גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
פרשת עקב
י"א א'-ט'
א.
שאלת סגנון:
סגנון הפרשות ואתחנן–עקב – בהתאם לתכנן הרטורי – מצטיין במשפטים ארוכים ולעתים מורכבים – פריודות – המשתרעים לפעמים על פני שנים שלשה פסוקים ויותר. מצא בפרקנו פריודות כאלה וסמן תחילתן וסופן!
ב.
יא,
ב'.
וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה'…
1.
העתק פסוק זה בסמני פסוק!
2.* מה לפי רש"י ולפי דעת זקנים מבעלי התוספות בהסבר מבנה פסוק זה?
רש"י
ב'
כי
לא
את
בניכם
– אני מדבר עכשיו שיוכלו לומר אנו לא ידענו ולא ראינו בכל זה:
רש"י
ז'
כי
עיניכם
הרואות
– מוסב על מקרא האמור למעלה,
(פסוק ב) כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו' כי אם עמכם אשר עיניכם הרואות וגו':
דעת
זקנים:
אינם ראויים ליענש ככם על המצוות, שהרי אתם ראיתם את מוסר ה' ואת גדלו ואת ידו החזקה.
א.
באיזה מד' לשונות של "כי"
משמש ה"כי"
של פ' ב':
"כי לא את בניכם"
ב.
ובאיזה מד' לשונות של "כי"
משמש ה"כי"
של פ' ז':
"כי עיניכם הרואות".
(להבנת "כי משמש בד'
לשונות"
עיין
רש"י
בראשית
י"ח
ט"ו
ד"ה
כי יראה)
כי
יראה
וגו'
כי
צחקת
– הראשון משמש לשון דהא שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה,
והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות אי,
דילמא,
אלא,
דהא:
רש"י
ז' ד"ה
כי עיניכם.
(ראה
לעיל)
מה ראה צורך להוסיף מלים "כי אם עמכם"?
ג.
לפסוק ב'. מקשה בעל העמק דבר:
מוקשה,
מה דכתיב "וידעתם היום… כי לא את בניכם…" וכי התורה לא דברה אלא עם הדור הראשון חס ושלום? ולמה זה כתוב כך, והלא בפירוש פרשה התורה להלן בפרשת נצבים (כ"ט י"ג–י"ד)
"ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית…
כי את אשר ישנו פה…
ואת אשר איננו פה עמנו היום"?
1.
התוכל לתרץ קושיתו בעזרת ספורנו בד"ה כי לא את בניכם?
2. מה הם הפסוקים בפרשתנו שעליהם מיוסדים דברי ספורנו?
ד.
יא,
ו'.
ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן
מקשה
הר"ן
(רבנו
נסים
ב"שנים
עשר
הדרושים"):
מדוע הזכיר דתן ואבירם ולא הזכיר קרח,
שהיה עיקר המחלקת,
כי הם נטפלו לקרח מצד שכנותם (עיין
רש"י
במדבר
ט"ז
א' ד"ה
ודתן
ואבירם), אבל קרח היה עיקר המחלקת והיה יותר ראוי להזכירו.
(ועיין גם תהילים ק"ו י"ז!)
רש"י
במדבר
ט"ז
א'
ודתן
ואבירם
– בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה,
שכן לקהת ובניו החונים תימנה,
נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח)
ובני קהת וגו'.
עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול,
מי ראוי ליטול את השניה,
לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו,
שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד,
ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז)
אלה קרואי העדה,
והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת.
התחילו לשחק עליו,
אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה:
1.
מה
ראה
אונקלוס
לתרגם:
ואת
בתיהם
ואת
אהליהם –
וית אנש בתיהון וית משכניהון?
(ועיין:
תרגום אונקלוס
שמות א' א'
איש וביתו).
ואלין שמהת בני ישראל דעלו למצרים עם יעקב גבר ואנש ביתיה עלו:
ה.
ב–ה'.
שתי
דרכים
למפרשים
בפירוש
פסוקים
אלה:
|
דרך רמב"ן ספורנו ז' ד"ה לפרעה ולמצרים באור: |
דרך אונקלוס: ראב"ע: ה' עקדת ר' |
1. מה ההבדל העקרוני בין שתי הקבוצות בהבנת הפסוקים האלה ובייחוד בפירוש המלה "מוסר"?
2.*
למי משתיהן יש להביא סעד מדברים ח'
ה';
משלי כ"ט י"ט;
משלי ל"א א'?
3.**
מהי הקושיה הגדולה המסולקת מעל פסוקינו, אם נלך בדרך א'?
השאלות המסומנות *
קשות;
והמסומנות ** קשות מאד. יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת עקב
י"א א'-ט'
(השוה לגליון זה גם גליון עקב תש"ז העוסק אף הוא בפסוקים אלה.)
א.
יא,
א'
ושמרת משמרתו וחקותיו ומשפטיו ומצוותיו
רמב"ן:
ושמרת
משמרתו
– ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו,
כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה, ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצות. או ושמרת משמרתו – שתשמור מה שהשם שומר, שהוא שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה.
וכענין שנאמר במקום אחר (מ"א ב ג)
לשמור את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו,
ואמרו (שבת קלג ב)
מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום וכו':
והשוה דבריו כאן לדבריו:
בראשית כ"ו ה'
וישמור
משמרתי
– … ועל דרך הפשט נאמר שיהא משמרתי –
אמונת האלהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו,
וחלק בה על עובדי העבודה זרה, וקרא בשם ה'
להשיב רבים לעבודתו.
מצותי – ככל אשר צוהו בלך לך מארצך, ועולת בנו, וגרישת האמה ואת בנה. חקותי – ללכת בדרכי השם להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט ולצות את בניו ואת ביתו בהם.
ותורותי – המילה בעצמו ובניו ועבדיו ומצות בני נח כלן, שהן תורה להם:
(קרוב לסוף דבריו שם!)
1.**
מה קשה לרמב"ן בפסוקנו ומה ההבדל בין שני פירושיו?
2.**
למה לא פרש כאן כאשר פירש בבראשית?
ב.
יא,
פסוקים ב'-ו'
וידעתם
היום
כי
לא
את
בניכם
אשר
לא
ידעו
ולא
ראו
את
מוסר
ה'
אלוקיכם,
את
גדלו
את
ידו
החזקה
וזרועו
הנטויה
ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה בתוך מצרים…
ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו…
ואשר עשה לכם במדבר…
ואשר עשה לדתן ואבירם…
לפסוקים אלה מקשה הר"ן (רבנו נסים, תלמיד הרמב"ן,
נפטר בשנת 1264):
(בספרו דרשות הר"ן,
דרוש העשירי):
הנה הפסוקים האלה כולם מזכירים מיני פורעניות שהביא ה'
יתברך על עוברי רצונו ומי שרוצים להישיר אותו אל המעלה הזאת והיא לעבוד את ה'
בכל לב ובכל נפש אין ראוי להישירו על דרך זו, כי זה הצד יישר האדם לעבוד ה'
יתברך מיראת הענש.
ושמא תחשוב כי זה נמשך למה שאמר תחילה (י'
י"ב)
"כי אם ליראה את ה'
אלוקיך",
זה אינו, כי אחר שסמך הכתוב "ליראה את ה'
וללכת בדרכיו ולאהבה אותו" נראה כי באמרו "ליראה את ה'
אלוקיך"
כיון אל היראה היותר מעולה והיא: להיות האדם ירא את ה'
יתברך מצד רוממותו וגדולתו ולא מצד היראה מעונשו. (כי מי שירא אותו על הדרך הזה לבד נקרא "עוסק בתורה ובמצוות שלא לשמן".)…
וההישרה אל היראה הזאת (כלומר:
"היראה מצד רוממתו")
תהיה כשיצייר האדם מעשה הש"י ונפלאותיו ועוצם פעליו והיה ראוי אם כן שיאמר "וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא תדעו ולא ראו מעמד הר סיני ואת הקולות ואת הלפידים ועמוד האש וענן אשר הלך לפניהם ארבעים שנה…", כי אלה הדברים יישרו האדם אל אהבת ה' יתברך ויראתו האמתית,
לא שיזכירם את אשר האביד שונאיו, ומה שנפרע מעוברי רצונו, די אלה הספורים וכיוצא בהם יישרו האדם לעבוד ה'
יתברך מיראת הענש".
עיין:
תרגום
אונקלוס
ב'
ותדעון יומא דין ארי לא ית בניכון דלא ידעו ודלא חזו ית אולפנא דיי אלהכון ית רבותיה ית ידיה תקיפתא ודרעיה מרממא:
את מוסר ה'
ית אלפנא דה'
ראב"ע
ב'
את
גדלו את
ידו החזקה
וזרועו
הנטויה
– להוציא אתכם ממצרים:
ראב"ע
ה'
ואשר
עשה לכם
במדבר –
דבר המן:
עקדת
יצחק (ר'
יצחק
עראמה, נפטר
בסלוניקי, בתחילת
המאה ה–
16):
ד"ה ואשר עשה לכם: פשוטו לפי ענינו לזכר הטובות שעשה אתם,
לא הרעות; כי אין מדרך התורה לאיים על עוברי המצוות במה שעשה לחיל פרעה, כי אם כל זה מפרסום עוצם גבורתו ויכולתו, אשר הפליא בהם לעשות עמנו את כל החסדים ואת כל האמת.
עיין העמק דבר ד"ה את גדלו:
גדולת הטבע, כמו שראו בשלו וכבישת סיחון ועוג בדרך הטבע; ד"ה את ידו החזקה; שידוד הטבע. ד"ה ואת אותותיו;
מכאן ואילך מונה והולך הטובות שעשה עם אותו דוד שגורם אהבת ה' יותר מכל הדורות שלא ראה בעיניהם כמן שכתוב בס'
שופטים ב' ג':
"ויקם דוד אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה'
וגם את המעשה אשר עשה לישראל". ד"ה במדבר; המן והבאר והשלו והענן וכדומה.
1. נסה לענות לשאלת רבנו נסים דלעיל בעזרת המפרשים האלה!
(עיין גם גליון עקב תש"ז שאלה ה'!)
2.*
נגד איזו תפישה בלתי נכונה של י'
פסוק י"ב פונה הר"ן?
3.
הסבר,
מה הם שני מיני היראה שמהם ידבר הר"ן ואלו משניהם יכון הכתוב בירמיהו ה'
כ"ב;
תהילים ל"ג ח'!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת עקב –
והיה אם שמע תשמעו
י"א י"ג–כ"א
הערה:
גליון זה הוא המשך גליון עקב תש"ט שעסק אף הוא בפרשה זו. לשאלת השכר והענש הגשמי המובטח בפרשה זו (פסוקים י"ד–י"ז)
עיין גליון בחוקותי תש"ז.
א.
** שאלה כללית
"ביאור
לתלמיד":
ודע,
שפרשת "שמע"
(ו'
ד'-ט')
היא פרשת היחוד ויש בה סוד האהבה,
שנאמר "ואהבת את ה'"
ופרשת "והיה אם שמע"
הוא סוד היראה,
ולכן אמר: אם תשמעו הרי טוב, ואם לאו –
"וחרה אף ה'
בכם"…
ודע,
כי האוהב את ה' אין השלמה אחת היא. אך אם אין העבודה שלמה ורק מחמת היראה הם עובדים, אין יראה של זה כיראה של זה…
מהו ההבדל בסגנון שתי הפרשיות המתפרש מתוך דבריו?
ב.
יא,
י"ח
ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם…
ספרי:
אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוץ לארץ, היו מצוינים במצות,
שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים.
משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה, אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך,
כשתחזרי לא יהיו עליך חדשים.
כך אמר להם הקבה"ו לישראל בני היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. שירמיהו אמר (ל"א)
"הציבי לך ציונים".
רש"י:
ושמתם
את
דברי
– אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ)
הציבי לך ציונים:
גור
אריה
(מהר"ל
מפראג, במחציתה
השניה
של המאה
ה– 16):
... ולי נראה דהאי קרא "ושמתם את דברי אלה…" בכל זמן איירי,
לעולם הם חייבים במצוות אלה,
אלא שלכך סמך הכתוב אל "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה"
לומר,
שאף אחר שתגלו,
תהיו חייבים במצוות.
אבל מה שכתב רש"י "כדי שלא יהי דומים עליך כחדשים" קשה,
דהרי בלא טעם זה חייבים,
דהא כל מצוה שהיא חובת גוף חייבים בין בארץ בין בחוצה לארץ?! ויש מפרשים, כי כאשר גלו בין האומות ואין לישראל מקומות ובתים בפני עצמם רק על דרך שאלה למכירות, ואם לא יקימו ישראל מצות מזוזה בגלות,
שאין להם בתים מיוחדים וכן לא יקימו מצת תפילין מפני שצריך שלא יסיח דעתו מן התפילין, ראוי שיהיו פטורין מן התפילין בגולה, כי איך לא יהיה להם הסח הדעת בגולה בשבתם בין העמים – ואם כן יהיו המצוות עליהם חדשים כשיחזרו,
לכן אמר, שאף בחוץ לארץ יקנו להם בתים כדי שיעשו להם מזוזה וגם בגלות יסירו הטרדות ויתחייבו בתפילין כדי שלא יהיו נראין להם כחדשים…
הכתב
והקבלה
(ר'
יעקב
מקלנבורג, בסוף
המאה ה–
18):
... ואפשר שנשתבשה לפנינו הנוסחה בלשון רש"י,
שהיה כתוב בהעתקה ראשונה בראשי תיבות: "היו מצוינים במצוות תו"מ",
והוא ראשי תיבות "תרומות ומעשרות" והמעתיק טעה שהם "תפילין ומזוזות" והוסיף כן בלשון רש"י.
אמנם ראיתי ברמב"ן שהעתיק גם כן לשון רש"י כמו שהוא לפנינו. וסיים הרמב"ן:
"יש בענין זה סוד עמוק".
ואני בעניי לא זכיתי להיות מאנשי הסוד,
אמנם נפקחו עיני מעט כאשר הסתכלתי בדברי רז"ל בספרי שאמרו "משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אביה…" (עיין לעיל מה שמובא בגליון מתוך הספרי)
כמה גדולים דברי חז"ל במשל זה!
כי הודיעונו בזה גדל חיוב מצוות התלויות בגוף אף בחוץ לארץ,
כמו שהאשה מחויבת להתקשט לכבוד בעלה המלך אף כשהיא מרוחקת מביתו,
כי אם תפרוק עדיה מעליה הנה היא משפלת כבודה וכבוד בעלה כאלו היא מתיאשת ממנוף שלעולם לא תחזור אליו עוד. אמנם אם גם בעת רחוקה תתקשט בתכשיטים כמו בבית בעלה, הנה היא מראה בזה גודל דבקות אהבתה ותשוקתה לשוב אל ביתו כמקדם. ככה בקיום מצוות הגוף בחוץ לארץ יראה לעין כל,
שאין כאן יאוש מן הגאולה,
אבל יש תקוה ותוחלת לטוב מהרה אל בית מלך עולמים כבימי קדם.
1.
מדוע אין הגור אריה מקשה על הספרי שהוא המקור ומקשה על רש"י?
2.*
הסבר מהי קושית הגור אריה ומהו הרעיון הגלום בתשובותו?
3.**
הסבר מהי הערכת הישיבה בגולה בדברי המהר"ל מפראג?
4. מה תירץ הכתב והקבלה בדבריו בתקנו את גרסת רש"י?
5.*
כיצד מסביר משל חז"ל (למלך שכעס על אשתו) את רעיון הספרי ובמה הוא עוזר לתרץ את הקושיה העומדת כאן לפני כולם?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה כפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
פרשת עקב –
והיה אם שמע תשמעו
י"א י"ג–כ"א
הערה:
לשאלת השכר והענש הגשמי המובטח כאן (פסוקים י"ד–י"ז)
עיין גליון בחוקותי תש"ו!
א.
יא,
י"ג.
והיה אם שמע תשמעו
|
רש"י: מחזיק: לא תשמע: לאחר זמן לא יספיקו בידך. ד"א: ואם יפנה לבבך: |
גמ' אמר ר' זירא ואיתימא ר' ד"א: |
רש"י
יא י"ג
ד"ה
והיה אם
שמע
תשמעו: אם תשמע בישן
וע'
רשב"ם
שם!
והיה
אם
שמע
תשמע[ו]
[וגו']
ונתתי
מטר
[וגו']
– ותאכלו לשובע בלא טורח, ואם לאו ועצר את השמים ולא יהיה מטר:
1. מה הקושי בפסוקנו שאותו דורשים כאן?
2. מה ההבדל בין שתי דרשות הגמרא?
3. למה השמיטה הגמ'
ו'
החבור שבדברים
ל' י"ז "ואם
יפנה
לבבך
ולא
תשמע"?
4.**
התוכל להסביר למה לא הביא רש"י דרש זה על "שבח תשבח" במקומו בדברים ח'
י"ט?
(בלשון
המכילתא:
"שכח אדם מצוה אחת –
משכחין אותו מצוות הרבה")
5.**
הידועים לך עוד מקומות ברש"י שבהם הוא מביא דרש בדרך זו,
שמחלק משפט אחד (משפט תנאי או משפט צווי)
לשני משפטים –
למשפט תנאיי ולתוצאתו?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? |
1) י"ג |
|
מה ראה רש"י לשנות את הפעל ולומר: ** בעל |
2) י"ג |
|
מה קשה לו? |
3) י"ד |
|
ולמה לא פרשו כמשמעו – |
4) י"ד |
|
* הסבר את הרעיון הכלול בדבריו הסבר פסיכולוגי? |
5) ט"ז |
ג.
יא,
ט"ו.
ואכלת ושבעת
ספרי:
כשהבהמה אוכלת ושובעת,
עובדת בכח את האדמה כן הוא אומר (משלי י"ד)
"ורב תבואות בכח שור". ד"א ואכלת ושבעת מן הולדות.
אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (ירמיהו ל"א)
"ובאו וריננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר".
רש"י:
ואכלת
ושבעת: הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים "ואכלת ושבעת".
ראב"ע:
ואכלת
ושבעת –
שב אל דגנך ותירושך, לא אל הקרוב שהוא עשב בשדך:
רמב"ן:
ואמר
ואכלת
ושבעת
וברכת –
כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם.
ורבותינו (ברכות מח ב)
קבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה' אלהיך,
וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח),
וכן ועשית פסח לה' אלהיך (להלן טז א),
ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב),
ורבים.
וטעם על הארץ הטובה –
כמו ועל הארץ הטובה, יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך,
שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה,
והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום:
העמק
דבר:
מזה למדו חז"ל בברכות מ"ג,
דמחויבים ליתן תחילה מזונות לבהמתו ואח"כ יאכל בעצמו.
ולפי הפשט לא בא האי "ואכלת ושבעת" על כרחך יש לך לחוש פן תגיע לידי הסרה מן הדרך והיינו דכתיב "השמרו לכם פן…"
1. מה הקושי העומד בפני כולם?
2. מה ההבדל בין הפרושים השונים הנתנים בזה ובמה שונה האחרון מכלם?
ד.
יא,
ט"ז.
השמרו לכם פן יפתה לבבכם.
חזקוני:
לשון פתיות, כמו (איוב ה') "ופותה תמית קנאה",
כלומר:
השמרו לכם פן ישטה (מלשון שוטה) לבבכם ויעשה מעשה פתיות.
העמק
דבר:
השמרו
לכם פן
יפתה
לבבכם. מלשון יפת אלהים.
היינו הרחבת הלב שגורם לחשוב הקלה בעונשין וכדומה. ועי"ז וסרתם. איזה הסרה מדרך התורה ומזה יגיע לעבירה היותר חמורה.
היינו ועבדתם אלהים אחרים. כי כך דרכו של יצה"ר ועבירה גוררת עבירה כמש"כ לעיל ח'
י"ט.
ומכ"ש אחר שיפתה לבבכם משביעה יתירה כמש"כ להלן ל"ב ט"ז:
מה גרם לשניהם לסטות מדרך הפירוש הרגיל המפרשו מלשון פיתוי?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה התשע עשרה (תש"ך)
פרשת עקב
פרק י"א
א.
שאלת מבנה
לדעת
ר' דוד
הופמן
(פרוש לדברים) פותח בט' א'
החלק השלישי של דברי משה העוסק במצוות הכלליות (בי"א כ"ו פותחת ההקדמה לחלק העוסק במצוות הפרטיות).
חלק שלישי זה (ט'
א'
– י"א כ"ה)
מתחלק טוב לדעתו לחמש פסקאות.
1.*
במה יש לראות בט' א'
פתיחה לחלק חדש?
2.*
מצא מה הן חמש הפסקאות האלה?
3.*
מהו הקשר הפנימי בין חמש הפסקאות הללו?
ב.
שאלות סגנון:
1.
בניגוד לסגנון רב פרשות התורה נמצאים בפרשות ואתחנן –
עקב משפטים ארוכים ומורכבים ממשפט ראשי ומכמה משפטים נטפלים ומשועבדים זה לזה (משפטי מחזורת).
א.
מצא היכן נגמרת המחרזת הפותחת בי"א פסוק ב'
"וידעתם
היום
כי
לא
את
בניכם…"
ב.
היכן מצינו בפרשתנו (עקב)
עוד משפטי מחרזת המשתרעים לע יותר מ-2
פסוקים?
2.
ג'.
אשר
עשה
בתוך
מצרים
לפרעה
מלך
מצרים…
ד'.
ואשר
שה
לחיל
מצרים
לסוסיו
ולרכבו…
ה'.
ואשר
שה
לכם
במדבר…
ו'.
ואשר
עשה
לדתן
ואבירם…
א.
מה תכלית השימוש בצורה ספרותית זו של התחלה שווה ("אנאפורה")
במקום זה?
ב.
היכן מצינו בפרשת עקב שוב את השימוש באנפורה ומה תכליתה במקום ההוא?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. ב. |
ב': |
|
א. ב. |
ב': |
|
ע"פ הכלל שרש"י רגיל לפרש מלה קשה או נדירה במקום כתיבתה הראשון בתורה, ז' ז' |
ד': |
|
בעל א. ב.** ג. ד. ה. רשב"ם ד"ה כי עיניכם: |
ז': |
ד.
יא,
א':
ושמרת משמרתו וחקתיו ומשפטיו ומצוותיו כל הימים.
רמב"ן:
ד"ה
ושמרת
משמרתו: ליראה אותו שתשמור מחטוא לפניו,
כי אחר שיצוה באהבה יצוה ביראה ויצוה בחוקים ובמשפטים ובמצוות.
או ושמרת משמרתו,
שתשמור מה שה'
שומר את הגרים וחונן דלים ואביונים ועושה משפט יתום ואלמנה, וכענין שנאמר במקום אחר
"לשמור את משמרת ה' אלוהיך ללכת בדרכיו"
ואמרו:
מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (שבת קל"ג).
1.
הסבר מה ההבדל בין שני פירושיו?
2. למי מתייחס הכינוי שבמלת משמרתו לפי כל אחד משני הפרושים?
3.*
מהו הפסוק שאליו ירמוז הרמב"ן בסוף דבריו?
ה.
יא,
ג':
כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה'
אלוהיכם…
ספורנו:
ד"ה
כי לא
את בניכם:
לפיכך אתם שראיתם,
עשו אותות ומועדים לדורות בכניסתם.
ח':
ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ.
ספורנו:
ד"ה
ושמרתם
את כל
המצוה: מצות האבנים שתקימו בירדן ושתקחו מתוך הירדן ושתכתבו עליהם את התורה להיות לדורות לעדות מאתכם שראיתם.
1.* מה הקושי בפסוקים (ב'-ה'),
שרצה ספורנו ליישב בדבריו?
2.**
מה הרמז למצות הקמת האבנים שמצא בפסוקים אלה?
ו.
יא,
ד':
ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו… ויאבדם ה' עד היום הזה.
ראב"ע:
ד"ה
ויאבדם: הטעם כי לא קמו עוד בניהם תחתיהם להיות כמוהם.
רמב"ן:
ד"ה
אשר הציף
את מי
ים סוף…
ויאבדם ה' עד היום הזה:
לא הבינותי מעט "עד היום הזה",
כי כל המתים בים אבדן עולם הם אובדים.
ויתכן שהוא חוזר לסוסיו ולרכבו שאבד סוס ורכב ממצרים בכל הדור ההוא, כי כל סוס ורכב וכל פרש אשר במצרים הוציא עמו ואבדו כולם, והיתה "ממלכה שפלה" (ע'
יחזקאל י"ז י"ד),
בלא רכב וסו לחיל ועזוז,
ואמר ר' אברהם (=אבן עזרא), שלא קמו עוד בניהם תחתם להיות כמוהם,
רוצה לומר, כי ה' אבד הרודפים בים ואבד במצרים זרעם, ולא נשאר להם שם ושאר,
כי הם הרשיעו יותר מכל מצרים לרדוף אחרי גאולי השם, אבל זה לא נזכר בתורה.
1. מה ההבדל בין שתי תשובותיהם?
2. מה ראה הרמב"ן להשתמש במליצה מיחזקאל י"ז י"ד?
ז.
יא,
ח':
ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ.
הרכסים
לבקעה:
ד"ה
למען
תחזקו: אמרתי אליכם לשמור את כל המצוות למען יחזק לבבכם,
כי תשענו על זכות מעשיהם "ובאתם וירשתם"; מה שאין כן אם תסורו מאחרי מצוה ה' אחרי מותי; יבוא מורך בלבבכם מפחד חטאתיכם,
כענין שאמרו (דברים כ' ח')
"מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" – הירא ורך הלבב מעבדות חבירו,
ולא תעצרו כח לבוא ולרשת הארץ.
מה חדש בפירושו זה ומה הסעד הלשוני שעליו הוא מסתמך בפירושו זה?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
פרשת עקב
י"א י'-כ"א
א.
יא,
י':
כי
הארץ
אשר
אתה
בא
לרשתה
לא
כארץ
מצרים
היא
אשר
יצאתה
משם
רש"י
(על
פי ספרי):
ד"ה
לא כארץ
מצרים
היא: אלא טובה הימנה,
ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו.
יכול בגנותה הכתוב מדבר, וכך אמר להם:
לא כארץ מצרים היא אלא רעה הימנה?
ת"ל:
(במדבר י"ג כ"ב)
"וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים".
אדם אחד בנאן,
חם בנה צוען למצרים בנו וחברון לכנען.
דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כן בונה את הכעור,
שפסולתו של ראשון הוא נותן בשני, ובכל מקום החביב קודם; הא למדת שחברון יפה מצוען.
ומצרים משובחת מכל הארצות שנאמר (בראשית י"ג)
"כגן אלוהים בארץ מצרים", וצוען שבח מצרים היא שהיא מקום מלכות,
שכן הוא אומר (ישעיה ל') |כי היו בצוען שריו". וחברון פסולתה של ארץ ישראל,
לכך הקצוה לקברות מתים ואעפ"כ היא יפה מצוען.
ובכתובות (דף קי"ב)
דרשו בענין אחר:
אפשר אדם בונה בית לבנו הקטן ואחר כך לבנו הגדול? אלא שמבונה (=בנויה בכל טוב,
מבונה לשון פרי)
על אחד משבעה בצוען.
ד"ה
והשקית
ברגלך: ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה,
צריך אתה לנדד משנתך ולעמול,
והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו – למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה גלוי ושאינו גלוי כאחד.
ד"ה
כגן הירק
שאין די לו בגשמים ומשקין אותו ברגל ובכתף.
רשב"ם:
ד"ה
כי הארץ
אשר אתה
בא שמה
לרשתה
לא כארץ
מצרים
כן שיטת פרשיות הללו:
צריכים אתם לשמור את מצוות ה' אלוהיכם,
כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות, ורעה מכל הארצות ללא שומרים.
כי הארץ אשר אתה בא שמה אינה כארץ מצרים,
שאין צריכים למטר,
בין טובים ובין חטאים, בטורח השקאת שדותיהם יש להם לחם, אבל ארץ ישראל – אם אתם שומרים מצוות, עיני ה' אלוהיך בה, להשקותה במטר השמים,
מראשית השנה ועד אחרית השנה,
לתת מטר בעת הצורך.
"והיה אם שמע תשמע… ונתתי מטר וגו'"
ותאכלו לשובע בלא טורח, ואם לאו – "ועצר את שהמים ולא יהיה מטר"
(ע"פ ההוצאה המדעית של רוזין.
בחומשים שלנו נפלו כאן בדברי הרשב"ם טעויות והוספות).
רמב"ן:
ד"ה
לא כארץ
מצרים
היא –
אלא טובה הימנה (ומביא דברי רש"י ע"פ הספרי וכן דברי רש"י מתוך גמ'
כתובות ואח"כ ממשיך):
ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמרו, שאמר להם (פסוק ח') "ושמרתם את כל המצוה… וירשתם את הארץ…
ארץ זבת חלב ודבש" כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה,
אבל דעו לכם,
שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים,
לא בענין אחר,
וצריכה שידרוש ה'
אותה תמיד במטר,
כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה,
ואם תעברו על רצון ה'
ולא ידרוש אותה בגשמי רצון,
הנה היא רעה מאוד, לא תזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב בהרים.
ויחזור ויפתח כל זה בפרשה השניה, "כי אם שמוע תשמעו אל מצוותי… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש", תמיד,
ואם לא תשמעו "ועצר את השמים ולא יהיה מטר".
והנה הפרשה הזו הזהיר במנהגו של עולם,
וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בצווי ה' להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם,
אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה, שלא יתן בה מטרות עוזו…
1.* מה באה העמדה זה מול זה –
של מצרים וכנען – ללמדנו לפי דעת כל אחד משלשת הפרשנים?
2. האם לפי הקשר הפסוקים (בפרק כולו) רואה הכתוב את מצבה זה של ארץ ישראל בהשוואה למצב מצרים כמעלה או כקיפוח?
3.*
לשם מה מוסיף הרמב"ן בסוף דבריו את המלים "והנה הפרשה הזאת הזהיר במנהגו של עולם"
– מפני איזו אי הבנה של הפסוקים רצה למנענו?
4. הבא ראיה מדברי התורה ומדברי נביאים למה שאומה הרמב"ן "ונקל בעיני ה'…",
היינו לתלות זו של מצרים ברצון ה'?
5.
הסבר,
כיצד אין פסוקינו י'-י"א סותרים לנאמר בפרשתנו פרק ח' פסוק ז'?
ב.
יא,
י"ח:
והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות
למטר השמים תשתה מים
רש"י:
ד"ה
הרים
ובקעות: משובח ההר מן המישור, שהמישור – בבית כור אתה זורע כור,
אבל ההר –
בית כור ממנו חמשת כורים:
ארבע מארבע שפועין ואחד בראשו.
1.
הסבר מה קשה לו ומצריך פירושו זה?
2.*
כיצד מתגבר על קושי זה הרמב"ן בפירושו שהובא לעיל?
רש"י:
ד"ה
ובקעות: הן מישור
3. מה ראה רש"י לפרש מלה זו כאן,
ולמה לא פרשה כבר לפני כן בפרשתנו (ח'
ז')
"עינות
ותהומות
יוצאות
בבקעה
ובהר"?
העמק
דבר:
ד"ה
למטר
השמים
תשתה –
אפילו לשתות הדרשים למטר השמים.
4.**
במה סוטה בעל העמק דבר כאן מפשוטו של מקרא?
ג.
יא,
יג
והיה
אם
שמע
תשמעו
–
ברכות
י"ד
ע"ב:
… בדין הוא שתקדים "שמע"
ל"והיה אם שמע",
שזה ללמוד וללמד ולעשות; "והיה אם שמוע"
ל"ויאמר",
שזה יש בה ללמד ולעשות,
"ויאמר"
אין בה אלא לעשות בלבד.
הוכח דברי הגמרא האלה מתוך דברי הפסוקים בפרשיות הללו?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
הרא"ם |
1. י"ד |
|
** מה קשה לו בפסוקנו? מהי ראיתו משופטים ו'? |
2. י"ד |
|
** מה קשה לו בפסוקנו? מה ההבדל שבין שני פרושיו? מקובלנו, |
3. ט"ו ד"א: |
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת עקב
פרק יא פסוקים יג – כא
פרשה שניה של "קריאת שמע"
א.
שאלה כללית:
מקובלנו,
פרשה ראשונה של קריאת שמע (ו,
ד–ט)
היא "קבלת עול מלכות שמים", פרשה שניה של קריאת שמע (יא,
יג–כא)
היא "קבלת עול מצוות".
1. מה הם ההבדלים הענייניים והלשוניים שבין שתי הפרשות,
המעידות על ההבדל הנ"ל?
**
2. התוכל למצוא על פי זה גם סיבה לכך, למה לא נאמר גם בפרשה זו "בכל מאדך"?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
יא, יג:
מצוה
אתכם
היום: שיהיו עליכם חדשים,
כאילו שמעתם בו ביום.
בעל דברי דוד מקשה:
ולמה לא יפרש רש"י דבריו אלה לעיל (י,
יג)
"אשר אנכי מצוך היום".
**
ענה לקושייתו אחרי עיונך בדברי
רש"י
בפרקנו: פסוק
יג:
והיה
אם שמע
תשמעו: אם תשמע בישן תשמע בחדש …!
2. רש"י
יא, יג:
לאהבה
את ה':
שלא תאמר, הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב,
בשביל שאקבל שכר,
אלא כל מה שתעשו –
עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא.
א.
מה ראה רש"י לשנות את הלשון ולומר בשביל "שאקרא רב" ולא אמר בשביל שאהיה עשיר,
בשביל שאהיה רב?
** ב.
בעל דברי דוד מקשה:
וסוף הכבוד לבוא אין רמז בפסוק מזה.
ואין דרך רש"י להזכיר, אלא מה שנרמז בפסוק.
הסבר מהו אפוא הקושי בפסוקינו שגרם לו לסיים במילים אלה!
3. רש"י
יא, יג:
ולעבדו
בכל
לבבכם: עבודה שהיא בלב וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה,
שנאמר:
"א–להך די אנת פלח ליה בתדירא… "
(דניאל ו, יז).
וכי יש פולחן בבבל? אלא על שהיה מתפלל, שנאמר:
"וכוין פתיחן ליה בעיליתה נגד ירושלם, וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם א–להה… "(שם יא). וכן בדוד הוא אומר: "תכון תפלתי קטורת לפניך" (תהלים קמא,ב):
א.
דברי
רש"י
אלה מקורם
בספרי
לפסוקנו:
ספרי פרשת עקב פיסקא ה:
לעבדו.
זו תפלה. זו תפלה או אינו אלא עבודה? ת"ל בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.
וכי יש לו עבודה בלב?
הא מה ת"ל ולעבדו בכל לבבכם –
זו תפלה. וכן בדוד הוא אומר: (תהלים קמא, ב)
"תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב". ואומר (דניאל ו, יא)
"וכוין פתיחין ליה בעוליתיה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי ומודי קדם אלהא כל קבל דהוה עבידא מקדמת דנא. … וכי יש פולחן בבבל? הא מה ת"ל ולעבדו? זו תפלה. כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפלה קרויה עבודה.
מביא שני הפסוקים,
ומקדים הפסוק מתהלים לפסוק מדניאל.
א.
הסבר,
מה פירוש "או אינו אלא עבודה"?
**
ב.
מה ראה רש"י לשנות נוסח מקורו ולהקדים דניאל לתהלים?
4. רש"י
יא,טו:
ואכלת
ושבעת: הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעיים "ואכלת ושבעת".
**
א.
מה קשה לו בפסוקנו?
**
ב.
מה ראה רש"י לסיים דבריו בחזרה על דברי הד"ה "ואכלת ושבעת", שלא כדרכו?
5. רש"י
יא, טז:
השמרו
לכם: כיון שתהיו אוכלים ושבעים השמרו לכם שלא תבעטו, שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה שנאמר:
פן תאכל ושבעת… ובקרך וצאנך ירביון…, (דברים ח, יב–יג)
מה הוא אומר אחריו? "ורם לבבך ושכחת… " (שם יג).
א.
מה קשה לו?
ב.
התוכל להביא דוגמאות נוספות מתוך התורה או הנביאים,
"שאין אדם מורד במלכות אלא מתוך שביעה"?
6. רש"י
יא, טז:
וסרתם:
לפרוש מן התורה,
ומתוך כך "ועבדתם אלהים אחרים",
שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודת כוכבים.
וכן דוד אומר:
"כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים"
(שמואל–א כו, יט).
ומי אמר לו כך? אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד עבודת כוכבים.
א.
מה קשה לו בפסוקנו?
(השווה דבריו לשמות ג,
ג:
אסורה נא ואראה:
אסור מכאן,
להתקרב שם.)
ב.
דברי
רש"י
אלה מקורם
בספרי
ושם
הלשון:
ספרי פרשת עקב פיסקא מג:
ואכלת
ושבעת
השמרו
לכם פן
יפתה
לבבכם: אמר להם: הזהרו שלא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מן התורה,
שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לע"ז שנאמר: (שמות לב, ח)
"סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם עגל מסכה". ואומר (שמואל–א כו, יט):
"אם ה' הסיתך בי ירח מנחה ואם בני אדם ארורים הם לפני ה'
כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים".
(כתובות קי ע"א):
וכי תעלה על דעתך דוד מלך ישראל עובד ע"ז?
אלא כיון שפוסק מדברי תורה,
כאלו הולך ומדבק בע"ז.
א.
מה ראה רש"י שלא להביא דבריו כפי שעשה זאת מקורו, לד"ה "השמרו"
אלא להביאו לד"ה "וסרתם"?!
ב.
מה ראה רש"י שלא להביא את הפסוק מן התורה (שמות לב) – כפי שעשה המקור – המדבר בעובדי ע"ז ממש – ולהסתפק בפסוק משמואל אשר בו מדובר רק במי שהוא כאילו מדבק בעבודה זרה?
ג.
מה הוא היסוד הפסיכולוגי שעליו בנויים דברי חז"ל אלה?
ג.
יא,
יג:
…
ולעבדו
בכל
לבבכם
ובכל
נפשכם:
ספרי
פרשת עקב
פיסקא
מא:
מה ת"ל "בכל לבבכם ובכל נפשכם"? והלא כבר נאמר "בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ו, ה)?
… להלן לתלמוד כאן למעשה.
משך
חכמה יא,
יג:
בכל
לבבכם
ובכל
נפשכם: בספרי:
כאן לתלמוד כאן למעשה. פירושו,
דבפרשה ראשונה כתיבא תלמוד, ובפרשה שניה כתיב מעשה, לכן כתיב "ולעבדו",
ולא סבר ולעבדו זה תלמוד.
לכן כתיב "השמרו לכם פן יפתה לבבכם",
דאילו בתלמוד בלא
מעשה –
אדרבא, המאור
שבה
מחזירן
למוטב (ירושלמי,
חגיגה א, ז,
איכה רבה פתיחה ב), אבל במעשה בלא תלמוד –
יש מקום ליצר הרע לפתות.
וכדדריש בספרי: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם"
– אמר להם: הזהרו שלא יטעה אתכם יצר הרע, (ותפרשו מן התורה),
שכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לעבודה זרה.
1. הבא ראיות מלשון הכתובים בשתי הפרשיות, שבראשונה מדובר בתלמוד ובשניה במעשה.
2.
הסבר – במה נוטה בעל משך
חכמה מדרכו של רש"י בהבנת פסוקנו (השווה דברי רש"י בשאלה ב
/ 5, 6 ) אע"פ ששניהם מסכימים על דברי הספרי?
ד.
יא,
כא:
למען
ירבו
ימיכם
…
בכור שור פסוק ח:
למען
תחזקו: אינו אומר תעשו את המצוות למען תחזקו,
כי אם כן – תעשו על מנת לקבל פרס,
אלא עשו את המצוות מאהבה,
למען דבר זה תחזקו, ואין "למען"
רהוט על תיבה של אחריו,
אלא עומד בעצמו,
וכן (פסוק ט): "ולמען תאריכו ימים"
כלומר:
ולמען דבר זה תאריכו ימים,
כאדם שמבשר.
1. מה הקושי בפסוקנו?
*
2. במה שונה פירושו מן הפירוש המקובל?
השאלות
המסומנות
ב–
*קשות
והמסומנות
ב
–
** קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
עקב
פרק יא פסוקים יג – כא
פרשה שניה של "קריאת שמע"
פרשה זו כרבות אחרות מתוך תפילותינו, בגלל היותה שגורה בפינו משחר ילדות – קשה ללומד לשים לב לפרטיה, להרגיש בקשייה, בזרויותיה,
כי הלשון מחליקה על פניהם מבלי יכולת להתעכב.
לכן הרבינו לעמוד על פרטי הפסוקים, על דיוקי סגנון.
ועיין גם בגיליון עקב תש"ט,
וכן בגיליון עקב תשכ"א.
על ההבדל שבין פרשה ראשונה של קריאת שמע לבין השניה עמדו רבים מפרשנינו.
על ההבדל בין לשון יחיד שם לבין לשון רבים פה כבר עמדו בספרי.
והעיר על משמעות הדבר הפירוש:
באור
לתלמיד
(ירמיהו
מיינשטר
סג"ל,
הינמן,
מצורף
ל"באור",
ברלין,
תקצ"ג):
דברים פרק יא פסוק יט:
ולמדתם אותם: כנגד מה שאמר בפרשת "שמע"
– "ושננתם לבניך" אמר כאן "ולמדתם אותם את בניכם"; וכנגד שאמר למעלה "בכל לבבך ובכל נפשך" אמר כאן – "בכל לבבכם ובכל נפשכם", וכן לעניין תפלין ומזוזה.
ודע שפרשת שמע ישראל היא פרשת היחוד,
ויש בה סוד האהבה ולכן אמר בה "ואהבת את ה'
אלוקיך".,
ופרשת "והיה אם שמע"
היא סוד היראה,
ולכן אמר: אם תשמעו הרי טוב, ואם לאו –
וחרה אף ה'
וגו'.
ואולי זה הטעם שפרשת שמע נאמרה בלשון יחיד –
שמע,
ואהבת,
על לבבך, ושננתם,
ודברת,
בשבתך בביתך, ובלכתך,
ובשכבך ובקומך, וקשרתם,
ידך,
עיניך,
וכתבתם,
ביתך ובשעריך. ופרשת והיה –
בלשון רבים, תשמעו,
אתכם,
אלוקיכם,
לבבכם,
נפשכם,
ארצכם,
השמרו לכם, לבבכם וסרתם ועבדתם,
והשתחויתם,
בכם,
ואבדתם,
לכם,
ושמתם,
לבבכם,
נפשכם,
וקשרתם,
ידכם,
עיניכם,
ולמדתם,
בניכם,
למען ירבו ימיכם וגו'. כי האוהב את ה' אין חלוק בלבו ואף אם יהיו כמה רבבות אנשים הם כולם כאיש אחד נחשבים, כי האהבה השלימה אחת היא,
אך אם אין העבודה שלימה ולבם חלוק,
ורק מחמת היראה הם עובדים,
אין יראה של זה כיראה של זה ולכן נאמרה פרשה שניה בלשון רבים.
לשאלה ב הקושי שבו נגע רש"י בדבריו "וסוף הכבוד לבוא",
כפי שלימדנו בעל דברי
דוד, הוא קושי שעמדו עליו כמה פרשנים – גם בכור
שור בשאלה ד – והוא: הן פרשתנו פותחת בדרישה של קיום מצוות מתוך אהבה – "לאהבה את ה'
אלוקיכם",
והעובד מאהבה הן הוא זה אשר עובד שלא על מנת לקבל פרס, ואם כן מה עניין השכר והעונש בפרשתנו?
לשאלה ב /
3 בכל מקום שמביא רש"י כראיה או כהדגמה פסוק מנביאים או כתובים, אע"פ שישנה תופעה (דקדוקית,
סגנונית,
תחבירית)
מקבילה גם בתורה,
או שמביא הוא תחילה את הפסוק מנ"ך ורק אח"כ מן התורה,
הרי שיש לדבר סיבה חשובה,
ומפרשי רש"י עומדים על כך.
ועיין בראשית פרק ג פסוק ג ד"ה ולא תגעו בו (גיליון בראשית תש"ד)
ועיין בראשית פרק כג, פסוק ו ד"ה לא יכלה (גיליון חיי שרה תש"ז ד /
1 )
ועיין בראשית פרק כג פסוק ח ד"ה ופגעו לי (גיליון חיי שרה תש"ז
ד /
2 )
לשאלה ב /
4 מה שאומר רש"י כאן לד"ה ואכלת ושבעת,
יש להשוותו למה שאמר רש"י לד"ה ואספת דגנך.
הקושי הוא אחד בשני המקומות.
באופן
ברור
ניסח את
התשובה
בעל באר
יצחק:
מה שאמר בד"ה ואספת, וכן מה שאמר בד"ה ואכלת ושבעת,
אינו נופל על יעוד הטובה,
כי אסיפת דגן ותירוש הוא מעשה ידי אדם, ויעוד הטוב הוא צמיחת וגידול תבואות הללו.
וכן השביעה נמשך מריבוי התבואה,
ולכן פירשו, שמה שאמר "ואספת"
הוא שאתה תאספנו ולא אויבך,
ובבחינה זו הוא מיעודי הטובה,
וכן מה שאמר ואכלת ושבעת,
שהוא,
שכל מה שתאכל יתברך במעיך,
ואם כן זה הוא מיעודי הטובה.
לשאלה ב /
6 אף שאלה זו – כשאלה
ב /
3 – ב
עוסקת בדרכו של רש"י בהביאו עדים מוכיחים מפסוקי המקרא, ולא הביאם מן הקרוב (במקרה זה, לא מן התורה)
אלא מנביאים. הפתרון גם בשאלה זו, וגם בשאלה ב
/ 3 יש לחפשו בדרכו של רש"י להיצמד ללשון הכתוב. המפתח בשאלתנו הוא במילה "לאמר".
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת ראה
פרק י"א כ"ו–ל"ב.
א.
יא,
כ"ו–ל'.
ספורנו
כט.
וְנָתַתָּה
אֶת–הַבְּרָכָה.
תְּבָרֵךְ אֶת שׁומְרֵי מִצְותָיו.
וְאֶת–הַקְּלָלָה.
לָעובְרִים עֲלֵיהֶם.
ל.
הֲלא–הֵמָּה
בְּעֵבֶר
הַיַּרְדֵּן.
בִּתְחִלַּת בּואֲכֶם בָּאָרֶץ,
כְּדֵי לְפַרְסֵם בִּתְחִלַּת כְּנִיסָתָם, שֶׁלּא תִּהְיֶה יְשִׁיבַתְכֶם בָּהּ עַל אפֶן מַסְפִּיק,
אֲבָל תִּהְיֶה עַל אפֶן מֻצְלָח או עַל אפֶן מְקֻלָּל.
באר את הרעיון הכלול בדבריו.
(השוה
לדבריו
דברי
מדרש
אגדת
בראשית
ל"ט:
(תהילים
קכ"א)
"שיר
למעלות
אשא עיני
אל ההרים".
זהו שאמר הכתוב (דברים כ"ח,
י"ג)
"ונתנך ה' לראש…
והיית רק למעלה ולא תהיה למטה, כי תשמע אל מצוות ה'
אלוקיך"
– אשריהן ישראל בזמן שעושין רצונו של הקב"ה הוא מעלה אולם כמלאכי השרת… "והיית למעלה" אין כתיב כאן אלא "והיית רק למעלה".
מהו "רק"?
מעוט,
פעמים שאתה למעלה,
אימתי?
כי תשמע אל מצות ה'"
ואם לאו פעמים שאתה מטה,
כשאין אתם עושים רצונו שנאמר (דברים כ"ח כ"ג)
"הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה",
וכך הבטיח הקב"ה לאברהם מתחילה (בראשית ט"ו)
"הבט נא השמימה וספר הכוכבים…
כה יהיה זרעך",
ובמקום אחר הוא אומר (בראשית כ"ח)
"והיה זרעך כעפר הארץ". אם ככוכבים למה כעפר הארץ?
אלא,
אמר לו: בשעה שבניך עושין רצוני כשם שהכוכבים עליונים על כל העולם, כך בניך עליונים על כל העולם. וכשאינם עושין רצוני – כשם שהעפר למטה והכל מדיישים אותו, כן הן, שנאמר (מכלים ב' י"ג)
"כי אבדם מלך ארם ויתנם כעפר לדוש".
– אמר לו: וכך אתה מניחן?
אמר לו: לאו,
מעמידן אני, שנאמר (ישעיה נ"ב)
"התנערי מעפר". אמרו לו הדורות הללו: רבון כל העולמים,
הרי הגיע קץ וזמן??? לפיכך אמר דוד "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", שאתה מעלינו, שנאמר:
"עזרי מעם ה'
עושה שמים וארץ".
ב.
יא,
כ"ו–כ"ח.
המפרשים התקשו בשנוי הלשון בשני הפסוקים האלה בין כ"ז "את
הברכה
אשר
תשמעו"
ובין כ"ח
"והקללה
אם
לא
תשמעו",
ותרצו שנוי זה בדרכים שונות.
1. מה בין רש"י למלבי"ם בישוב תמיה זו?
רש"י כ"ז
את
הברכה
– על מנת אשר תשמעו:
2.
הידועה לך עוד דרך אחרת לישבה?
3. מהי דעת:
רשב"ם:
את
הברכה
– שתהיה על הר גריזים על ידי תנאי אשר תשמעו אל מצות י"י וגו':
4. מצא עוד שנויי לשון (חוץ מן הנ"ל)
בין פסוק כ"ז לפ' כ"ח ונסה לבארם.
מלבי"ם:
ד"ה
את הברכה
אשר
תשמעו: אם כן מה שתשמעו אל מצות ה'
הוא הברכה ולא תחשבו שהשכר שבעולם הזה הוא דבר שחות מהמעשה,
וכמו האדון שיעד לעבדו שכר אם ישמע למצותו וענש אם ימרה דברו, שזה תלוי ברצון הארון ואינו רצוף בטבע המעשה עצמו,
לא כן הוא,
כי דומה למה שאומר הרופא לחולה, שאם ישמר הסדר שנתן לו ברפואה יהיה בריא אולם ובהפך ימו,
שזה מקושר עם טבע המעשה עצמו.
ג.
יא,
כ"ט.
רש"י:
ונתתה
את
הברכה
– כתרגומו ית מברכיא,
את המברכים:
רמב"ן:
ונתתה
את הברכה
על הר
גרזים –
כתרגומו ית מברכיא,
את המברכים. על הר גרזים – כלפי הר גריזים,
לשון רש"י.
ואיננו נכון כפי פשוטו, כי עדין לא צוה במברכים.
אלא פירושו, כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה, וטעם "לפניכם",
שתבררו לכם מהן מה שתרצו,
ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן, וזה כאשר אמר עוד (להלן ל טו)
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'.
ואחר כן אמר בכאן, שיתנו הברכה הזאת אשר הוא אומר להם על הר גריזים והקללה על הר עיבל, והנה היא נתונה בפה, וכן ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא טז כא),
כדברי ר"א:
והנה אמר בכאן בדרך האזהרה,
שיתנו את הברכה על הר גריזים לברך את העם אם ישמעו אל מצות ה' והקללה על הר עיבל לאמר ארור אשר לא ישמע אל המצות ויסור מן הדרך אשר צוה ה',
והיה אפשר שיתנו כל השבטים הברכה וכולם הקללה, או שיאמרו הלוים הכל או איש אחד משמיע לכולם,
ואחרי כן שב לבאר שם (להלן כז יב – יד)
ואלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים, ואלה יעמדו על הקללה, ואמר וענו הלוים,
ופירש כל הענין,
כי בכאן מפני אזהרתו אשר אמר ראה אנכי נותן וגו' הזכיר מקצת המצוה,
וחזר לבאר אותה במקומה….
1. מה רצה רש"י לתקן בהביאו את דברי התרגום?
2. מה הן טענות רמב"ן נגד רש"י?
ד.
יא,
לא
ראב"ע
ל"א
כי
אתם
עוברים
– הטעם כן תחלו לעשות, ותהיה הארץ לעולם לנחלה לכם:
באיזו מלשונות של "כי"
יש להבין מלה זו כאן?
רמבמ"ן:
ווען איהר איבר דען ירדן נאגאנגען זיין וערדעס…
הירש:
דען איהר איברשרייסעס דען ירדן…
ה.
מה קשה למפרשים?
לראב"ע
כ"ו
ראה
– לכל אחד ידבר:
כ"ט
ונתתה
את
הברכה
– בפה,
כמו ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא טז, כא):
לרש"י
כ"ט
על
הר
גרזים
– כלפי הר גרזים הופכין פניהם ופתחו בברכה,
ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'. כל הארורים שבפרשה אמרו תחלה בלשון ברוך ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:
ומה תקן באמרו במקום "על"
– "כלפי"
לרש"י
ל'
הלא
המה
– נתן בהם סימן:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת ראה
י"א כ"ו–ל"ג
לפסוקים אלה עיין גליון ראה תש"ג בייחוד שאלה ב'!
א.
שאלה כללית
דברים
רבה פרשה
ד' סעיף
ג':
ראה
אנכי
נותן
לפניכם
היום
ברכה
וקללה, את
הברכה
אשר
תשמעו.. והקללה אשר לא תשמעו… א"ר אלעזר: משאמר הקבה"ו דבר זה בסיני, באותה שעה (איכה ג') "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" אלא מאליה הרעה באה של עושה הרעה והטובה באה של עושה תשובה; אמר ר' חגי:
ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם:
(דברים ל') "ובחרת בחיים".
1.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי המדרש האלה,
וכיצד מפרשים הם את פסוקינו.
2. מה ראה ר'
חגי להוכיח את דעתו מדברים ל' ולא מכאן?
3. נסה להוכיח את דעת ר'
חגי ("שנכנס אתנו לפנים משורת הדין")
גם מן הפסוקים שלנו.
ב.
יא,
כז–כח
כ"ז
את
הברכה
אשר
תשמעו
כ"ח והקללה
אם
לא
תשמעו
רש"י
את
הברכה
– על מנת אשר תשמעו:
(להבנת דברי רש"י עיין גמ'
גטין
ע"ד
ע"א:
דאמר רב הונא אמר רבי:
כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי,
ופליגי רבנן עליה,
ואנא דאמרי כרבנן.
וא"ר זירא: כי הוינן בבבל,
אמרינן,
הא דאמר רב הונא אמר רבי: כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי – פליגי רבנן עליה,
כי סליקי, אשכחתיה לרבי אסי דיתיב וקאמר משמיה דרבי יוחנן: הכל מודים באומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, לא נחלקו אלא במהיום ולאחר מיתה;
רבנו
בחיי:
"אם"
הוא לשון מסופק ולא רצה להזכירו בענין הטובה, אבל בפורענות הזכיר לשון מסופק.
ולכך כתב בברכה "אשר תשמעו" – שהוא לשון ודאי.
העמק
דבר:
משום שהקבה"ו מסייע תחילה שנוכל לקיים את המצוות ואח"כ אם דומעים דבר ה'
מוסיף שכר.
כיצד מישבים שלשת המפרשים הנ"ל את התמיהה הסגנונית שלפנינו?
מהו ההבדל בין רש"י להעמק דבר?
התוכל לישב את האמירה הנ"ל בדרך אחרת?
ירושלמי
סוטה פרק
שביעי
הלכה ג':
ברכות וקללות כיצד?
כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל שבשומרון שבצד שכם אצל אלוני מורה שנאמר "הלא המה בעבר הירדן" ולהלן הוא אומר(בראשית י"ב)
"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה".
מה האלון מורה האמורה להלן – שכם,
אף אלון מורה האמור כאן – שכם:
גמ':
הלא המה בעבר הירדן מן הירדן ולהלן (פירוש פני משה:
רחוק מן הירדן לצד פעור)?
אחרי דרך מבוא השמש מקום שהחמה זורחת (פירוש פני משה:
"אחרי"…).
בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה"
– זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים – דברי רבי יהודה.
רבי אליעזר אומר:
אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים, שנאמר "הלה המה בעבר הירדן" סמוך לירדן, "אחרי דרך מבוא השמש" – מקום שהחמה שוקעת;
"בארץ הכנעני" – אילו בין החוי (פירוש קרבן העדה:
כלומר שגם בהר גריזים אינה ארץ הכנעני אלא ארץ החוי דכתיב (בראשית ל"ד)
"שכם בן חמור החוי"); "היושב בערבה" – אילו בין ההרים (פירוש קרבן העדה:
ואלו שכם הידוע לנו שיושבים שם הכותים הוא בין ההרים, ואיך אמר הכתוב:
"היושב בערבה"?); "מול גלגל" – אין כאן גלגל,
"אצל אלוני מורה"
– אין כאן אלוני מורה, מה מקיים ר'
אלעזר "הר גריזים והר עיבל"? שתי גבשושיות עשו וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל, (פירוש:
שני הרים קטנים עשו סמוך לירדן וקראו להם גריזים ועיבל והסימנים הללו שנאמרו בכתוב "אחרי דרך מבוא השמש" לא על הר גריזים נאמרו אלא על הדרך שילכו בה)… תני ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא בא הכתוב אלא להשוות להן את הדרך ולומר:
בדרך ילכו ולא בשדות; ביישוב ילכו ולא במדבר; בערבה ילכו ולא בהרים…
רש"י
ל'
אחרי
– אחרי העברת הירדן הרבה והלאה למרחוק. וזהו לשון אחרי.
כל מקום שנאמר אחרי, מופלג הוא:…
מול
הגלגל
– רחוק מן הגלגל:
אלוני
מורה
– שכם הוא, שנאמר (בראשית יב, ו)
עד מקום שכם עד אלון מורה:
(להבנת דברי רש"י עיין גם:
בראשית ט"ו א' רש"י
אחר
הדברים
– כל מקום שנאמר אחר סמוך,
אחרי מופלג.
שד"ל:
ד"ה
מול
הגלגל: איננו המקום שנקרא כן בימי יהושע ששם נימולו בתחילת כניסתם לארץ,
אבל "גלגל"
זה הוא סמוך לעיר שכם ורחוק הרבה מיריחו.
1. מה בין ר'
יהודה לר' אליעזר בפירוש הבטוי "מבוא השמש" ומה הצריך את ר' יהודה לפרשו כאשר פרשו, (בנגוד לשמוש בטוי זה בתהילים קי"ג ג'!)
2. מה ראה ר'
אליעזר להוציא את השמות "גריזים ועיבל" מהוראתם הרגילה?
3. האם רש"י בעקבות ר'
אליעזר או בעקבות ר' יהודה או בחר לו דרך חדשה?
4. במה שונה שד"ל מדעות קודמיו אלה ומה המריצו ללכת בדרך זו?
5.
עיין בהושע י י'; יהושע היש להביא מפ' אלה סיוע לדעת שד"ל?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
דברים י"א ל'
הלא–המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה….
רש"י:
ד"ה
אחרי: אחרי העברת הירדן הרבה והלאה למרחוק. וזהו לשון אחרי כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא.
ד"ה
דרך מבוא
השמש: להלן מן הירדן לצד מערב.
וטעם המקרא מוכיח שהם שני דברים שננקדו בשני טעמים:
"אחרי"
נקוד בפשטא ו-"דרך"
נקוד במשפל והוא דגש. מאם היה "אחרי דרך" דבור אחד, היה נקוד "אחרי"
במשרת בשופר הפוך ו-"דרך"
בפשטא ורפה.
הרב
וולף
היידנהיים
בפירושו
לרש"י
("הבנת
המקרא"):
וכונתו מבוארת, שאין "אחרי"
מחובר עם "דרך".
שהרי הוא בטעם פשטא המפרידו ממלת "דרך",
ומדגיש הדל"ת,
ואילו שניהם נחברים,
היה ראוי "דרך"
לטעם פשטא ו-"אחרי"
למשרתו מרכא, והדל"ת של "דרך"
היה ראוי להיות רפה בתוך בג"ד כפ"ת הסמוכים ל–יהו"א שלפניהם.
ומה שאמר הרב ו"אם היה "אחרי דרך" דבור אחד היה נקוד "אחרי"
במשרת בשופר הפוך"
שתי המלים האלה "בשופר הפוך" הוא תוספת איזה תלמיד, שרצה לפרש איזה המשרת הראוי למלה "אחרי"…
ולא ידע בטיב הטעמים.
1. איך נעזר רש"י בפיסוק הטעמים בפירושו את הפסוק?
2.
איזה טעם נקרא בתקופתו של רש"י בשם "משפל"?
3.
מדוע מניח רוו"ה ששתי המלים "בשופר הפוך" שבפירושו של רש"י הן אינן מדברי רש"י עצמו אלא תוספת של תלמיד שלא ידע כללי הטעמים?
4. מה פירוש הביטוי "שננקדו בשני טעמים"
שבדברי רש"י?