גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת עקב
פרק י'
י"ב–כ"ב
א.
1. מה הקשר בין פסוק י"ב לפסוקים הקודמים לו?
עיין
רש"י
יב,
ועתה
ישראל
– אף על פי שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו':
ספורנו י"ב
וְעַתָּה
יִשְׂרָאֵל. אִם כֵּן אַתָּה יִשְׂרָאֵל, הִשְׁתַּדֵּל עַתָּה לְתַקֵּן מְעֻוָּתְךָ מִכָּאן וָהָלְאָה,
וְהִתְבּונֵן מָה ה'
אֱלהֶיךָ
שׁאֵל
מֵעִמָּךְ.
שֶׁאֵינו שׁואֵל דָּבָר לְצָרְכו.
ב.
י,
י"ב.
כי מה ה'
שואל מעמך כי אם ליראה.
גמרא
ברכות
ל"ב
ע"ב:
אטו יראה מלתא זוטרתא (דבר קטן) היא?…
אין (=הן),
לגבי משה מלתא זוטרתא היא.
כדרבי חנינא דאמר:
משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן; קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול.
1. מהי הקושיה וכיצד יש להבין את תשובת הגמ'?
2.
כיצד עונה לקושיה הרמב"ן
רמב"ן י"ב
ױמה
ה' אלהיך
שואל
מעמך –
נמשך אל לטוב לך –
יאמר איננו שואל מעמך דבר שיהיה לצרכו אלא לצורכך,
כטעם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה ז),
רק הכל הוא לטוב לך.
ואמר הטעם כי לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה –
וכולם נותנים כבוד לשמו, איננו צריך לך.
רק באבותיך חשק ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים –
בכם שאתם מבחר זרעם, ולא בישמעאל ולא בעשו. וטעם כיום הזה – כי כן יהיה בכל זרעם לעולם. וכבר פירשתי (לעיל ז ז)
החשק והבחירה:
3. רש"י
יב
כי
אם
ליראה
וגו'
– רבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:
מה קשה לו ומהי תשובתו?
ג.
י,
טו
רמב"ן
ט"ו
וטעם
כיום הזה
– כי כן יהיה בכל זרעם לעולם. וכבר פירשתי (לעיל ז ז)
החשק והבחירה:
דברי הרמב"ן "וכבר פרשתיו" מוסבים
לדברים
ז' פסוק
ז'
ד"ה
חשק,
ד"ה
מאהבת
ה'.
1. מה פרושה של המלה "חשק"
ומה טעם החשק לפי דבריו שם?
2. מה פרוש הביטויים מתוך המדרש (שמות רבה מ"ב)
המובא בדבריו:
א.
"עזים".
ב.
"או
יהודי
או צלוב".
ד.
י,
י"ט
רמב"ן:
כי
גרים
הייתם
בארץ
מצרים –
מום שבך אל תאמר לחברך,
לשון רש"י.
וכבר פירשתי בסדר ואלה המשפטים (שמות כב כ):
ועיין:
שמות כ"ב,
כ'
רש"י
כי
גרים
הייתם
– אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך.
כל לשון גר,
אדם שלא נולד באותה מדינה,
אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:
האריך
ספר החנוך
במצוה
זו ואלה
סוף
דבריו:
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר עליה ומצער את הגרים או שמתרשל בהצלתם או בהצלת ממונם או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באומה, בטל עשה זה ועונשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה התורה עליהם: ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו,
ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזרין, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירתנו לרחם על כל מי שצריך עזר,
ועם המדות הללו נזכה להיות מרוחמים מאת ה'. והכתוב רמז טעם הצווי באמרו "כי גרים הייתם בארץ מצרים",
הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבד עלינו והשם יתברך ברחמיו ובחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן.
1. מה ההבדל בפרוש נמוק מצוה זו ("כי גרים הייתם")
בין רש"י,
רמב"ן,
ספר החנוך?
ה.
י,
כ
רש"י
כ'
את
ה'
אלהיך
תירא
– ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המידות הללו אז בשמו תשבע:
רמב"ן
ו', י"ג
… ובשמו
תשבע –
אינו מצוה שישבע,
אבל הוא אזהרה כי בשמו בלבד תשבע לא בשם אל אחר.
על כן כתוב אחריו, לא תלכון אחרי אלהים אחרים – שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו, שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם.
אבל בגמרא של מסכת תמורה דרשו אותו בשבועת אמת דשריא, אמרו בשמו תשבע דאמר רחמנא למה לי,
אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת ה'
תהיה בין שניהם,
תנהו ענין לשבועות דעלמא דשריין,
ואם אינו ענין לשבועה דמצוה דנפקא ליה מן ובו תדבקון (להלן יג ה),
תנהו ענין לשבועה דחול:
וראיתי עוד בתנחומא אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי,
אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המדות הללו, את ה' אלהיך תירא, שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף איוב, ואותו תעבוד, שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד, ובו תדבק, וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (לעיל ד כד)
כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק, אם יש לך כל מדות אלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע,
עד כאן לשון אגדה זו.
והנה פירוש הכתוב לדעתם, "ובשמו תשבע" רשות שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד, כאלו אמר את ה' אלהיך תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה, ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המדות הללו…
ואלה דברי הרמב"ם בספר המצוות:
"מצוה ז' היא שצוונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד,
והוא אמרו יתברך "ובשמו תשבע". ובבאורו עוד אמרו:
אמרה התורה "תשבע בשמו" ואמרה התורה "לא תשבע"? רצונה לאמר: כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה".
1. מה בין רש"י לרמב"ן בפרוש המלים "ובשמו תשבע"
2. מה בין שניהם לרמב"ם?
עצה
טובה: לפרק י' פסוק י"ב:
לברור המושגים אהבה ויראה.
עיין רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה א'-ב'.
הלכה א.
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך,
ונאמר את ה'
אלהיך תירא.
הלכה ב
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו,
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם,
כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת עקב
פרק י'
י"ב–כ"ב
(עייין לפרשה זו גם גליון עקב תש"ב)
א.
י,
י"ב
ועתה
ישראל
מה
ה'
שואל
מעמך
כי
אם
ליראה…
השוה:
שמו"א'
י"ב
י"ג
ועתה
הנה
המלך
אשר
בחרתם…
והנה
נתן
ה'
עליכם
מלך
ירמיהו
ב' י"ח ועתה
מה
לך
לדרך
מצרים
לשתות
מי
שחור…
הסבר לפי כל המקומות הנ"ל מה מובנה של המלה "ועתה"
כאן?
ב.
י,
יב
ועתה
ישראל
מה
ה'
שואל
מעמך
כי
אם
ליראה.
אור
החיים:
… כשאמר הכתוב "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה…"
דקדק לומר "ועתה"
– פירושו מה שהוא שואל ליראה הוא עתה,
בזמן הזה שאתה בא לישא עול האלוקות,
אבל אין זו תכלית מה שחפץ ממנו,
אלא שזה יעמידנו בנדר האהבה,
– ולדרך זה יתישב מאמר "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה".
1.
הסבר מהו הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?
2. במה שונה הוא בפירושו למלת "עתה"
מן הפירוש המתקבל לנו מתוך השוואת הפסוקים בשאלה א?
ג.
י,
ט"ז:
ומלתם
את
ערלת
לבבכם
וערפכם
אל
תקשו
השוה
ל' ו':
ומל
ה'
אלוקיך
את
לבבך.
(וכן ראה ביחזקאל שני הפסוקים:
י"ח
ל"א:
ועשו
לכם
לב
חדש
ורוח
חדשה
ל"ו
כ"ו:
ונתתי
לכם
לב
חדש
ורוח
חדשה.)
לכאורה נראה ששני פסוקים אלה סותרים זה לזה.
1.
הסבר כיצד יתקיימו שני אלה?
עיין:
רמב"ן
ל' ו'
ומל
ה' אלהיך
את לבבך
– זהו שאמרו (שבת קד א)
הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.
אבל לימות המשיח,
תהיה הבחירה בטוב להם טבע,
לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.
והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב,
ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.
וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון,
שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט):
וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל –
לב),
הנה ימים באים נאם ה'
וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.
ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם,
ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי:
וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז)
ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו'
ועשיתי את אשר בחקי תלכו,
והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.
וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב)
והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א),
אלו ימות המשיח,
שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה,
כי הזכות והחובה תלויים בחפץ:
2.
בשתי דרכים מיישב הרמב"ן את הניגוד הנ"ל.
הסבר את כל אחת מהן ומה ההבדל ביניהן?
ד.
י,
ט"ז
ומלתם את ערלת לבבכם.
ראב"ע
בהקדמתו
לפירושו
(השני,
שאינו
מודפס
בספרינו) לתורה:
ואם מצאנו כתוב בתורה שאין הדעת סובלת,
/ נוסיף או נתקן (כונתו:
נבאר ונפרש) כפי היכולת, / על דרך משפט הלשון /
אשר חקק אדם הראשון; / גם במצוות נעשה כן, / אם הדבר כמשמעו לדעת לא יכן, / כמו "ומלתם את ערלת לבבכם" / כי על המצוות נאמר (ויקרא י"ח ה') "אשר יעשה אותם אדם וחי בהם", / וכי הוא צונו,
שנרצחנו כאכזרי?
וכן
עיין גם:
ראב"ע
שמות י"ג
ט'
והיה
לך
יש חולקין על אבותינו הקדושים, שאמר כי לאות ולזכרון, על דרך כי לוית חן הם לראשך,
וענקים לגרגרותיך (משלי א, ט),
גם וקשרתם לאות על ידיך (דבר'
ו,
ח)
כמו קשרם על לוח לבך תמיד (משלי ו, כא),
גם וכתבתם על מזוזות ביתך (דבר'
ו,
ט),
כמו כתבם על לוח לבך (משלי ג ג).
ומהו שיהיה לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך,
כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים.
ואין זה דרך נכונה, כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל,
ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה,
רק הוא כמשמעו,
על כן לא נוציאנו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת,
כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר'
י,
טז),
שנצטרך לתקנו לפי הדעת, וא"ר משה הכהן,
כי יד ברוב המקרא היד השמאלית, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי'
מח,
יג),
ידה ליתד תשלחנה (שופ'
ה,
כו),
ודברי קבלה חזקים ואין צריכין חזוק:
פסוקנו משמש לו הוכחה לנכונות אחת מן הדרכים בפרוש התורה.
1.
הסבר לאיזו דרך יתכון וכיצד הוא נשען על פסוקנו.
2.
הסבר את בטויו בשמות ג'
ט'
"שנצטרך לתקנו לפי הדעת".
ה.
י,
י"ז:
כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים…
…
אשר
לא
ישא
פנים
ולא
יקח
שוחד
י"ח:
עושה
משפט
יתום
ואלמנה
אוהב
גר
לתת
לו
לחם
ושמלה.
1.**
מה הקשר בין פסוקים אלה ובין הפסוקים שקדמו להם.
2.
נאמר
בגמ' מגילה
ל"א:
אמר ר' יוחנן:
כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקבה"ו,
אתה מוצא ענוותנותו.
דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים י') "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים" וכתיב בתריה: "עושה משפט יתום ואלמנה אוהב גר לתת לו לחם ושמלה".
שנוי בנביאים (ישעיה נ"ז)
"כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון"
וכתיב בתריה "ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
משולש בכתובים, דכתיב (תהילים ס"ח ח'): "סולו לרוכב בערבות בית שמו ועלזו לפניו",
וכתיב בתריה "אבי יתומים ודין אלמנות אלוהים במעון קדשו".
א.
הסבר את המושגים "גבורתו"
"ענותנותו".
ב.
הסבר רעיונו של ר' יוחנן.
בפני איזו השקפות בלתי נכונות רצה הכתוב לשמור עלינו,
ע"י העמידו אצל "גבורתו"
את "ענותנותו",
ומה הין הדעות העלולות להוצר,
לו היה הכתוב מבליט ר'
את זה או את זה?
ג.**
היכן מצינו שגם מסדרי התפילות הקפידו על כך להעמיד אצל "גבורתו"
גם "ענותנותו"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)
פרשת עקב
י'
י"ב–כ"ב
עיין גם בגליונות עקב תש"ב ובייחוד תשי"ג שעסקו שניהם בפסוקים אלה וצרפם לגליונננו!
א.
י,
י"ב
ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך
כי
אם
ליראה
את
ה'
אלוקיך
ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך
י"ג לשמור
את
מצוות
ה'
ואת
חקותיו…
ר'
יוסף
אלבו: ספר
העיקרים
מאמר ג'
ל"א:
התכלית המושג אל הנפש בהיותה בגוף מצד קיום מצות התורה אינו אלא שתקבע בנפש תכונת יראת ה'
יתברך,
וכשיהיה בה התאר הזה "ליראה את ה'
הנכבד והנורא תתעלה הנפש ותוכל להשיג החיים הנצחיים…"
… ולזה יהיה מה שנאמר בתורה (דברים ו' י"ג;
י'
כ')
"את ה' אלוקיך תירא" אע"פ שהיא מצוה פרטית –
הנה היא כלל כל מצוות התורה או מצוות רבות ממנה, לפי שהיראה היא התכונה הנקנית באמצעות מצות התורה והיא התכונה היותר משובחת שישיג האדם ולא תושג כי אם אחר עמל רב והשתדלות גדול,
שהרי אברהם אבינו לא נאמר עליו "ירא אלוקים" עד סוף נסיונותיו,
שאמר הכתוב עליו (בראשית כ"ב)
"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"
כלומר:
כבר הגעת אל התכונה המשובחת שאפשר שישיג האדם בעולם הזה, כדי שיזכה לחיי העולם הבא.
ועבור זה הזהיר התורה במקומות רבים על התכונה הזאת.
אמרה:
"ויראת מאלוקיך, אני ה'" (ויקרא י"ט);
וכן (דברים ו') "את ה' אלוקיך תירא".
לפי שהתכונה הזאת קשת ההשגה מאד ועם כל זה תושג בשמירת מצוות התורה,
בעבור זה אמר הכתוב: (דברים י' י"ב)
"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה'
אלוקיך…
לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו"…
ובארו על זה הדרך, כי משה היה אומר לישראל גודל הפלגת חסדי ה',
כי מן הדין היה ראוי אל האדר ליראה את ה' וללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לב ונפש, כדי שישיג שלמותו הנפשית, ולפי שזה ענין קשה מאד,
שיגיע האדם אל המדרגה הראויה מן היראה והאהבה והעבודה בכל לב ובכל נפש – הקל עליו ה'
יתברך,
כי תחת כל זה צוהו לשמור חוקות ה' ומצוותיו בלבד, ובזה תושג מדרגת התכונה המגעת לו מצד העבודה בכל לב ובכל נפש.
ויהיה פירוש הפסוק כן: ועתה,
ישראל,
הסתכל גדל הפלגת חסדי ה',
מה הוא שואל מעמך, כי אינו שואל מעמך כי אם תחת יראת ה'
ותחת לכת בדרכיו ולאהבה אותו ותחת עבודתו בכל לב ובכל נפש שהיית מחויב לעשות, אינו שואל כי אם לשמור מצוות ה'
ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום, "לטוב לך", כלומר:
וכל זה לטוב לך, כי באמצעות שמירת מצוות התורה יושג התכלית האנושי, שהיה ראוי שישיגהו האדם בעמל גדול ובטורח מופלג באמצעות היראה והאהבה והעבודה אל ה' יתברך בכל לבו ובכל נפשו.
והבן את הפירוש בזה הפסוק,
כי הוא מופלג מאד,; תוסר בו הקושיה שהקשו עליו:
גמ'
ברכות י"ב ע"ב:
אטו יראה מלתא זוטרתא היא?!
(דבר קטן הוא?)
ותרצו:
"אין (=הן)
לגבי משה מלתא זוטרתא היא".
ואין תירוץ זה מספיק, כי יש לבעל דין לחלוק ולומר: אין ראוי שיאמר העשיר המופלג לעני שאין לו כלום:
"מה אני שואל מעמך כי אם אלף זהובים"! לפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא וקשה ההשגה ואין העשיר מדבר בזה נכונה.
ולפי דרכנו מתפרש יפה, כי אין יתברך מבקש דבר שהוא קשה ההשגה אלא קיום מצוות התורה, כי תכונת היראה המשך (=תוצאה)
אל קיום מצוות התורה, וכן באר דוד (תהילים קי"א)
"ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" – כי מבחר ועיקר החכמה להשיג יראת ה'
כי "ראשית"
כמו (עמוס ו' ו')
"וראשית שמנים יומשחו"
ובארו חז"ל (ברכות מ"ב)
"ללומדיהם"
לא נאמר, אלא,
"שכל טוב לכל עושיהם", לומר,
כי מעשה המצוה מביא אל התכלית המושג,
מצד ההשגה, שהכל מודים עליו שהוא עיקר תכלית האדם.
וכן נמצא באיוב (כ"ח כ"ח)
"ויאמר לאדם: הן יראת ה'
היא חכמה". כלומר תכלית החכמה להשיג יראת ה'.
1. מה הקושי הגדול בפסוקנו שבקש ר' יוסף אלבו ליישב?
2.
הסבר את דבריו האחרונים לפני התחילו לפרש פסוקנו "ובזה תושג מדרגת התכונה המגעת לו…"
3.
לכאורה סוטה ר'
יוסף אלבו בפירושו סטיה גדולה מפשוטו של מקרא. במה?
4.**
כיצד אפשר בכל זאת להתאים דבריו עם כונת הפסוק?
5.**
במה עוזר הפסוק ממזמור קי"א להוכיח צדקת פירושו?
6.**
למה הוסיף עוד ראיה מספר איוב, במה עולה היא על ראיתו מספר תהילים להוכיח צדקת פירושו?
7.**
למה הוסיף עוד את דברי חז"ל (ברכות מ"ב)
בין שתי הוכחות מתהילים ובאיוב במה מחזקים דבריהם את פירושו לפסוקנו?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
מה קשה לו בפסוקנו? |
י"ב |
|
מה קשה לו בפסוקנו, האם זהו אותו קושי שאותו מיישב ר' ** בעל הסבר – למה הם הפכים? |
י"ב |
|
מה קשה לו בפסוקנו? |
י"ג |
|
** מה קשה לו בפסוקנו ** מה ראה רש"י להוסיף "הכל" |
י"ד |
|
* מקשה התוכל ליישב דברי רש"י? |
י"ז |
ג.
ח,
י"ז.
אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד.
רמב"ן:
ופירושו בשוחד שאפילו חסיד גמור שיעבור עברה,
לא יקח ממנו מצוה ממצוותיו בשוחד לכפר לו, אבל יענישהו על חטאיו ויגמול לו ככל טובותיו.
והנכון בעיני שיאמר – "אשר לא ישא פנים" וגדולי בני אדם בריבם עם קטניהם ולא יקח שוחד מעשירים בריבם עם דל,
כי הוא "עושה משפט יתום ואלמנה" מן הגדולים וקבע את קובעיהם נפש. (המלים האחרונות ברמב"ן לקוחות ממשלי כ"ב כ"ג).
1.**
האם שונה הרמב"ן בפירושו זה מפירושו של רש"י או לא?
2.* מה ראה הרמב"ן לבכר פירושו השני על הראשון, במה עולה השני על הראשון?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
פרשת עקב
י'
פסוק כ'
א.
י,
כ
את ה' אלוהיך תיראו ואותו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע
תנחומא
מטות א':
(במדבר
ל"ה)
"איש
כי ידור
נדר
לה'",… אמר להם הקבה"ו לישראל: הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בהן סופו למעול בשבועות והמועל בשבועות כופר בו בקבה"ו ואין לו מחילה לעולם,
שנאמר (שמות כ') "כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא".
אמר להם הקבה"ו לישראל: לא תהיו סבורין שהותר להשבע ושמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להשבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות האלה, שנאמר:
"את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק" ושתהיו כאותם שלושה שנקראו יראי אלוהים, ואלו הן אברהם,
איוב ויוסף, אברהם דכתיב (בראשית כ"ב)
"כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה";
איוב דכתיב (איוב א') "תם וישר וירא אלוהיך"; יוסף דכתיב (בראשית מ"ב)
"את האלוהים אני ירא"; "ואותו תעבוד" – אם אתה מפנה עצמך לתורה ולמצוות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר "ואותו תעבוד"…
אם יש בך כל המדות האלה אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי.
רמב"ם
הלכות
שבועות
פרק י"א
הלכה א':
כשם ששבועות שוא ושקר בלא תעשה –
כן מצות עשה שישבע מי שנתחייב בשבועה בבית דין בשם, שנאמר "בשמו תשבע" – זו מצות עשה,
שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא,
והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.
1. מה ההבדל בין המדרש לבין הרמב"ם בתפישתו התחבירית של פסוקנו?
2. לשם מה מביא המדרש נוסף על פסוקנו גם את הפסוק מתוך ירמיהו ב';
במה אף הוא מסייע ללקח שרצה ללמד!
3.**
מהו הנגוד הרעיוני שבין מדרש תנחומא לבין דעת הרמב"ם?
4.**
למה לא הביא המדרש את שלשת הצדיקים יראי אלוהים,
בסדר הזמני: אברהם יוסף איוב?
ב.
ספר החנוך פ'
עקב מצוה תל"ה:
להשבע בשמו בה'
בעת שנצטרך להחזיק דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחוקו יתברך והגדולה והרוממות, ועל זה אמרה התורה "ובשמו תשבע"…
משרשי המצוה הזו כי בהיותנו מקיימים דברנו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור.
הסבר מה ההבדל בטעם המצוה בין דעתו לדעת הרמב"ם שהובאה לעיל בשאלה א'?
רמב"ם
ספר
המצוות:
"מצוה
ז' היא שצוונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד,
והוא אמרו יתברך "ובשמו תשבע". ובבאורו עוד אמרו:
אמרה התורה "השבע בשמו" ואמרה התורה "לא תשבע"? רצונה לאמר: כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצוה לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה.
ר'
אליהו
מזרחי
בפירושו
לרש"י
על התורה
… אבל הרמב"ם ז"ל סמך על מה שאמרו:
אמרה תורה "השבע בשמי" ומארה תורה "אל תשבע בשמי",
כלומר כמו שהשבועה שאינה צריכה נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצרך חובה והיא מצות עשה.
ואני תמה, האי סמך על מאמרם זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצרך חובה,
והיא מצות עשה – והלא הוא אשר למדנו דרכי המתחייבין, ואיך לא השגיח בזה וחייב מה שחייב?
וכי אם אמר הרופא לחולה:
"אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בזמן שאתה חולה – ותאכל צונן ותשכב בטבח בזמן שאתה בבריאות",
יתחייב מזה שיהיה דבורו השני כמו דבורו הראשון. וכמו שהראשון חיובי שלא יאכל,
כן דבורו השני חיובי שיאכל וישכב? הוא שקר בלא ספק!
אלא הראשון חיובי והשני רשותיי,
שמאחר שהוא בריא לא יזיקו.
ואם אמר לך:
לא תאכל תאנים ותאכל רימונים – לא יחוייב שיהיה מחויב לאכל רמונים כמו שהוא מחוייב שלא לאכל תאנים. והתורה עצמה אמרה "לא תאכל עליו חמץ ז'
ימים תאכל עליו מצוה", ופירושו שאי אתה רשאי לאכל חמץ אבל אתה רשאי לאכול מצה.
ואם לא תאכל אלא פרות אינך עובר בעשה… אף כאן אמרה התורה: אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה, ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שצריכה, לא שהוא חובה להשבע.
1.
הסבר מהי טענת הרא"ם על הרמב"ם?
2. מה פירוש הביטוי "הוא אשר למדנו דרכי המתחייבים"?
**
ר'
אברהם
אליגרי
בעל "לב
שמח" על
ספר
המצוות
להרמב"ם
הבא לסתר
את השגות
הרמב"ן
ואחרים
על דברי
הרמב"ם,
טוען
נגד דברי
הרא"ם
הנ"ל.
הנה הוא מודה שאין לו מקום להכחיש,
שהרמב"ם הוא המלמד לאדם דעת דרכי החיובים,
ותימה על עצמו,
דאם כן היה לו למשכוני נפשיה עליה לטרוח ולעיין,
להצילו בנפשו, למצוא לו (=לרמב"ם)
צד זכות, כי קשה הדבר מאד לגזור עליו, שלא השגיח בזה,
ושחייב מה שאינו מתחייב! ואני הצעיר אומר,
שיפה השגיח ויפה חייב…
כשנדקדק היטב נמצא שהנמשל נבדל מאותו משל (של הרופא האומר לחולה אל תאכל… ותאכל…)
בשני הבדלים, והוא אשר מביא שגם החיובים המתחייבים מהם יהיו נבדלים:
אין החיוב המתחייב מן המשל דומה אל המתחייב מן הנמשל…
1.
התוכל למצוא מה היא –
אפוא – השגיאה ההגיונית בדברי ר' אליהו מזרחי –
ומה הם שני הדברים שבהם אין המשל דומה לנמשל?
ג.
י,
יג
את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבד ובשמו תשבע.
רמב"ן
ו, י"ג
ד"ה
ובשמו
תשבע: אינה מצוה שישבע אבל הוא אזהרה, כי בשמו לבד תשבע לא בהם אל אחר, על כן כתוב אחריו (פ'
י"ד שם) "לא תלכון אחרי אלוהים אחרים מאלוהי העמים…",
שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלה, שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם, ולא תשבעו בשמם;
אבל בגמרא של מסכת תמורה (ג'
ב')
דרשו אותם בשבועה אמת דשריא (=שהתירו להשבע בשם ה')… וראיתי עוד בתנחומא:
"אמר להם הקבה"ו לישראל: לא תהיו סבורין,
שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להשבע אלא אם יהיו בכם כל המדות הללו…"
(ע'
דברי התנחומא שהובאו בשאלה א').
והנה פירש הכתוב לדעתם "ובשמו תשבע" רושת,
שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד,
כאלו אמר "את ה' תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה".
ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה,
דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המידות הללו.
או יאמר:
"את
ה' אלוהיך
תירא" ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שיהיה שמו לך לשבועה, כי ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו ויהיה פירוש "ואותו תעבוד", לדעתם,
שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו טפל,
עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות פרק ד')
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים",
שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו,
יאכל וישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה',
כענין שאמר (בראשית רבה ט',
על הפסוק בראשית א' ל"א)
"והנה טוב מאד"
– זו שנה. וכי שנה טובה היא? אלא מתוך שהוא ישן קמעא,
הוא עומד ועוסק בתורה. ויתרון בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהילים קט"ו)
"אהללה ה' בחיי אזמרה לאלוהי בעודי" – וזה פירוש נכון.
1.
הרמב"ן מביא בזה שלשה פרושים:
(הראשון "אינה מצוה וכו'…";
השני:
דעת רבותינו בתנחומא,
השלישי:
שעתו החל מן "או יאמר…")
הסבר מהו ההבדל בין שלשתם!
2.
כיצד מפרש הרמב"ן את המושג "להישבע בשמו" בפירושו האחרון בניגוד לדעת כל הפרשנים האחרים?
3. במה שונה הרמב"ן בפירושו לתהילים קמ"ו פ' ב'
מן הפירוש הרגיל?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחת לפי הבנתו.
שאלות בטעמי המקרא פרשת עקב
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
דברים י' ט"ו.
רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בהם מכל העמים כיום הזה.
ראב"ע:
ד"ה
ויבחר
בזרעם: והם אתם, וזה טעם "בכם".
1. מה הקושי בפסוקנו?
2. במה סוטה הראב"ע בפירושו מטעמי המקרא?
3. מה יהיה פירוש פסוקנו בהתאם לטעמים?
ב.
דברים י"א י"ז.
וחרה אף ה'
בכם וצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה.
לחרון אף ה'
שתי תוצאות:
א)
עצירת גשמים. ב)
בצורת.
האם פסוק הטעמים מתיישב עם הסבר זה אם לא?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
פרשת עקב
י'
פסוק כ'
א.
י,
כ
את
ה'
אלוהיך
תירא
ואותו
תעבד
ובו
תדבק
ובשמו
תשבע
תנחומא
מטות א:
(במדבר
ל"ה)
"איש
כי ידור
נדר
לה'"… אמר להם הקב"ה לישראל: הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בהן סופו למעול בשבועות והמועל בשבועות כופר בו בקבה"ו,
ואין לו מחילה לעולם, שנאמר (שמות כ') "כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא".
וכתוב אחד אומר (ירמיהו ג')
"ונשבעתי חי ה'
באמת משפט ובצדקה":
אמר להם הקבה"ו לישראל:
לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי אפילו באמת,
אין אתם רשאים להשבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות האלה,
שנאמר:
"את השם אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק"
ושתהיו כאותם שלושה שנקראו יראי אלוהים,
ואלו הן אברהם,
איוב ויוסף,
אברהם דכתיב (בראשית כ"ב)
"כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה":
איוב דכתיב (איוב א')
"תם וישר וירא אלוקים":
יוסף דכתיב (בראשית מ"ב)
"את האלוהים אני ירא":
"ואתו תעבוד"
– אם אתה מפנה עצמך לתורה ולמצוות ואין לך עבודה אחרת,
לכך נאמר "ואותו תעבוד"…
אם יש בך כל המדות האלה אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי.
רמב"ם
הלכות
שבועות
פרק י"א
הלכה א':
כשם ששבועה שוא ושקר בלא תעשה –
כן מצות עשה שישבע מי שנתחייב בשבועה בבית דין בשם,
שנאמר "בשמו תשבע"
– זו מצות עשה,
שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא,
והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.
1.
מה ההבדל בין המדרש לבין הרמב"ם בתפישתו התחבירית של פסוקנו?
2.
לשם מה מביא המדרש נוסף על פסוקנו גם את הפסוק מתוך ירמיהו ב':
במה אף הוא מסייע ללקח שרצה ללמד?
3.**
מהו הנגוד הרעיוני שבין מדרש תנחומא לבין דעת הרמב"ם?
4.**
מדוע לא הביא המדרש את שלשת הצדיקים יראי אלוהים,
בסדר הזמני:
אברהם יוסף איוב?
ב.
ספר החנוך פ'
עקב מצוה תל"ה:
להשבע בשמו בה'
בעת שנצטרך להחזיק דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחוקו יתברך והגדולה והרוממות, ועל זה אמרה התורה "ובשמו תשבע"…
משרשי המצוה הזו כי בהיותנו מקיימים דברנו בשמו הגדול תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור.
הסבר מה ההבדל בטעם המצוה בין דעתו לדעת הרמב"ם שהובאה לעיל בשאלה א'?
רמב"ם
ספר
המצוות:
"מצוה ז' היא שצוונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד,
והוא אמרו יתברך "ובשמו תשבע". ובבאורו עוד אמרו:
אמרה התורה "השבע בשמו" ואמרה התורה "לא תשבע"? רצונה לאמר: כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצוה לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה.
ר'
אליהו
מזרחי
בפירושו
לרש"י
על התורה
… אבל הרמב"ם ז"ל סמך על מה שאמרו:
אמרה תורה "השבע בשמי" ומארה תורה "אל תשבע בשמי",
כלומר כמו שהשבועה שאינה צריכה נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצרך חובה והיא מצות עשה.
ואני תמה, האי סמך על מאמרם זה לחייב ממנו שהשבועה בעת הצרך חובה,
והיא מצות עשה – והלא הוא אשר למדנו דרכי המתחייבין, ואיך לא השגיח בזה וחייב מה שחייב?
וכי אם אמר הרופא לחולה:
"אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב בזמן שאתה חולה – ותאכל צונן ותשכב בטבח בזמן שאתה בבריאות",
יתחייב מזה שיהיה דבורו השני כמו דבורו הראשון. וכמו שהראשון חיובי שלא יאכל,
כן דבורו השני חיובי שיאכל וישכב? הוא שקר בלא ספק!
אלא הראשון חיובי והשני רשותיי,
שמאחר שהוא בריא לא יזיקו.
ואם אמר לך:
לא תאכל תאנים ותאכל רימונים – לא יחוייב שיהיה מחויב לאכל רמונים כמו שהוא מחוייב שלא לאכל תאנים. והתורה עצמה אמרה "לא תאכל עליו חמץ ז'
ימים תאכל עליו מצוה", ופירושו שאי אתה רשאי לאכל חמץ אבל אתה רשאי לאכול מצה.
ואם לא תאכל אלא פרות אינך עובר בעשה… אף כאן אמרה התורה: אי אתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שאינה צריכה, ואתה רשאי שתשבע בשמי שבועה שצריכה, לא שהוא חובה להשבע.
1.
הסבר מהי טענת הרא"ם על הרמב"ם?
2. מה פירוש הבטוי "הוא אשר למדנו דרכי המתחייבים"?
3.**
ר'
אברהם
אליגרי
בעל "לב
שמח" על
ספר
המצוות
להרמב"ם
הבא לסתר
את השגות
הרמב"ן
ואחרים
על דברי
הרמב"ם,
טוען
נגד דברי
הרא"ם
הנ"ל:
הנה הוא מודה שאין לו מקום להכחיש,
שהרמב"ם הוא המלמד לאדם דעת דרכי החיובים,
ותימה על עצמו,
דאם כן היה לו למשכוני נפשיה עליה לטרוח ולעיין,
להצילו בנפשו, למצוא לו (=לרמב"ם)
צד זכות, כי קשה הדבר מאד לגזור עליו, שלא השגיח בזה,
ושחייב מה שאינו מתחייב! ואני הצעיר אומר,
שיפה השגיח ויפה חייב…
כשנדקדק היטב נמצא שהנמשל נבדל מאותו משל (של הרופא האומר לחולה אל תאכל… ותאכל…)
בשני הבדלים, והוא אשר מביא שגם החיובים המתחייבים מהם יהיו נבדלים:
אין החיוב המתחייב מן המשל דומה אל המתחייב מן הנמשל…
התוכל למצוא מה היא –
איפוא – השגיאה ההגיונית בדברי ר' אליהו מזרחי –
ומה הם שני הדברים שבהם אין המשל דומה לנמשל?
ג.
ו,
יג
רמב"ן
ו' פסוק
י"ג
את
ה' אלוהיך
תירא
ואותו
תעבד
ובשמו
תשבע. ד"ה ובשמו תשבע:
אינה מצוה שישבע אבל הוא אזהרה, כי בשמו לבד תשבע לא בהם אל אחר, על כן כתוב אחריו (פ'
י"ד שם) "לא תלכון אחרי אלוהים אחרים מאלוהי העמים…",
שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלה, שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם, ולא תשבעו בשמם;
אבל בגמרא של מסכת תמורה (ג'
ב')
דרשו אותם בשבועה אמת דשריא (=שהתירו להשבע בשם ה')… וראיתי עוד בתנחומא:
"אמר להם הקבה"ו לישראל: לא תהיו סבורין,
שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להשבע אלא אם יהיו בכם כל המדות הללו…"
(ע'
דברי התנחומא שהובאו בשאלה א').
והנה פירש הכתוב לדעתם "ובשמו תשבע" רושת,
שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך הכבוד,
כאלו אמר "את ה' תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה".
ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה,
דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המידות הללו…"
והנה פירש הכתוב לדעתם "ובשמו תשבע" רשות,
שיתיר לנו להשבע בשמו על דרך כבוד,
כאלו אמר "את ה' תירא אבל בשמו תשבע ולא תירא מזה".
ומפני ששם ההיתר הזה אחר היראה והעבודה,
דרשו שאין היתר לשבועה אלא לאחר כל המידות הללו.
או יאמר: "את ה' אלוהיך תירא" ותהיה יראתו גדולה על פניך עד שיהיה שמו לך לשבועה, כי ברצותך לקיים כל דבר תשבע בשמו ויהיה פירוש "ואותו תעבוד", לדעתם,
שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו טפל,
עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות פרק ד')
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים",
שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו,
יאכל וישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה',
כענין שאמר (בראשית רבה ט',
על הפסוק בראשית א' ל"א)
"והנה טוב מאד"
– זו שנה. וכי שנה טובה היא? אלא מתוך שהוא ישן קמעא,
הוא עומד ועוסק בתורה. ויתרון בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהילים קט"ו)
"אהללה ה' בחיי אזמרה לאלוהי בעודי" – וזה פירוש נכון.
1.
הרמב"ן
מביא בזה
שלשה
פרושים: (הראשון "אינה מצוה וכו'…";
השני:
דעת רבותינו בתנחומא,
השלישי:
שעתו החל מן "או יאמר…")
הסבר מהו ההבדל בין שלשתם!
2.
כיצד מפרש הרמב"ן את המושג "להשבע בשמו" בפירושו האחרון בנגוד לדעת כל הפרשנים האחרים?
3. במה שונה הרמב"ן בפירושו לתהילים קמ"ו פ' ב'
מן הפירוש הרגיל?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחת לפי הבנתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
עקב
פרק י' פסוק כ'
בכל הגליון הזה התרכזנו בהבנת פסוק אחד בלבד.
פעמיים חוזר פסוק זה בחומש דברים בו'
י"ג ובמקומנו והפעם בתוספת של ובו "הדבק".
שם הקשרים בין הפסוק הזה לבין הפסוקים הקודמים לו והבאים אחריו ברורים.
אסור שכחת ה'
– לעומת זה את ה'
אלוקיך תירא ואותו תעבד ובשמו תשבע –
ושוב אסור הליכה אחרי אלוהים אחרים מאלוהי הארץ –
וכל זה מתוך ההתראה הכללית שבואם לארץ והשתרשותם בה לא תביאם ללכת אחרי אלוהי הארץ.
במקומנו קשה להבין את ההקשר.
אחרי ספור חטאי העם במדבר,
אחרי ההדגמה של קשיות עורף ט' א'-י"א פותח משה שוב באזהרה ובדרישה "ליראה את ה'
ואת ענותנותנו"
(י"ב–י"ג)
אחרי זה באים פסוקים המזכירים את גדולתו של ה'
ואת ענותנותו (י'-י"ח)
ובמסקנה מזה הפסוקים המזכירים לאדם את חובותיו:
יראת ה'
עבודת ה'
ואהבת ה'
(י'
כ'-כ"א:י"א א').
פסוקנו כולל ארבעה צוויים –
האם הם 4
משפטים ראשיים מחוברים ומקבילים או יש לפנינו שלשה משפטי תנאי משועבדים במדרש נטפל למשפט הראשי ובשמו תשבע?
(שאלה א1)
את כל חומרת השבועה בשם ה'
אפילו לדבר אמת הסביר הסבר ציורי ולוה אותו בתוכחות חריפות
האבן עזרא בפירושו לפרשת יתרו ושלישי שבין עשרת הדברות ואלה דבריו:
ד"ה לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא כי לא ינקה…
… והנה טעם לזכור ה' בפירושו:
כאשר הוא, השם,
אמת,
וכן יהיה דברו אמת והנה אם לא יקיים דברו כאלה מכחיש את השם.
ומנהג אנשי מצרים עד היום,
אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב – לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא.
אם כן למלך בשר ודם,
כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו, לתת את פיו לחטא את בשרו לזכרו לשוא.
והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל על דבר פלגש בגבעה מצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים נשים וטף. וגם ראינו שבקש שאול להרוג את יונתן בנו והוא לא שמע את השבועה (שמואל א' י"ד–כ"ז).
וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט') וכאשר נהרגו בית הדמים אז "ויעתר ה' לארץ"
(שמואל כ' כ"א י"ד).
והכלל:
לא מצאנו בעשרת הדברות שכר טוב רק בכבוד אב ואם, ולא עונש מפורש רק בע"ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עבר עברה גדולה –
ואני אראה להם,
כי היא קשה מכל הלאווין הבאים אחריו,
כי הרוצח והנואף שהם עברות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר,
וכל כך הוא רגיל בעברה הזאת שלא ידע שנשבע.
ואם אתה תוכיחנו – "למה נשבעת עתה"?
אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה,
כי לפני כל דבור שידברו יקדימו שבועה,
והוא להם לשון צחות.
ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו.
ואני אראה שגעונם:
כי הרוצח אם רצח אויבו,
מלא תאותו בנקמתו,
גם הנואף לפי שעתו, הגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה,
הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.
ולאחר זה יובנו יותר דברי חז"ל במדרש תנחומא הרוצים להרשות שבועה בשם רק למי שכל חייו מעידים על דבקותו בשם.
ואם אינו כן – הרי ששמושו בשם ה' כערב לאמתות דברו אינה אלא חלול שמו.
לשאלה ב יש להסביר את החשיבות החנוכית הגדולה שמיחס בעל ספר החנוך בהרבה מקומות בספרו לכח ההשפעה על עשית מעשה או דבור הפה על אופיו של האדם העושה או המדבר:
"ל–פי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו"
ועיין גליון כי–תבוא תשי"ז (דבריו בטעם מקרא בכורים)
ועיין גליון כי–תבוא תשט"ו (דבריו בטעם ודוי מעשר)
שאלה ג ו–ד יפות הן לחוג מתקדם.
שאלה ג עוסקת בצד הפורמלי,
ואלו ד בצד הרעיוני.
לשאלה ד2
נביא בזה את דברי הכתב והקבלה אשר על פיהם יובנו יותר דברי הרמב"ן:
הכתב
והקבלה:
ד"ה
ובו תדבק
ובשמו
תשבע: על דרך הפשט ענין ו"בשמו תשבע" להורות על גודל וחוזק הדבקות,
שיהיה הנפש קשורה כל כך בו יתברך כאלו נשבעת לו, שלא תפרוש לעולם מלעיין ומלהרהר בגודל אלוהותו (איהם צוגע שווערען זיין), כשני רעים האהובים מאד זה לזה ונשבעו יחד שלא תופר ברית אהבתם לעולם.