההנהגה העליונה יאמר כאן כאשר דבר ה' (וויע ער געלייטעס)
ולשון "דבור"
ישמש גם על ההנהגה כמו (תהילים מ"ז)
"ידבר עמים תחתינו",
וכמו שכתוב בפנחס.

(להבנת דבריו ע"ד רש"י דברים ל"א ז' ד"ה אתה תבוא "דבר אחד לדור".
(במדבר כ"ו ב') וידבר אותם.)

שד"ל:

כמו שהאל גלה רצונו ע"י המאורע.

ועיין גליון שמיני תש"ג שאלה ב'
ודברי בעל עקדת יצחק המובאים שם!

(**
ועיין מורה נבוכים כ' פרק מ"ח וביחוד סוף הפרק מן "ואמר בעניינים המקריים…)

1. מהי השאלה העומדת בפני כל המפרשים הנ"ל?
מהי תשובותיהם?

2. במה אין פסוקנו דומה לויקרא י' ג'?
באם מתאימה תשובת הרמב"ן יותר לפסוקנו או לפסוק בויקרא?

3. במה שונה תשובת הכתב והקבלה מכל הדעות הנ"ל ובמה יש לערער על תשובתו?

עצה
טובה
לקוראי
לועזית: קרא ב"ישורון"
הגרמני 1921 ע'
206-222

D. Feuchtwang: Genesis 24. eine Interpraetationsstudie

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה ששית (תש"ח)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
כד,
יב – יד תפלת העבד:

…
והיה הנערה אשר אומר אליה…
אותה הוכחת…

דעות רבות לחכמים ולמפרשים בדברי העבד אם היה בו משום נחש או לא.

רמב"ם
הלכות
עכו"ם
י"א
ד':

אין מנחשים כגויים,
שנאמר "לא תנחשו". כיצד הוא הנחש?
כגון אלה שאומרים.
"הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום,
שאם אלך אין חפצי נעשים.
הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום,
שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי".
וכן אלו השומעים צפצוף העוף אומרים: "יהיה כך ולא יהיה כך;
טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני "…
*) וכן המשים סמנים לעצמו: "אם יארע לי כך וכך,
אעשה דבר פלוני,
ואם לא יארע לי, לא אעשה" – כאליעזר עבד אברהם.
וכן כל כיוצא בדברים האלו,
הכל אסור.

*) השגת
הראב"ד:

זה שבוש גדול הוא שהרי דבר זה מותר ומותר הוא… ואיך חשב על צדיקים כמותם (אליעזר ויונתן) עבירה זו? ואי הוי אינהו מפקיה פולסיה דנורא לאפיה.

גור אריה: ודבר זה נראה לי ברור,
שלא היה זה ניחוש כלל.

הסבר את דעת האומרים, כי לא היה במעשה אליעזר נחש כלל,
ובמה נבדל אפוא הנחש – כפי שהוא מוגדר בדברי הרמב"ם?

ב.
השוה:

השווה את דברי העבד בתפילתו לתשובת רבקה ומעשיה.

אור החיים

… לתוספת ותרנות בתכונה הצדקת, שאם הייתה מקדמת לומר "גם לגמליך אשקה"
קודם ששתה הוא,
יש מקום לו למהר להקל טורחה, כיון שעוד לפניה טרחת הגמלים,
מה שאין כן קודם שאמרה לו "גם לגמליך" יחשוב שזהו כל טורחה להשקותו וישתה כחפצו לאט לאט ואחר ששתה,
תיכף אמרה לו "גם לגמליך אשאב".

הכתב
והקבלה:

דקדקה בלשונה ולא אמרה כמו שאמר העבד "שתה וגם גמליך אשקה" – כי בזה השוה אותו לגמלים,
כן פסקה ואמרה "שתה אדוני לבד"
ואחר זמן אמרה "גם לגמליך אשאב".

העמק
דבר:

ותכל
להשקותו
– היא
מנעתו להשקותו,
כי כך ראוי להיות נזהר להולך בערב ושמש, שלא לשתות כל צרכו מים קרים, אמרים שלא יחשוב כי היא מונעת ממנו באשר רע לה ששותה הרבה, על כן חזרה ואמרה גם לגמליך אשאב עד אשר כלו לשתות"
מעצם ולא אמנע מהם כל הצורך.

1. מהי השאלה העומדת בפני כל המפרשים הנ"ל?

2.
התוכל לענות לשאלה זו תשובה נוספת?

3.
התוכל להסביר, למה לא ספר העבד (פסוק מ"ו)
דברים כהויתם (כפי שסופרו בפסוקים י"ח–י"ט)
אלא חזר על דברי עצמו בפסוק י"ד?

ג.
כד,
י:

וכל טוב אדוניו בידיו

רש"י כד, י

כל
טוב
אדוניו
בידו –
(ב"ר)
שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם:

רמב"ן כד, י

וכל
טוב
אדוניו
בידו –
לשון רש"י שטר מתנה,
שכתב לו כל אשר לו כדי שיקפצו לשלוח לו בתם וכן בבראשית רבה (נט יא) דייתיקי ולדעת זו מה שכתוב (להלן כה ה)
ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק,
לומר שהחזיק אותו בנכסים בשעת פטירתו שלא יערערו בו,
כמו שאמר וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי ואם כן תהיה מלת הלקיחה מושכת "וכל טוב אדוניו בידו", לקח בידו, או,
ויקח העבד עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו וילך:

ואחרים
מפרשים כי העבד כאשר נשבע מיד הלך מעצמו ולקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו, כי כל טוב אדוניו היה בידו, והוא פקיד ונגיד על הכל לקחת ממנו כאשר ירצה,
כמו שאמר (לעיל פסוק ב)
המושל בכל אשר לו:

והנכון
בעיני
כי טעם הפסוק הזה כטעם הכתוב בחזאל (מ"ב ח ט)
וילך חזאל לקראתו ויקח מנחה בידו וכל טוב דמשק משא ארבעים גמל, אף כאן אמר כי לקח כל טוב אדוניו בידו משא עשרה גמלים, והענין,
כי כל הטוב והמעולה במינים ההם פירות ומגדנות מכל הנמצא בדמשק או בבית אדוניו, לקחו משא הגמלים והוליכו מנחה בידם וכן (להלן מה כג)
עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים והמקראות יקצרו לשונם במובן:

מה הקשי בפסוקנו?

מה בין רש"י לרמב"ן בישוב הקשי?
(שים לב: שני פרושים מובאים ברמב"ן,
נוסף על פירוש רש"י – "דעת המפרשים" ודעתו – "והנכון בעיני".)

למה תרגם אונקלוס כאן:

כל טוב

– "וכל שפר"

ולא כמו שתרגם מ"ה י"ח:

טוב ארץ מצרים

– "ית כל טוב ארעא"?

ד.
כד,
יא**

לעת ערב לעת צאת השואבות.

בראשית
רבה נ"ט:

א"ר הונה: בשעה שאדם הולך "יקח אשה ושמע קול כלבים מנבחים הוא מצית (=
מטה אוזן לשמע),
מה אינון אמרין,
– "לעת ערב לעת צאת השואבות"

הסבר מדרש תמוה זה והעזר בתהילים נ"ט פסוק ז'

ה.
כד,
כ"א.

והאיש משתאה לה מחריש דעת ההצליח ה'…

תרגום אונקלוס:

וגברא שהי בה מסתכיל שתיק למידע האצלח יי אורחיה אם לא:

ספורנו כד, כא:

מחריש.
ולא אמר לה אל תטרחי כל כך כמו שהיה ראוי בחק המוסר.

לדעת
– להכיר מתוך אופן חסידותה וזריזותה:

ההצליח
ה' דרכו
– אם יהיה ע"צ הטוב והחסד הגמור:

אם
לא –
ושיהיה כל זה לתקות איזה שכר:

העמק
דבר:

היה לו לדבר עמה כדי להכיר שכלה,
אבל החריש כדי לדעת… כי בשעת דבור אי אפשר להתכונן עלך כל תנועה כמו בהיותו מחריש, וגם היא לא תוכל לעשות בזריזות כ"כ,
אם תהא זקוקה לענות.

1. מה קשה לשני הפרשנים ומה ביניהם בתירוץ הקשי?

2. **
התוכל לפרש מלת מחריש באופן שונה משניהם,
בהתאם לת"א?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה עשירית (תשי"א)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

הערה:
לרעיון העיקרי של פרקנו עיין גליון חיי שרה תש"ה שאלה א',
לחלקו הראשון של פרקנו עיין גליונות חיי שרה תש"ו שאלה א',
תש"ח,
שאלות א', ב',
ג'.

א.
שאלות כלליות:

בראשית
רבה ט':

אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר – שנים ושלשה דפים הוא אומרה ושונה. והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא. (כלומר:
לומדים שדמו מטמא מה"א יתירה של "וזה לכם הטמא בשרץ" (ויקרא י"א כ"ט)

רש"י כד מ"ב

ואבא
היום החל
… "אמר
רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה:

על דברי חז"ל אלה הקשה בעל עקדת יצחק:

יש להקשות בכפל פרשת אליעזר בכתוב, שהרי היה יכול להיות מקצר ועולה כמנהג ומה יופין ומה טובן שאמרו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות…"?

וכן מקשה אברבנאל:

למה נכתב ספור אליעזר כפול בספרו אותו לבתואל ולבן,
מה תועלת בהכפלו,
והיה די שיאמר:
"ויספר העבד את כל אשר צוהו אדוניו וכל אשר קרהו עם רבקה" – לא יותר מזה?

ענה לקושייתם והסבר למה כונו חז"ל באומרם "יפה שיחתן…"!

ב.
כד,
ס"ו.

ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה.

בראשית
רבה:

א"ר אלעזר: כלליה של תורה מרובין מפרטיה,
שאילו בא לכתוב – שנים ושלשה דפים היה כותב.

1.
הסבר את המלים המסומנות בקו.

2.
הסבר,
למה כתבה התורה כאן בכללות ולא בפרטיה,
והוא ההפך ממה שעשתה לעיל בפסוקים ל"ד–מ"ז.

3.
והשוה אותה תופעה גם בפרק מ"א ח' בפרק מ"א י"ז–כ"ד.

ג.
כד,
נ"ז.

נקרא לנערה ונשאה את פיה

רש"י כד, נז

ונשאלה
את פיה
– מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה (ב"ר):

רשב"ם

נקרא
לנערה –
אם תרצה להתעכב ימים או עשור כדברינו או מיד ליד כדברך דרך ארץ הוא כן כלו' אע"פ שהקב"ה חפץ בזיווג זה אעפ"כ אמרו לה התלכי עם האיש הזה או עם אדם אחר לאחר ימים או עשור שמנהג הוא כמו ששנינו נותנים לבתולה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה:

כד,
נ"ח

ותאמר
אלך –
איני חושש להתעכב בשביל קישוט עצמי:

ספורנו כד, נז

ונשאלה
את פיה
– אם יסבול דעתה ללכת עתה עמך:

רד"ק:

ונשאלה
את פיה:
נשאלה מה תאמר:
אם תרצה ללכת מעתה, כי מן הנראה שעל הנשואים שאלוה כשאמרו:
הנה רבקה לפניך קח ולך,
כי אין משיאין את האשה שלא מדעתה.
ואמרו חז"ל (קידושין י"א)
"אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה,
עד שתגדל ותאמר:
פלוני אני רוצה."

שד"ל:

ונשאלה
את פיה:
לא יתכן שישאלו אותה אם רצונה להנשא ליצחק, אחר שכבר אמרו (פסוק נ'): "מה'
יצא הדבר אלו לא נוכל דבר אליך רע או טוב, הנה רבקה לפניך קח ולך…".
גם נראה שלא היה מנהג הקדמונים לשאול את פי בניהם ובנותיהם בעניין זה,
אלא האבות היו משיאים את הבנים מדעת עצמם. וכמו שאנו רואים ביצחק שלקח לו עבדו אשה שלא מדעתו. אלא הטעם (כדברי הרשב"ם):
התלכי עתה מיד עם האיש הזה או תחפצי להתעכב וללכת אחר זמן עם אחרים.

1. מה הניגוד העקרוני בין רד"ק לשד"ל?

2. **
נסה להכריע ביניהם לאור פרקנו ולאור מקומות אחרים בתנ"ך!

3. במה שונה רש"י מכל שאר המפרשים הנ"ל?

4. **
לדברי חז"ל המובאים ברש"י הנ"ל מקשה
אברבנאל:

איך כתב רש"י:
מכאן שאין משיבין את האשה אלא מדעתה,
והלא כבר אמרו:
"הנה רבקה לפניך קח ולך",
וכבר נתן העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים לרבקה ומגדנות לאחיה ואמה…?

נסה ליישב את דברי רש"י!

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, בחר במתאים לך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השתים עשרה (תשי"ג)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
שאלה כללית

הסבר,
במה היה הסימן שקבע לו העבד (פ'
כ"ד)
סימן בחן טוב להכיר אם מתאימה הנערה להיות אשה לבן אברהם.

שים לב לכך שבעלי החי המושקים כאן הם – גמלים!

ושים לב למסופר בבראשית י"ח א'-ח';
דברים כ"ד ד'-ה'

ב.
שאלות סגנון:

העבד הנשלח ע"י אברהם לקחת אשה ליצחק נקרא בכתוב בכינויים שונים:

ב'.
ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו.

ח'.
ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה.

ט'.
וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם.

י'.
ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו.

י"ז.
וירץ העבד לקראתה ויאמר: הגמיאיני נא…

כ"א.
והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה'
דרכו.

כ"ב.
ויקח האיש נזם זהב…

כ"ו.
ויקוד האיש וישתחוו לה'.

כ"ט.
וירץ לבן אל האיש החוצה…

ל'.
ויבא אל האיש והנה עומד על הגמלים על העין

ל"ב.
ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים.

נ"ב.
ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם…

נ"ג.
ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה.

נ"ט.
וישלחו את רבקה…
ואת מניקתה ואת עבד אברהם.

ס"א.
ותקם רבקה ונערותיה…
ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך.

ס"ה.
ותאמר אל העבד…
ויאמר העבד: הוא אדוני.

1.
הסבר את סבת השנויים האלה.

2.
(השוה גם גליון מקץ תש"ו שאלה א

גליון וירא תש"ט שאלה ג

גליון וירא תשי"א שאלה ב

ונסה להפשיט מדוגמאות אלה כלל סגנוני)

ג.
כד,
ס"ג.

וילך יצחק לשוח

ת"א כד, סג

ונפק יצחק לצלאה בחקלא למפני רמשא וזקף עינוהי וחזא והא גמליא אתן:

רש"י כד, סג:

לשוח:
לשון תפילה כמו (תהילים ע"ב):
"לפני ה' ישפך שיחו".

ראב"ע כד, סג

לשוח:
ללכת בין השיחים.

רשב"ם כד, סג

לשוח:
כדכתיב (ב')
"וכל שיח השדה".
כלומר לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו.

הרכסים
לבקעה
(ר'
יהודה
לייב
שפירא, חי
במאה
ה-18):

מן "שיר"
יאמר "לשיר"
(שמואל א' י"ח ו') מן "פיח"
יאמר (תהילים י') "כל צורריו יפיח בהם". כן מן "ישפך שיחו" יאמר "לשוח",
והמפרש לטיל בין השיחים – דבר זר פרשו. היתכן לומר מן "יעץ"
"לעוץ",
מן "גן"
"לגון",
וכיוצא.
ואם דברי רש"י ז"ל מפי חז"ל לא ישרו בעיניו – למה לא פירש: לדבר עם רעהו מענין גדול ומסויים. כמו "שיחו בכל נפלאותיו"
(תהילים ק"ה)?

(והמתרגמים תרגמוהו:

Buber-Rosenzweig: zu klagen.

Revised Version: to meditate.

1. מה הן ההוראות השונות שבהן מתפרשת המלה?

2.
התוכל להביא סעד לדברי רש"י מתוך הפרק עצמו?

(העזר בדברי העמק דבר גליון תולדות תש"ו א).

ד.
כד,
ס"ד.

ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל.

כד,
ס"ה.

ותאמר על העבד מי האיש הלזה.

ראב"ע כד, סד

ד"ה
ותפל החל
מן …
והפסוק הבא מאוחר הוא מוקדם כי ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד:

רמב"ן כד, סד

ותרא
את יצחק
– לשון רש"י,
ראתה אותו הדור ונתביישה ממנו.
ורבי אברהם פירש כי הפסוק האחרון מוקדם,
כי "ותאמר אל העבד",
וכבר אמרה אל העבד, ורבים בתורה כן על דעתו.
ובאמת שימצאו מהם,
אבל בכאן איננו נכון, שיצטרך לערב שתי המקראות, ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותפול מעל הגמל ותקח הצעיף ותתכס:

ולדעתי,
בראות רבקה איש הולך לקראתה בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתם,
ידעה כי הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון, עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע:

ותפול
מעל הגמל.
לשון רש"י,
השמיטה עצמה לארץ,
כתרגומו ואתרכינת, כמו הטי נא כדך (לעיל פסוק יד),
ארכיני,
ויט שמים וירד (תהילים יח י),
וארכין,
ודומה לו כי ייפול לא יוטל (שם לז כד),
אם יטה לארץ לא יגיע לקרקע. ואין דעת אונקלוס שהשמיטה עצמה מן הגמל לארץ, שאם כן הנה היא נופלת מעל הגמל ממש, לא מוטה מעליו,
וכן כל לשון "הרכנה"
הטיה לצד אחד בלבד:

אבל כוונתו כי מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטת עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו. וכמוהו לדעתי ויראה נעמן רץ אחריו ויפול מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום (מ"ב ה כא),
שאין ענייני רק שהשפיל עצמו במרכבה לקראת הרץ אשר היה בארץ לשאול לו בשלום. וכן אמר (שם כו) כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. או יהיה אצל אונקלוס "מעל הגמל" כמו "על הגמל", וכן מעל שמים חסדך (תהילים קח ה),
וכזו המ"ם,
לא יהיה משם עוד עול ימים וזוקן (ישעיה סה כ),
וכן המים אשר מעל השמים (תהילים קמח ד):

ועל דרך הפשט הוא כמו והנה עם רב הולכים מדרך אחריו (ש"ב יג לד),
וכן רבים:

1. מה בין ראב"ע לרמב"ן בפירוש הפסוקים?

2. *
מדוע מתנגד הרמב"ן לראב"ע באומרו "שבכאן איננו נכון"?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השמונה–עשרה (תשי"ט)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
שאלה כללית

אברבנאל מקשה:

למה ציווה אברהם שלא יקח אשה מבנות הכנעני, האם מפני שהיו עובדי עבודה זרה, גם בעבר הנהר היו כן ומה הועיל בתקנתו. והנה:
אם יצחק ציווה ליעקב כן,
היה מפני הנסיון שארה שהיו מורת רוח לו ולרבקה ולא נסה בזה אברהם.
ומדוע הרחיק בנות כנען ולא הרחיק בנות בתואל ונחור שהיו רעים וחטאים מצד אמונותיהם כאנשי כנען, כל שכן שאמר "אשר אנכי יושב בקרבו" – דרשוהו חז"ל על ענר אשכול וממרא והם היו אנשים טובים ובעלי בריתו ולמה אסרם?

שד"ל:

שעם היה מתחתן בהם, שוב לא יתכן לישראל להוריש הכנעני מארצו אחרי היותם אחים, כמו שלא יתגרו מלחמה במואב,
עמון ואדום.

1. מהי חולשת תשובתו של שד"ל?

2. נסה לענות על שאלת אברבנאל תשובה אחרת!

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת התשע–עשרה (תש"ך)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
השוה

1.
השוה את ספור הכתוב לספור העבד ונסה להסביר את סבת כמה מן השינויים:
היתר,
החסר,
שנוי הביטוי, חלוף הסדר. שים לב במיוחד:
1, 2, 4, 5, 7, 8, 10, 13, 15, 17-18.

2. נסה למצוא מה הוא המכנה המשותף לכל השנויים שבם שנה העבד את דברי אברהם, את דברי עצמו,
את דברי רבקה ואת קורות המציאות.

ב.
שאלה כללית:

בעל עקדת יצחק (ר'
יצחק ערמאה, בספרד בסוף המאה ה-15) שואל:

בכפל פרשת אליעזר עד ארבע פעמים. "הרי היה יכול להיות מקצר ועולה כמנהג?"

1.
הסבר לאלו ארבע פעמים יכון?

2. תן דוגמאות שבו הכתוב "מקצר כמנהג"?

נ3.
נסה לענות לקושיתו,
למה אין התורה מסתפקת באמרה:
"ויספר
העבד
לבתואל
וללבן
את
כל
הדברם
אשר
עשה",
דוגמת הנאמר בסוף הפרק בבואו של יצחק?

4.
ולמה מקצרת התורה בפסוק ט"ו באמרה: "ויספר
העבד
ליצחק
את
כל
הדברים
אשר
עשה"
ואינה מביאה כאן את הספור עצמו במקום להביאו למעלה (ל"ה–מ"ח)?

לנקודה 4 ד'
כי אל ארצי ואל מולדתי תלך |
ל"ז.
אם לא אל בית אחי תלך

ראב"ע:

אל
ארצי – זאת חרן שדר שם ואל מולדתי:
אור כשדים.

רשב"ם:

אל
ארצי – ולא לאותם שאינם קרובי אלא "למולדתי"
שבארצי תלך

רמב"ן:

.. . ויתכן שהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי" – ארצי ומשפחתי, כי גם באנשי ארצו לא יחפץ, רק במשפחתו וכן (ז')
"ולקחת אשה לבני משים", רמז אל "משית אבי" וכן אמר העבד (מ')
"ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי". ואחר (מ"א)
"כי תבוא אל משפחתי"…

עקדת יצחק:

… כי העבד כחש להם בכל מה שאמר "ממשפחתי ומבית אבי"
כי הנה אברהם לא הזכיר לו אב ומשפחה כלל,
רק ארצו ומולדתו.

… מה שזכר העבד בדבריו כי אם "אל בית אבי תלך" מה שלא זכר זה אברהם בצואתו כלל,
הוצרך להוסיף זה,
לפי מה שנתחדש לו ההזדמנות הנפלאה מהיות העלמה היוצאת ממשפחתו, כי ראה שיאות מאד, שיבינו ממנו, שלא הזהירו אברהם מבנות עם ארצו להיותו מואס בו (= בעם הכנעני) מיתר העמים, אלא רק כדי לחזור על משפחתו ובית אביו ראשונה,
כמשפט המעולים. ולזה היה שזכר תמיד "משפחה"
ו"בית אב" ולא אמר "ארצי ומולדתי" כאשר אמר אדוניו.

1. מה ההבדל בין תפישותיהם של הפרשנים? (סדרם לקבוצות)

2.
לאיזו משתי התפישות יש להביא ראיה ממ"ב ז':

שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו וכו'

3. **
שים לב: לפי כל אחת מן התשובות הנתנת לשנוי זה של נקודה 4
יש להבין גם את תכליתו של המבחן שערך אליעזר.

הסבר לשם מה עשה אליעזר מה שעשה על יד הבאר בהתאם לפירושו של הרמב"ן ולשם מה – בהתאם לפירושו של בעל עקדת יצחק?

4.
איזו משתי התפישות נראית לך יותר מתאימה למגמת כל הפרק?

לנקודה 3 טרם כלה לדבר | טרם אכלה לדבר אל לבי

אור החיים

ד"ה
אל לבי:
שלל,
כי לא שמעתו אוזן, לחוש שתעשה הנערה לצו מה ששמעה.

הסבר,
האם משתלב פרוש זה עם פרושך הכללי לכל שנויי ספור העבד!

לנקודה 15-16

הירש:
י"ח:

אין היא מדברת עדיין על הגמלים, כפי שקוה העבד (פ'
י"ד)
ואף זה לשבחה.
אין היא פטפטנית המתפארת במעשיה הטובים. רק אחרי ששתה כדי רויה,
מציעה היא לשאוב גם לגמליו,
ולא רק לשאוב להם אלא "עד אם כלו לשתות" (וידוע מה גדולה כמות המים,
ששותה גמל לאחר עברו מדבר ולאחר שהתרוקן "מחסנו"
הפנימי.)

מ"ו:

העבד השמיט בספורו כל קוי העדינות בהתנהגות רבקה. יש סוג בני אדם שבהם כל המדבר ברגש או בהתלהבות חשוד.
בראותם אותו מתפעל,
מיד יעלו בהם חששות, שמא אין לסמוך על מעשיותו ועל "סולידיות"
הצעתו.

התוכל להסביר את השנויים הנ"ל בהסבר אחר?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי ד"ר נחמה ליבוביץ שנת העשרים ואחת (תשכ"ג)

חיי שרה

פרק כד, נ – סז

א.
כד,
נ:

…
מה'
יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב:

רש"י
בראשית
פרק כד
פסוק נ:

לא
נוכל דבר
אליך: למאן בדבר הזה,
לא על ידי תשובת דבר רע ולא על ידי תשובת דבר הגון וניכר,
לפי שמה' יצא הדבר, לפי דבריך שזימנה לך.

רשב"ם:

לא
נוכל דבר
אליך רע
או טוב:
לא הסתירה ולא הבניין תלוי ברצוננו, כי על כורחנו – רוצים ולא רוצים – כי הקב"ה עשה שהיכולת בידו.

* 1.
מה קשה לכל אחד משני המפרשים?

* 2.
מה ההבדל שבין שני הפירושים?

ב.
כד נ:

…
מה'
יצא הדבר…

ר'
אברהם
בן הרמב"ם
מורה: שאע"פ שהיו עובדי ע"ז היה זה על דרך עבודת המיוחדים שבהם מאמונתם שהיא אמצעי.

1. מה קשה לו?
(השווה דבריו להלן ל, כז:
ויברכני ה' בגללך:
וזה מורה כי עבודתו לע"ז כעבודת הגדולים בין עובדיה).

2.
הסבר דבריו!

ג.
כד,
נח:

ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה? ותאמר:
אלך:

רש"י
כד, נח:

ותאמר
אלך: מעצמי ואף אם אינכם רוצים.

1.
דברי רש"י אלה תמוהים,
הסבר במה?

2. בעל
דברי
דוד על
פירוש
רש"י
מעיר
לדבריו
אלה:

דקדקה בלשונם והבינה שאינה שאלת ספק אלא קושית תמיהה.

הסבר מהיכן בדבריהם דקדקו זאת.

ד.
כד,
סב:

ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב:

כד,
סג:

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב

וישא עיניו וירא והנה גמלים באים:

מדרש
רבה
בראשית
פרשה ס
פסקה יד:

ויצחק
בא מבוא
– אתא מן למיתי (בא מלבא =
בא מלהלך) ולהיכן הלך? לבאר לחי רואי.
הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים:
"ראה בעלבוני".

מדרש
תנחומא
ישן:

"ויצחק
בא מבא
באר לחי
ראי" ואחר כך: "ויוסף אברהם ויקח אשה" (כד,
א).
אלא בשעה שנטל יצחק לרבקה אמר יצחק:
"נלך ונביא לאבי אשה". היא הגר –
היא קטורה. דכתיב:
"ויצחק בא מבא באר לחי רואי" – אותה שכתוב בה:
"על כן קרא לבאר באר לחי ראי"

מדרש
רבה
(הנ"ל):

"ויצא
יצחק
לשוח
בשדה
לפנות
ערב" – אין שיחה אלא תפילה שנאמר (תהילים קב, א):
"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו", וכן הוא אומר:
(שם נה, יח)
"ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה".

מדרש
רבה
בראשית
פרשה סח
פסקה ט:

א"ר יהושע בן לוי: אבות הראשונים התקינו שלוש תפלות.
אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר (בראשית יט, כז ) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'
", ואין עמידה אלא תפילה שנאמר (תהילים קו, ל):
"ויעמוד פנחס ויפלל".
יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר (בראשית כד, סד ) "ויצא יצחק לשוח בשדה" ואין שיחה אלא תפילה שנאמר (תהילים קמב, ג)
"אשפוך לפניו שיחי".
יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר "ויפגע במקום" ואין פגיעה אלא תפילה שנאמר (ירמיה ז, טז)
"ואל תשא בעדם וגו' ואל תפגע בי".

רש"י
כד, סב:

מבוא
באר לחי
ראי: שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה.

רש"י
כד, סג:

לשוח:
לשון תפילה כמו (תהילים קב, א)
"ישפוך שיחו".

1.
מקובלנו שאין רש"י מביא דברי מדרש אל אם כן יש קושי בפסוק המתיישב על ידי אותו מדרש.
מהו הקושי המתיישב על ידי המדרש הראשון?
(על החזרת הגר)

2. למה לא הסתפק המדרש על "ויצא יצחק לשוח"
בהבאת הפסוק הראשון (תהילים קב, א)
והוסיף עליו גם את השני (נה,
יח)?

** 3.
למה לא הביא המדרש את הפסוקים כסדרם בספר תהלים?

* 4.
השווה לדברי רש"י את דברי הרמב"ן הבאים:

רמב"ן
כד, סב:

… והנה
יצחק בא
מן הבאר ההיא אל עיר אחרת אשר הייתה בדרך עירו,
ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו ואוהביו אשר שם, ומצא את העבד ורבקה והלכו כולם יחדו אל עירו,
ויביאה האהלה שרה אמו.

הסבר למה נמנע רש"י לפרש את המילה לשוח מלשון "שיחה"
סתם,
כדרך שפירשה הרמב"ן,
מה אילצו ללכת בדרך המדרש?

ה.
כד,
סד:

ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל:

רש"י
כד, סד:

ותרא
את יצחק:
ראתה אותו הדור ותוהא (ס"א ותמהה) מפניו.

ותפל:
השמיטה עצמה לארץ,
כתרגומו "ואתרכינת"
הטתה עצמה לארץ ולא הגיעה עד הקרקע כמו "הטי נא כדך"
ארכיני (שמואל–ב כב, י)
"ויט שמים" – וארכין לשון מוטה לארץ, ודומה לו (תהילים לז, כד)
"כי ייפול לא יוטל" כלומר,
אם יטה לארץ – לא יגיע עד הקרקע.

אבן
עזרא כד,
סד:

וטעם
ותפל מעל
הגמל: ברצונה,
כמו "ויפל על פניו"
(במדבר טז, ד).
והפסוק הבא מאוחר הוא מוקדם,
כי "ותאמר אל העבד"
וכבר אמרה אל העבד.

ר'
אליהו
מזרחי: לדברי
רש"י:

הדור בלבושו, וחשבה שהוא שר משרי הארץ ותוהה מפניו דאם לא כן –
למה נפלה מעל הגמל. וליכא למימר: אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופסוק "ותאמר אל העבד"
הוא קודם "ותפול",
דבחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם,
ומאי דמאוחר מאוחר.

1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?

2. לשם מה מביא רש"י את הפסוקים שמות ב,
כב ו–כד,
יד,
הלא אין בהם מילת נפילה?

* 3.
ולמה בהביאו את הפסוק מתהילים לז "כי ייפול לא יוטל" שבו מופיעה מילת נפילה יאמר שהוא רק "דומה"
לפסוקנו,
ואילו בשני הפסוקים הקודמים אמר שהם כמו פסוקנו?

4. במה מסכים ראב"ע עם רש"י ובמה הוא מתנגד לו?

* 5.
התוכל להביא ראיה מפסוקי פרקנו נגד טענת הרא"ם ולהגנת תפיסת הראב"ע?

* 6.
מהי חולשת פירוש הראב"ע גם אם לא נקבל את טענת הרא"ם?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי הבנתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]

חיי שרה

פרק כד, נ – סז

בגיליון תש"ך עסקנו בסיפורו של העבד (פסוקים לה –
מט)
ובהבדלים הרבים והשונים שבין סיפור זה לבין סיפור הכתוב (פסוקים א –
כז).
הפעם עוסקים אנו בפסוקים אחדים שבסוף הפרק.

הסכמתם של בני משפחת רבקה שבאה בעקבות סיפור העבד ובהשפעתו, נאמרת בצורה מוחלטת:
"לא נוכל דבר אליך רע או טוב".
הקושי בביטוי האחרון בולט. "דבר מטוב ועד רע" כרגיל פירושו: לדבר כל דבר שהוא –
ואם לא יכלו לדבר רע או טוב – כיצד זה המשיכו לדבר? ולמה לא ידברו דבר טוב?

רש"י הולך כאן בדרך שבה על הפרשן ללכת במקרה שהביטוי אם יפורש כמשמעו,
בכל היקפו, אינו משתבץ להקשרו.
במקרים אלה על הפרשן לצמצם את היקף הביטוי ולראותו כלשון גוזמא.

ועיין:

רש"י
בראשית
יח, יז

אשר
אני עושה
– בסדום לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו אני נתתי לו את הארץ הזאת וחמשה כרכין הללו שלו הן שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו'
בואכה סדומה ועמורה וגו'. קראתי אותו אברהם אב המון גויים ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:

מא,
מד

את
ידו ואת
רגלו –
כתרגומו:

תרגום אונקלוס:

ואמר פרעה ליוסף אנא פרעה ובר ממימרך לא ירים גבר ית ידיה למיחד זין וית רגליה למירכב על סוסיא בכל ארעא דמצרים:

ראב"ע
שמות
ט, ו

ויעש
ה' – ופי'
וימת כל מקנה מצרים. רובו.
כי הנה כתיב שלח העז את מקנך וככה תמצא בברד ואת כל עשב השדה. והעד מכת הארבה ואכל את יתר הפליטה:

בשתי הדוגמאות הראשונות שהבאתי מפרש רש"י שהכוונה אינה לביטוי במלוא היקפו אלא בשטח מסוים אחד. לגבי עשיית ה'
– עד כמה שהיא נוגעת לסדום,
ולא כל עשייתו.
לגבי שלטונו של יוסף –
בשטח הצבאי. וכן במקומנו. לא כל דיבור נשלל, אלא דיבור של סירוב הוא הוא שנשלל.
ו"טוב"
ו"רע"
אינו מתייחס לתוכן הדיבור אלא לצורתו.

בדרך זו הלך הרמב"ן בפרשו את הביטוי "מטוב ועד רע"

רמב"ן
בראשית
פרק לא
פסוק כד:

מטוב
עד רע:...
ופשוטו,
השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טובה אם ישוב עמך מדרכו, או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבוא עמך…

גם כאן צומצם הביטוי "לדבר מטוב ועד רע" לדיבור על שיבה עמו מדרכו.

קושי אחר בפסוקנו נ, הוא מיאות שם ה' בפי נוכרים.

לשימוש התורה בשם הויה ובשם אלוקים ולהבדל שביניהם הקדיש
קאסוטו
שני פרקים
שלמים
בספרו
"תורת
התעודות
וסידורם
של ספרי
התורה
*) ונביא אחדים מן הכללים שניתנים בספרו **)

… בשם ה' (משתמשת התורה) כשמדובר על אלוקי ישראל ביחס לעמו, או לאבותיו של עמו. ובשם אלוקים כשמדובר על האלוהות ביחס למי שאינו שייך לעם הנבחר.

בשם ה' כשהתוכן שייך אל המסורת הישראלית,
ובשם אלוקים כשהתוכן שייך אל המסורת הבין–לאומית.

לפי זה יפלא השימוש בפסוקנו.
ואולם קאסוטו מוסיף גם הסברים לכל הנראה יוצא מכלליו,
כגון:
(שם בעמ' 37)

מובן,
שאף בפי אנשים זרים בא שם ה'
כשרצונם דווקא להורות על אותו הא–ל המיוחד שהיו אבותינו עובדים אותו. למשל:
כו,
כח–כט;
ל,
כז.

לשאלות העוסקות בפגישת רבקה ויצחק יש לעיין ביחוד בגיליון תולדות שאלה א.

לתפישות השונות של המילה "לשוח"
יש לעיין גם בגיליון חיי שרה תש"ג שאלה ג

*)
הוצאת ספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית, י–ם,
תשכ"ה

**) שם פרק ג "עוד על השמות האלוהיים" בעמ'
31.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

בשאלה א עסקנו גם בגליון חיי שרה תש"ך (שאלה ג) אמנם בהבאת פרשנים אחרים. השאלה אינה כלל וכלל שאלה לשונית בלבד (אם "מולדת"
פירושה משפחה או אם "מולדת"
פירושה מקום הולדו)
אלא היא שאלת מגמת הספור כולו. נוסיף בזה גם את דעתם של עוד שני מפרשים;
בייחוד מאלה המראים את הקשר שבין פרט זה לבין הספור כולו:

שד"ל:

כי
אל ארצי
ואל
מולדתי
תלך: תלך אל ארצי ובהיותך שם תלך אל מולדתי כלומר אל משפחתי ולקחת אשה לבני; וכן משמע ממה שאמר אחר זה (ז')
"ולקחת אשה לבני משם" ר"ל מן הארץ או מן העיר ההיא.

ועוד סיוע לזה מן הנחש שעשה אליעזר,
שהרי אם היה מושבע ועומד שלא לקחת אלא ממשפחת אברהם, היה לו לשאול מיד: "איה בית נחור?"
ולא להמתין שתזדמן לו אשה מן השואבות אשר בלא ספק רבות היו, ואשר ממשפחת נחור היו בטלות במעוטן בין כל בנות העיר.

מלבי"ם:
כ"ב

ד"ה
ויהיה
כאשר כלו
הגמלים… ויקח האיש נזם זהב: המפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה "בת מי את?"ולדרכי לא קשה,
כי אברהם לא ציווה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו,
וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה, אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, ועל כן נתן לה תיכף המתנות.

שאלה זו – מה היה חפצו של אברהם (שתהיה ממשפחתו דווקא או שתהיה מארצו?) על המורה לבררה מיד עם למוד פסוק ד' אשר בו אברהם מודיע את רצונו, כי הבנת הפרק בפרטיו תלוי בכך. (כאשר מתברר לדוגמא מתוך הוכוח של אבן כספי והראב"ע בענין הסדר בו נתן המתנות ושאל למשפחתה).

השאלה האחרת החשובה ביותר, אשר גם אותה יש לברר עם תחילת למוד הפרק,
היא:
מהי סבת אברהם לבקשתו זו,
להעדפת בנות ארץ מולדתו על בנות כנען;
בררנו אותה בפרוטרוט בגליון חיי שרה תשכ"א (שאלה א).

בשאלה ב הובאו דברי אבן כספי האופיניים להתנגדותו לכל מי שמדייק בהבנת המלה בגדרה המצומצם,
כי לפי דעתו יש מלים רבות אשר שמושן בתורה רחב הרבה יותר מהוראתן הראשונית. וכל המפרשה בהוראתה הראשונית המצומצמת והמדויקת, הרי הוא לדעתו עסק בהבל וריק. נביא בזה כהסבר לדבריו את אשר אמר
לבראשית
ח' י'
ד"ה
"וייחל
עוד שבעת
ימים
אחרים
ויוסף
שלח את
היונה"
(ודבריו מכוונים נגד דברי הראב"ע העושה חשבונות של שבעה ועוד שבעה ומגיע לתאריכים מדויקים של שליחויות העופות).

רבים מכואבים לאשר אינם בקיאים בלשוננו לשון הקדש ובמלאכת ההגיון המישרת כל לשון,
וזה כי כבר הודעתיך, כי רבים מן הקודמים נטו נטיה גדולה,
לפי שרצו לחבר הלשונות היפך רצון השם שהיה לחלקם,
לכן הם טורחים בגזרת "שיבה"
ובענין "עוד"
ובענין "אחרים"
וכל זה הטורח לריק, כי רובם אנו לועזים בטעות,
כי נבין הענין בטעות, כמו שקדם לנו בלשון "שיבה"
ובלל כי "וישב"
"ותשב"
וכל מה שהוא משמוש זה
נכון
ואפשר
בכל התחלת
התנועה.

וכנראה הרגיז אותו הדבר שמקשים הפרשנים על כל "שוב"
שנאמר על מקום שלא יצא האדם ממנו.
וכן פרש בפרושו "כפות כסף" למגילת
רות (והוא
בתוך
הספר
"עשרה
כלי
כסף").

ב'
ו'
ד"ה השבה עם נעמי: גם על רות,

כמו שהודעתיך כי זה השרש אין תרגומו retourner (כוונתו:
אין פירושו – חזרה למקום שממנו, אלא מובנו של "שוב"
– בוא)

וכן עיין דבריו בגיליון חיי שרה תשכ"א.

ומה רבה הטובה אשר הפרשנים אלה מאבדים בהעלימם עין משינויי סגנון ומדקויות לשון אשר לעולם אינם קשוטים לגוון או לנוי, אלא הם מגופי התורה דווקא בימינו אשר חוקרי הספרות (החילונית)
באסכולות החדשות של ה– New criticism ושל Werkinterpretation הרגילו אותנו להבין יצירה שירית ולפרש אותה על סמך עיון מדוקדק במבנה התחבירי של המשפט,
בסדר התיבות, בהתיחסות רצינית ביותר לבחירת המלים,
לדמויים,
מתוך אותה הקריאה הנצמדת לכתוב (close reading) דווקא אנו מוכשרים להבין יפה עד כמה צדקו פרשנינו רש" ורמב"ן,
והמאוחרים אברבנאל, ערמאה ואור החיים,
ובמאה הקודמת המלבי"ם,
העמק דבר, בתתם לבם לכל שנוי דק מן הדק בכתובים. ובהאירם את ענינו לראות את הכתוב על כל פרטיו,
לדייק במלות היחס,
בכל וי"ו החבור, ולשמוע אף את ההפסקה, את ההשמטה. – ההשואה של יחס "המלים"
ל"טעם"
(= תכן,
רעיון)
ליחס הנשמה לגוף או כיחס התכן לכלי,
וודאי שאינה הולמת את הענין,
כי את היין תוכל להריק מכלי אל כלי וטעם היין לא ישתנה, ואלו אם תשנה מלה – כבר שינית טעמו של עניין אם ברב או במעט. ***

וגדולה
היא זכותו
של מאיר
וייס
בספרו
"המקרא
כדמותו" ****
שהראנו את הדמיון בין פרשנינו רש"י ורמב"ן והמאוחרים, שלא הלכו בעקבות הראב"ע,
ובין האסכולות החדשות בחקר השירה בימינו:

כלום לא הם שנתנו דעתם על כל דקויות הסגנון,
על סדר המלים,
על הסמכת הפסוקים ודרכי קשורם,
על בחירת התיבה בתוך הקשרה?
כלום לא הם שהתיחסו לכל פרט "צורני"
קטן ביותר בכתובי התנ"ך…
באותה חרדת קדש הנדרשת היום בשיטות החדשות מפרשני השירה?

(ועוד…
עיין שם בפרוטרוט).

ובהערה (22) עמוד 196 הוא מוסיף לעניננו:

"יצוין שדווקא אלה מפרשנינו הנחשבים כפשטנים סטו מן הדרך המסורתית הזאת.
כך למשל הראב"ע שלא ראה את ה"צורה"
ואת "התכן"
באחדותם המוחלטת, בהמשילו (לדעת קאופמן – על פי מקורות ערביים)
את היחס שבין המלה ותוכנה ליחס הגוף והנשמה.

(ומביא שם אף את הכלל שלנו מתוך המבוא לעשרת הדברות)

… בגלל תפישתם זו של "הפשטנים"
האלה (= והכונה לראב"ע,
רד"ק,
רשב"ם)
בערך המלה, קריאתם בדרך כלל פחות דייקנית.
אך יש ועל אף עקרונם הפרשני הזה פרושיהם חושפים דקויות, מפענחים רמיזות, ומסייעים לחוש בפשוטו של מקרא".

(ועיין שם כל ההערה).

* כרם חמד ד'
ע'
133, שנת תקצ"ט.

** וכן בישעיה ל"ו א' ד"ה ויהי בארבע עשרה שנה:
מפורש בספר מלכים ואם יש מלות נוספות – הטעמים הם שוים כי המלות ככלים והטעמים הם כפועלים.

***
ועיין לזה דברי אחד הוגי הדעות בן זמננו המרבה לעסוק בענייני לשון וסגנון:

To
remember this (= a new way of interpretation) may help us to avoid
some traditional mistakes – among them the use of bad analogic.
Some of these not orious; for e*ample, the opposition between form
and contet, and the almost equivalent opposition between matter and
form these are inconvenient metaphors. So is that other which make
language a dress which thought puts on … not a can that has been
filled … these are obvious inadequancies

(I.A.
Richards: The Philosophy of Rhetoric. O*ford 1950
p. 12)

****
"המקרא כדמותו" שיטת מחקר והסתכלות במקרא על פי עקרי מדע הספרות החדש מוסד ביאליק, ירושלים 1962.

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מיכאל פרלמן

א.
כ"ד כ"ח.

ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה

שד"ל

ד"ה
ותרץ
הנערה: טעם האתנח שב"אמה"
ולא ב"הנערה",
כי פועל הריצה איננו מעשה מכוון לעצמו,
אלא להגיד.

ד"ה
לבית
אמה: איננו דבק עם "ותרץ"
לפי הטעמים.

ר'
מרדכי ברויאר: פיסוק טעמים שבמקרא (עמ'
123-125)

לפי דעתו הוטעם פסוקנו לפי הכלל הבא:

"יחידה שחלקה השני ארוך מחלקה הראשון, תתחלק לפעמים בתוך חלקה השני….
אין הקורא מעדיף להפסיק מיד עם תחילת הקריאה; ככל שההפסקה מתאחרת,
כן נוח לקורא ולשמועיו, טעמי המקרא מתחשבים בנטיה זו ומאחרים את ההפסקה גם בניגוד לכללי הפיסוק ההגיוני".

מהו הקשי שבפסוק טעמי פסוקנו ואיך מתרצים אותו שד"ל וברויאר?

ב.
כ"ד מ"ב.

ואקד ואשתחווה לה'.
ואברך את–ה'
אלקי אדני אשר הנחני בדרך אמת.

מדוע הוטעם "ואברך את–ה'"
בטעמים רביע–פשטא ולא במונח רביע?

ג.
כ"ג ז'.

ויקם אברהם וישתחוו לעם הארץ לבני–חת

מנחת
שי:

חלוף בטעם: קדמאה:
"ויקם אברהם מעל"
(פ'
ג')
בפשטא זקף, תניינא:
"ויקם אברהם וישתחו"
(ז')
בדרגא תביר. וסימן:
"מעל לעיל וישתחוו מלרע".

הסבר את הערת המסורה!

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי ד"ר נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושש (תשכ"ו)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד נ'-ס"ד

א.
שאלה כללית:

בפסוקים ל"ב–מ"ח חוזר עבד אברהם ומספר בפרוט את כל אשר סופר לנו בפ' א'-כ"ו.

והשוה פסוק ס"ו:
ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה.

הסבר מה ראה הכתוב לחזור בבית בתואל בפרוטרוט על הכל ולהאריך בספור העבד,
ומה ראה בבא העבד אל יצחק לקצר עד כדי פסוק מסכם אחד בלבד?

ועיין גם פרק מ"א פסוק ח':

"ויספר להם את חלוצו".

פרק מ"א פסוקים י"ז–כ"ד:

"בחלומי הנני עומד על שפת היאור והנה מן היאור…"

ב.
שאלת סגנון

השווה:

כד,
ל"ב.

ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגליו ורגל האנשים אשר אתו

כד,
נ"ד.

ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו

**
התוכל להסביר את סבת השנוי בלשון הפסוקים?

(להבנת ההבדל עיין בראשית י"ג א'-י"ג ה'

ועיין במדבר:

כ"ב כ':

קום לך אתם

כ"ב כ"ב:

וילך עם שרי מואב

כ"ב ל"ה:

לך עם האנשים).

ג.
כד,
נ'.

מה'
יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב

רש"י:

ד"ה
לא נוכל
דבר אליך:
למאן בדבר הזה לא ע"י תשובת דבר רע ולא ע"י תשובת דבר הגון וניכר,
לפי שמה' יצא הדבר, לפי דבריך, שזמנה לך.

רשב"ם:

ד"ה
לא נוכל
דבר אליך
רע או
טוב לא הסתירה ולא הבנין תלוי ברצוננו, כי על כרחנו – רוצים ולא רוצים – כי הקב"ה עשה שהיכולת בידו.

*1.
מה קשה לכל אחד משני המפרשים?

*2.
מה ההבדל שבין שני הפירושים?

ד.
כד,
ס"ז.

ויביאה האהלה שרה אמו

רש"י:

ויביאה
האהלה –
והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו.
שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האהל, ומשמתה – פסקו,
וכשבאה רבקה חזרו.

ראב"ע:

האהלה
שרה אמו:
דרך קצרה –האהלה,
אהל שרה אמו.
וכן (דברי הימים ב'
ט"ו)
"והנבואה עודד הנביא";
(תהילים מ"ח ז') "כסאך אלוקים".

1. מה קשה לכל אחד משני המפרשים?

2.
העתק את פסוקנו וסמנו בסימני פסוק לפי פירושו של רש"י.

3. בעל גור אריה מקשה על דברי רש"י:

והלא בבראשית רבה (ס'
ט"ז)
שהוא מקורו של רש"י נאמר עוד דבר רביעי:
"שכל זמן ששרה הייתה קיימת היו דלתות פתוחות לרווחה (= להיכנסת אורחים), וכיון שמתה שרה פסקה אותה רוחה, וכיון שבאה רבקה חזרה אותה רוחה" – ולמה השמיט רש"י אותו דבר רביעי, של הכנסת אורחים?

** ישב קושיתו.

4. מה המשותף לפסוקנו ולשני הפסוקים המובאים בראב"ע (מדברי הימים ומספר תהילים)?

ה.
שאלות
ודיוקים ברש"י

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מיכאל פרלמן

בראשית כ"ד ל"ב.

ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים

ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו

ת"י:

ועל גברא לביתא ושרי זממי גמליא ויהב לבן תיבנא ואספסתא לגמליא…

רש"י:

ויפתח התיר זמם שלחם שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים

רמב"ן:
אליעזר הוא האיש הבא ויפתח הגמלים יחזור אל לבן שעשה עם אורחיו דרך מוסר ופתח גמליהם ויתן להם תבן ומספוא ונתן מים לרחוץ הרגלים רגלי אליעזר ורגלי האנשים אשר אתו כי רחוק הוא שהיה אליעזר הוא הנותן מים לרחוץ רגליו ורגלי אנשיו…

אברבנאל:

וכן היה שבא האיש הביתה רומז לאליעזר,
ואומרו ויפתח הגמלים רומז ללבן,
כי הוא אשר נתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגלי האנשים…
הפסוק אם כן הוא חלוק:
ויבא האיש הביתה הוא אליעזר ויפתח הגמלים הוא לבן.

היידנהיים:

ויבא האיש ויכנס וכן ת"א ויעל ולא ואתא. ויפתח התיר חבישתם,
ויתן הנותן, דיינו מי שבידו ליתן והוא לבן ולשון קצר.

מלבי"ם:

וספר צדקתו: א)
שהיה הגמלים זמומים שלא לרעות בשדה אחרים,

ב)
שלא אכל ואף לא רחץ רגליו עד שפתח הגמלים ונתן לפניהם לאכול כמ"ש אסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו.

שד"ל:

ויפתח
אליעזר, כן נראה דעת בעל הטעמים,
וכן נכון, כי אין ראוי לזרים לשלוח יד במשא.

בובר
רוזנצוויג:

So kem
des menn ino Hans

Js
gattelte die Kemele ag.

Der
andise breathe jtroh imsh fictter am Kamelon …

1. מה קשה למפרשים?

2.
חלקם לקבוצות.

3. מה הן ההנמקות השונות לדעותיהם?

3. איך מביא שד"ל ראיה לדבריו מפיסוק הטעמים?

4. מה פירוש המלה "זמם"
בדברי רש"י וממי למד אליעזר לעשות כן?

5. מה מדייק היידנהיים בת"א?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]

פרשת חיי שרה

כ"ד נ'-ס"ז

פרק זה עסקנו בו בגליונות רבים ונסינו לעמוד בכל פעם על צד אחר,
על פנים אחרות של פרק עשיר זה,
עשיר ברעיונות, בתאורים,
באפיון אישים, בשיחות.
הפעם עיינו בבעיות של אמנות הספור ובבעיות סגנון.

לשאלה א יעויין בגליון תשי"ב שבו העמדנו זה מול זה את ספור הכתוב ואת דברי העבד החוזר על הספור והראינו את גישות הפרשנים לשנויים המרובים.
ועיין גם גליון תש"ך.
הפעם שאלנו לטכניקה הספורית של התורה אשר יש והיא מאריכה בחזרה כגון שמואל א' פרק ד' ויש שהיא מקצרת ואינה שמה בפי הרץ,
המבשר,
עד הראיה, הנואם וכ' את הספור המפורט שנית אלא מסתפקת בקביעת העובדה: ויספר לו (להם)
"את כל הדברים האלה". (ועיין בראשית כ"ט י"ג).

והנה רואים אנו בפרקנו (פרק כ"ד)
שהתורה משתמשת באותו פרק בשתי הדרכים, בדרך הארוכה ובדרך הקצרה. ואל יעלה על הדעת שבחרה בקצרה בסוף כדי להימנע מחזרה שניה (מספור העניינים בפעם השלישית!) ומשום כך בא הסדר של חזרה ארוכה,
סכום קצר ולא להפך. שהרי רואים אנו בפרק מ"א סדר הפוך:
תחילה בפ' ח'
בא הפסוק התמציתי:
"ויספר…
להם
את
חלומו"
ואח"כ בבוא יוסף בא הספור המפורט. וכמובן שאין הבחירה לדרך הארוכה ולדרך הקצרה דבר שבמקרה.
ומצאנו גם שהתורה הולכת בדרך של ספור הכתוב ושתי חזרות, כגון בבראשית ל"ט,
וספור הכתוב ושלש חזרות כגון מלכים א'
א'.

ועיין לזה גליון וישב תשי"ז.

גליון חיי שרה תשי"ט.

גליון מקץ תש"ד.

לשאלה ב העוסקת בהבדל שבין "אתו"
ו"עמו"
– הבדל שטושטש לגמרי בעברית של זמננו יעויין גם בבראשית י"ג פסוק א',
פסוק ה'.

ועיין גליון בלק תש"ו לפרושי הכתב והקבלה והמלבי"ם שהובאו שם.

לשאלה ג:

הסכמתם של בני משפחת רבקה שבאה בעקבות ספור העבד והשפעתו, נאמרת בצורה מוחלטת:
"לא
נוכל
דבר
אליך
רע
או
טוב".
הקשי בביטוי האחרון בולט. "דבר
מטוב
ועד
רע"
כרגיל פירושו לדבר כל דבר שהוא – ואם לא יכלו לדבר רע או טוב – כיצד זה המשיכו לדבר?
ולמה לא ידברו דבר טוב?

רש"י הולך כאן בדרך שבה על הפרשן ללכת בכל מקרה שהביטוי אינו משתבץ להקשרו אם יפורש כמשמעו,
בכל היקפו; במקרים אלה על הפרשן לצמצם את היקף הביטוי ולראותו כלשון גוזמא.

ועיין:

רש"י בראשית י"ח י"ז

אשר
אני עושה
– בסדום לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו אני נתתי לו את הארץ הזאת וחמשה כרכין הללו שלו הן שנאמר גבול הכנעני מצידון וגו'
בואכה סדומה ועמורה וגו'. קראתי אותו אברהם אב המון גויים ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי:

רש"י בראשית מ"א מ"ד

את
ידו ואת
רגלו –
כתרגומו:

ראב"ע שמות ט'
ו'

ויעש
ה' – ופי'
וימת כל מקנה מצרים. רובו.
כי הנה כתיב שלח העז את מקנך וככה תמצא בברד ואת כל עשב השדה. והעד מכת הארבה ואכל את יתר הפליטה:

בשתי הדוגמאות הראשונות שהבאתי מפרש רש"י שהכוונה אינה לתחולת הביטוי במלוא היקפו אלא בתחולתו בשטח מסוים אחד. לגבי עשיית ה'
– רק עד כמה שהיא נוגעת לסדום, ולא לעשייתו. בארץ ומלואה. לגבי שלטונו של יוסף – בשטח הצבאי.
ובמקומנו:
לא כל בכור שהוא נשלל,
אלא דבור של סירוב הוא הוא שנשלל.
ו"טוב"
ו"רע"
אינו מתייחס לתכן הדבור אלא לצורתו.

בדרך זו הלך הרמב"ן בפרשו את הבטוי "מטוב עד רע"
ל"א כ"ד:

השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע.

… ופשוטו:
השמר לך פן תדבר עמו לעשות לו טוב אם ישוב עמך מדרכו, או פן תפחידנו לעשות לו רעה אם לא יבוא עמך…

גם כאן צומצם הביטוי "לדבר מטוב ועד רע" לדבור על שיבה עמו מדרכו.

ואלו
לפי
הרשב"ם יש אמנם להבין את הביטוי כמשמעו,
במלוא היקפו. כאלו ממש נטל הדבר מפיהם.

ואם תאמר: סוף סוף הלא נתנו הסכמתם,
אם כן יכלו דבר טוב?
יענה הרשב"ם,
שאין זו כלל "הסכמה",
כי ההחלטה כבר נפלה (בידי שמים) וכל פעילותם היא רק בזה שאין מתנגדים לרצון ה'.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי ד"ר נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושבע (תשכ"ח)

חיי – שרה – רבקה

פרק כד

א.
השווה:

1. כד,
יג:

הנה אנכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים:

כד,
ל:

ויבא אל האיש והנה עומד על הגמלים על העין:

א.
הסבר מה סיבת השינוי בנשואים בשני הפסוקים (נצב – עומד)?

והשווה:

בראשית יח, ב:

שלושה אנשים נצבים

שמות ב, ד:

ותתצב אחותו מרחוק

במדבר טז, כז:

ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ועיין רש"י שם.

רש"י:

יצאו
נצבים –
(תנחומא)
בקומה זקופה לחרף ולגדף כמו (שמואל יז) ויתיצב ארבעים יום דגלית:

דברים כט, ט:

אתם נצבים היום כולכם לפני ה'

ב.
מה סיבת השוני בין מבאר המקום בשני הפסוקים?

2.
דברי רבקה לעבד אברהם:

כד,
כד:
… בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור:

לדברי העבד בבית בתואל:

כד,
מז:
… ותאמר:
בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה …

א.
למה התייחסה רבקה גם לאם אביה, ולא רק לאבי אביה כמקובל?

ב.
למה שינה העבד מסדר דבריה והקדים שם אבי אביה לשם אם אביה?

ב.
כד,
כ:
…

ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו:

בעל מעשי ה'
(ר'
אליעזר אשכנזי) שואל:

אחרי שהעבד לא אמר בתחילת העניין "הנערה אשר תשקה לגמלים", אבל אמר: "הנערה אשר תאמר להשקות הגמלים",
אם כן לא היה ראוי לו להטריחה עד שתשקה הנערה את כל הגמלים?

ישב קושייתו!

ג.
כד,
כה:
…

גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון:

בעל "מעשי ה'" מקשה:

עוד יש להתבונן,
שהוא שאל מקום לאנשים ללון,
והיא השיבה על הגמלים ואמרה "גם תבן גם מספוא"?

אבל יישוב העניין שהיא השיבה כצדקת …

1.
מניין שהוא שאל לאנשים?

2.
מניין שתשובתה הייתה כתשובת צדקת?

ד.
שאלות ברש"י:

1.
רש"י כד, ח:

ונקית
משבועתי
וגו': וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא.

בעל דברי דוד מקשה:

קשה,
הא אחר כך על (פסוק מט): ואפנה על ימין או על שמאל, אמר:
מבנות ישמעאל או מבנות לוט?

ועוד:
בנות ענר אשכול וממרא – מנליה לרש"י?

ישב את שתי קושיותיו!

2.
רש"י כד, כ:

ותער:
לשון נפיצה והרבה יש בלשון משנה: "המערה מכלי אל כלי", ובמקרא יש לו דומה (תהילים קמא) "אל תער נפשי"
(ישעיה נג) "אשר הערה למות נפשו".

פרשן רש"י קניזל שואל:

ולמה הביא רש"י ראיותיו תחילה מלשון המשנה ורק אחריו מלשון המקרא?
ולא עוד אלא שבמשנה אמר:
"והרבה יש", ואילו במקרא אמר:
"יש לו דומה"?

**
יישב את שתי קושיותיו!

3.
רש"י כד, מד:

גם
אתה: גם לרבות אנשים שעמו.

השווה דבריו:

לבראשית טו, יד:

וגם
את הגוי
– וגם לרבות ד'
מלכיות שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל:

בראשית
מב, כב:

וגם
דמו –
אתין וגמין רבויין דמו וגם דם הזקן:

א.
מהי הדרך הפרשנית שבה הולך רש"י בשלושת הפסוקים?

**ב.
למה לא פירש רש"י כך ("לרבות")
גם בפסוקים הבאים הנראים דומים לפסוקנו יותר?

כד,
נה:

גם תבן גם מספוא.

מג,
ח:

גם אנחנו גם אתה גם טפנו

מד,
טז:

גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע

שמות יב, לב:

גם צאנכם גם בקרכם קחו

4.
רש"י כד, נב:

וישתחו
ארצה: מכאן שמודים על בשורה טובה (ב"ר).

ר'
ישראל איסרליין (בעל תרומת הדשן)
מקשה בביאורו לרש"י:

ולמה לא דקדק רש"י הכי לעיל בפסוק כו?

ובעל אמרי שפר:

עוד מוסיף, שחז"ל בבראשית רבה דקדקו לאומרו (מכאן שמודים) דווקא לפסוק כו.

אם כן למה העבירו רש"י לפסוק נד?

(פרשני רש"י מיישבים קושיה זו באופנים שונים!)

ה.
כד,
סא:

ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים …

הכורם:
ונערותיה:
מן הפלא ששלחו רבקה לשאוב מים מן העין חוץ לעיר והרי היו לה נערות לשרתה;
ויתכן שלא הלכה לשאוב מים כי אם באותו יום על פי הסיבה שסבב ה' לצאת מן העיר לקראת אליעזר ולמצוא חן בעיניו …

או נאמר, שלא נתנו לבתם נערה לשרתה כי אם מזמן שנשאת לאיש, וקודם לכן היה עליה לבדה לפקח על עסקי הבית.

1.
הפרשן נותן חיזוק מלשון הכתוב לפירושו הראשון,
מהו?

2.
הפרשן מביא סמך ממקום אחר במקרא לפירושו השני. מהו?

ו.
כד,
סז:

ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו:

רמב"ן
כד, סז:

ויביאה
יצחק
האהלה
שרה אמו:
חסר הנסמך, וכמוהו רבים. וטעם הכתוב, כי יספר בכבוד שנהג יצחק באמו, כי מעת שמתה שרה לא נטו אהלה,
כי אמרו: לא תבא אשה אחרת אל אהל הגבירה הנכבדת. וכאשר ראה רבקה הביאה אל האהל ההוא לכבודה ושם לקחה. וזה טעם "ויאהבה וינחם", ירמוז שהיה מצטער מאד על אמו ורחק ממנו מנחם עד שניחם באשתו באהבתו אותה, כי מה טעם שיזכיר הכתוב אהבת האיש באשתו.

ואונקלוס
פירש:

ויביאה
יצחק
האהלה
והנה היא
שרה אמו.
ולכן הזכיר האהבה,
כי מפני צדקתה וכשרון מעשיה אהבה וניחם בה …

1. על פי איזו תופעה לשונית החליט הרמב"ן כי יחסר כאן נסמך?

2. ר'
שלמה דובנא משווה את פסוקנו לתהילים מה,
ז:

כִּסְאֲךָ אֱלֹקים עוֹלָם וָעֶד

במה דומים שני הפסוקים?

3. מה בין הרמב"ן לבין תרגום אונקלוס בתפישה התחבירית של פסוקנו?

4.
נוסף על הקושי התחבירי מיישב הרמב"ן בדבריו עוד שאלה, איזו היא?

5. כמה מפרשים מתנגדים לדברי הרמב"ן ביישוב הקושיה הזו (החל מ-"וזה טעם … ) ומיישבים אותה באופן אחר. כיצד?

ז.
שאלות בתרגום אונקלוס:

1.

כד,
ה:
… לא תאבה האשה ללכת אחרי

למייתי

כד,
לט:
אולי לא תלך האשה

אם לא תיתי אתתא

כד,
לח:
אם לא אל בית אבי תלך

תיזל

כד,
נה:
תשב הנערה … אחר תלך:

בתר כן תיזל

כד,
סה:
מי האיש הלזה ההולך בשדה

דמהלך בחקלא

הסבר את סיבת התרגומים השונים להלך!

2.

כד,
יט:
ותכל להשקתו ותאמר:
גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות:

תרגום אונקלוס כד,
יט:

ושיציאת לאשקיותיה ואמרת:
אף לגמלך אמלי עד די ספקון למשתי.

והשווה:

כא,
טו:
ויכלו המים מן החמת

ושלימו מיא

מז,
טו:
ויתם הכסף

שלים כספא

שמות לט, לב:
ותכל כל עבדת משכן

ושלימת כל עבידת משכנא.

בראשית מג, ב:
ויהי כאשר כלו לאכל

והוה כד שציאו *) למיכל ית עבורא

*) זו הגירסא הנכונה ולא כפי שמודפס בחומשים שלנו.

הסבר את סיבת שלושת התרגומים השונים לפועל "כלה"
(בייחוד שני הפעלים הארמיים לאותו פועל בפסוק האחד!

השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]

חיי – שרה – רבקה

פרק כד

בפרק זה כבר עסקו גיליונותינו פעמים רבות.
לשאלות כלליות הנוגעות לפרק כולו,
עיין בייחוד גיליונות:
תש"ח,
תשכ"א,
תשכ"ד.
להשוואה שבין סיפור הכתוב ובין סיפור העבד עיין בגיליונות:
תשי"ב,
תש"ך וגם תשט"ז.

הפעם עסקנו בפסוקים בודדים, בייחוד מחלקו השני של פרקנו.

להשוואה שבין "נצב"
ו"עומד"
(שאלה א1 ) נביא בזה את דברי בעל באר יצחק לדברי רש"י לבמדבר פרק טז פסוק כז: יצאו נצבים:

וזהו ההבדל בין פועל "עמד"
לפועל "נצב",
שפעל עמד משמש רק להורות על מצב הגוף המיוחד והוא חילוף מצב השכיבה או מצב הישיבה, אבל פועל ניצב מלבד השימוש העיקרי הזה יתחבר עמו עוד הוראה טפלית והוא הכרחות המצב הזה והתייחסו לדבר אחר,
שהוא צורך הגוף ההוא בזמן ההוא. כמו דברים כט,
ט:
"אתם נצבים היום כלכם", שמצב ההתייצבות ההוא נאות להעברת ברית אלוקים שבאו בו אז, שאז ראוי להתייצב הכן ובמורא לקבלת ברית הנשגב ההוא.
וכן בראשית יח,
ב:
"שלושה אנשים נצבים עליו", שזהו לכבוד אברהם.
וכן שמות ב,
ד:
"ותתצב אחותו מרחוק",
שלעניין הכוסף לדעת מה ייעשה לילד המושלך נאות מצב העמידה. והרבה כיוצא בזה.

ועל דרך זה המצב הכרחי גם כן לפעולות הגנאי,
כמו שמואל–א,
יז,
טז:
"ויתייצב ארבעים יום"
(של גולית ),
שהיה עומד בקומה זקופה וגרון נטויה כעמוד ברזל ובעיניים מיושרות לקראת מחנה ישראל להראותם חציפותו ורוב גאונו – והכלל שמצב העמידה הוא לפעמים לתכלית טוב להראות המורא והכבוד ולפעמים לתכלית רע להראות הגאווה והעדר פחדו מפני שונאיו או מזהיריו.
ועל פי זה נאמר שבאופן המצב נבדל פועל ניצב מפועל עמד, שפעל עמד פירושו המצב הגופני המיוחד אבל פועל ניצב המורה התייחסות המצב ההוא לצורך מצרכי הגוף, יורה גם כן היות מצב העמידה ההיא ביושר ובעיניים מכוונות ומבלתי נטיית שום אבר או עיניו לצד אחר זולתי לצד ההוא שהוא מקביל אליו, וזהו בין אם המצב הוא לתכלית הכבוד והמורא ובין לתכלית הראות הגאון והעדר הפחד מפני המתקומם נגדו.

על פי זה ניתן לפרש יפה את בחירת הפעלים השונים בשני הפסוקים יג ו–ל.

אם יתקשו הלומדים למצוא את פתרון השאלה א2 –א יעיינו בפסוקים האחרונים של פרשת וירא פרק כב פסוקים כ–כד.

השאלות ברש"י דורשות עיון רב. לשאלה ד2 יש להעיר, שרש"י ממעיט להביא ראיות בענייני לשון מדברי חכמים. כרגיל הוא מביא מלשון המשנה כשאין לו להביא עד מוכיח במקרא *) או כשיש מעטים דוגמתו במקרא.
(אם מביא הוא ראיה מלשון חכמים בצד ההוכחה מן המקרא הרי מקום הראיה מן המשנה אחרי זו שהביא מן המקרא.

ועיין לדוגמא דברים פרק לב פסוק ה:

דור עקש: עקום ומעוקל כמו (מיכה ג) "ואת הישרה יעקשו"
ובלשון משנה "חולדה ששיניה עקומות ועקושות".

ולכן מוצדקת שאלת קניזל על סדר הקדימה והאיחור בדברי רש"י למקומנו.

לשאלה ד4: העברת רש"י מאמר חז"ל מפסוק לפסוק היא תופעה לא כל כך נדירה,
ותמיד טעמו ונימוקו עמו. ועיין גיליון בלק תשי"ב ב2 –ג;
כי תשא תשט"ז ג2.

לשאלה ד3: רש"י מפרש כאן על דרך המידה הראשונה של ל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן מתוך ברייתא דל"ב מידות דרבי אליעזר בנו של יוסי הגלילי:

הריבוי ג' לשונות:
"את",
"גם",
"אף"
…

"גם"
לרבות כיצד? (שמות יב, לב):"גם צאנכם גם בקרכם קחו".

אילו נאמר "צאנכם ובקרכם קחו",
הייתי אומר: לא נתן להם אלא צאנם ובקרם. ת"ל:
"גם"
– מלמד שנתן להם דורון משלו ומשל שריו,
לקיים מה שנאמר (שמות י, כה):
"גם אתה תתן בידינו זבחים".

ואין רש"י מפרש על פי מידה זו, שאיננה מידת פשט,
אלא במקום שיש לכך טעמים מיוחדים. לפי פשוטה ה-"גם"
אינה מילה המרבה את הבא אחריה, במשהו,
שאינו כתוב כלל בפסוק, אלא היא מילה המוסיפה את הבא אחריה על מה שנאמר לפניה.
והנה בשני הפסוקים שהובאו בגיליון (בראשית טו, יד;
בראשית מב, כב)
הקושי הוא בכך,
שאין למילה הבאה אחרי ה-"גם"
("הגוי",
"דמו")
איזו מילה מקבילה לה, שאליה תוכל המילה שאחרי ה"גם"
להתקשר.
ולכן מפרש רש"י את הפסוקים ע"פ המידה הנ"ל.
בפסוקים כד, נה;
מג,
ח;
מד,
טז;
אין רש"י משתמש במידה של "גם"
לרבות,
מפני שהצורה של "גם … גם"
רגילה במקרא ומורה על ההידמות בשני הנושאים המשתווים בנשוא אחד.

(דוגמת שני הכפי"ן בראש שתי מילים מקבילות:
"כעם ככהן", "כסוסי כסוסיך", "כאמה כן בתה".(באר
יצחק)

ועל כן מוצדקת השאלה, מה ראה רש"י להשתמש במקומנו במידה זו?

שתי שאלות בתרגום אונקלוס ו1,
2 עוסקות בדרכו של התרגום לפרש מילה אחת בתורה בהתאם למשמעויותיה השונות בהקשרים שונים ע"י מילים ארמיות שונות. ומפרשי התרגום כבר עמדו על דרכו זו.

בעל עוטה אור **) מקדיש לדרכו זו את הכלל החמישי בספרו:

עניינים אשר בלשון הקודש יתאחרו ושפה אחת להם (=מילה אחת תשמש להוראות שונות)
על פי השיתוף אשר ביניהם,
ובלשון המתרגם ז"ל נפרדו על פי חלקי המושגים אשר בהם.

ויש אשר חלק אחד מן הלשון נשאר בלשון המתרגם דומה אל לשון העברי,
והוסיף עוד חלוקת לשון אחד ושנים, ויש אשר לא נשאר בלשון הארמי מאומה מלשון העברית,
אבל יבחר לו מילות אחרות על פי דרך לשונו.

על תכונתו זו של תרגום אונקלוס עמד רש"י במקומות אחדים.
עיין בדבריו בראשית לז, כז ד"ה וישמעו; מג,
טו.

*)
ועיין רות ב,
יד ד"ה ויצבט לה קלי: ויושט לה ואין לו דמיון במקרא אלא במקום משנה 

ועיין במדבר ו,
ג ד"ה וכל משרת:
לשון צביעה במים וכל משקה ובלשון משנה יש הרבה 

**) בן ציון יהודה בערקאוויץ: עוטה אור על דברי המתרגם אונקלוס הגר,
וילנא תר"ג.
והוא בעל הפירוש לתרגום אונקלוס "לחם ושמלה" וילנא,
תר"י (מאה ה– 19 )

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי ד"ר נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושמונה (תשכ"ט)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
שאלה כללית:

רשב"ם:

ד"ה
וה' ברך
את אברם
בכל –
להודיע האמור לפנינו,
שלא שלח עבדיו לקחת אשה ממשפחתו מחמת חוסר נשים בארץ כנען,
שלא היו רוצין להזדווג לו,
שהרי נתברך בכל וכל העולם מתאווים להזדווג לו. אבל הוא לא רצה כי אם ממשפחתו.
וזהו שאמר העבד (פסוק ל"ה)
"וה'
ברך את אדוני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב..",
ולכן הוצרך לפרש תחילה "ברך את אברהם בכל". כמו (מ'
י"ח)
"וחם הוא אבי כנען".

רשב"ם ד':

ד"ה
אל ארצי:
ולא לאותם שאינם קרובי אלא למולדתי שבארצי תלך.

רשב"ם:

ד"ה
ויקח
האיש נזם
זהב: יש לומר שאחר ששאל לה "בת מי את?"
נתן לה, כמו שכתב לפנינו בספור דבריו (בפסוק מ"ז).
אלא שלא להפסיק סדר דבריו ותשובת דבריה,
לכך הקדים מעשה נתינתו שנתן לה.

ראב"ע י"ד:

ד"ה
אותה
הוכחת:… ורבים יתמהו באמרם שלא שאל כהגן, ולא ידעתי למה,
כי אלו הייתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו ומצאה שהיא ממשפחה אחרת, היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום. כי "ויאמר בת מי את" פרושו:
וכבר
אמר לה קודם שיתן לה כלום.
וכן אמר העבד (מ"ז)
"ואשאל אותה בת מי את…
ואשים הנזם…" וכלל הדבר, שהתפלל לה' שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו.

אבן כספי טירת כסף:

נראה מיסוד הענין,
כי כונת אברהם היתה, כי אם לא ישיג אליעזר מבוקשו מבנות בית אביו שישא משאר בנות כשדים,
כי נראה שלא היה מחזיק לקחת אשה לבנו מבית אביו, אם לדעתו שאין הבדל בינם ובין שכניהם,
ואם לחשבו, שהם לא ירצו לשלוח בנותם,
ולכן אמר בסתם:
"כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך"
וטעם "מולדתי"
– ארץ מולדתי, הארץ שנולד שם…

אבל נוטה אני מדעת ראב"ע בפירוש (פ'
כ"ד)
"בת מי את"
שפירש "וכבר אמר" (ע'
למטה *), כי דעתי שהתורה ספרה כאן סדור המעשים כמו שהיו בזמנים הסדורים,
אבל הוא שינה את הדבר בספרו להם המאורע, כמו שאבאר עוד.

… כי כל מה שאמר אליעזר להם היה תועלות בהשגת מבוקשו ברבקה,
וכן שינה מפני שלום עצמו,
רצוני,
להשיג מבוקשו במה שאמר "ואשאך…
ואשים",
כי זה יותר כבוד וחיבה להם. ואולי
לא הייתה
שם רבקה ואע"פ שהיתה שם הנה בלי ספק הייתה אז עומדת
בענוה
זאבית
ובצניעות
שועלית, כי כן תלבשנה הבחורות לבוש
הענוה
ברקמת
המרמה. וכן הוסיף בברכתו לשם (מ"ח)
"לקחת את בת אחי אדוני לבנו", כי רצה להראות ולהחליט מהם,
שזה דבר פשוט.

1. מה הן שתי התפישות השונות את צוויו של אברהם אבינו ואת כל המשתלשל ממנו למפרשים הנ"ל?

2. **
כיצד מתבטא ההבדל בין שתי תפישותיהם הכלליות גם בהבדלי פרושים לפסוקים בודדים, ביחוד לפסוקים מ',
מ"ז ועוד

3. *
מה יש לומר בזכותה של כל אחת משתי התפישות,
ואיזו משתיהן נראית לך המתישבת יותר עם פסוקי פרקנו?

4.
אע"פ שרשב"ם וראב"ע בדעת אחת בתפישת הפרק כולו, יש הבדל – דק – ביניהם בפרוש פסוק מ"ז.
מה ההבדל?

5.
השוה לדברי הרשב"ם והראב"ע את דברי הרמב"ן:

רמב"ן כ"ב ד"ה ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה:
הכתוב הזה יחסר המעשה והיה צריך שיאמר:
"ויקח האיש ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה".
ולכך אני אומר כי פירוש "ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים" שיהיו "על ידיה… ויאמר בת מי את" ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי"
שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה.
כאשר אמר להם.
אבל חסר כאן הנתינה, וכן במקומות רבים.

א.
האם מסכים הרמב"ן עם הרשב"ם או עם הראב"ע או הלך בדרך שלישית.

ב.
מה פירוש דבריו "יחסר המעשה"?

ג.
** תן דוגמא אחת מן "המקומות הרבים": שמזכיר הרמב"ן בסוף דבריו!

6.
הסבר לשם מה מביא הרשב"ם את בראשית ט' י"ח,
מה ענינו לעניננו?

7.
הסבר את דברי אבן כספי "כמו שהיו בזמני הסדורים".

8.
הסבר את דבריו המודגשים בקטע.

*9.
לשם מה הוסיף בסוף דבריו פירוש לפס'
מח,
ומה הוא "הדבר הפשוט"?

ב.
השוה:

פ'
ז':
ה'…
אשר לקחני מבית אבי

פ'
מ':
ה'
אשר התהלכתי לפניו

למה שנה העבד כאן מדבר אדוניו ולא מסר דבריו כפי שנאמרו?

ג.
א'.

ה'
אשר התהלכתי לפניו.

בראשית רבה סוף פרק ל':

ר'
יוחנן וריש לקיש:

ר'
יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו.

ריש לקיש אמר:
לנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו.

על דעתיה דר'
יוחנן אנו צריכים לכבודו. על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו.

1.
הסבר מה הן שתי המשמעויות הנתנות ע"י שני האמוראים למושג "התהלך לפני ה'"?

2.
** בסוף דברי המדרש אומר בעל "יפה תואר" (פירוש למדרש רבה):

"ומה שמסיים "על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכובדנו"
– חלילה – לומר כפשוטו כי ה' צריך לכבוד זולתו!

התוכל לבאר כונת דברים אלה על אמותתם?

ד.
כד,
מ'.

ה'
אשר התהלכתי לפניו.

1.
השוה בתרגום אונקלוס:

ה'
כ"ב.

ויתהלך
חנוך
את
האלוהים

והליך חנוך בדחלתא ד"ה.

ו'
ט'.

את האלוהים התהלך נח

בדחלתא ד"ה הליך נח

כ"ד מ'.

אשר
התהלכתי
לפניו

ה'
די פלחת קדמוהי

מ"ח
ט"ו.

אשר התהלכו אבותי לפניו

ה'
די פלחו אבהתי קדמותי.

מהי סבת השנוי בתרגום?

2.
בפסוקים ו' ט'
וכ"ד מ' ומ"ח ט"ו תרגם גם יונתן בן עוזיאל כך אבל השוה:

שמואל
א' ב'
ל'

אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני

ישמשון קדמי

שמואל א' ב'

ד"ה והתהלך לפני משיחי כל הימים

וישמש קדם משיחי כל יומיא

אבל

מלכים ב' כ'
ג'

אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך

אדכר כען דפלחית קדמך.

* מהי סבת השנויים בתרגום?

3.
השוה
לכל הנ"ל
תהילים
קמ"ג:

אתהלך לפני ה'
בארצות החיים

תורגם:

אתהלך.

מהי הסבה שלא תרגם לא "פלח"
ולא "שמש"?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי ד"ר נחמה ליבוביץ שנת העשרים ותשע (תש"ל)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

א.
שאלה כללית

משך חכמה

ד"ה כי אל ארצי ואל מולדתי תלך:

ויתכן כי אברהם לא אמר שילך אל משפחתו, רק אל העיר אשר הולד שם, ומשם יקח אשה,
אף אם אינה ממשפחתו, רק שתהא מן העיר הזאת.
ולכן אמר, כי הנערה אשר יראה בה נדיבות להטריח ולהשקות לגמליו ראויה היא להנשא לבן אברהם, ובטח תוטב שעיני הנערה ואביה להתחתן עם אברהם, ולא היה נחוש.
רק אליעזר רצה לאמת זה להם, אשר הדבר בגזירה מוחלטת ובהשגחה פרטית אמר,
שאברהם צוהו ליקח ממשפחתו ומבית אביו,… והוא ניחש וכן היה, כי העלמה הייתה מבית אבי אברהם.

ולכן שינה גם בזה שלא נתן לה הצמידים עד ששאלה בת מי היא,
כי כיון שלפי דבריו הצווי היה מאברהם רק על משפחתו, מי יודע אם ממשפחתו היא.
ובאמת לא צוהו אברהם רק על העיר שבה נולד;
ולכן נתן קודם ששאל בת מי היא,
כי תהיה למי שיהיה – תנשא לבן אברהם… ולפי זה באמת לא ניחש את שספר להם, שסמך על הניחוש שהיא ממשפחת אברהם, כמו שאמר לפני כן שנצטווה על זה גם כן מאברהם.

1.
לאיזו תפישה רגילה אצל רוב פרשנינו הוא מתנגד?

2. *
מה היא המלה בפרקנו שבפירושה תלוויה תפישתו ותלוויה התפישה המנוגדת לתפישתו?

3. מה ראיות מן הכתוב אפשר להביא לתפישתו?

4. על אילו שינויים בספור אליעזר הוא עומד וכיצד הוא מישב אותם?

ב כד, יד

והיה הנערה אשר אומר אליה…

סנהדרין ס"ה ע"ב–ס"ו ע"א:

ת"ר:
"מנחש"
– זה האומר "פתו נפלה מפיו",

[רש"י:
צריך לדאוג היום מהיזק]

"מקלו נפלה מידו",
"בנו קורא לו מאחוריו", "עורב קורא לו",
"צבי הפסיקו בדרך",
"נחש מימינו, שועל משמאלו",

[רש"י ד"ה נחש: בא לו מימינו או שועל משמאלו – סימן רע הוא לו]

"אל תתחיל בי",

[רש"י:
כשבא לגבות מס ממנו או המוכס, אומר לו: בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות הראשון בדבר הפסד,
שסימן רע הוא לי]

"שחרית הוא"

[רש"י:
שהיה תובע ממנו חוב: א"ל:
"שחרית הוא ולא אתחיל תחילת מעשה היום בפרעון]

"ראש חדש הוא"

[רש"י:
"המתן לי עד מחר"]

חולין צ"ה ע"ב:

והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש.

כסף משנה להרמב"ם * הלכות עבודת כוכבים פרק י"א הלכה ד'
(בשם הר"ן)

ומכל מקום הדבר צריך תירוץ.
שאי–אפשר שהצדיקים הללו יהיו מנחשים.
וכן נראה לי בתירוץ הדברים,
שהנחש שאסרה התורה הוא התולה מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון "פתו נפלה לו מידו" או "צבי הפסיקו בדרך"
שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי. אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת, שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש,
שכל עסקי העולם כך הם.
שהרי האומר: "אם ירדו גשמים – לא אצא לדרך ואם לאו – אצא"
אין זה נחש אלא מנהגו של עולם.

ואליעזר ויונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם…

וכי מייתי ליה בגמרא לענין אסור, ה"ק:
כל נחש שהוא מהדברים שאסרה תורה שאין הסברא מכרעת בהן, כל שאינו סומך עליהם כמו שעשו אלה השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור…

1.
הסבר במה נבדל סימנו של אליעזר מן הסימנים הניתנים באותם נחשים שהם אסורים?

2. במה נבדל סימנו של יונתן (שמו"א א, יד)
מן הסימנים האסורים?

3. מהו הקושי הגדול בדברי רב (חולין צב) שניסו כל המפרשים ליישבו, וכיצד מיישבו בעל כסף משנה?

ג.
כד,
י"ד.

אותה הוכחת לעבדך ליצחק

רש"י

ד"ה
אותה
הוכחת: ראויה היא לו,
שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. ולשון "הוכחת"
– ביררת.

כלי–יקר

ד"ה
אותה
הוכחת: (אחרי הביאו את פירוש רש"י דלעיל): סמך פרשה זו לפרשת עפרון החתי, כי גם הוא היה מזרע כנען… ועפרון היה רע עין, על כן ציווה להרחיק הכנענים,
שהם בעלי עין רעה, כי הכסף יענה ויעיד על הכל. וכל אדם ניכר בכיסוף אם זך וישר פעלו.. ואין לך מצרף וכור הבחינה על האדם כי אם הכסף והזהב.
וכן אמר שלמה (משלי י"ז ב') "מצרף לכסף וכור לזהב…", כי הרוצה לצרף אדם ולבחנו ילך אל הכסף ויראה מה טיבו,
וכן הרוצה כור להבחין בו האדם, ילך לזהב ויראה איך האדם מתנהג בו:
כי אם יעמוד בצדקתו בעסקי ממון בכל תושיה יתגלה,
כי שלם הוא.
וכן להיפך.

ומכאן למד אליעזר שלא בדק ראת רבקה כי אם במידה זו,
אם יש לה עין טובה וגומלת חסדים.
לכך אמר: אני לא אתבע ממנה כי אם שתתן לי לשתות,
והיה אם תשיב לי: "שתה וגם גמליך אשקה", בודאי היא בעלת גמילות חסדים,
שתתן לי יותר ממה שאני שואל, ואם כן "אותה הוכחת לעבדך ליצחק" כי כל ביתו לבוש בגדי ישע לבריות…

(וחז"ל אמרו: "כל כלה שעיניה יפות, כל גופה אין צריך בדיקה"
וזה דבר שהחוש מכחיש, כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה: מה ראו חז"ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה, הלא "שקר החן והבל היופי", אלא ודיא שנתנו עצה לבדוק אחר המעשים,
וזאת העצה היעוצה,
שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניהן יפות בבריות,
אז היא בלי ספק שלימה בכל המידות).

1.
הסבר מדוע דווקא הבחינה בשאלה ל-"מעט מים" מוכיחה על אופייה יותר מאשר לו שאל ללחם או לכסף?

2.
מדוע דווקא השקאת הגמלים מוכיחה על אופיה?

3. מה הם פרטי הספור המעידים על גודל מידת גמילות החסד של רבקה?

4. *
למה הוסיף רש"י בסוף דבריו "לשון הוכחת – ביררת", מה הצריכו לומר זאת?

ד.
כד,
נ"ז.

נקרא לנערה ונשאל את פיה

רלב"ג:

וכאשר קמו בבוקר אמר להם העבד שישלחוהו לאדוניו ושיתנו לו את רבקה ויוליכה ליצחק. והנה בתואל לא סרב בזה,
אבל אחיה ואמה אמרו לרוב האהבה הדמיונית אשר להם עמה, שראוי שתשב הנערה אתם שנה או עשרה חדשים להשביע עיניה מראות אנשי בית אביה ומשפחתה ואחר תלך.
ואמנם יאמרו זה,
לפי שהיא הולכת לארץ רחוקה מאד ולא יתכן שתשוב לראות בית אביה. וחלה העבד פניהם שלא יאחרו אותו מלשוב אל אדוניו…
וכאשר ראו זה אמרו שישאלו לנערה, אם תסכים ללכת עמו וכאשר שאלוה אמרה,
שכבר תלך עמו ולא יקשה בעיניה הפרידה מבית אביה.

האלשי"ך:
הנה לא נתן עיניו בממון,
כי ראה שעל מעט מים נתן נזם וצמידים ומה גם אחרי הסעידו אותה ואת אנשיו וגמליו, אז יתן מנה יפה לקרובי הכלה, ועל כן הפליג להוראת טוב לבם באמרו "הנה רבקה לפניך קח ולך"
אך הוא (=
העבד)
הוביש עצתם ויוציא כלי כסף וכלי זהב ויתן לרבקה,
כי ישארו עמה בית אישה,
אך מגדנות בלבד הוא מה שנתן לאחיה ולאמה; ובראותם כי לשקר שמרו ונהפך לאבל מחולם,
אז נהפכו לו והטילו כעסם באמרם "תשב הנערה…" להכעיסו.
ולמען יתקן את אשר עיוות בממון. וגם לא אמרו:
"אחר תוליכה" אלא "אחר תלך" כלומר:
ולא עמך.

אז השיב הוא:
"אל יעלה על רוחכם כי אותי אתם מפחידים, כי אם לה'
אתם מכעיסים, כי הוא העושה מה שאני עושה ומצליחני,
ואותו אתם מנגדים"
וזהו אמרו: "אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי".

אז להסיר האשמה מעל עצמם אמרו: "נקרא לנערה ונשאלה את פיה"
וכדי לשום בלבה שתמאן דברו לה בלשון תמיהה: "התלכי",
כלומר "האם תלכי", ועוד "עם האיש הזה"
שהוא עבד והעדר כבוד, ועם כל זה – "ותאמר:
אלך".

1. מהי הפליאה העומדת בפני המפרשים האלה?

2. מה ההבדל בין גישותיהם לפתרון הפליאה?

3. האם מסכים אחד מהם עם דברי רש"י:
"מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה"?

4. **
לדברי רש"י האחרונים מקשה אברבנאל: והלא כבר אמרו:
"הנה רבקה לפניך קח ולך"?
ישב את דברי רש"י והסר מעליו את תלונת אברבנאל!

*
ועיין בדברי הרמב"ם בעלון ההדרכה וכן השגת הראב"ד עליו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]

פרק כ"ד

בשאלה א עסקנו גם בגליונות חיי–שרה תשכ"ד ותשכ"ט,
אלא ששם הבאנו פרשנים אחרים.
השאלה,
ככל שאלה פרשנית היא קודם כל שאלה סמנטית: האם פירושה של מלת "מולדת"
יש להבינה בהוראה זהה לזו של העברית שלנו (מקום הולדתו של האדם) או יש לה גם בפרק כ"ד אותה הוראה שיש לה גם בבראשית פרק מ"ג ובייחוד בבראשית פרק מ"ח = משפחה.

בהכרעת שאלה זו תלוויה ההכרעה בתפישת הפרק כולו, מה הייתה מגמת אברהם, מה הייתה מטרת ה"סימן"
שקבע לעצמו העבד,
איך יש להבין את השינויים בין ספור המקרא את השיחה שבין אברהם לעבד ובין אותה שיחה כפי שהיא מסופרת על–ידי העבד בבית בתואל, ועוד.

נוסיף בזה על דברי בעל המשך חכמה דעתם של עוד שני פרשנים מאורחים.
(דעות הקדמונים הובאו כאמור בגליון תשכ"ט).

שד"ל:

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך: תלך אל ארצי ובהיותך שם תלך אל מולדתי, כלומר אל משפחתי,
ולקחת אשה לבני;
ממשפחתי אם תמצא,
ואם לא תמצא ממשפחתי תקח מעירי (אברבנאל).
וכן משמע ממה שאמר אחר זה (ז')
"ולקחת אשה לבני משם" ר"ל מן הארץ או מן העיר ההיא.

ועוד סיוע לזה מן הנחש שעשה אליעזר,
שהרי אם היה מושבע ועומד שלא לקחת אלא ממשפחת אברהם, היה לו לשאול מיד: "איה בית נחור?"
ולא להמתין שתזדמן לו אשה מן השואבות אשר בלא ספק רבות היו, ואשר ממשפחת נחור היו במעוטן בין כל בנות העיר.

מלבי"ם:

כ"ב ד"ה ויהי כאשר כלו הגמלים…
ויקח האיש נזם זהב: המפרשים תמהו איך נתן לה המתנות קודם ששאל אותה "בת מי את"?
ולדרכי לא קשה,
כי אברהם לא ציווה לו כלל שיקח ממשפחתו, רק שיקח אשה מארץ מולדתו,
וכל אשה שהיא מחרן ראויה לזה, אם ימצא בה המעלות הראויות שתהיה אשת יצחק, ועל כן נתן לה תיכף המתנות.

שאלה ב היא שאלה ידועה.
האם עשה אליעזר עבד אברהם כהוגן, או שמא יש בזה משום עבירה על "לא תנחשו"? (וביחוד התקשו קדמונים בשאלה זו אליבא דמי שאומר שגם בני נח מוזהרין על הכשוף ועל הנחוש).

לשאלה זו נביא כאן שנית את דברי הרמב"ם בהלכות עכו"ם,
שעליהם סובבים דברי בעל כסף משנה המובאים בגליון. (דברי הרמב"ם האלה כבר הובאו בגליון חיי–שרה תש"ח).

רוב פרשנינו הולכים בדרך שהלך בה הר"ן (אשר דבריו מובאים בתוך דברי בעל כסף משנה) ומוכיחים שאין במעשה אליעזר ניחוש,
שהרי זהו מבחן פסיכולוגי לבדוק אופיו של אדם, מידותיו,
הרגליו.
ואם כך יקשה מאד אותו מאמר חז"ל:
כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם… אינו נחש.

ובעל תורה תמימה מנסה להסבירו בזה האופן:

אבל מה שנראה ברור בכלל עניין זה,
כי באמת אינו אסור רק נחוש כזה מבלי להזכיר שם ה'
ומבלי בקש סיועו לסבוב מקרה זה, משום דאז יש בזה עניין כשוף, כמו שאמרו בחולין ז' ע"ב:
"למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה, היינו שמסירים כביכול השגחת ה'
ומאמתים מעשיהם הם,
מה שאין כן אליעזר שאמר:
"ה'
אלוקי אברהם הקרה נא לפני…"
הרי שעשה הכל בדרך אמונה ותפילה ובקש מהקב"ה שיסבב לו סימן זה,
למען יהיה בטוח במעשיו. אין בזה אף ריח ניחוש.
ומותר לכל אדם לעשות כן.

ומה שאמרו בגמרא "כל נחוש שאינו כאליעזר – אינו ניחוש"
– הכוונה אם עשה סימן כזה בדרך נחוש מבלי להזכיר שם ה'.

ועם ביאור זה יתיישב הכל.
וגם יתיישב על פי דרך זו מה שהקשו התוספות שם (חולין צ"ה)
מיונתן בן שאול – היאך ניחש? יען כי גם הוא זכר שם ה'
כמבואר בקרא.

והלומד ישווה דבריו לדברי בעל כסף משנה ויחליט אם על פי דברי בעל תורה תמימה "יתיישב הכל" או אם עדיין יש להקשות ולתמוה.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי ד"ר נחמה ליבוביץ שנת שלושים (תשל"א)

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

השוה:

אברבנאל:
למה נכתב ספור אליעזר כפול בספרו אותו לבתואל ולבן,
מה התועלת בהכפלו,
והיה די שיאמר:
"ויספר העבד את כל אשר צוהו אדוניו וכל אשר קרהו עם רבקה" – לא יותר מזה;
וכבר התעוררו חז"ל על זה,
כמו שיתבאר.

ולמה שנה אליעזר בספור השבועה אשר השביעו אדוניו, כי במקום שהשביעו (פסוק ד'): "אל אצרי ואל מולדתי תלך",
אמר הוא אל לבן (פסוק ל"ח):
"אל בית אבי תלך ואל משפחתי".

ולא זכר אליהם (פסוק ח') "רק את בני לא תשב שמה",… וכן שינויים אחרים שיבואו בפסוקים.

ובדומה לו שואל בעל עקידת יצחק:

למה בא כפל אליעזר עד ארבע פנים,
"הרי יכול היה להיות מקצר ועולה כמנהג".

1. נסה להסביר סיבת כמה מן השינויים שבין המעשה כפי שנאמר בתורה ומספור המעשה בפי העבד.

2. מהו המכנה המשותף לכל השינויים ששינה העבד,
– עפ"י דברי אברהם,
דברי עצמו, דברי רבקה ותיאור המעשים שנעשו?

3.
הסבר לאילו ארבע פעמים יכוון בעל עקידת יצחק?

4. תן דוגמאות שבו הכתוב "מקצר כמנהג"?

5. נסה לענות לקושיתם,
למה אין התורה מסתפקת באמרה "ויספר
העבד
לבתואל
וללבן
את
כל
הדברים
אשר
עשה",
דוגמת הנאמר בסוף הפרק בבואו של יצחק?
ולמה מקצרת התורה בפסוק ס"ו באמרה "ויספר
העבד
ליצחק
את
כל
הדברים
אשר
עשה"
ואינה מביאה כאן את הספור עצמו במקום להביאו למעלה (ל"ה–מ"ח)?

לנקודות 4 ו-9
שבטבלא:

ראב"ע:

אל
ארצי – זאת חרן שדר שם;
ואל מולדתי – אור כשדים.

רשב"ם:

אל
ארצי – ולא לאותם שאינם קרובי אלא "למולדתי"
שבארצי תלך.

רמב"ן:

… ויתכן שיהיה טעם "אל ארצי ואל מולדתי" – ארצי ומשפחתי, כי גם באנשי ארצו לא יחפץ, רק במשפחתו, וכן (ז')
"ולקחת אשה לבני משם", רמז אל "מבית אבי" וכן אמר העבד (מ')
"ולקחת לבני ממשפחתי ומבית אבי".
ואחר (מ"א)
"כי תבוא אל משפחתי"….

או:
שהיה העבר אומר להם כן לכבדם שישמעו לו.

עקידת יצחק:

… כי העבד כחש להם בכל מה שאמר "ממשפחתי ומבית אבי",
כי הנה אברהם לא הזכיר לו אב ומשפחה כלל,
רק ארצו ומולדתו.

… מה שזכר העבד בדבריו כי אם "אל בית אבי תלך", מה שלא זכר זה אברהם בצוואתו כלל,
הוצרך להוסיף זה,
לפי מה שנתחדש לו ההזדמנות הנפלאה מהיות העלמה היוצאת ממשפחתו, כי ראה שיאות מאד, שיבינו ממנו, שלא הזהירו אברהם מבנות עם ארצו להיותו מואס בו (= בעם הכנעני) מיתר העמים, אלא רק כדי לחזור על משפחתו ובית אביו ראשונה,
כמפשט המעולים. ולזה היה שזכר תמיד "משפחה"
ו"בית אב" ולא אמר "ארצי ומולדתי" כאשר אמר אדוניו.

1. מה ההבדל בין הפרשנים הנ"ל בהסברת השינוי בין דברי אברהם בספור המעשה לבין דברי אברהם כפי שהם מובאים בפי העבד? (שים לב לשוני בפרושם את המלה "מולדת").

2. **
שים לב: לפי כל אחת מן התשובות הניתנת לשינויים אלה, שונה גם תכליתו של המבחן שערך אליעזר.

הסבר לשם מה עשה אליעזר מה שעשה על יד הבאר בהתאם לפירושו הראשון של הרמב"ן,
ולשם מה – בהתאם לפירושו של בעל עקידת–יצחק?

3.
איזו משתי התפישות נראית לך יותר מתאימה למגמת כל הפרק?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]

פרשת חיי שרה

פרק כ"ד

הטבלה שבגליוננו תפקידה לעזור ללומד לראות את ההבדלים (הרבים מאד בפרק זה) שבין ה"מעשה"
ובין ה"ספור".
(בשני הביטויים האלה משתמש כבר הרמב"ן בהזדמנויות כאלה – בראשית מ"ב ל"ד ד"ה ואת הארץ תסתרו).

העמוד המודפס בספר החומש בשורות צפופות והמרחק הרב בין הפסוקים המקבילים (בין פ' א'
לבין ל"ה;
בין ד' לפ'
ל"ז)
אינם עשויים כלל להבליט את השינויים, ויש שאף לומדים ותיקים, ואף בקיאים למיניהם,
"לא הרגישו אף פעם" בחסרון של מלה,
בתוספת ביטוי, בשנוי הסדר וכו'.
המורה בביה"ס התיכון (ואף במידה פחותה בביה"ס היסודי כתה ו') יעתיק על הלוח אחדות מן השורות שבטבלה ויטיל על תלמידיו למצוא בכם הם את סבת ההבדלים.

(כמובן:
שאלה א2 חשובה משאלה א1).
מטרת העיון הזה אינו רק להגיע להבנה מדויקת יותר של הכתוב,
אלא היא בעיקר "פורמלית":
להרגיל את התלמיד לעיון מדויק ומדוקדק בכתוב,
להחשבת כל מלה,
כל צרוף, כל תוספת, כל השמטה. ילמד להבין שאין להפריד בין תוכן הדברים לבין הצורה שבה נאמרו,
כי בשנותך אף שינוי קל את לשון הדברים, כבר שינית את הדברים עצמם,
את תוכנם, את רוחם. טבלאות מסוג זה ימצא המורה גם בגליונות של שנים קודמות כגון:

בראשית תשט"ו (פרקים ב'-ג',
צו ה' לאדם ומסירת הצו לנחש).

וישב תשי"ז (פרק ל"ט,
ספור אשת פוטיפר לבני ביתה וספורה לבעלה).

מקץ תשט"ו(פרק מ"א,
חלום פרעה בפי הכתוב וספורו בפי פרעה).

מקץ תש"ט (פרק מ"ב,
שיחת יעקב עם אחיו וספור השיחה בפי האחים לאביהם).

ויחי תשי"א (פרקים מ"ז ונ', צוואת יעקב את יוסף וספור הצוואה לפרעה בפי יוסף).

פנחס תשי"א (צו ה' למשה וביצועו).

מטות תשי"ז (במדבר ל"ב)

בלק תשי"ט(פרק כ"ב,
דברי ה' אל בלק ומסירת דברי ה'
לשרים בפי בלק).

נשא תשי"ט (הפטרה שופטים י"ג,
דברי המלאך לאשה ומסירת דבריו למנוח בפי האשה).

ויקרא תשי"ט (הפטרת שבת זכור שמואל א'
ט"ו,
מלחמת עמלק וספור המלחמה בפי שאול).

חיי שרה תשי"ט(הפטרה מלכים א'
א',
ושם חזרה מרובעת על מרד אדוניהו בפי הכתוב, בפי נתן בדברו אל בת שבע, בספור בת שבע לדוד ובספור נתן בבואו אל דוד).

בא תשכ"ג (מכת בכורות כהתראה וכבצוע).

ויקהל פקודי תשכ"ט (דברי ה' אל משה בענין מנוי בצלאל ואהליאב ודברי משה אל העם באותו עניין).

דברים תשכ"ט (שליחת המרגלים ושובם,
החטא והענש כפי שסופר במקומו בבמדבר י"ג–י"ד,
וספור כל המעשה בדברי משה אל העם בערבות מואב).

ועוד ועוד ועוד.

למפרשינו גישות שונות בשינויים אלה.
יש הדוחים עקרונית כל חיפוש אחר משמעות בשינויים בחזרות,
מפני שלדעתם אין אלה אלא שינויי לשון,
גווני לשון "בלבד",
(מבלי שיתנו דעתם על כך שכל שנוי בלשון הרי בהכרח הוא שינוי במשמעות,
כי אין בלשון שתי מלים זהות מבחינת הלשון. וברגע ששנית את הלשון כבר שינית את תוכן הדברים,
אם במעט ואם בהרבה), ויש לעומתם פרשנים המחפשים משמעות אף בשינויים קלים ודקים מן הדקים,
ויש כמובן פרשנים רבים שאינם קיצוניים אלא נוטים יותר לצד זה או לצד זה.

בראש הקבוצה שהזכרתי ראשונה עומד הראב"ע הקובע כלל:

"כי הכתוב שומר הטעמים – לא הלשון",

ומסתמך על כללו זה בהרבה מקומות, בהם הוא דוחה את דברי חז"ל או רש"י המוצאים משמעות וטעם, למה שינה הכתוב בחזרה משלו והנאמרת במקום הראשון. את שיטתו זו הוא מסביר באריכות בהקדמתו לעשרת הדיברות (ועיין בגליון יתרו תשכ"ב).
מטעם זה הוא נמנע מלחפש הבדלי משמעויות בין מלים נרדפות ("ושוא ושקר" – אחים הם בעשרת הדברות) וכן הוא נמנע מלעמוד על ההבדלים המרובים שבין שני חלקי פרקנו.
(אם כי לפעמים נדירות מנסה גם הוא להסביר הבדלים כאלה).

הושפע ממנו בענין זה הרד"ק,
וכן דבריו לפרקנו:

רד"ק ל"ט:
והאמת כי הוא סדר להם הדברים כולם כאשר היו.
ולא נוכל לתת טעם לכל החסרים והמלאים,
כי רבו; והנה הוא ספר להם כל הדברים שהיו לו עם אדוניו והדברים שהיו לו עם רבקה,
וכי האל זימן לו הענין כאשר אמר לו אברהם,
כי האל יצליח דרכו, וכן היה: כאשר שאל הוא מאת האל כן זימן לו האל,
וכל זה להראותם כי האל אוהב אברהם ועושה רצונו ולא יוכלו למנוע הנערה ממנו, כי מה' יצא הדבר. ובשנות הדברים האלה יש בהם שנוי מלות אבל הטעם אחד, כי כן מנהג הכתוב בהשגות הדברים – שומר הטעמים אבל לא המלות.

וכן הושפע ממנו מאד ר'
יוסף אבן כספי הדוחה ברוב המקרים כל פירוש הבדלי משמעויות בין מלים נרדפות או בין פסוקים החוזרים על אותו עניין בניסוחים שונים (לפעמים דחייתו זו נאמרת בצורה חריפה ביותר ועיין התנגדותו לחיפוש משמעות בהבדלים שבין ההתראה והמכה בפרשת בוא,
גליון בוא תשכ"ג),
אבל דווקא בפרקנו מסכים גם הוא כי שינויי העבד הנם מכוונים,
ואם כי אינו טורח להסבירם.

ואלה דבריו בספרו "טירת כסף" עמוד 107:

… שינוי מלות והוספתם וגרעונם וחדוש מאמרים כולם היו מתחבולות המלאכה להשיג את רבקה,
ועזבתים לבחירת הקצור,
יבינם זולתי אם ירצה.

ואולם כאמור, זהו יוצא מן הכלל, ונוגד את שיטתו.
(בהתנגדו לרש"י המסביר קיצור לעומת אורך בשני פסוקים העוסקים באותו עניין יאמר:

"כי הביאור (=
הניסוח המפורט) חסד,
ועזיבתו (השמטת המלים המסבירות)
אינו חמס").

(עין חיי שרה תשכ"א).

ואילו
גישת
אברבנאל
מנוגדת
להם נגוד
גמור. הוא
מקדים
להסבר
השינויים:

התבונן בדברי אליעזר וספורו וממנו תדע למה נכפל הספור כפול בתורה,
שהנה היה זה להראות חכמת אליעזר וטוב דעתו, אשר שינה מן הדברים אשר קרו במה שספר להם,
והוא אמרם חז"ל (בראשית רבה פרשה ס') "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים",
שהרי כמה גופי תורה רמוזין בתורה ואילו פרשת אליעזר כפולה ומכופלת.
שכפלה אותה פרשה להראות יופי שיחתו של אליעזר במה ששינה בדברי אדוניו והסתיר קצתם. כפי הצורך: ואם בחלוף הדברים שקרו בינו ובין רבקה – את הכל עשה יפה בעתו בחכמה ובדעת,
ולא היה אפשר לדעתו אלא בהכפל אלו הפרשיות.

ומסיים את ניתוח הפסוקים והסבר סיבת ההבדלים באמרו:

הנה מפני עשרת שנויים האלה שעשה העבד בספורו נכפלו הפרשיות בתורה.

אברבנאל הסתפק בראיית עשרה הבדלים.
המפרשים הבאים אחריו כמו בעל הכתב והקבלה,
הירש,
המלבי"ם,
העמק–דבר,
בנו יעקב ועוד ועוד, ראו יותר ופרשו דברים דקים.

נוסיף כאן עוד את דברי הירש, לפני שהוא פותח בהסברים דקים להבדלים:

ר'
שמשון רפאל הירש לפסוקים ל"ח–מ"ה (תרגם מגרמנית הרב מרדכי ברויאר)

מענין להשוות את ספורו של אליעזר עם הספור הקודם של המעשה כמות שהיה;
כל ההבדלים מוסברים במבט ראשון מתוך הצורך להתחשב בנימוס…
או מתוך השאיפה לישב את הענין כולו על לב האנשים, אשר אליעזר הטיב לרדת לסוף דעתם.

את "הקרה נא" הוא משמיט, וכן הוא נמנע מלעורר את חשדנות האנשים ומדלג על כל מה שעשוי להבליט את דאגתו היתרה להצלחת שליחותו. כן חסרים כל אותם הקווים העדינים הכלולים בספור שלעיל.
יש סוג אנשים שמסוכן מאד להראות רגשן בעיניהם, הם קוראים לזה "רומנטי",
"דמיוני",
והם מתחילים להטיל ספק ביציבות המעשית של ההתקשרות שהם נקראים ליטול על עצמם.

טבלה זו מובאת גם בגליון חיי שרה תשי"ב,
אלא ששם שאלות אחרות ופירושים אחרים. עסקנו בכמה גליונות בהשוואת שני הספורים האלה מפני שפרקנו הוא "המקום הקלאסי" ללמוד ההשוואה הזו והוא יכול לשמש אב למקומות הדומים לו.