גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה החמש עשרה (תשט"ז)
תולדות
פרק כ"ה יט –
לד
א.
שאלה כללית
זהר
(דף
קלט):
זמנא חדא הוה יתיב רבי שמעון ושאר חברייא, עאל קמיה רבי אלעזר בריה.
אמרו ליה לרבי שמעון: מילתא רבתא בעינן למבעי קמך בעניינא דיעקב ועשו: איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין ליה בכירותא דיליה,
ועוד דאמר עשו ליצחק אבוהי "ויעקבני זה פעמים"?
אמר לון (ר'
שמעון):
בהדין שעתא אתון חייבים לקבלא מלקות דהאמנתון לפתגמי דעשו ושקרתון לפתגמי דיעקב. דהא קרא אסהד עליה "ויעקב איש תם",
ותו כתיב (מיכה ז, כ)
"תתן אמת ליעקב".
אלא כך הוא ענייניה דיעקב עם עשו,
בגין דעשו הוה סני לבכירותא בקדמיתא והוה בעי מניה דיעקב דלסבה ליה אפילו בלא כסף הה"ד "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה".
(פעם אחת היו ר' שמעון וחבריו מסובים,
נכנס לפניו ר'
אלעזר בנו. אמרו לו לר'
שמעון:
דבר גדול יש לנו לשאלך בעניין יעקב ועשו. איך לא רצה יעקב לתת לעשו נזיד עדשים עד שלא מכר לו בכורתו?
ולא זו בלבד אלא שעשו אמר: "ויעקבני זה פעמים"?
אמר להם: כעת אתם ראויים לספוג מלקות,
שאתם מאמינים לדברי עשו ומכחישים דברי יעקב,
שהכתוב מעיד עליו "ויעקב איש תם"
ועוד כתוב "תתן אמת ליעקב"!
אלא כך עניין יעקב ועשו.
עשו שנא את הבכורה מראש ומקדם והיה מבקש מיעקב שיקחה ממנו אפילו בלי מחיר, כמו שכתוב "ויבז עשו את הבכורה".)
1. מהו מושג הבכורה לפי דברי הזהר?
2. מי ממפרשינו קרוב בהשקפתו על הבכורה לדעה זו?
xx 3.
התוכל להביא ראיה מלשון הכתוב לדעת הזהר,
שלא חכה יעקב בנתינת נזיד העדשים לעשו עד שימכור לו זה את בכורתו?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
א. במדבר כב, י ד"ה בלק בן צפור מהי דרכו של רש"י ליישב קשיים ממין זה? ב. |
1. בראשית בת בתואל מפדן ארם אחות לבן: וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם? |
|
x א. x x ב. xג. ד. |
xx2. בראשית ויעתר: ויעתר לו: נתפצר ונתפייס ונתפתה לו. ואומר אני כל לשון "עתר" |
|
מה המסומל במדרש חז"ל זה? |
3. בראשית ויתרוצצו:… |
|
בעל באר יצחק על רש"י שואל: מניין לו שאינו לשון תפילה שלא ע"י נביא, כמו שנאמר (ישעיהו נה, ו) |
4. בראשית ותלך לדרוש את ה': לבית מדרשו של שם. |
|
x x מה ראה הדרש לדרוש פסוקנו על שני אישים בודדים ולא לפרשו כמשמעו – |
xx 5. בראשית פרק כה פסוק כג שני גוים בבטנך: |
|
א. x ב. |
6.בראשית פרק כה פסוק כג ממעיך יפרדו: מן המעים הם נפרדים – |
|
א. ב. ג. |
xx 7. בראשית מלאם יאמץ: לא ישוו בגדולה, |
|
א. ולמה לא יפרשו כמשמעו, והרי מכ"ז, xx ב. |
8. בראשית יודע ציד: לצוד ולרמות את אביו בפיו, |
ג.
כה,
כג:
ורב יעבד צעיר:
ראב"ע
כה, כג:
ורב:
הוא הפועל וכן "בן יכבד אב"
(מלאכי א, ו).
ועוד אפרש זה הפסוק (כוונתו ל "והיה כאשר תריד"
כז,
מ:
"והטעם כאשר תריד לה' ירחמך".)
אברבנאל:
אמנם בא הכתוב הזה בלשון בלתי מוכרח,
שפעמים יראה ממנו שהרב יעבד לצעיר, ופעמים יובן ממנו שלרב יעבד הצעיר. להודיע שכן יהיה,
כי בהיות ישראל "רד עם אל ועם קדושים נאמן" (המליצה שאולה מהושע יב, א)
עשו הרב יעבד לצעיר יעקב,
וכאשר ישראל יפשע בחטאו, תרגז הארץ תחת עבד כי ימלוך.
x1.
הסבר מה קשה לשניהם בפסוקנו והשווה לפסוקנו איוב יד,
יט!
x2.
במה שונה אברבנאל מפירושו של הראב"ע ומה הכריחו לפרש כך?
עצה
טובה
למורה
ולמדריך
נער!
קרא עם תלמידיך את שירו של ביאליק "על
סף בית
המדרש" והפנה תשומת לבם לביטוי "לא אמכור בכורתי בנזיד עדשים".
באיזו הוראה ישתמש המשורר במליצה זו? בעקבות מי מן המפרשים הלך?
השאלות המסומנות ב-x
קשות והמסומנות ב-xx
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]
תולדות
פרק כ"ה יט –
לד
פרקנו זה עוסק בשני דברים נפרדים. בחלקו הראשון יט–כה הוא עוסק בהולדת הבנים,
בטיבם וביחס ההורים אליהם, ובחלקו השני כט–לד במכירת הבכורה.
ואולם נדמה לי שאין ללמוד אותו כסדרו ולעסוק בראשון ראשון ובאחרון אחרון, מאחר שאחרי קריאה ראשונה של פסוקים יט–לד מופנית התעניינות הלומד מיד לעניין השני והשאלה להתנהגותו של יעקב,
למוסריותה של התנהגות זו מתעוררת מיד. כבר עמדו על שאלה זו כל גדולינו.
וכך ניסח את השאלה (השאלה הי"א)
אברבנאל.
אם היה יעקב איש תם וישר איך מלאו לבו לומר לאחיו הגדול ממנו שימכור את בכורתו בנזיד עדשים ואין ראוי לאיש ירא אלוקים וסר מרע שיתן עינו במה שאינו שלו, כל שכן שיונה אותו בדברים לקנות ממנו את בכורתו במחיר בזוי כמו שהוא נזיד עדשים.
ואם היה עשו איש סכל היה ראוי שיעקב איש אוהב משפט ולא יונה אותו כי עם היות שנודה שבזמן ההוא לא היה הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כי הוא דבר חידשתו התורה האלוקית כדברי הרמב"ן,
אין ספק שלבכור היה מעלת כבוד שהצעיר יכבדהו ולמה שאל מאחיו שימיר כבודו בלא הועיל.
יקשה הגלגול שנתגלגל בו הדבר שהיה כבוא עשו מן השדה והוא עייף ושואל ממנו לאכול ואז בראותו שהיה עייף ויגע ברעב ובצמא ושאל ממנו: "מכרה כיום בכורתך לי". וכבר העיר הר"ן על הספק הזה.
רואים אנו כיצד שם הזהר גם שאלה זו בפי היראים והשלמים ר' אלעזר בנו של ר' שמעון בר יוחאי וכל החבורה הנאצלה אשר עמו. ומאז ועד היום אין עשו חדל מלטעון טענותיו על יעקב ש"רימהו".
והנה לבירור שאלה זו יש להקדים בירור במושג הבכורה אשר בה ידובר. (א1,
א2)
וראוי למורה לעיין בהסברים השונים שניתנו בזה,
ולהבדיל בין המפרשים הרואים בה רק חלק כפול בנכסי אביהם, כדעת
הרשב"ם
(פסוקים
לא ד"ה
מכרה
כיום; לב,
ד"ה
הנה אנכי
הולך
למות) אשר לדעתו אין הבכורה אלא זכות חומרית,
ובין אלה הרואים בה חובה וייעוד כדעת הספורנו (פסוקים ל–לא).
רשב"ם כה, לא
מכרה
כיום –
כלומר לאלתר מיד מכור לי חלק בכורתך הראוי לך בממון אבי בממון שאתן לך ואח"כ אתן לך המאכל לעדות ולקיום כדרך שמצינו ויאכלו שם על הגל לקיום ברית בין לבן ליעקב:
רשב"ם כה, לב
הנה
אנכי
הולך
למות –
בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות ואני מסוכן למות למה זה לי להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו.
כך פירש אבי הרב רבי מאיר מ"ס:
לשאלת האברבנאל לרגע שבו נעשה המקח, לניצול רעבונו ורגע חולשתו של הזולת יש לעיין בשאלה א3 ולהיעזר במה שלמדנו בגיליון בראשית ב1.
נחזור עתה לחלק ראשון של פרקנו –
להולדתם המופלאה של התאומים הבלתי דומים. המדרש רואה בתאומים ובאותה התרוצצות ביניהם –
סמל לישראל ואומות העולם. חשיבות מיוחדת יש לייחס לדברי רש"י שהובאו ב–ב3
, 6, 7. מה שנאמר בעלון ההדרכה שלנו לגיליון בראשית של השנה על הבנת המדרש המתאר באופן אנכרוניסטי (= העברת קווי ההווה על גבורי העבר) מובהק את קין והבל רבים בחלקו של מי יבנה בית המקדש,
כל זה יפה כוחו לגבי הבנת המדרש המתאר את העוברים הנמשכים זה לבית מדרש וזה לבית ע"ז.
ויש להעמיד שוב את התלמידים אל שפתו הציורית סמלית של המדרש ועל הצורך לתרגמה למושגים כלליים מופשטים.
(ויש להזכיר בהזדמנות זו גם את דברי הרמב"ן בפרשו את המדרש המובא ברש"י לויקרא יח,
ב – שעמדנו עליהם בגיליון הקודם.)
ולהבנת סמליותם של המדרשים המדברים כאן ביעקב ועשו נביא בזה ציטטה מתוך יצחק
היינמן
דרכי
האגדה
עמ' 32 (הוצ'
מאגנס
תשי"ד):
דרך הדרשנים לפתור בבנים מה שנאמר באבות.
המתודה הזאת יסודה במקרא הכולל לא פעם קבוצות בני אדם בלשון יחיד (עבד ה' בישעיה!)
; בייחוד האני שעליו מדבר האב (כגון:
בראשית לד, ל:
"ואני מתי מספר"!)
ומה שנאמר עליו – לאמתו של דבר הוא אמור בבניו….
הדברים אמורים קודם כל במידותיהם של גיבורי התנ"ך,
ולא באבות עם–ישראל בלבד.
זיהוי עשו ורומי קיבל לכאורה את אישורו המלא ע"י הדיוק בפרטי המקרא המדברים בעשו ומפני כך הוא תופש מקום חשוב מאד בתוך הדרשות.
"אדמוני"
הוא,
כלומר שופך דמים (ב"ר סג,ח;
יב).
באמרו "הלעיטני"
הוא פוער פיו כגמל (ועיין רש"י!)…
חז"ל הכירו שיש ניגוד גורלי בין שני "הגויים"
בני רבקה, כלומר הגאים הללו המתגאים שניהם בעולמם ובמלכותם (ב"ר סג, ז);
המילים התמימות שאמר יצחק לבנו המתחפש (פרק כז, כב)
"הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" מקבלים (ב"ר סג, כ)
מובן נבואי, על–זמני,
כשהן מורות על תולעת יעקב שכוחה בפה ועל רומי השולטת בכח "דוכסיה,
איפרכיה,
ואיסטרטלטיה"
(ב"ר עז,יד).
הניגוד שביניהם אינו אפוא פולמוס חיצוני אלא הוא רוחני;
"ויתרוצצו הבנים בקרבה–
פירושו זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר ציוויו של זה"
(בראשית רבה סג,
ו).
– השנאה העמוקה (לרומי מחריב ארצנו)
לא מנעה אפוא את היהודים מלהכיר כי אף אויביהם מכורים הם למצוותיהם, אבל תורתם סותרת את תורתנו.
עד כאן דברי פרופ' יצחק היינמן
ועל יסוד הנאמר כאן יש לגשת לשאלה ב7. ואולי כאן יש גם לשים לב לצד הלשוני. לא תמיד מי"ם כזו היא מי"ם היתרון. ייתכן לפרש מ'
"מלאום"
כ–מ'
הסיבה (כגון עובדיה: מחמס אחיך יעקב תכסך בושה)
ואז יהיו דברי המדרש מיוסדים גם על הסתכלות מדויקת בלשון המקרא,
גם על ראיית יחסי האור והחושך בהיסטוריה האנושית.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שביעית (תש"ח)
פרשת תולדות
פרק כ"ה י"ט–ל"ד
א.
שאלה כללית:
זהר
דף קל"ט:
זמנא חדא הוה יתיב ר'
שמעון ושאר חברייא,
עאל קמיה ר'
אלעזר בריה. אמרו ליה לר'
שמעון:
מילתא רבתא בעינן למבעי קמך בענייניהן דיעקב ועשו: איך לא בעי יעקב למיהב לעדו תבשיל דטלופחין עד דזבין ליה בכירותא דיליה,
ועוד דאמר עשו ליצחק אבוהי "ויעקבני זה פעמים"?
אמר לון ר'
שמעון:
בהדין שעתא אתון חייבין לקבל מלקות, דהאמנתון לפתגמי דעשו ושקרתון לפתגמי דיעקב. דהא קרא אסהד עליה "ויעקב איש תם"
ותו כתיב (מיכה ז' כ')
"תתן אמת ליעקב",
אלא כך הוא ענייניה דיעקב עם עשו.
בגין דעשו הוה שני לבכירותא בקדמיתא, והוה בעי מיניה דיעקב דליסבה ליה אפילו בלא כסף:
הה"ד "ויאכל וישט ויקם לילך ויבז עשו את הבכורה".
תרגום:
(פעם אחת היו ר' שמעון וחבריו מסובים,
נכנס לפניו ר'
אלעזר בנו: אמרו לו לר"ש:
דבר גדול יש לנו לשאלך בענין יעקב ועשו: איך לא רצה יעקב לתת לעשו נזיד עדשים עד שלא מכר לו בכורתו?
ולא זו בלבד אלא שעשו אמר: "ויעקבני זה פעמים"?
אמר להם: כעת ראויים אתם לספוג מלקות,
שאתם מאמינים לדברי עשו ומכחישים דברי יעקב,
שהכתוב מעיד עליו "ויעקב איש תם"
ועוד כתוב "תתן אמת ליעקב"!
אלא כך ענין יעקב ועשו:
עשו שנא את הבכורה מראש ומקדם והיה מבקש מיעקב שיקחה ממנו אפילו בלי מחיר כמו שכתוב "ויבז עשו את הבכורה".)
1. מהו מושג הבכורה לפי דברי הזהר?
2. מי ממפרשינו קרוב בהשקפתו על הבכורה לדעה זו?
3. *
התוכל להביא ראיה מלשון הכתוב לדעת הזהר,
שלא הכה יעקב בנתינת נזיד העדשים לעשו עד שיימכר לו זה את בכורתו?
ב.
כה,*
י"ט.
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק.
תמהו
המפרשים
על פסוקנו:
למה נאמר "אברהם הוליד את יצחק" אחרי שכבר נאמר "אלה תולדות יצחק בן אברהם"
– והוא – כדברי אברבנאל – "כפל מבואר"!
1. **
נסה לענות לשאלתו!
העזר בדברי הרמב"ן
כה, י"ט
ד"ה
אמר הכתוב
ואלה
תולדות.
2.
** גם
הרשב"ם
כה, יט
גם הרמב"ן נעזרים בישוב התמיהה דלעיל בדברי הימים א' פרק א' פסוקים כ"ה–כ"ו,
ל"ד.
במה מסייעים פסוקים אלה לישוב התמיהה?
ג.
כה,
כ"ז.
ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה
רש"י כה, כז
יודע
ציד –
לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות:
רשב"ם כה, כז
יודע
ציד –
לצוד ציד להביא:
מה מניע את רש"י להוציא את המלים ממשמעותן הרגילה ולא לפרשן על דרך שפרשן הרשב"ם?
ד.
כה,
ל"ב.
הנה
אנכי
הולך
למות
–
ולמה
זה
לי
בכורה.
רש"י כה, ל"א
בכרתך
– לפי שהעבודה בבכורות אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה:
כה,
ל"ב
הנה
אנכי
הולך
למות –
(מתנודדת והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי יטול אותה ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו א"ל כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה כאותה ששנינו (סנהדרין סג) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אמר אני הולך למות על ידה אם כן מה חפץ לי בה:
ראב"ע ל"א
מכרה
– בחירק כמו שלחה הנער. שכבה עמי. והבכורה שיקח פי שנים בממון אביו. ויש אומרים שיש לבכור לעולם מעלה על הצעיר לקום מפניו ולשרתו כבן לאב:
ל"ב
וטעם
הנה אנכי
הולך
למות –
שבכל יום ויום הוא מסתכן בעצמו כאשר יצא לצוד שמא יהרגוהו החיות. ויתכן שימות קודם אביו:
רשב"ם ל"א
מכרה
כיום –
כלומר לאלתר מיד מכור לי חלק בכורתך הראוי לך בממון אבי בממון שאתן לך ואח"כ אתן לך המאכל לעדות ולקיום כדרך שמצינו ויאכלו שם על הגל לקיום ברית בין לבן ליעקב:
ל"ב
הנה
אנכי
הולך
למות –
בכל יום אני הולך לצוד חיות ביערים המצויים שם דובים ואריות וחיות רעות ואני מסוכן למות למה זה לי להמתין חלק בכורה לאחר מיתת אבינו.
כך פירש אבי הרב רבי מאיר מ"ס:
1. מה הקשר בין שני חלקי פסוק ל"ב לפי דעות הנ"ל?
2.
התוכל לפרש את הקשר בין שני חלקי הפסוק שלא כדבריהם? העזר בישעיה כ"ב י"ג.
בעל
חפץ חיים
בספרו
על התורה
מקשה
לפסוקנו:
לפלא הדבר, את הצדיק מביאה הזכרת המיתה לידי תשובה ויראת שמים,
ואיך זה אצל עשו להפך?
הסבר במה שונה תפישתו את "הבכורה"
מתפישת ראב"ע – רשב"ם?
נסה לענות לשאלתו!
ה.
שאלות סגנון:
1.* את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי
התוכל להסביר את סבת החזרה על מלת "ארם"
שלש פעמים בפסוקנו?
2.
* כ"ה.
ויקראו
שמו
עשו
כ"ו.
ויקרא
שמו
יעקב
מהי סבת השנוי מלשון רבים לשון עבר בפסוקים אלה?
3.
כ"ח.
ויאהב
יצחק
את
עשו
כי
ציד
בפיו
ורבקה אוהבת את יעקב…
מהי סבת חסר ההקבלה בין שני חלקי הפסוק?
4.*
ל"ד.
ויאכל
וישת
ויקם
וילך
ויבז
עשו
את
הבכורה.
מדוע בא בפסוק זה הנושא אחרי הפעל האחרון ולא אחרי הראשון כנהוג?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
בראשית כ"ה כ"ז
ויגדלו הנערים ויהיה עשו איש ידע ציד איש שדה
ויעקב איש תם ישב אהלים
1.
בפסוק באה הערה כללית על שני הבנים ואחרי כן הערות מיוחדות לגבי כל אחד מהם.
מדוע אינו מתחיל הפסוק בגמר ההערה הכללית (במלה "הנערים")
אלא אחרי פירוט הדברים על עשו?
2. על עשו ועל יעקב נמסרים שני דברים.
האם בשני המקרים מבדילים הטעמים בין שני הענינים?
ב.
כ"ז כ"ז:
ויגש וישק–לו וירח את–ריח בגדיו ויברכהו
ויאמר ראה ריח בני כשדה אשר ברכו ה'
רש"י:
ד"ה
כריח
השדה… שנתן בו ריח טוב וזהו שדה תפוחים.
כך דרשו רז"ל.
רשב"ם:
ד"ה
אשר ברכו
ה' השדה שהוא מלא נרד וכרכום קנה וקנמון.
וכן
פייט רבי
אליעזר
הקליר:
שדה מבורך כהריח ברכו במתן טל.
1.
באיזה דיוק עוסקים המפרשים?
2. האם פירושם מתאים לפיסוק הטעמים?
ג.
כ"ה ל"ד:
ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים…
כ"ז י"ז:
ותתן את–המטעמים ואת–הלחם אשר עשתה…
בשני הספורים מגישים את המאכל המיוחד בתוספת של לחם.
1. איך יש להוכיח,
שבמקרה האחד נזיד העדשים ובמקרה השני המטעמים הם המאכל העיקרי?
2. מהו ההבדל בפיסוק הטעמים בין שני הפסוקים האלה?
3. על מה יש לשים לב בדבר סדר המאכלים בשני הפסוקים ואיך אפשר להסביר את הדבר?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ (תש"ב)
פרשת תולדות
פרק כ"ה,
כ"ו א'-ה'
א.
1. כ"ה,
ל"א:
מכרה כיום את בכרתך לי.
קרא:
רש"י כה, לא
בכרתך
– לפי שהעבודה בבכורות אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה:
רש"י כה, ל"ב,
הנה
אנכי
הולך
למות –
(מתנודדת והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי יטול אותה ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו א"ל כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה כאותה ששנינו (סנהדרין סג) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש אמר אני הולך למות על ידה אם כן מה חפץ לי בה:
רש"י כה, ל"ד
ויבז
עשו. העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום:
רמב"ן
כה, ל"ד
ויבז
עשו את
הבכורה
– בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג)
אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות,
וקרוב הוא שימות בחיי אביו,
ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו,
וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר…
… אבל בזוי הבכורה לעשו לאכזריות לבו:
ויתכן כי פי השנים בבכורה ממשפטי התורה לא היה כן לפנים,
רק לנחול מעלת האב ושררתו,
שיהיה לו כבוד ומעלה על צעירו ולכן היה אומר ליצחק אני בנך בכורך (להלן כז לב),
לומר כי הוא הבכור הראוי להתברך, וכן כי זה הבכור שים ימינך על ראשו (להלן מח יח),
להקדימו בברכה, ואולי היה נוטל גם בנחלה יותר מעט כי דין פי שנים מחדוש משפט התורה…
ספורנו כה, ל"א
מכרה
כיום. כי בהיות היום כל מגמת פניך אל מלאכתך באופן שאתה כ"כ עיף שאינך מכיר הנזיד אין ספק שלא תוכל להתעסק בעניני הבכורה לשרת לאל ית'
ולעשו'
את הראוי לבכור:
רשב"ם כה, ל"א
מכרה
כיום –
כלומר לאלתר מיד מכור לי חלק בכורתך הראוי לך בממון אבי בממון שאתן לך ואח"כ אתן לך המאכל לעדות ולקיום כדרך שמצינו ויאכלו שם על הגל לקיום ברית בין לבן ליעקב:
ספורנו כה, ל"ב
הולך
למות. ברב התלאה והעייפות:
ראב"ע כה, ל"א
מכרה
– בחיריק כמו שלחה הנער. שכבה עמי. והבכורה שיקח פי שנים בממון אביו. ויש אומרים שיש לבכור לעולם מעלה על הצעיר לקום מפניו ולשרתו כבן לאב:
א.
מה הם הזכויות והחובות הקשורים בבכורה לפי הנ"ל?
ב.
חלק את המפרשים לקבוצות לפי השקפותיהם.
2. מי מן המפרשים מיטיב – לדעתך – לנמק את בזוי הבכורה מצד עשו?
3. מה המחיר ששילם יעקב עבור הבכורה עפ"י המפרשים הנ"ל?
עיין עוד:
רשב"ם כה, ל"ד
ויבז
עשו את
הבכורה
– וימכר את בכורתו בדמים ואחר כן ויעקב נתן לעשו וגו' כמנהג בני אדם לקיום דבר:
ויבז
עשו –
לפי שלסוף נתחרט על כך כדכתיב את בכורתי לקח.
לכן הקדים כאן להודיע שטותו עתה בשביל אכילה ביזה את הבכורה אבל לבסוף היה מתחרט:
ויבז
– כמו ויבזה מן דבר ה'
בזה כמו ויקן מן קנה:
ספורנו כה, ל"ג
וימכור
את בכורתו.
במחיר שפסקו ביניהם ולא חשש הכתוב לבארו:
ספורנו כה, ל"ד
ויעקב
נתן לעשו.
לקנות בקנין חליפין בנזיד או בכלי אשר בו הנזיד על דרך שלף איש נעלו ונתן לרעהו: ויבז עשו את הבכורה. גם אחר מעשה היתה הבכורה בעיניו בלתי ראויה לאותו המחיר שפסקו ובכן התבאר שלא נתאנה המוכר כי לא היה הממכר שוה אצלו כל כך:ובאר מה ענין הפסוק רות ד' ז'
לכאן?
4.
למה נאמר בפ'
ל"ד "ויעקב
נתן"
ולא "ויתן
יעקב" בהקבלה לפ' ל"ג "וימכר
עשו"?
לשם תשובה עיין בבראשית
ד' פ'
א'
"והאדם
ידע"
ולא "וידע
אדם".
ועיין:
רש"י ד, א
והאדם
ידע –
כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים:
ועיין:
רש"י כ"א,
א'
"וה'
פקד"
וה'
פקד
את שרה
וגו' – (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו'
וסמיך ליה וה'
פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך:
ולא "ויפקד
ה'"?
ב.
מה קשה לרש"י בפסוקים הבאים?
כ"ה,
כ"ג
ויגדלו הנערים ויהי עשו
ויגדלו
הנערים
ויהי עשו
– כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים:
כ"ה,
כ"ח
בפיו
– כתרגומו בפיו של יצחק ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו:
ומה הם מעלותיו ומגרעותיו של כל אחד משני פרושי רש"י לפסוק זה?
ג.
מה קשה לראב"ע
בפסוק
כ"ג
ד"ה
ורב יעבד
צעיר?
ורב
– הוא הפועל וכן בן יכבד אב ועוד אפרש זה הפסוק:
ועיין איוב י"ד י"ט!
ומה ראה אברבנאל לפרש בדרך אחרת?
וזה לשונו: "האמנם בא הכתוב בלשון בלתי מוכרת, שפעמים יראה ממנו שהרב יעבד לצעיר ופעמים יובן ממנו שלרב יעבד צעיר, להודיע שכן יהיה,
כי בהיות ישראל רב, עם אל ועם קדושים נאמן,
עשו חרב יעבד לצעיר יעקב,
וכאשר ישראל ישפל בחטאו תרגז הארץ תחת עבד כל ימלך"
ד.
פרש את הביטויים בדברי המפרשים:
1. כה,
כ"ב
ויתרוצצו
– מלשון מרוצה והצד"י כפול ואחיו כברקים ירוצצו.
ונקראו בנים על שם סופם – וכן ובגדי ערומים תפשיט. והיא שאל' לנשים שילדו אם אירע להם ככה ותאמרנה לא:
ומה ענין הפסוק איוב כ"ב ו' לכאן?
קרא:
ראב"ע דברים כ"ה ה' ד"ה הנופל!
ראב"ע כה, ל'
הלעיטני
– אין לו חבר והטעם האכילני:
רש"י כ"ו,
ד'
והתברכו
בזרעך –
אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק וכן בכל המקרא וזה אב לכולן בך יברך ישראל לאמר ישימך וגו' ואף לענין הקללה מצינו כן והיתה האשה לאלה שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית וכן (ישעיה סה) והנחתם שמכם לשבועה לבחירי שהנשבע אומר אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:
באר גם אל מי מוסבת המלה "זה".
רשב"ם כ"ו,
ה'
וישמור
משמרתי
– כגון מילה דכתיב בה ואתה את בריתי תשמור:
מצותי
– כגון מצות שמנה ימים דכתיב כאשר צוה אותו אלהים:
חוקותי
ותורותי
– לפי עיקר פשוטו (מצות)
השכליות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים כולם היו נוהגין קודם מתן תורה אלא שנתחדש ונתפרש לישראל וכרתו ברית לקיימו:
רש"י כ"ו פ' ה'
חקותי
– דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו:
ותורתי
– להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני:
ה.
שאלת רשות.
כ"ו פ' ה'
משמרתי מצותי חקתי ותורותי
רש"י כו, ה
וישמר
משמרתי
– גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת (יבמות כא):
מצותי
– דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים:
חקותי
– דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו:
ותורתי
– להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני:
רמב"ן כו, ה
… ועל דרך הפשט נאמר שיהא משמרתי –
אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו,
וחלק בה על עובדי העבודה זרה, וקרא בשם ה'
להשיב רבים לעבודתו מצותי ככל אשר צוהו בלך לך מארצך, ועולת בנו, וגרישת האמה ואת בנה חקותי ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם ותורותי המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן,
שהן תורה להם:
מה ההבדל בין פרוש רש"י ובין פרוש רמב"ן ומתוך אלו הנחות הם יוצאים?
הראב"ע נבדל מפירושו של הרמב"ן רק בפרט אחד. מה הוא?
ראב"ע כו, ה
וישמור
משמרתי
– שם כלל כל מה שהוא חייב לשמור ממצות וחוקים ותורות ויתכן המצות לך לך גם קח נא את בנך:
והחוקים
– הם חוקות השם שילך האדם אחרי מעשיו כאשר אפרש בפ' שעטנז.
ואלה החוקות נטועות בלב. והתורה שמל עצמו ובניו ועבדיו.
ובפסוק התורה והמצוה אבארם היטב: