גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה שביעית (תש"ח)
פרשת וישב
ל"ח
א.
** שאלות כלליות:
1.
קאסוטו
במאמרו
"מעשה
תמר
ויהודה" אומר:
"… בין מעשה תמר ויהודה ובין מכירת יוסף יש להכיר מעין קשר פנימי… הפרשה שלנו כרוכה מעיקרה בספור קורותיו של יוסף…"
נסה להסביר מהו הקשר ולהוכיחו מתוך הכתובים!
2.
בראשית
רבה פ"ה
ג':
"ומפני מה הסמיך פרשה זו לפרשה זו?
(פרשת יהודה לפרשת מכירת יוסף)
ר'
יוחנן אמר: כדי לסמך "הכר"
ל"הכר".
1.
הסבר את שאלת המדרש, ולמה לא נגיד שנסמכה, מפני שסדר המאורעות כך היה?
(ועיין גליון בשלח תש"ג,
שאלה ב).
2.
הסבר את תשובת המדרש ומה הרעיון הצפון בו?
(ועיין בראשית ז'
י"א רש"י ד"ה תהום רבה).
ב.
תמר.
רבותינו ומפרשינו מעריכים את תמר כאחת הנשים הצנועות והצדקניות שבתנ"ך:
עיין:
לקח
טוב:
"ושמה
תמר" – שתימרה מעשיה כקטורת.
רש"י
לח, י"ד
כי
ראתה כי
גדל שלה
וגו' – לפיכך הפקירה עצמה אצל יהודה שהייתה מתאווה להעמיד ממנו בנים:
רמב"ן
לח, י"א
ד"ה כי אמר … אז מהרה תמר ברב תאוותה להוליד מזרע הקדש ועשתה המעשה הזה:
הבא ראיות מפרטי פרקנו להערכתם זו!
ג.
השוה:
ב'.
וירא
שם
בת
איש
כנעני
ושמו
שוע
ל'.
ויקח
יהודה
אשה
לער
בכורו
ושמה
תמר
התוכל למצוא סבה לדבר, למה נקראת אשת יהודה רק על שם אביה ושמה לא נזכר,
ונקראת כלתו רק בשמה – תמר – ושם אביה לא נזכר?
ד.
לח,
א'.
ויט עד איש עדולמי ושמו חירה.
תנחומא
ישן י"ג:
הוא חירה בימי יהודה – הוא חירם בימי שלמה,
ומימיו הוא אוהב את שבט הזה, שכן הוא אומר (כ')
"רעהו העדולמי" וכן הוא אומר (מלכים א' ה'
ט"ו)
"כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים".
אחת מדרכי המדרש להביע רעיון בצורה סמלית הוא זהוי שני אישים תנכיים – לפעמים אף הרחוקים זה מזה בזמן או במקום.
עיין
רש"י:
בראשית י"ד י"ג
ויבא
הפליט –
לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה והוא שכתוב כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו הרפאים בעשתרות קרנים תנחומא ומדרש ב"ר זה עוג שפלט מדור המבול וזהו מיתר הרפאים שנאמר הנפילים היו בארץ וגו' ומתכוין שיהרג אברם וישא את שרה:
בראשית ל"ג ט"ז
וישב
ביום
ההוא עשו
לדרכו –
(ב"ר)
עשו לבדו וד'
מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד שנאמר (ש"א ל) כי אם ד'
מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים:
שמות ב' י"ג
שני
אנשים
עברים –
דתן ואבירם הם שהותירו מן המן:
במדבר כ"ה י"ב ספורנו
את
בריתי
שלום. ממלאך המות, כענין עושה שלום במרומיו כי אמנם ההפסד לא יקרה אלא בסבת התנגדות ההפכים.
וזה אמנם נתקיים בפינחס שהאריך ימים הרבה מאד מכל שאר אנשי דורו, עד שהיה הוא משמש במשכן שילה בזמן פלגש בגבעה,
שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע ושאר הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכל שכן אם היה בזמן יפתח שכתב למלך בני עמוןבשבת בני ישראל בחשבון ובבנותיה כו' שלש מאות שנה וכבר סיפרו ז"ל שפינחס לא רצה ללכת אז אל יפתח להתיר נדרו. וכל שכן לדברי האומר אליהו זה פנחס,
והוא עדין חי וקיים: ** הסבר מהו הרעיון המסומל כאן ע"י הזיהוי חירה – חירם!
ה.
לח,
ב
בת איש כנעני
תרגום
אונקלוס:
בת גבר תגרא.
רש"י:
ד"ה
כנעני: תגרא
1.
הסבר את פירושם על סמך פסוקים אחרים בתנ"ך.
2.
מה מצריכם להוציא את המלה ממשמעותה הרגילה?
ו.
השוה
השווה בפרקנו פסוק
כ"ו:
ויכר יהודה ויאמר
עם
פרק ל"ז
פסוק ל"ב
ויכירה
–
ויאמר
התוכל להסביר מהי סבת השינוי בסגנון שני הפסוקים?
ז,
לח,
כ"ד.
הוציאוה ותשרף
רמב"ן
לח, כד
… ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נדונת כמשפט שאר האנשים,
אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף,
כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצוה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו,
לא שיהיה דין הדיוטות כן:
ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם:
רשב"ם
לח, כד
ותשרף
– לפי הפשט כך היה מנהגם מאחר שזקוקה ליבם:
1.
מה הקשי העומד לפניהם?
2.
מה בין שני פרושי הרמב"ן?
3.
מהי חולשת הרשב"ם?
עצה
טובה: לשם חדירה עמוקה לכוונות פרקנו קרא מתוך:
Thomas Mann: Joseph der Ernaehrer 311-357
או בתרגומו האנגלי Joseph the Provider עמודים 289-335.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שש עשרה [תשכ"ג]
וישב – ת מ ר
פרק לח
א.
מדברי המדרשים
1. מדרש
רבה
בראשית
פרשה פה,
א:
"ויהי
בעת ההיא"
רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כט): "כי אנכי ידעתי את המחשבות"
– שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף; ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו;
ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו;
ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו;
ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה –
והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח –
"ויהי בעת ההיא וירד יהודה"
(ישעיה סו, ז)
"בטרם תחיל ילדה"
– קודם שנולד משעבד הראשון נולד גואל
אחרון.
א.
מה התמיהה שבא מדרש זה ליישב?
ב.
הסבר את הרעיון המסומל בדבריו.
2. מדרש
רבה
בראשית
פרשה פה,
ט.:
(לח,
כ)
"וישלח
יהודה
את גדי
העזים
ביד רעהו"
יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש (משלי ח, לא)
"משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם"
התורה שהיא משחקת על הבריות.
אמר הקב"ה ליהודה: "אתה רמית באביך בגדי עזים חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים".
א.
הסבר מה מובנו של השחוק במדרש זה?
ב.
מדרש זה בא לקשר את פרקנו לפרק הקודם. מצא עוד קשרים בין פרקנו לסיפור יוסף באותו כיוון שבו הולך מדרשנו.
3. מדרש
רבה
בראשית
פרשה פה,
יא:
(לח,
כה)
"היא
מוצאת
והיא
שלחה אל
חמיה..." א"ר יודן: מכאן שנאבדו (אבדו לה החותמת והפתילים והמטה)
והמציא הקדוש ברוך הוא אחרים תחתיהן, כמו דתימא (ויקרא ה) "או מצא אבדה".
אמר רב הונא:
"הוא מוצאת" היא והוא צריכין לצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר…
בקש לכפור, אמרה לו: "הכר נא את בוראך –
שלך ושל בוראך הן! הכר נא למי החותמת!"
א.
מהי התמיהה שעומד עליה רב הונא?
ב.
מהי חשיבות דברי רב הונא להערכת התנהגות יהודה?
ג.
מניין למדרש שבקש יהודה לכפור?
ד**.
מה רמז מצאו בפסוקים לכך שהזכירה לו תמר את בוראו?
ב.
לח,
כה.
היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה…
ב.
מסכת
סוטה דף
י ע"ב:
אמר רבי יוחנן משום ר'
שמעון בן יוחי:
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
מנא לן? מתמר.
רש"י
לח, כה:
הוא
מוצאת, להישרף.
והיא שלחה אל חמיה, לא רצתה להלבין פניו ולומר:
"ממך אני מעוברת"
אלא:
"לאיש אשר אלה לו". אמרה:
אם יודה מעצמו – יודה,
ואם לאו –
ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: "נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
א.
הסבר מה ההבדל בסגנון בין רש"י לבין מקורו?
ב.
ומקשין
על דברי
חז"ל
אלה:
מנין?
דלמא מה שתמר לא היתה מודה –
משום שעדיין לא הפילוה לאש,
אבל אם היתה האש בוערת,
היתה מודה?
ענה לקטני אמנה אלה!
ג.
לח,
כו:
ויכר יהודה ויאמר:
צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני…
מסכת
סוטה דף
י ע"ב:
"ויכר
יהודה
ויאמר
צדקה
ממני" – היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא:
יוסף שקידש שם שמים בסתר,
זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה,
דכתיב (תהלים פא) "עדות ביהוסף שמו",
יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה.
רש"י
לח, כו:
צדקה,
בדבריה.
ממני,
היא מעוברת.
ורבותינו ז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים…
רשב"ם
לח, כו:
צדקה
ממני. יותר ממני שאני צויתיה לשבת בית אביה עד יגדל שלה. היא השלימה תנאי שצויתיה, אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה, כי לא נתתיה לשלה בני.
וכן (איוב לב ב)
"על צדקו נפשו מאלקים" – יותר מאלקים. וכן בשאול (שמואל–א כד, יז)
"ויאמר אל דוד:
צדיק אתה ממני – יותר ממני.
רמב"ן
לח, כו:
צדקה
ממני, צדקה,
בדבריה,
ממני,
היא מעוברת, ורבותינו דרשו (סוטה י) שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לשון רש"י,
והנכון שהוא כמו "צדיקים וטובים ממנו"
(מ"א ב לב),
"ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה"
(ש"א כד יז),
צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה שלא נתתיה לשלה בני.
והטעם,
כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת את יבימתו, אביו הוא הגואל אחריו, כאשר פירשתי למעלה (בפסוק ח) בדין היבום.
א**.
האם אחד משלושת הפרשנים האלה מסכים עם דעת ר'
שמעון חסידא?
ב.
העתק את המילים "צדקה ממני" ארבע פעמים וסמנם בסימני פיסוק בהתאם לפירוש רש"י,
לפירוש חז"ל המובא ברש"י,
לפירוש הרשב"ם ולפירוש הרמב"ן.
ג*.
מהו ההבדל בין פירוש הרשב"ם לפירוש הרמב"ן?
ד*.
לשם מה מוסיף הרמב"ן בסוף דבריו "והטעם כי שלה…"
מה קושיה רצה ליישב על ידי דבריו אלה?
ה**.
בפירוש חז"ל המובא ברש"י מתחלקים הדברים "צדקה ממני" לדברי יהודה ודברי בת–קול.
היכן מצינו ברש"י לפרשתנו שמביא מדרש על דרך זו,
ומה הסיבה להבאת המדרש ההוא שם?
מעין
חידה
"ויהי
ער
בכור
יהודה
רע
בעיני
ה'"
בכור
שור:
צחות לשון הקודש הוא שהיפך התיבה. כלומר,
ער נהפך לרע.
היכן מצינו "צחות לשון הקודש"
ממין זה בחומש בראשית?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
וישב
פרק לח
בפרק זה – ביחוד בחלקו הראשון,
עסקנו כבר בגליון וישב תש"ח,
עיין שם וצרפהו לכאן.
פרק זה מפסיק באופן מתמיה את עלילות סיפור יוסף,
ומצריך בפרק לט חזרה מחודשת על סוף פרק לז,
כדי לקשור את החוט שניתק (ועיין רש"י לט, א;
ד"ה:
ויוסף הורד מצרימה).
קאסוטו במאמרו "מעשה תמר ויהודה"
*) השתדל להוכיח שפרשתנו היא המשך ישיר לסיפור הקודם על מכירת יוסף.
נביא בזה מקצת מדבריו שיש בהם כדי להבין את מגמת המדרשים שהובאו בשאלה א מה שהביאנו לידי דעה שאין להפריד בין הפרשה שלנו ובין מה שקדם לה,
הריהי בייחוד העובדה כי בין מעשה תמר ויהודה ובין מכירת יוסף יש להכיר מעין קשר פנימי, המשתקף בהקבלת פרטים אחדים בשתי הפרשיות, והמתגלה לעינינו בברור מתוך הקבלת
הניבים המורים על אותם פרטים.
כתוב כאן: "והיא
שלחה
אל
חמיה
לאמר…
ותאמר
הכר
נא
למי
החותמת
והפתילים
והמטה
האלה,
ויכר
יהודה
ויאמר
צדקה
ממני"
(פסוקים
כה
–
כו).
וכתוב שם: "וישלחו
את
כתנת
הפסים…
ויאמרו:
זאת
מצאנו
הכר
נא
הכתנת
בנך
היא
אם
לא
ויכירה
ויאמר
כתנת
בני"
(פסוקים לב–לג).
קשה לחשוב, כי הקבלה שכזו תלויה רק במקרה; ודאי שתלויה היא ברצונו של בעל הפרשה.
על פי עצתו של יהודה (לז,
כו)
נמכר יוסף, וכדי להעלים את הדבר לקחו יהודה ואחיו את כתנת יוסף וישחטו
שעיר
עזים
ויטבלו
את
הכתנת
בדם,
וישלחוהו
אל
אביהם
ויאמרו…
הכר
נא…
מתוך עיצבון נורא,
מתוך מפח נפש מאין כמוהו הביט אביהם הזקן בכתנת ויכירה ויאמר
כתנת
בני.
על העיצבון הזה שהעציב את יעקב נפרע שופט כל הארץ מאת יהודה, שיעץ עצת המכירה,
מידה כנגד מידה.
מיד אחרי מכירת יוסף התחילה שלשלת מאורעות,
העתידה להביא על יהודה את הפורענות הראויה לו. כשם שיהודה ואחיו שלחו אל אביהם את כתנת הפסים ושאלו מאתו "הכר נא", ככה נשלחו ליהודה חפצים מסוימים ונשאל מאתו:
"הכר נא". כשם שהוא ואחיו הכריחו את אביהם להכיר מתוך עיצבון נפשו את הכתנת ולהודות על פטירת בנו ("ויכירה ויאמר כתנת בני") ככה הוכרח אף הוא להכיר לבושתו וכלימתו את החפצים שנשלחו לו ולהודות כי מי ששלחה אותם אליו צדקה ממנו ("ויכר יהודה ויאמר")
ובהערה
מוסיף
קאסוטו
שם:
על הקבלת המילים "הכר נא" כבר עמדו חכמי התלמוד🙁עיין סוטה דף י ובראשית רבה פד,
פה)
אולי יש להוסיף גם הקבלות אחרות: "שעיר עזים" (לז לא); ו"גדי עזים" (לח יז–כ)
(בראשית רבה פה)
וכן "וימאן להתנחם" (לז לה) "וינחם יהודה" (לח יב) (בראשית רבה פד)
ועוד כאלה.
למדרש רבה פה,
ט.
(שאלה א/ 2) יש להעיר עוד שאותו גדי עזים שמסמל כאן חטא ועונש –
מידה כנגד מידה – כבר קדם בו יעקב ליהודה בהשתמשו בגדי עזים לרע,
ועמד על כך המדרש:
תורה
שלמה
וישב
(קפא)
ממדרש
כת"י
בגנזי
שכטר:
"וישחטו שעיר עזים"
(לז לח) – ושילם הקב"ה לבני אדם מידה כנגד מידה ואפילו לצדיקי עולם משלם מידה כנגד מידה.
יעקב אבינו רימה באביו בעורות גדי עזים **) ובניו רימו בו בגדי העזים,
"וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם".
*)
בספר "ציונים"
קובץ לזכרו של י.נ.
שמחוני,
הוצאת אשכול, ברלין תרפ"ט ע' 93 – 100.
**)
הכוונה כמובן לבראשית כז, ט.
טז.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
1.
ל"ח
י"ב
…
וינחם יהודה ויעל על–גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה.
בצלע הזאת בא צירוף המפסיקים:
רביע–גרש–פשטא–רביע–תביר–טפחא–סו"פ.
א.
היכן מתחלקת הצלע?
ב.
מדוע לא בא "וינחם יהודה" בטעמים מונח זקף?
ג.
ראב"ע
ד"ה
וינחם
יהודה:
פירוש:
אחר שקבל תנחומים עלה.
על גוזזי צאנו,
על תחת אל.
האם דבריו מתפרשים לפי הטעמים?
ד.
מהו המשפט הראשי ומהו המשפט הטפל ע"פ הטעמים?
2.
ל"ט
ח'.
וימאן ויאמר אל–אשת אדניו הן אדני לא–ידע אתי מה–בבית וכל אשר יש לו נתן בידי.
מנחת
שי מביא
את דברי
בחיי:
הטעם שבמלת "וימאן"
שלשלת מורה על איסור הדבר על היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון.
שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם,
שמתוכם נדע כוונת לבו.
א.
הסבר את הערתו הכללית בסוף דבריו.
ב.
איך מסבירה השלשלת את אופן המיאון של יוסף?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש [ תשכ"ו ]
וישב
פרק לח
א.
שאלה כללית
בנו
יעקב
בפירושו
לפרקנו
(פירושו
לספר
בראשית
בגרמנית, בהוצאה
מקוצרת
באנגלית
עמ' 263):
מה שתמר מהרהרת בלבה את זה מבטאה רות במילים מפורשות: (א,
טז):
"עמך עמי ואלוקיך אלוקי". ואולם התפקיד מתפצל שם לשתי מבצעות, התכנון לנעמי והביצוע לרות, ואילו כאן הכל בידיה של תמר.
1.
הסבר במה הדמיון בין תמר לבין רות?
2.
מה הוכחות בפרקנו שכאלה היו הרהוריה של תמר?
ב.
שאלה כללית
מ.
ד.
קאסוטו:
"מעשה
תמר
ויהודה" (קבץ
לזכרו
של י.
נ.
שמחוני
ז"ל
"ציונים"
הוצאת
אשכול, ברלין
תרפ"ט
עמ' 93-100 ).
… (עמ'
94) מה שהביאני לידי דעה, שאין להפריד בין הפרשה שלנו (פרשת תמר ויהודה)
ובין מה שקדם לה, הריהי ביחוד העובדה , כי בין מעשה תמר ויהודה ובין מכירת יוסף יש להכיר מעין קשר פנימי,
המשתקף בהקבלת פרטים אחדים בשתי הפרשיות, והמתגלה לעינינו בבירור מתוך הקבלת הניבים המורים על אותם הפרטים. והוא מביא דברי חז"ל אחדים, כגון:
מסכת סוטה דף י ע"ב:
א"ר חמא ברבי חנינא:
ב"הכר"
בישר לאביו,
ב"הכר"
בישרוהו.
ב"הכר"
בישר:
"הכר נא הכתנת בנך היא אם לא"
(לז,
לב).
ב"הכר"
בישרוהו:
"הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה"
(לח,
כה).
מדרש רבה בראשית פרשה פד פסקה יט:
א"ר יוחנן:
אמר הקב"ה ליהודה:
אתה אמרת (לאביך)
"הכר נא",
חייך שתמר אומרת לך "הכר נא".
קשה להאמין כי הקבלה שכזו תלויה רק במקרה: ודאי תלויה היא ברצונו של בעל הפרשה.
(עד כאן דברי מ.ד.
קאסוטו )
1.
מצא עוד מקומות בפרקנו הרומזים למקומות בפרק לז!
2.
מה ההבדל בניסוח הרעיון של "מידה כנגד מידה"
בגמרא ובמדרש רבה?
3.
השווה את שני הפסוקים המקבילים:
לז,
לג:
ויכירה
–
ויאמר:
כתנת
בני
…
לח,
כו:
ויכר
יהודה
ויאמר:
….
הסבר מה סיבת השוני בסגנון?
ג.
לח,
א:
ויהי
בעת
ההוא
וירד
יהודה
מאת
אחיו
…
רש"י
לח, א:
ויהי
בעת ההיא:
למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף?
ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם,
אמרו:
אתה אמרת למכרו,
אילו אמרת להשיבו,
היינו שומעים לך.
אבן
עזרא לח,
א:
ויהי
בעת ההוא:
אין זאת העת כאשר נמכר יוסף, רק קודם המכרו.
וכמוהו "משם נסעו הגדגדה"
( דברים י, ז);
"בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי"
(דברים י, ח).
ושבט הלוי נבחר בשנה השנית,
ונסעו אל גדגד בשנת הארבעים,
ובמקומו אפרשנו.
ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה?
והיה ראוי להיות אחר "והמדנים מכרו אותו"
פרשת ויוסף הורד מצרימה?!
להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו.
והוצרכתי לפירוש הזה,
בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו במצרים רק כ"ב שנה, והנה נולד אונן שהוא שני לבני יהודה וגדל עד שהיה לו זרע וזה לא ימצא פחות מי"ב שנה. ועוד "וירבו הימים" (פסוק יב), גם הרתה תמר והולידה פרץ והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים.
(עיין מו, יב).
רלב"ג:
(לפרק
לח)
ראוי שתדע שזאת הפרשה לא היתה אחר מכירת יוסף,
אבל היו קצת דברי הסיפור בעת מכירת יוסף. ולזה אמר שזה היה "בעת ההיא". וזה שאי אפשר שישלם זה העניין כולו אחר מכירת יוסף, כמו שבאר החכם אבן עזרא.
ואל יקשה בעיניך,
איך היה יהודה נפרד מאחיו קודם מכירת יוסף והנה הוא היה שם עם אחיו במכירתו?!
כי הוא הולך ושב. והיה לו צאן לבדו מלבד צאן אביו.
וזה הצאן היה אולי משלל שכם. והנה הפסיק בזה הסיפור מה שהחל לספרו מיוסף להודיע ההבדל שהיה בין יוסף ויהודה בעניין גילוי עריות.
1.
מה ההבדל בין רש"י לבין שני האחרים בהבנת פסוק א של פרקנו?
2.
מה ההבדל בין רש"י לבין שני האחרים בפרשם את הקשר הפנימי שבין פרק לז לבין פרק לח?
3.
היש למצוא בספר בראשית פסוקים האומרים במפורש או ברמז,
שהתחרטו האחים על מעשה המכירה?
**
4. למי מן המפרשים הנ"ל יש להביא ראיה מן הפסוקים:
בראשית
כא, כב:
ויהי
בעת
ההיא
ויבא
אבימלך
ופיכול
…
דברים
א, ט:
ואומר
אליכם
בעת
ההיא
לאמר
…
מלכ"א
יא, כט:
ויהי
בעת
ההיא
וירבעם
יצא
…
5.
לקושייתו של רש"י מקשים כמה ממפרשיו:
הלא את מדרשי "למה נסמכה" מביא רש"י כרגיל רק כאשר אין הפרשיות מובאות כסדרן (בסדר כרונולוגי); אבל כאן שלדעת רש"י סדורות הפרשיות כסדרן, שהרי מעשה יהודה אחרי מכירת יוסף היה,
למה מקשה רש"י:
למה נסמכה פרשה זו לכאן?
ישב קושייתם זו!
6.
הרלב"ג יכול היה להביא סמך לפירושו משמואל–א יז, מה הוא הסמך?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
וישב
פרק לח
דמותה המזהירה של תמר, המזהירה על אף התנהגותה הנראית מוזרה, הוארה באור גדול בספרו של –תומאס מאן – "יוסף ואחיו", בכרך הרביעי ("יוסף המשביר") מתואר שם רצונה העז להתקשר לאומה זו ולאלוקיה, רצון שלא נתערער על ידי הניסיונות האישיים המרים שנגרמו לה ע"י אישים בודדים מתוך אומה זו. מדרשים אחדים המבליטים את מידותיה התרומיות של תמר הובאו בגיליון וישב תשכ"ג – יעויין שם.
הפרק הזה שפרץ לתוך סיפורו של יוסף ומפסיק את המשך עלילתו,
נראה בלתי קשור בו לגמרי,
ובקשר בינו לבין סיפור יוסף עסקנו בשאלה ב. קשה מאוד היא שאלת הכרונולוגיה,
השאלה:
כיצד אירעו כל המאורעות המסופרים בפרק זה במשך 22
שנה,
מזמן מכירת יוסף עד רדת יעקב וביתו מצרימה? שאלה שבה עוסקים אנו ב – ג.
נביא בזה מתוך מאמרו של קאסוטו – המצוטט בגיליון – את ניסיונו לפתור שאלה זו:
מ.
ד.
קאסוטו:
יהודה
ותמר. (ציונים,
קובץ
לזיכרונו
של י.
נ.
שמחוני)
… (עמ'
95 )הסידור הכרונולוגי של המאורעות ייראה מיד קשה עד מאד,
…. שהרי על פי הפסוקים הנזכרים בראשונה (לז,
ב;
מא,
מו)
לא עברו ממכירת יוסף עד ירידת בני ישראל למצרים אלא כ"ב שנה (כיון שירדו בני ישראל למצרים בשנה השניה משני הרעב (בראשית מה, ו),
ומתוך הפסוק (מו ,יב)
נראה,
כי אף שני בניו של פרץ מיורדי מצרים היו.
ולפי זה צריכים היינו למצוא בתוך כב שנה זמן מספיק לכמה וכמה מאורעות,
שאי אפשר בשום פנים לצמצם בתוך אותו הזמן הקצר.
יהודה נשא לו את בת שוע לאשה;
בת שוע ילדה לו שלושה בנים, את ער, את אונן, ואת שלה; ער גדל ונשא לו את תמר לאשה,
ומת בעונו; אונן אחיו יבם את תמר וגם הוא מת בעונו;
שלה,
שהיה בשעת מותו של אונן עדיין צעיר כל כך עד שאפשר היה לאביו לאמר "עד יגדל שלה בני" הלך וגדל גם הוא ("כי ראתה כי גדל שלה");
תמר עשתה מה שעשתה; תמר ילדה לו ליהודה את פרץ וזרח;
פרץ גדל ונולדו לו שני בנים, חצרון וחמול; ואיך אפשר שעדיין לא עברו כי אם כ"ב שנה בלבד?
את השאלה הזו אי אפשר לדחות, כמו שניסו הפרשנים הקדמונים (עיין למשל ראב"ע ), על ידי ההשערה,
שהעניינים המסופרים בראשית פרשתנו קדמו למכירתו של יוסף. לשון הכתוב ("ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו")
מתנגדת בהחלט לפירוש שכזה. ועל כל פנים,
אם גם נסיח את דעתנו מהמקרא המפורש "ויהי בעת ההיא"
ונהפוך את סדר העניינים באופן הנרמז למעלה,
לא נרוויח בזה הרבה, שהרי רק שנים אחדות קדם יהודה ליוסף,
ומכיון שבשעת מכירתו היה יוסף בן י"ז,
היה יהודה אזי קרוב לעשרים,
ולפי זה לא נוכל להקדים הרבה את נשואי יהודה ובת שוע למכירתו של יוסף. השאלה,
אפוא,
במקומה עומדת. … נתחיל במה שכתוב בבראשית מו,
ח–כז.
כשנסתכל היטב באותה פרשה נמצא,
כי כשבא הכתוב להזכיר את חצרון ואת חמול הריהו משתמש בניב מיוחד להם,
שונה מאלה שהשתמש בהם בשביל שאר בני ישראל. על פי הרוב כתוב "ובני פלוני", "ואלה בני פלונית",
וכאן כתוב "ויהיו בני פרץ וגו' ". השינוי החיצוני הזה מעיר בלבנו הרושם, שרצה הכתוב להשמיענו פה איזה דבר מיוחד,
שונה ממה שרצה להשמיענו על אודות שאר בני ישראל.
בלי ספק, לא לחינם שינה הכתוב את לשונו. ומכיון שע"י הנוסח "ובני פלוני", "ואלה בני פלונית",
מובאים פה שמותם של יורדי מצרים, הרשות בידינו לשער,
כי כשעזב הכתוב את הנוסח הזה ונקט לשון "ויהיו בני פרץ"
כיוון בזה ללמדנו,
כי בניו של פרץ לא מיורדי מצרים היו, אלא משום איזה סיבה אחרת נזכרו כאן.
תדע,
שאף בני יוסף לא היו מיורדי מצרים,
ואף הם נזכרו כאן בשינוי לשון. עלינו לחקור עתה,
מאיזו סיבה ובאיזו כוונה בא הכתוב להגיד לנו, שנולדו לו לפרץ בארץ מצרים חצרון וחמול.
מן הראוי שנשים לב אל העובדה, כי גם ער ואונן נזכרים פה. למה לו להזכירם,
מכיוון שכבר מתו קודם שירד יעקב עם בניו למצרים?
…
קרוב הדבר, כי מספר שבעים בני יעקב,
כמספר שבעים המשפחות,
היה קבוע במסורת המקובלת בפי העם כעין מספר קודש הנודע למפרע,
…. במספר המקובל של שבעים בני ישראל, בניו ובני בניו של יעקב אבינו, נכללו אף ער ואונן, בתור בניו של אחד השבטים,
וכשבא הכתוב לפרט את שמות בני ישראל שירדו למצרים אחרי מותם של אלה,
מובן שהיה לו למצוא אמצעים כדי שלא ימעט המספר הכללי משבעים.
מתוך כך מתיישב הדבר מדוע נרשמו כאן שנים מנכדיו של יהודה,
אע"פ שברוב חלקיה אין הרשימה מגעת עד בני שילשים ליעקב (נמצאים ברשימה רק בני בריעה בנו של אשר, ולנכון אף אלה לא נכנסו לתוכה מבלי סיבה מיוחדת.)
אולם,
אין לחשוב שנכנסו חצרון וחמול פשוט למלא את החסרון,
שאם כן, עדין קשה לנו להבין מפני מה נשארו במקומם שמותם של ער ואונן, וקשה גם כן,
מה הועיל הכתוב בהזכירו את חצרון ואת חמול, מכיון שלפי מה שאמרנו למעלה לא נולדו שניהם אלא במצרים.
כדי להבין הדבר על בוריו,
עלינו לזכור כוונת תורת היבום,
שכל מעשה תמר סובב עליה.
כוונת היבום הריהי להקים שם המת בישראל:
"והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו (של היבם) המת ולא ימחה שמו מישראל"
(דברים כה, ו).
בנדון שלנו, מכיון שהמתים היו שניים, היו צריכים שני הבנים הראשונים,
ולא הבכור בלבד,
לקום על שם המתים. לפיכך לו יבם שלה את תמר, היה בנו בכורו נחשב לבא–כוחו של ער ובנו השני לבא–כוחו של אונן.
אולם תמר לא נתייבמה לשלה,
ובראותה כי גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה,
בקשה ע"י האמצעים המסופרים בפרשה "להתייבם"
ליהודה,
אבי בעליה המתים.
אולי כיוונה בזה למנהג קדמון המטיל על אביו של המת את החובה לשאת את אלמנתו לאשה בזמן שאין אחים ראויים לזה.
… מובן הדבר, שהבדל גדול יש בין בן אחיו של מת ובין בן אביו של מת.
בסדר דורות המשפחה עומד בן אחיו של מת במדרגה שווה לזו שבה היו עומדים בניו של המת לו נולדו,
ועל כן מן הראוי שיכנס במקומם, בעוד שבן אביו של מת עומד במדרגת המת עצמו ולא במדרגת בניו. וגדול ערכו של ההבדל הזה בנדון שלנו.
… כל אחד מבני השבטים זכה לייסד בישראל משפחה משלו,
משפחה נקראת על שמו, ולפיכך גם פרץ וזרח בתור בניו של יהודה, זכו לזה, ויהודה,
מכיון שהוליד חמישה בנים, ער ואונן ושלה ופרץ וזרח,
זכה לחמש משפחות.
אולם לו קמו פרץ וזרח תחת ער ואונן, היו משפחות בני יהודה רק שלוש. כדי למלא מקום המתים באופן שלא יתמעט מניין משפחותיו של השבט,
צריך היה שתיוסדנה שתי משפחות מיוחדות, מלבד אלה של שלושת בני יהודה הנותרים.
לפיכך לא פרץ וזרח, אחיהם של ער ואונן, והעומדים בסדר דורות המשפחה במדרגה שווה למדרגתם,
קמו על שם המתים, אלא שני בניו הראשונים של פרץ, חצרון וחמול, בני בנו של יהודה, העומדים במדרגה שווה למדרגת בני ער ואונן,
קמו על שם דודיהם. כי כך היה הדבר על פי המסורת המקובלת בישראל,
מוכח לפי דעתי מתוך הכתוב בספר במדבר כו, יט – כא.
שם נרשמות זו בצד זו משפחת הפרצי,
משפחת החצרוני ומשפחת החמולי; זאת אומרת, שכל אחד משני בניו הראשונים של פרץ יסד משפחה מיוחדת בפני עצמה, ורק מולדתו אשר הוליד אחריהן יסדה משפחה שלישית שנקראה על שמו הוא (של פרץ). ומדוע לא נמנו גם שני בניו הראשונים ובניהם של אלה על המשפחה הנקראת על שם אביהם, כמו שהיה הדבר ברוב משפחות ישראל, שנקראו על שמות נכדיו של יעקב? בלי ספק מפני ששני בניו הראשונים של פרץ נכנסו תחת בניהם של ער ואונן, ויסדו שתי משפחות מיוחדות למלא מניינן של חמש המשפחות לבני יהודה ולהקים שמות המתים בישראל.
ובזה נתקיימה כלפי ער ואונן מצוות "לא ימחה שמו מישראל", שהרי אע"פ שמתו שניהם בלא בנים לא נמחו שמותם מתוך מגילות היוחסין למטה יהודה.
עתה ברור לנו,
מפני מה נזכרו ער ואונן בבראשית מו,
יב ובבמדבר כו,
יט.
וברור לנו גם כן מפני מה נזכרו בבראשית מו,
יב חצרון וחמול אע"פ שבשעת ירידת מצרים עדיין לא נולדו:
צריך היה להגיד מעכשו שנולדו לו לפרץ שני הבנים האלה, באי כוחם של ער ואונן,
כדי להצדיק הזכרת שמותם של המתים בתוך הרשימה. וכוונת הכתוב בבראשית מו, יב,
שהיה נראה לכאורה סתום ומתמיה,
מתפרשת לנו ממילא בכל פרטיה:
"ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח",
כלומר חמישה אלה נולדו לו ליהודה קודם ירידתו למצרים:
וימת ער ואונן בארץ כנען",
כלומר,
ואע"פ ששנים מהבנים האלה, ער ואונן, מתו בארץ כנען ועל כן לא היו מיורדי מצרים,
מכל מקום "ויהיו בני פרץ חצרון וחמול",
באי כוחם של ער ואונן,
ועל כן לא נפקד מקומם בתוך בני יהודה.
ומשהגענו להחלטה שחצרון וחמול לא היו מיורדי מצרים, עלינו לשוב ולעיין בלשון הפרשה,
כדי לראות אם אפשר לנו עתה למצוא פתרון לשאלה הכרונולוגית, שעל אודותיה דברנו למעלה.
מתוך המילים הראשונות של הפרשה אנו רואים מיד, כי לא נעלם מעיני המחבר שהזמן קצר והעניינים מרובים,
ועליו לקבצם זה אל זה כפי האפשר.
לפיכך לא פתח בנוסח הרגיל בספר בראשית "ויהי אחר הדברים האלה", ואף לא, פשוט,
ב"וירד יהודה מאת אחיו", אלא נקט לשון "ויהי בעת ההיא",
כאילו רצה להטעים כי תיכף ומיד אחרי מכירת יוסף,
באותה העת עצמה,
ירד יהודה מאת אחיו ונשא לו את בת שוע לאשה; (והוא הדין שיש לפרש ככה גם "ויהי בעת ההיא"
שבבראשית כא, כב)
וכמו כן גם הפסוקים המספרים את לידתם של שלושת בני יהודה הראשונים ("ויקחה ויבא אליה,
ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער,
ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן, ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה") עושים רושם של מהירות רבה,
ולנכון לא נתרחק מכוונת המחבר אם נייחס לידתו של ער לשנה הראשונה אחר מכירתו של יוסף, ולידתו של אונן לשנה השניה,
ולידתו של שלה לשנה השלישית,
היא שנת העשרים לחיי יוסף.
לו נניח שהיה ער כשנשא את תמר בן י"ח יצא מזה לפי חשבוננו שהיה יוסף אז בן ל"ו,
כלומר שהיתה אותה השנה השישית משני השבע.
ולו נשער, כי לדעתו של הכתוב, מת ער מיד לאחר נישואיו,
באותה שנה עצמה,
ובאותה שנה יבם אונן, בהיותו בן י"ז,
את תמר, ובאותה שנה מת גם הוא,
יסכים היטב גילו של שלה למה שנאמר עליו בפסוק יא. לפי אותו הפסוק היה שלה בשעת מותו של אונן עדיין כל כך צעיר שלהשיאו אשה יהיה מן הנמנע לגמרי,
שהרי רק מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו מאן יהודה להשיא לו את תמר, ומכיון שלפי חשבוננו והשערותינו היה שלה אז בן ט"ז,
הרי ברור שכיוונו עד כה לדעתו של המחבר.
מן הרגע הזה מתחיל הריתמוס של הסיפור להתרפות ולהתרחב:
המצב הולך ונמשך זמן רב בלא שינוי.
"וירבו הימים": עברה שנה שלימה והגיע שלה להיות בן י"ז כמו שהיה אונן כשיבם את תמר,
והיא לא ניתנה לו לאשה;
עברה עוד שנה,
והגיע שלה להיות בן י"ח,
כלומר "גדל שלה" ונהיה לאיש ראוי לחופה, ומ"מ,
"והיא לא ניתנה לו לאשה".
אז נוכחה תמר כי היה מכוון יהודה לדחותה בדברים,
ועשתה מה שהיה בידיה לעשות כדי להקים למתים שם בישראל. אותה שנה היתה שנת שלושים ושמונה לחיי יוסף, היא השנה הראשונה לשני הרעב.
ואם הדבר ככה,
הכל הולך ומתפרש בנקל. בשנה השניה לשני הרעב ילדה תמר את פרץ ואת זרח, ובאותה שנה עצמה (מה,
ו:
"כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ") ירדו בני ישראל למצרים, ועם יתר המשפחה הובלו מצרימה גם שני הילדים, פרץ וזרח, בני חודשים אחדים.
וסרה בזה הקושיה הכרונולוגית העומדת בפני ההבנה האחדותית של הסיפור,
כשנסתכל בדיוק ובלי שום משפט קדום בלשון הכתוב.
(עד כאן דברי קאסוטו הובאו בקיצורים והשמטות)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת וישב
פרק ל"ח
א.
שאלה כללית
בנו
יעקב
בפרושו
לפרקנו
(בפרושו
לספר
בראשית, בגרמנית):
מה שתמר מהרהרת בלבה את זה מבטאה רות במלים מפורשות (א'
ט"ז):
"עמך עמי ואלוקיך אלוקי". ואולם התפקיד מתפצל שם לשתי מבצעות: התכנון לנעמי והבצוע לרות. ואלו כאן הכל בידיה תמר.
1.
הסבר במה הדמיון בין רות לתמר?
2.
מה ההוכחות מפרקנו שכאלה היו הרהוריה של תמר?
3.
מה הם ההבדלים בין פרטי הספרים שבהם משתקפים הבדלי שתי התקופות?
4.
השוה את שני הפסוקים:
בראשית
לח, י"א:…
שבי
אלמנה
בית
אביך
רות
א' ח':…
לכנה
שובנה
אשר
לבית
אמה
האלשיך נותן שתי סיבות להבדל זה, ותוכל למצוא אחת?
ב.
לח,
א'.
ויהי בעת ההיא
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
"ויהי
בעת ההיא"
רמז אל זמן אשר בלי ספק אינו מוגדר במה שקדם לו,
והעדות על זה מאמר (דברים י ח')
"בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי לשאת את ארון ברית,
לעמוד לפני ה'
לשרתו…"
ר'
יוסף
אבן כספי:
"בעת
ההיא" ידוע בעברי ובהגיון,
כי אמרו "בעת ההיא" יתכן היותו רחב או צר,
גם לפני מה שקדם זכרו או אחריו,
וכל אלה הענינים מטבע שתופי בספרי הקודש שהם לחכמות מפוארות.
1.
מה הוא הקשי בפרקנו שרצו שני הפרשנים האלה לישב?
ועיין דברי קאסוטו בעלון ההדרכה.
2.
מהי ראית בן הרמב"ם מדברים י'
ח'?
ג,
לח,
ח'.
ויאמר יהודה לאונן:
נא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך.
רש"י:
ד"ה
והקם
זרע: הבן יקרא על שם המת.
רמב"ן:
ד"ה
ויבם
אותה
והקם זרע
לאחיך, "הבן יקרא על שם המת"
לשון רש"י.
ואין זו אמת,
כי מצות התורה נאמר גם כן (דברים כ"ה ו') "יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל".
ואין היבם מצווה לקרא לבנו כשם אחיו המת; ואמר בבועז (רות ד' י')
"וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו, ולא יכרת שם רמת מעם אחיו ומשער מקומו" (שם ד' י"ז)
"ותקראנה (= השכנות)
שמו עובד" – לא מחלון.
ועוד:
שאמר (ל"ח ט') "וידע אונן כי לא לו ידיה הזרע…"
ומה הרעה אשר תבוא עליו עד כי השחית זרעו מפניה אם יקרא שם בנו כשם אחיו המת?
ורוב בני אדם מתאוים לעשות כן!
ר'
אליהו
מזרחי:
(אחרי הביאו את דברי הרמב"ן הנ"ל)
ואני תמה מאד איך לא חשב על המאור הגדול דבהירין לו שבילי דכולא גמרא, שלא ראה הא דתניא בפרק שני דיבמות (דברים כ"ה ו') "והיה דבכר – יקום על שם אחיו"
– לנחלה.
אתה אומר: לנחלה או אינו אלא לשמו?
"יוסף"
– קורין אותו (את הבן הנולד ליבם מאשת אחיו דמת)
בשם יוסף; "יוחנן"
(= היה שם האח המת יוחנן)
קורין אותו (=
את הבן הילוד ליבם) יוחנן?
נאמר כאן "על שם" ונאמר להלן (בראשית מ"ח)
"על שם אחיהם יקראו בנחלתם).
מה "שם"
(השי"ן בצירי) האמור להלן (בבראשית מ"ח)
בנחלה,
אף "שם"
האמור כאן (דברים כ"ה ו') בנחלה.
והלא הרב (רש"י)
עצמו הביא הברייתא הזאת גבי (דברים כ"ה ו') והיה הבכור… על שם אחיו המת: "זה
שייבם
את אשתו
יטול
נחלת המת
בנכסי
אביו" ואם כן יותר היה לו להרמב"ן ז"ל להקשות מדבריו אדבריו (=
מדברי רש"י במקומנו ל"ח ח' על דברי רש"י בדברים כ"ה ו') ממה שיקשה לו מצד הדין!
1.
מהי טענת הרמב"ן על רש"י?
2.
מהי טענת המזרחי על הרמב"ן?
3.
לשם מה מביא המזרחי בתוך טעונו את דברי הגמרא ביבמות?
4.
** בשני אופנים מישבים פרשני רש"י את דברי רש"י התמוהים ומסירים את טענת הרמב"ן מעליו.
מה הן שתי הדרכים?
ד.
לח,
ט"ו.
ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה.
סוטה
י':
משום דכסתה פניה "ויחשבה לזונה" אמר ר' אליעזר:
שכסתה פניה בבית חמיה, דאמר ר' שמואל בר נחמני,
אמר ר' יונתן:
כל כלה שצנועה בבית חמיה,
זוכה יוצאים ממנה מלכים ונביאים.
מנלן?
מתמר.
"נביאים"
– דכתיב (ישעיה א' א')
"חזון ישעיהו בן אמוץ", "מלכים"
– מדוד,
ואמר ר' לוי:
דבר זה מסורת בידינו מאבותינו:
אמוץ ואמציה אחים היו.
רש"י:
ד"ה
ויחשבה
לזונה: לפי שיושבת בפרשת דרכים.
ד"ה
כי כסתה
פניה: ולא יכול לראותה ולהכירה.
ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה, לפיכך לא חשדה.
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
אפשר שהיה או דרך הקדשות לכסות את פניהן, כמו שאמר בן חפני ז"ל.
ומאמר החכמים ז"ל,
כי כסתה פניה בבית חמיה דרש יפה רחוק מן הפשט.
1.
מה בין פשוטו של רש"י לבין מדרשו בתפישת פסוקנו?
2.
** למה לא הסתפק רש"י בהבאת הפירוש הראשון, מה הניעו להביא גם את מדרש רבותינו?
3.
למה דוחה בן הרמב"ם את מדרש רבותינו כ"דרש יפה רחוק מן הפשט"?
ה.
לח,
כ"ה.
הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה:
בראשית
רבה פ"ד:
אמר ר' יוחנן:
אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך (ל"ז ל"ב)
"הכר נא" – חייך שתמר אומרת לך: "הכר נא".
1.
מהו הרעיון המסומל במדרש זה?
2.
מצא עוד מקומות בפרקנו הרומזים לפרק ל"ז.
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
השוה בראשית י"ב ח' ויט אהלו בראשית כ"ו כ"ה ויט שם אהלו במדבר כ' כ"א ויט ישראל מעליו במדבר כ"ב ל"ג אולי נטתה מפני בכל אלה המקומות לא פרש כלום, אולם בתהילים פרש: מ' ע"ג ב': נטיו רגלי ושפכו אשורי: לנטות מאחורי המקום. |
1. א' ט"ז |
|
** מה קשה לרש"י בפסוקנו ולמה פתח פרושו במלת "כלומר"? |
2. י"א |
|
השוה דבריו בראשית כ"ד י"ח ד"ה ותורד כדה: י"ח ג' ד"ה ויסורו אליו: שמות ג' ג' ** מה הקשי המשותף למקומות האלה ולמקומו? |
3. י"ב |
השאלות המסומנות *
קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר, יבחר כל לומד במתאים לדרגתו.