גיליונות נחמה – בראשית 44

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה רביעית (תש"ה)

פרשת מקץ

פרק מ"ד א'-י"ד

א.
שאלה כוללת

אברבנאל:

הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים,
עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימים או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו,
ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות,
אם ישתדלו, – אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו,
שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו "הנפש החוטאת היא תמות" ולא ידרשו בעדו בכל כחם,
לא לשנאתם אותו – כי אם לבשתם מדרך המעשה.
הנה מפני זה צוה יוסף לשים עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם, שבזה יכירו הם,
שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו,
כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם ויטיב עמהם כמו שעשה.

1.
כנגד איזו תפישה מוטעית בענין הגביע נלחם כאן אברבנאל?

2.
מדוע יודע רק בדרך זו ליוסף "אם הם בעלי תשובה גמורים".
(להבנת מושג זה עיין רמב"ם
תשובה
ב' הלכה
א':

איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה… עיין שם!)

במה שונה דעת אברבנאל מדעת רמב"ן–ספורנו בנתינת טעם לכסף המושם בפי אמתחותיהם בפעם השניה?

רמב"ן מד, א

ושים
כסף איש
בפי
אמתחתו
– לדעתם,
כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס ויבקש להטיב לכם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם,
היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף,
אבל היה לדעתם,
וידעו בכסף כאשר ידעו במשא,
כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת ואם היה שלא לדעתם, אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון, ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו:

ודע,
כי בעבור היות השוברים רבים מאד מכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה, היו הבאים נותנין שקיהם וכספיהם למשביר, והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא בהם והם לוקחים הניתן להם באשר דבר מלך שלטון,
ועוד כי באמונה הוא עושה ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית:

ספורנו מד, א

ושים
כסף איש
בפי
אמתחתו
– בידיעתם שתאמר להם שחפצתי לשלם להם טובה תמורת הצער שצערתים:

ב.
שאלות ברשב"ם

מד,
ג'

הבקר אור –
האיר כמו ראו נא כי אורו עיני לשעבר. וכן מה טובו אוהליך יעקב:

מה קשה לו ומה רצה להסביר ע"י ראיותיו?

מד,
ד'

יצאו
את העיר
– כמו עברו וסבו את העיר וכן כצאתי את העיר כמו בני יצאוני יצאו ממני:

מה קשה לו ומה רצה להסביר ע"י ראיותיו?

ג.
מד,
י'.

גם עתה כדבריכם כן הוא האיש אשר…

רש"י
מד, י',

גם
עתה
כדבריכם
– אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים.
אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהיה לי עבד:

רשב"ם
מד, י',

כדבריכם
כן הוא
– שהרי כולכם שותפים וכן מנהג סוחרים ללקות זה על זה אבל איני חפץ אלא הוא לבדו יהיה לי עבד:

ספורנו
מד, י',

גם
עתה
כדבריכם
כן הוא
– אע"פ שעתה בזה הענין כן הוא הדין כמו שאמרתם בהיות הגביע גביע השליט אשר שלם לכם טובה להשיב כספכם איש אל שקו מכל מקום האיש אשר ימצא אתו הוא יהי' לי עבד ולא כולכם וגם הוא לא ימות כמו שהיה מן הדין: ואתם תהיו נקיים.
מעבדות ומכל עונש אחר:

רווה"ה
(היידנהיים):

… מלת "הוא"
רומז על יוסף ומלת "כן"
הוא תאר לו,
כמו "כן בנות צלופחד דוברות", "כנים אנחנו", וכל מי שמעשיו מיושרים נקרא – "איש כן". וזה שהשיב להם שליח: גם עתה אחרי דבריכם שפסקתם על עצמכם כפי שורת הדין, מ"מ יודע אני באדוני כי כן הוא,
לוא מתנהג עמכם בדינא דמלכותא,
כי אם על פי היושר – ואחרי שלא נתברר שחברי גנבים כלכם, לכן מובטחני בו,
שיאמר הוא לכם "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד, ואתם תהיו נקיים",
ומקרא קצר הוא.

מה קשה להם וכיצד הם מתרצים הקשי?

ד.
מד,
ט"ז.

האלוקים מצא את עון עבדיך.

השוה לפסוקנו את הפסוקים: מ"ב כ"א–כ"ו מ"ב כ"ט.

1.*
הסבר את ההתפתחות החשובה בלב האחים המתוארת בשלוש דרגות אלה!

2. גמ'
תענית
ט' י"א:

אשכחיה ר' יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר: (משלי י"ט ג') "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". יתיב ר' יוחנן וקא מתמה,
אמר:
"מי איכא מידי דכתיבי בכתובים ודלא רמיזי באורייתא?" (רש"י:
ולא רמזה משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים,
ובכלן יש סמך למצא מן התורה) אמר לו (התינוק):
אטו הא מי לא רמיזי?
(= וכי אין זה רמוז בתורה?)
והכתיב (בראשית מ"ב):
"ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמור:
מה זאת עשה אלקים לנו".

לפי פירוש הגמרא למ"ב כ"א – מהו ההבדל בין הרהורי האחים שם ובין הרהוריהם בעמדם לפני יוסף בפסוקנו?

3. מהו ההבדל העקרי בין אברבנאל ושד"ל בפרוש הפסוק הנ"ל?

4. מה הן מעלותיו וחולשותיו של כל אחד משני הפרושים?

אברבנאל:

אלוקינו שבשמים בדק בפנקסו ובספר חובותיו ומצא אותנו חייבים לפניו, ועל כן באה אלינו הצרה הזאת. ובאמרם "האלוקים מצא את עון עבדיך"
רמזו על מכרם את אחיהם יוסף לעבד ומבלי חמלה ובעבור אותו עון הגנוז שפטנו האל מדה כנגד מדה.

שד"ל:

עשה עצמו כמודה,
כי ראה שאם היה מכחיש,
לא היה מועיל כלום והיה מקציפו יותר,
ואחר שראה תקנה להציל את בנימין, בקש שתהיה האשמה על כלם יחד ולא על בנימין לבדו… ואולי במשך הזמן ימצאו מקום לברח משם כלם יחד.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה השלש עשרה (תשי"ד)

פרשת מקץ

מ"ד א'-י"ז

הערה:
להבנת ענין הגביע ותכלית יוסף בהתנהגותו זו עם אחיו עיין גליון מקץ תש"ה שאלה א.

א.
מד,
א'.

ושים כסף איש בפי אמתחתו.

ספורנו:

ד"ה
ושים
כסף: בידיעתם,
שתאמר להם שחפצתי לשלם להם טובה תמורת הצער שצערתם.

מה מכריחו לפרש שהפעם הושם הכסף בפי אמתחותיהם בידיעתם ולא כפעם הראשונה – בסתר?

ב.
מד,
ב'.

ואת גביעי הכסף תשים בפי אמתחת הקטן.

ספורנו:

ד"ה
תשים בפי
הקטן: לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו.

הסבר,
למה נאלץ לעשות נסיון זה דוקא בבנימין?

ספורנו
מד, ה:

הלא
זה אשר
ישתה
אדני בו:
היא דברו עמהם כחושב שהיו כלם יודעים את הדבר.

איזה קשי בסגנון הפסוק רצה לישב?

ג.
מד,
ט"ז.

ויאמר יהודה: מה נאמר לאדוני,
מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עון עבדיך…

בראשית
רבה צ"ב:

"מה
נאמר
לאדני" –
בכסף ראשון, "מה נדבר" – בכסף שני, "ומה נצטדק" – בגביע;
"מה נאמר לאדוני"
– במעשה תמר, "מה נדבר" – בבלהה (גירסא אחרת: במעשה ראובן), "ומה נצטדק" – בדינה (נוסח אחר: במעשה שכם); "מה נאמר לאדוני"
– מה נאמר לאבא שבארץ כנען ביוסף, "מה נדבר" – בשמעון,
"ומה נצטדק" – בבנימין.

(סוף
המדרש
בספר
צרור
המור:

מה נאמר לאותו זקן שיושב על האפר ויאמר לנו:
"יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו"
– "מה נאמר" – על יוסף, "מה נדבר" – בשביל שמעון, "ומה נצטדק" – בשביל בנימין.)

1.
הסבר כיצד מפרש המדרש בשלשת חלקיו את מלת "אדוני".

2. מה ראה המדרש לפרש פסוקנו כרב משמעותי?

3.*
מהי מגמת המדרש כולו על שלשת חלקיו?
(שים לב שלא נאמר כאן בין חלק לחלק "ד"א"
– אלא הכל מדרש אחד!)

ד.
מד,
* ט"ז.

הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו.

בתורה
שלמה
בבאור
מקץ מאמר
ט' מביא
משם רבנו
חננאל
שמקשה:

תימה,
כי היה להם לומר: "הננו עבדים לאדוני – אחר נמצא הגביע בידו, גם אנחנו הנקיים!"
האיך אמר: "גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע" נראה כי הגנב מרובה, שלא היה ראוי להיות עבד?!

**
התוכל ליישב את קושיתו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת החמש עשרה (תשט"ז)

פרשת מקץ

מ"ד י"ד

הערה:
לתחילת פרקנו וביחוד לסבות שגרמו ליעקב לשנות עמדתו ולשלוח את בנימין – עיין גליון מקץ תש"י,
וכן תשי"ב,
ביחוד שאלה ג בגליון תשי"ב.

א.
מד,
י"ד.

ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין.

אבות
דר' נתן
פרק מ"ג
משנה ט':

יעקב נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר:
"ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין",
"אחיכם"
– זה שמעון, "אחר"
– זה יוסף, "ואת בנימין" – זה בנימין כמשמעו.

רש"י
מד, יד

ד"ה
את אחיכם:
זה שמעון.

ד"ה
אחר: רוח הקדש נזרקה בו, לרבות יוסף.

רמב"ן
מד, יד

ד"ה
ושלח לכם
את אחיכם
אחר ואת
בנימין
נראה על דרך הפשט,
כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם ולכך לא אמר: "את שמעון בני ואת בנימין",
כי לא יזכרנו בשמו, כאשר עזבו במצרים ימים רבים,
ואלו היה בביתו לחם, לא שלח עדיין את בנימין ויניחנו (=
את שמעון) במצרים.

ורש"י כתב: "רוח הקדש נצנצה בו, לרבות את יוסף".
ובבראשית רבה גם כן אמרו:
"ולשח לכם את אחיכם" – זה יוסף; "אחר"
– זה שמעון.

ונכון הוא, כי נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האחר – אולי עודנו חי.

ולשון אחר דרשו שם בבראשית רבה: רבי יהושע בן לוי פתר קריא בגלויות:
"ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש"
– זה הקבה"ו שנאמר (שמות ט"ו):
"ה'
איש מלחמה", וכתיב "ויתן אותם לרחמים".
"ושלח לכם את אחיכם" – אלו השבטים. "אחר ואת בנימין"
– זה יהודה ובנימין,
"ואני כאשר שכלתי"
– בחרבן הראשון "שכלתי"
– בחרבן השני, לא אשכל עוד,
וזה לשונם (בבראשית רבה). והכוונה כי ירידת יעקב למצרים ירמוז לגלותנו ביד אדום – כמו שאפרש – וראה הנביא הענין מתחילתו והתפלל לשעה ולדורות.

1. מה הקשי הלשוני בפסוקנו שעליו בגויים דברי המדרש?

2.* מה ההבדל בין דברי אבות דר' נתן ובין הדברים כפי שהם מנוסחים בדברי רש"י ועיין ברמב"ן כיצד פרש את דברי רש"י.

3.
התוכל להביא הוכחות לדברי הרמב"ן,
שלא היה שמעון רצוי לאביו?

4.
הידועים לך עוד מקומות בתורה או בנ"ך,
שבהם נמנעים לקרא את משהו בשמו, מפני שאינו רצוי או חביב?

5.**
הרמב"ן אחרי פרשו "על דרך הפשט"
מביא גם את פירושו של רש"י ומוסיף "ונכון הוא".

וכי אין דברי רש"י אלה סותרים את דבריו "על דרך הפשט"
ואיך יאמר "ונכון הוא"?

6.
לדברי הרמב"ן האחרונים "ולשון אחר דרשו שם בבראשית רבה" השוה דברי הרמב"ן.

בראשית
כ"ו
כ'

ויקרא
שם הבאר
עשק –
יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות,
ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה,
אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד כי "באר מים חיים"
ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים,
כמו שאמר (ירמיה יז יג)
מקור מים חיים את ה'
וקרא הראשון עשק,
ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו)
ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה,
והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח)
ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז)
ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:

בראשית ל"ב ד'

(ד)
אל
עשו אחיו
ארצה
שעיר –
בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב, יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם, על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו וכבר תפסוהו החכמים על זה אמרו בבראשית רבה (עה ג) מחזיק באזני כלב וגו' (משלי כו יז)
אמר לו הקב"ה,
לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב:

ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום,
כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סבת נפילתם בידם,
וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה):

בראשית ל"ב ט'

והיה
המחנה
הנשאר
… והכונה בזה, כי יעקב יודע שאין זרעו כלו נופל ביד עשו,
אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים:

וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו,
אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפלטים וכך אמרו בבראשית רבה (עו ג) אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו,
אלו אחינו שבדרום,
והיה המחנה הנשאר לפלטה, אלו אחינו שבגולה ראו כי גם לדורות תרמוז זאת הפרשה:

בראשית ל"ב י"ז

ד"ה
ורוח
תשימו… וסברו בבראשית רבה (עה יג) שיש בזה רמז,
אמר יעקב לפני הקב"ה רבונו של עולם אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו אלא הרוח להם מצרותיהם עשה רמז שיהיו המסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו ברוח והפרש בין זו לזו:

בראשית מ"ג ט"ו

ד"ה
למה זה
אמצא חן
… והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל,
וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת:

ורבותינו ראו עוד בזה עצה,
אמרו (ב"ר עח טו)
רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין,
חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם:

בראשית
מ"ו
א'

ד"ה
ויזבח
זבחים
… אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים …

מהי דרך פירושו את סיפורי ספר בראשית על פי כל הדוגמאות האלה?

עצה
טובה: עיין בפרופ' הינמן:
דרכי האגדה ע'
133!

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה השמונה–עשרה (תשי"ט)

פרשת מקץ

מ"ד א'-י"ז

א.
שאלה כללית

אבן
כספי: טירת
כסף (עמוד
123) והוא
חלק ראשון
של פרושו
לתורה
משנה
כסף:

אבל מה שישאלו אנשי הארץ הזאת: למה לא שלח יוסף ענינו לאביו, והנה אין בין מצרים לארץ כנען רק מהלך שמונה ימים, ויותר קשה זה בעיניהם אחר שעלה לגדולה,
גם צורף להם אז פלא אחר, והוא:
איך לא שמע יעקב שמעו אחר עלותו לגדולה, כי מפורסם היה הענין איך עבד עברי היה למושל על ארץ מצרים?

ואני זוכר כי אלו השאלות והדומות להן,
היינו עושים גם אנחנו בזמן נערותנו וטרח לכתו למצרים.
אמנם אחרי לכתי שם לא נשארה בי מבוכה על זה. וקח לך בני בחנם, מה שקניתי לי בכסף מלא:

והוא,
כי העבדים בארץ ההיא אינם כמשרתי הארץ הזו, אבל הם אצל אדוניהם במדרגת צאן ובקר וזולתם משאר הבהמות הביתיות,
אין הבדל ביניהם כלל, ואין ספק ליודעי מנהג מצרים כמוני, כי אחר שיוסף היה עבד נמכר לסריס פרעה, הנה לא היו לו תקנה בשום פנים לצאת לחפשי,
וכל שכן שלא יוכל לברוח,
כי הארץ סגורה ומסוגרת, לכן לא שלח זה ליעקב.
ומה טוב עשה,
כי הוא דמה בנפשו כל התחבולות שעשו אחיו לומר לאביו שהוא מת, וחשב:
"גזרה על המת שישתכח מן הלב, ואם אודיע עניני לאבי עם היותי בזולת תקנה, אין זה כי אם שבר רוח וכאב גדול יותר מאד".

ואמנם אחר עליתו לגדולה אין טענה, כי חכם גדול היה, ובוטח עתה בחלומותיו בטחון עצום אחרי ראותו צמיחתם, ותיכף ראה הנולד באחרית, ואם הוא פותר שאר החלומות,
כל שכן שהוא פותר חלומותיו,
וכן עשה…

אבל לא שמע יעקב ולא בניו בבואם ארצה מצרים את שמעו ביחוד, כי אע"פ ששמעו כי נער עברי עבד לפוטיפר הגיע למעלת השרים והסגנים,
למה יתעוררו מזה,
כי כמה עבדם עברים איכא בשוקא זולתו,
"ועברי"
יקרא כל הבא מבני עבר,
ואין פלא בארץ ההיא עלית עבדים לגדולה,
אבל כן הוא ברוב, כי המלך לבטחו בעבדיו הנכרים,
מקנת כספו, ישימם שריו ופרשיו.

שאלו הייתי רוצה להאריך בזה הייתי מספר מעניני הארץ ההיא, מה שיבאר עוד זה הענין וזולתו מענינים רבים ונכבדים באו בתורתנו,
אבל למה אעשה כל זה בחנם.

1. מה הן שתי השאלות שאותן הוא מנסה לישב?

2.
הידועה לך תשובה אחרת לשאלתו הראשונה?

(עיין גם גליון מקץ תש"ה שאלה א)

3. במה סותר אבן כספי את דברי עצמו?

4.
הסבר את דבריו המסומנים בקו.

ב.
מד,
ו'.

וידבר אליהם את הדברים האלה.

אבן
כספי: מצרף
לכסף:

זה ממה שבא בקצרה, ואלו כתב נותן התורה השנות הדברים עם תוספות וגרעון או שנוי אחר – היה נכון,
וכל המינים ראויים שיהיו כתובים בתורה, להודיענו כל הדרכים הנכונים.

1.*
הסבר דבריו אלה וציין מהו הקשי שרצה לישבו?

2.**
השוה דבריו אלה לדבריו שהובאו בגליון וישב תשי"ח שאלה ב.

מה המשוף בדבריו כאן ושם?

ג.
מד,**
י"ז.

ואתם עלו לשלום אל אביכם.

אבן
כספי: מצרף
לכסף:

ראה חכמת יוסף אבינו וטוב לבבו, כי לא חפץ להמיתם מכאב לב ומשבר רוח לכן היה מנהג הוראותיו בהמזגות משקיטים, כדרך הרופא האומן.
אשרי יולדתנו.

במה סוטה אבן כספי כאן מן הפירוש הנכון לפסוקנו?

ד.
מד,*
ט"ו.

האלוהים מצא את עון עבדיך.

אבן
כספי: מצרף
לכסף:

כטעם (בראשית ב') "ולאדם לא מצא עזר כנגדו"
ואינו מטעם "נמצאת האבדה".

הסבר מה הקשי בפסוקנו ומהו הסברו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושתים (תשכ"ג)

מקץ

פרק מד פסוקים ח –
י

א.
מד,
ט:

אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים:

פסוק י:

וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם:

מדרש
רבה
בראשית
פרשה צב
פסקה ח

ויאמר
גם עתה
כדבריכם
כן הוא
– עשרה בני אדם שנמצא אחד מהן בגניבה,
אין כולם באסירה?!
אני איני עושה כן אלא "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד".

רש"י בראשית פרק מד פסוק י

גם
עתה
כדבריכם: אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא, שכולכם חייבים בדבר,
עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם, כולם נתפשים. אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהיה לי עבד.

רמב"ן בראשית פרק מד פסוק י

גם
עתה
כדבריכם
כן הוא:
אף זו מן הדין אמת,
כדבריכם כן הוא שכלכם חייבין בדבר, עשרה שנמצאת גנבה ביד אחד מהן כולן נתפשים. אבל אני אעשה לכם לפנים מן השורה,
אשר ימצא אתו בלבד יהיה לי עבד,
לשון רש"י.

ואין לשון "גם עתה" נופל יפה על הפירוש הזה.
ואולי יאמר, גם עתה שכדבריכם כן הוא המשפט, אשר ימצא אתו בלבד יהיה לי עבד.

אבל יוסף אמר חלילה לי מעשות זאת,
ויורה כי אין משפטם שיהיו כולם נתפשים בגניבה. ולכן אמר חלילה לי, כי שופט כל הארץ אני,
וחלילה לי מעשות לכם חמס,
כי אין חיוב העשרה בהמצא גנבה ביד האחד, בלתי אם נועדו,
כי בהוסדם יחד ללכת לגנוב,
ולקח אחד מהם את הגנבה לדעת כולם,
אז יתחייבו.

והנכון,
כי מתחילה היה מאשים את כולם, למה שלמתם רעה תחת טובה,
הרעותם אשר עשיתם,
והם פטרו עצמם באמרם אשר ימצא אתו ומת, כי הוא הגנב,
וגם אנחנו הנקיים מן הגניבה נהיה לעבדים.
הנה דעתם לומר,
שהגנב אשר ימצא אתו הוא לבדו היודע בגנבה, כי אם היו כולם יודעים בגנבה למה ימות זה ויחיו הם,
ראוי שימותו כולם,
או יהיו כולם עבדים, כי הדין בהם שוה. אבל הם טוענים שלא ידעו האחרים בגנבה,
רק קנסו את עצמם, שיהיו גם הם לעבדים. ולכן אמר להם,
גם עתה, שאתם נועדים ונמצאים יחדיו, כדבריכם כן הוא,
אשר ימצא אתו הוא הגנב והוא לבדו הראוי להענש ויהי לי עבד, כי בתשלומיו אני חפץ יותר ממיתתו, ואתם תהיו נקיים,
כי אולי לא ידעתם בגנבה כאשר אמרתם.

או טעם כן הוא –
כן יהיה. גם עתה שאין כן המשפט,
כדבריכם כן יהיה.
וכמהו "ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו" (יהושע ב, כא),
טעמו כן יהיה.
והוא הנכון בעיני.
והוא דברי רבותינו בבראשית רבה (צב,
ח)
שאמרו "עשרה בני אדם שנמצא אחד מהם בגנבה,
אין כולם בסירה (באסירה)?!
אני איני עושה כן …".
נתכוונו למה שפירשתי לא כדברי רש"י.

ונוכל לתקן לדעת הרב, שאמר יוסף, חלילה לי מעשות זאת, שאהיה לכם אני רע מאשר על ביתי,
שפטר אתכם מתחילה ואמר לכם ואתם תהיו נקיים, כי אני אקים דבר עבדי ועצת מלאכי אשלים.

1. מה קשה בפסוקנו?

2. מהי בקורת הרמב"ן לפירושו של רש"י?

* * 3.
בדבריו הראשונים (עד "והנכון,
כי מתחילה היה)
מנסה הרמב"ן להגן על רש"י בפני בקורתו הוא (של הרמב"ן עצמו) הסבר כיצד?

* * 4.
ההבדל בין רש"י לרמב"ן אינו רק בתפישתם את דברי הפקיד אשר על הבית (פסוק י) אלא גם בתפישתם את דברי האחים. הסבר מהו אפוא ההבדל בין רש"י לרמב"ן בהבנת פסוק ט?

* * 5.
מהו ההבדל בין רש"י לרמב"ן (בפירושו הראשון עד "או טעם") בפירוש המילים "גם עתה"?

* * 6.
למה מתייחסות המילים "כדבריכם כן הוא"
לפי פירוש רש"י ולפי פירושו הראשון של הרמב"ן?

* * 7.
מה ההבדל בין פירושו הראשון של הרמב"ן (מן "והנכון")
לבין פירושו השני (מן "או טעם כן יהיה" עד "והוא הנכון בעיני")?

! * *
* 8. כיצד מבין הרמב"ן את דברי חז"ל במדרש רבה,
(עיין לעיל בראש שאלה א)
וכיצד הבינם רש"י?
(שים לב לדברי הרמב"ן:
נתכוונו למה שפירשתי ולא כדברי רש"י).

* * *
9. לשם מה הוסיף הרמב"ן את דבריו האחרונים (החל מן "ונוכל לתקן"), מה רצה ליישב על ידם?

ב.
מד,
ח:

הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב:

פסוק
י:

וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם:

עקידת יצחק –
שער ל (דף רמ עמ'
ב)

הן כסף וגו'.
הם צדקו עצמם מקל וחומר משלושה צדדים.
ועל האחד אמרו:
הן כסף, כלומר,
שאין בו סימן.
ועל השני אמרו:
אשר מצאנו, שהיה דרך מציאה ממש. ועל השלישי אמר:
בפי אמתחותנו, שכליהם קונים להם.

ועם כל זה השיבונו אליך מארץ כנען,
ואיך נפשע עכשיו בהפך שלשתן,
לגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. וזה,
כי הגניבה הפך המציאה, ומבית אדניך הפך בפי אמתחותנו,
והגביע שטוען עליהם הוא כסף שיש בו סימן, והוא הפך הכסף המושב.
אשר ימצא אותו מעבדיך: הענישו את עצמם בזה, לדעתם שאין בהם מי שישלח בעולתה ידו,
ואם אולי ימצא אתם לעלילה,
מה יודיעוהו, כי יבחרו להיות עבדים נמכרים משוב עוד אל בית אביהם ואל ארצם, אם יתפס שום אחד מהם כגנב. ויש במשמע, שלא יקבלו שום פשרה וחלוקה אלא שכולם פטורין או כולם חייבין.

ויאמר,
גם עתה כדבריכם כן הוא:
אין דבר זה מוסב אל מה שקנסו עצמם, כמו שחשבו הראשונים ז"ל.
אבל למה שצדקו נפשם בחזקת כשרותם מכח השלוש טענות שזכרו.

ולזה אמר: גם עתה, אחר שקרה מעשה זה, אף על פי שתמצא הגניבה ביד שום אחד מכם,
ויש מקום לומר שהורעה חזקתכם,
עם כל זה כדבריכם כן הוא, ויספיקו טענותיכם (
תהיינה מספיקות אצלי)
לכשתהיו כולכם מוחזקים אצלי בכשרות ואנשי אמונים כבתחילה, אמנם אשר ימצא אתו הגביע כבר הורעה חזקתו, שהרי שור שחוט לפנינו, ולזה הוא לבדו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים.

במה שונה בעל עקדת יצחק מקודמיו (רש"י ורמב"ן)
ביישוב הקושי שעסקנו בו בשאלה א?

שים
לב: השוני הא בפירוש ה"עתה"
(של "גם עתה") ובפירוש "כדבריכם"
וביחס שבין שני חלקי הפסוק.

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]

מקץ

פרק מד פסוקים ח –
י

בהתנכרות יוסף אל אחיו, בהעלילו עליהם עלילת מרגלים ובייחוד בעלילת הגביע – דהיינו בטעם התנהגות יוסף כולה עם אחיו מיום בואם בפעם הראשונה מצרימה עד התוועדותו אליהם,
עסקנו בגיליונות מקץ תש"ה שאלה א;
תש"ז שאלה א;
תשי"ד שאלה ב.

הפעם עוסקים אנו בפסוק אחד בלבד, בתשובת האיש אשר על הבית לדברי האחים המואשמים בגנבה והמצטדקים בכל חום ההתנגדות,
של מי שיודע שהוא חף מפשע.

רבים ושונים הם הפרשנים המשתדלים ליישב את שני חלקי פסוק ח אשר סופו נראה מתנגד לראשו. יש מן הפרשנים הרוצים להתחמק מלפתור את הסתירה שבין חלקי הפסוק באומרם, שאין ה"כן הוא" מוסב לדברי האחים – לא לחציים הראשון שבו הם מוכנים לעונש מיתה לגנב,
ולא לחציים השני אשר בו הם מציעים עונש עבדות לכולם.

כן
עושה ר'
ז.
וולף
היידנהיים: הבנת
המקרא, פרק
מד פסוק
י:

… לזאת נראה, שמילת הוא רומז על יוסף הצדיק אדונו;
ומילת כן הוא תואר לו,
כמו "כן בנות צלופחד דוברות", "כנים אנחנו". וכל מי שמעשיו מיושרים נקרא ומכוונים על נקודת האמת והיושר נקרא "איש כן". וזה שהשיב להם השליח: גם עתה אחרי דבריכם ר"ל גם עתה אחרי דבריכם שפסקתם על עצמכם כפי שורת הדין מ"מ יודע אני באדוני כי כן הוא,
ולא יתנהג עמכם בדינא דמלכותא,
כי אם על פי היושר והאמת, ואחרי שלא נתברר שחברי גנבים כולכם, לכן מובטחני בו שיאמר הוא לכם "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים",
והפירוש הזה מיושב אל המבין בלשון המקרא , כי מקרא קצר הוא. וכמוהו:
שחתך ישראל כי בי בעזרך (הושע יג, ט)
וכמו שפירש שם רש"י.

אחרים מנסים ליישב את הסתירה על ידי שרוצים לפרש "כדבריכם כן הוא"
לא כמסכים עם כל דבריהם,
כי אם עם פרט אחד,
כך אומר אבן כספי: מצרף לכסף: פסוק י: גם עתה כדבריכם כן הוא:

אין מדרך ההגיון שיהיה אמרו "כדבריכם"
כולל,
אלא הוא סתמי ורומז למה שאמרו "לעבדים".
והנה אין לשאול איך ענה זאת בלתי מצוות יוסף לו, כי אולי כן ציווהו יוסף ואם לא נכתב. ואולי כן הבין מדעתו מצד מה שידע בכללות כוונת יוסף אדוניו….

בדרך אחרת הלכו רש"י ורמב"ן.
ושניהם מסתמכים על מדרש חז"ל.
דברי הרמב"ן כאן, וטענותיו על רש"י ושני פירושיו קשים להבנה,
ונעיר אי אלו הערות שיעזרו להבנתם:

לפי רש"י מקבלים כולם עליהם את הדין אשר לפיו סיעה שאחד ממנה נתפש בגניבה – האחריות על כולם.
והאיש אשר על בית יוסף אף הוא סבור שכך הדין להלכה ואילו למעשה ינהג אתם לפנים משורת הדין.

לפי הרמב"ן אין האחים מכירים בדין האחריות המשותפת ולכן מבדילים הם בעונש הגנב (מוות)
ובעונש האחרים "וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים"
וגם הפקיד – לפי פירושו הראשון של הרמב"ן – מסכים שאין עונש כולם שווה – מפני שהם טוענים שלא ידעו.
ואילו לפי פירושו השני של הרמב"ן אין כל הוראה מצד הפקיד בעיקרון להלכה, אלא הודעה מצדו שכן יהיה למעשה.

לשאלה
א8 נביא
את הערת
מ. צ.
איזנשטט
בהוצאתו
החדשה
על הרמב"ן:
*)

המדרש נתכוון לפירושו של הרמב"ן שבאמת נראה בעיני הפקיד,
כי כולם נוסדו יחד וחייבים כולם, בניגוד לדעת האחים,
שהרי הפקיד התווכח אתם. ואילו רש"י סובר שהשבטים היו הראשונים שהודו בדבר,
שאם תמצא הגניבה ביד אחד מהם – כולם יהיו חייבים. ולפי דעת המדרש הייתה זו רק דעת יחיד של האיש אשר על הבית,
והוא שהביא את המשל לעשרה בני אדם שנמצאו בגניבה,
בניגוד לסברה הקודמת של האחים.

דברי
בעל
העקדה
(שאלה
ב) פותרים את שאלתנו ע"י שאינו מסב את "כדבריכם כן הוא"
לפסוק שלפניו אלא לפסוק שלפני–פניו.

ודרך זו מצינו בתורה לא אחת (כלומר,
שאין מילת "כן"
רומזת אל מה שלפניה אלא אל שלפני פניה). ועיין דרך משל דברים יב,
ד רש"י ד"ה "לא תעשה כן"
ועיין בגיליון תשי"ד שאלה ג.

*)
פירוש הרמב"ן על התורה,
עם מראי מקומות והערות, מנחם צבי איזנשטט,
ניו – יורק,
תשכ"ב.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים וארבע (תשכ"ח)

פרשת מקץ

פרק מ"ד א'-י"ז

א.
שאלה כללית

אברבנאל
מקשה:

למה צווה יוסף לשים כסף איש בפי אמתחתו ואת גביע הכסף באמתחת בנימין.
כי הנה הגביע היה צריך לענין התחבולה,
אבל הכסף לא היה צורך בו, כי עוד מעט היו עתידין לחזור ואז יתן להם כסף וזהב כרצונו.

1.
הסבר מה היתה "התחבולה"
אשר למענה היה צריך להחזיר את הגביע,
ומה היה צורך בהחזרת הכסף גם בפעם הראשונה גם בפעם השניה?

2. מה היתה תכלית שימת הגביע דוקא באמתחת בנימין?

ב.
מד,
ה'

רמב"ן:

ד"ה
והוא נחש
ינחש בו
– כי איננו רוצה שיהיה הכוס שלו לאחרים וישאל למנחשים עליו, וזהו שאמר (פ'
ט"ו)
"כי נחש ינחש איש אשר כמוני", וכוונתו לומר, כי על פי המנחשים ידע שהם גנבוהו,
ולכך רדף אחריהם יותר מכל הבאים בביתו;
וכל זה להתנכר בענין כאשר התנכר בחפשו,
שהחל בגדול ובקטן כלה.

המשתדל:

לא יחוש אדוני על מחיר הגביע, כי במה נחשב הוא, רק נחש ינחש בו, והוא תמיד מנחש בו, שאם יפול מידו הוא לו סימן רע,
ואם ישבר הוא סימן יותר רע, ואם יאבד ממנו הוא סימן רע עד מאד…

כי שרש "נחש"
אין ענינו אלא קבלת רבותינו (סנהדרין ס"ה,
ס"ו)
לקיחת סימן מן רמאות על מה שעתיד להיות, כאמרם:
מנחש – זה האומר: פתו נפלה מפיו,
מקלו נפל מידו,
צבי הפסיקו בדרך"
וכן המלה שגורה בלשונם תמיד להוראה זו.
וכן (בראשית ל' כ"ז)
"נחשתי ויברכני ה'
בגללך"
– מכל מה שקרה לי אחר שבאת אצלי שפטתי, כי ברכני ה'
בגללך;
וכן (מלכים א' כ'
ל"ג)
"והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו" – היו מקשיבים לדבריו בכונה גדולה לראות אם יתן להם בתשובתו אות לטובה או לרעה, והיו כאדם המנחש היושב ומצפה איך יהיה הנחש, אם לטוב ואם לרע.

בן
אמוזג:

פירש
"המשתדל",
שהוא רגיל לקחת סימן ממה שארע לגביע,
אם יאבד או ישבר או יפול וכיוצא…

ודברי יוסף מחישים אותו…

וכבר ידענו ממנהגי הגויים, כי הכהנת הגדולה (ביון)
היתה מודיעה העתידות לכל שואל ע"י הכאת גביעי נחושת זה בזה, התלויים שם. וכן בארץ טיבית מנהגם כשרוצים לדעת העתידות מסתכלים בגביע מלא מים על כל גדותיו, והמצרים היו שמים על כפות האלוה "אירמיס"
כמין כוס ובכוס היו מנחשים.

1. מה ההבדל בין שלשתם בפירוש המלים "נחש ינחש בו"?

2. מה הקושיה שרוצה הרמב"ן לישבה בפרושו?

3.**
מה הם דברי יוסף אשר לדעת בן אמוזג "מכחישים אותו", את פירוש "המשתדל"
וכיצד הם מכחישים אותו?

4.**
לדעת בעל אור החיים נראה מתשובת האחים,
שאין הם מאמינים בנחשים ובגביע כאמצעי לנחוש.
מהיכן למד לומר כן?

ג.
מד,
ט"ז.

מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק

תרגום
אונקלוס:

מן קדם ה'
אשתכח חובא דעבדך *

*
באוהב גר לשדל קובע שזו הגירסא הנכונה ולא כפי שכתוב בחומשים שלנו: ית חובא.

רש"י:

ד"ה
האלוקים
מצא: יודעים אנו שלא סרחנו אבל מאת המקום נחיתה להביא לנו זאת.
"מצא בעל חוב לגבות שטר חובו".

המשתדל
(פירוש
קצר לתורה
מאת ש.ד.
לוצטו)

עשה עצמו כמודה,
כי ראם שאם היה מכחיש,
לא היה מועיל כלום והיה מקציפו יותר,
ואחר שראה שאין תקנה להציל את בנימין,
ביקש שתהיה האשמה על כלם יחד ולא על בנימין לבדו.

ובפרט כי בתחילה אמרו "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת",
ואע"פ שהאיש אמר להם "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים",
הנה אם היה נשאר לבדו עבד, מי יצליחו מיד אדוניו אם ירצה להעליל עליו פעם אחרת?! והנה אם מאהבתו את בנימין,
ואם מפני שערב אותו לאביו,
ואם מפני החרטה על מה שעשו ליוסף,
בחר להיות הוא ואחיו בעבדות עם בנימין,
ואולי במשך הזמן ימצאו מקום לברוח משם כולם יחד.

בן
אמוזג:

אין הכונה כדברי המשתדל, (עיין לעיל) אלא רצה לרמוז ליוסף, כי כל היסורים הבאים עליהם לא בגלל פשעם וחטאתם בענין הגביע,
וגם לא מרוע לבו של יוסף, רק מהשגחת האל שמענישם; ומליצת "מצא"
תורה כן.

א.*
במה סוטה התרגום מן העברי ומה הניעו לתרגם כן?

ב.*
מה קשה לרש"י בפסוקנו?

ג.
האם הולך המשתדל או בן אמוזג בעקבות ת"א?

אור
החיים:

מה
נאמר
לאדוני: פירוש אמירה – בדרך רצוי.
פירוש דבור – בדרך מלחמה,
מה נצטדק – במשפט, אם נבוא לפני דיינים, כי אין מפלט בכולן, ואין זה אלא מעשה האלוקים להפרע מהם עונם כשמצא לגבות חובו,
ולצד שהעוון שבידם הוא לכלם יחד – "הננו עבדים לאדוני…"

עוד ירצה באמרו:
מה נצטדק, כי מעתה כשנמצא מגביע באמתחת בנימין, אין עוד מקום לקל וחומר האמור בדבריהם (פ'
ה')
"הן כסף אשר מצאנו…" כי בנימין לא היה מהמחזירים הכסף.

מה ההבדל בין שני פרושיו?

ד.
מד,
טז

האלוקים
מצא
את
עוון
עבדיך.

בראשית
רבה צ"ב:

אמר ר' לוי:
כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה.

הסבר את דברי המדרש ומהיכן בפסוקנו דייקו לומר כן.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת ויגש

פרקים מ"ד י"ח–ל"ז;
מ"ד א'-י"א

א.
מבנה נאומו של יהודה.

1. חלק את הנאום לפסקאות וסמן את נקודת הגובה.

2. סמן את המאורעות של הפרשה הקודמת /פרקים מ"ב,
מ"ג,
מ"ד/
שהושמטו בנאומו של יהודה ונמק את סיבת השמטתם.

דוגמא:

אברבנאל:
"והנה לא זכר תואנת המרגלים,
כדי שלא יפתח פיו של שטן ולא ישוב לדבר בה עוד".

3. מה סגולותיו הרטוריות של נאום זה?

(שאלה זו /3/
שהיא יותר ספרותית מאשר פרשנית – רק לחובבים).

ב.
מה ההבדל בין תפישת הרמב"ן בנוגע לדברי יהודה /בפרושו הראשון עד "וזה טעם כל הפרשה"/ ובין תפישת רש"י ורמב"ן /בפרושו השני החל מן "ויש לומר על דרך רבותינו"/

קרא:

רש"י:
מד,
י"ט,

אדני
שאל את
עבדיו –
(ב"ר)
מתחלה בעלילה באת עלינו למה היה לך לשאול כל אלה בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש ואעפ"כ ונאמר אל אדוני לא כחדנו ממך דבר:

רמב"ן:
י"ח,
י"ט,

אדוני
שאל את
עבדיו… ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו זו היא השמת עין,
יאמר כי כמוך כפרעה, ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך, כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר,
ופחד לפרש לו יותר אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם, כי למה יבקש לראותו על כרחם וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח) אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו כמה מדינות ירדו ליקח אוכל,
כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו, שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו:

יש בדברי יהודה פריאודה אחת (משפט ארוך, מורכב ממשפטים ראשיים וטפלים) שארכה יותר מאורך פסוק אחד.

מצא אותה והעתק אותה בסימני פסוק.

ד.
מד,
כ"ג.

ועזב את אביו ומת.

1. מי ימות האב או הבן?

2. מהי דעת המפרשים נמק את דעותיהם?

3.
עיין גם מ"ב ל"ח וקראהו
אסון
בדרך ותרגום אונקלוס שם;

אונקלוס מב, לח

ואמר לא יחות ברי עמכון ארי אחוהי מית והוא בלחודוהי אשתאר ויערעיניה מותא באורחא די תהכון בה ותחתון ית שיבתי בדוונא לשאול: עיין גם:

אונקלוס מ"ד ל"א

כי
אין הנער
ומת –
ויהי כד יחזי ארי לית עולימא וימות ויחתון עבדך ית שיבת עבדך אבונא בדוונא לשאול:

ה.
מד,
כ"ז.

אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי.

1. מה ראה יהודה להזכיר דברים אלה שלא הזכירתם התורה בפי יעקב?

2.
קרא
רמב"ן
מד, כז.
על פסוק זה והבא ראיות נוספות לדבריו.

מה הם שני פרושי הרמב"ן
מד, כט למלים והורידו
עבדיך
את
שיבת
עבדך
אבינו
וגו'.

רמב"ן מד, כז

אתם
ידעתם
כי שנים
ילדה לי
אשתי –
אם יאמר שהוא יחיד לאמו,
מה טעם בזה שתרד שיבתו ברעה שאולה,
אחרי שיש לו כמה בנים רבים ובני בנים, ואמו כבר מתה,
לא תבכה עליו בפניו:

אבל הטעם, כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל, וזה טעם ילדה לי "אשתי",
כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני רק שנים,
ושמתי אהבתי בהם כאלו הם יחידים לי,
והשאר כבני פילגשים הם אלי,
ואחיו מת, וזה לבדו בני יחידי אשר אהבתי, ולכן יקדים הכתוב רחל ללאה,
כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל (רות ד יא),
ויקרא לרחל וללאה השדה (לעיל לא ד),
כי היא הקודמת במחשבתו:

ואמרו המפרשים כי לכך יאמר בסדר הזה (להלן מו יט)
בני רחל אשת יעקב, כי היא תקרא אשתו באמת בלא מרמה ולדעתי היה זה מפני שהזכירה שם בין השפחות וכבר הזכרתי כן (לעיל לא לג):

רמב"ן מד, כט

(כט)
וקרהו
אסון
והורדתם
את שיבתי
– אם יקראהו אסון כאחיו תורידו את שיבתי ברעה שאולה או וקרהו אסון, שיקרנו כן מפני היותו נער ורך ולא נסה ללכת בדרך, וכמו שאמר למעלה (מב ד) פן יקראנו אסון,
כי פירוש אסון מות מקרית,
כמתים בידי אדם וחיה רעה או בשנוי האויר בדרך:

רמב"ן
מד, י"ט

אדני
שאל את
עבדיו –
לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו)
וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו,
אינה טענה, כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה,
וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלהים יחנך בני (לעיל מג כט),
ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות,
והרבה משאות להם,
ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו,
כאשר פירשתי (לעיל מד א),
ומה לעשות לו:

ואשר יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו,
כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג):

וזה ענין הסיפור,
אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה, רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו,
אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב,
כי אמרת לא תוסיפון לראות פני ולא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל, ואז הודה בפחד ובדאגה, ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן,
וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו, ולך תהיה צדקה וזה טעם כל הפרשה ויתכן שיהיה והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו כנוי לכבוד,
והורדת את שיבת עבדך אבינו,
וכן וחטאת עמך (שמות ה טז):

ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו זו היא השמת עין,
יאמר כי כמוך כפרעה, ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך, כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר,
ופחד לפרש לו יותר אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם, כי למה יבקש לראותו על כרחם וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח) אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו כמה מדינות ירדו ליקח אוכל,
כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו, שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו:

רמב"ן מד, ל"ב

כי
עבדך ערב
את הנער
יאמר כי
ירד ביגון
שאולה עליו, כי גם בכל זה שאמרנו לו לא רצה הזקן לשלחו עד שנעשיתי לו ערב עליו,
ובטח בי, ועל כן ישב נא עבדך תחתיו ואם יהיה פירוש "והורידו עבדיך" כפשוטו,
יאמר אנחנו הגורמים מיתת הזקן ברעה, כי אני ערבתי בו:

ז.
מ"ה,
א'

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו.

מה בין:

רש"י מ"ה,
א',

ולא
יכול
יוסף
להתאפק
לכל
הנצבים
– לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם:

ראב"ע מ"ה,
א',

לכל
הנצבים
עליו –
טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו. והוצרך לקרוא להוציאם:

רשב"ם מ"ה,
א',

לכל
הנצבים
עליו –
בפני כל הנצבים עליו ולא יכול עוד להתאפק. ויקרא למשרתיו הוציאו כל הנצבים עלי מן הבית. כך עיקר פשוטו:

רמב"ן מ"ה,
א',

ולא
יכל יוסף
להתאפק
לכל
הנצבים
עליו –
לא יכול לסבול שיהיו המצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם, לשון רש"י ורבי אברהם אמר להתאפק,
לסבול לכל הנצבים עליו, טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו והוצרך לקרא להוציאם אבל אונקלוס תרגם לאתחסנא,
להתחזק,
וכן ואתאפק ואעלה העולה (ש"א יג יב),
וכן כל לשון התאפקות בכל מקום חזוק:

והנכון בעיני, שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים יחלו פניו למחול לבנימין כי נכמרו רחמיהם על תחנוני יהודה, ולא יכול יוסף להתחזק לכלם ויקרא לעבדיו הוציאו כל איש נכרי מעלי כי אדבר עמהם,
ויצאו מעליו, ובצאתם מעליו נתן את קולו בבכי וישמעו מצרים ואנשי בית פרעה המוצאים מעליו כי עודם בחצר החיצונה ויתכן כי פירוש "הנצבים עליו" משרתיו העומדים לפניו,
כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב ו),
שרי הנצבים (מ"א ה ל),
להתיצב על ה'
(איוב א ו)
וטעם "ויקרא",
שהרים קולו בכעס ואמר למשרתיו הוציאו כל איש מעלי,
בלתי האנשים האלה:

וטעם בהוצאה, שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה, כי תהיה להם (לחרפה)
וגם אליו למכשול,
שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם,
אלו אנשי בוגדות,
לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו, בגדו באחיהם, גם באביהם בגדו,
מה יעשו במלך ובעמו, וגם ביוסף לא יאמינו עוד:

ספורנו מ"ה,
א'

להתאפק
לכל
הנצבים
עליו –
להתאפק התאפקות מספיק לברר עסקי כל הנצבים עליו:

ומי מהם הקרוב יותר לפשט?

(עיין לעיל כ י"ג;
אסתר א' י"ח;
ג'
ב').

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)

פרשת ויגש

פרק מ"ד י"ח–ל"ד

א.
שאלה כוללת.

1.
הסבר את סגולותיו הרטוריות של נאום יהודה!

2.
יהודה חוזר בנאומו על המאורעות המסופרים בפרשת מקץ. השוה את המסופר שם למסופר בדבריו ונסה לבאר את סבת השנויים,
החיסורים וההוספות:

ב.
מד*
י"ח.

בי אדוני.

רמב"ן
מ"ג
כ'

בי
אדוני –
לשון בעיא ותחנונים הוא, ובלשון ארמית בייא בייא, לשון רש"י וזה דבר זר מאד לסמכו אל מלת לשון טורסי, ואינה דומה אליה,
כי בייא כולה מלה, לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי, ועוד שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב, אבל היא לשון צעקה ותרעומת על שבר ועל עוות דבר, כגון מלת אבוי בלשון קדש,
והיא ידועה בלשון ערב, ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחות הבי"ת,
ובלשון יון בייא הבי"ת רפא בשו"א,
יאמרו אותה על הדוחק והצער:

ובבראשית רבה סדר בראשית (יב ו) מהו סלו לרוכב בערבות ביה שמו (תהלים סח ה),
אין לך כל מקום ומקום שאין לו ממונה על בייא שלו,
אגריקוס במדינה ממונה על בייא שלו, אגרטוס במדינה ממונה על בייא שלו, כך מי ממונה על בייא של עולמו הקב"ה רוצה לומר שבכל מקום יש איש ממונה על הצעקה ועל העוות, והקב"ה ממונה על צעקת העשוקים בעולם הצועקים בייא:

ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו (ב"ר צג ו)
אמר לו יהודה בייא אתה מעביר עלינו,
שכך אמרת לנו ואשימה עיני עליו, זו היא השמת עין ובפרשת ויהי בשלח (כ י) שמא אני מעביר בייא על בריה ובפרשת וישמע יתרו (כז ט) נתמנה אדם ונטל טלית כל טורח ציבור עליו, אם ראה אדם מעביר בייא על חברו או עובר עבירה ולא מיחה בו הוא נענש עליו ובפרשת אשה כי תזריע (עיין ערוך ערך ביאה) צווח אנא בייא עליכון, וכן במקומות הרבה ואונקלוס שתרגם בי אדני בבעו רבוני,
לא שהוציא מלת בי מן בעו, אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין הבקשה:

ורבי אברהם אמר כי בי אדני דרך קצרה בלשון הקדש, והוא כמו בי אני אדני העון, והטעם עשה בי מה שתרצה ותשמעני ואם כן נכון הוא שיאמר אדם בי אחי, או בי שמעני,
ולא מצאתי שתבא מלת בי רק עם אדני או עם השם הנכבד הנכתב באל"ף דלי"ת,
שגם הוא לשון אדון:

1. מה הן שלש ההוראות של המלה "בי"
המוזכרות בדבריו?

2. מה הן טענות הרמב"ן נגד רש"י?

3. מה הן טענות הרמב"ן נגד ראב"ע?

ג.
מד,
י"ח.

ידבר נא עבדך דבר

רמב"ן
מד, י"ח

טעם
ידבר נא
עבדך דבר
לאמר –
כי דברים מועטים ידבר, לא יהיו עליו לטורח והנכון בעיני, כי "דבר"
הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו,
כי לא יבקש ממנו דבר אחר, ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה:

ואל
יחר אפך
בעבדך –
יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך:

כי
כמוך
כפרעה –
ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה:

ספורנו
מד, יח

ויגש
אליו. ידבר נא עבדך דבר. מאחר שאמרת חלילה לי מעשות זאת שלא תחפוץ שתהיה תקלה על ידך אפילו לחייבים:

ידבר
נא עבדך.
להודיעך התקלה שתארע על ידך אם תעשה זאת: ואל יחר אפך.
באמרי אליך שאתה גרמת זאת התקלה על כרחנו:

כי
כמוך
כפרעה. כי מה שאטיח דברים כנגדך לא יהיה מהיותי בלתי מחשיב אותך כי אמנם אתה חשוב בעיני כמו פרעה שהוא המלך: ואביו אהבו. יותר מכלנו ולכן לא הניחו בראשונה לבא עמנו וזאת היתה הסבה שלא היה עמנו אז לא ששלחנוהו לרגל כאשר חשבת:

1. מה קשה לשניהם?

2. מה ההבדל בין שני פרושי הרמב"ן?
(הראשון:
עד מלת "לפרח",
השני החל מן "והנכון בעיני")

3. במה שונה ספורנו מן הרמב"ן בתרצו הקשי הנ"ל?

ד.
מד,
י"ט

דבריו אלה כוללים שני פרושים שונים: ראשון:
עד
"וזה
טעם כל
הפרשה".

שני:
מן
"ויש
לומר עוד
על דרך
רבותינו"

רמב"ן:

אדני
שאל את
עבדיו –
לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו)
וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו,
אינה טענה, כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה,
וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלהים יחנך בני (לעיל מג כט),
ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות,
והרבה משאות להם,
ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו,
כאשר פירשתי (לעיל מד א),
ומה לעשות לו:

ואשר יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו,
כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג):

וזה ענין הסיפור,
אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה, רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו,
אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב,
כי אמרת לא תוסיפון לראות פני ולא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל, ואז הודה בפחד ובדאגה, ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן,
וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו, ולך תהיה צדקה וזה טעם כל הפרשה….

… ויש
לומר עוד
על דרך
רבותינו שאמרו זו היא השמת עין, יאמר כי כמוך כפרעה, ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך, כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר,
ופחד לפרש לו יותר אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם, כי למה יבקש לראותו על כרחם וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח) אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו

כמה מדינות ירדו ליקח אוכל,
כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו, שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו:

1.**
מה הן טענותיו נגד דברי רבותינו בפרושו הראשון?

2.**
כיצד הוא מצדיק ומסביר את דברי רבותינו בפרושו השני?

3. אברבנאל:

האם אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם… באמת לא שאל ואנחנו מעצמנו מבלי שאלתו אמרנו: יש לנו אב…
וזה יוכיח שאין אנחנו מחדשים המאמר הזה,
כי הנה אז מעצמנו אמרנו,
להיות דבר אמתי ומבלי כזב.

במה נוטה אברבנאל מפירוש שאר המפרשים ומה מצריכו לפרש כך?

(עיין גם פירושו ל"והוא יהיה פרא אדם" גליון לך לך תש"ה!)

4. כ"א
ד"ה
ואשימה
עיני כיצד מתרץ הוא את העניין שמתקשה בו אברבנאל?

ה.
מד,
כ"א.

ואשימה עיני עליו.

ראב"ע
מד, כ"א

ואשימה
עיני
עליו –
שאראה אותו:

רשב"ם
מד, כ"א

ואשימה
עיני
עליו –
אפילו פשע גנאי הוא למושל הארץ להפרות דבריו:

במה שונה ראב"ע מד, כ"א מפירושו של:

תרגום
יונתן
מד, כ"א,

ואמרת לעבדך אחתוהי לותי ואשוי עינוי לטבתא עלוי:

ספורנו
מד, כ"א

ואשימה
עיני
עליו. ואין צריך שידאג אביו לשלחו:

1. מהי חולשת פירושו?

2.
לאיזו משתי הדעות נוטה הרשב"ם?

3. במה מתנגד רשב"ם כאן לדעת הרמב"ן
י"ט
ד"ה
אדני שאל
את עבדיו בפרושו הראשון?

ו.
מד כ"ג

ספורנו

אם
לא ירד.
אע"פ ששמעת טענותינו האמתיות גזרת עלינו ברצון פשוט ובקנס שנביאהו:

מה רצה ללמדנו בפרושו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה תשיעית (תש"י)

פרשת ויגש –
נאום יהודה

פרק מ"ד י"ח–ל"ד

השוה לגליוננו גם את גליון ויגש תש"ה העוסק אף הוא בנאום זה.

א.
שאלות כלליות:

1. האם מדבר יהודה בנאומו תחנונים – דבריו רכים, או דברי האשמה,
דברים קשים ומרים?

(לשאלה זו עיין גם דברי רש"י לפרקנו:

רמב"ן
מד, י"ח

טעם
ידבר נא
עבדך דבר
לאמר –
כי דברים מועטים ידבר, לא יהיו עליו לטורח והנכון בעיני, כי "דבר"
הוא התמורה אשר יחלה פניו להחליף בנימין אחיו בו,
כי לא יבקש ממנו דבר אחר, ושאר דבריו פיוס ובקשה לזה:

ואל
יחר אפך
בעבדך –
יאמר אל יחר אפך בי על דברי לפניך:

כי
כמוך
כפרעה –
ובמורא גדול אני מדבר לפניך כאלו אני מדבר לפני פרעה:

רמב"ן
מד, י"ט

אדני
שאל את
עבדיו –
לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם ומה שאמרו רז"ל (ב"ר צג ו)
וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו,
אינה טענה, כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה,
וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו ומתחלה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר אלהים יחנך בני (לעיל מג כט),
ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות,
והרבה משאות להם,
ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו,
כאשר פירשתי (לעיל מד א),
ומה לעשות לו:

ואשר יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו,
כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג):

וזה ענין הסיפור,
אמר לו אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה, רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו,
אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב,
כי אמרת לא תוסיפון לראות פני ולא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אכל, ואז הודה בפחד ובדאגה, ועתה כראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן,
וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו, ולך תהיה צדקה וזה טעם כל הפרשה ויתכן שיהיה והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו כנוי לכבוד,
והורדת את שיבת עבדך אבינו,
וכן וחטאת עמך (שמות ה טז):

ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו זו היא השמת עין,
יאמר כי כמוך כפרעה, ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך, כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר,
ופחד לפרש לו יותר אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם, כי למה יבקש לראותו על כרחם וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח) אמר לו יהודה תדע לך שבעלילה באת עלינו כמה מדינות ירדו ליקח אוכל,
כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו, שמא בתך אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו:

ספורנו
מד, י"ח,

ויגש
אליו. ידבר
נא עבדך
דבר. מאחר שאמרת חלילה לי מעשות זאת שלא תחפוץ שתהיה תקלה על ידך אפילו לחייבים:

ידבר
נא עבדך.
להודיעך התקלה שתארע על ידך אם תעשה זאת: ואל יחר אפך.
באמרי אליך שאתה גרמת זאת התקלה על כרחנו:

כי
כמוך
כפרעה. כי מה שאטיח דברים כנגדך לא יהיה מהיותי בלתי מחשיב אותך כי אמנם אתה חשוב בעיני כמו פרעה שהוא המלך: ואביו אהבו. יותר מכלנו ולכן לא הניחו בראשונה לבא עמנו וזאת היתה הסבה שלא היה עמנו אז לא ששלחנוהו לרגל כאשר חשבת:

מד,כ"א,

ואשימה
עיני
עליו. ואין צריך שידאג אביו לשלחו:

מד,כ"ב

לא
יוכל
הנער
לעזוב
את אביו.
כי מאז שיעזוב את געגועי אביו והסברת פניו יתעצב ונפל למשכב ואז ימות:
ועזב את אביו ומת. ועם זה אביו ימות בלי ספק:

מד,כ"ג)

אם
לא ירד.
אע"פ ששמעת טענותינו האמתיות גזרת עלינו ברצון פשוט ובקנס שנביאהו:

2.
בנאומו של יהודה חוזרות מלים מסוימות כמה פעמים.

שים לב: 14 פעם נשנית המלה אב (אב,
אבי,
אבינו)

13
פעם נשנית המלה עבד (עבדך,
עבדיך)

(4
פעמים הצרוף "עבדך אבי")

6
פעמים המלה אח ("אחינו הקטן")

הסבר מהי סבת השימוש המרובה של מלים אלה דווקא?

ב.
מד,
י"ט.

אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח.

אברבנאל:

אפשר לפרש, שהיה דעתו לומר,
שמתוך תואנותיו ועלילותיו הוצרכו לומר כן כאלו שאלם כן.
והיותר נכון אצלי שהוא בתמיה,
כלומר:
האם אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח?!
באמת לא שאל ואנחנו בעצמנו מבלי שאלתו אמרנו: "יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן".
וזה יוכיח, שאין אנחנו מחדשים המאמר הזה,
כי הנה אז מעצמנו אמרנו זה, להיותו דבר אמתי ומבלי כזב".

1. מה קשה לו ומהי חולשת תשובתו?

2.
התוכל ליישב פסוקנו על דרך הפשט?

3. האם מסכימים דבריו כאן עם דבריו למ"ג ז' המובאים בגליון מקץ תש"י,
שאלה ג?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
מד,
ל–לא.

לפסוקים
אלה מקשה
אברבנאל:

באמרו "ועתה כבואי אל עבדך אבי…",
כי יראה שאין בפסוק הזה גזרה, באמרו "ועתה כבואי… והיה בראותו…", ולא זכר מה יהיה אז,
והיה לו לומר:
"והיה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו – ומת".

1. *
הסבר מהי שאלתו ומה פירוש המלה "גזרה"
כאן?

2. *
ענה לשאלתו בדרך הפשט.

3.
העתק את שני הפסוקים הנ"ל וסמנם בסימני פסוק לפי הפשט.

ה.
מד,
ל"ב.

כי עבדך ערב את הנער…

בעל
עקדת
יצחק
שואל:

מה טעם "כי עבדך ערב את הנער"
אצל "והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה", שיראה שלא נתכון אלא ליותר נאות אליו (= לטובת עצמו של יהודה).

1. *
הסבר,
מהי התשובה הניתנת בדברי רש"י,
ד"ה כי עבדך ערב לשאלה זו?

רש"י
מד, לב

כי
עבדך ערב
את הנער
– וא"ת למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי. הם כולם מבחוץ ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בב' עולמות:

2. **
ענה לשאלתו על דרך הפשט!

השאלות המסומנות *
קשות,
המסומנות ** קשות ביותר, בחר במתאים לדרגת ידיעותיך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה עשירית (תשי"א)

פרשת ויגש –
נאום יהודה

פרק מ"ד י"ח–ל"ד

הערה:
גליון זה הוא המשך גליון ויגש תש"י,
שעסק אף הוא כולו בנאום יהודה, עיין בייחוד שאלות א1, א2,
שם.

א.
שאלות כלליות:

שים
לב: הנאום מתחלק לשלשה חלקים:

א.
ספור מה שהיה עד עכשיו י"ח–כ"ט

ב.
תאור העלול להיות מעכשיו ל'-ל"ב

ג.
הצעה ובקשה ל"ג–ל"ד

1.
הסבר,
למה חוזר יהודה ומספר באזני יוסף את כל השיחה שהתנהלה ביניהם בביקור הקודם – ובדבור ישיר דווקא – והלא הדברים צריכים להיות ידועים ליוסף ומה טעם חזר עליהם?

2. למה השמיט יהודה מספורו את העובדה שהאשימם יוסף בריגול ואת מאסר שמעון?

אברבנאל
מתרץ:

והנה לא הזכיר לו תואנת המרגלים, כדי שלא יפתח פה לשטן ולא ישוב לדבר בו עוד.

נסה לענות לשאלתנו בתשובה אחרת!

3. למה לא סיים יהודה את נאומו בפ'
ל"ג המכיל את הצעתו ובקשתו ומה רה להוסיף עוד את פ'
ל"ד,
ולסיים בו?

ב.
מד,
י"ח.

כי כמוך כפרעה

אברבנאל
מקשה:

מה צורך במאמר הזה "כי כמוך כפרעה"?
והמפרשים כתבו שמלת "כי"
משמש בלשון "אף על פי"
כמו (שמות ל"ד ט') "כי עם קשה עורף הוא";
(תהילים מא) "רפאה נפשי כי חטאתי לך".
והשימוש הזה אינו אמתי, כי תמיד מלת "כי"
תבוא לנתינת טעם,
והראיות שהביאו על זה המה עדים בדבר,
שכלם נתינת טעם,
כפי הפירוש האמיתי בהם.

להבנת דבריו עיין:

ראב"ע
שמות י"ג
י"ז

כי
קרוב הוא
– א"ר משה אע"פ שהוא קרוב.
וכמוהו לפי דעתו כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך.
כי רכב ברזל לו. ולפי דעתי אין צורך. כי טעמו למה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים בעבור שהוא קרוב. והנה נחם דרך רחוקה שלא יראו מלחמה ויאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. וידענו כי השם יודע העתידות בלי ספק וידע שינחמו אם יוליכם דרך ארץ פלשתים. ואמר פן ינחם העם. כי דברה תורה כל' בני אדם שיבינו הלומדים:

ראב"ע
ד"ה
ל"ז
ט

כי
עם קשה
עורף –
על דעת רבי מרינוס אע"פ שעם קשה עורף הוא.
וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך. אע"פ שחטאתי לך.
ולפי דעתי רפאני כי אני מודה שחטאתי לך. ובעבור חטאי החליתני.
וככה זה אני מודה כי עם קשה הוא ואתה תסלח:

(ועיין גליון נצבים וילך תש"ט ב1)

1.
הסבר מהי המחלוקת בין אברבנאל לראב"ע בפירוש המלה "כי"
ובהבנת שני הפסוקים בשמות ובתהילים המובאים לראיה ע"י שני הצדדים?

2. ישב את פסוקנו בפרשך את ה"כי"
כנתינת טעם!

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
מד,
ל"ב.

"וחטאתי לאבי כל הימים"

בן
אמוזג: מליצה זו יקרה עד מאד,
להיותה מורה באצבע דבר שאינו מפורש בתורה,
והוא:
אין הענש זולת העון, רק העון הוא בעצמו הענש לפני המשפט האלוקי – ובמקום השלום השכר והעונש.

וזהו שאמר "וחטאתי לאבי כל הימים" ובזה יש כדי בזיון וקצף.

1. *
הסבר מה תמוה לו בפסוקנו וכיצד הוא מישבו.

2. *
הבא ראיות מפסוקי התורה שבהם נרמז רעיון זה.

3.
הידוע לך מאמר חז"ל שבו מנוסה רעיון זה בקצור?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה אחת–עשרה (תשי"ב)

פרשת ויגש

פרק מ"ד י"ח–ל"ד

הרבה תוארה שיחה אחרונה זו בין יוסף לאחיו לפני התוודעותו במדרשים והנה דברי מדרש תנחומא:

תנחומא
ה':

"אדוני
שאל את
עבדיו
היש לכם
אב או
אם" – "מתחילה בעלילה באת עלינו. מכמה מדינות ירדו למצרים לשבור אוכל ולא שאלת אחד מהם. שמא בתך באנו ליקח או אחותנו אתה סבור לישא,
אעפ"כ לא כסינו ממך דבר"

אמר לו יוסף:
"יהודה!
למה אתה דברן מכל אחיך?
ואני רואה בגביע שיש באחיך גדולים ממך!"

אמר לו יהודה:
"כל זאת שאתה רואה בשביל הערבות ערבתי אותו"

אמר לו יוסף:
"מפני מה לא ערבת את אחיך כשמכרתם אותו לישמעאלים בעשרים כסף וצערת את אביך הזקן ואמרת לו "טוף טוף יוסף",
והוא לא חטא לך! אבל זה שחטא וגנב הגביע – אמור לאביך: "הלך החבל אחר הדלי"

כיון ששמע יהודה כך, צעק ובכה בקול גדול ואמר:
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי?!"…

אמר לו יוסף:
"בא ונתווכח שנינו.
אמור מליך וסדור דיניך"

מיד אמר יוהדה לנפתלי: "לך וראה כמה שוקים יש במצרים!"

קפץ וחזר ואמר לו: "שנים עשר"

אמר יהודה לאחיו:
"אני אחריב מהן שלושה וטלו כל אחד–אחד ולא נשאיר בהם איש"

אמרו לו אחיו:
"יהודה,
מצרים אינה כשכם,
אם אתה מחריב מצרים, תחריב את העולם כולו".

אמר לו יהודה ליוסף: "תדע לך שמתחילה לא באת עלינו אלא בעלילות. בתחילה אמרת לנו:
מרגלים אתם! שנית אמרת: לראות את ערות הארץ באתם.
שלישית:
גביע גנבתם! אתה נשבעת בחיי פרעה הרשע,
ואני נשבע בחיי אבי הצדיק.
אם אוציא חרבי מנרתיקה, אמלא כל מצרים הרוגים".

אמר לו יוסף:
"אם תוציא חרב מנרתיקו, אני כורכו על צוארך"

אמר לו יהודה:
"אם אפתח את פי אבלע אותך"

אמר לו יוסף:
"אם תפתח פיך,
אני סותמו באבן"

אמר לו יהודה:
"מה נאמר לאבא?"

אמר לו יוסף:
"כבר אמרתי לך,
אמור לו: הלך החבל אחר הדלי".

אמר לו יהודה:
"דין שקר אתה דן אותנו!"

אמר לו יוסף:
"שקר לשקרנים. אין לך דין שקר כמכירת אחיכם"

אמר לו יהודה:
"אש של שכם דולקת בלבי!"

אמר לו יוסף:
"אש של תמר כלתך היא – אני אכבנה"

אמר לו יהודה:
"עכשו אצא ואצבע כל שוקים שבמצרים בדם!"

אמר לו יוסף:
"צבעים היינו מימיכם שצבעתם כתונת אחיכם בדם ואמרתם לאביכם טרף טורף!"

כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים אמר יוסף בלבו:
"מוטב שאתוודע להם ואל יחריבו את מצרים".

אמר להם יוסף:
לא כך אמרתם,
שאחיו של זה מת? אני קניתיו, אקראנו ויבוא אצלכם".
התחיל קורא: "יוסף בן יעקב,
בא אצלי! יוסף בן יעקב בוא אצלי,
ודבר עם אחיך שמכרוך". והיו נושאין עיניהם לארבע פינות הבית. אמר להם יוסף:
"למה אתם מביטים לכאן ולכאן?
אני יוסף אחיכם!"
מיד פרחה נשמתם ולא היו יכולין לענות אותו. א"ר יוחנן: וי לנו מיום הדין! וי לנו מיום תוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו: "אני יוסף אחיכם"
פרחה נשמתן – כשעומד הקבה"ו לדין, כדכתיב (מלאכי ג') "ומי מכלכל את יום בואו"
– על אחת כמה וכמה. ומה זה נבהלו אחיו מפניו,
כשיבוא הקבה"ו לתבוע עלבון המצוה ופשעה של תורה – על אחת כמה וכמה.

עשה הקבה"ו להם נס וחזרה נשמתם *)

1. מה ראו ז"ל להפך נאומו של יהודה (שאין יוסף מפסיקו כלל – בתורה) לדו–שיח בין יהודה ליוסף? מה הרעיון המסומל בתשובותיו של יוסף?

(ושים לב: יוסף אומר (במדרש)
דברים שלא יכול היה לדעתם כלל!)

2. מה ראה רש"י להביא מכל דברי המדרש האלה דווקא את דבריו לפ' י"ט ד"ה אדוני שאל ולפ' ל"ב כי עבדך ערב?

3.
הסבר,
מה ההבדל בין סגנון התורה ואופייה הספרותי לבין סגנון האגדה ואופייה – על פי דוגמה זו. (ועיין גם גליון שמות תש"י)

*)
הערה
למורים
ולמדריכים:
עיינו בספר האגדה של ביאליק–רבינצקי א' פרק "יוסף מתודע אל אחיו", ששלב בדברי התנחומא אלה גם קטעי מדרש רבה וילקוט שמעוני וארגנם למסכת סיפורית אחת וטוב לקראו בפני תלמידים.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת השתים–עשרה (תשי"ג)

פרשת ויגש

הערה:
לניתוח נאומו של יהודה (מ"ד י"ח–ל"ז)
עיין גליונות ויגש תש"י–י"א.

א.
שאלה כללית

ר'
יצחק
מוינא
בעל אור
זרוע
(1200-1270) שואל:

תימה צדיק גדול כיוסף צער את אביו ולא הודיעו מיד כי הוא חי ושליט בכל הארץ?

ותמהו בשאלה זו כל המפרשים.

ועיין לשאלה זו:

רמב"ן
מ"ב
ט'

ויזכר
יוסף את
החלומות
אשר חלם
להם עליהם
– וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו,
לשון רש"י ולפי דעתי שהדבר בהפך,
כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת,
כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי "אנחנו"
ירמוז לכל אחיו אחד עשר,
ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה:

ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם,
ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת:

גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו,
או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה,
ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו:

ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט) אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו, פיוס לבנימין פיוס ליוסף, ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו':

וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות,
כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו,
ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון:

אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם,
וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו:

ויאמר אליהם מרגלים אתם –
העלילה הזאת יצטרך להיות בה טעם או אמתלא, כי מה עשו להיות אומר להם ככה,
וכל הארץ באו אליו, והם בתוך הבאים,
כמו שאמר לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען:

ואולי ראה אותם אנשי תואר ונכבדים, לבושי מכלול כולם,
ואמר להם אין דרך אנשים נכבדים ככם לבא לשבור אוכל כי עבדים רבים לכם ויתכן שהיו בתחילת הבאים מארץ כנען, והוא טעם ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען,
כי עתה באו משם הראשונים ויאמר להם יוסף מרגלים אתם, כי מארץ כנען לא בא אלי אדם לשבור אוכל,
וזה טעם מאין באתם, שאמר להם בתחילה:

רמב"ן
מ"ה
כ"ז

וידברו
אליו את
כל דברי
יוסף –
יראה לי על דרך הפשט שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף,
אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים,
כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם,
אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם,
כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי (להלן מט ג – ז)
ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו,
ולכך נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו', ואלו ידע יעקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו,
ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים:

ועיין גליון ויחי תשי"א שאלה ה

מה הן התשובות הניתנות בזה לשאלה הנ"ל?

ב.*
שאלה כללית:

נשאלה
בספר שמן
המור לר'
אברהם
פלאהם
(במאה
ה-19)

העירני על כך אבי מורי – "יפלא על יהודה,
אם היה לו טענות נגד יוסף על דבר בנימין,
מדוע שתק תחילה והודה ואמר (מ"ד מ"ז – סוף פרשת מקץ)
"הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו", הנה הסכים על המשפט. ואחר אשר שמע מפי יוסף,
כי הוא רוצה להתחסד עמהם ולהקל הדין (מ"ד י"ז)
"אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם"
– אז יצא עליו בטענות "ויגש אליו יהודה…"

מדוע הודה תחילה והסכים?

תשובות ניתנות ע"י המפרשים לשאלה זו. נסה לענות עליה!

ג.
מד,
י"ח.

ויגש אליו יהודה.

אברבנאל
מקשה:

מה ענין זאת ההגשה והלא יהודה היה מדבר עמו קודם זה ולפניו היה עומד, ומאין נגש ואנה נגש?

ענה לשאלתו. ועיין במדבר ל"ב ט"ז!

מלבי"ם
באילת
השחר
(הקדמתו
לפרושו
לויקרא) כלל
תל"ד:

יש הבדל בין קרב ובין נגש, שהקריבה היא בשנים שווים, וההגשה היא בקטן לפני גדול ובכל מקום שיש בו מורה או מורא. (ו"מקריב"
"מגיש"
לגבי קרבן מובדלים במה ש"מקריב"
מורה על קרבן קבוע ו"מגיש"
מורה על קרבן בלתי קבוע)

השוה
ל"ז
י"ח ובטרם
יקרב
אליהם
ויתנכלו
אותו
להמיתו.

מ"ד
י"ח ויגש
אליו
יהודה

גשו
נא
אלי
ויגשו

הסבר את שנויי הלשון על פי הכלל הניתן במלבים!

ד.
מ"ה א'.

הוציאו כל איש מעלי

ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו.

תנחומא
ויגש ה':

אמר ר' שמואל בר נחמן:
לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו,
(= ירצו אחיו להרגו),
אין כל בריה בעולם יכולה להצילו ואין כל בריה תובעו, אלא כך אמר יוסף בלבו:
מוטב שאהרג ולא אבייש אחי בפני מצרים.

1. **
היכן מצינו בפרשת וישב מעשה של הקרבה עצמית מתוך רצון שלא לבייש?

2.
הסבר,
מה הם האמצעים השונים שנקט בהם יוסף בדבריו (מ"ה א'-י"ג),
כדי שלא לבייש את אחיו.

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, בחר בשאלות המתאימות לדרגת ידיעותיך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים (תשכ"א)

פרשת ויגש נאום יהודה

פרק מ"ד י"ח–ל"ד

א.
שאלות כלליות:

1.**
האם מדבר יהודה בנאומו דברים רכים, דברי תחנונים או דברי האשמה,
דברים קשים ומרים?

2.
יהודה חוזר בנאומו ומספר באזני יוסף את השיחה שהתנהלה ביניהם לבין יוסף (המסופרת בפרק מ"ב)
ובדיבור ישיר דוקא;
לשם מה חוזר הוא על כל הדברים האלה, הלא הדברים ידועים ליוסף?

3.
יהודה בספרו את השיחה בין האחים לבין יוסף משמיט כמה עניינים חשובים מתוך השיחה ההיא,
למשל אינו מזכיר כלל את האשמתם בריגול.
מהי סיבת השמטה זו?

4.
בנאומו של יהודה חוזרות מלים מסוימות כמה פעמים:

שים לב: 14 פעם נשנית המלה "אב"
(אב,
אבי,
אבינו)

13
פעם נשנית המלה "עבד"
(עבדך,
עבדיך)

(4
פעמים הצרוף "עבדך אבי")

6
פעמים המלה "אח"
("אחינו הקטן")

הסבר מהי סבת השמוש המרובה במלים אלה?

5. למה לא סיים יהודה את נאומו בפ'
ל"ג המכל את הצעתו ובקשתו,
ומה ראה להוסיף,
עוד את פ'
ל"ד ולסיים בו?

ב.
מד,
י"ט.

אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח.

אברבנאל:

אפשר לפרש, שהיה דעתו לומר,
שמתוך תואנותיו ועלילותיו הוצרכו לומר כן כאלו שאלם כן.
והיותר נכון אצלי שהוא בתמיה,
כלומר:
האם אדוני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח?!
באמת לא שאל ואנחנו בעצמנו מבלי שאלתו אמרנו: "יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן".
וזה יוכיח, שאין אנחנו מחדשים המאמר הזה,
כי הנה אז מעצמנו אמרנו זה, להיותו דבר אמתי ומבלי כזב".

1. מה קשה לו בפסוק זה?

2. מהי חולשת תשובתו?

3.**
התוכל לישב את פסוקנו על דרך הפשט?

ג.
מד,
כ"א.

ואשימה עיני עליו.

ראב"ע:

ואשימה
עיני
עליו: שאראה אותו.

רמב"ן:

ואשימה
עיני
עליו: אמר ר' אברהם (הכוונה לר' אברהם אבן–עזרא)
הטעם "שאראה אותו"; ולא מצאתי בכתוב שימת עין על הראיה בלבד. (ירמיהו כ"ד ו') "ושמתי עיני עליהם לטובה"; (ירמיהו ל"ט)
"קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע"…
אבל נדר להם יוסף לחמול עליו ולשמרו…

רשב"ם:

ואשימה
עיני
עליו: אפילו פשע, גנאי הוא למושל הארץ להפר דבריו.

ספורנו:
ואשימה
עיני
עליו:

ואין צריך שידאג אביו.

1. מה הן שתי הדעות בפרוש המלים "ואשימה עיני עליו"
– חלק את 4
המפרשים לשתי קבוצות!

2.
איזו משתי הדעות נראות לך ומדוע?

ד.
מד,
כ"ב.

ועזב את אביו ומת.

רש"י:

אם יעזב את אביו דואגים אנו שמא ימות בדרך,
שהרי אמו בדרך מתה.

רשב"ם:

ועזב
את אביו
ומת: אביו ימות.

נמק את כל אחת משתי הדעות ונסה להכריע ביניהן!

ה.
מד,
כז

ויאמר
עבדך
אבי
אלינו:
אתם
ידעתם
כי
שנים
ילדה
לי
אשתי…

הסבר,
מה ראה יהודה לשים בפי יעקב דברים אלה שלא אמרם אביו!

ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1.** י"ט
ד"ה
אדני שאל
את עבדיו:
מתחילה בעלילה באת עלינו, למה היה לך לשאול כל אלה? בתך היינו מבקשים או אחותנו אתה מבקש?
ואפי"כ "ונאמר אל אדני"
– לא כחדנו ממך דבר.

מה קשה לו ומה בא לתרץ?

2. כ'
ד"ה
ואחיו
מתו מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו.

אמר:
ואם אומר לו,
שהוא קיים, יאמר:
הביאוהו אצלי.

מה קשה לרש"י?

3.** כ'
ד"ה
לבדו
לאמו: מאותה האם אין לו עוד אח.

מה קשה לרש"י?

4. ל"א
ד"ה
והיה
כראותו
כי אין
הנער
ומת: אביו מצרתו.

א.
מה קשה לרש"י?

ב.**
היכן מצינו בפרשת ויגש שוב קשי ממין זה?

ג.*
התוכל להוכיח שצדק רש"י כאן בפרושו ואין הוא יכול לפרשו כאן כמו שפירש פסוק כ"ב?

ז.
מד,
ל"ב.

"וחטאתי לאבי כל הימים"

בן
אמוזג:

מליצה זו יקרה עד מאד,
להיותה מורה באצבע דבר שאינו מפורש בתורה,
והוא:
אין הענש זולת העון, רק העון הוא בעצמו הענש לפני המשפט האלוקי – ובמקום השלום השכר והעונש.

וזהו שאמר "וחטאתי לאבי כל הימים" ובזה יש כדי בזיון וקצף.

1.*
הסבר מה תמוה לו בפסוקנו וכיצד הוא מישבו.

2.*
הבא ראיות מפסוקי התורה שבהם נרמז רעיון זה.

3.
הידוע לך מאמר חז"ל שבו מנוסה רעיון זה בקצור?

ח.
שאלה מסכמת

בהתנהגות יוסף עם אחיו מזמן רדתם אליו ועד רגע התוודעותו אליהם.

אברבנאל:

הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים,
עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין, או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו,
ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות,
אם ישתדלו להצילו.
– אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו,
שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו "הנפש החוטאת היא תמות" ולא ידרשו בעדו בכל כחם,
לא לשנאתם אותו – כי אם לבשתם מרוע המעשה.
הנה מפני זה צוה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם, שבזה יכירו הם,
שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו,
כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה.

1. מהי לדעתו כוונת יוסף בכל התנהגותו עד עכשיו ומדוע יכול היה להתודע אליהם רק עתה,
אחרי דברי יהודה?

2.*
כנגד איזו תפישה מוטעית בעניין הגבע הוא פונה?

3.
מדוע יודע רק בדרך זו ליוסף "אם הם בעלי תשובה גמורים".
(להבנת מושג זה עיין רמב"ם

הלכות
תשובה
ב' הלכה
א':

איזו היא תשובה גמורה? זה שבא בידו דבר שעבר בו ואפשר מידו לעשותו,
ופירש ולא עשה מפני התשובה…

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים וחמש (תשכ"ו)

פרשת ויגש –
נאום יהודה

פרק מ"ד י"ח–ל"ד

א.
שאלות כלליות

1.
אברבנאל
מקשה:

לאיזה צורך הביא והאריך יהודה בכל הספור הזה (=
פסוקים י"ט–כ"ג שהם חזרה על השיחה שהתנהלה בין יוסף ואחיו),
והנה אם היה דעתו להעיר את רחמי יוסף ולומר שהם מוכרחים בהבאת בנימין לאביו, היה די שיזכור שלא יוכל אביו לעזוב את בנו…
לא כל שאר הדברים שעברו,
שלא היה בהם צורך?

ענה לקושיתו.

2. למה משמיט יהודה בנאומו, שהאשימם יוסף ברגול ברדתם מצרימה בפעם הראשונה?

3.
בנאום יהודה ישנן מספר "מלים מנחות" החוזרות ונשנות פעמים רבות; אלו הן? מה הכונה בחזרות המרובות עליהן?

4.
ישנו בנאום יהודה משפט אחד המשתרע על יותר מפסוק אחד, ואשר כמה משפטים נטפלים נערמים לפני בוא המשפט העיקרי (= הראשי).

איזהו הפסוק? מהו המשפט העיקרי שבו? מהי סבתו של מבנה תחבירי מסובך זה?

(והשוה גם שופטים ט' ט"ז–י"ט)

ב.
מד,
יח

ויגש
אליו
יהודה

האלשיך
מקשה
"בכללות
הענין":

מה זאת ליהודה,
כי מתחילה אמר (מ"ד ט"ז)
"הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו", ברצון נפשו, ואחר אשר הקל יוסף מעליהם ואמר (מ"ד י"ז)
"חלילה לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד וכו'" אז כעס יהודה "ויגש אליו"?

ענה לקושיתו!

ג.
השוה:

מלבי"ם
שמות י'
ה':

ד"ה
ואכל את
יתר הפליט
הנשארת
– הוא החטה והכוסמת שנשארו מן הברד בכונה לצורך הארבה,
שזה גדר פעל "נשאר"
והבדלו מן "נותר",
רצוני לומר, "הנשאר"
– בכונה.

הכתב
והקבלה
שמות י'
י"ב:

ויאכל
(הארבה)
את
כל אשר
השאיר
הברד –
ובפסוק ט"ו שם אמר "את אשר הותיר הברד" ויראה ההבדל בין "שאר"
ל"נותר"
בהבדל כוונת המשייר,
אם כונתו על המשוייר לתכלית מה, כי חלק הנשאר חשוב עליו ושוה בעיניו כמו חלק ראשון, אז חלק המשוייר יקרא "שאר";
אמנם אם חלק השני אינו בעיניו כי אם כתוספת,
אז חלק המשוייר יקרא "נותר".
ובמנחת שהקומץ ממנה הוא למאכל גבוה, אמר על החלק ממנו (ויקרא ב' ג')
"והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו",
שאיננו כי אם למאכל אדם ונופל ממדרגתו בערך חלק הראשון.

(והשוה בראשית ז'
וישאר
אך
נח

מלכים
א' י"ט ואותר
אני
לבדי

במדבר
י"א וישארו
שני
אנשים
במחנה
(אלדד
ומידד)

שופטים
ט' ה'
ויותר
יותם
בן
ירובעל
הקטן).

התוכל להסביר את ההבדל בין דברי יעקב ובין דברי יהודה על פי הסברו של אחד משני המפרשים שהובאו לעיל?

ד.
השוה:

בראשית
ל"ז
ל"ה:
כי
ארד
אל
בני
אבל
שאולה

מ"ב
ל"ה:
והורדתם
את
שיבתי
ביגון
שאולה

מ"ד
ל"א:
והורדתם
את
שיבתי
ברעה
שאולה

מ"ד
ל"א:
והורידו
עבדיך
את
שיבת
עבדיך
אבינו
ביגון
שאולה.

בעל
צידה
לדרך
מקשה:

וקשה לי, למה אמר לעיל גבי יוסף "אבל שאולה", וכאן אמר (מ"ד כ"ט)
"ברעה שאולה", ולא עוד אלא שתיכף שנה ואמר "ביגון שאולה". הלא דבר הוא!
ולא ראיתי לשום מפרש את שת לבו לדקדוק זה.

לדעתו ישב רש"י
חלק מקושיתו בדבריו למ"ד
כ"ט:

ד"ה
והורדתם
את שיבתי
וכו –
עכשו כשהוא אצלי אני מתנחם בו על אמו ועל אחיו, ואם ימות זה דומה עלי ששלשתם מתו ביום אחד.

** נסה לישב את קושית בעל צידה לדרך בהעזרך בדברי רש"י אלה!

ה.
מד,
ל"א.

והורידו
עבדיך
את
שיבת
עבדך
אבינו
ביגון
שאולה.

רבנו
יעקב בעל
הטורים
(פירוש הטור הארוך על התורה,
נדפס בירושלם תשכ"א).

ד"ה
והורידו
עבדיך
וכו': יש לפרשו לשון כנוי, פירוש "והורדת",
אלא שכינה לומר לו דרך כבוד.

1. מה המריצו לפרש כך?

2.
הנראה לך פירושו קרוב לפשוטו של מקרא?