גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמונה עשרה (תשי"ט)
פרשת ראה
י"ד
א.
שאלה כללית
ר'
יצחק
עראמה: עקדת
יצחק פ'
ראה
שער צ"ד:
וכאשר נתן סדר אכילת מעשר שני והפרשת מעשר עני בשנה השלישית וכל ענינם,
שכלם הם דברים שצריכים למוד והרגל, מפני דטבע האנשים מנגדתן בקצה,
נעתק לענין שהוא יותר מנגד מזה ואמר (ט"ו א') "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה".
כיצד מסביר בעל עקדת יצחק את סמיכות הפרשיות של הפרשיות:
י"ד
כ"ב–כ"ז
י"ד
כ"ח–כ"ט
ט"ו
א'-י"א
הסבר את הביטויים המסומנים בקו.
ב.
שאלה כללית
לדעת
ר' דוד
הופמן
(בפירושו לספר דברים)
כבר היה "מעשר שני" נהוג לפני מתן תורה והתורה עשתה אותו נוהג –
מצוה.
מה הם הרמזים לכך בספר בראשית?
ג.
בטעם מעשר שני
רשב"ם
כ"ג:
ד"ה
לעמן
תלמד
ליראה
את ה'
כשתראה מקום שכינה וכוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם וישראל במעמדם.
ספורנו:
ד"ה
למען
תלמד
ליראה –
כי במקום הנבחר למקדש יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות.
מה המשותף לשניהם בהסבר טעם מעשר שני ובמה הם נבדלים זה מזה?
ד.
בטעם מצות מעשר שני
ספר
החנוך
פרשת
בחוקותי
מצוה ש"נ
שרשי המצוה (=טעם המצוה) שהאל ב"ה בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו,
להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו ובחכמתו משכם בחכמה זו, למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלוהים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר,
ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד,
על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום,
שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים,
שאין ספק שכל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק התורה והחכמה שם,
והוא ירושלם, ששם הסנהדרין יודעי דת ומביני מדע; וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה (כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם) אז ילך שם בעל הממון ללמוד תורה או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם והיא ניזון באותן פרות; ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו. ובכן תמלא הארץ דעת את ה', כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה, יהיו הרבה מבני העיר והנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה; ואפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו הבית וישליכו כל דברי החכם אחר גום. אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובוקר וצהרים ויזהירם תמיד,
אז יהיו כלם אנשים ונשים הילדים מוזהרין ועומדים ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון,
ויזכו למה שכתוב "ונתתי משכני בתוככם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים".
העמק
דבר:
ד"ה
למען
תלמד
ליראה
ותניא ספרי והובא בתוס'
קדושין ד' כ"ג:
"לא ניתן מעשר שני אלא בשביל תלמוד ויראה", והפירוש,
כי מעשר שני אינו נאכל כי אם בירושלים ואי אפשר לבעלים לאכול במשך ימי רגלים שבא לירושלם כל עשירית תבואתו ועל כן או יושב בעצמו בירושלם גם אחרי הרגל,
והרי אין לו עסק שם כי אם תלמוד ויראה,
או שמניח לתלמידים בירושלם ובזה התלמידים מתפרנסים ומתרבים. וזה הוא תכלית מצות מעשר שני להגדיל תורה…
…. ומאחר שכן דמיירי בתלמידים, פירש הכתוב "דגנך ותירושך ויצהרך"
שהמה הכרחי לחיות האדם הנדרש לתלמידים, כדאיתא בבבא בתרא דף צ'
ע"ב דיינות שמנים וסלתות המה חיי נפש.
מה ההבדל בין שניהם בטעם המצוה?
ה.
בטעם מצות מעשר שני:
האלשיך
בפירושו
לפ' ראה:
כ"ג
ואכלת
לפני ה'
אלוהיך
במקום
אשר
יבחר… למען תלמד ליראה את ה'
אלוהיך.
כי הנה אמרו "למען תלמד" יקשה,
כי איך האכילה ושתיה ושמחה יתירה תלמד ליראה?! ואלו אמר: "למען תלמד לעבוד"
היינו אומרים שע"י התעכבם בירושלם לאכול מעשר שני יהיו פנויים ממלאכת בתיהם ויעסקו בתורה –
אך אומרו "למען תלמד ליראה"
– הוא בלתי מתישב.
ואפשר כי לבל יבעטו ברוב טובה ויראה בעיניהם כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא,
על כן צום הקבה"ו שיוליכם עמהם מעשר מכל אשר להם לפני ה',
כאלו נותנים מנת המלך, וכן המעשר ההוא "קדש לה'" ומשולחן גבה, כאלו נותנים מנת המלך; וכן המעשר ההוא "קדש לה'" ומשולחן גבה הם אוכלים. (כנודע שאינו נחשב להם כממון עצמם, במעשר ראשון ללוי,
שהרי לוי שקדש אשה במעשר ראשון וישראל שקדש אשה במעשר שני שלו אינה מקודשת, שהרי אינו שלו כי לה'
הוא,
כי משולחן גבוה הוא אוכל ולא הורשה אלא לאכול ולשתות לבד).
נמצא בזה "החייתן אל לבו!"
כי עבד מלכו של עולם הוא ומשלו הוא אוכל ובזה לא ימוש מלירא את ה'
תמיד.
ועל פי הדרך הזה יתכן רמז באמרו "לפני ה'" לומר שתאכל בתת לבך שאתה לפני ה'
– שהוא במורא גדול – וזהו "למען תלמד ליראה את ה'".
במה שונה האלשיך בטעם המצוה מכל הקודמים שהבאנו בשאלות ג ו–ד ומה יש לומר לזכות פירושו?
ו.
יד,
כ"ד.
כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'…
כי יברכך ה'
אלוהיך.
רש"י:
ד"ה
כי יברך שתהא התבואה מרובה לשאת
1.**
מה קשה לו?
2.*
באיזו מארבע לשונות של "כי"
יש לפרש את ארבעת ה"כי"
של פסוק זה לפי רש"י?
(לענין "כי המשמש בד'
לשונות עיין בראשית י"ח ט"ו רש"י ד"ה כי יראה,
כי צחקת).
כי
יראה
וגו'
כי
צחקת
– הראשון משמש לשון דהא שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה,
והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות אי,
דילמא,
אלא,
דהא:
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)
פרשת ראה –
מעשר שני
פרק י"ד כ"ב–כ"ז
א.
שאלות כלליות:
הרמב"ן
פותח
דבריו
על פסוקינו
ד"ה
עשר תעשר
במלים:
גם זו מצוה שיבאר, כי אמר (ויקרא כ"ז ל') "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'".
ואמר (שם ל"א)
"ואמר אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישתו יוסף עליו".
1.
הסבר,
מה הן ההוכחות שגם פסוקנו ידבר באותו מעשר שבו ידבר הפסוק ההוא?
2.
מעשר שני שבו מדברים פסוקינו מוזכר בעוד מקום בפרשת ראה, מצא את המקום והוכח שהכונה למעשר שני דוקא!
3. כמה חוקרים תמהו על כך,
שלא מוזכר מעשר ראשון (=מעשר לוי) בס'
דברים.
לדעת
ר' דוד
הופמן
(בפרוש לס' דברים)
יש בפרשיות עקב–ראה רמז גם למעשר ראשון.
היכן?
4.
התוכל למצוא סבה לכך למה לא הוזכר מעשר שני באמנה שכרתו עולי בבל בנחמיה פרק י' פסוקים ל"ו–ל"ז.
ב.
בטעם המצוה
מקשה
אברבנאל:
מה תועלת בהפרש המעשר הזה משאר תבואות,
אחרי שזו וזו יאכלו הבעלים?
וזו
תשובת
האברבנאל:
דע לך שיש בזה תועלת עצומה והיא:
בהפרישך אותו המעשר והוליכך אותו לירושלים לאכלו שם לשם מצוה לפני ה', תלמד ליראה את ה' ותקנה התכונה הטובה הזאת, והיתה למידת היראה בעשותך הדברים ההם לשם מצוה ולהתלמד בקיום הצווים האלוהים, שבזה ההרגל יקנה בנפשו את ההכנעה לה'
יתברך.
השוה טעם זה לטעמי מצות מעשר שני שהובאו ממפרשים שונים בגליון ראה תשי"ט והסבר מה ההבדל העקרוני בין הטעמים ההם לבין הטעם הזה!
ג.
יד,
כ"ב
עשר תעשר את כל תבואת זרעך.
ראב"ע:
ד"ה עשר תעשר
ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה
בבשר
ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר.
1.
הסרב את המלים המסומנות בקו.
2.
השוה פירושו זה לדברי רש"י עשר תעשר (ד1).
3. מה ההבדל העקרוני ביניהם?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
הסבר, |
1. כ"ב |
|
מה קשה לו? ** הרא"ם ענה לשאלתו! |
2. כ"ד |
|
דברי רש"י אלה לקוחים מברייתה די"ג מדות דר' הסבר, ** כיצד זה קוראים חז"ל לבקר ולצאן בשם "ולדות הארץ" (במקור אחר: "גדולי קרקע")? |
3. כ"ו ד"ה בבקר ובצאן וביין ובשכר: ד"ה ובכל אשר תאוה נפשך: |
|
בעל הסבר למה לא יפרש באמת כן ולמה יכניס הנה ענין מעשר ראשון? |
כ"ז |
ה.
יד,
כ"ד.
וכי ירבה ממך הדרך
כי
לא
תוכל
שאתו
כי ירחק ממך המקום
אשר יבחר ה'
אלוהיך לשים שמו שם
כי
יברכך
ה'
אלוהיך
אלשיך:
… כי כמקרה בני האדם בכל דורותינו תספר תורתנו: שהיה נקרא לקצת עשירי עם בימים ההם:
כי אם יאמרו לאיש בעל עשרת אלפי דינר זהב ונושא ונותן בם: "למה לא תקבע עתים לתורה כראובן שכל נכסיו לא יגיעו עד מאה דינרים ולומד ושונה בכל יום?"
אז יתרץ העשיר:
"לא בדעת תדבר,
כי הלא ראובן בשעה אחת מספיק לו לטפל בעסקו,
אך אנכי כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי,
הלואי כל היום וכל הלילה יספיק לי.
לשאת ולתת באמוני,
כי לפעמים לאכול אין לי פנאי ומה גם לעסוק בתורה?!"
… נמצא כי לפי רוב הטיבו יתברך את האדם ימעט מהחזיק לו טובה, ואין זה כי אם שהונו אשר נתן לו ה'
הוא הסבה שיוסר מלבו חשק בית ה'
וקדושת המקום, אשר בחר ה'
לשכן שמו בו והולך ונשמט מיראתו וכו'…
1. מה הם הקשיים בסגנון פסוקנו שהביאו לדרוש מה שדרש?
2. במה מתנגד פירושו (דרושו)
לפרוש רש"י ד"ה כי יברכך (ד2)?
ו.
השוה:
כ"ד:
כי
ירחק
ממך
המקום
אשר
יבחר
ה'
אלהיך
לשים
שמו
שם
כ"ו:…
והלכת
אל
המקום
אשר
יבחר
ה'
אלהיך
בו
–
נסה למצוא סבת השנוי בין שני הפסוקים!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת ראה
י"ד
א.
יד,
א
בנים
אתם
לה'
אלוקיכם.
ספרי
פ"ז
(ראה
י"ד
א')
"בנים
אתם לה'"
– ר'
יהודה אומר: אם נוהגים אתם כבנים –
הרי אתם בנים,
ואם לאו אין אתם בנים.
ר'
מאיר אומר: בין כך ובין כך בנים אתם לה'
אלוקיכם.
וכן הוא אומר:
(הושע ב' א')
"והיה מספר בני ישראל כחול הים… והיה במקום אשר יאמר להם 'לא עמי אתם'
יאמר להם 'בני אל חי'".
**
הסבר מה היא ראית ר'
מאיר מהושע א'
ב',
במה פסוק זה מסייע לדעתו?
ב.
יד,
א'.
בנים אתם לה'
אלוקיכם
לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת
ב'.
כי
עם
קדוש
אתה
לה'
אלוקיך
ובך בחר ה'
להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה.
ראב"ע:
ד"ה
וטעם
בנים: אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן,
אל תתגודדו על כך מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו,
כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם, כי עם קדוש אתה, ואינך כשאר כל הכנענים, על כן לא תעשה כמעשיהם.
רמב"ן:
ד"ה
בנים אתם
לה' אלוקיכם.
גם זו מצוה מבוארת, שאמר בתורת כהנים (ויקרא כ"א ח') "לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטה" ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד, שהזכיר שם שהם קדושים לאלוקיהם (ויקרא כ"א ט) צוה בהם זה,
אבל כל העדה כלם קדושים,
וכלכם בנים לה'
אלוקיכם כמו הכהנים,
אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם…
… (אחרי הביאו דברי הראב"ע דלעיל) ולפי דעתי, כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך,
יאמר:
מאחר שאתה עם קדוש וסגולת ה' "ולא ישא אלוקים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח" (הרמב"ן משתמש כאן במליצה, שמואל ב' י"ד י"ד).
אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער.
ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפרוד האוהבים ונדודה אף בחיים;
ומכאן סמך לרבותינו באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי.
אור
החיים:
ד"ה
בנים אתם
צריך לדייק מה טעם סמך מאמר "בנים אתם" למאמר תתגודדו? נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם,
אבל על כל פנים ישנו.
ואדרבא – לטוב לו, שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים,
ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה.
ר'
דוד
הופמן
דברים
י"ד
א'-ב'
ד"ה
בנים
אתם: הוא מבוא לכל הפרק. כלומר אתם קרובים אל ה'
כמו בנים הקרובים לאביהם. ועל כן אתם חייבים להיות ראויים לקרבת ה', הן בהופעתכם החיצונית,
והן במאכלכם.
ד"ה
לא
תתגודדו: רבותינו למדונו בספרי:
"לא תתגודדו" כדרך שאחרים מתגודדים,
שנאמר (מלכים א' י"ח)
"ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמתים".
עובדי עבודה זרה מאומות העולם וגם כמרי הבעל שבישראל לא הכירו את אמתותו של הקב"ה בעל הרחמים,
הרוצה להטיב עם בריותיו. הללו היו סבורין שאלוהיהם מקנאים באשרו של האדם. הם היו סבורים שכדי להשיג משהו מן האלילים שלהם,
צריך אדם לקבל על עצמו סגוף שהוא תמורת הדבר המושג, כדי לתפוס את קנאתם של האלילים. על כן התגודד כמרי שבעל בחרבות וברמחים כשראו שבקשתם לא נמלאה,
כדי להפציר ביראתם שכתמורה עבור צערם וייסוריהם תיתן להם את מבוקשם.
לא כן ישראל "בנים אתם לה'",
הוא אוהב אתכם,
כאהוב אב את בניו, ועל כן אין לכם לייסר עצמכם בייסורין,
כדי להשיג את מבוקשתם מה'.
רוב פרשנינו מתקשים בהנמקה הכפולה הניתנת כאן לאסור של "לא תתגודדו"
וכן
מקשה בעל
העמק
דבר:
ד"ה
נצבים
אתם: מובן שהוא הקדמה וטעם לאזהרה שאחריו. אבל קשה: אם הוא טעם,
אם כן למה זה כתבה תורה עוד טעם אחר "כי עם קדוש אתה"?
1.
כיצד מישבים קושיה זו ראב"ע,
רמב"ן,
בעל אור החיים?
2.* גם הרמב"ן וגם בעל אור החיים רואים בפסוקנו רמז להשארות הנפש, מה ההבדל בין שניהם?
3.**
הרמב"ן מביא בדבריו פסוק מתוך שמואל ב'
י"ד.
האם הוא מפרשו בדבריו כאן כפשוטו?
במה שונה ר'
דוד הופמן (בקטע הראשון בדבריו)
מכל קודמיו?
4. היש אפשרות לפרש את ההתגודדות של העכו"ם ושל כמרי ע"ז שלא כפי שפרשם ר'
דוד הופמן?
ג.
יד,
א'.
בנים
אתם
לה'
אלוקיכם
לא
תתגודדו
ר'
יוסף
בכור
שור:
ד"ה
בנים אתם
לה': ואם מת אביכם אין לכם להתגודד ולעשות קרחה ולהצטער יותר מדי,
כי אינכם יתומים בכך, שהרי יש לכם אב גדול חי וקיים יתברך למו.
1. במה שונה פירושו מפירוש כל הקודמים?
2.
השוה לפסוקנו ירמיהו
ט"ז
ו'
ומתו
גדולים
וקטנים
בארץ
הזאת
לא יקברו ולא יספדו להם
ולא יתגודד ולא יקרח להם.
רש"י:
ד"ה ולא יתגודד:
דרך האבלים להתגודד ולשרוט בשרם ולקרח קרחה בראשם, ומכל מקום לישראל אסור ולא הזכירו כאן אלא לדוגמת אבל.
רד"ק:
אע"פ שהוא אסור לישראל לעשותו שנאמר (דברים י"ד)
"לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" אולי הם היו עושים כמנהגי הגויים כמו שהיו עושים עבירות אחרות כמנהג הגויים,
ואמר,
כי לא יהיה להם פנאי לעשות הדברים שעושים על מת, לא דברי אבל ולא דברי נחמה.
2. מה ההבדל בין שני הפרשנים בישוב הקושיה?
3.
לפלא שאמר הרד"ק "אולי הם הוי עושים…" והלא בספר ירמיהו מצינו ראיה ברורה שהיו עושים. היכן?
4.
מדוע נמנע רש"י מלפרש כדרך שפרש הרד"ק,
שהוא נראה פשוטו של מקרא?
ה.
יד,
א
לא
תתגודדו
רשב"ם
ד"ה
לא
תתגודדו:
כדכתיב (מלכים א' י"ח כ"ח)
"ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים (עד שפך דם)"
וכמו (דניאל ד' י"א)
"גודו אילנא".
יבמות
י"ג
ב':
מהו לא תתגודדו?
לא תעשו חבורה על מת.
יבמות
י"ד
א':
תניא,
"לא תתגודדו" – לא תעשו אגודות אגודות. כגון בית דין אחד בעיר אחת; פלגא (מחצית)
מורים כדברי בית שמאי ופלגא כדברי בית הלל.
רמב"ם
הלכות
ע"ז
פרק י"ב
הלכה י"ד
ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינים.
(כסף
משנה
מביא בשם
ר' דוד
כהן
בתשובה:
ואפשר שנפל טעות סופרים בספרים והגירסא הנכונה היא "שלא יהיו כשני בתי דינים"
והסופרים חסרו כ"ף)
בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות,
שנאמר "לא תתגודדו" – לא תעשו אגודות אגודות.
**
התוכל להסביר מה האחיזה לדרש זה מלבד שרש המלה "גוד"
שנדרש מלשון אגוד (ומלשון גדוד)?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת ראה –
מאכלות אסורים
י"ד א'-כ"א
א.
שאלות כלליות בעניני טומאה ומאכלות אסורים.
1.
יחזקאל
קאופמן
תולדות
האמונה
הישראלית
כרך ראשון
ספר שני
עמוד
403:
… הטומאה היא לפי תפיסת כל האמונות האליליות כח מזיק,
גורם רעה ומחלה לבני אדם וגם כח אויב ומסוכן לאלוהות, לקדושה.
הטומאה נובעת ממקור הכוחות הרעים הנלחמים בכוחות הטוב, באל ובאדם. (הטומאה כרוכה בכוחות המות, המחלות,
החושך,
בעולם הרוחות הרעות החותרות להשחית אל ואדם.
הטומאה מדומה כשפע רע ומסוכן השופע ודבק באדם ועשוי להזיק לו…
ממין זה הן כל הטומאות שאנו מוצאים אצל כל העמים האליליים על פני האדמה… כאלה הטומאות בבעלי חיים ידועים,
טומאת מאכלות ידועים וכו' – כולן מסוכנות ומזירות.
הסכנה גלומה בעצמים הטמאים עצמם ומי שאינו נזהר בהם הוא ניזוק,
הסורים האמינו, שהאוכל מיני דגים אסורים לוקה במכות ובנגעים.
המצרים האמינו שהשותה חלב חזיר לוקה בצרעת,
כי החזיר טמא,
מפני שהוא מזדווג בשעת לקוי לבנה, שהיא שעה של התגברות הכוחות הדמוניים… לפי אמונות הפרסים כל הטומאות כולן יצירות אהורמין ורוחותיו הרעות. אמונות דומות לאלו אנו מוצאים בכל העולם האלילי.
שם
עמוד
539-540:
במקרא הטומאה אינה סכנה… חדלה להיות רשות של כח דמוני, אהורמיני,
ואין כל מתח של כוחות בין רשות הקדושה ובין רשות הטומאה.
במקרא אין הטומאה מופיעה ככוח כלל, היא רק מצב…
אין הטומאה נחשבת למקור סכנה…
לטומאה ממש אין לחשוב את בעלי החי "הטמאים".
שם
עמוד
545:
כשם שאין אנו מוצאים בטומאות שום זכר לסכנה הנובעת מן הטומאה עצמה, כך אין אנו מוצאים באסורי מאכלות שום זכר לדבר,
שיש סכנה בטומאת המאכלים עצמם…
בעלי–החי האסורים, אסורים מפני שהם "תועבה"
ו"שקץ"
אבל אין שום אסור נחשב כטעון כח מזיק מגי,
דימוני או כח מזיק בכלל.
כרך שני, ספר שני 455-57:
כל עם ישראל כולו מצווה להיות קדוש ולהישמר מן הטומאה. לקדש עצמו במעשים ולהדיר עצמו מדברים שיש בהם "טומאה"
– למען יהיה (שמות י"ט)
"ממלכת כהנים וגוי קדוש". ישראל מצווים ועומדים להתקדש במשמרת ברית ה',
בקיום החוקים והמצוות,
בצדק וברחמים, בפרישה מזנות ועריות,
מכשוף ונחש… אסור לישראל לאכול "תועבה".
אולם המפעל המכריע של האמונה הישראלית היה:
בטול האמונה ברשות הטומאה אהורמינית.
עם בטול האמונה בעצמאותו האלוהית של הרע,
במלה האמונה בעצמאותה האלוהית של הטומאה.
… ובזה נבדלת האמונה הישראלית, ביסודה מכל אמונה אלילית.
1. נסה להוכיח את דבריו – בייחוד המסומנים בקו – באמצעות פסוקים וביטויים מן התורה, בייחוד מפרקנו.
2. יש המסתמכים להוכחת דבריו על שמות כ"ג ה'. כיצד?
3. למה כתב קאופמן:
בעלי החי "הטמאים"
במרכאות?
2.
עקידת
יצחק
פרשת
שמיני:
והראוי שנדע, כי לא לענין בריאות הגוף וחוליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה!
שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מהיותה במדרגת ספר קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם,
וזה מגונה! מלבד שכבר אפשר לתקן אותם במיני טבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק הוא כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כולם, ואם כן לא ישאר האסור על עמדו,
ותיעשה התורה פלסתר.
גם שהגויים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים, הנה ראינו שהם חיים על הבריאות ואין עוף ואין כושל בהם לזאת הסבה.
אמנם מה שנאסרו לנו הוא לענין חולאי הנפש ובריאותה,
כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקלת התאוות,
ומגרשים הטהרה והקדושה ממנה, שעליו בקש דוד (תהילים נ"א)
"ורוח קדשך אל תקח ממני",
ואמר (שם):
"לב טהור ברא לי ורוח נכון חדש בקרבי". ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה…
שד"ל
"המשתדל":
… יהיה כל אחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות–העולם ולא ילמד ממעשה האומות וידבק תמיד באלוקי אבותיו "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך מלבד הטעם הזה התלוי בזמנים ובמקומות (שאם היו כל אנשי העולם מאמינים בא–ל יחיד ושומרים משפטים ישרים – לא היתה ההפרשה הזאת צריכה),
הנה רבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתקן המדות וזה משני צדדים:
1) כי המצוות האלוקיות שאדם שומר,
הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את הא–ל אשר צוה המצוות ההן,
וזכרון האל והשגחתו…
כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם וקובע בלבו יראת האלוקים לבלתי יחטא. 2) כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו,
אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבות הצער והדחק וכטעם (איכה ג') "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", והפילוסוף Epictetus אמר:
אם ישים אדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח הוא שלא יחטא, ואלו הן: "סבול ופרוש" sustine et alntine =
סבול הצער ופרוש מן התענוג.
והנה רבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.
1. מה הן טענות בעל העקידה נגד הדעה שטעם האיסורים הוא בריאות הגוף?
2. מה ההבדל העקרוני בין טעמו השני של שד"ל לכל הטעמים האחרים שניתנו לאיסורי מאכלות?
ב.
יד,
יא
כל צפור טהורה תאכלו
י"ב
– וזה
אשר
לא
תאכלו
מהם:
הנשר
והפרס
והעזניה….
רש"י:
ד"ה
כל צפור
טהורה
תאכלו, להתיר משולחת שבמצורע.
מה קשה לו?
רש"י:
ד"ה
וזה אשר
לא תאכלו
מהם. לאסור את השחוטה.
(להבנת דבריו עיין ויקרא י"ד פס' ד'-ז')
1. *
מה קשה לו?
2.
והקשו
בגמרא:
ושמא הוא להיפך:
"כל צפור טהורה תאכלו" – לרבות השחוטה, "וזה אשר לא תאכלו מהם"
– לרבות המשולחת?
**
הסבר שאין הפירוש יכול להיות כך!
ג.
יד,
כ'
כל עוף טהור תאכלו
רש"י:
ד"ה כל עוף טהור תאכלו
ולא את הטמא,
בא ליתן עשה על לא תעשה. וכן בבהמה (לעיל פ' ו')
אותה תאכלו ולא בהמה טמאה.
ולאו הבא מכלל עשה –
עשה.
לעבור עליהם בעשה ולא תעשה.
1. למה פתח רש"י פירושו במלים "ולא את הטמא"?
2.**
"לעבור עליהם בעשה ולא תעשה"
– למי התכוון במלה "עליהם"?
באיזו מצוה עשה ידבר כאן?
3.**
למה לא אמר רש"י דבריו אלה לפ' י"א,
וכן מה שאמר וכן בבהמה למה הסתמך על פ'
ו'
"אותה תאכלו" ולא הסתמך על פ' ד':
"זאת הבהמה אשר תאכלו"?
4. מה יש ללמוד מדבריו אלה להבנת דברי הספרי
לדברים
כ"ג
כ"א:
"לנכרי
תשיך" – זו מצות עשה "ולאחיך לא תשיך"
– זו מצות לא תעשה.
ד.
יד,
כ"א
לא תבשל גדי בחלב אמו
כ"ב
– עשר
תעשר
את
כל
תבואת
זרעך
רש"י
ד"ה
לא תבשל
וכו' עשר
תעשר:
מה ענין זה אצל זה?
אמר להם הקב"ה לישראל: לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן,
שאם אתם מעשרים מעשרות כראוי,
כשהוא סמוך להתבשל – אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנאמר (מלכים ב' י"ט כ"ו)
"ושדפה לפני קמה".
וכן לענין בכורים.
מקשה
ר' חסדאי
אלמושנינו
בספרו
"משמרת
הקדש" על
קש"י:
למה לא דריש רש"י ז"ל נמי גדי בכורים (שמות כ"ג י"ט,
שמות ל"ד כ"ו)
"למה נסמכו" והיה דורש שם כמו שתירץ זאת?
מקשה
ר' דוד
פראדו
בעל
"משכיל
לדוד" על
רש"י:
והלא אין מדרך רש"י לדרש סימוכין אלא היכא דמוכח. ולמה דרש סמיכות הפסוקים במקום זה?
ישב את קושיותיהם!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ותשע (תש"ל)
פרשת ראה
פרק י"ד
א.
שאלה כללית
ר'
יצחק
ערמאה: עקידת
יצחק פ'
ראה
שער צ"ד:
וכאשר נתן סדר אכילת מעשר שני והפרשת מעשר עני בשנה השלישית וכל ענינם,
שכלם הם דברים שצריכים למוד והרגל,מפני שטבע האנשים מנגדתן בקצת,
נעתק לענין
שהוא
יותר
מנגד מזה ואמר (ט"ו א') "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה".
1.כיצד מסביר בעל עקידת–יצחק את סמיכות הפרשיות של הפרשיות:
י"ד
כ"ב
– כ"ז
י"ד
כ"ח
– כ"ט
ט"ו
א' – י"א
2.
הסבר את הביטויים המסומנים בקו.
ב.
שאלה כללית
לדעת
ר' דוד
הופמן (בפירושו לספר דבירם)
כבר היה "מעשר שני" נהוג לפני מתן–תורה והתורה עשתה אותו נוהג – מצוה.
מה הם הרמזים לכך בספר בראשית?
ג.
בטעם מעשר שני
רשב"ם
כ"ג:
ד"ה למען תלמד ליראה את ה':
כשתראה מקום שכינה וכוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם וישראל במעמדם.
ספורנו:
ד"ה
למען
תלמד
ליראה: כי במקום הנבחר למקדש יהיה בית דין הגדול להבין ולהורות.
מה המשותף לשניהם בהסבר טעם מעשר שני ובמה הם נבדלים זה מזה?
ד.
בטעם מצות מעשר שני
ספר
החנוך
פרשת
בחוקותי
מצוה ש"נ
שרשי המצוה (=טעם המצוה) שהאל ב"ה בחר בעם ישראל וחפץ למען צדקו,
להיות כולם עוסקי תורתו ויודעי שמו ובחכמתו משכם בחכמה זו, למען ילמדו יקחו מוסר, כי יודע אלוהים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר,
ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד,
על כן סבב בתבונתו ונתן להם מקום,
שידעו הכל דברי תורתו על כל פנים,
שאין ספק שכל אדם נמשך לקבוע דירתו במקום שממונו שם. ולכן בהעלות כל איש מעשר בקר וצאן שלו שנה שנה במקום שעסק התורה והחכמה שם,
והוא ירושלם, ששם הסנהדרין יודעי דת ומביני מדע; וכמו כן נעלה לשם מעשר תבואתנו בארבע שני השמיטה (כמו שידוע שמעשר שני נאכל שם) אז ילך שם בעל הממון ללמוד תורה או ישלח שם אחד מבניו שילמד שם והיא ניזון באותן פרות; ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה, אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו. ובכן תמלא הארץ דעת את ה', כי אם חכם אחד לבד יהיה בעיר או אפילו עשרה, יהיו הרבה מבני העיר והנשים והילדים שלא יבואו לפניהם כי אם פעם אחת בשנה; ואפילו ישמעו דבריהם פעם אחת בשבוע, ילכו הבית וישליכו כל דברי החכם אחר גום. אבל בהיות המלמד בכל בית ובית שוכן שם ערב ובוקר וצהרים ויזהירם תמיד,
אז יהיו כלם אנשים ונשים הילדים מוזהרין ועומדים ולא ימצא ביניהם שום דבר חטא ועון,
ויזכו למה שכתוב "ונתתי משכני בתוככם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוהים".
העמק
דבר:
ד"ה
למען
תלמד
ליראה: ותניא ספרי והובא בתוס' קדושין ד' כ"ג:
"לא ניתן מעשר שני אלא בשביל תלמוד ויראה", והפירוש,
כי מעשר שני אינו נאכל כי אם בירושלים ואי אפשר לבעלים לאכול במשך ימי רגלים שבא לירושלם כל עשירית תבואתו ועל כן או יושב בעצמו בירושלם גם אחרי הרגל,
והרי אין לו עסק שם כי אם תלמוד ויראה,
או שמניח לתלמידים בירושלם ובזה התלמידים מתפרנסים ומתרבים. וזה הוא תכלית מצות מעשר שני להגדיל תורה…
…. ומאחר שכן דמיירי בתלמידים, פירש הכתוב "דגנך ותירושך ויצהרך"
שהמה הכרחי לחיות האדם הנדרש לתלמידים, כדאיתא בבבא בתרא דף צ'
ע"ב דיינות שמנים וסלתות המה חיי נפש.
מה ההבדל בין שניהם בטעם המצוה?
ה.
בטעם מצות מעשר שני:
האלשיך
בפירושו
לפ' ראה:
כ"ג ואכלת
לפני
ה'
אלוהיך
במקום
אשר
יבחר…
למען
תלמד
ליראה
את
ה'
אלוהיך.
כי הנה אמרו "למען תלמד" יקשה,
כי איך האכילה ושתיה ושמחה יתירה תלמד ליראה?! ואלו אמר: "למען תלמד לעבוד"
היינו אומרים שע"י התעכבם בירושלם לאכול מעשר שני יהיו פנויים ממלאכת בתיהם ויעסקו בתורה –
אך אומרו "למען תלמד ליראה"
– הוא בלתי מתיישב.
ואפשר כי לבל יבעטו ברוב טובה ויראה בעיניהם כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא,
על כן צום הקב"ה שיוליכם עמהם מעשר מכל אשר להם לפני ה',
כאלו נותנים מנת המלך, וכן המעשר ההוא "קדש לה'" ומשולחן גבה, כאלו נותנים מנת המלך; וכן המעשר ההוא "קדש לה'" ומשולחן גבה הם אוכלים. (כנודע שאינו נחשב להם כממון עצמם, במעשר ראשון ללוי,
שהרי לוי שקדש אשה במעשר ראשון וישראל שקדש אשה במעשר שני שלו אינה מקודשת, שהרי אינו שלו כי לה'
הוא,
כי משולחן גבוה הוא אוכל ולא הורשה אלא לאכול ולשתות לבד).
נמצא בזה "החייתן אל לבו!"
כי עבד מלכו של עולם הוא ומשלו הוא אוכל ובזה לא ימוש מלירא את ה'
תמיד.
ועל פי הדרך הזה יתכן רמז באמרו "לפני ה'" לומר שתאכל בתת לבך שאתה לפני ה'
– שהוא במורא גדול – וזהו "למען תלמד ליראה את ה'".
במה שונה האלשיך בטעם המצוה מכל הקודמים שהבאנו בשאלות ג ו–ד ומה יש לומר לזכות פירושו?
ו.
יד,
כ"ד.
כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'…
כי יברכך ה'
אלוהיך.
רש"י ד"ה כי יברך שתהא התבואה מרובה לשאת
1.**
מה קשה לו?
2.*
באיזו מארבע לשונות של "כי"
יש לפרש את ארבעת ה"כי"
של פסוק זה לפי רש"י?
(לענין "כי המשמש בד'
לשונות עיין בראשית
י"ח
ט"ו
רש"י
ד"ה
כי יראה,
כי
צחקת).
כי
יראה
וגו'
כי
צחקת
– הראשון משמש לשון דהא שנותן טעם לדבר ותכחש שרה לפי שיראה,
והשני משמש בלשון אלא, ויאמר לא כדבריך הוא אלא צחקת, שאמרו רבותינו כי משמש בארבע לשונות אי,
דילמא,
אלא,
דהא:
ז.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
הסבר, |
כ"ב |
|
מה קשה לו? ** הרא"ם ענה לשאלתו! |
כ"ד |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שנייה (תש"ג)
פרשת שלח
פרק י"ד
(הערה: השאלון הזה הוא המשך שאלון שלח תש"ב שעסק בפרק י"ג ובשליחות המרגלים בכללה.
שאלון זה עוסק ביחוד בתפילת משה ובהתבוננות מדוקדקת בדברי רש"י).
א.
יד,
י"ג–
י"ט.
תפילת משה
על
התפילה
הזו
מקשה
אברבנאל:
איך חשב משה,
שהשופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו מצרים בסכלותם,
והוא יתברך לא יירא מרבבות עם, כי הוא שלם בעצמו, ומה יתן ומה יוסיף לו כי יכבדוהו מצרים או בהפך זה,
שבעבורו ימנע מעשות משפט בעולמו ובעמו?
קרא
רמב"ן
דברים
ל"ב
כ"ו
ד"ה אשביתה מאנוש זכרם וביאור החל מן "ולכך הזכיר משה בתפילתו…"
מה היא תשובתו לשאלה הנ"ל?
ב.
למבנה התפלה
1. רש"י
לפסוקים
י"ג–י"ט.
יג
– יד.
ושמעו
מצרים
– ושמעו את אשר תהרגם:
כי
העלית
– כי משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך,
אלא יאמרו שכנגדם יכולת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכולת להלחם. וזה הוא ואמרו אל יושב הארץ הזאת – כמו על יושב הארץ הזאת.
ומה יאמרו עליהם,
מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכולת ה',
בשביל ששמעו כי אתה ה'
שוכן בקרבם, ועין בעין אתה ה' נראה להם, והכל בדרך חבה,
ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה:
טו.
והמתה
את
העם
הזה
כאיש
אחד
– פתאום,
ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו':
טז.
מבלתי
יכלת
וגו'
– לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים,
ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, זאת יאמרו על יושב הארץ הזאת:
מבלתי יכלת – מתוך שלא היה יכולת בידו להביאם שחטם:
יכלת – שם דבר הוא:
יז.
יגדל
נא
כח
ה'
– לעשות דבורך:
כאשר
דברת
לאמר – ומהו הדבור:
יח.
ה'
ארך
אפים
– לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה'
ארך אפים. אמר לו לצדיקים.
אמר לו הקב"ה אף לרשעים.
אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים,
אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים.
אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים:
ונקה
– לשבים:
לא
ינקה
– לשאינן שבים:
2. עיין
גם רשב"ם
י"ד
ואמרו
אל
יושב
הארץ
הזאת
– ואמרו מצרים על יושבי ארץ כנען, כמו שמפורש לפנינו שיאמרו מצרים מבלתי יכולת וגו'. אבל עכשיו מפרש תחילה למה יאמרו מצרים כן, כי שמעו שאתה הוצאתם בכח גדול ובעמוד אש ובענן,
הכל דרך אהבה יתירה וחיבה,
ולבסוף יהרגם כאיש אחד, ואמרו [הגוים וגו', כלומר]
מצרים,
לא מתוך שנאה עשה להם כך אלא מבלתי יכולת להלחם עם שלשים ואחד מלכים. ועתה שוב מחרון אפך למען שמך שלא יתחלל:
לפי פירושו של רש"י יש בדברי משה מאמר מוסגר (או מאמרים מוסגרים).
סמן את תחילתו ואת סופו!
ט"ו
ואמרו
הגויים…
לאמר.
למה חזר הכתוב על "ואמרו"
ולא הסתפק במלת "ואמרו"
שבפסוק י"ז?
ג.
לפרטי התפילה
1. רמב"ן
י"ג
ושמעו
מצרים
כי העלית
בכחך –
וישמעו מצרים שתהרגם.
כי העלית –
כי משמעו בלשון אשר. והם ראו שהעלית אותם בכחך מקרבם, וכשישמעו שאתה הורגם,
לא יאמרו שחטאו לך, אלא שכנגדם יש לך יכולת להלחם אבל לא כנגד יושבי הארץ הזאת. וזהו ואמרו אל יושב הארץ הזאת –
ומה יאמרו עליהם,
מה שאמור בסוף הענין (פסוק טז) מבלתי יכולת ה',
לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים,
לשון רש"י.
אם כן, יהיה "אל יושב" כמו "על יושב", וכן רבים:
ולפי דעתי אין הכונה למשה רבינו בטענה הזאת מפני שהכנענים חזקים וגבורים במלחמה ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים,
כי השם הכה את מצרים בדבר והמית בכוריהם ברגע והביא עליהם מכות גדולות מן השמים,
ונקל זאת בעיני ה' להכות בדבר הגבורים והחזקים כדלים וכחלשים. אבל הכוונה בתפלה הזאת לאמר,
יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו, ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם, והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי ע"ז.
וא"כ יתכן שיהיה "אל יושב הארץ הזאת" כפשוטו,
שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכולת ה' וגו',
כי בכם אל ואפס אלהים:
מה בינו לבין פירוש רש"י?
2. רש"י
י"ד
….ואמרו
אל יושב
הארץ
הזאת –
כמו על יושב הארץ הזאת….
מנין לו שכך הוא?
והבא לו עד מן המקרא!
3. רש"י
ט"ו
והמתה
את
העם
הזה
כאיש
אחד
– פתאום,
ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו':
מה ראה רש"י להוסיף את המלה "פתאום"?
4. ראב"ע
ט"ז
וישחטם,
בעבור כי שם ירעו הצאן:
הראב"ע מתקשה כאן בזה שבחרה התורה בביטוי "וישחטם"
ולא אמרה "ויהרגם".
מהו הסברו לכך ואיך אפשר להסביר את הדבר בדרך אחרת?
5. רש"י
י"ח
ה'
ארך
אפים
– לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה'
ארך אפים. אמר לו לצדיקים.
אמר לו הקב"ה אף לרשעים.
אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים,
אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים.
אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים:
1. מהו הרעיון הכלול במדרש זה?
ד.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:
לרש"י
י"ג
ושמעו
מצרים
– ושמעו את אשר תהרגם:
לראב"ע
י"ד
עמד
עליהם
– בשבתם:
לרש"י
י"ז
יגדל
נא
כח
ה'
– לעשות דבורך:
לרש"י
י"ח
ונקה
– לשבים:
לא
ינקה
– לשאינן שבים:
ולמה לא פירש כאן כמו שפירש בשמות
ל"ד
ז'
ד"ה
ונקה
לא
ינקה לפי פשוטו?
ונקה
לא
ינקה
– לפי פשוטו משמע,
שאינו מוותר על העון לגמרי,
אלא נפרע ממנו מעט מעט.
ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:
לרשב"ם
כ'
סלחתי
– סולח אני עכשיו.
כמו נתתי כסף השדה:
ספורנו כ'
סלחתי
כדברך. כשאמרתי אכנו בדבר (פסוק יב) – כבר סלחתי בזה האופן שאתה אומר, כי לא היתה הכונה שאמית את כולם יחדו:
ומה בינו לבין ספורנו?
מה הניע את ספורנו לפרש בדרך אחרת?
ה.
רש"י ט' אך בה' אל תמרדו
אוצרות
יוסף:
קשיא לי על פירוש רש"י,
שסובר שאל תיראו היא הבטחה,
ולמה לא פרשו מלשון אזהרה או דרך עצה, שלא יהיה להם מרך לב?
רש"י
כ"א
חי
אני
– לשון שבועה. כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקיים להם,
כי כל האנשים הרואים וגו'
אם יראו את הארץ. הרי זה מקרא מסורס, חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ, שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה'
להביאם,
שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באיחור ארבעים שנה מעט מעט:
לבוש
האורה
(ר'
מרדכי
יפה):
נראה לי בטעות נפל כאן בנוסח רש"י…
דגבי מה שאמר רש"י "באם יראו את הארץ הרי זה מקרא מסרס" חסר "דבר אחר". וגרסינן בד"ה דחי אני הנוסח כמו שהוא ואחר כך גרסינן "דבר אחר אם יראו את הארץ הרי זה מקרא מסרס וכו'".
נמק את הגהתו!
מה מכריחו לתקן הגירסה?
רש"י
כ"ב
וינסו
– כמשמעו:
מנחת
יהודה:
בטעות נכתב מלת "כמשמעו"
כאן ואין זה מקומה וצריך להיות ד"ה עשר פעמים:
כמשמעו.
נמק את הגהתו!
מה מכריחו לתקן הגירסה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת שלח
פרק י"ד כ'-מ"ה
(שאלון זה הוא המשך שאלון שלח תש"ג שעסק בחלק הראשון של פרק זה ובייחוד בתפילת משה.
עיין שם!)
א.
יד,
כ'
ויאמר ה'
סלחתי כדברך.
אברבנאל מקשה בתשובת ה'
"סלחתי כדברך":
והנה לא נעשה כן, כי כולם מתו במדבר?
מה עונים לשאלה זו המפרשים הבאים,
ומה בין הפירושים האלה?
רמב"ן
י"ז
ד"ה
ועתה
יגדל נא
כח ה'
והנכון בעיני כי סליחה הנחת העונש כדברי אונקלוס, והקרבנות מעלים עונש השוגג מעליו,
וכן טוב וסלח (תהלים פו ה),
ואמר "סלחתי כדברך" לעם בכללן שלא יכם בדבר ויורישם ויעשה אותו לגוי גדול ועצום ממנו והם וזרעם יאבדו מן הארץ,
אבל יסלח להם שיירשו בניהם את הארץ ושלא ימותו הם במגפה,
וגזר שיתמו פגריהם במדבר וימותו שם כל אחד בבא יומו:
והנה במשנה תורה הזכיר משה במעשה העגל תפלתו אשר התפלל עליהם,
ואמר (דברים ט יח)
ואתנפל לפני השם כראשונה וגו',
ופירש שם (פסוק כו) תפלתו ואתפלל אל ה' ואומר וגו', והזכיר גם כן תפלתו על אהרן (פסוק כ), ולא הזכיר להם במרגלים שהתפלל עליהם כלל.
וכל זה מן הטעם שהזכרתי,
כי הוא לא התפלל למחול להם אלא שישא להם ויאריך אפו ויפקוד עון אבות על בנים, ולא היתה תפלתו שלימה עליהם,
ועל כן לא הזכירה להם כי היו יכולין לטעון עליו:
ראב"ע
י"ט
סלח
נא
– אחר שמצאנו שאמר אם יראו את הארץ אחר סלחתי כדברך,
ידענו כי מלת סלח נא אריכות אף,
וכן ונסלח לו (במדבר טו, כח),
עד שיעשה תשובה שלימה.
שד"ל
כ:
ד"ה
סלחתי: הסליחה הייתה לגמרי,
כי לא מתו אלא כמות כל האדם בבא יומם,
ועם כל זה לא יראו את הארץ,
כי זו מתנה ואינם ראוים לה.
ב.
מה קשה לרש"י בפסוקים הבאים:
1. כ"א
ואולם
– כמו אבל זאת אעשה להם:
2.* כ"ד
רוח
אחרת
– שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר אני עמכם בעצה,
ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם,
כמו שנאמר (לעיל יג ל)
ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר (יהושע יד ז)
ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, ולא כאשר עם פי:
ולמה לא יפרש:
רוח אחרת מאשר היתה עם המרגלים?
3.*
כ"ד
וימלא
אחרי
– וימלא את לבו אחרי וזה מקרא קצר:
ולמה נמנע לפרשו כמו שפירשו ראב"ע וכמו שפירשו
רד"ק:
מלא והשלים רצוני ללכת אחרי.
4. כ"ה
מחר
פנו
– לאחוריכם וסעו לכם וגו':
ומה תיקן בהוסיפו מלת "לאחוריכם".
5. כ"ז
אשר
המה
מלינים
– את ישראל עלי:
6. כ"ז
את
תלנות
בני
ישראל
אשר
המה
מלינים
– המרגלים מלינים אותם עלי שמעתי:
7. כ"ח
אם
לא
וגו'
כן
אעשה
– כביכול איני חי:
8. כח.
כאשר
דברתם
– שבקשתם ממני או במדבר הזה לו מתנו (פסוק ב):
9. ל"ב
ופגריכם
אתם
– כתרגומו לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו,
נופל לשון זה כאן לומר אתם:
10. ל"ו
וישבו
וילינו
עליו
– וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה אותם אנשים וימותו….
(שים לב:
שלושה קשיים לשוניים תיקן רש"י בדבריו אלה)
11. ל"ו
ד"ה וישובו וילינו …
כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו,
כמו (שה"ש ז, י)
דובב שפתי ישנים.
וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה,
שיש דבה שהיא טובה:
מה בינו לבין רמב"ן
ל"ז
ד"ה
מוציאי
דבת
הארץ
החל
מן
"וכתב
רש"י
כל
הוצאת
דבה"
מוצאי
דבת הארץ
רעה –
… וכתב רש"י כל הוצאת דבה לשון הוצאת דברים שהם מלקיחים את האדם לדבר בו,
כמו דובב שפתי ישנים (שה"ש ז י),
וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה. והנה כתוב ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י יח),
ואיננו לטובה, וכן להוציא דבה על הארץ (פסוק לו), וכן ודבתך לא תשוב (משלי כה י),
אבל כל דבה לרעה, ויזכיר "דבה רעה" להפליג:
הסבר את הביטוי "מלקיחים"
בדברי רש"י.
ג.
מה קשה לראב"ע בפסוקים הבאים:
ל"ג
זנותיכם
– שזנו מאחרי ואמרו נתנה ראש:
ל"ד
אשר
תרתם
– בצווי.
ל"ז
וימתו
– כמו מתו.
ד.
יד,
ל"ד
במספר ימים אשר תרתם…
ארבעים יום,
יום לשנה יום לשנה תשאו…
ר'
יצחק
עראמה
בעל עקדת
יצחק:
מה טעם שיחייב אותם שנה בעד כל יום במדה גדולה מהחטא?
(והמלבי"ם מוסיף: ועוד שידענו שבכל מקום מדה טובה מרובה ממדת הפורענות!)
נסה לענות על שאלה זו!
באור:
כל יום מהארבעים לשנה יחשב לכם…
מה הקושי הלשוני המתורץ על ידי דבריו?
ה.
יד,
מ'
הננו ועלינו…
כי חטאנו
המפרשים
מקשים:
ולמה לא קיבל ה' תשובתם כמו שקיבל תשובת הנשוכים (כ"א)
ולמה ננעלו שערי תשובה בפניהם?
נסה לענות על שאלתם.
ו.
שאלות לשון וסגנון.
1. ר'
וולף
היידנהיים (מפורש ושום שכל):
בראשית י"ד כ"ג,
ד"ה אם מחוט ועד שרך נעל: מלת אם עיקרו לתנאי, אבל רבו פארותיו ותוצאותיו, וכל "אם"
שבמקרא הבא אצל לשון שבועה יהיה במקום מלת "שלא".
וכן:
חי פרעה אם תצאו מזה (בראשית מ"ב ט"ו)
– שלא תצאו מזה;
אם יראו את הארץ (במדבר י"ד כ"ד)
– שלא יראו את הארץ.
המתאים כלל זה גם למקומותינו:
כ"ח: אם
לא
כאשר
דברתם…
ל:
אם
אתם
תבואו.
כיצד אפשר להסביר שימוש לשוני זה?
ועיין:
רמב"ן
כ"א
…וימלא
כבוד ה'
את
כל הארץ,
אם
יראו את
הארץ –
מקרא מסורס הוא,
חי אני נאם ה' כי כל האנשים אם יראו את הארץ,
וכבודי ימלא את הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה'
להביאם,
שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט,
לשון רש"י.
ואינו נכון כלל:
אבל הכתובים האלה חסרי השבועה לכבוד של מעלה, חי אני וימלא כבודי את כל הארץ,
אם כל האנשים המנסים אותי יראו את הארץ אין הדבר ככה.
וכן חי אני נאם ה'
וגו'
אם אתם תבואו אל הארץ (להלן פסוקים כח ל), יחסר השבועה. וככה יקצרו אף בהדיוט, כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף (ש"ב ג לה),
לא ירצו לפרש האלה, כה יעשה אלהים לאויבי דוד וכה יוסיף,
יחסרו הברכה. וכן מצינו שאמר כלב ליהושע (יהושע יד ו)
אתה ידעת את הדבר אשר דבר ה'
על אודותי ועל אודותיך, וכתיב (שם פסוק ט)
וישבע משה ביום ההוא לאמר אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה ולבניך עד עולם כי מלאת אחרי ה' אלהי,
והוא ממה שנאמר כאן (פסוק כד) ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה,
ויזכיר בהבטחה זו שבועה, כי הכל נקשר בפסוק ואולם חי אני שהוא שבועה כמו שפירשתי,
ואמר "וישבע משה", כי משה הזכיר השבועה….
2. ל"ו–ל"ז
להוציא
דיבה;
מוצאי
דיבת
הארץ.
מה בין "הוצאת דיבה"
לבין "הבאת דיבה"
(בראשית ל"ז)?
ז.
שאלה בתרגום אונקלוס.
מ"ד
ויעפילו –
וארשיעו
מה ראה לתרגם מלה זו בלשון הרשיע?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
פרשת שלח
י"ד א'-י"ג
(הערה:
לתפילת משה שבפרקנו י"ג–י"ט עיין גיליון שלח תש"ג.)
א.
שאלות לשון וסגנון:
1. א.
ותשא
כל
העדה
ויתנו
את
קולם
הרכסים
לבקעה משוה את פסוקנו לישעיה מ"ב ב'.
מהי התופעה התחבירית המוזרה בשני פסוקים אלה?
וע'
גם
ראב"ע
א
את
קולם פעול למלת ותשא גם ויתנו:
** מהי חולשת פירוש הראב"ע?
נסה לפרש תופעה זו בדרך אחרת!
2. מה ראו הכתובים לחזור ולהדגיש
פסוק
ו: יהושע
וכלב
מן
התרים
את
הארץ
פסוק
ז: הארץ
אשר
עברנו
בה
לתור
אותה
והלא ידענו כבר שתרו אותה,
שנשלחו לתור אותה,
ומה טעם לחזרה זו?
3.**
ז'.
הארץ
אשר
עברנו
בה
לתור
אותה
טובה
הארץ
מאד
מאד
מבנה פסוק זה מוזר מבחינה תחבירית.
במה?
נסה למצוא טעמו?
4.**
י"א. עד
אנה
ינאצוני
העם
הזה
ועד
אנה
לא
יאמינו
בי…
רבים תמהים על סדר המילים בפסוק זה,
כי אם מתרעם על ניאוץ מה מקום להתרעם עוד על העדר האמונה.
והיה לו לומר:
עד אנא לא יאמינו בי…
ועד אנה ינאצוני.
נסה ליישב קושייתם!
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. ב'
לו
מתנו
– הלואי ומתנו:
(א)
מה קשה לו?
(ב)
למה הוסיף ו'
למלת "מתנו"?
2.** ד'
נתנה
ראש
– כתרגומו נמני רישא,
נשים עלינו מלך.
לשם מה מביא רש"י כאן את דברי תרגום אונקלוס ולמה לא הסתפק בפירושו לבראשית
מ"א
מ"א
ד"ה
נתתי
אותך?
3. ט'
אל
תמרדו
– ושוב ואתם אל תיראו:
(א)
* לשם מה הוסיף מלת "ושוב"
ומה תיקן בזה?
(ב)
* בעל אוצרות יוסף (פירוש על רש"י לתורה)
שואל:
קשה לי על פרוש רש"י,
שסובר ש"אל תיראו"
היא הבטחה,
למה לא פרשו כאזהרה או כעצה,
שלא יהיה להם מורך לב.
תרץ קושייתו והסבר מהו הנימוק החיצוני והפנימי לפירוש רש"י?
4. י'
לרגום
אותם
– את יהושע וכלב:
מה קשה לו?
5. י"א
עד
אנה –
עד היכן:
(א)
מה קשה לו?
(ב)
האם פירושו קרוב לת"א או לספורנו?
אונקלוס יא
ואמר יי למשה עד אימתי יהון מרגזין קדמי עמא הדין ועד אימתי לא יהימנון במימרי בכל אתיא דעבדית ביניהון:
ספורנו יא
עד
אנה
ינאצוני. עד איזה גבול מהביזוי אסבול שיבזוני. ועד אנה לא יאמינו בי.
עד איזה גבול מהפלאות אעשה קודם שיבטחו בי וישענו על דברי:
ג.
יד,
ד *
נתנה ראש ונשובה מצרימה.
חז"ל דרשוהו לשון ע"ז.
עיין:
רש"י
נתנה
ראש
– כתרגומו נמני רישא,
נשים עלינו מלך,
ורבותינו פירשו לשון עבודה זרה:
באר מדרש זה ע"פ דברי הרמב"ן
לפרק
ט"ו
ל'
ד"ה
אשר
תעשה
ביד
רמה,
החל
מן
"ויהיה
שעור
הכתוב
(כונתו
לפסוק
כ"ב)
וכי
תשגו
ללכת
אחרי
אלוהים
אחרים
ולא
תעשו
דבר".
רמב"ן
ט"ו
ל'
ד"ה
אשר תעשה
ביד
רמה… ויהיה שעור הכתוב (ט"ו כ"ב)
"וכי תשגו" ללכת אחרי אלוהים אחרים "ולא תעשו" דבר מכל מצוות ה', כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה; שאם יש אלוה זולתו – יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום; ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כוהנים דין שגגת עכו"ם…
ונכנסה כאן (=בפרשת שלח) בעבור שהם מרו דבר ה'
ואמרו:
"נתנה ראש ונשובה מצרימה" להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצוות.
מה המריצם לדרוש כך?
ועיין גליון בהעלותך תש"ז שאלות ד'
3,4!
ד.
יד,
ה'
ויפל משה ואהרן על פניהם.
רמב"ן
ה
וטעם
ויפל משה
ואהרן
על פניהם
– שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם,
אל נא אחי תרעו ולא תהיה זאת לכם לפוקה,
על כן אמר לפני כל קהל עדת בני ישראל – כי להם השתחוו על אפים.
וכן ויפול לאפיו ארצה וישתחו שלש פעמים (ש"א כ מא).
וטעם "לפני"
כמו להם, וכן וילכו גם אחיו ויפלו לפניו (בראשית נ יח),
ורבים זולתו:
ספורנו
ה
ויפול
משה ואהרן
על פניהם.
בראותם מעוות לא יוכל לתקון (קהלת א, טו)
כענין בסנהדרין שכבשו פניהם בקרקע כשלא ידעו מה לעשות מאימת המלך:
רבינו
בחיי:
כששמעו כל זה נפלו על פניהם ונתביישו בשת גדול על שהיו מחללים את ה' יתברך בפרהסיא ועל שנתפתו אחרי דברי המרגלים.
שד"ל:
כשראו הסכמת העדה לפרק עול ה' ונביאו,
הבינו שאם ידברו – ישתיקום העם ולא יטו כלל אוזן לדבריהם,
לפיכך נפלו משה ואהרן על פניהם לפניהם,
כבקשת רשות לדבר,
כדי שלא יפסיקום בדבורם, אלא דרך חסד יניחום לדבר,
ואחר כך יעשו מה שירצו,
אבל כשראו יהושע וכלב את משה ואהרן משפילים עצמם לפני העם,
בערה ברוחם אש ה' וקרעו בגדיהם ולא הניחו להם שידברו, ודברו הם בשבילם.
מה ביניהם?
ה.
יד,
ט'
לחמנו הם סר צלם
רש"י:
כי
לחמנו
הם
– נאכלם כלחם:
סר
צלם
– מגינם וחזקם. כשרים שבהם מתו,
איוב שהיה מגין עליהם. דבר אחר צלו של המקום סר מעליהם:
ראב"ע:
כי
לחמנו
הם
– נאכלם כלחם, וכן:
אוכלי עמי אכלו לחם (תה'
יד,
ד).
סר
צלם
– כי הגבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו לבו ירא:
רשב"ם:
סר
צילם
מעליהם
– אין להם מחסה לחסות בו כי כבר נמוגו כל יושבי ארץ מפנינו משעה שהוביש ים [סוף]
כמו שאמרה רחב הזונה וכדכת'
נמוגו כל יושבי כנען:
ספורנו
אך
בה' אל
תמרודו. אמנם אם תרצו שתהיה הארץ לכם בזאת המדרגה מה טוב אל תמרדו בה',
כאמרו והיה אם שמוע תשמעו ונתתי מטר ארצכם ואספת ואתם אל תיראו. הנה אם לא תמרדו יביאנו האל. כי לחמנו הם.
כי ראינו שאין בדעתם להתקומם נגדנו כלל,
כמו שלא יתקומם הלחם נגד אוכליו, כמו שהעידה רחב באמרה ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם סר צלם מעליהם.
וראינו שהסכימו לעזוב כל מגן וצנה כדי שימהרו לנוס מפנינו, כענין הדרך מלאה בגדים וכלים אשר השליכו ארם בחפזם:
אברבנאל:
הוא מליצה נכבדת,
שהיו כנענים כמן המן – לחמם של ישראל – כאשר סר הצל מעליו,
כי בעלות השמש – "וחם השמש ונמס"
(שמות ט"ו),
כן יהיו יושבי הארץ.
1. כיצד מפרשים המפרשים הנ"ל את הביטויים האלה?
2. במה שונה אברבנאל בפירושו מכולם?
3.** למה לא הסתפק רש"י בראשון משני פירושיו,
מה פגם מצא בו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת שלח
י"ד
(גיליון זה הוא המשך ומילואים לגיליון שלח תש"ד,
שעסק אף הוא בחציו השני של פרק י"ד.
עיין שם וצרפו לשאלותינו כאן!)
א*
שאלת מבנה:
השוה את דיבור ה'
בפסוקים כ"א–כ"ה לדיבורו השני בפסוקים כ"ו–ל"ה!
אברבנאל
שואל:
מה יהיה החדוש שנתחדש למשה בדבור זה (כ"ו–ל"ה),
כי גזרת מתי מדבר כבר נזכרה בפרשה של מעלה (כ"א–כ"ה)
שנאמר שם "אם יראה איש באנשים האלה…"
ולמה בא אם כן דיבור אחר עליו?
נסה לענות לשאלתו.
ב.
** שאלת סגנון:
כ"ג אם
יראו
את
הארץ.
כמה מן המפרשים תמהים:
למה שינה כאן הלשון לומר "אם יראו את הארץ"
ולא נאמר – כרגיל בתורה – "אם יבואו אל הארץ".
(והשווה:
כז'
והביאותיו
אל
הארץ
לא' והבאתי
אותם
ל'
אם
אתם
תבואו
את
הארץ
ט"ו
ג' כי
תבואו
אל
הארץ)
נסה למצוא טעם לזרות סגנונית זו?
ג.
יד,
כ"ב
וינסו אותי זה עשר פעמים.
1. רש"י
וינסו
– כמשמעו:
בעל
מנחת
יהודה
מגיה
דברי
רש"י
אלה:
"בטעות נכתבה מלת "כמשמעו"
כאן ואין זה מקומה וצריך להיות ד"ה עשר פעמים:
כמשמעו.
נמק את הגהתו.
מה מכריחו לתקן את הגרסה?
2. רש"י
זה
עשר
פעמים
– שנים בים שנים במן ושנים בשליו וכו',
כדאיתא במס' ערכין (טו א):
א.
השוה את דבריו לדברי ראב"ע
ורשב"ם.
ראב"ע:
זה
עשר פעמים הטעם –
רבים.
והזכיר עשר, בעבור היותו סך חשבון, כי הוא סוף האחדים, וראש העשרות, שהם במחברת השנית:
רשב"ם:
עשר
פעמים
– הרבה.
כמו עשרת מונים,
ואפו עשר נשים,
עשר פעמים תכלימוני:
מה ביניהם?
ב.*
מה אילץ את רש"י לסטות כאן מדרך הפשטנים ראב"ע ורשב"ם?
ד.
יד,
כ"ג
וכל מנאצי לא יראוה.
ראב"ע:
וכל
מנאצי
– מבניהם:
רמב"ן:
וטעם
וכל מנאצי
לא יראוה
– כי כל מנאצי לא יראוה.
ור"א אמר, כל מנאצי, מבניהם.
ואין בו טעם.
ואולי ירמוז זה לדורות הגולים ממנה כדברי רבותינו (תענית כט א),
וכאן קבע להם בכיה לדורות בלילה הזה,
שיזכור להם עונשם הראשון:
(שים לב:
בדבריו מובאים שני פירושים שונים!)
ספורנו
אם
יראו את
הארץ. שלא יראו את הארץ, כלשון כל אם שאין אחריו תנאי כפול,
כמו אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך,
חי ה' אם יומת (שמואל א יט ו) ודומיהם.
וכל מנאצי לא יראוה. וגם מבניהם שאינם בזאת הגזרה – שלא יגיעו לכ'
שנה – כל אותם שינאצוני לעתיד לא יראוה, כמו שקרה למתים על דבר קרח ועל דבר פעור ובנחשים השרפים:
1. מה קשה בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין התשובות השונות הניתנות לשאלתנו?
3. השווה למקומנו את תהילים מזמור ק"ו,
בייחוד פסוקים כ"ד–כ"ז.
לאיזו מן הדעות הנ"ל יש להביא סעד מן הפסוקים האלה?
ה.
יד,
כ"ד
ועבדי כלב
ראב"ע
ועבדי
כלב
– הזכירו לבדו בעבור ויהס (במדבר יג, ל).
…
רמב"ן
ועבדי
כלב –
לא הזכיר יהושע,
כי פירש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה,
שיהיה הוא במקום משה. והקדים הכתוב (פסוק ל) כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים ויהס כלב (לעיל יג ל).
אבל משה אמר (פסוק לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים,
בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה:
אור
החיים:
וטעם שאני קורא אותו "עבדי"
הוא עקב אשר הייתה רוח אחרת עמו,
שהגם שיהושע גם כן לא נאץ ה'
עם המרגלים, זה היה לו סבה: תפילת משה (ע'
רש"י י"ג ט"ז ד"ה ויקרא משה להושע) שהצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו, מה שאין כן כלב, שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה ותחל רוח רעה לפעמו,
והראיה שהלך ונשתטח על קברי אבות בחברון,
והוא אומרו "רוח אחרת עמו",
ואעפ"כ "וימלא אחרי" – פירושו:
השלים אחרי רצונו יתברך.
מלבי"ם:
… שתחילה הטו אותו המרגלים לעצתם ויבוא לחברון להתפלל על קברי אבות וניצול מעצתם וזה שנאמר "רוח אחרת" שמתחילה הייתה עמו רוח נוטה לעצת המרגלים וכבש את יצרו וימלא אחרי. ולכן "והביאותיו אל הארץ וזרעו יורישנה".
1. מה הקושי בפסוקנו?
2. כיצד מיישבים אותו המפרשים הנ"ל?
3. מה יתרון כלב על יהושע לדעת אור החיים והמלבי"ם?
4.הסבר,
על יסוד מה אמרו חז"ל שכלב לבדו הוא שהיה בחברון?
ו.
יד כ"ד*
עקב היתה רוח אחרת עמו
רש"י:
רוח
אחרת
– שתי רוחות, אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר אני עמכם בעצה,
ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם,
כמו שנאמר (לעיל יג ל)
ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר (יהושע יד ז)
ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, ולא כאשר עם פי:
ראב"ע:
רוח
אחרת
– כנגד התרים.
נסה להביא נימוקים לכל אחד משני הפירושים האלה!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת שלח
פרק י"ד
(לתפילת משה,
פסוקים י"ג–י"ט.
עיין בייחוד גיליון שלח תש"ג).
א.
השווה תפילת משה כאן לתפילתו אחרי מעשה העגל, שמות ל"ב י"א–י"ג
1. מה הרעיון המשותף בשתי התפילות?
2.* למה נאמר שם "ויחל
משה"
ונאמר כאן "ויאמר
משה"?
3. השווה
שם
(י"ב): למה
יאמרו
מצרים
לאמר
ברעה
הוציאם
להרוג
אותם…
ולכלותם
לכאן:
ושמעו
מצרים…
ואמרו…
מבלי
יכולת
ה'
להביא
את
העם
הזה
אל
הארץ
אשר
נשבע
להם
וישחטם
במדבר.
הסבר,
למה טען משה אז שהמצרים יאשימו את ה'
בכוונות זדון כלפי ישראל ולמה טען משה כאן שהמצרים יאשימו את ה'
בחוסר יכולת?
היעזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן
כאן
י"ג
ד"ה
ושמעו
מצרים.
ושמעו
מצרים
כי העלית
בכחך –
וישמעו מצרים שתהרגם.
כי העלית –
כי משמעו בלשון אשר. והם ראו שהעלית אותם בכחך מקרבם, וכשישמעו שאתה הורגם,
לא יאמרו שחטאו לך, אלא שכנגדם יש לך יכולת להלחם אבל לא כנגד יושבי הארץ הזאת. וזהו ואמרו אל יושב הארץ הזאת –
ומה יאמרו עליהם,
מה שאמור בסוף הענין (פסוק טז) מבלתי יכולת ה',
לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים,
לשון רש"י.
אם כן, יהיה "אל יושב" כמו "על יושב", וכן רבים:
ולפי דעתי אין הכונה למשה רבינו בטענה הזאת מפני שהכנענים חזקים וגבורים במלחמה ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים,
כי השם הכה את מצרים בדבר והמית בכוריהם ברגע והביא עליהם מכות גדולות מן השמים,
ונקל זאת בעיני ה' להכות בדבר הגבורים והחזקים כדלים וכחלשים. אבל הכוונה בתפלה הזאת לאמר,
יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו, ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם, והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי ע"ז.
וא"כ יתכן שיהיה "אל יושב הארץ הזאת" כפשוטו,
שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכולת ה' וגו',
כי בכם אל ואפס אלהים:
4.*
לתפילה ההיא בשמות שואל
בעל
עקדת
יצחק
שאלה
שאפשר
לשאלה
גם
למקומנו!
דברי משה: "למה יאמרו מצרים"
– אינה טענה, וכי בשביל השוטים תלקה מידת הדין"?
(עיין גם גיליון שלח תש"ג שאלה א)
ענה לשאלתו על פי יחזקאל ל"ו פסוקים ט"ז–ל"ו.
(שים לב בייחוד לפסוקים כ'-כ"ג,
לפסוק ל"ב,
ולפסוק ל"ו!)
העזר בתשובתך גם בדברי הרמב"ן
ל"ב
כ"ו
ד"ה
אשביתה
מאנוש
זכרם,
ובייחוד
החל
מן
"ולכן
הזכיר
משה
בתפילתו".
אשביתה
מאנוש
זכרם –
גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל.
והנה יאמר הכתוב,
כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב.
ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד)
וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים,
וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט)
ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו':
ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו)
ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ)
ויאמר ה' סלחתי כדברך. והטעם בטענה הזאת,
איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו.
אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו,
ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם,
ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר.
והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי,
שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו,
ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים:
וזה טעם כי ידין ה'
עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז,
ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד,
וכענין שנאמר (ישעיה סג ח)
ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו.
וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שנאמר (ישעיה מג ז)
כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו':
ב.
השוה:
השווה בפרקנו פסוק
מ"ה: וירד
העמלקי
והכנעני
יושב
בהר…
לדברים
א'
מ"ד ויצא
האמורי
היושב
בהר…
ישב את הסתירה בעזרת במדבר כ"ב ב';
עמוס ב'
ט'.
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. כ'
כדברך
– בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ה':
מה קשה לו?
2. כ"א
ואולם
– כמו אבל זאת אעשה להם:
מה קשה לו?
3.* כ"ז
לעדה
הרעה
וגו'
– אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה:
(א)
מנין שהכוונה למרגלים בלבד ולא לכל הקהל?
(ב)**
יש
ממפרשי
רש"י
המקשים:
מהיכא מפיק לה מכאן לעדה שהיא עשרה,
ואימא אפילו פחות?
ואי אתרמי הכא דהוו עשרה ליכא למילף מיניה דליבעי עשרה. ולעניות דעתי הוה ניחא טפי למימר: "מכאן לעשרה שהם עדה".
הסבר במה נראית הגרסה המוצעת הגיונית יותר ולמה בחר רש"י בכל זאת בגירסתו?
4. ל"ב
ופגריכם
אתם
– כתרגומו לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו,
נופל לשון זה כאן לומר אתם:
(א)
למה הביא את דברי ת"א?
(ב)
* למה לא הסתפק בדברי התרגום והוסיף עליו את דבריו?
5. ל"ג
ונשאו
את
זנותיכם
– כתרגומו ויקבלון ית חוביכון:
למה הביא את דברי ת"א?
6. ל"ו
וישבו
וילינו
עליו
– וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דיבה.
(א)
שלושה קשיים לשוניים מבאר רש"י.
אילו הם?
עיין לאחד מהם
רש"י
שמות
ט"ו
ב'
ד"ה
עזי
וזמרת
יה
החל
מן
"ואל
תתמה
על
לשון
ויהי"
…. ואל תתמה על לשון ויהי שלא נאמר היה, שיש לנו כמה מקראות מדברים בלשון זה,
וזה דוגמתו (מלכים א ו ה) את קירות הבית סביב להיכל ולדביר ויעש צלעות סביב,
היה לו לומר עשה צלעות סביב, וכן בדברי הימים (דברי הימים ב'
י יז) ובני ישראל היושבים בערי יהודה וימלוך עליהם רחבעם, היה לו לומר מלך עליהם רחבעם, (במדבר יד טז)
מבלתי יכולת ה'
וגו'
וישחטם,
היה לו לומר שחטם, (שם לו–לז)
והאנשים אשר שלח משה וגו'
וימותו,
מתו היה לו לומר, (שמות ט כא)
ואשר לא שם לבו אל דבר ה'
ויעזוב,
היה לו לומר עזב:
* (ב)
השווה למקומנו את דברי
רש"י
שמות
ט"ז
ז'
ד"ה
כי
תלינו
עלינו.
כי
תלינו
עלינו
– שתרעימו עלינו את הכל, את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב, ועל כרחי אני זקוק לפרש תלינו בלשון תפעילו מפני דגשותו וקרייתו,
שאלו היה רפה הייתי מפרשו בלשון תפעלו,
כמו (שמות יז ג)
וילן העם על משה, או אם היה דגוש ואין בו יו"ד ונקרא תלונו,
הייתי מפרשו לשון תתלוננו, עכשיו הוא משמע תלינו את אחרים, כמו במרגלים (במדבר יד לו)
וילינו עליו את כל העדה:
מה ראה רש"י להביא שם את פסוקנו ולא את הפסוק הקודם לו בפרקנו – פסוק כ"ד?
7. מ'
כי
חטאנו
– על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה:
מה קשה לו?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר.
בחרו במתאים לרמת ידיעותיכם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
שלח
י"ד י"ח
לתפילת משה בכללה ע'
גיליונות שלח תש"ג,
תש"י
לענין "פוקד
עון
אבות
על
בנים"
עיין גיליון יתרו תש"ו המוקדש כולו למידה זו.
א.
שאלה כללית
בתפילתו כאן (פסוק י"א)
פונה משה אל ה'
בתארים הנמנים בין י"ג המדות שנאמרו לו בנקרת הצור (שמות ל"ד ה–ז).
נסה לבאר את טעמן של ההשמטות שבתפילתו.
ב.
השוה:
|
במדבר |
שמות |
|
ה' |
1. ה' |
|
——- ארך אפים |
2. אל רחום וחנון |
|
ורב חסד —— |
3. ורב חסד ואמת |
|
—— |
4. נוצר חסד… |
|
נושא עון ופשע — |
5. נושא עון ופשע וחטאה |
|
ונקה לא ינקה |
6. ונקה לא ינקה |
|
פוקד עון אבות על בנים |
7. פוקד עון אבות על בנים |
היעזר בדברי המפרשים הבאים:
* רש"י
שמות ל"ד
ו'
ה'
ה'
– מדת הרחמים היא,
אחת קודם שיחטא,
ואחת אחר שיחטא וישוב:
ראב"ע
שמות ל"ד
ו'
ד"ה
ויעבר… אמר הגאון, כי השם הראשון דבק עם ויקרא.
* ראב"ע
שמות ל"ד
ו'
…. ולא רחום. כי ישראל לא היו פתאים.
ולא חנון. כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם.
רמב"ן
במדבר
י"ד
י"ז
ד"ה
ועתה
יגדל …
לא הזכיר "וחטאה",
בעבור שאלו מזידים ופושעים. ולא ידעתי למה לא הזכיר "רחום וחנון", אולי ידע משה כי הדין מתוח עליהם ולא ימחול לעולם, לכן לא ביקש רק אריכות אפים…
רש"י
שמות ל"ד
ו'
ואמת
– לשלם שכר טוב לעושי רצונו:
רש"י
שמות ל"ד
ז'
נצר
חסד
– שהאדם עושה לפניו:
רש"י
שמות ל"ד
ז'
ונקה
לא
ינקה
– לפי פשוטו משמע,
שאינו מוותר על העון לגמרי,
אלא נפרע ממנו מעט מעט.
ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:
רש"י
במדבר
י"ד
י"ח
ונקה
– לשבים:
לא
ינקה
– לשאינן שבים:
מה ראה רש"י להביא כאן רק השני משני פירושיו שם?
* מקשה
בעל
עקדת
יצחק:
מה ראה משה להזכיר מדת פורענות בתפילתו "פוקד עון אבות"
והראוי שיזכיר "עושה חסד לאלפים".
ישב תמיהתו!
ב.
יד,
י"ח
ה'
ארך אפים
סנהדרין
קי"א
ב':
תניא:
בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שכותב (בתורתו)
"ארך אפים". אמר (משה)
לפניו:
"רבונו של עולם,
ארך אפים לצדיקים?"
אמר לו: "אף לרשעים!". אמר לו (משה):
"רשעים – יאבדו!".
אמר לו: השתא חזית דמבעי לך (=יבוא יום שתצטרך לקבל פירושי:
"ארך אפים" = אף לרשעים). וכשחטאו ישראל, אמר לו הקב"ה:
"לא כך אמרת לי: ארך אפים לצדיקים?"
(רש"י = ולא לרשעים!). אמר (משה)
לפניו:
"רבונו של עולם!
ולא כך אמרת לי: אף לרשעים"? והיינו דכתיב: "ועתה יגדל נא כח ה'
כאשר דברת לאמור".
רש"י
ה'
ארך
אפים
– לצדיקים ולרשעים. כשעלה משה למרום מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה'
ארך אפים. אמר לו לצדיקים.
אמר לו הקב"ה אף לרשעים.
אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקב"ה חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים,
אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים.
אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים:
1. מה הן שתי הדעות המסומלות בוויכוח שבין הקב"ה לבין משה?
2. * כידוע אין רש"י מביא בפירושו ממאמרי חז"ל אלא לצורך פרשני בפסוק.
עיין שמיני תשי"א ב 3,4.
הסבר מהו הקושי בפסוקנו המתורץ בדברי חז"ל אלה.
3. השווה את לשון רש"י כאן ללשון מקורו (דברי הגמ'
דלעיל),
והסבר מהי סבת השינויים (תוספות,
השמטות)
בלשונו!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר.
ענה לפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב)
פרשת שלח
י"ד כ"ו–מ"א
גיליון זה הוא המשך גיליון שלח תש"י.
עיין שם!
א.
שאלות כלליות:
1. השווה את דיבור ה'
כ"ו–ל"ה ודיבורו הראשון פסוקים כ"א–כ"ה.
אברבנאל
שואל:
מה החידוש שנתחדש למשה בדבור זה, כי גזרת מתי מדבר כבר נזכרת בפרשה של מעלה (כ"א–כ"ה),
שנאמר שם: "אם יראה איש באנשים האלה",
ולמה בא אם כן דבור אחר עליו.
ענה לשאלתו!
2. למה בא דיבור משה אל בני ישראל (ל"ט)
אחרי מיתתם של המרגלים והיה מקומו אחרי דבר ה'
אליו לקיים הצווי האלוקי (כ"ח)
"אמר אליהם",
והיה אם כן מקומו של פסוק זה (ל"ט)
"וידבר
משה
את
הדברים
האלה
אל
כל
ישראל" מיד אחרי דברי ה'
(אחרי ל"ה)?
3. בעל
עקדת
יצחק
שואל:
אחרי שהעפילו לעלות אל ראש ההר ללכת אחרי ה',
למה ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה ולמה ננעלו שערי התשובה לפניהם?
ענה לשאלתו.
ב.
** המעפילים:
מ': וישכימו
בבקר
ויעלו
אל
ראש
ההר
לאמור:
הננו
ועלינו
אל
המקום
אשר
אמר
ה'
כי
חטאנו.
מ"ד: ויעפילו
לעלות
אל
ראש
ההר.
ועיין דברים א'
מ"א
השווה לפסוקים אלה את תיאורם של המעפילים בשירו של ביאליק מתי מדבר (החל מן "פתע יתנער דור עזוז וגבור"
עד סוף השיר)
ואת המלים אשר ישים ביאליק בפיהם (אנחנו הגיבורים!
דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה…")
….פֶּתַע פִּתְאֹם יִתְנַעֵר דּוֹר עִזּוּז וְגִבּוֹר, דּוֹר גִּבּוֹר מִלְחָמָה
וְעֵינֵיהֶם בְּרָקִים וּפְנֵיהֶם לְהָבִים –
וִידֵיהֶם לַחֲרָבוֹת!
וְהִרְעִימוּ אַדִּירִים בְּקוֹלָם, קוֹל שִׁשִּׁים רְבָבָה,
קוֹל קוֹרֵעַ הַסְּעָרָה וּבְנַהֲמַת הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֵף יְתַחֲרֶה,
וּסְבִיבָם נִשְׂעָרָה, וּסְבִיבָם נִזְעָמָה.
הֵם קֹרְאִים:
"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!
דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!
יָדֵנוּ לְבַדָּהּ, יָדֵנוּ הַחֲזָקָה
אֶת–כֹּבֶד הָעֹל מֵעַל גְּאוֹן צַוָּארֵנוּ פָּרָקָה.
וַנִּזְקֹף רֹאשֵׁנוּ שָׁמָיְמָה וַיֵּצְרוּ בְעֵינֵינוּ –
וַנַּעֲרֹק לַמִּדְבָּר וַנֹּאמַר לַצִּיָּה "אִמֵּנוּ!"
עַל–רָאשֵׁי הַצּוּרִים בֵּין מִפְלְשֵׁי עָבִים
שָׁתִינוּ מִמְּקוֹרוֹ הַדְּרוֹר עִם כָּל–נִשְׁרֵי שָׁמַיִם –
וּמִי אָדוֹן לָנוּ?!
גַּם–עַתָּה – אִם–סָגַר עָלֵינוּ מִדְבָּרוֹ אֵל נָקָם,
כִּמְעַט נָגַע בָּנוּ שִׁיר עִזּוּז וָמֶרִי – וַנָּקָם!
לַחֲרָבוֹת!
לָרְמָחִים!
הִתְאַחֲדוּ!
הֵימִינוּ!
עַל–אַף הַשָּׁמַיִם וַחֲמָתָם –
הִנְנוּ וְעָלִינוּ –
בִּסְעָרָה!"
"הִנְנוּ וְעָלִינוּ!
אִם–אָסַף הָאֵל מֵעִמָּנוּ אֶת–יָדָיו
וַאֲרוֹנוֹ מִמְּקוֹמוֹ לֹא–יָמוּשׁ –
נַעַל–נָא אֵפוֹא בִּלְעָדָיו!
וְתַחַת עֵין זַעְמוֹ,
לִבְרַק חֲמַת מַבָּטוֹ,
נֵרְדְּ לְפָנֵינוּ תּוֹעֲפוֹת הֶהָרִים הָאֵלֶּה,
וּפָנִים נִתְרָאֶה בָאוֹיֵב הֶחָמוּשׁ!
הַאֲזִינוּ!
הַסְּעָרָה גַּם–הִיא קוֹרֵאת לָנוּ:
"הָהִינוּ!"
לַחֲרָבוֹת!
לָרְמָחִים!
יִתְפָּרְקוּ הֶהָרִים, יִשְׁתַּבְּרוּ הַגְּבָעוֹת
אוֹ יִפְּלוּ פְגָרֵינוּ חֳמָרִים חֳמָרִים –
הִנְנוּ וְעָלִינוּ
הֶהָרָה!"
– – – –
– – – – – – –
וְהָיָה הַמִּדְבָּר בְּרֶגַע הַהוּא עָרִיץ אָיֹם מְאֹד –
וּמִי יִכְבְּשֶׁנוּ?
וְעָלָה בַסְּעָרָה קוֹל פְּחָדִים וְנַהֲקַת עֲנוֹת –
אֵין זֹאת
כִּי אִם–יִיצֶר הַמִּדְבָּר בְּקִרְבּוֹ הַוֹּת,
דָּבָר מָר, דָּבָר אַכְזָר וְנוֹרָא מְאֹד.
וְעָבַר הַסַּעַר. נִשְׁתַּתֵּק הַמִּדְבָּר מִזַּעְפּוֹ וְטָהַר.
וּבַבְּהִירִים מַזְהִירִים מְאֹד הַשָּׁמַיִם וּגְדוֹלָה הַדְּמָמָה.
וְאֹרְחוֹת,
אֲשֶׁר הִדְבִּיקָתָן הַסּוּפָה בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת,
תָּקֹמְנָה מִכְּרֹעַ עַל–פְּנֵיהֶן וּבֵרְכוּ אֶת–שֵׁם אֱלֹהֵיהֶן –
וּפֹה כְבַתְּחִלָּה נְטוּשִׁים בַּחוֹל שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְגָרִים
וְעַל–פְּנֵיהֶם כְּעֵין אוֹר:
הִשְׁלִים אוֹתָם הַמָּוֶת גַּם עִם–אֱלֹהֵיהֶם.
וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שֶׁיֵּדַע מְקוֹמָם וּבְנָפְלָם וּבְקוּמָם –
צָבְרָה הַסְּעָרָה הֲרָרִים סְבִיבָם וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶם.
אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר פָּרָשׁ עַז–נֶפֶשׁ יִנָּתֵק מֵאַחַת הָאֹרְחוֹת
וְרִתַּח אֶת–סוּסוֹ הָאַבִּיר וְהִפְלִיג בְּיַם הָעֲרָבָה,
וּמֻדְבָּק אֶל אֻכַּף אַבִּירוֹ יְעוֹפֵף כְּעוֹף הַפּוֹרֵחַ,
זוֹרֵק כִּידוֹנוֹ וְקוֹלְטוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי–שֶׁטֶף מְרוּצָתוֹ,
וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ יְהַלֵּךְ וִירוֹצֵץ לְפָנָיו הַבָּרָק,
וְהוּא דוֹלֵק אַחֲרָיו וְתוֹפְשׂוֹ וְשֵׁנִית יְשַׁלְּחֶנּוּ לַחָפְשִׁי.
וְנֶעֱלַם הַמַּחֲזֶה בַּמֶּרְחָק וְשָׁטַף הַסּוּס וְהֶעֱלָה
אֶת–רוֹכְבוֹ אֶל–רֹאשׁ צוּק גָּבֹהַּ מִמַּעַל לֶעָבִים – וּפִתְאֹם
יִתְנוֹדֵד הָאַבִּיר וְנִזְקַף וְנִרְתַּע לְאָחוֹר קוֹמְמִיּוּת.
יִתְמַהּ הַפָּרָשׁ וְהֵצֵל בִּשְׂמֹאלוֹ עַל–עֵינָיו וְהִבִּיט –
וְהָפַךְ לְפֶתַע עִם–סוּסוֹ וְחִתַּת אֱלֹהִים עַל–פָּנֵיהוּ,
וְדָפַק אַבִּירוֹ בְּכֹחַ וְכַחֵץ הַשָּׁלוּחַ – לְאָחוֹר…
יַדְבִּיק הָאֹרְחָה וְסָח לָהֶם כָּל–מַרְאֶה עֵינָיו בִּדְמָמָה –
שׁוֹמְעִים עַרְבִיאִים, מַחֲרִישִׁים וְאִישׁ אֶל–רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ,
שׁוֹמְרִים אֶת–פִּי זְקַן הַחֲבוּרָה – וְהוּא אֶחָד "קָדוֹשׁ"
וְיָשִׁישׁ –
יִשָּׂא הַיָּשִׁישׁ וְאָמַר: "בָּרֵךְ שֵׁם אַלַּהּ,
הַמַּאֲמִין!
חַי זְקַן הַנָּבִיא,
כִּי–רָאוּ עֵינֶיךָ אֶת–מֵתֵי הַמִּדְבָּר!
מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה,
דּוֹר קְדוּמִים, עַם נֶאְדָּר בָּעֹז,
עַתֶּיק יוֹמִין,
אָכֵן עַז–נֶפֶשׁ וְקָשֶׁה כְּסַלְעֵי עֲרָב עַם–זֶה הָיָה:
הִמְרוּ אֶת–נֶפֶשׁ נְבִיאָם וְגַם בֵּאלֹהֵיהֶם הִתְגָּרוּ –
וַיִּסְגְּרֵם אֶל–בֵּין הֶהָרִים וַיַּפֵּל שְׁנַת נֶצַח עֲלֵיהֶם,
וַיְצַו אֶת–הַמִּדְבָּר עֲלֵיהֶם וּשְׁמָרָם לְזִכְרוֹן דּוֹר דּוֹרִים –
וְיִנְצֹר אַלַּהּ מַאֲמִינָיו מִנְגֹעַ בִּקְצֵה כַנְפוֹת כְּסוּתָם!
וּמַעֲשֶׂה בַּעֲרָבִי שֶׁנָּטַל חוּט אֶחָד מִצִּיצִית כְּנַף בִּגְדָם –
וַיִּיבַשׁ כָּל–גּוּפוֹ מִיָּד עַד שֶׁהֵשִׁיב הָאָשָׁם לִמְקוֹמוֹ –
וְהֵם הֵם אֲבוֹת עַם–הַכְּתָב".
כָּכָה יִגְמֹר הַיָּשִׁישׁ אִמְרָתוֹ;
שׁוֹמְעִים עַרְבִיאִים וְשׁוֹתְקִים וְיִרְאַת אַלַּהּ עַל–פְּנֵיהֶם,
פּוֹסְעִים בְּנַחַת לְצַלְעוֹת הַגְּמַלִּים הַטְּעוּנִים לַעֲיֵפָה;
וּזְמָן רַב יַלְבִּינוּ מֵרָחוֹק הַסּוּדְרִים הַלְּבָנִים בְּרֹאשָׁם
וְדַבְּשׁוֹת הַגְּמַלִּים אַט נָעוֹת וְנֶעֶלְמוּ בַּמֶּרְחָק הַבָּהִיר,
כְּמוֹ נָשְׂאוּ מִזֶּה עַל–גַּבֵּיהֶן אַגָּדָה עַתִּיקָה עוֹד אֶחָת –
וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה וַעֲרִירִי יַעֲמֹד הַמִּדְבָּר.
הסבר במה נאמן ביאליק לפרקנו ובמה סטה לגמרי מרוחו?
ג.
שאלות בראב"ע:
1. ל'
נשאתי
את
ידי
– כלשון בני אדם,
כי השמים למעלה.
כי אם כלב – הקדים כלב, כי הוא הקדים ויהס (במדבר יג, ל):
מה קשה לו?
(והשווה
דבריו:
לדברים ל"ב מ'
כי
אשא
אל
שמים
ידי
שבועה בדבר קיים.
דברים רמב"ן ל"ב מ'
כי
אשא אל
שמים ידי
– … ואמר "אשא"
כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו.
2. ל"ב
ופגריכם
– שהם אתם:
מה קשה לו?
3. ל"ב
יהיו
רועים
– כי מנהג הרועה שלא יעמוד וינוח במקום.
והעד:
כאהל רע י.
מה קשה לו?
ומה ראייתו מן ישעיה ל"ח י"ב?
4. * ל"ד
אשר
תרתם –
בצווי.
מה קשה לו?
(ועיין דברי ראב"ע שמות
י"ד
ו'
ד"ה
ויאסר)
ויאסור
בצווי, כמו ויבן שלמה את הבית (מ"א ו, יד):
5.* ל"ה
הנועדים
עלי
– שאמרו לרגום באבנים עבדי השם,
בעבור שאמרו כבוד השם.
מה קשה לו?
הסבר את המילים "בעבור שאמרו כבוד ה'"
6. * ל"ז
וימתו
– כמו מתו.
מה קשה לו?
7. מ"ה
עד
החרמה
שם מקום.
וי"א עד שהחרימום:
למה לא הסתפק בפירושו הראשון (שהוא גם פירושו של רש"י)
והוסיף עליו עוד פירוש שני?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
יפתור כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
פרשת שלח, תפילת משה
פרק י"ד (י"ב–ט"ז)
הערה:
לרעיון העיקרי של פסוקי גליוננו עיין גיליון שלח תשט"ז שאלה ג
יג.
ויאמר
משה
אל
ה':
ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו
י"ד:
ואמרו
אל
יושב
הארץ
הזאת
שמעו
כי
אתה
ה'
בקרב
העם
הזה
אשר
עין
בעין
נראה
אתה
ה'
ועננך עומד עליהם
ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם
ובעמוד אש לילה
ט"ו:
והמת
את
העם
הזה
כאיש
אחד
ואמרו הגויים אשר שמעו שמעך לאמור
ט"ז: מבלתי
יכלת
ה'
להביא
את
העם
הזה
אל הארץ אשר נשבע להם
וישחטם במדבר.
א שאלות ודקדוקים ברש"י:
|
* מה הצריכו להוסיף כאן שלוש מילים אלה שאינן כתובות בפסוק?
* למה לו לומר כאן ש"כי"
למה שינה רש"י מלשון "מקרבו"
למה הוסיף מה שלא יאמרו הגויים ("לא יאמרו שחטאו לך")
* למה תיקן במקום "אל יושבי"
למה הוסיף שאלת "מה יאמרו עליהם"?
** למה שינה רש"י מלשון הפסוק ואמר במקום "אשר עין בעין"
לשם מה הוסיף רש"י על הנאמר בכתוב את מילת "פתאום"?
** פירושו לד"ה "מבלתי יכולת" ** |
י"ג
י"ג
י"ד
ט"ו
ט"ז |
שד"ל:
י"ג–י"ד
ד"ה
ושמעו
מצרים: המצרים יודעים שאתה אוהב ישראל כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו, והכנענים יודעים מה שאהבת אותם במדבר, כי שמעו כי אתה ה'
בקרב העם הזה.
והנה המצרים אמרו אל הכנענים מה שראו בעיניהם ("כי העלית בכחך")
והכנענים יגידו להם מה שאהבת אותם במדבר.
ואם תהרוג את ישראל, אז אלו ואלו,
המצרים והכנענים וגם שאר האומות אשר שמעו את שמעך יאמרו: "מבלתי יכולת ה'
להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר".
כי לא יוכלו לומר שהרגת אותם בשנאה,
כי באו ושמעו שאתה אוהב אותם, אם כן יאמרו,
שמאהבתך אותם הרגתם,
כדי שלא יפלו ביד אויביהם,
וזה מבלתי יכולת בך להוריש אותם.
והנה
"ואמרו
אל יושב
הארץ" ענינו:
יאמרו אל הכנענים מה שנזכר קודם לכן:
"כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו".
ו"שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה…"
חוזר אל יושבי הארץ הזאת,
הם הכנענים ששמעו השגחת ה'
על ישראל במדבר;
והושמטה מלת "אשר"
(בפסוק י"ד:
"ואמרו אל יושב הארץ הזאת"
אשר "שמעו כי אתה ה' בקרב…")
1. במה מתנגד שד"ל לפירושו של רש"י?
2.* היכן – בלשון הכתוב – יוכל למצוא לו סמך לדעתו?
3. במה מסכים הוא עם דעת רש"י ובמה משלים הוא דברי רש"י?
ב.
י"ד,
יד
נראה אתה ה'
שד"ל:
שיעורו:
נראה,
כי אתה ה'
ועננך עומד עליהם.
"נראה"
הוא לשון עבר לנסתר, והוא כאן פעל סתמי (impersonale)
ופרושו on a vu
ואחר מלת "נראה"
הושמטה מלת "כל"
על דרך (ירמיהו ט"ו ה') "מדוע ראיתי המה חתים"? שענינו:
ראיתי,
כי המה חתים.
והוי"ו במלת "ועננך"
אינה לחבור אלא לפירוש: נראה כי אתה ה', כלומר:
עננך עומד עליהם.
1.*
במה סוטה שד"ל כאן מן הפירוש המקובל (שהוא גם פירושו של רש"י)?
2. מה המריץ את שד"ל לפרש בדרך זו?
3. למה מפרש שד"ל את וי"ו "ועננך"
לא כוי"ו החבור אלא כוי"ו הביאור?
מה תיקן בזה?
4. השווה את הדברים המושמים בפי המצרים בדברי משה כאן לדברים המושמים בפי המצרים בתפילת משה אחר חטא העגל.
שמות
ל"ב
י"ב
למה
יאמרו
מצרים
לאמור:
ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים
ולכלותם מעל פני האדמה.
במדבר
י"ד
ט"ו–ט"ז
ואמרו הגויים אשר שמעו שמעך לאמור:
מבלתי
יכולת
ה'
להביא
את
העם
הזה
אל הארץ אשר נשבע להם
וישחטם במדבר.
הסבר,
למה טען משה אז שמצרים יאשימו את ה'
בכוונות זדון כלפי ישראל,
ולמה טען משה עתה שהמצרים יראו במעשיו כלפי ישראל תוצאות חולשתו וחוסר יכולתו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת שלח
י"ד כ"א–ל"ד
א.
יד,
כא'
אולם חי אני
וימלא
כבוד
ה'
את
כל
הארץ
כ"ב כי
כל
האנשים
הרואים
את
כבודי
ואת
אותותי
אשר
עשיתי
במצרים
ובמדבר
וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי
אשר נשבעתי לאבותם
כ"ג
אם
יראו
את
הארץ
כל מנאצי לא יראוה
רש"י:
ד"ה
ואולם: כמו אבל זאת אעשה להם.
מה קשה לו?
רש"י:
ד"ה
חי אני:
לשון שבועה, כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקיים להם "כי כל האנשים הרואים… אם יראו את הארץ". הרי זה מקרא מסורס: חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ,
וכבודי ימלא את כל הארץ שלא יתחלל שמי במגפה הזאת, לאמור "מבלתי יכולת ה'
להביאם",
שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט.
ופירשו
בעל לבוש
האורה:
"חי אני" לשון שבועה כשם שאני חי וכבודי ימלא…
כי כל האנשים הרואים (הנוסח כמות שהוא עד כאן)
ואח"כ גרסינן: דבר אחר: אם יראו האנשים הרי זה מקרא מסורס חי אני כי כל האנשים וכו'.
ור'
אברהם
ברלינר בהוצאת רש"י זכור לאברהם קיבל הגהתו וכתב שמצא בכ"י שהראשון לרש"י והשני לר'
יוסף קארו.
הסבר מה הכריח להגיה דברי רש"י אלה ולמה לא נוכל לפרש דברי רש"י אלה כפירוש אחד?
רש"י:
ד"ה
וינסו: כמשמעו.
ד"ה
זה עשר
פעמים: שנים בים ושנים במן ושנים בשלו וכו'
כדאיתא במסכת ערכין ט"ו (ושם נאמר שנים במים ואחד בעגל ואחד במדבר פארן).
והגיה
בעל מנחת
יהודה
את דברי
רש"י
אלה: בטעות נכתבה מלת 'כמשמעו'
כאן ואין זה מקומה, וצריך להיות ד"ה עשר פעמים כמשמעו, שנים בים וכו'.
1. הסבר מה צורך (או הכרח)
בהנחה זו?
2. למה לא פירשו רש"י כדרך שפירשו הפשטנים כגון ראב"ע ורשב"ם?
רשב"ם:
עשר
פעמים: הרבה,
כמו (בראשית ל"א)
'עשרת מונים' (ישעיה ד') "ואפו עשר נשים…"
(ובדומה לו ראב"ע)
ב.
יד כ"ד
ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו…
והביאותיו אל הארץ
ל'
אם
אתם
תבואו
אל
הארץ…
כי
אם
כלב
בן
יפונה
ויהושע
בן
נון
ל"ח
ויהושע
בן
נון
וכלב
בן
יפונה
היו
מן
האנשים
ההם
רמב"ן
כ"ד
ד"ה
ועבדי
כלב –
לא הזכיר יהושע,
כי פרש לכלב שכרו שיוריש הארץ אשר בא שמה,
ושכר יהושע אינו ראוי לפרשו עתה, שיהיה הוא במקום משה;
והקדים הכתוב (פ'
ל')
"כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" בעבור כי הוא הקדים לחלוק על המרגלים "ויהס כלב", אבל משה אמר (ל"ו)
"ויהושע בן נון וכלב בן יפונה היו"
בעבור גודל מעלת יהושע בחכמה.
אבן
כספי ל"ח
ד"ה
ויהושע
בן נון
וכלב בן
יפונה –
פעם יקדים יהושע לכלב ופעם בהפך, וכן הענין בכל הדברים שאין להם הכרח.
1. שני קשיים מיישב הרמב"ן בדבריו,
אילו הם?
2. מהו ההבדל העקרוני (ההבדל בשיטת הפרשנים)
שבין דבריו האחרונים של הרמב"ן לבין דברי אבן כספי?
3. השווה את שני הפסוקים הבאים מתוך פרשתנו:
י"ג
כ"ז: באנו
אל
הארץ
אשר
שלחתנו
וגם
זבת
חלב
ודבש
היא
י"ד
ח': אם
חפץ
ה'
בנו
והביא
אותנו
אל
הארץ
הזאת
ונתנה
לנו
ארץ
אשר
היא
זבת
חלב
ודבש
והשווה בפרשה הקודמת:
י"ב
א': ותדבר
מרים
ואהרן
י"ב
ה':
וירד
ה'
בעמוד
ענן
ויעמד
פתח
האהל
ויקרא
אהרן
ומרים
לפ'
א':
רש"י
ע"פ
ספרי.
היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב…
ראב"ע:
היא דברה, גם אהרן הסכים או החריש,
על כך נענש.
אבן
כספי:
ד"ה
ותדבר
מרים
ואהרן: אם אמר וידברו מרים ואהרן היה גם כן נכון
התוכל להכריע על פי הפסוקים האלה בין שתי השיטות?
ג.
יד,
ל"א:
וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם…
אור
החיים:
לצד שאמר "כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם" (פסוק כ"ח)
והם דברו גם על טפם רעה, לזה בא ה'
והוציאם מהכלל ואמר "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיו והבאתי אותם".
ואמר "והבאתי אותם וידעו את הארץ"
בתוספת וא"ו,
לומר:
מלבד שלא יהיו לבז עוד להם טובה,
שיביאם ה' אל הארץ וידעו אותה.
מהי הפליאה הסגנונית שמיישב בעל אור החיים בפסקה הראשונה דלעיל (וכיצד הוא מפרש את וי"ו "וטפכם"?)
מהי הפליאה הלשונית שמיישב בעל אור החיים בפסקה השנייה,
הלא וי"ו המהפך מעבר לעתיד תופעה רגילה מאוד במקרא ומה צורך ראה ליישב אותה?
ד.
יד ל"ד:
וידעתם את תנואתי
רש"י:
ד"ה
את תנואתי
– שהניאותם את לבבכם מאחרי. "תנואה"
לשון הסרה, כמו (במדבר ל') "כי הניא אביה אותה".
מפרשי רש"י נחלקו בהבנת דבריו:
הרא"ם:
קרא הסרת לבבם מהשם –
הסרת ה', מפני שכיון שתוסר לבבם מהשם הוסר השם מהם.
הגור
אריה:
לא שהקב"ה סר, אלא מה שאתם סרתם מאחרי ה' יקרא זה תנואתו,
והסרה מאתו יקרא הסרה של הקב"ה כלומר שהם סרו מאתו.
אבן
כספי
משנה
כסף:
ד"ה
את תנואתי
– כנוי הפועל. והטעם,
שלא אשנה דברי כמו שאמר אחריו: "אני ה' דברתי".
הבאור:
ד"ה
תנואתי. לשון הסרה. ואז תרגישו כשאסיר השגחתי מכם.
ורש"י פרשו שהניאותם לבבכם מאחרי והוא דחוק בלשון, שהיה לו לומר "את תנואתכם".
1.**
מה ההבדל בין הרא"ם לבין הגור אריה בהסבירם דברי רש"י?
2.**
כיצד הגיע ר'
יוסף אבן כספי מפסוקנו החיובי ללשון שלילה "שלא אסיר דברי"
(והלא גם הפסוק שבו הוא נעזר –
ל"ה –
בלשון חיובית נאמר:
דברתי!")?
3.*
למי משני הפרשנים הראשונים קרוב בעל הביאור?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת שלח
י"ד כ'-ל"ד
גיליון זה הוא המשכו של גיליון שלח תשכ"ב.
עיין שם וצרפהו לגליוננו.
א.
שאלה כללית
לפסוקים
כ"ז–ל"ד
מקשה
אברבנאל:
מה יהיה החידוש שנתחדש למשה בדבור הזה,
כי גזרת מתי מדבר כבר נזכר בפרשה של מעלה (=פסוקים כ'-כ"ה),
שנאמר "אם יראה איש באנשים האלה",
למה בא אם כן דיבור אחר עליו?
ישב קושייתו!
מדבריו נראה (מה שאפשר לראות גם ממקומות אחרים)
שהיה כותב פירושו מבלי היות ספר החומש פתוח לפניו,
אלא בהישענו על בקיאותו.
מנין שכך הוא?
ב.
יד,
כ'
ויאמר ה'
סלחתי כדבריך;
כ"א
ואולם
חי
אני…
רש"י:
ד"ה
כדבריך: בשביל מה שאמרת "מבלתי יכולת ה'…"
רש"י:
ד"ה
ואולם: כמו אבל זאת אעשה להם.
אברבנאל:.
.. הקב"ה השיב על מה שטען משה "סלח נא לעוון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה…",
והשיבו יתברך: אמת הוא שסלחתי לעונם פעמים רבות, כדבריך…
אבל עם היות שסלחתי פעמים רבות כדבריך,
"חי אני" וראוי שארגיש במה שפשעו בי פעם אחר פעם, והוא קשה עלי כמחט בבשר החי, וזהו שאמר "חי אני" וארגיש במה שעושים נגד כבודי…
1.**
מה קשה לרש"י בד"ה כדבריך ומה קשה לו בד"ה ואולם?
2. האם מיישב אברבנאל אותם הקשיים או קשיים נוספים?
3. מהי חולשתו הגדולה של פירוש אברבנאל לפסוקינו אלה?
ג.
רשב"ם ב':
ד"ה
סלחתי: סולח אני כמו (בראשית כ"ג)
"נתתי כסף השדה".
ד"ה
כדבריך: שלא אכנו בדבר בפעם אחת אלא אאריך להם עד ארבעים שנה.
1. האם מסכים הרשב"ם בפירושו לד"ה "סלחתי"
עם אחד משני הפירושים שנאמרו לעיל?
2. האם מסכים הרשב"ם בפירושו לד"ה "כדבריך"
עם אחד משני הפירושים דלעיל?
ד.
שאלות בספורנו:
1. כ"ח:
ד"ה
כן אעשה
לכם: בזמנים מתחלפים ובזה נשבע מה שהעיד המשורר (תהילים ק"ו)
באמרו "וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגויים";
וכן יחזקאל (כ'
כ"ג)
באמרו:
"וגם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים".
1.*
לשם מה הביא את שני הפסוקים מתהילים ומיחזקאל,
מה הקושי שרצה ליישב בדבריו אלה?
2. ל"ג:
ד"ה
ונשאו
את
זנותיכם: שמרדתם בי באמרכם "נתנה ראש"
מה הקושי בפסוקנו שרצה ליישב?
3. ל"ד:
ד"ה
יום לשנה:
ט'
באב של כל שנה, כמבואר בתענית פרק בתרא.
[תענית
כ"ט
ע"ב:
"שלח לך אנשים"
ותניא:
בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים וכתיב "וישובו…
מקץ ארבעים יום",
הני מ' יום נכי חד הוו? (=ארבעים חסר אחד היו?!)
[רש"י:
ב'
מסיון וכ"ט מתמוז הוו ל"א,
וח'
מאב,
הוו ל"ט!]
אמר אביי: תמוז ההיא שתא מלויי מלויה הוה (=תמוז של שנה ההיא מלא היה) דכתיב (איכה א' ט"ו)
"קרא עלי מועד לשבור בחורי",
וכתיב (במדבר י"ד א') "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". אמר רבה אמר ר' יונתן:
אותו לילה ליל ט' באב היה. אמר להם הקב"ה:
אתם בכיתם בכיה של חנם,
ואני קובע לכם בכיה לדורות].
א.**
מה הקושי בפסוקנו שרצה ספורנו ליישב בעזרת דברי הגמרא הנ"ל?
ב.**
מנין שמשה שלח את המרגלים בעשרים ותשעה בסיון?
4. ל"ו:
ד"ה
והאנשים
אשר שלח
משה: שהיו נאמנים אצלו ונהפכו לו לאויבים.
מה קשה לו בפסוק?
ה.
יד,
ל"ג
ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם
ר'
יוסף אבן כספי,
"טירת כסף" הוא "ספר המור" (והוא ספר המבוא לפרושו "מצרף לכסף" עמ'
161-62): אמנם מה שאמר "ובניכם יהיו רועים…
ארבעים שנה" ועוד דקדוק צמצום יותר גדול שאמר "יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם",
ומהיום הזה עד סוף הארבעים לא היה רק פחות מתשע ושלשים שנה, הנה תוכל להקיש מזה על ענינים אחרים רבים, כמו שאמרתי לך בפרשת ויגש על מספר שבעים נפש,
וזה כי יסוד הענין "דברה תורה לשון הבאי", ובכלל "דברה תורה כלשון בני אדם",
ואין ספק שלשון בני אדם יהיו פעמים בדקדוק ובצמצום,
ופעמים היפך זה והכל כפי הבחירה, לכן יפליג לשבח פעל אחד.
ולכן לא נטעה גם אנחנו שכתבנו ענינים רבי המספר מספורי תורתנו ואמרנו על כל אחד מהם, שאין כמוהו בכל התורה כולה ממשה שקדם לו וממה שיבוא אחריו.
ואמנם לפעמים נניח זה והדומה לו בדקדוק ובצמצום, וכן הענין בתורה ובשאר ספרי הנביאים, לכן בין תבין את אשר לפניך ולא תמיר דבר בדבר, כי זה עצום הסכנה, והשם ישמור את נפשך.
1. מנין לו שהיו "בפחות מתשע ושלשים שנה"?
2. מה הדמיון בין פסוקנו לבין המוזכר בדבריו מפ'
ויגש?
3. במה משוה אבן כספי את סגנונו לסגנון התורה?
4. נגד איזו סכנה בלימוד התורה מכוונים דבריו?
5.*
במה מוכיח פסוק ל"ד לדעתו את מה שרצה להוכיח יותר מאשר מוכיחו פסוק ל"ג?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
במדבר
י"א
י"ט
לא
יום
אחד
תאכלון
ולא
יומיים
ולא
חמישה
ימים
ולא
עשרה
ימים
ולא
עשרים
יום
כאשר מונים עניינים במספר בלתי זוגי,
תתחלק הרשימה בדרך כלל בין רוב –
ומיעוט,
אלא אם כן שסיבה מיוחדת הניעה את בעלי הטעמים לחלק בדרך:
מיעוט –
רוב.
לפי הכלל הזה מתחלקים 3
הפריטים בצלע השנייה (5
– 10 – 20 ימים)
אחרי המספר השני (10).
אך במסגרת הפסוק השלם אין החלוקה בדרך הזאת,
כי בצלע הראשונה באו שני פריטים בלבד (יום אחד –
יומיים).
נמצא,
שהרשימה המלאה מתחלקת 2:
3.
מה יכולה להיות הסיבה לחלוקה הזאת?
ב.
ט'
כ"ב או–ימים
או–חדש
או–ימים
בהאריך
הענן
על–המשכן
לשכן
עליו
יחנו
בני–ישראל
ולא
יסעו
ובעלתו יסעו.
רש"י:
או–ימים:
שנה,
כמו (ויקרא כ"ה)
ימים תהיה גאולתו.
בתחילת הפסוק באה רשימה של שלושה פרקי זמן בדילוג,
הדומה במבנה לצלע השנייה של י"א י"ט.
ההבדל ביניהם,
ששם מדובר על הודעה שלילית וכאן על הודעה חיובית.
אך בפסוקנו מתחלקת הרשימה בין מיעוט –
רוב,
בניגוד למקובל,
כי על כן ההפסק בא אחרי המילה הראשונה "או–יומים".
1. מה יכולה להיות הסיבה לחלוקה הזאת?
2. בצלע הראשונה באות 12
מילים ואילו בצלע השנייה 2
בלבד.
היחס הוא אפוא 12:
2. לפי איזה עניין מתחלק הפסוק?
3. בצלע א'
בא מאמר מוסגר.
ציין את ראשיתו ואת סופו,
ואיך ביטאו הטעמים שיש כאן מאמר מוסגר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת שלח
פרק י"ד
א.
שאלה כללית בחטאו של דור המדבר.
שתי תשובות נתונות בספר
עקדת
יצחק לחטאו של דור המדבר (לא של המרגלים).
ואלה
דבריו:
לא רצו בארץ חמדה, משום דמאיסא עליהם…
ומאוס הארץ היה הענין אשר עמד עלינו לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכננו, לעג וקלס לסביבותינו ואין שום מבוא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובנו אליה.
ובמקום
אחר:
ומה חרי האף הגדול הזה אשר עלה לפניו יתעלה בגזור עליהם גזרה לא יוכלו כפרה,
כי לכאורה מה איכפת ליה לקב"ה,
אם ימאסו בארץ טובה ארץ זבת חלב ודבש, והלא היא עיקר הטובות הזמניות?
אלא שהאמת הברורה היא כי לא אותה מאסו, אבל עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל, השם נפשם בחיים המוגבלים והמאושרים, המסורים להם ע"י התורה; וזאת הארץ הקדושה,
אשר שני העניינים יחד הם מדרגות הסולם לעלות… ונזורו אחור ממעלת אלו החיים הנפשיים, כמו שאמרו בפיהם "לא נוכל לעלות",
כי אין חפצם לעלות לרשת ארצות החיים ואמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", כי הוא דרך ירידה אל ארץ לא מטהרה…
1. מה ההבדל בין שתי תשובותיו?
2. מה הם הפסוקים בפרקנו (או במקומות אחרים בתורה)
שבהם יש למצוא סמך לדבריו של בעל העקדה?
3. **
האם סוטה הוא בתשובתו השנייה מפשוטו של מקרא או לא?
ב.
יד,
ג'
ולמה ה'
מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז.
בעל
עקדת
יצחק:
"ולמה
ה' מביא
אותנו
על הארץ
ההיא
לנפל
בחרב", לרשת מחנות נחלה לנשינו וטפנו.
יעזב אותנו במדבר הזה! ואם יסתכנו בכאן הנשים והטף לפני מלכי אלו הארצות,
שיבואו עלינו, נשינו וטפנו יהיו לבז ולא נחוש להם ונבחר בזה מאשר נפול בחרב לרשת משכנות לא לנו, וכאשר נעשה חשבון כל החשבונות והצדדים שבכאן,
נמצא שטוב מזה לשוב מצרימה,
ויהיה השעבוד להם בחירת הרע במיעוטו.
1. מה היא הפליאה הסגנונית שאותה רצה ליישב?
2.**
במה סוטה הוא מפשוטו של מקרא?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מנין לו לרש"י שזהו פירושו? למה לא יפרש מלת "עדה" |
א' |
|
למה יפרש רש"י מלת "לו" |
** ב' |
|
מה ראה רש"י להביא כאן את דברי ת"א ולפרש הביטוי ולמה לא יסתפק במה שפירש בבראשית מ"א מ"א ד"ה נתתי אותך:
** למה לא יסתפק רש"י כאן בפשוטו של מקרא מדוע ראה להביא כאן אף את מדרש חז"ל?
** מה רמז מצאו רבותינו כאן לעבודה זרה? (להבנת דברי חז"ל אלה עיין בדברי הרמב"ן ט"ו ל' |
ד' |
|
היכן בתנ"ך מצינו "צל" ** |
ט' |
לשאלה
ד
(ג)
רמב"ן
ט"ו
ל'
ד"ה
אשר תעשה
ביד
רמה… ויהיה שעור הכתוב (ט"ו כ"ב)
"וכי תשגו" ללכת אחרי אלוהים אחרים "ולא תעשו" דבר מכל מצוות ה', כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה; שאם יש אלוה זולתו – יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום; ובאה זאת הפרשה להשלים בתורת כוהנים דין שגגת עכו"ם…
ונכנסה כאן (=בפרשת שלח) בעבור שהם מרו דבר ה'
ואמרו:
"נתנה ראש ונשובה מצרימה", להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצוות.
ד.
יד,
ד'
והושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם.
אור
החיים:
כי יאמר האומר:
מי אתם יהושע וכלב לעשות מעשה זה – קריעת בגדיכם –
מה שלא עשו כל גדולי ישראל (הכונה למשה ואהרן והזקנים)? ואמר הטעם, כי לא היה זה לצד שהחשיבו עצמן יותר מכל גדולי ישראל,
אלא לצד היותם מן התרים,
שתרו אותה וראו מעלתה. גם נתכוון בזה לומר כי נתכוונו בקריעתם זו להרעישם,
לומר:
"אלו תרו את הארץ וקרעו בגדיהם על מאיסתה בעיני ישראל!" וע"כ יכחישו דברי המרגלים.
שני קשיים בפסוק רצה בעל אור החיים ליישב בדבריו.
אלו הם?
ה.
יד,
ט'
כי לחמנו הם סר צלם
ראב"ע:
ד"ה
כי לחמנו
הם: נאכלם כלחם וכן (בתהילים י"ד)
"אוכלי עמו אכלו לחם".
ד"ה
סר צלם:
כי הגבור אם אין לו מגן שיגן עליו ויהיה צל לו – לבו ירא.
אברבנאל:
לחמנו
הם סר
צלם: הוא מליצה נכבדת שהיו כנענים כמו המן לחמם של ישראל –
כאשר סר הצל מעליו, בעלות השמש "וחם השמש ונמס"
(שמות ט"ו),
כך יהיו יושבי הארץ.
1. מהי מעלתו של אברבנאל על פירושו של רש"י ושל ראב"ע?
2. התוכל להביא סעד מפסוק בנביאים לפירושו של אברבנאל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
פרשת שלח
י"ד
א.
שאלה כללית לתפילת משה.
1. השווה את תפילת משה כאן י"ד י"ג–י"ט לתפילת משה אחרי מעשה העגל שמות ל"ב י"א–י"ג.
הסבר מה המשותף בשתי תפילות אלה ומה שונה?
2.* נסה להסביר את השוני שבדברי הבקשה מתוך השוני שבאופי החטא על ישראל שם ופה!
ב.
שאלות סגנון:
השווה:
|
במדבר
א': ויאמר ה'
י"ג: ויאמר משה אל ה':
י"ד: ואמרו אל יושב הארץ הזאת –
שמעו כי אתה ה' ט"ו: והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך
ט"ז: מבלתי יכלת ה'
וישחטם במדבר. י"ט: סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. |
שמות
ז': וידבר ה' לך רד כי שחת עמך…
ט': ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא
י"א:
למה ה' אשר הוצאת מארץ מצרים
ביד חזקה… י"ב: שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך
י"ד: וינחם ה' אשר דבר לעשות לעמו |
(וע'
גיליון כי תשא תש"ז א)
1.**
מה הסיבה לשנוי הכינויים שבהם נקראו ישראל בתפילה ההיא ומה הסיבה שלא נשתנה כינויים ונשאר "העם הזה"
גם בדברי ה'
וגם בדברי משה?
2.השוה לפסוקנו גם
בראשית ל"ז י"ט,
שים לב לשינוי הכינוי ליוסף.
בראשית ל"ז כ"ו
וכן שמואל ב'
י"ג ח'
שמואל ב'
י"ג י"א,
שים לב לכינויים בהם הוא מכנה את תמר.
שמואל ב'
י"ג י"ז.
וכן ירמיהו ה'
כ"ו–כ"ט:
י"ד:
הנני
נותן
דברי
בפיך
לאש
והעם
הזה
עצים
ואכלתם
כ"ג: ולעם
הזה
היה
לב
סורר
ומורה
סרו
וילכו
כ"ו:
כי
נמצאו
בעמי
רשעים
ל"א: הנביאים
נבאו
בשקר
והכהנים
ירדו
על
ידיהם
ועמי
אהבו
כן
ומה
תעשו
לאחריתה.
1. הסבר מתי מכנה הנביא את ישראל בשם "העם הזה" ומתי יכנם בשם "עמי".
מה רצונו להבליט ע"י שינוי זה?
2. מהו הכלל הסגנוני שתוכל לקבוע על פי כל הדוגמאות האלה?
ג.
לרעיונה העיקרי של תפילת משה מקשה אברבנאל:
איך חשב משה,
שהשופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו מצרים בסכלותם?
והוא יתברך לא יירא מרבבות עם, כי הוא שלם בעצמו, ומה יתן ומה יוסיף לו כי יכבדוהו מצרים או בהפך זה,
שבעבורו ימנע מעשות משפט בעולמו ובעמו?
ענה לשאלתו בעזרת דברי יחזקאל ל"ו י"ז–ל"ו
(הסבר במה מחללים ישראל את שם קדשו בגויים –
בפסוקים כ'-כ"א–כ"ב–כ"ג)
3. השווה לפסוקנו בתפילת משה את דברי ה'
בהאזינו:
דברים
ל"ב
כ"ו אמרתי
אפאיהם
אשביתה
מאנוש
זכרם
לולי
כעס
אויב
אגור
ודברי
הרמב"ן
שם:
והטעם הטענה הזאת איננה כרוצה להראות כוחו בין משנאיו…
אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו,
ושם הרשות בידו להיטיב או להרע. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם האותות והמופתים, כי הוא אלוקי האלוקים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל) ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם… והנה תהיה כונת הבריאה באדם בטלה לגמרי,
שלא ישאר בהם יודע את בוראו –
רק מכעיס לפניו.
ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת עולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
ולכך הזכיר משה בתפילתו: "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר:
מבלי יכלת ה'
להביא את העם הזה אל הארץ וישחטם במדבר" – וה'
יתברך הודה לו בזה; ויאמר ה': "סלחתי כדברך".
מה הדמיון שמצא הרמב"ן בין פסוקנו לבין הפסוק ההוא (ל"ג כ"ז)
4. על איזה משני המקומות יש להקשות את קושיית האברבנאל הנ"ל ביתר חריפות –
על תפילת משה בשלח או על דברים ל"ב כ"ו?
5. מפני מה נדחית עשיית המשפט גם פה וגם שם לפי דעת הרמב"ן?
6. ואיך ייתכן שיתחשב ה'
בסכלותם של מצרים או של כנענים?
ד.
יד,
יז
יגדל
נא
כח
אדני
כאשר
דברת
לאמור:
משנה
תורה:
יגדל
נא כח.
דרך משל, שיכריח בכחו לכבוש כעסו ולהאריך לחטאם, לכן יזכור התארים המתחיבים מזה הענין.
שד"ל:
יגדל
נא כח
…בעיני האומות שלא יאמרו: "מבלי יכולת" וזה תעשה אם תסלח – כמו שדברת.
1. איזה משני הפירושים הנ"ל הולך בעקבות ראב"ע
ורשב"ם?
ראב"ע:
יגדל
נא
– קרוב מאריכות אפים,
כי כל מי שהוא ארך אפים,
יש לו כח גדול לשבור כעסו, והעד כאשר דברת שאתה ארך אפים.
ואלה המדות פירשתים בפרשת כי תשא:
רשב"ם:
יגדל
נא
כח
[י"י]
– להאריך אפך, כדכת'
טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר:
2. מה ההבדל בין שני הפירושים?
3. ** איזה משניהם נראה לך קרוב יותר לפשוטו של מקרא ומדוע?
4. ** פרש את המילים המסומנות בקו והסבר מה הקושי בפסוקים שאותו רצה ליישב?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. ** ל'
ד"ה
אל תמרודו:
ושוב ואתם אל תיראו.
מנין לו לרש"י שאין אלה שני צויים (שלא למרוד ושלא לירא),
אלא שיש כאן תנאי מוקדם ותוצאה?
הבא שתי סיבות לפירושו זה!
2. * י"א
ד"ה
עד אנה:
עד היכן.
מה היה קשה לרש"י ומה תיקן בדבריו?
3. ** י"א
ד"ה
בכל
האותות: בשביל כל הנסים שעשיתי להם,
היה להם להאמין שהיכלת בידי לקיים הבטחתי.
** מה קשה לו?
4. י"ג
ד"ה
ושמעו
מצרים: ושמעו את אשר תהרגם.
מדוע לא יפרש רש"י את המילים הבאות "כי העלית"
כתוכן שמיעתן ומה מצריכו להוסיף
כאן מילים שלא נכתבו בתורה?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
יפתור כל אחד לפי הבנתו.