גיליונות נחמה – דברים 1

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת דברים

פרק א'
פסוקים א'-י"ט

רש"י א'

אלה הדברים –
לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן,
לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:

במדבר –
לא במדבר היו אלא בערבות מואב,
ומהו במדבר,
אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז ג)
מי יתן מותנו וגו':

בערבה –
בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:

מול סוף –
על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד יא)
המבלי אין קברים במצרים,
וכן בנסעם מתוך הים,
שנאמר (תהלים קו ז)
וימרו על ים בים סוף,
כדאיתא בערכין (טו א):

בין פארן ובין תפל ולבן –
אמר רבי יוחנן [רשב"י]:
חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן,
אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן,
שאמרו (במדבר כא ה)
ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים:

וחצרות –
במחלוקתו של קרח.
דבר אחר:
אמר להם,
היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע,
ואתם נדברתם במקום:

ודי זהב –
הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם,
שנאמר (הושע ב י)
וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

1.
מה ראה רש"י לפרש את השמות בדרך זו?

2.
איך פירשום
ראב"ע,
ספורנו,
רשב"ם?

ראב"ע א

יש אומרים,
כי טעם אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר (ב),
והנה הם הלכו במדבר ארבעים שנה.
וזה פי' ויהי בארבעים שנה (ג).
ואלה טעו,
כי עד קדש ברנע (ב)
באו בשנה השנית. רק ויהי בארבעים שנה (ג)
דבק עם דבר משה.
והישר בעיני,
שפירושו אלה הדברים –
שהם דברי המצות הכתובים בפרשת ראה אנכי,
ושופטים,
וכי תצא,
והיה כי תבוא,
כבר אמר אותם כאשר היו במדבר.
ויהיה דבר משה מושך עצמו ואחר עמו.
וכן הוא: דבר משה…
במדבר,
בערבה,
מול סוף מיום שנסעו מסיני. בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב –
מקומות לא נזכרו בפ'
אלה מסעי,
או נזכרו בשמות אחרים,
כי הנה שניר יש לו ג'
שמות,
ורבים כן:

ספורנו א

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכוּ'.
אָמַר שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהַמְּקומות שֶׁהִזְכִּיר פּה וְהֵם מְקומות אֲשֶׁר עִוְּתוּ שָׁם אָרְחות דְּרָכִים,
בִּגְזֵרַת הָאֵל יִתְעַלֶּה לַהֲנִיעָם בַּמִּדְבָּר בַּעֲון הַמְרַגְּלִים אָמַר משֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה הַדְּבָרִים שֶׁיַּזְכִּיר,
וְהֵם:

רשב"ם א

אלה הדברים –
לפי פשוטו כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן כמו שמצינו שרגילים הפסוקים לתת סימן בתוך סימן אל המקומות שהוא רוצה לפרש היכן.
בלך לך מקדם לבית אל ויט אהלה.
בית אל מים והעי מקדם.
[בפרשת בשלח]
וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון.
בסוף שופטים הנה חג לי"י בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לביתאל מזרחה השמש למסלה העלה מביתאל שכמה ומנגב ללבונה.
וכל שכן שצריך לפרש היכן נאמרו המצות כמו שכתוב וידבר י"י אל משה במדבר סיני,
בארץ מצרים החדש הזה,
וידבר י"י אל משה בהר סיני,
בערבות מואב.
אף כאן עושה סימן בתוך סימן.
וכן הוא אומר וחוזר ושונה דבר זה כשבא משה לפרש את המצות אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה וגו'
בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחן מלך האמרי.
[וכן בפרשה זו לפנינו כתוב בעבר הירדן בארץ מואב]
הואיל משה וגו':

בעבר הירדן –
ובאיזה עבר הירדן?:

במדבר –
באותו עבר הירדן שהוא לצד מדבר שהיו בו ישראל מ'
שנה שהוא קרוי עבר הירדן ליושבים בארץ ישרא',
ולא בעבר הירדן שהוא לצד ירושלם שגם הוא קרוי עבר הירדן להולכי מדבר שהיו בו ישראל:

בערבה –
כלומר באיזה מקום במדבר?
באותו מדבר שבערבות מואב:

מול סוף –
שים סוף מתחיל ממזרח ארץ ישראל שנאמר ושתי את גבלך מים סוף [ו]עד ים פלשתים וגו'
כלומר ממזרח ועד מערב והוא ים המלח שכתוב בגבול קרן מזרחית דרומית באלה מסעי,
וגם בפרשת ואתחנן וכל הערבה עבר הירדן מזרחה ועד ים הערבה,
וזהו ים סוף שאצל ערבות מואב:

בין פארן ובין תפל –
כמו בין ביתאל ובין העי:

ולבן וחצרות ודי זהב –
הכל מקומות לפי פשוטו:

ודי זהב –
כמו בת מי זהב שהוא שם [לפי]
פשוטו:

* רמב"ן א'

…
ויאמר ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'.
והטעם,
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות,
אמר להם בתחלת דבריו,
ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן,
וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה.
ונמשכו דברי הפתיחה הזאת,
עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה'
אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ).
אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א)
שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום,
והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה,
ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה'
אלהינו ה'
אחד (להלן ו ד),
וכל המצות שבספר הזה.
ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל"
ושם "ויקרא משה אל כל ישראל",
כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה.
ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת,
חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד מה)
וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל,
אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים.
והזכיר (להלן ד מו)
כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון,
והיא ארץ מואב הנזכר בכאן,
כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג):

והנה הזכיר בכאן שני דברים.
אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה'
אותו אליהם,
וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה.
ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה,
והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה'
אל משה",
ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה.
ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה,
וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.
וטעם "הואיל משה",
שרצה לבאר להם את התורה,
והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה,
מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו),
ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז),
וכן רבים:

3.
מה הקשר בין פרשה זו לכל ספר דברים לפי השקפתו?

4.*
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

לרמב"ן א',

אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל –
על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחילת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן,
כמו שאמר (פסוק ה)
הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר,
כי על התורה ידבר.
ויחסר מפסוק ה'
אלהינו דבר אלינו (פסוק ו)
מלת אמירה,
וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי,
כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב),
כי אמר.
ושיעור הכתובים האלה,
אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן,
בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר,
ככל אשר צוה ה'
אותו אליהם,
והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג.
בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר…

ומה ראייתו מבראשית מ"א פסוקים נ"א–נ"ב?

לרש"י ד',

אחרי הכותו –
אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ,
יאמרו מה לזה עלינו,
מה היטיב לנו,
אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ,
לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן:

סיחון וגו'
אשר יושב וגו'
– אילו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון,
היה קשה,
שהמדינה קשה,
ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה,
שהמלך קשה,
על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה:

לראב"ע ז',

וסעו לכם –
דרך הלשון,
כמו לך לך (ברא'
יב,
א):

לרש"י ז',

עד הנהר הגדול –
מפני שנזכר עם ארץ ישראל,
קראו גדול.
משל הדיוט אומר עבד מלך מלך,
הדבק לשחוור וישתחוו לך,
קרב לגבי דהינא ואידהן:

ומה פירוש משל ההדיוט?

לרש"י י"ד,

ותענו אותי וגו'
– החלטתם את הדבר להנאתכם.
היה לכם להשיב,
רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך,
לא ממך שנצטערת עליה?
אלא ידעתי מחשבותיכם.
הייתם אומרים,
עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה,
אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים:

לעשות –
אם הייתי מתעצל,
אתם אומרים עשה מהרה:

לרש"י ט"ז,

אצוה את שפטיכם –
אמרתי להם הוו מתונים בדין,
אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה,
אלא היו נושאים ונותנים בו:

בעת ההוא –
משמניתים אמרתי להם אין עכשיו כלשעבר,
לשעבר הייתם ברשות עצמכם,
עכשיו הרי אתם משועבדים לצבור:

פסוק ה'
רש"י

הואיל –
התחיל כמו (בראשית יח,
כז)
הנה נא הואלתי:

האין סתירה בין דברי רש"י כאן ובין דבריו בבראשית
יח
לא?

הואלתי –
רציתי כמו (שמות ב כא)
ויואל משה:

ב.
א.
ט"ז

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר וכו'.

איתא בסנהדרין ז עמוד ב'
על פסוק זה:

א"ר חנינא:
אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קדם שיבא בעל דין חברו,
ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קדם שיבוא בעל דין חברו.
(וזו לשון הרמב"ם,
הלכות סנהדרין כ"א הלכה ז:
אסור לדיין לשמע דברי אחד מבעלי דינין קדם שיבוא חברו או שלא בפני חברו.)

מה הן המילים בפסוקנו שמהן דייקו ללמוד איסור זה,
ומה טעמו?

י"ז

רש"י

כקטן כגדול תשמעון –
שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה,
שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון.
דבר אחר:
כקטן כגדול תשמעון,
כתרגומו,
שלא תאמר זה עני הוא וחבירו עשיר ומצוה לפרנסו,
אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות.
דבר אחר:
שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר,
אזכנו עכשיו,
וכשיצא לחוץ אומר אני לו,
תן לו שאתה חייב לו:

1.
מה מוסיף פסוק זה לפי פירוש רש"י,
על מה שנאמר כבר בעניין זה

בשמות
כ"ג,
ג'
ודל
לא
תהדר

ובשמות
כ"ג,
ו'
ולא
תטה
משפט
אביונך?

2.*
מה ההבדל בין שלושת פירושי רש"י כאן ולמה לא הסתפק באחד מהם?

3.*
לאיזה משלושת הפירושים מתאים
תרגום
אונקלוס?

4.מדוע חשב בעל שפתי חכמים שנפלה טעות סופר בדברי רש"י ואין המלה "כתרגומו"
במקומה?
האם צדק?

י"ח

רש"י:

את כל הדברים אשר תעשון –

אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:

רמב"ן:

ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון –
אלו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות,
לשון רש"י מספרי (דברים יח).
ואם כן,
עם השופטים הנזכרים ידבר,
ויקצר בעשרה הדברים שכולם נדרשים מן הכתובים.
ועל דרך הפשט,
הם החוקים והתורות הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון,
כי הכל יצוה ויזהיר וילמד לישראל מפיו:

והטעם להזכיר זה כאן,
כי בידוע שזה הענין עצת יתרו והוא אמר למשה (שמות יח יט)
היה אתה לעם מול האלהים שיתפלל עליהם בעת צרתם,
ואמר לו (שם כ)
והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו',
שילמדם הוא התורה,
אך במשפט נתן לו עצה שימנה שופטים לסייעו,
וכבר פרשתיו שם (בפסוק כ).
ולכן ספר בכאן,
כי כאשר מינה שרי האלפים והמאות לא מינה אותם רק על המשפט,
אבל הוא בעצמו ילמדם כל הדברים אשר יעשון על פי התורה,
כי שמע לעצת חותנו ויעש כל אשר אמר….

1.
מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש פסוק זה?

2.
מה הם נימוקי כל אחד מהם?

השאלות המסומנות בכוכב קשות.
והן רק למתקדמים!

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)

פרשת דברים

פרק א'
א'-י"ט

א.
למבנה הפרשה

הערה: בפרשיות הראשונות של ספר דברים על הלומד לשים לב במיוחד לחלוקת העניינים ולמבנה הפרשיות.

ר'
דוד
הופמן
מחלק
את
החלק
הראשון
של
הספר,
דברי משה הראשונים,
לשני חלקים עיקריים:

חלק
ראשון: פרק א'
פסוק ו'
– פרק ב'
פסוק א'

חלק
שני: פרק ב'
פסוק ב'
– פרק ג'
פסוק כ"ט

1.
נמק את החלוקה הזאת בנימוקים פנימיים וחיצוניים.

2.
מהו הרעיון העיקרי של כל אחד משני החלקים הנ"ל?

3.
מהו הרעיון המשותף בשני החלקים?

4.
מהי חלוקת פרק א'?
סמן בייחוד איזה חלקים בפרק הם חלקים עיקריים ואיזה מהם נאמרו דרך אגב ויש לראותם כמאמרים מוסגרים.

5.
מה עניין מינוי השופטים לפרקנו?

ב.
א.
א.

אלה
הדברים
אשר
דבר
משה.

רש"י א'

אלה הדברים –
לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן,
לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:

רמב"ן א'

אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל –
על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן,
כמו שאמר (פסוק ה)
הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר,
כי על התורה ידבר.
ויחסר מפסוק ה'
אלהינו דבר אלינו (פסוק ו)
מלת אמירה,
וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי,
כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב),
כי אמר.
ושיעור הכתובים האלה,
אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן,
בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר,
ככל אשר צוה ה'
אותו אליהם,
והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג.
בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר,
ויאמר ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'.
והטעם,
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות,
אמר להם בתחלת דבריו ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן,
וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה.
ונמשכו דברי הפתיחה הזאת,
עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה'
אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד מ).
אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה א)
שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום,
והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה,
ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה'
אלהינו ה'
אחד (להלן ו ד),
וכל המצות שבספר הזה.
ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל"
ושם "ויקרא משה אל כל ישראל",
כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה.
ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת,
חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד מד–מה)
וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל,
אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים.
והזכיר (להלן ד מו)
כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון,
והיא ארץ מואב הנזכר בכאן,
כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג):

והנה הזכיר בכאן שני דברים.
אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה'
אותו אליהם,
וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה,
ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה,
והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה'
אל משה",
ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה;
ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה,
וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.
וטעם "הואיל משה",
שרצה לבאר להם את התורה,
והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה,
מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו),
ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז),
וכן רבים:

ב'

וטעם אחד עשר יום מחרב –
יודיענו הכתוב שיעור המדבר.
כי מחורב שיצאו משם עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום בלבד,
כי קרוב הוא בדרך הר שעיר,
וקדש ברנע הוא סוף המדבר בגבול הר האמורי שהוא נחלת ישראל,
ושם ארץ סיחון ועוג אשר שם באר התורה בגיא מול בית פעור.
ואחרי כן אמר שהם הלכו דרך הר האמורי כל המדבר הגדול והנורא.
ואחרי כן יספר כי בקדש ברנע שהוא בתחום נחלתם בקשו מרגלים,
ונשתבש דרכם והלכו דרך ים סוף לאחור ולא לפנים עד מלאת ארבעים שנה…

ספורנו

א.
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְכוּ'.
אָמַר שֶׁבְּכָל אֶחָד מֵהַמְּקומות שֶׁהִזְכִּיר פּה וְהֵם מְקומות אֲשֶׁר עִוְּתוּ שָׁם אָרְחות דְּרָכִים,
בִּגְזֵרַת הָאֵל יִתְעַלֶּה לַהֲנִיעָם בַּמִּדְבָּר בַּעֲון הַמְרַגְּלִים אָמַר משֶׁה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה הַדְּבָרִים שֶׁיַּזְכִּיר,
וְהֵם:

ב.
אַחַד עָשָׂר יום מֵחרֵב וְכוּ'.
וְזֶה כִּי כָּל ל"ח שָׁנָה שֶׁהֱנִיעָם בַּמִּדְבָּר אָנֶה וָאָנָה לא הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ יָשָׁר מְכֻוָּן אֶל מָקום נודָע,
וּכְשֶׁהָיוּ מַגִּיעִים אֶל מָקום אֲשֶׁר מִשָּׁם הָיוּ נָעִים וְחוזְרִים לַאֲחורֵיהֶם או לַצְּדָדִין וְלא בְּדֶרֶךְ יָשָׁר,
הָיָה משֶׁה אומֵר לָהֶם:
רְאוּ מַה גְּרַמְתֶּם,
שֶׁהֲרֵי מַהֲלַךְ "אַחַד עָשָׂר יום"
יֵשׁ מֵחרֵב עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר,
שֶׁהוּא הַדֶּרֶךְ הַיּותֵר קָצָר אֵצֶל עובְרֵי דְּרָכִים,
וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ הולִיךְ אֶתְכֶם לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ בִּשְׁלשָׁה יָמִים,
דֶּרֶךְ (להלן פסוק יט)
"הַמִּדְבָּר הַגָּדול וְהַנּורָא",
וּמִפְּנֵי עֲונָם עַתָּה נָעִים כָּל זֶה הַזְּמַן.
וְכָל זֶה הָיָה אומֵר לְמַעַן יִזְכְּרוּ וְיָשׁוּבוּ אֶל ה'.

באור:

ייתכן שהוא שב על הספרים הקודמים,
כי כל אמרות ה'
נעוצות ומודבקות ראש ותוך וסוף.
ושעור הפסוקים א,ב,ג,ד,ה כך הוא:
אלה (המצוות והחקים אשר באו בספרים הקודמים)
הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל באחד עשר יום (אשר הלכו)
מחרב (ללכת)
דרך הר שעיר (אל א"י ולא באו כי אם)
עד קדש ברנע (ושם קרה מה שקרה ונגזרה עליהם שלא לכנס לארץ מיד…
כי אם לסב את ההר ימים רבים עד אשר צוה ה'
אותן (והיה זה)
אחר הכותו את סיחון…
ואת עוג…
בעבר הירדן בארץ מואב (כאשר קרבו לגבול ארץ ישראל וראה משה שכבר בא יומו להאסף אל עמיו,
עתה)
הואיל משה באר (גמר בדעתו ללמד ולשנן את תורתו ולהוסיף באור במקום הצרך,
טרם מותו.)

1.
היכן מתחילים "הדברים אשר דבר"
(הדבור הישיר)
ובאיזו מילה הם מסתיימים לפי הנ"ל?

2.
לשם מה מסתייע הרמב"ן בבראשית מ"א נ"א–נ"ב?
היכן מצינו דבר דומה לזה בתנ"ך?

3.
במה שונה הביאור מכל המפרשים האחרים?

ג.
א,
א.

בעבר הירדן

1.
מה הקושי במילים אלה בפסוקנו?

2.
ר'
דוד רואה אפשרות לתרץ ביטוי זה במקומנו בעזרת הפסוקים:

יהושע ט'
א'
ויהי כשמע כל המלכים אשר בעבר הירדן

מלכ"א'
ה'
ד'
ושלמה היה משל בכל עבר הנהר

מהי העזרה הניתנת לנו משני פסוקים אלה בתירוץ קושייתנו?

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ה.
לסגנון רש"י:

השווה את דברי רש"י ולשונו ללשון המקור ממנו לוקחו.
מה ביניהם?

1.
י"ז

כי המשפט לאלהים הוא –
מה שאתה נוטל מזה שלא כדין,
אתה מזקיקני להחזיר לו,
נמצא שהטית (על)
[עלי]
המשפט:

סנהדרין ח'
ע"א:

אמר הקב"ה:
לא דיין לרשעים שנוטלים ממון מזה ונותנים לזה שלא כדין –
אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו!

2.
י"ז

תקרבון אלי –
על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד,
וכן שמואל אמר לשאול (שמואל א'
ט,
יט)
אנכי הרואה,
אמר לו הקב"ה,
חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה.
ואימתי הודיעו,
כשבא למשוח את דוד (שם טז,
ו),
וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה'
משיחו,
אמר לו הקב"ה,
ולא אמרת אנכי הרואה (שם טז,
ז),
אל תבט אל מראהו:

ספרי:
י"ז,
והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי:
אמר לו הקב"ה למשה:
"אתה דן דין קשה – חייך שאני מודיעך שאי אתה דן דין קשה,
שאני מביא עליך דין שהנשים יכולות לקטע ואין אתה יכול לשמעו,
ואיזה?
זה דינן של בנות צלפחד.
כיוצא בו אתה אומר "ויגש שאול אל שמואל בתוך השער וכו'
וכו'".

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)

פרשת דברים –
מעשה המרגלים

פרק א' י"ט–ל"ה

(הערה: גיליון זה הוא המשך גיליון דברים תש"ד,
שעסק בחלק הראשון של פרקנו (א'–י"ח).
מפני ששאלה א'
שם עסקה במבנה הפרשה כולה,
היא מועתקת בזה שנית).

א.
למבנה הפרשה

בגלל אופיין המיוחד של הפרשיות הראשונות שבספר דברים –
דברי תוכחה ומוסר –
על הלומד לשים לב במיוחד לחלוקת הענינים ולמבנה!

ר'
דוד
הופמן
מחלק
את
דברי
משה
הראשונים
לשני
חלקים
עיקריים:

חלק
ראשון: פרק א'
פסוק ו'
– פרק ב'
פסוק א'

חלק
שני: פרק ב'
פסוק ב'
– פרק ג'
פסוק כ"ט

1.
** נמק את החלוקה הזאת בנימוקים פנימיים וחיצוניים.

2.
מהו הרעיון העיקרי שבכל אחד משני החלקים הנ"ל?

3.
מהו הרעיון המשותף בשני החלקים?

4.
מהי חלוקת פרק א'?
סמן בייחוד אילו חלקים בפרק הם חלקים עיקריים ואילו מהם נאמרו דרך אגב ויש לראותם כמאמרים מוסגרים.

ב.
י"ט –
כ'
– כ"א

1.
לאיזה ציווי מוסבות המילים (י"ט)
"כאשר צוה ה'
אלוקינו אותנו",
ולאיזה דיבור מוסבות המילים (כ')
"כאשר
דבר
ה'
אלוקיך
לך"?

2.*
מה הקשר שבין הפסוקים כ'-כ"א ולמה למשה לומר להם:
"באתם עד הר האמורי",
הלא הם יודעים זאת?

3.
אברבנאל
שואל,
"בספור
המרגלים
שהביא
אחר
מנוי
השופטים":

אם היתה כונתו להוכיח על עונותיהם,
יקשה מאד,
למה לא התחיל ממעשה העגל,
שהיה החטא הראשון וכי נגע עד הנפש?
ואין לך לומר ששכחו,
כי הנה בפרשת עקב הביאו והאריך בספורו (פרק ט'),
ואם כן יקשה,
למה הביא ראשונה חטא המרגלים שהיה אחרון בזמן ובאחרונה הביא ענין העגל,
שהיה החטא הראשון;
גם חטא המתאוננים רע ותבער בם אש ה'
(במדבר י"א)
וחטא המתאוים בקברות התאוה (במדבר י"א),
ששניהם קדמו לענין המרגלים,
יקשה למה לא זכרם כאן והביאם אח"כ בפרשת עקב (ט'
כ"ב),
ובאו אם כן העונות בלי סדור,
ואם תאמר שלא באו לתכלית התוכחה,
אלא בדרך סחור מה שקרה בדברי הימים אשר למלכים,
יקשה גם כן למה לא נזכרו הדברים כפי זמנם וכפי מה שקרו,
הראשון ראשון?

ענה לשאלתו!

4.
השווה פרשתנו א'
כ"ב–כ"ג לבמדבר
י"ג
א'-ג'.

לכאורה נראים דברי משה כאן סותרים את דברי הכתוב שם.

מהי הסתירה העיקרית?

5.
כיצד מיישב אותה

רש"י,
שם ב'

שלח לך –
לדעתך,
אני איני מצוה לך,
אם תרצה שלח,
לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א,
כב)
נשלחה אנשים לפנינו,
כמה שנאמר (שם)
ותקרבון אלי כלכם וגו',
ומשה נמלך בשכינה.
אמר:
אני אמרתי להם שהיא טובה,
שנאמר (שמות ג,
יז)
אעלה אתכם מעני מצרים וגו',
חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:

ג'

על פי ה'
– ברשותו,
שלא עכב על ידו:

6.
ר'
דוד הופמן בפירושו לספר דברים קובע שיש להסביר את הסתירות המדומות (או ההבדלים)
בין מקומנו לבמדבר י"ג,
מתוך "שמשה רבנו מדבר שם כהיסטוריון וכאן כמוכיח".

הסבר את הבדלי הפסוקים מתוך ההבדל העקרוני הזה!

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)

פרשת דברים –
שליחות המרגלים

פרק א,
כג–לה

הגיליון זה הוא המשך גיליון דברים תש"ה,
שעסק גם הוא בשליחת המרגלים,
אלא שהתרכז בייחוד בפסוקים י"ט–כ"ג.
עיין שם!

א.
השוה:

1.
מה ראה משה להעלים כאן את תוארם ונשיאותם של המרגלים?

2.
למה לא הזכיר את דברי המרגלים במקומם (בפסוק כ"ה)
ולמה הכניסם לתוך דברי העם (בפ'
כ"ח)?

ב.
א.
כ"ז

בשנאת ה'
אותנו הוציאנו מארץ מצרים.

רש"י

בשנאת ה'
אתנו –
והוא היה אוהב אתכם,
אבל אתם שונאים אותו.
משל הדיוט אומר,
מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך:

בשנאת ה'
אתנו הוציאנו מארץ מצרים –
הוצאתו לשנאה היתה.
משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים,
ויש לו שתי שדות,
אחת של שַׁקיָא ואחת של בעל,
למי שהוא אוהב נותן של שקיא,
ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל.
ארץ מצרים של שקיא היא,
שנילוס עולה ומשקה אותה,
וארץ כנען של בעל,
והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען:

ספורנו:

בְּשִׂנְאַת ה'
אתָנוּ,
עַל מַה שֶּׁעָבַדְנוּ עֲבודָה–זָרָה בְּמִצְרַיִם.

1.
מה קשה למפרשים בפסוקנו זה?

2.
* למה לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון והוסיף גם את השני?

3.
מה ההבדל העקרוני בין שני פירושי רש"י לבין פירוש הספורנו לפסוק זה?

ג.
א.
ל"ז

גם בי התאנף ה'
בגללכם.

אברבנאל מקשה:

הפסוק הזה תמצאהו בתוך הגזרה שגזר האל יתברך על דור המרגלים שלא יכנסו לארץ,
כי תחילתה "ויקצף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים…"
ואחריו אמר "גם בי התאנף…"
והמשיך עוד ענין הגזרה ואמר "וטפכם אשר אמרתם…",
ובתוך אזהרתם אומר,
שגם הוא (משה)
בכלל חטאתם…
וסותר לזה פרסמה התורה בפרשת חוקת (במדבר כ'),
שמשה ואהרן מתו בעון מי מריבה,
ויקשה –
אם כן –
אמרו כאן "בגללכם"?

עיין:

רמב"ן ל"ז

גם בי התאנף ה'
בגללכם –
יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה,
ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור.
כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ,
כי הכל בגרמת עונותיהם.
וכדי שיזכיר כאן ענין יהושע כי הוא יעבור מפני שמלא אחרי ה'
כחברו,
ויזכה עוד שינחיל הארץ לדור השני בעבור שנענש משה ונגזר עליו שלא יעבור.
והנה הזכיר כל המעשה ההוא זולתי מגיפת המרגלים עצמם.
וגם לא הזכיר הדבה,
כי לא ידבר בגנאי היחידים,
אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו:

טעם בגללכם –
כי רבו בני ישראל את ה'
וגו'
(במדבר כ יג),
ואירע כל זה בעבור מריבתכם.
או ירמוז,
שהיה הכעס על משה ועל אהרן כאשר הכו הסלע פעמים לפני העם ולא עשו כאשר נצטוו,
והעם הרהרו בדבר,
והוא מה שאמר (להלן לב נא)
על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל,
שלא היה העונש אלא מפני שהיה הדבר בתוך בני ישראל שלא נתקדש הכבוד לעיניהם.
וכך אמר בספרי (האזינו נ),
על אשר מעלתם בי (שם),
אתם גרמתם למעול,
על אשר לא קדשתם אותי,
אתם גרמתם שלא לקדש אותי,
כאשר מריתם פי (במדבר כז יד),
אתם גרמתם למרות את פי.
עשו כל הלשונות יוצאים אל ישראל,
וכבר פירשתי הענין (שם כ ח):

(*)ספורנו ל"ד

אֶת קול דִּבְרֵיכֶם.
קול בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם.

ל"ז

גַּם–בִּי הִתְאַנַּף ה'
בִּגְלַלְכֶם.
וְזֶה כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם בָּכֶם בְּכִיָּה לְדורות,
כְּמו שֶׁיִּעֵד בְּאָמְרו "אִם לא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם"
(שם יד,
כח),
וְהַדִּבּוּר בְּאָזְנָיו בָּזֶה הָיָה כְּאָמְרָם "נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז"
(שם שם ג).
וְלָכֵן סִפֵּר עִנְיַן מִיתָתו,
אַף–עַל–פִּי שֶׁלּא הָיָה עַד סוף ל"ח שָׁנָה אַחֲרֵי כֵן,
וְהִגִּיד אותו בְּתוךְ דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדושׁ–בָּרוּךְ–הוּא שֶׁהָיוּ בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לָצֵאת מִמִּצְרַיִם,
שֶׁאָז אָמַר "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה"
(להלן פסוק לה).
וְאָמַר גַּם–כֵּן "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה"
(להלן פסוק לט)
שֶׁהָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁהַטַּף בַּסּוף יִהְיוּ לָבַז,
כְּמו שֶׁבֵּאֵר הַמְּשׁורֵר בְּאָמְרו "וַיִּשָּׂא יָדו לָהֶם לְהַפִּיל אותָם בַּמִּדְבָּר,
וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּויִם,
וּלְזָרותָם בָּאֲרָצות"
(תהלים קו,
כו–כז),
וְכֵן הֵעִיד יְחֶזְקֵאל בְּאָמְרו "גַּם–אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת–יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר,
לְהָפִיץ אתָם בַּגּויִם"
כו'
(יחזקאל כ,
כג).

וּבְהַגִּידו עִנְיָנו בְּתוךְ דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדושׁ–בָּרוּךְ–הוּא הודִיעָם,
כִּי מְנִיעַת הִכָּנְסו עִמָּם לָאָרֶץ הָיְתָה סִבָּה שֶׁתִּתְקַיֵּם בָּהֶם יותֵר לְרעַ הַגְּזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה שֶׁטַּפָּם יִהְיוּ לָבַז לְדורות.
וְזֶה בְּעַצְמו הֵעִיד הַמְּשׁורֵר בְּאָמְרו "וַיַּקְצִיפוּ עַל–מֵי מְרִיבָה,
וַיֵּרַע לְמשֶׁה בַּעֲבוּרָם…
לא–הִשְׁמִידוּ אֶת–הָעַמִּים..
וַיִּתְעָרְבוּ בַגּויִם…
וַיִּחַר–אַף ה'
בְּעַמּו"
(תהלים קו,
לב–מ).

(להבנת
דברי
ספורנו
–
תענית
כ"ו
ע"ב:

בט'
באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר…
שם כ"ט ע"א:
"ותשא כל העדה ויתנו את קולם בבכי".
א"ר יוחנן:
אותו היום ערב תשעה באב היה,
אמר להם הקב"ה:
אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות…
)

ועיין
עוד:

רמב"ן במדבר י"ד א'

וטעם ויבכו העם בלילה ההוא –
כי לעת ערב באו המרגלים באהליהם כאשר הלכו מלפני משה,
ובבקר השכימו וילינו כלם על משה ואהרן,
וכך אמר משה (דברים א כז)
ותרגנו באהליכם,
כי באהליהם היו אומרים דברי נרגן.
ואמרו רבותינו (תענית כט א)
הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות.
ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה.
אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו כד–כז),
וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה'
וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות.
אולי ידרש זה מפסוק (לא)
וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה,
יאמר וטפכם,
כאשר אמרתם,
לבז יהיה בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים,
והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד,
אבל לא שיירשו אותה לדורות.
והכתוב ירמוז בכיוצא בזה,
ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי:

ספורנו במדבר י"ד כ"ח

כֵּן אֶעֱשֶה לָכֶם.
בִּזְמַנִּים מִתְחַלְּפִים.
וּבָזֶה נִשְׁבַּע,
מַה שֶּׁהֵעִיד הַמְשׁורֵר בְּאָמְרו "וַיִּשָּׂא יָדו לָהֶם,
לְהַפִּיל אותָם בַּמִּדְבָּר,
וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּויִם"
(תהלים קו,
כו).
וְכֵן יְחֶזְקֵאל (כ,
כג)
בְּאָמְרו "וְגַם אֲנִי נָשָאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אתָם בַּגּויִם".

1.*
מה עונים לשאלה הנ"ל הרמב"ן וספורנו?

2.**
לשם מה נעזר ספורנו בפירושו כאן בתהילים ק"ו כ"ו–כ"ח.

3.**
לשם מה נעזר ספורנו בפירושו כאן בתהילים ק"ו ל"ב–ל"ז.

(*)
יש להגיה בדבריו:
במקום "הייתה בהם סבה שתתקיים יותר לרע הגזרה"
וצריך לקרא:
רע הגזרה.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)

פרשת דברים –
מעשה המרגלים

א'
כ"ב–מ"ו

גיליון זה הוא המשך גיליון דברים תש"ו,
שעסק אף הוא בפרשת המרגלים.
עיין שם!

א.*
לקטע זה הקשה המלבי"ם:

"למה דלג משה על כל החטאים שחטאו במדבר ובחר מכלם בחטא המרגלים?"

נסה לענות לשאלתו ולהסביר את מקום פרשת המרגלים ואת תפקידה בזמן פרשת דברים?

ב.
השווה את פרשתנו (כ"ב–מ"ו)
לבמדבר י"ג!

ר'
דוד הופמן בפירושו לספר דברים קובע שיש להסביר את הסתירות המדומות ואת ההבדלים החשובים בין שני המקומות האלה מתוך העובדה,
"שמשה רבנו מדבר שם (בבמדבר)
כהיסטוריון וכאן כמוכיח".

1.
הסבר את ההבדלים החשובים בין שני המקומות מתוך הבדל עקרוני זה!

2.
עיין:

רמב"ן במדבר י"ג ב'

ד"ה שלח …
והנראה אלי לפי פשט הכתוב,
כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם,
שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו'
וייטב הדבר בעיני משה,
ואח"כ היה כותב וידבר ה'
אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו'.
אבל היה הענין כך,
ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה,
ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים",
וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל,
כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל.
והיה כל זה,
כי ה'
חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם,
למען ינצלו:

וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב),
והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש מלשון חפר אוכל (איוב לט כט),
וזה טעם "לפנינו"
שילכו הם אחריהם על דרכם,
כלשון וארון ברית ה'
נוסע לפניהם (לעיל י לג).
אבל השם צוה "ויתורו את ארץ כנען",
והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר,
מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים (דה"י ב ט יד),
וכן אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו),
וכן לתור להם מנוחה (לעיל י ג),
ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו'
השמנה היא אם רזה וגו',
והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות,
ויעלו בה בחפץ גדול.
והנה נאמר כאן הענין בסתם כי כן היה,
אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן,
להגיד להם פשעם כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם:

רמב"ן במקומנו מ"ה

ותשבו ותבכו לפני ה'
– לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה,
שאין צורך להזכירו.
אבל משה הזכיר זה עתה,
לשבח כי נחמו על חטאתם,
ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא,
כי באה עליו השבועה הגדולה,
וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע (ר"ה יח א):

א.
האם מסכימה דעתו של הרמב"ן לדעת ר'
דוד הופמן הנ"ל או לא?

ב.
כיצד מתבאר על פיו ההבדל שבין במדבר י"ג ב'
ויתורו ובין דברים
א'
כ"ב
ויחפרו?

רמב"ן א,
כב:

את הדרך אשר נעלה בה –
אין דרך שאין בה עקמימות.
ואת הערים אשר נבא אליהן –
תחלה לכבוש,
לשון רש"י.
וכן בספרי (דברים כב),
אין לך דרך שאין בה עקמימות,
אין לך דרך שאין בה כמנות,
אין לך דרך שאין בה פרשות.
ואת הערים אשר נבא אליהן,
לידע באי זה דרך אנו באין.
כלומר מאין נכנס בארץ שנכבוש אותן הערים תחלה.
והוא מה שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר יג ב),
שלא בקשו ישראל מרגלים אלא להורות בפניהם הדרך:

3.
עיין:

רמב"ן בראשית ל"א ז'

ואביכן התל בי והחליף את משכורתי –
זה היה אמת,
ואם לא ספרו הכתוב מתחלה,
וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא),
וכזה במקומות רבים בתורה.
ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל:

מ"ב כ"א

אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו –
…. והכתוב לא סיפר זה שם,
או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות,
או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם,
או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר:

במה דומים שני המקומות ההם למקומנו,
ומהי שיטת הרמב"ן ביישוב קושיות כאלה בכלל?

4.
הסבר את סיבת ההבדל בין :

במדבר
י"ד
ל':
אם
אתם
תבואו…
כי
אם
כלב
בן
יפונה
ויהושע
בן
נון

ובין
דברים
א'
ל"ו:
אם
יראה
איש…
זולתי
כלב
בן
יפונה
הוא
יראנה…

במדבר
י"ד
ל"א:
וטפכם
אשר
אמרתם
לבז
יהיה
והבאתי
אותם…

ובין
דברים
א'
ל"ט:
וטפכם
אשר
אמרתם
לבז
יהיה
ובניכם
אשר
לא
ידעו
היום
טוב
ורע
המה
יבואו
שמה
ולהם
אתננה
והם
יירשוה.

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב)

פרשת דברים

א'
ט'-י"ח

א.
שאלות מבנה:

1.**
לדעת
ר'
דוד
הופמן בפירושו לדברים (עמוד 3
Das Buch Deuteronomium)
נאמר תוכנו העיקרי של פרק א'
בפסוקים ו'-ח'
ובפסוקים י"ט עד ב א'.
הפסוקים ט'-י"ח (שבהם עוסק גליוננו)
אינם אלא מאמר מוסגר.

הסבר,
מדוע יש לראות את פרשתנו כמאמר מוסגר ומה הקשר בין עניינו של מאמר מוסגר זה לבין עניינו של כל הפרק.

2.*
הסבר,
מה מקום הברכה שמברך משה את ישראל (פסוק י"א)
בין הפסוקים האלה,
בין דברי משה שלא יוכל לשאת טרחם (פ'
ט'
ופ'
י"א)?

ב.
השווה

מלבי"ם:

יתרו אמר "ואתה תחזה…"
שמשמע שמשה יבחר אותם,
ומשה אמר "הבו לכם",
היינו שישראל יבחרו אותם,
כי לבחירת שרים ושופטים אלה היה צריך (א)
שיהיו חכמים ונבונים ואלה נודעו לישראל,
כל שבט ידעו החכמים והנבונים שביניהם.
אמנם שיהיו (ב)
יראי אלוקים,
אנשי אמת שונאי בצע,
שהם דברים שבלב,
זה לא יוכלו ישראל לדעת ועל זה אמר יתרו:
"אתה תחזה",
ועל כן צוה משה שישראל יבחרו מכל שבט ושבט החכמים והנבונים שבהם ועל זה אמר "וידועים לשבטיכם",
ומשה יבחר מהם ברוח הקדש מי מהם יראי אלוקים ואנשי אמת ושונאי בצע;
ומצב זה יתיחס המנוי אל משה,
ועל זה אמר "ואשימם בראשיכם".

1.
מה ההבדל העקרוני בין אפיון השופטים בשמות ובין אפיונם כאן?

2.
כיצד מסביר המלבי"ם את השוני הזה?

3.
** התוכל להסביר את ההבדלים שבין שני המקומות גם בדרך אחרת?

ג.
השווה:
י"ג:

הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם

ט"ו:
ואקח…
אנשים חכמים –
וידועים

רש"י:

אנשים –
וכי תעלה על דעתך נשים,
מה תלמוד לומר אנשים,
צדיקים [כסופים]:

חכמים –
(כסופים):

נבונים –
מבינים דבר מתוך דבר.
זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי,
מה בין חכמים לנבונים.
חכם דומה לשולחני עשיר,
כשמביאין לו דינרין לראות רואה,
וכשאין מביאין לו יושב ותוהא.
נבון דומה לשולחני תגר,
כשמביאין לו מעות לראות רואה,
וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו:

וידועים לשבטיכם –
שהם ניכרים לכם,
שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא,
אבל אתם מכירין בו,
שאתם גידלתם אותו,
לכך נאמר וידועים לשבטיכם:

הכתב והקבלה בשם הגר"א:

ולא אמר "נבונים"
מפני שהם נכללים בכלל חכמים,
כי כל דבר שחוזר ושונה,
מוסר אותן בפעם השניה בדרך כלל ולא בפרט,
כמו שאומר בבראשית פרק א'.

פסוק
כ"ו: "נעשה
אדם…
ורדו
בדגת
הים
ובעוף
השמים
ובבהמה
ובכל
הארץ
ובכל
הרמש
הרומש
על
הארץ".

פסוק כ"ח:
"ויברך אותו…
ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ".

1.
מה קשה בפסוקנו?

2.
מה בין שתי השיטות (של רש"י ושל הגר"א)
בפתרון קושי זה?

לדרכו של רש"י עיין גליון קרח תשי"א שאלה ב2.

ד.
א,
י"ז

לא
תכירו
פנים
במשפט

1.*
סנהדרין ז'
ע"ב:

לא תכירו פנים במשפט ר'
יהודה אומר:
לא תכירהו (רש"י:
אם הוא אוהבך).
ר'
אליעזר אומר:
לא תנכרהו (רש"י:
אם הוא שונאך לא תעשה לו כנכרי לחייבו.)

כיצד מבוססים שני הפירושים האלה מבחינה לשונית על מלת "תכיר"?

2.*
השווה לפסוקנו ויקרא י"ט ט"ו:
לא
תשא
פני
דל

מה בין "נשיאת פנים"
לבין "הכרת פנים"?

3.**
רש"י

לא תכירו פנים במשפט –
זה הממונה להושיב הדיינין,
שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור,
אושיבנו דיין,
איש פלוני קרובי,
אושיבנו דיין בעיר,
והוא אינו בקי בדינין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב.
מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין:

(וכן ברמב"ם הלכות סנהדרין ג'
הלכה ה':

כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להם לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין –
אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות –
הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה,
שנאמר "לא תכירו פנים במשפט…")

והשווה לדברי
רש"י כאן את דבריו פרק
ט"ז
י"ט
ד"ה
לא
תכיר
פנים.

ומקשה ר'
אליהו מזרחי:

ולא ידעתי למה יפרש שם (בפרשת שופטים)
שהוא אזהרה לממונה להושיב דיינים ויפרש כאן (בפרשת דברים)
שהוא אזהרה לדיינים,
מכיון שכל המקרא הזה באזהרה לשופטים קמיירי,
כדכתיב:
"ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמור:
שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון…

**)
התוכל ליישב קושייתו ולהסביר למה לא פירש רש"י במקומונו כמשמעו,
שאל הדיין ידבר?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שתים עשרה (תשי"ג)

פרשת דברים

א'
ט'-י"ח

גיליון זה הוא המשך גליון דברים תשי"ב.
עיין שם וצרפנו לשאלותינו.

א.
א,
י"ג.

הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם.

רש"י:

וידועים לשבטיכם –
שהם ניכרים לכם,
שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא,
אבל אתם מכירין בו,
שאתם גידלתם אותו,
לכך נאמר וידועים לשבטיכם:

הגר"א (מובא בכתב ובקבלה);

בעלי חכמה,
בעלי בינה,
בעלי מדע.

1.
מה ההבדל בין שני הפירושים?

2.*
מה אילץ את הגר"א לפרש שלא בדרך הרגילה?

3.הסבר בדברי רש"י:

(א)
מי הוא זה "שבא לפני"?

(ב)*
מה מובנו של "מעוטף בטליתו"?

מנחה בלולה:

ד"ה הבו לכם:
לבל יאמרו כקרח ועדתו,
שמינה אוהביו וקרוביו

מה הקושי שרצה בעל מנחה בלולה לתרץ?

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י

ג.
א,
ט"ז

שמע בין אחיכם ושפטתם צדק…

סנהדרין ז'
ע"ב:

א"ר חנינא:
אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו,
ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו.
קרי ביה נמי "שמע בין אחיכם".

1.
מהיכן בפסוקנו למדו דין זה?
(ביתר דיוק:
מהיכן דייקו שתי אזהרות אלו?)

2.
הסבר מהו טעמו של דין זה?

ד.
א,
ט"ז

שמע בין אחיכם ושפטתם צדק

אור החיים:

הכונה היא שיהיו מתמידין לשמוע ולא יקוצו,
ודבר זה יתחלק לב'
חלקים:
א',
שאם יאמרו בעלי דינין:
"עוד יש לנו לטעון,
עוד יש לנו להוכיח"
– לא יקוצו מדבריהם ומה גם שירבו להביא ראיות אחר ראיות ולא הועילו,
לא יאמר הדיין:
"טוב אין ראיה ואין טענה"
– אלא "שמוע"
בתמידות.
והב':
שאם הטריחו עליהם בעלי הדין,
שלא יאמרו:
"הרבה טורח טרחנו היום ואין לשמוע עוד טוען ונטען עד אחר זמן"
– אלא שמוע באין הפסק,
וכאן נצטוו על דקדוק ענוי הדין.

עוד ירצה להזהירם להתחכם מתוך הדברים הנאמרים בין הטוענים להכיר אמתות הענין,
והגם שע"פ הטענות יזכה האחד ויתחייב השני – אם נבראה מתוך סדר דבריהם ומעקימת שפתיהם הפך מה שנתחייב אין לדיין אלא מה שעיניו רואות,
והוא אמרו:
"שמוע בין אחיכם",
מה שיעברו ביניהם מהדברים ומההתווכחויות.

1.
בשתי הוראות מפרש בעל אור החיים את המלה שמע בשתי פסקאותיו הנ"ל.
מה הן?

2.*
מה הקשיים שבפסוקנו שרצה ליישב?

3.מה ההבדל בין הגמרא המובאת בשאלה ג לבין בעל אור החיים (בחלק השני של פירושו)
בפירוש מלת "בין"?

4.
הסבר את המושג "עינוי הדין"?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)

פרשת דברים

פרק א'

לפרק זה בכללו ולמבנהו עיין גליון דברים תש"ד!

להשוואה בין המסופר בפרקנו לבין המסופר בפרשת יתרו עיין גליון תשי"ב!

א.**
שאלה כללית

אברבנאל
מקשה
לפרקנו:

"בספור המרגלים שהביא אחר מינוי השופטים:
אם היתה כונתו להוכיח על עונותיהם,
יקשה מאד,
למה לא התחיל ממעשה העגל,
שהיה החטא הראשון וכי נגע עד הנפש?
ואין לך לומר ששכחו,
כי הנה בפרשת עקב הביאו והאריך בסיפורו (פרק ט'),
ואם כן יקשה,
למה הביא ראשונה חטא המרגלים שהיה אחרון בזמן ובאחרונה הביא ענין העגל,
שהיה חטא הראשון;
גם חטא המתאוננים רע ותבער בם אש ה'
(במדבר י"א)
וחטא המתאוים בקברות התאוה (במדבר י"א),
שניהם קדמו לעניין המרגלים,
יקשה למה לא זכרם כאן והביאם אח"כ בפרשת עקב (ט'
כ"ב),
ובאו אם כן העוונות בלי סידור.

ואם תאמר שלא באו לתכלית התוכחה אלא בדרך סיפור מה שקרה,
כדברי הימים אשר למלכים,
יקשה גם כן למה לא נזכרו הדברים כפי זמנם וכפי מה שקרו,
הראשון ראשון?

נסה לענות לשאלתו ולהסביר מה מקום חטא המרגלים בפרשתנו?

ב.
א,
ז'-ח'

פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי…
ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו…

1.*
רמב"ן:

הזהיר להם את הארץ ואת הדרך שילכו בה למסעיהם ואחרי כן אמר "ראה נתתי לפניכם כל הארץ…
בואו ורשו…",
מצווה –
לא ייעוד והבטחה,
כאשר פרשתי.

וכיוון כאן לדבריו שמות ד'
א' ד"ה ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי.

וכיוון גם לדבריו במדבר ל"ג נ"ג ד"ה והורשתם את הארץ.

מה הקושי המשותף למקומנו ולשני המקומות ההם וכיצד יישבו הרמב"ן?

2.
רמב"ן:

וטעם אשר נשבע ה'
כמו (שמות כ"ד א')
"ואל משה אמר:
עלה אל ה'"
ושם פרשתיו.

ואלה דברי הרמב"ן שם:

וטעם "עלה אל ה'"
על דרך הפשט יזכיר שם במקום כנוי,
כמו (בראשית ד'
כ"ג)
"נשי למך"
וכמו (שמואל א'
י"ב י"א)
"ואת יפתח ואת שמואל",
וכן (דניאל ט'
י"ז)
"והאר פניך אל מקדשך השמם למען ה'".

מה הקושי המשותף לכל המקומות הנ"ל ומה יישובו של הרמב"ן.
הידועה לך תופעה זו בתנ"ך במקומות נוספים?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י

ד.
א.
י"ב

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם.

ראב"ע:

ד"ה טרחכם:
מגזרת (ישעיה א')
"היו עלי לטרח",
ופירוש "טרחכם"
להבין אנשים פתאים המצוות.

ד"ה ומשאכם:
שבקשו לחם ומים ובשר כמו (במדבר י"א)
"לשום את משא כל העם הזה".

ד"ה וריבכם:
זה עם זה.

ראב"ע שמות י"ח ט"ו

ד"ה ויאמר:
השיב משה:
אני עושה שני דברים:
האחד (ט"ו)
"כי יבוא אלי העם לדרוש האלוהים",
והטעם לדרוש תורתו,
והשני (ט"ז)
"כי יהיה להם דבר בא אלי"
והשיב על האחרון תחילה "ושפטתי בין איש ובין רעהו"
ואחריו על הראשון "והודעתי את חוקי…"

1.
המתאימים דברי ראב"ע כאן בדברים לדבריו שם?

2.
מה ראה משה להזכיר במקומנו שלושה דברים בעוד שהזכיר בפני יתרו רק שניים?

3.
מה פירוש המילה "להבין"
שבדברי הראב"ע לעיל?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
יפתור כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמש עשרה (תשט"ז)

פרשת דברים

פרק א'

א.
השוה:

השווה את סיפור משה רבנו כאן על שליחות המרגלים ותשובתם לסיפור התורה בספר במדבר:

1.
מה ראה משה להשמיט בדבריו את תיאורם של המרגלים ואת היותם "ראשים"?

2.
מה ראה משה להשמיט את דברי תעמולת הזועה שבפי המרגלים (במדבר פסוקים כ"ח–כ"ט,
ל"ב)
ולהשאיר מדבריהם רק את שבחה של הארץ?
ומה ראה להביא חלק מדבריהם רק כציטטה בפי העם (דברים כ"ח)?

3.**
האין בזה משום סילוף?

ועיין:

רש"י בראשית ג'
י"ד

כי עשית זאת –
מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית,
שאילו שאלו למה עשית זאת,
היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:

4.**
למה הדגיש משה כאן (פ'
כ"ז)
כי העם דבר את דבריו באהליהם?

(ועיין רמב"ן במדבר י"ד ג'
ד"ה ולמה ה'
מביא אותנו

ועיין:

רמב"ן דברים א'
כ"ה

ויאמרו טובה הארץ אשר ה'
אלהינו נתן לנו –
מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב,
לשון רש"י מספרי (דברים כה).
ואני תמה,
אם כן מה הטענה הזאת עליהם,
וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים.
אולי טען עליהם,
כיון שהקב"ה הודיע אתכם שהיא ארץ טובה וגדולי השלוחים והצדיקים שבהם אף הם מעידין כן,
היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו:

והנכון מה שפירשתי שם (במדבר יג לב),
שכולם הודו לפני משה ואהרן וכל העדה ואמרו (שם יג כז)
באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה,
והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ,
אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם.
ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה,
באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה,
וזהו ותרגנו באהליכם (פסוק כז).
וגם העם לא יזכירו בפני משה הדבה הזאת,
כי יכחישם שלא אמרו כן בתחלה,
והודו שהיא טובה וגם זבת חלב ודבש,
אבל אמרו למשה (בפסוק כח)
אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו.
ועל כן יאמר להם משה עתה,
אמת הוא כדבריכם שהעם ההוא גדול ורם,
אבל ה'
ילחם לכם ככל אשר עשה עמכם ממצרים ועד הנה.
וזה טעם ובדבר הזה אינכם מאמינים בה'
אלהיכם –
שאין העכבה אלא ממיעוט אמנה.
הנה כל הפרשה כפשוטה ומשמעה:

ב.
א,
מ"א:

ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה',
אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה'…

בעל עקדת יצחק מקשה:

אחרי שכבר העפילו לעלות ההרה,
ללכת אחרי ה'
– למה ננעלו שערי תשובה לפניהם?

אברבנאל:

אין ספק שישראל באמרם:
"הננו ועלינו"
לא עשו תשובה גמורה,
כי היה להם לומר למשה "התפלל בעד עבדיך כי חטאנו לה'".
אבל הם בטחו בכחם ובגבורתם לעשות חיל –
ולא בחר ה'
בזה.
ולכן לא הצליחו במעשיהם ולא קבל הקב"ה תשובתם.

ספורנו:

ד"ה ולא שמע ה'
בקולכם:
מפני חלול ה'
שעשו שלא תספיק בה כל תשובה…
אחר שהעירו אזנם משה ויהושע וכלב אל התשובה –
ולא שבו אפילו אח"כ אלא מיראת הענש ולכן לא הספיקה התשובה להסיר הענש הנגזר,
כמו שהיה זה הענין בקין,
ובשאול בדבר עמלק ובבני עלי.

*
מה ההבדל בין שתי התשובות?

**
לאילו פסוקים בבראשית,
בשמואל א'
ט"ו ובשמואל א'
ב'
יכוון ספורנו?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
יפתור כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שש עשרה (תשי"ז)

פרשת דברים

פרק א,
פסוקים ט–יח

(עיין גם דברים תשי"ב,
תשי"ג)

א.
שאלות מבנה:

1.
לדעת
ר'
דוד
הופמן
בפירושו
לדברים (עמוד 3
ועמ'
14 – Das Buch
Deuteronomium)

(בעברית,
בהוצאת נצח ת"א תש"ך עמ'
יט ועמ'
כט),
נאמר תוכנו העיקרי של פרק א בפסוקים ו–ח ובפסוקים יט – ב,
א.
הפסוקים ט–יח,
שבהם עוסק גיליוננו,
אינם אלא מאמר מוסגר.

**
הסבר,
מדוע יש לראות את פרשתנו כמאמר מוסגר ומה הקשר בין עניינו של מאמר מוסגר זה לבין עניינו של כל הפרק?

2.
** הסבר,
מה מקום הברכה שמברך משה את ישראל (פסוק יא)
בין הפסוקים האלה,
בין דברי משה שלא יוכל לשאת טורחם (פסוק ט ופסוק יא)

(הערה:
שאלה א נשאלה גם בשנת תשי"ב ולא נמצאו לה פותרים,
נסו הפעם לפותרה!
אם לא תמצאו פתרון – שאלו ותענו!)

ב. שאלות ודיוקים ברש"י:

1.
רש"י א,
ט:

ואומר אליכם בעת ההיא לאמר:
מהו לאמר?
אמר להם משה,
לא מעצמי אני אומר לכם,
אלא מפי הקב"ה.

**
א.
מה ראה רש"י לפרש מילה רגילה זו "לאמר";
והלא כמה וכמה פעמים הוזכרה בתורה ולא פירשה?
(ועיין גיליון פנחס תשי"א ב)

ב.
ומקשים
מפרשים:

מנין לו שמפני הקב"ה אמר,
והלא לא אמר כן אלא בעצת יתרו?

נסה ליישב קושייתם!

2.
רש"י א,
יב:

איכה אשא לבדי:
אם אומר לקבל שכר –
לא אוכל.
זו היא שאמרתי לכם,
לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה.

א.
מה קשה לו?

ב.
באיזה "שכר"
מדובר?

ג.
האם משתמש רש"י ב"אוכל"
כאן באותה הוראה שפירש "אוכל"
בפסוק ט?

3.
רש"י א,
יג:

ואשימם:
חסר יו"ד,
לומר שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם,
שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה.

א.
רו"ה
(ר'
זאב
וולף
הידנהיים),
הבנת
המקרא:

דע,
כי המאמר הזה יסודו במדרש רבה ושם נאמר:
"ואשימם"
כתיב,
שאשמותיהם של ישראל וכו',
ולא גרס חסר יו"ד,
רק ואשימם כתיב שאשמותיהם של ישראל וכו'.
וגירסא זו נכונה כי… גם אנכי מצאתי במקרא כתב יד אשר לי,
בפירוש רש"י,
שגרס חסר אל"ף.
ולפי מה שכתבתי אין להאשים הגירסא הזאת ואדרבה יש לכרות לה ברית,
כי אמרה כדין וכהלכה.

מה הקושי בדברי רש"י?

**
ב.
כיצד יתפרשו דברי רש"י על פי כל אחת משתי הגירסאות הנ"ל?

4.
רש"י א,
יד:

ותענו אותי וגו':
חלטתם את הדבר להנאתכם.
היה לכם להשיב,
רבינו משה,
ממי נאה ללמוד,
ממך או מתלמידך,
לא ממך שנצטערת עליה?
אלא ידעתי מחשבותיכם,
שהייתם אומרים,
עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה,
אם אין מכירנו –
אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים.

**
א.
מה קשה לו בפסוקנו?

ג.
מהם תפקידי השופט לפי דברי רש"י אלה ומהיכן בתורה מצא רש"י ראיה לדעתו זו?

ד.
השווה לדבריו כאן:

דברי רש"י,
ה,
כג:

ואת תדבר אלינו –
התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה.
וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני?

מה הרעיון המשותף בדברי רש"י כאן ושם?

5.
רש"י א,
טז:

בעת ההוא:
משעה שמניתים אמרתי להם אין עכשיו כלשעבר.
לשעבר הייתם ברשות עצמכם,
עכשיו הרי אתם משועבדים לציבור.

א.
מה הרעיון בדברי רש"י אלה?

**
ב.
מה קשה לו בפסוק זה,
שהצריכו לומר מה שאמר?

6.
רש"י א,
טז:

ובין גרו:
זה בעל דינו שאוגר עליו דברים.

ד"א,
ובין גרו,
אף על עסקי דירה,
בין חלוקת אחים,
אפילו בין תנור לכיריים.

א.
למה לא יפרשו כמשמעו,
כמו דברים כד,
יז;
או דברים כז,
יט וכמו שפירשו רש"י עצמו

בראשית כג,
ד

גר ותושב אנכי עמכם –
גר מארץ אחרת ונתישבתי עמכם.
ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר,
ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין,
שאמר לי הקב"ה (לעיל יב ז)
לזרעך אתן את הארץ הזאת:

ועיין אבן עזרא בראשית טו,
יג

כי גר יהיה זרעך נקרא בלשון הקדש האיש שיש לו משפחה כסעיף שהוא דבק בשרש,
על כן נקרא אזרח,
כי טעמו כאזרח רענן (תה'
לז,
לה).
וטעם גר כמו הגרגיר שנכרת מן הסעיף.
ויש חסרי לב שזה הטעם רחוק בעיניהם.
ואלו היו יודעים טעם כל אות וצורתו אז יכירו האמת. ארבע מאות שנה עד סוף זה הקץ מהיום:

ב.
למה לא הסתפק בפירוש אחד בלבד והביא גם שני לו,
מה חולשת כל אחד?

** ג.
מהי ההנחה הלשונית המאפשרת שני פירושים אלה?

ועיין:

רש"י א,
יז

לא תגורו מפני איש –
לא תיראו.
דבר אחר לא תגורו,
לא תכניס דבריך מפני איש.
לשון (משלי י,
ה)
אוגר בקיץ:

וכן רש"י ישעיהו נד,
טו

מי גר אתך –
מי אשר נאסף עליך למלחמה,
או מי גר מי שנתגרה בך,
ורבותינו פירשוהו בגרים לומ'
שאין מקבלי'
גרים לימות משיחנו ואף בפשוטו של מקרא יתכן מי שנעשו גרים אתך בעניותך עליך יפול בעשירותך כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה):

7.
רש"י א,
יז:

כקטן כגדול תשמעון:
שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה.
שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון.
ד"א כקטן כגדול תשמעון כתרגומו,
שלא תאמר זה עני הוא וחברו עשיר,
ומצווה לפרנסו,
אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות.

ד"א,
שלא תאמר היאך אני פוגם בכבודו של עשיר זה בשביל דינר,
אזכנו עכשיו וכשיצא לחוץ אומר אני לו:
תן לו שאתה חייב לו.

**
א.
מה קשה לו בפסוקנו?

ב.
מה פירוש "תסלקנו לאחרון"?

ג.
למה לא הסתפק בפירושו הראשון?

ד.
מה פירוש המילים "מתפרנס בנקיות"?

ה.
מה המשותף לפירושו השני והשלישי?

**
ו.
לדעת רוב מפרשי רש"י אין לגרוס אחרי "מתפרנס בנקיות"
ד"א,
כי אין אלה שני פירושים כי אם אחד.

מה רמז מצינו לכך בלשון הכתוב?

ג.
א,
טז:

… שמע
בין
אחיכם
ושפטתם
צדק
…

אור החיים א,
טז:

… ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי הלא הוא הרב רבי משה בירדוגו זלה"ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה,
ולא היה נושא עיניו כל עיקר,
ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו,
והוא אומרו "שמוע בין אחיכם",
שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם,
ובזה "ושפטתם צדק".

1.
מה קשה היה לו בפסוקנו?

2.
השווה דבריו לדברי הגמרא בסנהדרין ז ע"ב:

אמר רבי חנינא:
אזהרה לבית–דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו,
ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו.
קרי ביה נמי "שמע בין אחיכם".

מה בין הגמרא לבין בעל אור
החיים בביאור המושג "שמע בין"?

ד.
א,
יז:

לא
תכירו
פנים
במשפט…

מנחה בלולה (אברהם מנחם ב"ר יעקב הכהן רפ"א (=עורב בגרמנית עתיקה)
מפורט,
איטליה (סיים כתיבת הספר יום ד'
כד שבט שמ"ב לפ"ק – 1582),
פסוק יז:
לא תכירו פנים:
… או אזהרה לדיין,
שלא יאמר על אדם,
הכרת פניו ענתה בו בזה שהוא רמאי,
שהוריקו פניו.
ורצה לומר,
אל תחשבו שאתם מכירים פני בעלי הדין במשפט!

1.
במה הוא סוטה מן הפירוש הרגיל?

2.
מה אילצו להתרחק מן הפירוש הרגיל?

השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
הבנתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ז]

דברים

פרק א,
פסוקים ט –
יח

המכביד על הבנת העניינים בפרשיות דברים,
ואתחנן,
עקב,
הוא מבנם וסגנונם המיוחד של פרשיות אלה.

א.
אין המאורעות המוזכרים בפרשיות אלה מובאים בנאומי משה אלה בסדר הכרונולוגי אלא כפי צורך התוכחה,
וכהסבר,
כהדגמה,
כראיה לרעיונות המובאים בדברי התוכחה.
כך מתבאר הסידור הבלתי כרונולוגי בהזכרת חטא המרגלים במקומנו והוא האחרון של דור יוצאי מצרים,
ואילו חטא העגל שקדם לו – מוזכר רק במאוחר,
בפרשת עקב (פרקים ט–י).
כבר עמד על כך אברבנאל (ועיין גיליון דברים תשי"ד א).

ב.
רציפות העניינים נפסקת לפעמים ע"י הכנסת עניינים צדדיים או מאמרים מוסגרים בדרך אסוציאטיבית.
על ידי כך אין הפרק מובן ללומד עד שיעמול למצוא את מבנהו המדויק ורק אז ייעשה שקוף.
והנה בטרם בוא המורה לפתור עם תלמידיו את שאלה א,
יבהיר את חלוקת הפרק,
שהיא – אם נשים לב רק ליחידות גדולות כוללות,
כדלקמן:

א – ה הקדמה

ו –
ז

ט – יח מאמר מוסגר

וכהמשך ישיר של פסוק ז

יט – פרק ב פסוק א – (שהוא סוף העניין ולא הפסוק האחרון של פרק א)

ואף כאן אפשר לראות בפסוק לז מאמר מוסגר.

לשם תרגיל בתפישת מבנה הפרקים אפשר לדרוש מהלומדים ביחוד אם השיעור ניתן לנוער או בכיתת בית–ספר למצוא את המאמרים המוסגרים גם בפרק ב.
הלא הם:

ב,
י – יב

כ –
כג

השאלות והדיוקים ברש"י הם הפעם קשים ביותר.
נרמוז כאן לפתרון שאלה ב/
1 ב,
לפסוק בשמות
יח,
כג! וכן לשם פתרון ב/
2 ב,
ג
לעיין בדברי רש"י לפסוק ט!

בשאלה ב3
יש לערוך למי שמתעניין בנוסחאות בפירוש רש"י על התורה אשר כידוע חלו בו ידי מעתיקים ומדפיסים להוסיף בו הוספות,
לשבש ולתקן,
וכדברי ר'
אברהם
ברלינר בהקדמה להוצאתו
את
רש"י:
(עמוד
*II
)

כל אחד שלח ידו להגיה ברש"י כחפץ לבו ויעשה בו כאדם העושה בתוך שלו….
וכתבו ומחקו וגרעו והוסיפו על פי הסברא ולא בראיה ברורה שיש שם טעות.

והתופעה הנמצאת כאן בדברי רש"י מצאנוה כבר בשמות כה,
כב (ועיין גיליון תרומה תש"ג שאלה ה)

וכדוגמתה:

רש"י בראשית יד,
יד

חניכיו –
חנכו כתיב זה אליעזר שחנכו למצות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה,
וכן (משלי כב ו)
חנוך לנער,
(במדבר ז יא)
חנכת המזבח,
(תהלים ל א)
חנכת הבית ובלע"ז קורין לו איניציי"ר [לחנוך]:

בראשית כה,
ו

הפילגשים –
חסר כתיב,
שלא היתה אלא פלגש אחת,
היא הגר היא קטורה.
נשים בכתובה,
פילגשים בלא כתובה,
כדאמרינן בסנהדרין (כא א)
בנשים ופילגשים דדוד:

ועוד בהרבה מקומות.

לשאלה ב4 יש לשים לב לצורת הקל של "חלטתם"
– שלא כשימושנו הרגיל בהפעיל.
ואמנם יש הבדל בהוראה בין "החלטתם"
ובין "חלטתם",
כי האחרון פירושו:
מיהרתם להסכים,
כאילו חטפתם הדבר מפי שמא אתחרט.
ורבים חשבו שהוא חידוש בלשון רש"י,
אך כבר מצינו כמוהו – וגם בהוראה זו – במלכים–א כ,
לג:
והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו …

לשאלה 6
ג
יש לעיין בסמוך

ברש"י פסוק יז

לא תגורו מפני איש –
לא תיראו.
דבר אחר לא תגורו,
לא תכניס דבריך מפני איש.
לשון (משלי י,
ה)
אוגר בקיץ:

וכן גם בדב'
לב,
כז

לולי כעס אויב אגור –
אם לא שכעס האויב כנוס עליהם להשחית ואם יוכל להם וישחיתם יתלה הגדולה בו ובאלהיו ולא יתלה הגדולה בי,
וזהו שנאמר פן ינכרו צרימו,
ינכרו הדבר לתלות גבורתי בנכרי,
שאין הגדולה שלו:

חשובה היא מבחינת תכנה שאלה ב2. יש לעיין בפסוק זה יחד עם הפסוקים הבאים:

שמות
כג,
ג:
ודל
לא
תהדר
בריבו

ו:
לא
תטה
משפט
אביונך

ויקרא
יט,
טו: לא
תשא
פני
דל
ולא
תהדר
פני
גדול

דברים
טז,
יט: לא
תטה
משפט
לא
תכיר
פנים

מעתה יובנו דברי רש"י המחפש רבותא בפסוקנו.
השאלות 7 א–ו אינן "דקדוקי עניות"
בדברי רש"י,
אלא דורשות את ההבנה הפשוטה בדבריו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמונה עשרה (תשי"ט)

פרשת דברים

פרק א',
א–ו

א. הקדמת הרמב"ן

הספר הזה עניינו ידוע שהוא משנה תורה,
יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות הצריכות לישראל,
ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם,
שכבר ביאר אותם להם,
והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה;
אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם,
פעם להוסיף בהן ביאור,
ופעם שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות,
כמו שיבואו בספר הזה בענייני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות,
וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העבירות.

ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצוות שלא נזכרו כלל…
וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים;
כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית…
ועל כן לא נאמר בספר הזה "וידבר ה'
אל משה לאמר צו את בני ישראל",
או "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם"
מצווה פלונית,
אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים,
שידבר עם יוצאי מצרים,
כי אולי לא נהגו באותן המצוות רק בארץ אף על פי שהן חובת הגוף…
או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ.

וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם,
כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במדת הרחמים,
וזה להודיע חסדיו עמהם לעולם,
שלא יאמר אדם:
"לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מידת הדין מתוחה כנגדנו –
ונאבד!"
ולכן הודיעם משה רבינו כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים,
כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו,
וכעניין שאמר הכתוב (תהלים קל,
ד)
"כי עמך הסליחה למען תורא".

1.
איזו תמיהה בסגנון ספר דברים רצה ליישב?

2.
לאלו מקומות בספר דברים ירמוז בדבריו?

3.
לדעת הרמב"ן קודמת לביאור התורה תוכחה והזהרת עוונות.
סמן את המקום בספר דברים שבו מסתיימת הקדמה זו ופותח ביאור המצוות!

**
4. לדעת הרמב"ן לא חזר במשנה תורה על דיני הקרבנות ועבודת הכהנים,
"מפני שהכהנים זריזים הם,
לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה". האין הפסוקים טז,ד;
יז,
א;
כד,
ה סותרים כלל זה?

**
5. התוכל למצוא על סמך המסופר בפרק א של פרשתנו טעם נוסף לכך,
למה לא צריך היה לחזור לכהנים על המצוות שלהם?

רמב"ן א,
א:

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל –
אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל על המצוות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן,
כמו שאמר (פסוק ה)
"הואיל משה באר את התורה הזאת",
כי על התורה ידבר.

ויחסר מפסוק ו "ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב"
מילת אמירה,
וכמוהו "כי נשני אלהים את כל עמלי",
"כי הפרני אלהים",
(בראשית מא,
נא–נב).

ושיעור הכתובים האלה:
אלה המצוות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן,
בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר,
ככל אשר צוה ה'
אותו אליהם.

והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב,
שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר:

"ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת…".
והטעם,
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצוות,
אמר להם בתחלת דבריו:
"ה'
אלהינו דבר אלינו בחורב –
אחרי שנתן לנו עשרת הדברים –
שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן,
וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה",
ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק "ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה'
אלהיך נותן לך כל הימים"
(להלן ד,
מ).
אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה,
א)
"שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום",
והתחיל בביאור התורה:
עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה,
ואחרי כן הודיעם יחוד ה'
"שמע ישראל ה'
אלהינו ה'
אחד"
(להלן ו,
ד),
וכל המצוות שבספר הזה.

ולכך יפרש בכאן "אשר דבר משה אל כל ישראל"
ושם "ויקרא משה אל כל ישראל",
כי ביאור התורה ותשלום המצוות צריך להיות במעמד כל ישראל,
כאשר היה במתן התורה,
ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת,
חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה,
ואמר (להלן ד,
מד–מה)
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל,
אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל"

והזכיר (להלן ד,
מו)
כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון,
והיא ארץ מואב הנזכר בכאן,
כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב,
רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא,
יג).

באור:

ייתכן שהוא שב על הספרים הקודמים,
כי כל אמרות ה'
נעוצות ומודבקות ראש ותוך וסוף.
ושיעור הפסוקים א–ב–ג–ד–ה כך הוא:
אלה (המצוות והחוקים אשר באו בספרים הקודמים)
הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל באחד עשר יום (אשר הלכו)
מחרב (ללכת)
דרך הר שעיר (אל א"י ולא באו כי אם)
עד קדש ברנע (ושם קרה מה שקרה ונגזר עליהם שלא ליכנס לארץ מיד…
כי אם לסוב את ההר ימים רבים עד תם כל הדור ההוא).
ויהי בארבעים שנה באחד…
דבר משה…
ואת עוג…
בעבר הירדן בארץ מואב (כאשר קרבו לגבול ארץ ישראל וראה משה שכבר בא יומו להאסף אל עמיו,
עתה)
הואיל משה באר (גמר בדעתו ללמד ולשנן את תורתו ולהוסיף באור במקום הצורך,
טרם מותו).

1.
מה הם "אלה הדברים"
לפי כל אחת משתי הדעות הנ"ל ואיזו משתיהן נראית לך קרובה לפשט?

*2.
מה הדמיון בין מקומנו לבין בראשית מא,
נא?
היכן מצינו כדוגמתם?

3.
מה פירוש "גרמו לכם זה וזה"?
לשם מה הוסיף הרמב"ן לפסוק ה,
א "אשר היו לפניו"?

*
4. מה קשה לרמב"ן בפסוקים ד,
מד;
ה,
א ולמה מפרשם במקומנו?

**
5. הידועים לך עוד מקומות בתורה המתפרשים בדרך זו:
"מפני שהאריך בדברי הפתיחה חזר הכתוב למקום שפסק"?

*
6. מה הקושי שרצה ליישב בפסקה האחרונה "והזכיר כי היה בעבר הירדן…"?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]

פרשת דברים

פרק א',
א –
ו

גם בשאלה א וגם בשאלה ב עוסקים אנו במבנה ספר דברים כולו ובאופיו.
הרמב"ן
עומד
על
מבנה
הספר
כולו
מלבד
במקומנו
בעוד
שלושה
מקומות:

דברים
ג,
כד (בסוף דבריו):

והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש,
שלא יעברו לארץ,
אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה,
אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצוות,
שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם.

דברים
ד,
מא:
אז
יבדיל
משה
שלש
ערים

… כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה,
ופתח להם בדברי התוכחות,
וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצוותיו למען ייטב להם,
אז אמר במעמדם לפניהם:
"עתה נקיים המצווה אשר ציוונו ה',
ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן,
ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה…"

ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם,
ואמר אליהם (להלן ה,
א)
"שמע ישראל את החקים ואת המשפטים…"
כי עתה יפתח במצוות ובביאור התורה,
כאשר פירשתי בתחילת סדר אלה הדברים:

והזכיר בכאן "ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן…
שני מלכי האמורי…"(ד,
מז).
והטעם,
כי שב להזכיר מה שאמר בתחילת הספר הזה (לעיל א,
ד)
כי ביאור התורה היה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי.
והוסיף בכאן לפרש,
כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם,
כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה.

ושוב
עוסק
הרמב"ן
בחלוקת
הספר
באמצע
פרשת
כי
תבוא

דברים
כו,
טז:

היום הזה ה'
אלהיך מצוך לעשות:
הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר ציווה אותו ה'
לחדש להם.
ולכך אמר:
"היום הזה ה'
אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים",
כי כבר השלמתי לך הכל.

מתוך שני המקומות שבגליוננו ומתוך שלושת המקומות שהבאנו בזה מתברר כל מבנה ספר דברים:

הקדמה לחלק הראשון הפסוקים א,
א –
ה

חלק
ראשון –
תוכחה דברים א,
ו –
ד,
כד

הקדמה לחלק השני, משנה תורה –
אזהרה בחוקים ומשפטים

ואף כאן פתח שוב בתוכחות:
ד,
א –
ד,
מ

חלק
שני אזהרה במצוות: ה,
א –
כו,
טז

חלק
שלישי כריתת ברית: כז,
ט –
לא,
יג

ואחרי כן באות שירות (האזינו וברכת משה)
וסיפור מות משה.

יעיין המורה עם תלמידיו במבנה הספר כולו אחרי קריאת דברי הרמב"ן בגיליון,
כי יש וגם לומדי תורה ואף בקיאים בה אין מבררים לעצמם קשרם של דברים ומבנהו של הספר כולו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)

פרשת דברים

א.
שאלה כללית:

אברבנאל
לסוף
פרשתנו:

ראה משה רבנו לבאר את המצוות וליעד שכר על עשייתן שהיא כבוד הארץ וירושתה,
ולפי שהיה אפשר שהשומעים זה יסתפקו במה שראו בהליכת אבותיהם במדבר ארבעים שנה,
וממה שראו שפעמים נלחמו והיו מנוצחים ופעמים נלחמו ונצחו את האויבים,
ופעמים עברו עליהם ולא נלחמו עמהם ליראתם אותם – ויאמרו:
"זה דרך טבע ולא מעשה נס",
הנה בעבור זה קודם באור המצוות – הודיען סבת העכוב במדבר,
שהיה בעוון המרגלים.

והודיעם,
שאם אבותם היו מנוצחים מן האמורי המלחמה,
היה זה להיותם נזופים מהש"י לפי שעלו ונלחמו הפך הצווי האלוהי.

ואם לא נלחמו עם בני עשו עמון ומואב,
היה זה מיני הצווי האלוהי לא ליראתם אותם.
ואם נצחו את סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן היה זה בכח האלוהי,
לא בגבורתם.

הסבר איזו שאלה כללית ביחס לפרשתנו רצה ליישב בתתו סיכום זה לפרשה?

לאילו מקורות בפרשתנו יתכוון באמרו "פעמים נלחמו…"
ו"פעמים נלחמו…"
ו"פעמים עברו…"?

ב.
שאלה כללית:

השווה:

דברים א'
כ"ב לבמדבר י"ג א'-ב'.

דברים ג'
י"ב לבמדבר ל"ב.

שים לב:
בדבר משה בפרשתנו על עניין המרגלים הוסיף כאן פרט אשר לא נאמר שם:
את דרישת העם לשלוח מרגלים.

בדבר משה בפרשתנו על ענין מתן עבר הירדן לשני השבטים וחצי,
ישמיט כאן מה שנאמר שם:
את בקשת השבטים לתת להם את הארץ הזאת.

מה הסבה שבעניין המרגלים הוסיף כאן מה שהשמיט שם ובעניין שני השבטים וחצי השמיט כאן מה שהאריך בו שם?

ג.
ג.
י"ב:

ואת
הארץ
הזאת
ירשנו
בעת
ההיא
מערוער
אשר
על
נחל
ארנון
וחצי
הר
הגלעד
ועדיו
נתתי
לראובני
ולגדי.

רש"י:

ד"ה את הארץ הזאת:
האמורה למעלה מנחל ארנון ועד הר חרמון.

ד"ה ירשנו בעת ההיא מערוער אשר על נחל ארנון:
אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו על "נתתי לראובני ולגדי"
אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה.

רמב"ן:

ד"ה את הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא:
… (אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל)
והנכון בעיני,
כי יאמרו:
ואת הארץ הזאת שירשנו בעת ההיא מערער לראובני,
וכן (שמות י"ח)
"והודעת להם את הדרך ילכו בה",
וכן רבים.

1.
* מה קשה לשניהם בפסוקנו?

2.
מה ההבדל בין שני היישובים לקושי הזה?

3.
במה דומה הפסוק משמות י"ח לפסוקנו?

4.
השווה את פסוקנו לפסוק ח':

"ונקח
בעת
ההיא
את
הארץ
מיד
שני
מלכי
האמורי".

למה נאמר שם "ונקח"
ובפסוקנו "ירשנו"?

ד.
** פסוקים י"ח–י"ט

אברבנאל:

ורמז משה בזה להאמינם בחוזק המלחמה,
שעם היות שישארו נשיהם וטפם ומקניהם בערים ההם לבדם,
לא ייראו ולא יפחדו מאויביהם שיבואו על ארצם וילכו בשבי,
נשיהם ובניהם וממונם,
כי ה'
ישמרם.
ולא יחמוד איש ארצם בעלותם עם אחיהם.
וזה באמת דבר גדול ופלא היה.

השוה דברי משה כאן לדברי השבטים בבמדבר ל"ב ט"ז–י"ט.

היכן מצא אברבנאל בכתוב את הרמז לדבריו הנ"ל?

כ"א:
ואת יהושע צויתי בעת ההיא

רבים תמהו:
למה לא באו דברי משה אלה ליהושע אחרי ג'
כ"ח,
הרי לכאורה שם מקומם,
ולמה באו הנה?

*
נסה ליישב את תמיהתם!

שאלות בטעמי המקרא

מ.
פרלמן,
קב'
יבנה

א.
דברים א'
מ"ה

ותשבו ותבכו לפני ה'

ולא–שמע
ה'
בקלכם
ולא
האזין
אליכם

אברבנאל

… והנה הביא ראיה שהיה זה בעונם ממה שהם עצמם הודו בדבר,
וזהו "ותשבו ותבכו לפני ה'",
ואע"פ ששערי דמעות ללא ננעלו,
אעפ"כ לא שמע ה'…

הכתב והקבלה:

לא היתה הבכיה על אשמתכם מתוך תשובה וחרטה,
כי אם על אשר רדפו והכו אתכם,
על שהוצרכתם לשוב אחור מפני האויב,
לכן לא שמע ה',
ולזה אמר "ותשבו ותבכו".

מלבי"ם:

ששבתם בתשובה

רד"צ הופמן:

הם שבו לקדש,
מקום שנמצא שם משה עם ארון הברית (במדבר י"ד מ"ד)
"ויעפלו לעלות אל–ראש ההר וארון ברית–ה'
ומשה לא–משו מקרב המחנה…",
אבל בכיה זאת לא היתה קשורה בתשובה,
רק תלונה על האסון שאירע…

1.
מה הם הפירושים השונים שניתנו למלה "ותשבו"?

2.
איך אפשר לפרש כאן מתוך השוואה עם במדבר י"א ד'?

והאספסף
אשר
בקרבו
התאוו
תאוה

וישבו
ויבכו
גם
בני
ישראל
ויאמרו
מי
יאכלנו
בשר.

3.
נראה,
שלפי דעת חלק הפרשנים דלעיל מקביל "ותשבו"
אל "וישבו"
של במדבר
י"ד
ל"ו
והאנשים
אשר
שלח
משה
לתור
את–הארץ
וישבו
וילונו
עליו
את–כל–העדה
להוציא
דבה
על–הארץ.

במה סותרים הטעמים הקבלה זאת,
ואיך יש –
כנראה –
לפרש את פסוקנו לפי דעת בעלי הטעמים?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושמונה (תשכ"ט)

פרשת דברים

א'
כ"ב–ל"ט

א.
השווה

השווה את תיאור הליכת המרגלים ושובם,
סיפורם ותגובת העם כפי שהם מסופרים בבמדבר וכפי שמציגם משה בדברים א':

1.
* התוכל להסביר את סיבת השינוי שבין במדבר י"ג כ"ז "ויספרו לו ויאמרו"
ובין דברים כ"ה "ויאמרו"?

2.
למה קיצר משה במסירת דברי המרגלים ומסר רק תחילת דבריהם?

3.**
השווה במדבר י"ג כ"ז לסוף דברים א'
כ"ה

רש"י במדבר כ"ה

ד"ה ויאמרו טובה הארץ:

מי הם שאמרו טובתה?
יהושע וכלב.

לפי דברי רש"י אלה,
לא חזר כאן משה על המסופר בבמדבר י"ג כ"ז כי אם על המסופר בבמדבר י"ד ז'-ח'.

התוכל להוכיח צדקת פירושו מלשון הכתובים?

4.
* השווה במדבר י"ג כ"ח לדברים א'
כ"ח.

מהו הדבר החשוב ששינה כאן משה ומהי הסיבה לשינוי זה?

5.
השווה במדבר י"ד א'-ב'
(עד "ויאמרו")
לתחילת דברים א'
כ"ז (עד "הוציאנו").
במה מורגש גודל חטאם בדברים יותר מאשר בבמדבר?

6**
הפחד –
מפני האויב –
היה כנראה הסיבה (או אחת הסיבות העקריות)
לחטאם.
לפיכך מזהירם משה – אחר כך (בפרשיות אחרות של ספר דברים)
מפני הפחד,
ורומז לדברי הפחד שלהם כאן.
באיזה פסוק?

ב.
דברי משה

1.
* הסבר את סיבת השינוי בלשון בין דברי ההרגעה של משה בפרקנו לבין דברי העידוד הצריכים להיאמר לפני צאתם למלחמה!

2.*
פסוק ל"ג בפרקנו ובמדבר י"ד י"ד מתארים שניהם את ההולכה המופלאה במדבר אחרי הענן ואחרי האש.

הסבר את המטרות השונות בפרקנו ובבמדבר י"ד שלשמן הובא התיאור הזה בשני המקומות.
(שים לב לשוני שבהקשר!).

דברי ה'
– (העונש)

הסבר את סיבת שינוי הלשון וסדר המילים,
ההוספות וההשמטות מתוך השוני שבסיטואציות בבמדבר י"ד ובמקומנו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלושים ושבע (תשל"א)

פרשת דברים

א'
ט'-י"ח

עיין גם דברים תשי"ב–תשי"ג

א.
שאלות מבנה

** לדעת ר'
דוד הופמן בפירושו לדברים (עמוד 3
ועמוד 14
Das Buch Deuteronomium)
נאמר תכנו העיקרי של פרק א'
בפסוקים ו'-ח'
ובפסוקים י"ט עד ב א'.
הפסוקים ט'-י"ח (שבהם עוסק גליוננו)
אינם אלא מאמר מוסגר:

1.
הסבר,
מדוע יש לראות את פרשתנו כמאמר מוסגר ומה הקשר בין עניינו של מאמר מוסגר זה לבין עניינו של כל הפרק.

2.
* הסבר,
מה מקום הברכה שמברך משה את ישראל (פסוק י"א)
בין הפסוקים האלה,
בין דברי משה שלא יוכל לשאת טרחם (פ'
ט'
ופ'
י"א)?

(הערה:
שאלה א נשאלה גם בשנת תשי"ב ולא נמצאו לה פותרים,
נסו הפעם לפתרה!
אם לא תמצאו פתרון שאלו ותענו!)

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ג.
א,
ט"ז.

שמע
בין
אחיכם
ושפטתם
צדק.

אור החיים:…
ושמעתי מפי חכם גדול,
חסיד בישראל,
חביב עלי כנפשי…
הלא הוא הרב משה בירדוגו זלה"ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר;
ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין,
היה מתבלבל שכנגדו.
והוא אמרו,
"שמע בין אחיכם",
שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם,
ובזה "ושפטתם צדק".

1.
מה קשה היה לו בפסוקנו?

2.
השווה דבריו לדברי הגמרא
סנהדרין
ז'
ע"ב:

א"ר חנינא:

אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו.
קרי ביה נמי "שמע בין אחיכם".

מה בין הגמרא לבין בעל אור החיים בביאור המושג "שמע בין"?