גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)

פרשת ראה

פרק י"ג ב'-ו'

א.
יג,
ב

כי
יקום
בקרבך
נביא

אברבנאל
מקשה:

הנה הנביא הזה הנזכר בפרשה לא ימלט אם הנאמר שיהיה נביא שקר…
והנה אמר "נלכה אחרי אלוהים אחרים"
ולכן יומת –
ויקשה לזה אמרו "ונתן אליך אות ומופת ובא האות והמופת",
כי אם הוא נביא שקר,
איך יצאו מופתיו לפעל?…
ואם אמרנו שהוא נביא אמת ולכן בא האות והמופת והיה ענינו לנסיון כמו שאמר הכתוב,
יקשה אמרו "והנביא ההוא…
יומת,
כי דבר סרה…
להדיחך מן הדרך…"
והלא הוא היה ירא ה'
ולא אמר מה שאמר,
כי אם לנסותם לדעת הישכם אוהבים את ה'…
ולא היה דעתו להדיחכם מן הדרך,
אם כן למה יומת??

נסה לענות על קושיתו בטרם עיינך במפרשים.

עיין
במפרשים:

ספרי:

ובא
האות.
אמר ר'
יוסי הגלילי:
ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתם של עובדי כוכבים ומזלות,
אל תשמע להם!
מפני מה?
"כי מנסה ה'
לדעת הישכם אוהבים"…
אמר ר'
עקיבא:
חס ושלום שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעכו"ם!
הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר,
כחנניה בן עזור.

רש"י
ב'

או
מופת
–
בארץ אף על פי כן לא תשמע לו.
ואם תאמר מפני מה נותן לו הקב"ה ממשלה לעשות אות,
כי מנסה ה'
אלהיכם אתכם:

ראב"ע
ב'

ד"ה
כי יקום
….
ולפי דעתי,
שיש אות גם מופת כמו סימן.
והעד:
דברי ישעיה,
שאמר:
הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה'
לאותות ולמופתים (ישעיה ח,
יח),
ואות הנביא,
כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף (שם כ,
ג),
ואותות בניו שמותם על דבר המקרה שיהיה בימיהם והם:
עמנואל (שם ז,
יד),
מהר שלל חש בז (שם ח,
ג),
ושאר ישוב (שם ז,
ג),
ובמכות –
והיו בך לאות ולמופת (דברים כח,
מו),
וכן רבים:

ד'

טעם
כי
מנסה
–
בעבור שעזבו,
ולא המיתו.
ונסיון השם להראות צדקת המנוסה:

רשב"ם
ג'

ובא
האות
והמופת
–
שיודעים עתידות על ידי רוח טומאה ותרפים ואוב וידעוני:

ספורנו
ד'

לא
תִשְׁמַע
אֶל
דִּבְרֵי
הַנָּבִיא
הַהוּא.
לא תִּפְנֶה אֶל דְּבָרָיו לִרְאות אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּקְצָתָם כִּי אֵין סָפֵק שֶׁכָּל דְּבָרָיו שֶׁקֶר שֶׁבָּדָה מִלִּבּו הַכּל לְהָרַע,
כְּאָמְרו כִּי דִּבֶּר סָרָה.
וְהָאות וְהַמּופֵת נַעֲשָׂה עַל יְדֵי כִּשּׁוּף או תַּחְבּוּלָה וְזוּלָתָם,
לא מִכּחַ נְבוּאָה שֶׁבָּאָה לו.

או
אֶל חולֵם
הַחֲלום
הַהוּא.
לִרְאות אִם יֵשׁ בִּקְצָת חֲלומו אֱמֶת,
אֲבָל תֵּדַע בְּלִי סָפֵק שֶׁלּא חָלַם דָּבָר מִמַּה שֶׁאָמַר,
אֲבָל הִמְצִיא הַכּל מִלִּבּו כְּדֵי לְהַדִּיחַ.

כִּי
מְנַסֶּה
ה'
אֱלהֵיכֶם
אֶתְכֶם.
כִּי בָּזֶה שֶׁתַּחְשְׁבוּ לְאויֵב אֶת הַמְדַבֵּר נֶגֶד אֱלהֵיכֶם תִּהְיוּ מְנֻסִּים לְפָנָיו לְאוהֲבִים.

1. מה הן דעות המפרשים בשאלה הנ"ל?
סדרם לקבוצות ונמק דעותיהם.

2. מה יש לטעון כנגד דעת ר'
עקיבא מבחינת לשון הכתוב?

3. הבא ראיה ממקום אחר בתורה לנאמר כאן על אות ומופת.
(שאינה הוכחה לאמת!)

ב.
יג*
ב'

ראב"ע
ד"ה

כי
יקום
בקרבך
החל …
ויש אומרים,
כי יתכן להיות הנביא ממגנבי דבר השם.
ופי'
שאמר נביא האמת שיהיה אות כך להצדיקו,
ושמע השומע,
והגידו להיות אות לנפשו.

1. הסבר דעת "יש אומרים"!

2. מה הניע אותם לומר כן?

ג.
יג,
ג'.

אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי וכו'
וכו'.

העתק את מחצית הפסוק השני (לאמר)
בסמני פסוק!

ד.
יג.
ד'.

כי מנסה ה'
אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים.

מורה
נבוכים
ג'
כ"ד:

דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כונתו וענינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך לעשותו ומה שראוי להאמינו,
וכאלו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד,
אין הכונה גוף המעשה ההוא,
אבל הכונה שיהיה משל שילמדנו ממנו וילכו אחריו (פירוש האפודי:
אין המעשה מכוון מצד עצמו,
אלא שיהיה משל שילמדו ממנו בני אדם.)
כאמרו:
"לדעת הישכם אוהבים"
ואין פירושו שידע ה',
כי הוא כבר ידעו…
כן אמר,
כי כשיקום מתפאר בנבואה ותראו אותותיו המביאות לחשב אמת בדבריו,
דע שהוא ענין שרצהו ה'
להודיע באומות שעוד האמינכם (=גדל אמונתכם)
באמתת תורתו והשגחתכם אמתתו ושאינכם נפתים להסתת מסית ולא תפסד אמונתכם בשם;
למען יכוין אליה כל מבקש אמת…

מה היא השאלה שרוצה הרמב"ם לתרץ וכיצד הוא מתרצה?

ה.
יג,
ה'.

אחרי ה'
אלוקיכם תלכו.

רמב"ן:

אחרי
ה'
אלהיכם
תלכו –
היא מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד,
כענין ותלך לדרוש את ה'
(בראשית כה כב),
כי יבא אלי העם לדרוש אלהים (שמות יח טו).
וכן יעשו ישראל עם הנביאים,
האין פה נביא לה'
ונדרשה את ה'
מאותו (מ"ב ג יא),
ויגד לנו ה'
אלהיך את הדרך אשר בה נלך ואת הדבר אשר נעשה (ירמיה מב ג)….

ספורנו:

אַחֲרֵי
ה'
אֱלהֵיכֶם
תֵּלֵכוּ.
כְּעִנְיַן "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו"
(להלן כח,
ט),
וְלא בִּדְרָכִים חֲדָשִׁים שֶׁיּאמַר נָבִיא או חולֵם "לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ"
(פסוק ו).

מה ההבדל ביניהם?
הבא נמוקים לפרוש כל אחד.

ו.
יג,
ה'.

אחרי ה'
אלוקיכם

למה חזר כאן על הפסוק הזה,
והלא כבר נאמר בפרק י'
פסוק כ'?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
ענה כפי דרגתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)

פרשת ראה –
נביא שקר

י"ג ב'-ו'

נתקשו
כל המפרשים
בפרשתנו
זו.

כיצד יתן ה'
כח לנביא שקר לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ וכשאלת אברבנאל "אם הוא נביא שקר – איך יצאו מופתיו לפעל"?

עיין
בשאלה
זו בדברי
חז"ל
ובדברי
מפרשינו
וסדרם
לקבוצות:

ספרי
ג'

ובא
האות
והמופת.
אמר ר'
יוסי הגלילי:
ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתם של עובדי כוכבים ומזלות,
אל תשמע להם!
מפני מה?
"כי מנסה ה'
לדעת הישכם אוהבים"…
אמר ר'
עקיבא:
חס ושלום שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעכו"ם!
הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר,
כחנניה בן עזור.

ראב"ע
ב'

ד"ה
כי יקום
החל…
ויש אומרים,
כי יתכן להיות הנביא ממגנבי דבר השם.
ופי'
שאמר נביא האמת שיהיה אות כך להצדיקו,
ושמע השומע,
והגידו להיות אות לנפשו.
ויש אומרים,
כי אפילו בא האות והמופת אין להאמין בו,
כי הוא דבר הפך שקול הדעת.
ולפי דעתי,
שיש אות גם מופת כמו סימן.
והעד:
דברי ישעיה,
שאמר:
הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה'
לאותות ולמופתים (ישעיה ח,
יח),
ואות הנביא,
כאשר הלך עבדי ישעיה ערום ויחף (שם כ,
ג),
ואותות בניו שמותם על דבר המקרה שיהיה בימיהם והם:
עמנואל (שם ז,
יד),
מהר שלל חש בז (שם ח,
ג),
ושאר ישוב (שם ז,
ג),
ובמכות –
והיו בך לאות ולמופת (דברים כח,
מו),
וכן רבים:

(שים לב:
הראב"ע מביא שלש דעות שונות בענייננו!)

רמב"ן
ב'

כי
יקום
בקרבך
נביא או
חלם חלום
–
יקראנו הכתוב "נביא"
על פי עצמו,
שיאמר הוא השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן.
ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות,
לא ידע האיש מאין יבא בו,
אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני.
ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן,
ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים.
אולי הנפש (בחדודה)
[בהתבודדה]
תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו.
והאיש הזה יקרא "נביא"
כי מתנבא הוא,
ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך:

רשב"ם
ג'

ובא
האות
והמופת
–
שיודעים עתידות על ידי רוח טומאה ותרפים ואוב וידעוני:

אברבנאל:

(כפרוש לדברי הספרי המובאים לעיל)
ואין ראוי שיובן כפשוטו כי חלילה לנו ונאמין,
שהאיש אשר עמד בסוד ה'
וישמע את דרכיו ונתאמת לנביא ה'
– ישוב לנבא בשם עכו"ם.
ולא שהנביא שקר יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ.
אבל היה דעת החכמים האלה,
שמשה רבנו ע"ה דבר בזה כמפליג,
אף במה שאי אפשר להיות,
כי אף אם יראו אדם;
שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ואף כי יהיה נביא מנביאי ה'
– לא ישמעו אליו בשום פנים לעבוד עכו"ם.
כי המופתים אין ראוי שיהיו חולקים על הדבר האמיתי בעצמו ויהיו הם קריאה אל הנמנעות לאמת משהו בעצמו שקר.

ספורנו
ד'

באור:

מעתה יאמר "ונתן אליך אות או מופת"
כגון שיאמר:
"אני הנביא שלוח אליכם מאת ה',
שתעבדו ע"ז פלונית,
וזה לכם האות שהוא שלחני,
כי למחר יהיה כך וכך",
וצוה שלא נשמע אל דברי הנביא,
ולא נשמע באותותיו ומופתיו.
כי הנה מושכל ראשון הוא,
שהנותן אות או מופת להכחיש מציאות ה'
יתברך או חכמתו או חסדו וטובו עם בריותיו,
הוא סותר ומכחיש את דברי עצמו סתירה גמורה ומוחלטת;
כי הדבר ידוע,
שכל מכחיש שלמות אחת משלמות הבורא,
הוא כופר בכלם.
האומר – דרך משל – שאין צדק ויושר ה'
לבלי תכלית,
הוא מכחיש גם יכולתו וידיעתו;
א"א שיודה שאחת משלמות הבורא ויכחיש הנשארים,
וזהו יחוד שמו הגדול,
שכל השלמיות כלם הן בחוקו.
ואיך – אם כן – יברר להביא ראיה שהוא שליח ה'
הכל יכול – הוא בעצמו מכחיש במשלחו?
לכן הנביא האומר בשם ה'
דבר ונותן אות או מופת,
צריך שיסכים הדבר ההוא עם כל מה שידוע לנו בכח השכל מעצת הבורא.
(כלומר ממהותו)
ואם לאו – נביא שקר הוא,
שהוא סותר את דברי עצמו.
מעתה אם יבוא האות או המופת ההוא,
להדיח מעל ה'
וללכת לעבוד אלוהים אחרים,
כגון שיאמר:
"ה'
הנכבד שלחני שתעבדו לפעור,
כי היה שותף עמו במעשה בראשית",
שזהו סותר לאמיתתו יתברך,
– הנה הוא סותר דברי עצמו ומעיד בעצמו ששקר דבר,
ומה לך עוד לחקר אחריו – לדעת אם המופת ההוא אמת אם לא,
אחרי שהוא מזויף מתוכו!
ואין לך ראיה גדולה מזו.

(והשוה לזה דברי רמב"ן במכתבו השני מתוך פולמסו עם Levator
שנתפרסם בשם "Nacherinnerung":…
לפי חוקי תורתי אין מעשה נסים אבן בוחן לאמת וגם אין הנס מעיד בודאות מוסרית על הנביא כי ה'
שלחו.
רק מתן תורה ביום הקהל פנים בפנים היא העדות הנאמנה,
הואיל וכאן לא היה השליח צריך לשום עדות על שליחותו מאר וכל העם שמעו באזניהם את המצוה האלוקית…
אני מוצא ראיות מוכיחות בתנ"ך (וגם בברית החדשה)
שיש בכחם של מדיחים ונביאי שקר לחולל נפלאות.
(מה יש – לדוגמה – להגיד על מעשי החרטומים במצרים?
ובדברים ה'
פסוק ב'
מדובר בנביא או חולם חלום שאין לשמע בקולו גם אם יתקיימו מופתיו ויש להמיתו).
אין שבידי להכריע אם נעשו נסים אלה בכח כשפים,
אם מעשי להטים הם,
או אם יש כאן שמוש לרעה בכח שניתן להם לתכלית טובה.
עכ"פ אני חושב לדבר שאין לסתור אותו,
שלפי הדברים הברורים שבתורה,
אין במעשה נסים הוכחה ברורה לשליחות אלוקית".

ועיין
לפרשתנו
ביחוד
רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה
כל פרק
ח'!

הלכה א

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה,
שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף,
אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם,
לא להביא ראיה על הנבואה,
היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו,
צרכנו למזון הוריד לנו את המן,
צמאו בקע להן את האבן,
כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ,
וכן שאר כל האותות,
ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך,
וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה'
עמכם,
ונאמר לא את אבותינו כרת ה'
את הברית הזאת,
ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם,
מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

הלכה ב

נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר,
שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו,
כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות,
וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך,
ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי,
עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור,
והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה,
נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר,
אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון,
כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר,
כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.

הלכה ג

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן,
לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה,
אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא,
הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר,
לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא,
שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו.

1. כיצד יש לפרש את הפסוקים ב'-ג'
לפי דעת ר'
עקיבא?

2. כיצד יש להסביר – לדעת כל המפרשים את הנביא הזה כנביא שקר,
– שהתורה קוראת לו בשם נביא?

(ועיין גם ירמיהו כ"ט,
"ויאמר ירמיהו הנביא אל חנניה הנביא")

3. כמה שונה אברבנאל מכל המפרשים ומהי חולשתו?

4. האם אין דברי הרמב"ן הנ"ל עומדים בסתירה לנאמר בשמות פרק ד'?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)

פרשת ראה

י"ג ב'-ו'

א.
שאלה כללית:

לפסוקים
אלה מקשה
אברבנאל:

תשובות שונות נתנו לשאלה זו והנה מקצתן:

ספרי:

ובאת האות.
אמר ר'
יוסי הגלילי:
ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתם של עובדי כוכבים ומזלות,
אל תשמע להם!
מפני מה?
"כי מנסה ה'
לדעת הישכם אוהבים"…
אמר ר'
עקיבא:
חס ושלום שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעכו"ם!
הא אינו מדבר אלא במי שהיה נביא אמת וחזר להיות נביא שקר,
כחנניה בן עזור.

אברבנאל:

ואין ראוי שיובן כפשוטו כי חלילה לנו ונאמין,
שהאיש אשר עמד בסוד ה'
וישמע את דרכיו ונתאמת לנביא ה'
– ישוב לנבא בשם עכו"ם.
ולא שהנביא שקר יעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ.
אבל היה דעת החכמים האלה,
שמשה רבנו ע"ה דבר בזה כמפליג,
אף במה שאי אפשר להיות,
כי אף אם יראו אדם;
שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ואף כי יהיה נביא מנביאי ה'
– לא ישמעו אליו בשום פנים לעבוד עכו"ם.
כי המופתים אין ראוי שיהיו חולקים על הדבר האמיתי בעצמו ויהיו הם קריאה אל הנמנעות לאמת משהו בעצמו שקר.

1. כיצד עונים שלשת הנ"ל לשאלת אברבנאל?

2. מהי חולשת פירושו של ר'
עקיבא מבחינה לשונית?

3. מה הניע את האברבנאל להוציא את הפסוק ממשמעותו?

4. אם נקבל את הדעה ש"נביא"
זה – נביא שקר הוא,
למה קראה לו התורה "נביא"?

ענה לשאלה זו בעזרת ירמיהו
כ"ח
א',
ה',
י',
י"א.

ב.
יג,
ב

ובא
האות
והמופת…
לא
תשמע
אל
דברי
הנביא.

רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה
ח'

הלכה
ב'

נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו,
כדי שנאמר:
אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר,
אלא מפני מהצוה שצוה משה בתורה ואמר "אם נתן אות אליו תשמעון".
כמו שציונו לחתוך הדבר על פי שניים עדים ואע"פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר,
כך מצוה למשוע מזה הנביא אע"פ שאין אנו יודעים,
אם האות אמת או בכישוף ולט.

הלכה
ג'

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו,
אין שומעין לו,
ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט ובכשוף הן.
לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות,
כדי שנערוך אותות זה לאותות זה,
אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא.

משה
מן מנחם
(מנדלסון)
עונה
על טענת
הכומר
הנוצרי
Lavater,
שהאותות והמופתים הוכיחו אמתות מיסד הדת נוצרית,
במכתבו השני המכונה Nacherinnerungen:

…
לפי חוקי תורתי אין מעשה נסים אבן בוחן לאמת וגם אין הנס מעיד בודאות מוסרית על הנביא כי ה'
שלחו.
רק מתן תורה ביום הקהל פנים בפנים היא העדות הנאמנה,
הואיל וכאן לא היה השליח צריך לשום עדות על שליחותו מאר וכל העם שמעו באזניהם את המצוה האלוקית…
אני מוצא ראיות מוכיחות בתנ"ך (וגם בברית החדשה)
שיש בכחם של מדיחים ונביאי שקר לחולל נפלאות.
(מה יש – לדוגמה – להגיד על מעשי החרטומים במצרים?
ובדברים ה'
פסוק ב'
מדובר בנביא או חולם חלום שאין לשמע בקולו גם אם יתקיימו מופתיו ויש להמיתו).
אין שבידי להכריע אם נעשו נסים אלה בכח כשפים,
אם מעשי להטים הם,
או אם יש כאן שמוש לרעה בכח שניתן להם לתכלית טובה.
עכ"פ אני חושב לדבר שאין לסתור אותו,
שלפי הדברים הברורים שבתורה,
אין במעשה נסים הוכחה ברורה לשליחות אלוקית.

1. האם מסכימים דברי מנדלסון עם דברי הרמב"ם דלעיל או לא?

2. אם אין במעשה הנסים –
ובכלל בהצלחה –
הוכחה לאמת,
מהי אפוא ההוכחה?

3. לכאורה נראה שהמסופר בשמות פרק ד א'-ח'
סותר לכל הנאמר כאן.
הסבר מהי הסתירה ומה הדרך לישובה.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת שלח

פרק י"ג

א.
השווה את תחילת הפרשה לדברים א,
כ"א–כ"ג

1.
מה הקושי המתעורר לאור השוואה זו?

2.
מה הן הדרכים ליישוב הקושי הזה?

3.
עיין לשיטות המפרשים ביישוב שאלות כאלה בכלל:

בראשית
ראב"ע
ו,
י"ח

והקימותי
את
בריתי
אתך
–
למדנו מזה הכתוב שהשם כרת עמו ברית והבטיחו שלא ימות זרעו.

בראשית רמב"ן ל"א,
ז'

ואביכן
התל בי
והחליף
את משכורתי
–
זה היה אמת,
ואם לא ספרו הכתוב מתחלה,
וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא),
וכזה במקומות רבים בתורה.
ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל:

בראשית רמב"ן מ"ב.
כ"א

אשר
ראינו
צרת נפשו
בהתחננו
אלינו –
חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה,
כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו,
והכתוב לא סיפר זה שם,
או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות,
או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם,
או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר:

עיין לתירוץ קושיות מקומנו:

רש"י
ב.

שלח
לך
–
לדעתך,
אני איני מצוה לך,
אם תרצה שלח,
לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א,
כב)
נשלחה אנשים לפנינו,
כמה שנאמר (שם)
ותקרבון אלי כלכם וגו',
ומשה נמלך בשכינה.
אמר אני אמרתי להם שהיא טובה,
שנאמר (שמות ג,
יז)
אעלה אתכם מעני מצרים וגו',
חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה:

ג.
על
פי
ה'
– ברשותו,
שלא עכב על ידו:

ראב"ע ב

שלח
לך.
כתוב שהשם אמר לישראל עלה רש (דבר'
א,
כא),
והם אמרו נשלחה אנשים (שם שם,
כב),
אז אמר השם שלח לך אנשים.

וספורנו ב.

וידבר
ה'
אל
משה לאמר,
שלח
לך אנשים.
אל תניח שישלחו הם,
כמו שאמרו לעשות באמרם נשלחה אנשים לפנינו שמא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ ויספרו בגנותה,
באופן שיחשבו ישראל אל ה'
תועה,
ולא ישובו בתשובה כמו ששבו אחר כך,
באמרם חטאנו לה',
וזה כי המרגלים ששלח משה,
אף על פי שהרשיעו להניא לב העם מחסרון אמונתם באל שדי,
מכל מקום הכירו וסיפרו טובת הארץ,
באמרם וגם זבת חלב ודבש היא וכן העיד באמרו ויקחו בידם מפרי הארץ ויאמרו טובה הארץ אלא שאמרו שהיה נמנע לכבשה.
וכאשר הכירו ישראל חטאתם על שלא בטחו בישועת האל יתעלה ונצחונו אחר שעשה עמהם להפליא,
שבו בתשובה ואמרו אנחנו נעלה ונלחמנו (שם שם מא)
והתפללו כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה'
אלא שלא קיבל האל יתברך תפלתם מפני חילול ה'
שעשו,
שאינו מתכפר אלא במיתה,
וכמו שהעיד בהם באמרו וביום פקדי ופקדתי וכו'.
כל נשיא בהם.
כל מי שהוא המעולה שבכל שבטו להכיר ענין הארץ:

רמב"ן ב.

ד"ה
שלח לך
…
הנראה בעיני בלשון הכתוב,
כי לא נמלך משה בשכינה,
אבל טעם "שלח לך",
כי הסכימו לשלוח מרגלים,
והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם,
והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם,
כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה',
ואם אין,
שתהיה הגזירה שוה בכל העם.
וזה טעם על פי ה'
(פסוק ג),
שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל:

והנראה אלי לפי פשט הכתוב,
כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם,
שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו'
וייטב הדבר בעיני משה,
ואח"כ היה כותב וידבר ה'
אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו'.
אבל היה הענין כך,
ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה,
ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים",
וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל,
כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל.
והיה כל זה,
כי ה'
חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם,
למען ינצלו:

וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב),
והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש מלשון חפר אוכל (איוב לט כט),
וזה טעם "לפנינו"
שילכו הם אחריהם על דרכם,
כלשון וארון ברית ה'
נוסע לפניהם (לעיל י לג).
אבל השם צוה "ויתורו את ארץ כנען",
והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר,
מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים (דה"י ב ט יד),
וכן אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו),
וכן לתור להם מנוחה (לעיל י ג),
ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו'
השמנה היא אם רזה וגו',
והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות,
ויעלו בה בחפץ גדול.
והנה נאמר כאן הענין בסתם כי כן היה,
אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן,
להגיד להם פשעם כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם:

ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו,
בעבור שהם רואים את ישועת ה'
אשר יעשה להם תמיד,
והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת.
ומשה קבל מהם,
למלאות תאוותם.
ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר (דברים א כג),
שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו:

והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו'
כענין שנאמר בשמואל (ש"א ח ז)
שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם.

שים
לב: הרמב"ן עונה תשובות אחדות לשאלתנו,
עליך לפרשן.

ב.
מה היה חטא ישראל בענין שליחת המרגלים.

השוה במדבר כ"א ל"ב

רמב"ן
ב.

שלח
לך אנשים
–
לדעתך,
אני איני מצוה לך,
אם תרצה שלח.
לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו,
כמו שנאמר (דברים א כב)
ותקרבון אלי כולכם וגו',
ומשה נמלך בשכינה,
אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג יז)
אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה,
חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה,
לשון רש"י מדברי אגדה:

ויש כאן לשאול,
אם כן משה עצמו חטא בענין,
שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א כג).
ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה"
(פסוק יט)
אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה.
ועוד מה עשו המרגלים,
כי משה אמר להם (פסוק יח)
וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב,
ואמר להם בערים (פסוק יט)
הבמחנים אם במבצרים,
ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם.
ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח)
אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות,
וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם:

ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה"
(פסוק לב)
בלבד,
כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם.
וכן כתוב (דברים א כח)
אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו',
ובכאן כתיב (להלן יד ג)
לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז.
והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה,
והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם,
כדכתיב (דברים ט א ב)
שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק,
ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם.
ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת,
אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב,
ואם רעה או שהעם חזק,
סבור הוא שיחזירם למצרים:

אבל ישוב הענין בזה,
כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים,
כענין שנאמר (שופטים א כד)
הראנו נא את מבוא העיר,
ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ,
וכך אמרו בפירוש (דברים א כב)
וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו',
כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ.
וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות,
וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב)
וישלח משה לרגל את יעזר,
וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א)
שנים אנשים מרגלים,
ועל כן היה טוב בעיני משה.
כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס,
אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב,
כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב)
שהיתה על פי השם ובמקומות רבים.
אז נמלך משה בשכינה,
ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען,
וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש:

והנה משה אמר להם (פסוק יז)
עלו זה בנגב,
וטעמו עלו זה הדרך בנגב,
שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ,
וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר.
ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה,
כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים,
כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון,
כי גם יהושע לא כבש את כולם.
וזה טעם ומה הארץ אשר הוא יושב בה (פסוק יט),
על העם היושב בנגב:

ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח)
אל ארץ טובה ורחבה וגו',
בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן,
כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה,
ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ),
כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ.
ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים,
וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים,
ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה.
אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי,
ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו,
על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם:

והנראה בעיני בלשון הכתוב,
כי לא נמלך משה בשכינה,
אבל טעם "שלח לך",
כי הסכימו לשלוח מרגלים.
והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם,
והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם,
כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה',
ואם אין,
שתהיה הגזירה שוה בכל העם.
וזה טעם על פי ה'
(פסוק ג),
שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל...

(המשך דברי הרמב"ן כתוב לעיל)

סוף דברי הרמב"ן

והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה –
טו)
ובחלוק הארץ (להלן לד יט –
כח),
כי מצות ה'
לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע,
רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו'
ושיהיו נשיאים,
ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם,
והם גמלו לנפשם רעה:

מה ההבדל בין דעתו ובין דעת חז"ל המובאים אצלו בענין זה?

ג.
יג ט"ז.

ויקרא
משה
להושע
בן
נון
יהושע.

שינוי שם זה מה טעמו?

רש"י

ויקרא
משה
להושע
וגו'
– התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

רשב"ם

ויקרא
משה
להושע
בן
נון
יהושע
–
[לא עתה קרא אותו כן,
שהרי כבר קודם לכן נקרא יהושע]
אלא כך פירושו.
הושע בן נון שאמרנו למעלה שנקרא כן בבית אביו הוא אותו שקרא משה [יהושע]
כשנעשה משרתו והפקידו על ביתו.
שכך היה מנהגם,
כמו ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח,
ויקרא לדניאל בלשצר,
דהוא שמיה בלטשצר כשם אלהיה:

ספורנו:

ויקרא
משה להושע
בן נון
יהושע.
אמר שהיה נודע בשבטו לאיש חיל בשם הושע.
וזה שנקרא למעלה יהושע מפני שמשה רבינו קרא לו כך לכבוד,
ולהתפלל עליו שיהיה נושע ושיושיע אחרים:

בשם
הטור:

מצאתי:
לפי הפשט לכך שנה את שמו לפי שהיה שר שצבא במלחמת עמלק ויצא לו שם בעולם בנצחו את עמלק לכך שנה את שמו שלא יכירוהו.

שד"ל:
כי עכשיו כששלחו שם אנשים חשובים שנה שמו לבלתי יקרא עוד בשם שנקרא בו במדרגת משרת,
וכן ביוסף ודניאל שנוי בשם נעשה כשעלו לגדולה.

ד.
האם דיברו המרגלים אמת או שקר?

רמב"ן
כ"ז

וגם
זבת חלב
ודבש הוא
–
בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה,
השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא,
ועל שאלתו היש בה עץ אם אין,
השיבו לו "וזה פריה",
כי כן צוה אותם להראותו.
והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו.
והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות,
כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם,
כי כן צוה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים,
אבל רשעם במלת "אפס",
שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין,
כלשון האפס לנצח חסדו (תהלים עז ט),
ואין עוד אפס אלהים (ישעיה מה יד).
והנה אמרו לו,
הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב,
אבל אי אפשר לבא אליהם כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם:

רמב"ן ל'

וזה
טעם ויהס
כלב –
כי שתק אותם ואמר עלה נעלה וגו'
כי יכול נוכל לה –
לומר אמת הוא שהעם חזק אבל אנחנו נחזק מהם ומעריהם הבצורות,
על כן אמר "לה".
אז ענו המרגלים ופירשו דבריהם,
ואמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו –
לאמר אפילו העם אם יצאו אלינו בשדה לא נוכל לעלות אליהם להלחם בה,
אף כי נכבוש מהם ערים בצורות גדולות מאד,
כי טעם "לעלות אל העם",
כטעם ברו לכם איש וירד אלי (ש"א יז ח),
לשון נלחמים במערכה:

רמב"ן ל"ב

וטעם
ויוציאו
דבת הארץ
וגו'
אל
בני ישראל
–
כי הלכו מלפני משה ואהרן והיו אומרים באהליהם כי היא ארץ אוכלת יושביה.
כי מתחלה,
כשהיו אומרים להם לפני משה שהארץ זבת חלב ודבש זולתי שהעם חזק וכלב היה אומר "כי יכול נוכל לה",
היו העם פוסחים,
ומהם בוטחים בכחם וגבורתם ומהם בעזרת השם בגבורים.
אז הוציאו להם דבה בפני עצמם,
דכתיב הארץ אשר עברנו בה וגו'
– עד שילינו כל העדה,
וזה טעם מה שאמר (להלן יד לו)
וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ.
והיה זה,
כי האנשים האלה בראותם העם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים,
נפל פחדם עליהם והמסו לב אחיהם,
וכאשר ראו כי עדיין היו ישראל נועצים לעלות ויהושע וכלב מחזקים את לבם,
הוציאו דבה בשקר כדי לבטל עלייתם על כל פנים:

ודע כי מוציא דבה הוא כסיל אשר יאמר שקר,
אבל המגיד אמת יקרא "מביא דבה",
כמו שנאמר (בראשית לז ב)
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.
ועל זה נענשו למות במגפה,
שנאמר (להלן יד לז)
וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה':

ה.
מה ההבדל בדברי המרגלים

בפעם הראשונה פסוקים כ"ז–כ"ט

בפעם השנייה פסוקים ל"א

בפעם השלישית פסוקים ל"ב–ל"ג?

ומה היה חטא המרגלים?

עוד רמב"ן ל"ב

ארץ
אכלת
יושביה
היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות –
ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות,
רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסירי הכח.
אבל דבת המרגלים לאמר,
כי הארץ ההיא חזקת האויר כבדת הטבע,
ומימיה ופירותיה עבים וכבדים ויגדלו גדול רב מאד,
ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים,
זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח החזקים בטבעם אשר הם עצומים בגבהם וקומתם,
ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית שאר בני אדם כולם,
כמנהג במאכלים הגסים:

ו.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?

ג.
לרש"י

על
פי
ה'
– ברשותו,
שלא עכב על ידו:

כ.
לרמב"ן

והתחזקתם
ולקחתם
מפרי
הארץ (פסוק כ),
כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ.
ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים,
וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים,
ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה.
אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי,
ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו,
על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם:

והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו'
כענין שנאמר בשמואל (ש"א ח ז)
שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם.
והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה –
טו)
ובחלוק הארץ (להלן לד יט –
כח),
כי מצות ה'
לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע,
רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו'
ושיהיו נשיאים,
ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם,
והם גמלו לנפשם רעה:

כ"ד
לראב"ע

עד
נחל
אשכול
–
דברי משה.
ויתכן להיות כמו וירדוף עד דן (ברא'
יד,
יד),
להיות שם אחר.

ומה ההבדל בין שני פירושיו?

כ"ד
לראב"ע

קרא הקורא,
כמו אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כו,
נט):

כ"ז
לרש"י

זבת
חלב
ודבש
הוא
–
כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו,
אין מתקיים בסופו:

ומה קשה כאן לספורנו?

ל"ב
לספורנו

ארץ
אוכלת
יושביה.
אף על פי שהעם היושבים בהם חזקים,
אין זה בשביל שבח הארץ,
אבל הוא מפני שלא ישארו בה זולתי החזקים,
שהם חזקי המזג,
והשאר מתים בה מפני רוע האויר:

ל"ג
לרש"י

וכן
היינו
בעיניהם
–
שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים:

וכיצד תירץ ספורנו את הקושיא?

ז.
מה ראו חז"ל להוציא המקומות הבאים מידי פשוטם?

כ.
רש"י

היש
בה
עץ
–
אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו:

ל"א
רש"י

חזק
הוא
ממנו
–
כביכול כלפי מעלה אמרו:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)

פרשת שלח –
תשובת המרגלים

י"ג כ"ה–ל"ג

(הערה:
על ההבדלים שבין מעשה המרגלים בפרשתנו ובין סיפור משה בדברים א' עיין גיליון שלח תש"ב שאלה א' ובייחוד דברים תש"ה שאלה ד'.)

א.
השווה את דברי המרגלים בחזרתם

בפעם
הראשונה
פסוקים כ"ז–כ"ט

בפעם
השנייה פסוק ל"א

בפעם
השלישית
פסוקים ל"ב–ל"ג

1.
מה ההבדל בין דבריהם הנ"ל?

2.
היעזר בתשובתך:

בדברי
הרמב"ן
כ"ז

ל'

ל"ב

האם דיברו אמת או שקר?

3.
מדוע שינו בדברם בשלישית את "ילידי הענק"
שבפ'
כ"ח ל"נפילים בני ענק"
בפ'
ל"ג?

4.
לדבריהם (ל"ב)
"ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם…
אנשי מדות"

מקשה
ר'
יצחק
עראמה
בעל
עקדת
יצחק:

הרי הם מכחישים דברי עצמם,
כי אחרי שאמרו "ארץ אוכלת יושביה"
כיצד סיימו דבריהם "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות"?

ענה על שאלתו!

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1.
כ"ז

זבת
חלב
ודבש
הוא
–
כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו,
אין מתקיים בסופו:

א.
מה קשה לו?

ב.
הסבר את ביטויו "אין מתקיים בסופו"!

ג.
השווה דבריו כאן לדבריו:

דברים
א
כ"ה

ויאמרו
טובה
הארץ
–
מי הם שאמרו טובתה,
יהושע וכלב:

לכאורה נראים דברי רש"י כאן סותרים את דבריו שם.
נסה ליישב את הסתירה!

2.
כ"ט

עמלק
יושב
וגו'
– לפי שנכוו בעמלק כבר,
הזכירוהו מרגלים כדי לייראם:

מה קשה לו ומה הצריכו להביא דברי חז"ל אלה?

(השווה לדבריו
במדבר
רבה
ט"ז:

משל לתינוק שסרח ולקה ברצועה וכשמבקשין להפחידו מזכירין לו הרצועה).

3.
ל"ב

אנשי
מדות
–
גדולים וגבוהים וצריך לתת להם מדה,
כגון גלית (שמואל א'
יז,
ד)
גבהו שש אמות וזרת,
וכן (שמואל ב'
כא,
כ)
איש מדון,
(ד"ה א'
יא,
כג)
איש מדה:

מה קשה לו?

וע'
גם ראב"ע

אנשי
מדות
–
כל איש הוא איש מדה,
רק טעמו מדות גדולות יותר מהכל,
וכל אנשי לבב (איוב לד,
לד),
ורבים כמוהם:

4.
ל"ג

וכן
היינו
בעיניהם
–
שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים:

א.
מה קשה לו?

**
ב.
הרא"ם:

על כרחנו שנאמר שבוש נפל בספרים ושמעתי יש אומרים שצריך להיות "אומרים זה לזה הנמלים יש בכרמים…"

וע'
רש"י תהילים ע"ח מ"ז

בחנמל
–
שם ארבה,
ומדרשו בא חן ומל היה מולל את ירק העץ והעשב ואוכלו:

מה טעם הגהה זו?

ג.
טו ל"א **

כי חזק הוא ממנו.

סוטה
ל"ה
ע"א:

א"ר חנינא בר פפא:
דבר גדול דברו המרגלים באותה שעה,
"כי חזק הוא ממנו".
אל תקרי "ממנו"
(גוף ראשון רבים)
אלא "ממנו"
(גוף שלישי יחיד),
כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם.

רש"י:

חזק
הוא
ממנו
–
כביכול כלפי מעלה אמרו:

מה הכריחו לר'
חנינא (ובעקבותיו את רש"י)
להוציא את פסוקנו מידי פשוטו?

ד.
שאלות לשון:

ל"ב ויוציאו
דבת
הארץ.

מה בין "מוציא דבה"
לבין "מביא דבה"?

וע'
ראב"ע

ויציאו
דבת
הארץ
–
דבר שלא היה.
ואין כן ויבא יוסף (ברא'
לז,
ב),
כי ויבא הפך ויוציאו.
דבה
–
מפעלי הכפל,
מגזרת דובב שפתי ישנים (שה"ש ז,
י),
ובמקומו פירשתיו.

וע'
רמב"ן

…
ודע
כי מוציא
דבה הוא כסיל אשר יאמר שקר,
אבל המגיד אמת יקרא "מביא דבה",
כמו שנאמר (בראשית לז ב)
ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.
ועל זה נענשו למות במגפה,
שנאמר (להלן יד לז)
וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה':

(והשווה
תרגום
אונקלוס
בר'
ל"ז
ב:
ויבא…
את
דבתם
–

ואיתי…
ית דבהון בישא

ואונקלוס
פה:
ויוציאו
דבת
הארץ
–

ואפיקו שום ביש (שם רע))

2.
ל"ב דבת
הארץ.

מהי הוראת המלה "דיבה"
– התיתכן גם דיבה טובה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שתים עשרה (תשי"ג)

פרשת שלח

י"ג

א.
יג,
א

רמב"ן
א'

ד"ה שלח לך

אחרי הביאו את דברי רש"י מדברי אגדה:

ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה"
(פסוק לב)
בלבד,
כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם.
וכן כתוב (דברים א כח)
אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו',
ובכאן כתיב (להלן יד ג)
לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז.
והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה,
והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם,
כדכתיב (דברים ט א ב)
שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק,
ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם.
ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת,
אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב,
ואם רעה או שהעם חזק,
סבור הוא שיחזירם למצרים:

אבל ישוב הענין בזה,
כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים,
כעניין שנאמר (שופטים א כד)
הראנו נא את מבוא העיר,
ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ,
וכך אמרו בפירוש (דברים א כב)
וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו',
כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ.
וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות,
וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב)
וישלח משה לרגל את יעזר,
וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א)
שנים אנשים מרגלים,
ועל כן היה טוב בעיני משה.
כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס,
אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב,
כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב)
שהיתה על פי השם ובמקומות רבים.
אז נמלך משה בשכינה,
ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען,
וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכיבוש:

והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו',
כענין שנאמר בשמואל (ש"א ח ז)
שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם.
והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה –
טו)
ובחלוק הארץ (להלן לד יט –
כח),
כי מצות ה'
לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע,
רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו'
ושיהיו נשיאים,
ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם,
והם גמלו לנפשם רעה:

1.
מה ההבדל בין השקפת חז"ל (המובאת בסוף דברי הרמב"ן "על דעת רבותינו")
ובין השקפת הרמב"ן (עד "ויתכן כי משה בעבור")
בעניין חטא העם בשליחות המרגלים?

(שים לב:
המדובר כאן בחטאם של כל ישראל,
בחטא המרגלים עצמם דן גיליון שלח תש"ו שאלות א,
ג,
ד עיין שם)

2.
לשם מה מזכיר הרמב"ן בדבריו כאן את שליחות המרגלים ליעזר ואת שליחות המרגלים ליריחו ואת מלחמת העי ומה רצה להוכיח ע"י הדוגמאות?

3.
השוה לדברי הרמב"ן במקומנו את דבריו במקומות הבאים:

במדבר
א'
מ"ה

ד"ה
ויהיו
כל פקודי
בני ישראל
…
ויתכן שנאמר עוד,
כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה.
כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם,
כמו שאמר (להלן י כט)
נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה',
והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה,
כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף.
וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל",
כי המנין מפני צבא המלחמה.
ועוד שיחלק להם הארץ למספרם,
וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם.
כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד:

דברים כ'
ט'

וצוה
ופקדו
שרי צבאות
בראש העם
–
כי התורה תצוה בדרך הארץ,
ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר.
ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם,
זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת,
או להודיע שמו לצריו לעתים,
כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו:

מה ההשקפה המשותפת המודגשת ברמב"ן בשלושת המקומות האלה?

4.
לשם מה מדגיש הרמב"ן (בדבריו עד "ויתכן כי משה בעבור ידע")
כי הארץ אשר צוה משה לחקרה "הטובה היא אם רעה"
– ארץ הנגב היא וכן "הערים"
ערי הנגב הם,
מה קושייה יישב על ידי הדגשה זו?

5.
מה ההבדל בתכלית שליחות המרגלים בדבריו הראשונים עד "על העם היושב בנגב"
לבין דבריו החל מן "ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה"
עד "כי יודע היה בהם"?

6. מה הדמיון בין דברי ה'
למשה בפרשתנו לבין דבריו לשמואל (פרק ח' פסוקים ז'-ח')
ומה רוצה הרמב"ן לישב ע"י הבאת דוגמא זו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)

פרשת שלח

י"ג –
י"ד

א.
שאלות מבנה.

פרקים י"ג–י"ד מהווים יחידה סיפורית אחת.

1.
האם יש היגיון בחלוקה (שאינה ממקור ישראל)
לשני הפרקים י"ג–י"ד?

2.
החלוקה המקורית שלנו לפרשיות אינה מכירה בהפסק אלא לאחר י"ג י'
ולאחר י"ג כ"ה.
התוכל להסביר חלוקה זו?

ב.
לאשמת המרגלים:

ר'
יצחק
עראמה,
עקדת
יצחק,
בהסברת
דברי
המרגלים:

…
הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים.
ולזאת הסבה חטאו מאד…
משל לאדם האומר לשליח:
"בא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנה בידו והסתכל בטוב צמרה ופשתה בארכה וברחבה ובמראיתה ומחירה והשב לי דבר,
כי חפץ אני לקנותה".
והיה אם יבוא איש זה ויאמר:
"ראיתיה והנה צמרה נקי והיא ארוכה ורחבה,
ומראיתה ירקרק ואדמדם ומחירה אלף זהובים",
הנה הוא הטיב בשליחותו ולא יצא מכללו.
אמנם אם אמר:
"ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מראיתה ירקרק או אדמדם ומחירה גדול שהיא אלף זהובים",
והנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ…

הסבר מהו הנמשל,
ובאיזו מילה מדבריהם הוציאו המרגלים עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים.

ג.
שאלות סגנון:

השווה בין דברי המרגלים לדברי כלב ויהושע:

דברי
יהושע
וכלב
פרק
י"ד:

דברי
המרגלים
פרק
י"ג:

ז': הארץ אשר עברנו בה לתור אותה

טובה הארץ מאד מאד.

ח': אם חפץ ה'
בנו

והביא אותנו אל הארץ הזאת

ארץ אשר היא זבת חלב ודבש.

ל"ב: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה

ארץ אוכלת יושביה היא

כ"ז: באנו אל הארץ אשר שלחתנו

וגם זבת חלב ודבש היא

1.
הסבר מהי משמעותה של חזרת ביטויים וחלקי פסוקים בדברי יהושע וכלב?

2.
מהי סיבת השוני בסדר המילים שבין סוף פסוק כ"ז לסוף פסוק ה'?

3.
השווה את מקומנו לגיליון קרח תשט"ו שאלה א

וכן לגיליון בשלח תשט"ו שאלה ג?

מה המשותף לכל המקומות האלה מצד הסגנון?

ד.
יד,
ה

ויפל משה ואהרן על פניהם.

שד"ל:

כשראו הסכמת העדה לפרוק עול ה'
ונביאו,
הבינו שאם ידברו – ישתקום העם ולא יטו כלל אוזן לדבריהם,
לפיכך נפלו משה ואהרן על פניהם לפניהם,
כבקשת רשות לדבר,
כדי שלא יפסיקום בדיבורם,
אלא דרך חסד יניחום לדבר,
ואחר כך יעשו מה שירצו,
אבל כשראו יהושע וכלב את משה ואהרן משפילים עצמם לפני העם,
בערה ברוחם אש ה'
וקרעו בגדיהם ולא הניחו להם שידברו,
ודברו הם בשבילם.

1.
מה הם הקשיים שרצה ליישב?

2.
התוכל לבאר את נפילתם על פניהם בדרך אחרת?

3.
היש להשוות נפילתם על פניהם כאן לבמדבר ט"ז;
כ'
ו'?

ה.
י"ד,
י"ג:

ויאמר משה אל ה':
ושמעו מצרים כי העלית…

בעל
עקדת
יצחק
שואל:

יש לתמוה בתפילתו של משה:
למה לא נאמר "ויחל משה"
או "ויצעק משה אל ה'"
כמנהג,
רק נאמר "ויאמר משה אל ה'"?

1.**
נסה לישב קושייתו.

2.
העזר בדברי הרמב"ן דברים ל"ב כ"ו ד"ה אמרתי אפאיהם…
לולא כעס אויב אגור.

אפאיהם
–
אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה.
ואם כן יהיה טעם "אמרתי"
שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד,
לולי כעס אויב אגור.
ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו)
אף אי הם,
אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם,
לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה:

והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מ"ב יז ו),
הוא שהחכמים קורין סמבטיון,
כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא),
אתה גוזי (תהלים עא ו),
כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם,
וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת,
כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי,
ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון",
אזוביון חוריון מוליון,
וכן הרבה:

אשביתה
מאנוש
זכרם –
גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין,
שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל.
והנה יאמר הכתוב,
כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם,
לולי כעס אויב.
ויורה זה,
כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו,
כענין שאמר ביחזקאל (כ מא–מד)
וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים,
וידעתם כי אני ה'
בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל,
וכן נאמר עוד (שם פסוק ט)
ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו':

ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו)
ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו',
והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ)
ויאמר ה'
סלחתי כדברך.
והטעם בטענה הזאת,
איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו,
כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו.
אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו,
ושם הרשות בידו להרע או להטיב,
וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו,
ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים.
והנה אם ישוב ויאבד זכרם,
ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם,
ואם אדם יזכיר כן,
יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר.
והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי,
שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו,
ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם,
שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים,
כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים:

וזה
טעם כי
ידין ה'
עמו
ועל עבדיו
יתנחם (פסוק לו),
שיזכור ה'
ברחמים כי הם עמו מאז,
ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד,
וכענין שנאמר (ישעיה סג ח)
ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו.
וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים,
כענין שנאמר (ישעיה מג ז)
כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו':

ועיין גיליון שלח תשט"ז שאלה ג.

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יפתור כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)

פרשת שלח

פרק י"ג

א.
שאלה כללית

שלח
לך
אנשים
ויתורו
את
ארץ
כנען.

רש"י:

ד"ה
שלח לך:
לדעתך אני איני מצוה לך:
אם תראה –
שלח,
לפי שבאו ישראל ואמרו:
"נשלחה אנשים לפנינו"
כמו שנאמר (דברים א'
כ"ב)
"ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר…",
ומשה נמלך בשכינה,
אמר:
אני אמרתי להם שהיא טובה,
שנאמר (שמות ג'
י"ז)
"אעלה אתכם מעני מצרים וגו'",
חייכם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה.

ראב"ע:

ד"ה
שלח לך
–
כתוב שהשם אמר לישראל (דברים א'
כ"א)
"עלה רש"
והם אמרו "נשלחה אנשים",
אז אמר ה':
"שלח לך אנשים".

1.
מה היא השאלה שביישובה עוסקים רש"י וראב"ע?

2.
האם שווים רש"י וראב"ע בתשובותיהם לשאלה הנ"ל?

3.**
מהי ראייתו של רש"י משמות ג'
י"ז,
מה עניין "עני מצרים"
לעניינו?

4.**
דברי רש"י (הלקוחים מדברי חז"ל)
האחרונים ("חייכם שאני נותן להם…")
תמוהים מאד.
מה הפליאה וכיצד יש ליישבה?

ב.
שאלה כללית (המשך)

רמב"ן:

ד"ה
שלח לך
אנשים –
… והנראה בעיני מלשון הכתוב,
כי לא נמלך משה בשכינה,
אבל טעם "שלח לך",
כי הסכימו לשלוח מרגלים,
והיה במנהג,
כי ישלחו "שנים אנשים מרגלים חרש לאמר",
ושישלחו
מקצתם,
והשם היודע עתידות צוהו,
שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם,
כי חפץ ה'
שיהיו
שוים
בענין
כל הגדולים
– אולי יזכרו וישובו אל ה'.
ואם אין – שתהיה הגזרה שווה בכל העם וזה טעם (י"ג ג')
"וישלח אותם משה…
על פי ה',
כולם אנשים ראשי בני ישראל המה",
ושיהיו במצוות ה'
נשיאים וראשי בני ישראל.

והנראה אלי לפי פשט הכתוב,
כי לא הזכיר ה'
למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם,
שאילו היה כן,
היה הכתוב מספר בכאן:
"ויקראו בני ישראל אל משה ויאמרו:
נשלחה אנשים לפנינו…
וייטב הדבר בעיני משה…",
ואח"כ היה כותב:
"וידבר ה'
אל משה:
שלח לך אנשים
כאשר דברו אליך איש אחד לשבט";
אבל היה הענין כך,
ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה,
ואח"כ בא הדבור אל משה כשאר
הדברות
ואמר לו
סתם "שלח אנשים"
וזה טעם "ויתורו את הארץ אשר אני נותן לבני ישראל"
– כי הוא מדבר בענין חדש,
לא ספר לו כלל.
והיה בכל זה,
כי ה'
חפץ למען צדקו,
שתהיה השליחות במצותו,
ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם למען ינצלו.
וכן נראה עוד,
שהם שאלו ממשה (דברים א'
כ"ב):
"נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ"
והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש מלשון (איוב ל"ט כ"ט)
"משם חפר אוכל",
וזה טעם לפנינו,
שילכו הם אחריהם על דרכם כלשון (במדבר י'
ל"ג)
"וארון ברית ה'
נוסע לפניהם";
אבל ה'
צוה (י"ג ב')
"ויתורו את ארץ כנען"
והוא כטעם ברירה,
כבאים לקנות דבר,
מלשון (דברי הימים ב'
ט')
"לבד מהאנשים התרים והסוחרים"
וכן (יחזקאל כ')
"אל הארץ אשר תרתי לכם"
וכן (במדבר י'
ל"ג)
"וארון ברית ה'
נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה",
ועל כן צוה אותם משה לפרוט:
"הטובה היא אם רעה…
השמנה היא אם רזה",
והכל
– לשמחם,
כי צבי היא לכל הארצות,
ויעלו בה בחפץ גדול.

והנה
נאמר
כאן הענין
בסתם,
כי
כן היה,
אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן להגיד להם פשעם,
כי חטאו במה שבקשו ושאלו
הם עצמם.

ועל דעת רבותינו חטאו באומרם "נשלחה אנשים לפנינו",
בעבור שהם רואים את ישועת ה'
אשר יעשה להם תמיד,
והיה להם ללכת אחרי הענן כל אשר יהיה שמה הרוח ללכת,
ומשה קבל מהם למלאות תאותם.
ויהיה טעם (דברים א'
כ"ג)
"וייטב בעיני הדבר",
שסבלתי
דעתכם והוריתי לעשותו.
ועוד צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו…
כענין שנאמר בשמואל (א'
פרק ח')
"שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך,
כי לא אותך מאסו,
כי אותי מאסו ממלוך עליהם".

ספורנו:

ד"ה
שלח לך
אנשים –
אל תניח שישלחו הם,
כמו שאמרו לעשות באמרם (דברים א'
כ"ב)
"נשלחה אנשים לפנינו",
שלא ישלחו הדיוטות בלתי מכירים שבח הארץ ויספרו בגנויה באופן שיחשבו ישראל על ה'
תועה ולא ישובו בתשובה כמו ששבו אחר כך,
באמרם:
"חטאנו לה'".

וזה כי המרגלים ששלח משה,
אע"פ שהרשיעו להניא לב העם מחסרון אמונתם בא–ל ש–די,
מכל מקום הכירו וספרו טובת הארץ באמרם (י"ג כ"ז)
"וגם זבת חלב ודבש היא"
וכן העיד (משה)
באמרו (דברים א'
כ"ה)
"ויקחו בידם מפרי הארץ…
ויאמרו:
טובה הארץ אשר ה'
א–להינו נותן לנו",
אלא שאמרו שיהיה נמנע לכבשם.

וכאשר הכירו ישראל לחטאתם על שלא בטחו בישועת הא–ל יתעלה ונצחונו אחר שעשה עמהם להפליא,
שבו בתשובה ואמרו (דברים א'
מ"ה)
"חטאנו לה',
אנחנו נעלה ונלחמנו",
והתפללו כענין שאמר (דברים א'
מ"ה)
"ותשובו ותבכו לפני ה'"
אלא שלא קבל הא–ל תפילתם מפני חלול ה'
שעשו שאינו מתכפר אלא במיתה.
וכמו שהעיד בהם באמרו (שמות ל"ג)
"וביום פקדי ופקדתי".

1.
האם עוסקים רמב"ן וספורנו באותה שאלה בה עסקו רש"י וראב"ע אם לא?

2.
הסבר את המקומות המודגשים ברמב"ן.

3.
מהו ההבדל בין דברי הרמב"ן "והנראה בעיני בלשון הכתוב…",
לבין דבריו "והנראה אלי לפי פשט הכתוב"?

4.
מה הוסיף הרמב"ן על דבריו הקודמים בקטע "וכן נראה עוד"?

5.
הסבר מהו הניגוד בין דעת ראב"ע (בשאלה א)
לבין דברי הרמב"ן בקטע "וכן נראה עוד,
שהם שאלו ממשה…".

6.
מהו הניגוד בין דעת רבותינו המובאים בדברי הרמב"ן ("ועל דעת רבותינו חטאו באמרם…")
לבין דעת הרמב"ן עצמו בהסבירם את התנהגות משה.

7.
מהו הניגוד בין דברי הספורנו בתחילת דבריו (קטע ראשון)
לבין דברי רש"י שהובאו בשאלה א?

ג.
יג,
כ'

ומה הארץ השמנה היא אם רזה

העמק
דבר:

עתה יזהיר על כללי הארץ.
וזה אינו נוגע לעיקר השליחות…
אלא משה רבנו שידע שלא ישבעו נחת לשמוע מאנשי החיל אשר בארץ ישראל –
שהרי יודע שיש ענקים שמה –
ויהיה הכבוש עליהם למשא,
על כן רצה להשביע עינם בטוב הארץ,
שיהא להם חשק נמרץ למסור נפשם עליה,
ואינו דומה ראית העינים לאמונה.
כך בקש משה לפרש טובת הארץ ופרטיה למען תפוש את ישראל בלבם.

1.
מה הקושי בפסוקנו שרצה לישבו?

2.
בעל העמק דבר מביא בהמשך דבריו ראיה לכך "שאינו דומה ראיית העיניים לאמונה"
גם את התנהגות משה עצמו.
לאיזה עניין בתורה יתכוון?

ד.
יג,
ל'

ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה.

רש"י:

ד"ה
ויהס:
השתיק את כלם.

ד"ה
אל משה:
לשמוע מה שידבר במשה,
צוה ואמר:
"וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?".
השומע היה סבור שבא לספר בגנותו,
ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים,
שמעו כולם לשמוע גנותו.
אמר:
"והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו".

בעל
באר יצחק
מבאר
דברי
רש"י
אלה:

מדרך הלשון,
בבוא שני פעלים נרדפים זה על זה כשפעל השני הוא תכלית הפעל הראשון להשמיט פעל התכלית ולקשר פעל הראשון במלה שדרכה להתקשר עם הפעל השני.
ולפי הכלל הזה אנו יכולין לפרש המאמר הזה כפשוטו וכאלו היה כתוב:
ויהס כלב את העם לשמוע אל משה.
ונשמט פעל התכלית "לשמוע"
ונקשר "ויהס"
עם מלת "אל"
המחוברת עם פעל התכלית,
ולכך נאמר "ויהס כלב את העם אל משה".
אבל עם היות פירוש זה נכון לפי הלשון,
בכל זה לא יתכן לפי הענין…
וצריך לפרש שמלת "אל"
כאן הוא במקום "כנגד",
"על אודותיו"
ופעל התכלית כאן הדבור:
ויהס כלב את העם לדבר אל (=על אודות,
כנגדו)
משה.

הסבר,
למה לא ייתכן לפרשו כפי הצעתו הראשונה (לשמע אל משה),
למה "לא ייתכן לפי הענין"
לפרשו כך?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)

פרשת שלח

פרק י"ג

א.
מתוך מדרשי חז"ל

ב'.
שלח
לך
אנשים
ויתורו
את
ארץ
כנען.

סוטה
ל"ד:

אמר ר'
חייא בר אבא:
מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל.
כתיב הכא (דברים א'
כ"ב)
"ויחפרו לנו את הארץ"
וכתיב התם (ישעיהו כ"ד כ"ג)
"וחפרה הלבנה ובושה החמה…"

1.
** הסבר מהי ראייתו שנתכוונו לרעה ומה ראה להסתמך על ישעיהו כ"ד,
מה עניין זה לזה?

2.
** ומקשה
בעל
"עיון
יעקב"
(פירוש
על
עין
יעקב):

מה ראיה כאן לכך שהתכונו לבושתה,
והלא ביהושע (פרק ב'
ב')
במרגלים ששלח יהושע שלא נתכוונו לשום רעה,
כתיב "לחפר את הארץ"
וכתיב (ב'
ג')
"כי לחפר את הארץ באו".

ענה לקושייתו!

ב.
יג,
כ"ב

ויעלו בנגב ויבא עד חברון.

סוטה
ל"ד:

…
אמר רבא:
מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות.
אמר להם:
"אבות העולם!
בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.
יהושע כבר בקש משה עליו רחמים,
שנאמר (י"ג ט"ו)
"ויקרא משה להושע בן נון –
יהושע",
אמר לו:
יה יושיעך מעצת מרגלים".

והיינו דכתיב (במדבר י"ד כ"ד)
"ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו'".

1.
מה הקושי בפסוקנו שעליו מיוסדים דברי רבא?

2.**
מהי הראיה מבמדבר י"ד כ"ד?

3.*
כיצד מפרש רבא את הפועל "ויקרא"
בפסוק זה (י"ג ט"ו)
וכיצד מפרש הוא למ"ד של "ליהושע"?

4.**
מהרש"א
מקשה:

והלא כבר במלחמת עמלק (שמות י"ז)
נאמר "ויאמר משה אל יהושע"?

ישב קושייתו (על פי תשובתך לשאלה 3)
והסבר שאין מן הפסוק בשמות י"ז סתירה לדברי רבא!

ג.
יג,
כ"ו:

וילכו ויבואו אל משה.

סוטה
ל"ה:

אמר ר'
יוחנן משום ר"ש בן יוחאי:
מקיש הליכה לביאה.
מה ביאה בעצה רעה –
אף הליכה בעצה רעה.

1.
מה הקושי בפסוק שעליו בנויים דברי המדרש?

2.*
מהו הרעיון המבוטא בדברי המדרש?

ד.
יג,
כ"ט

"עמלק יושב בארץ הנגב"

במדבר
רבה ט"ו
(י"ח):

מה ראו לפתוח בעמלק?
משל לתינוק שסרח ולקה ברצועה,
וכשמבקשין להפחידו,
מזכירין לו הרצועה שלקה בה.
כך היה עמלק –
רצועה רעה לישראל.

ומקשין:

מה עניין השאלה "מה ראו לפתוח בעמלק",
ושמא פתחו בו מפני שהיה יושב על הגבול?

ענה לקושייה!

ה.
יג,
ל"א

"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".

סוטה
ל"ה
ע"א:

אמר ר'
חנינא בר פפא:
דבר גדול דברו המרגלים באותה שעה.
"כי חזק הוא ממנו"
– אל תקרי "ממנו"
אלא "ממנו",
כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם.

רש"י:

ד"ה
כי חזק
הוא ממנו.
כביכול כלפי מעלה אמרו.

1
* כידוע אין רש"י מביא דברי מדרש,
אלא אם כן מצא שיש בפשוטו של מקרא איזה קושי.

הסבר מהו הקושי בפסוקנו המתיישב ע"י מדרש חז"ל המובא ברש"י (שים לב:
במפרשי רש"י ניתנות לשאלה זו שתי תשובות שונות –
אילו הן?)

2.
יצחק
היינמן,
דרכי
אגדה
עמ'
126, משווה
מדרש
זה
לדברי
ר'
עקיבא
לבראשית
ג'
כ"ב.

בראשית
רבה כ"א
ה':

דרש ר'
פפוס:
"הן האדם היה כאחד ממנו"
– כאחד ממלכי השרת,
אמר לו ר'
עקיבא:
"דייך,
פפוס!".
אמר לו:
"מה אתה מקיים "הן האדם היה כאחד ממנו"?
אמר לו:
"שנתן לו הקב"ה לפניו שני דרכים,
דרך החיים ודרך המות,
וברר לו דרך אחרת".

יפה
תאר
על
מדרש
רבה:
ר'
עקיבא מושך "ממנו"
על "לדעת טוב ורע"
– והם דרך החיים והטוב ודרך המות והרע אשר נתנו לו".

היינמן
שם:

האדם נעשה עצמאי ופרק ממנו עול מלכות שמים.

והיינמן קובע (שם)
שדברי חז"ל (בסוטה)
לפסוקנו אין דוחים דברי הפשט,
אבל דברי ר'
עקיבא (בבראשית רבה כ"א)
דוחים את דברי הפשט.

הסבר מהי הדרך המשותפת בה הולכים שני המדרשים (דברי ר'
חנינא בסוטה ודברי ר"ע בבראשית רבה)
ומהו השוני שביניהם,
שבגללו רואה היינמן את האחד כבלתי דוחה את הפשט ואת השני כדוחה את הפשט?

3.*
הסבר את דברי המדרש האחרונים:
"אפילו בעל הבית…"

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מיכאל פרלמן

ג'
ב' ואלה
שמות
בני
אהרן
הבכר
נדוב
ואביהוא
אלעזר
ואיתמר

(השווה
דברי
הימים
כ"ד
א' ולבני
אהרן
מחלוקתם
בני
אהרן
נדב
ואביהוא
אלעזר
ואיתמר)

בעל
הטורים:

אהרן הבכור נדב,
יש פסיק בין הבכור לנדב,
לומר שאינו חוזר על נדב כי נדב מת בלא בנים ואין נפקותא בבכורה שלו אלא חוזר על אהרן שהוא הבכור למשה.

1.
מה הניע את בעל הטורים לפרש בדרך זאת?

2.
האם הטעמים מסייעים לפירושו?

ג'
ד' וימת
נדב
ואביהוא
לפני
ה'
בהקריבם
אש
זרה
לפני
ה'
במדבר
סיני
ובנים
לא–היו
להם
ויכהן
אלעזר
ואיתמר
על–פני
אהרן
אביהם.

רש"י:

על
פני–אהרן:
בחייו.

רמב"ן:

בחייו,
לשון רש"י.
ואין הענין להגיד שכהנו בחיי אביהם…

והנכון כי "על–פני"
יחזור על הרחוק:

"וימת נדב ואביהוא לפני ה'
על–פני אהרן אביהם בהקריבם אש זרה…"

וכך
נאמר
בדברי
הימים
כ"א
ב' וימת
נדב
ואביהוא
לפני
אביהם
ובנים
לא
היו
להם
ויכהנו
אלעזר
ואיתמר.

1.
במה חולק הרמב"ן על רש"י?

2.
האם פירושו מתאים לפיסוק הטעמים?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)

פרשת שלח

פרקים י"ג–י"ד

א.
שאלה כללית

רלב"ג:

והנה הביא את ישראל אל כל זה הרע מיעוט האמנתם בה',
עד שביקשו לשלוח שם מרגלים לחקור אם ייתכן להם לכבוש הארץ.

אולי יספק מספק (=יטיל ספק מי שהוא נוטה לפקפק)
ויאמר,
שלא חטאו ישראל בזאת השאלה,
לפי שאנחנו מצאנו ביהושע בן נון ששלח מרגלים ליריחו ולעי.

אלא שהיתר זה הספק לא יקשה עם מה שאבאר מזה:
כי זה רגול יריחו לא היה כי אם לחקור אם נמוגו יושבי הארץ מפניהם.
ורגול העי היה לחקור מאיזה מקום יתכן להם לכבשם בקלות ואיך,
לא שתהיה כונתם שאם יהיו חזקים ישמרו מלהלחם בהם.

א.**
למה לא הביא הרלב"ג בקושייתו של ה"מספק"
שמצאנו גם במשה ששלח לרגל את יעזר (במדבר כ"א ל"א),
והביא רק את שני המקרים בהם שלח יהושע מרגלים?

ב.
מנין לרלב"ג שבריגול יריחו היתה התכלית זו שכתב ("לחקור אם נמוגו יושבי הארץ…"),
הלוא גם שם נאמר (יהושע ב'
א')
"לכן ראו את הארץ".

ג.*
הידועה לך תשובה אחרת לספקו של "המספק",
מתשובתו של הרלב"ג?

2.
המרגלים מדברים בפרקנו שלוש פעמים:

בפעם
הראשונה פסוקים כ"ז–כ"ט.

בפעם
השנייה פסוק ל"א.

בפעם
השלישית פסוקים ל"ב–ל"ג.

הסבר מה ההבדל בין שלושת דיבוריהם?

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ומקשה
בעל
דבק
טוב
על
רש"י: והלא גם לגבי סדום נאמר (בראשית י"ט) "ואנשי העיר אנשי סדום"…?
ועוד:
למה לא פירש רש"י דבריו אלה לגבי "אנשים"
שבפרק ב',
"שלח לך אנשים"?

ענה לשתי קושיותיו!

ג'
ד"ה
כולם
אנשים: כל "אנשים"
שבמקרא לשון חשיבות,
ואותה שעה כשרים היו.

בעל
אמרי
שפר
מקשה:
מנין לו שמה ששאל (פ'
י"ט)
"ומה הערים,
הבמחנים אם במבצרים"
לא על הערים שאלם,
אם הם במחנים או במבצרים,
אלא לסימן על יושביהם שאל?

**
ענה לקושייתו!

**
י"ח
ד"ה
החזק
הוא
הרפה: סימן מסר להם:
אם בפרצים יושבים – חזקים הם,
שסומכין על גבורתם;
ואם בערים בצורות הם יושבין – חלשים הם.

*
מה ראה רש"י לפרש כאן כפי שפירש ולא פירש כן בבמדבר כ"א ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין וכן בבמדבר כ'
כ"ב ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר…

*
למה פרש רש"י כפי שפרש כאן גם בויקרא ד'
י"ג ד"ה עדת ישראל?

י"ד
א'
ד"ה
כל
העדה: סנהדראות.

ג.
יד,
י"א

למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי.

בעל
תולדות
יצחק
מקשה:

יש לשאול מדוע הזכיר במנשה "למטה יוסף"
ולא אמר כן ביהושע בן נון,
שלא אמר אלא (פ'
י"ג ח')
"למטה אפרים הושע בן נון"?

נסה למצוא טעם לדבר!

ד.
יד,
כ"ב

ויעלו בנגב ויבא עד חברון

אבן
כספי,
מצרף
לכסף:

ד"ה
ויעלו
בנגב
וכו'
– כבר הודעתיך כי על עם או כת ובכלל אחוזת אנשים יתכן לרמוז עליהם בלשון רבים כפי ההבטה אל הפרטים,
ויתכן בלשון יחיד מצד ההבטה אל האחד.

בעל
העמק דבר
(בעקבות
דברי רבא
סוטה
ל"ד)
ד"ה
ויעלו
בנגב:

ספור פרטי מה שהיה עם האנשים שהלכו בנגב,
דבאמת לא הלכו כולם ביחד אלא חלקו את הארץ לשנים שנים;
על כן נשלם הליכתם בארבעים יום.
ומעתה מדבר הכתוב בשנים שעלו בנגב והמה כלב ועוד אחד.

ד"ה
ויבוא
עד חברון:
אחד מהם והוא כלב בא בתוך העיר והמבצר והשני ירא להכנס לעיר מפני אימת בני הענק.
וגם במצור קשה לנוס,
אם תהא השעה צריכה,
אבל האחד בא בלי פחד וגם ראה את ילידי הענק ולא חת מפני כל.

1.
הסבר מה ההבדל העקרוני בין שני הפרשנים בגישתם לכתוב?

2.
מהי חולשתו של פירוש אבן כספי למקומנו?

3.
מהי ראיית חז"ל להשערתם,
שזה שבא לחברון הוא הוא כלב?

ה.
יד,
כ"ו

וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל

וישיבו
אותם
דבר
ואת
כל
העדה
ויראום
את
פרי
הארץ.

סוטה
ל"ד:

אמר ר'
יוחנן משום ר"ש בן יוחאי:
מקיש הליכה לביאה.
מה ביאה בעצה רעה – אף הליכה בעצה רעה.

רש"י:

ד"ה
וישבו
ויבואו:
מקיש הליכתן לביאתן.
מה ביאתם בעצה רעה אף הליכתם בעצה רעה.

1.
מה הקושי בפסוק שעליו בנויים דבריהם?

2.
מה הרעיון המבוטא בדבריהם הנ"ל?

3.
** ר'
חסדאי
אלמושנינו
מקשה:

האין דברי רש"י כאן סותרים דבריו לעיל פסוק ג'
ד"ה כולם אנשים:
"כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו"?

רלב"ג:

וילכו
ויבואו
וכו'
וכו'
והנה אמר זה,
כי אילו היו מספרים זה תחילה למשה ואהרן כמו שהיה ראוי,
לא היה מתחדש מפני דבתם מה שאירע מן הרע,
כי כבר היה נקל למשה ואהרן לישב לבם,
שיסמכו בשם יתברך,
עם שיהושע וכלב היו מחזקים את ידיהם;
אבל הם הניאו העם בדרך שלא יוכלו לתקן עותתם.

מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?
האם זהו אותו קושי שעוסק בו רש"י (לעיל)
אם לא?

ו.
יד,
כ"ז

ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא.

בעל
העמק
דבר:

תחילת דברים הללו לנרגן,
כי לא כך היה להם לומר אליהם.

**
הסבר מה יש בתחילת דבריהם סימן שרצו "לנרגן"?
ואיך היה להם לפתח אם לא רצו לנרגן?

ז.
י"ג כ"ט

עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן.

י"ד
כ"ה
והעמלקי
והכנעני
יושב
בעמק.

י"ד
מ"ה
וירד
העמלקי
והכנעני
היושב
בהר
ההוא

1.*
התוכל ליישב מקראות אלה הנראים כסותרים זה את זה?

השוה בראשית ט"ו כ'-כ"א;
שמות כ"ג כ"ח;
ויקרא י"ח ג'

2.
למה מסופר מקום מושב העמלקי והכנעני (י"ד כ"ה)
בתוך דברי ה'
(י"ד כ'-כ"ה)?

ח.
יד,
ל"ב

הארץ
אשר
עברנו
בה
לתור
אותה
ארץ
אוכלת
יושביה
היא.

ר'
יוסף
אבן כספי:

הנה הם אמרו "טובה הארץ מאוד"
– אם כן איך יתכחשו הם בעצמם לומר שהיא אכלה יושביה?
אבל פרושו (ישעיהו מ'
ל')
"כאלה נובלת עליה"
שפרושו – שעליה נובלין,
וכן זה,
שיושביה אוכלין.
והנה זה כטעם "אנשי מידות"
כי כל איש הוא איש מדה בה,
וכן כל איש אוכל.
וכלל הדבר,
כי הם הפכו שבחי הארץ שמצד עצמה טובה,
אבל כי אנשיה אכלנים גדולים ובעלי אורך גדול – מורה על גבורתם!

1.**
מה חולשת פירושו ובמה אין פסוקנו דומה לפסוק שעליו הוא מסתמך (בישעיה א'
ל')

2.
התוכל ליישב את קושייתו על פסוקנו באופן אחר מבלי לעקם את פסוקנו?

⬇ הורדת הגיליון כקובץ Word

גיליונות נחמה – דברים 13

השוה במדבר כ"א ל"ב