גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת ויחי
פרק מ"ח
הערה:
לפרק זה ובייחוד לפסוקים ט'
ו–ט"ז עיין גליון ויחי תש"ה.
א.
מח ז'.
ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל *)
רש"י מח ז':
ואני
בבאי
מפדן
וגו' – ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך שהרי מתה סמוך לבית לחם:
ואקברה
שם –
ולא הולכתיה אפי'
לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנא'
(ירמיה לא) קול ברמה נשמע וגו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה'
וגו'
ושבו בנים לגבולם.
ואונקלוס תרגם כרוב ארעא כדי שיעור חרישת יום [ס"א ארץ] ואומר אני שהיה להם קצב שהיו קורין אותו כדי מחרישה אחת קוריאד"א בלע"ז כדאמרי' כרוב ותני כמה דמסיק תעלא מבי כרבא:
1. מה קשה לרש"י?
2.
לדעת
הרא"ם
יש לפרש
את דברי
רש"י:
"ולא הלכתיה לבית לחם להוליכה לארץ" – להוליכה לעיר. למה?
רמב"ן
מח ז':
ואקברה
שם –
כתוב בפירוש רש"י ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ ולא ידעתי מהו,
וכי בחוצה לארץ נקברה חס ושלום, שהרי בארץ מתה ושם נקברה,
כמו שנאמר כאן בפרשה, מתה עלי רחל בארץ כנען,
ושם כתוב עוד מפורש (לעיל לה ו)
ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל,
וכתיב (שם פסוק טז)
ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה,
ומתה בדרך בין בית אל ובין בית לחם אפרתה בארץ ישראל:
ואקברה שם –
וידעתי שיש בלבבך עלי, אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נובזראדן והיו עוברים דרך שם יצתה על קברה ובקשה רחמים עליהם,
שנאמר (ירמיה לא יד)
קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה,
והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם,
לשון רש"י:
וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו –
ושמא זהו מה שאמר הכתוב מתה עלי רחל בדרך,
ואקברה שם בדרך,
כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה,
אבל בדרך של עתיד מתה,
והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם:
ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל,
שלא יחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה,
ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב, ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה,
ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה וזה טעם "עלי"
ואף על פי שמערת המכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום,
היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו ושנו חכמים (מו"ק כז) ולא של נשים לעולם מפני הכבוד…
רשב"ם
מח ז':
ואני
בבאי
מפדן –
באותו הדרך לאחר שברכני הקב"ה מתה רחל באותו הדרך בעוד הרבה דרך עד היישוב לכן קברתיה בדרך כי לא היה פנאי לקוברה אצל לאה במערת המכפלה ושלא יפשיעהו יוסף על אמו הוצרך לומר כן:
ספורנו
מח ז':
ואני.
שמא תאמר כשאמר אלי האל יתברך ונתתיך לקהל עמים היתה הכוונה שאוליד עוד בנים אלא שגרם החטא זה לא יתכן: כי בבואי מפדן.
כשנגלה אלי אז האל יתברך:
מתה עלי רחל.
כאמר'
ז"ל אין אשה מתה אלא לבעלה:
בדרך
– בעוד כברת ארץ לבא אפרתה.
תכף כשנסעתי מאותו המקום שהיה דבר האל יתברך אלי בעודי בדרך אפרת. וכל כך גברה עלי טרדתי ואבלותי שלא עצרתי כח להוליכ' לבית קברות בית לחם ואין ספק כי מאז היה לבי חלל בקרבי ולא שלט עוד בי יצר הרע ונחלשה תאותי ולא נשאר בי כח להוליד בנים:
3. במה שונה ספורנו משלשת המפרשים האחרים ומה הניעו לפרש כך?
ב.
מח,
ט"ו.
ויברך את יוסף
רמב"ן מח, ט"ו:
ויברך
את יוסף
– ויאמר הטעם, כי לברך את יוסף באהבתו אותו ברך את בניו ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר, והיתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם,
והוא הנכון בעיני,
כי הנביא אומר ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו,
ודברו לא יהיה לריק, אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון,
ויהיה אשר הולדת עבר במקום עתיד, כמו אשר לקחתי מיד האמורי,
ורבים מלבדו:
כי על דרך הפשט יראה שכבר היו לו בנים שהוליד אחרי בואו אליו מצרימה ממה שהוצרך להאריך,
ולא אמר "ועתה שני בניך הנולדים לך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אשר תוליד לך יהיו" וזה טעם מה שאמר (לעיל מא נ)
וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב, כי אחרי הרעב נולדו לו עוד בנים אחרים, והכתוב לא יזכיר אותם כי אין בהם צורך:
רשב"ם מח, ט"ו:
ויברך
את יוסף
– ברכת הבנים היא ברכת האב:
1. מה קשה להם?
2. מה בין שני פרושי הרמב"ן ולמה העדיף את השני על הראשון?
3. למה מכניס הרמב"ן כאן לפירושו את פסוק כ"ב?
4.
הסבר את הרעיון המבוטא בדברי הרשב"ם?
ג.
מח,
כ"ב.
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך.
רש"י מח, כ"ב:
ואני
נתתי לך
– לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי לך נחלה שתקבר בה ואיזו זו שכם שנאמר (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ממצרים קברו בשכם:
שכם
אחד על
אחיך –
שכם ממש היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך:
בחרבי
ובקשתי
– … ד"א שכם א'
הוא הבכורה שיטלו בניו שני חלקים ושכם לשון חלק הוא כתרגומו והרבה יש לו דומים במקרא (תהלים כא) כי תשיתמו שכם תשית שונאי לפני לחלקים (שם ס) אחלקה שכם (הושע ו) דרך ירצחו שכמה איש חלקו (צפניה ג) לעבדו שכם אחד:
ראב"ע
מח, כ"ב:
שכם
אחד –
יש אומרים כי על עיר שכם רמז שגם היא היתה לבני יוסף:
וטעם
בחרבי
ובקשתי
– על השם. כאשר אמר דוד מגיני וקרן ישעי. והנכון בעיני שפי'
שכם אחד –
חלק אחד. והוא ממשפחת על שכמם. ולעבדו שכם אחד:
רמב"ן
מח, כ"ב:
ואני
נתתי לך
שכם אחד
על אחיך
– אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר על יוסף ואמר לו,
הנה אנכי מת,
והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד,
וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה,
ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת,
והוא חלק הבכורה,
להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי:
וזה כלו פיוס ליוסף ואהבתו אותו, כי הודיעו שנתן לו הבכורה להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים גם בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים,
וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה…
הרכסים
לבקעה:
"שכם"
ישמש כפול. ואני נתתי לך שכם – שכם אחד על אחיך,
היא חלקת השדה הקנה בתחום שכם. ומגיד הכתוב כאן,
ואחר שנסע יעקב משם והתישב בקרית ארבע מקום אביו,
החזיקו הכנענים יושבי שכם ושכניהם בחלקת שדהו ונלחם יעקב עמהם ולקחם מידם בחרבו ובקשתו, וזהו שנתן עתה ליוסף יתר על אחיו והוא שנאמר,
שקברו עמותיו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור…
(יהושע כ"ד ל"ב).
1.מה הן הדעות השונות בפירוש מלת "שכם?
2.
כידוע אין רש"י מביא שני פירושים למלה,
אלא אם כן לא נחה דעתו באף אחד משניהם,
הסבר מהי חולשתו של כל אחד משני פרושי רש"י!
3.*
ר'
שלמה
מדובנא
(חי
בשנות
תצ"ד–תקע"ג)
"באור"
מבקר
פירוש
רש"י
הראשון:
אבל פירוש על עיר שכם מלבד שהוא רחוק מפשוטו של מקרא,
הנה גם מלת "אחד"
לא שייך אחריו,
כי שם עצם פרטי לא יתחבר עם מספר…
התוכל להסביר את דברי רש"י כך, שיוסרו מעליו דברי הבקורת של ר' שלמה מדובנא?
4.
** בעל
קרני
אור מגיה
בדברי
ראב"ע:
במקום "והנכון בעיני שפירש "שכם אחד" – חלק אחד והוא ממשפחת על שכמם" צריך לגרוס "שכם אחד" – חלק אחד על שכמם והוא ממשפחת "ולעבדו שכם אחד".
הסבר מהי נחיצות ההגהה הזאת.
ד.
מח,
כב
רש"י
מח, כ"ב
ד"ה
בחרבי
ובקשתי.
בחרבי
ובקשתי. היא חכמתו ותפלתו (ועיין ברא"ם שכתב דא"א לפרש על חרבם של שמעון ולוי דהא לא עשו מדעתו שהרי כעס עליהם ע"ז ולענ"ד בלא"ה א"א לפרש עליהם דמה נתינת טעם יהיה על שנתנו ליוסף מפני שלקחוהו שמעון ולוי בחרבם ובקשתם והלא אדרבה מזה הטעם ראוי שינתן לשמעון ולוי ולא ליוסף ודו"ק):
תרגום
אונקלוס
מח, כ"ב.
ברי דיסגי יוסף ברי דיתברך כגופן דנציב על עינא דמיא תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא:
מה ראה רש"י להוציאו מידי משמעותו?
הרא"ם
מקשה:
ולמה לא רצה לפרש "בחרבי ובקשתי" על חרבו של שמעון ולוי?
ישב קושיתו!
ה.
מח,
כב
אשר
לקחתי
מיד
האמורי
בחרבי
ובקשתי.
ראב"ע
מח, כ"ב
שכם
אחד –
… וטעם בחרבי ובקשתי – על השם. כאשר אמר דוד מגיני וקרן ישעי….
… וטעם
אשר לקחתי
– אשר יקחו ישראל בחרבם ובקשתם.
והזכיר האמורי –
בעבור שאין בשבע'
גוים חזק כמוהו.
הלא תראה אחר שנהרגו שני מלכי האמורי הגדולים אמר יהושע לתת אותנו ביד האמורי. ואל תתמה על מלת לקחתי.
כי לאחר שהשם נתנה בפה לאברהם הם יחשבו שהיא שלהם. וכן נאמר ליעקב לך אתננה ולזרעך:
רמב"ן
מח, כ"ב:
אני
נתתי לך
שכם אחד
על אחיך
– אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר על יוסף ואמר לו,
הנה אנכי מת,
והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד,
וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה,
ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת,
והוא חלק הבכורה,
להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי:
וזה כלו פיוס ליוסף ואהבתו אותו, כי הודיעו שנתן לו הבכורה להיות בניו מעתה מתברכים להעשות שני שבטים גם בדגלי המדבר וחנוכת הנשיאים,
וגם החלק אשר לו בנחלה נתן לו שיזכה בו כאשר יכבשו הארץ בחרב ובקשת ובמלחמה והנה אמר לו, עשיתי עמך כל הטובה שיכלתי לעשות לך,
לעת שהייתי יכול לעשותה, כי אין ברשות יעקב בארץ רק שכם אחד, שאין בידו לגזול מאחד מבניו את נחלתו,
רק הבכורה היתה לו לתת אותה לטוב בעיניו, והנה נתן אותה אליו:
וטעם מיד האמורי – כי ישראל לקחו הארץ תחילה מיד האמורי,
כי סיחון ועוג שני מלכי האמורי היו,
והמלחמה הראשונה והגדולה שהיתה להם בכבוש הארץ היתה לבניו של יוסף עם האמורי,
היא מלחמת יהושע עמם, ובם נעשה הנס הגדול, כדכתיב (יהושע י יב)
אז ידבר יהושע לה' ביום תת ה'
את האמורי לפני בני ישראל וגו', ומיד האמורי היה חלק ונחלה לבני יוסף,
כמו שכתוב (במדבר לב לט)
וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה וגם בני אפרים נחלו בגבול האמורי, כמו שכתוב (שופטים א לה)
ויואל האמורי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס:
וטעם
בחרבי
ובקשתי
– כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת ירמוז למה שאמר הכתוב (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה'
היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם:
וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם,
לא הם עצמם,
וכענין שאמר הכתוב (תהלים מד ד)
כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, וזהו בזכות האבות …
רד"ק
מח, כ"ב:
ד"ה
אשר
לקחתי: כי כן מנהג הלשון לומר עבר במקום עתיד במקומות רבים ובדברי הנבואה לרוב.
ואמר "לקחתי"
ר"ל,
שיקחו בני. וכן "בחרבי"
– בחרב בני. והנה אמר יהושע לישראל (יהושע כ"ד י"ב)
"לא בחרבי ולא בקשתך", לפיכך מפרשים: בעזרת האל שהוא חרבי וקשתי,
על דרך (שמואל ב' כ"ב):
"מגיני וקרן ישעי"
"סלעי ומצודתי". וזכר "האמורי"
שהוא היה העצום בשבעת הגויים.
כמו שאמר בעמוס ט' ב'.
1. מה הם הקשיים השונים בפסוקנו שרוצים המפרשים האלה לישב?
2. האם מסכים הרד"ק עם הרמב"ן?
3.**
תן דוגמאות מספרי התנ"ך לשימוש זה של עבר בהוראת עתיד!
4.**
כיצד תוכל לישב על דרך הפשט את הסתירה שבין פסוקנו (וכן במדבר כ"א כ"ד וכן כ"א פסוקים ל"ד–ל"ה)
ובין יהושע כ"ד י"ב?
*)
לדברי
רש"י
לפסוק
ז' (שאלה
א) קרא
מתוך
שמשון
מלצר: אשירה
לרש"י
(ספר
השירות
והבדלות)
… ולאורם של נרות הפרפי"ן שהעלינו עלתה דמותו של יעקב,
זקן חלוש ותשוש מיסורין ומתחזק לישב על המטה,
והוא משתחוה לפני בנו השליט (תעלה בעדניה סגיד ליה!)
והוא מצטדק לפניו ומסביר: ואני בבואי מפדן…
שרנו כלנו בחם,
ברננה,
בנגון היוצא מן הלב:
"ואני – ואני יעקב, בבואי – כשבאתי,
מפדן – היא פדן–ארם,
מתה – נפטרה,
עלי – בגללי,
רחל – רחל אמך…
ואף–על–פי שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען,
ולא כך עשיתי לאמך… ויודע אני שיש בלבך עלי.
אבל דע לך שעל–פי הדבור קברתיה שם… כשיגלה נבוזראדן…"
שרנו כלם בחם,
ברננה,
בנגון היוצא מן הלב –
מלבו של יוסף שאמו נקברה בשדה בצדי הדרכים,
מלבו של יעקב שהאהובה והנעימה גם במותה ממנו נפרדה,
מלבה של רחל היוצאת על קברה ובוכה ומבקשת רחמים,
מלבם של ישראל שהגלום שבאים כבולים בשלשלאות של ברזל,
ומלבו,
כביכול,
העונה לרחל: יש שכר לפעלתך…
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה כפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה הארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת ויחי
פרק מ"ח
לפסוקים ט"ו–ט"ז עיין גליון ויחי תש"ה.
א.
מח,
* ג.
אל
שדי
נראה
אלי
בלוז
בארץ
כנען
–
ויברך
אותי.
התוכל למצוא סבה לכך, למה קרא יעקב להקבה"ו במקום זה בשם זה דווקא?
ב.
מח,
ד
ויאמר אלי:
הנני
מפרך
והרביתיך
ונתתיך
לקהל
עמים
ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם.
השוה לפ' זה:
מ"ז כ"ב:
וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן
ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד.
בנו
יעקב
בפרושו
לבראשיתGenesis
מעיר
לפסוקנו:
"הקדמת יעקב לברכתו – פ'
ד'
– הוא ניגוד גמור לנאמר בתורה לפני כן במ"ז פסוק כ"ז."
1.*
הסבר,
באיזה מובן פסוקים ג'-ד'
הם הקדמה לדברי יעקב הבאים אחר כך!
2.**
הסבר,
באיזה מובן פסוקנו הוא "בנגוד"
למ"ז כ"ז.
ועין גם מ"ז ה'.
ג.**
השוה:
|
דברי מ"ח ד' הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים — ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם |
דברי ל"ה א' פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ — |
התוכל להסביר אחדים מן השנויים (השמטות או הוספות)
ששנה יקב במסרו את דברי ה' אליו בלוז?
ד.
מח,
ז'.
ואני
בבואי
מפדן
מתה
עלי
רחל
בארץ
כנען
בדרך
בעוד
כברת
ארץ
לבוא
אפרתה
ואקברה
שם
בדרך
אפרת
–
היא
בית
לחם.
רש"י:
ד"ה
ואני: ואע"פ שאני מטריח עליך להולכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך, שהיא מתה סמוך לבית לחם.
ד"ה
ואקברה
שם: ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי,
אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבנים,
כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם,
יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיהו ל"א)
"קול ברמה נשמע,
נהי בכי תמרורים,
רחל מבכה על בניה, מנה להינחם על בניה כי איננו". והקבה"ו משיבה (ירמיהו שם) "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה,
כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב,
ויש תקוה לאחריתך נאום ה'.
ושבו בנים לגבולם".
רמב"ן:
ד"ה
ואקברה
שם. אחרי
הביאו
כל דברי
רש"י
הנ"ל.
וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו. ושמא זהו מה שאמר הכתוב,
"מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך",
כלומר:
בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם,
כי היא לא מתה "בדרך"
רק ברמה, שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה, אבל בדרך של עתיד מתה,
והכתוב לא יפרש בעתידות, רק ירמוז בהם.
ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל,
שלא יחר יוסף בראותו חפצו בקבורת המערה,
על שלא קבר אמו שם – וכאשר קבר שם את לאה – ולכך אמר לו,
כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ, כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב,
ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמם למערת המכפלה ואיה הרופאים והרפואות לחנוט אותה, וזה טעם "עלי".
ואע"פ שמערת מכפלה אינה רחוקה משם רק כחצי יום,
היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו…
ואני סבור, שהיו אלה דברי התנצלות וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ וכבוד עשה לה במותה,
אבל הכונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה,
כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו ולאה היא הנשאה לו ראשונה בהיתר,
ורחל באהבתו אותה בנדר אשר נדר לה לקחתה.
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2. מה הרמז שמוצא הרמב"ן בלשון הכתוב לדברי האגדה המובאים ברש"י?
3.*
הסבר את דברי הרמב"ן:
"הכתוב לא יפרש בעתידות, רק ירמוז בהם".
ועיין גם דברי הרמב"ן
י"ב
ו' ד"ה
ויעבר
אברהם
בארץ עד
"ולמד
על העתיד".
ויעבר
אברם
בארץ עד
מקום שכם
– אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול,
הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים,
ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד….
4. במה שונה פירושו "על דרך הפשט"
מדברי רש"י?
5. במה מסכים הרמב"ן בפרושו "על דרך הפשט"
עם דברי רש"י;
(שים לב שהרמב"ן פותח פירושו "ועל דרך הפשט גם כן אמר לו…")
6. מה ההבדל בין פרוש הרמב"ן "על דרך הפשט"
לבין פרושו "ואני סבור"?
ה.
מח,
ז.
מתה עלי רחל.
סנהדרין
כ"ב
ע"ב:
תנא:
אין איש מת אלא לאשתו ואין אשה מתה אלא לבעלה… שנאמר "ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל"
ראב"ע:
שמתה פתאום ולא יכולתי להוליכה לקברה במערה כאשר קברתי לאה. ואמר זה ליוסף,
שלא ייחר לך שאבקש מאתך מה שלא עשיתי לכבוד אמך.
מה בין שניהם בפרוש הביטוי "עלי"?
(ועיין ספורנו!)
ספורנו מח, ו
ואני.
שמא תאמר כשאמר אלי האל יתברך ונתתיך לקהל עמים היתה הכוונה שאוליד עוד בנים אלא שגרם החטא זה לא יתכן: כי
בבואי
מפדן. כשנגלה אלי אז האל יתברך:
מתה
עלי רחל.
כאמר'
ז"ל אין אשה מתה אלא לבעלה: בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה. תכף כשנסעתי מאותו המקום שהיה דבר האל יתברך אלי בעודי בדרך אפרת. וכל כך גברה עלי טרדתי ואבלותי שלא עצרתי כח להוליכ' לבית קברות בית לחם ואין ספק כי מאז היה לבי חלל בקרבי ולא שלט עוד בי יצר הרע ונחלשה תאוותי ולא נשאר בי כח להוליד בנים:
ואיזה מהם נראה לך פשוטו של מקרא?
ו.
מח,
ט"ו.
ויברך
את
יוסף
ויאמר:
האלוקים
אשר
התהלכו
אבותי
לפניו
תנחומא
ישן י"ב
ל"ב
כ"ו:…
וכתיב באבות העולם (בראשית מ"ח מ"א):
"האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו",
אמר ר' יוחנן:
למה היו אבות העולם דומין לפני הקבה"ו?
לראות שהוא מהלך וצאנו מהלכת לפניו, אמר ריש לקיש:
עד עכשיו הצאן היו צריכים לרועה? אלא למה האבות דומין לפני הקבה"ו?
לנשיא שהוא מהלך וזקניו מהלכין לפניו והזקנים מודיעין כבודו של נשיא.
כך היו אבות העולם הולכין לפניו… הוי:
"התהלך לפני והיה תמים".
מה בין ר'
יוחנן לריש לקיש בפירוש המושג "הלך לפני ה'"?
ז.
מח,
* ט"ו.
האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו…
האלוקים הרועה אותי מעודי…
בדברי יעקב אלה אין שני חלקי הפסוק מקבילים: בחצי הראשון האבות – הנושא,
בחצי השני יעקב – המושא.
התוכל להסביר – מדוע?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –השנה השמונה–עשרה (תשי"ט)
פרשת ויחי
פרק מ"ח
א.
מח,
ט"ו.
האלוהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק
האלוהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה.
בראשית רבה סוף מ' ל':
ר'
יוחנן וריש לקיש:
ר'
יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו
רשי לקיש אמר:
לנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו.
על דעתיה דר'
יוחנן אנו צריכים לכבודו. על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו.
1.
הסבר מה הן שתי המשמעויות הנתנות ע"י שני האמוראים למושג "התהלך לפני ה'"?
2.*
ומקשים מפרשים שונים על פסוקנו:
למה לא כלל יעקב עצמו עם אבותיו ואמר "אשר
התהלכנו
אבותי
ואני
לפניו"
אלא אמר על עצמו בפני עצמו
"האלוהים
הרועה
אותי"?
התוכל ליישב קושייתם בעזרת דברי המדרש הנ"ל?
3.**
בסוף
דברי
המדרש
אומר בעל
"יפה
תואר" (פירוש
למדרש
רבה):
"ומה שמסיים "על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו"
– חלילה – לומר כפשוטו כי ה' צריך לכבוד זולתו!
התוכל לבאר כוונת דברים אלה על אמתותם?
ב.
שאלות ברשב"ם
|
א. ב. |
1. ט"ו |
|
א. ב. |
י"ז |
|
א. ב. ג. ד. ה.** |
2. כ"ב ואע"פ שכתב ביהושע (כ"ד י"ב): זכותו של יעקב גרם להם. |
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
מקשה אולי תוכל לענות לתמיהתו. |
1. ט"ז |
|
מה קשה לו ומה תיקן בדבריו אלה? |
2. י"ז |
|
מה קשה לו? כיצד מתפרש לפי דעתו המושג "לברך בפלוני"? השוה לדבריו כאן את דבריו בראשית י"ב ג' ד"ה ונברכו. למה מסתמך הוא שם על פסוקנו ולא כאן על הפסוק ההוא? ** למה הוסיף את המלים "ויאמר איש לבנו"? |
3. כ' |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ואחת (תשכ"ב)
ויחי
פרק מ"ח
א.
מח,
י
ועיני ישראל כבדו מזקן.
השווה לפסוקנו:
בראשית כז, א:
ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות
1. למה לא כתב גם כאן בלשון זו?
2. למה לא פתח גם כאן את הפרק בעובדה זו כשם שהעמידה שם בראש הפרק?
ב.
מ"ח , טו:
ויברך את יוסף ויאמר: האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק
האלקים
הרעה
אתי
מעודי
עד
היום
הזה.
פסוק
טז: המלאך
הגואל
אתי
מכל
רע
יברך
את
הנערים…
1.
הסבר מדוע חזר יעקב (בפס'
טו)
פעמיים על מילת האלוקים?
2.
הסבר מדוע בדברו על יחס האלוקים לאבות מוזכרים האבות כנושא המשפט ובדברו על יחס האלוקים אליו ידבר על עצמו כמושא המשפט?
3.
הדימוי בו מדמה יעקב את יחס האלוקים אליו רגיל מאוד במקרא,
אך נמצא לראשונה בפי
יעקב.
התוכל למצוא סיבה לכך?
4. מה ראה יעקב ליחס את שמירת ה'
בה נשמר –
בפסוק טו ל"אלוקים"
ובפסוק טז למלאך?
5.
לפי
דעת בנו
יעקב
בספרו
Genesis "מבין יעקב עתה בהשקיפו על כל ימי חייו מה המה "מלאכי האלוקים" אשר ראם בלכתו (כ"ח,
יב)
וכן בשובו (ל"ב,
ב)
". הסבר את דבריו!
(להבנת המושג "מלאך"
כאן השווה דברי אברהם אל עבדו (בר'
כ"ד,
ז.)
ג.
מח טז:
המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים…
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
ד"ה
המלאך
הגואל: אין זו תפילה אל המלאך אלא תפילה אל שולחו של המלאך לעזור לו ולשמור אותו,
שיברך אותם, בדוגמת אותה השגחה אשר הביאה לשליחות המלאך לטפל בשמירתו.
וזהו טעם ר'
סעדיה ז"ל בתרגומו.
ספורנו
מ"ח,
טו:
האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו:
אתה אלוקים אשר אתה הוא שהתהלכו אבותי לפניו עשה בזכותם.
האלוקים
הרועה
אותי: אתה שעשית עמדי חסד.
טז:
המלאך
הגואל
אותי מכל
רע יברך:
צוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים אם אינם ראויים לברכתך בלתי אמצעי.
1 האם הקושי העומד בפני שני הפרשנים אחד הוא, או שכל אחד מהם מיישב קושי אחר?
*2. מה ראה ספורנו להוסיף על המילים שבפסוק את המילים " אתה…
אשר אתה "?
**3.
מה ראה ספורנו להוסיף את משפט התנאי "אם אינם ראויים…",
והיכן בתורה מצא סעד לדעתו זו?
ד.
מ"ח,
טז:
ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק,
ראב"ע:
ד"ה
ויקרא
בהם שמי:
כי הנה כל ישראל יקראו "אפרים",
גם "יוסף",
גם אמר הכתוב (ירמיהו לא, יד)
"רחל מבכה על בניה", כי היא היתה עיקר מחשבתו,
על כן אמר הכתוב (מ"ו,
יט)
"בני רחל אשת יעקב", וכאשר ילדה רחל,
מיד אמר ללבן (ל'
כה)
"שלחני",
גם נתן לו הבכורה, כי הוא ראשית מחשבתו…
רמב"ן
מ"ח,
טז:
וטעם
ויקרא
בהם שמי,
אמר רבי אברהם שנקראו ישראל על שם אפרים כאשר הם נקראים זרע אברהם יצחק ויעקב,
ואיננו נכון כי הכתוב אמר "בהם"
והנה לא נקראו על שם מנשה, ואולי בעבור שיקראו בית יוסף.
והנכון שיעמוד זרעם ושמם ויהיה שם אברהם יצחק ויעקב נזכר בהם לעולם.
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
ד"ה
ויקרא
בהם שמי:
אמר אבי אבא ז"ל שטעמו, כי ברך שיהיו במצב המשמעת אל ה'
יתעלה,
אשר על ידה יהיו ראויים להתייחס אל אבותם. (לפי שבזמן שאינם מן המשמעת לא נתייחסו אל אבותם אלא נתייחסו אל הדומים להם במידותיהם,
כמו שאמר להם (ישעיהו א',י.)
"שמעו דבר ה'
קציני סדום… עם עמורה") וזה באור טוב.
ולי נראה, כי כוונתו במה שאמר "ויקרא"
לברך אותם, להיות מידותיו ומידות אברהם ויצחק סגולות בהם,
ויהיה טעם "שמי"
עניין או מצב וכזה טעם "שם אבותי".
וזה כעין השלמה לפירוש אבי,
אבא ז"ל,
או פירוש לו.
**1.
מה ההבדל בין ארבעת הפרשנים (הראב"ע,
הרמב"ן,
ר'
מימון ונכדו) בתפישת המושג "שם"?
2. כמה מפרשני הראב"ע מביאים כהוכחה לדבריו את הפסוקים הושע ז, א.;
תהלים פ, ב.
הושע
ז, א:
כרפאי
לישראל
ונגלה
עון
אפרים
ורעות
שמרון
כי
פעלו
שקר
וגנב
יבוא
פשט
גדוד
בחוץ.
תהלים,
פ,
ב:
רועה
ישראל
האזינה
נהג
כצאן
יוסף
יושב
הכרובים
הופיעה.
ודוחים את הראיה מירמיהו ל"א,יד.
הסבר במה עדיפים שני הראשונים על האחרון?
3 מהו הקושי בבראשית מ"ו,
יט.
המתיישב בדברי הראב"ע?
** 4.
לאיזו מארבעת התפישות הנ"ל יש להביא ראיה מן הפסוקים:
דברים
כ"ה,י.
ונקרא
שמו
בישראל
בית
חלוץ
הנעל;
רות
ד',יד.
ויקרא
שמו
בישראל.
ה.
מדרש
רבה
בראשית
פרשה צז,
ג:
המלאך
הגואל
אותי מכל
רע וגו'
אמר ר"י בר חלפתא:
קשה היא הפרנסה כפליים כלידה.
בלידה כתיב (בראשית ג) "בעצב תלדי בנים".
בפרנסה כתיב (שם)
"בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך".
ר"א ורבי שמואל בר נחמן.
רבי אלעזר אמר:
הקיש גאולה לפרנסה,…
מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום. ורבי שמואל בר נחמן אמר:
וגדולה פרנסה מן הגאולה, שהגאולה ע"י מלאך ופרנסה על ידו של הקב"ה.
גאולה על ידי מלאך שנאמר:
"המלאך הגואל אותי",
ופרנסה ע"י הקדוש ברוך הוא (תהלים קמה) "פותח את ידך ומשביע לכל חי". ( במדרש תהלים כ"ב:
ופרנסה על ידי הקב"ה,
שנא'
"האלוקים הרועה אותי מעודי".)
1.
הסבר את דברי ר' אלעזר "שגאולה בכל יום".
2.
היכן הראיה לכך מפסוקי פרקנו?
3.
התוכל להסביר את הרעיון הכלול בדברי ר'
שמואל בר נחמן?
ו.
שאלה ברש"י
מח,
יא:
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פיללתי והנה הראה אתי אלקים גם את זרעך.
רש"י
מח, יא:
לא
פיללתי: לא מלאני לבי לחשוב (נ"א לחקור) מחשבה שאראה פניך עוד, פיללתי ל' מחשבה כמו (ישעיה טז,ג)
הביאי עצה עשי פלילה.
ומקשה
הרא"ם:
למה הוצרך לומר "לא מלאני לבי"
ולא אמר "פיללתי"
– חשבתי.
ענה על שאלתו!
ח ז ק ח ז ק ו נ ת ח ז ק
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
ויחי
פרק מח
במרכז גיליוננו עומדים שני הפסוקים טו–טז,
אשר יש בהם הן קושי תחבירי, הן קושי ענייני (ג1
). הקושי התחבירי: חסר הנשוא בפסוק טו. וקושי זה מנסה ספורנו להתגבר עליו בהופכו מילת "האלוקים"
הכפולה בפסוק טו מנושא המשפט למילת פניה,
(ג2
) ובהוסיפו נשוא "ציווה"
ובהפכו את "המלאך הגואל" לנושא של מאמר נטפל (ציווה שהמלאך הגואל יברך").
בדומה לזה מנסה ר' שלמה
דובנא
(בעל "הבאור"
לחומש בראשית) ליישב את הקושי התחבירי:
נראה לי שהוא מקרא קצר,
ושעורו בתשלומו כך הוא: "האלוקים אשר התהלכו…
עד היום הזה,
ישלח את המלאך הגואל אותי מכל רע,
שיברך את הנערים".
ואולי קשה מן הקושי התחבירי הקושי הענייני,
והוא:
יראה שפונה יעקב בתפילתו אל המלאך תחת אשר יתפלל את ה'
ית'.
ורבים מפרשנינו הקשו קושיה זו,
ובדרך משל נביא את הפרשן מן המאה ה-14 הקדוש אנשלמה
אשתרוק מברצלונה:
הקשה
המקשה:
איך ייחס יעקב הממשלה והיכולת למלאך או לשומו אמצעי?
נוסף לתשובות הניתנות בשאלות ג.
ו–ה.
נביא בזה עוד מדברי פרשנים אחרים:
רד"ק:
ואמר אחר כן המלאך, לפי שמעשה הא–ל הוא על ידי אמצעים והמלאכים הם שלוחים מהא–ל לעבדיו לשומרם ולהיטיב מעשיהם,
כמו שאמר: "חונה מלאך ה'
סביב ליראיו ויחלצם"
(תהלים לד) , לפיכך אמר "הגואל אותי מכל רע" כי שלחו לי לגאלי מכל רע ולברכני…
וכן ראינו ששלחו לו בדבר לבן, בדבר עשו, ובדבר שכם.
לתפישת המושג "מלאך"
בתורה עיין גם גיליון וירא תשכ"א ב 2
(*) דברי בעל גור–אריה):
(*)על
פירוש
רש"י
לפסוק "והנה
שלושה
אנשים"
(בראשית יח, ב):
"טעם הדבר שעניין המלאך הוא השליחות, ולכך נקרא "מלאך"
לשון השליחות. ושמות המלאכים היו לפי השליחות שנשתלחו לכך,
אם מלאך אחד עושה שתי שליחויות היה מלאך אחד שני מלאכים,
וכן בעצמו אם שני מלאכים עושים שליחות אחד, יהיו שני מלאכים – מלאך אחד, אחרי שעיקר עצמות המלאכים השליחות".
וכן מעניינים בקשר זה דברי בעל "הרכסים
לבקעה" לבראשית כד, ז:
ד"ה ישלח מלאכו:
כן מנהג לשון הכתוב בהצלחת דרך לומר,
שהולך מלאך בפני בעל הדרך.
ועיין בדבריו בפרוטרוט בפרשת כי תשא תשי"ט לשמות כג,ג.
ד"ה שולח מלאך לפניך.
וכן נביא בזה גם את דברי שד"ל לשאלתנו:
"ובאומרו "המלאך"
כבר הודיע דאיננו פועל ברצון עצמו, אלא ברצון שולחו והנה אינו מתפלל אל המלאך אלא כאומר: יהי רצון מלפני הא–ל לשלוח מלאכו לברך את הנערים וכל זה רמז רש"י בקוצר לשונו…
ואני מתחילה הייתי מפרש: האלוקים אשר מלאכו הוא הגואל אותי מכל רע;… והוא כמו "עם כל אשר תמצא את אלוקיך אשר תמצא עמו (בראשית לא, לב);
ור'
עובדיה ספורנו פירשו דרך קריאה:
אתה האלוקים שאתה הוא שהתהלכו…
אתה הרועה אותי…
אתה הואל נא שהמלאך יברך…
וזה פירוש נחמד ונעים, ועדיין קשה לי,
מה צריך שיהא המלאך המברך,
ולמה לא שאל שיברכם הא–ל?
וספורנו תירץ:
"אם אינם ראויים…"
וזה הבל, כי כל ישראל מבקשים מהא–ל שיברכם ומעולם לא מצאנו הברכה מיוחסת למלאך. ואדוני אבי ז"ל היה דבר זה קשה בעיניו עד מאוד והוא נדחק לפרש,
שיהיה המלאך לא מברך אלא המקבל הברכה ואמר כי יעקב כינה את יוסף בכינוי "המלאך הגואל אותי…"
ושעור הכתובים הוא:
האלוקים אשר… הוא יברך את המלאך הזה (יוסף)
עם הנערים"
לשאלה ב, שים לב לדברי בעל כלי
יקר:
"לא רצה לכלול עצמו עימהם ולומר "האלוקים אשר התהלכו אני ואבותי לפניו, כי לא רצה להחזיק את עצמו לצדיק גמור, ומי שאינו צדיק גמור אין לו לומר "לפני",
כי אם "עמו"
שצריך סעד לתומכו כמו זה,
שנאמר בו: "את האלוקים התהלך נח".