גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת ראה
פרק ט"ז
א.
שאלות כלליות
ספרי
קס"ה:
פסוק
א':
שמור
את חדש
האביב. בשלשה מקומות מזכיר פרשת המועדות:
בתורת כהנים (ויקרא כ"ג)
– מפני סדרן; בחומש הפקודים (במדבר כ"ח–כ"ט)
– מפני קרבן; במשנה תורה (דברים ט"ז)
– מפני הצבור.
המלבי"ם
פרש דברי
הספרי
האלה:
"בתורת כהנים סדר פרשת המועדות בפעם הראשונה;
ובפרשת פנחס למד הקרבנות שיביאו בכל חג;
ובמשנה תורה שנה הכל לכל ישראל שהתאספו אז לקבל פרטי ההלכות שלא נאמרו עדיין, וזהו שכתב "מפני הצבור".
** ר'
דוד
הופמן
בפירושו
לויקרא
Leviticus II s. 118 מגיה
בדברי
הספרי
הנ"ל ולדעתו צריך לומר במקום "מפני הצבור" – "מפני העבור". וכן מצא גירסא זו של "מנפי העבור" במדרש הגדול.
1.
להבנת הגהה זו עיין:
רש"י טז א'
שמור
את
חדש
האביב
– מקודם בואו שמור,
שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר, ואם לאו, עבר את השנה:
מצא פסוקים בפרקנו שמתוכם נובעת המצוה לעבר שנים. (ושעל פיהם יש להבין את הגהתו של ר' דוד הופמן).
2.
השוה את פרקנו לויקרא כ"ג.
מהו הקו הבולט בדיני המועדים כאן בהבדל מפרשת המועדים שב"אמור"?
3. למה לא נזכרו אף ראש השנה ויום הכיפורים בפרשתנו כשם שנזכרו בפרשת אמור?
ב.
טז,
י"א.
ושמחת לפני ה'
אלוקיך אתה ובנך ובתך…
י"ד.
ושמחת
בחגך
אתה
ובנך…
ט"ו.
והיית
אך
שמח
וכן ויקרא כ"ג מ'
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים…
ושמחתם לפני ה'.
ילקוט
שמעוני
תרנ"ד:
… אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת –
למה?
אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה, אם אינה עושה,
לפיכך אין כתוב שם "שמחה".
ד"א:
בשביל שמתו בן המצריים. וכן אתה מוצא שבעת ימי החג אנו קוראין בהם את ההלל אבל בפסח אין אנו קוראין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו.
למה?
משום (משלי כ"ד י"ז)
"בנפול אויבך אל תשמח!"
1.**
התוכל למצוא על פי פרקנו תשובה נוספת להעדר מצות "ושמחת"
בפסח.
2.הידועים לך עוד מדרשים שבהם ניתן ביטוי לרעיון של הד"א כאן?
ג.
שאלות ברש"י:
|
הסברא את הרעיון הכלול בדברי רש"י אלה. מקובלנו: |
1. י"א והלוי והגר והיתום והאלמנה – ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך,
|
|
השוה דבריו אלה לדברי ראב"ע לפסוקנו והסבר מה ההבדל ביניהם ואיזה פירוש מתקבל יותר על דעתך. |
2. י"ב
|
ד.
טז,
ט"ז.
כי יברך ה'
בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח.
ראב"ע
ט"ו
ד"ה
תחג …
והטעם:
תעשה זה בעבור שברך אותך השם והוסיף בכל תבואתך,
לבאר על ברכת התבואה שהוציאה הארץ.
מעשה
ידיך
– בסחורה ואומנות….
וטעם
אך
– כי לא תהיה,
כי אם כן:
ספר
מלאכת
מחשבת
לרבנו
משה חפץ
(מחכמי
איטליה
במאה ה–
16).
"שבעת
ימים
תחוג לה'
אלוהיך
במקום
אשר יבחר,
כי
יברכך…" הן אמת שהבטלה מביאה לידי שעמום והיא פרצה קוראה החטאים והעוונות,
והטובה כאשר הושפעת לאדם תסבב הבטלה (דברים ל"ב)
"וישמן ישורון ויבעט",
ואיך אם כן צונו ה'
לשמוח ולחוג בשביתת מלאכה ולשמחה מה זאת עושה, אלא להעביר האדם מדעת קונו?
והדבר כן הוא,
שלא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעשות בתורה ואין מתעסקין בה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות לב ורוח נכאה. אבל שמחה של מצוה אינה לשמוח יותר מדי –
צחוק וקלות ראש – וצריך להביאה למדת שמחה מועטת הנכונה בלב שמח ואל המדה הממוצעת האמורה בדבריהם ז"ל:
"אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה"; אשר על כן הותרו המלאכות בחולו של מועד, להרחיק מעלינו הבטלה המביאה לידי חטא, ואם היה לנו לשמוח וגם להבטל לגמרי (כל שבעת ימים)
חוששני מחטאת, אולם לשמוח ולעשות מלאכה או ללמוד משפטי ה' והתורה והמצוה –
זוהי שמחה רצויה,
אין בה פשע.
על כן אמר:
"כי יברכך ה'
אלוקיך…
ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח", כלומר כשתעשה מעשה ידיך ולא תשב בטל,
אז תהיה "אך שמח", ורצה לומר: בשמחה אמתית וכונתך רצויה.
העמק
דבר:
"כי
יברכך
ה'... והיית אך שמח"
הוא טעם על מצות התורה לחוג ולשמוח במקום אשר יבחר ה',
באשר שאז זמן אסיפה בשפע ברכה ("באספך מגרנך ומיקבך")
ומטבע האדם להיות שמחתן יוצאת בהוללות –
ואחריתה – תוגה,
כדרך שמחה של הוללות, על כן צוה ה' לבוא ולשמוח "במקום אשר יבחר ה'" ושם יהי הנזהר על פי מורא מקדש,
וזהו דבר הכתוב "כי יברכך ה'
בכל תבואתך… והיית אך שמח"
בלי שום תערובת מצוה ומורא ה', ומי יודע מה שיהיה יוצא מזה, על כן אני מצוה שתחוג לה' במקום אשר יבחר ה'.
1. מה קשה למפרשים בפ' ט"ו?
2.*
כיצד מפרשים הנ"ל את מלת "אך"
ומה באה למעט לדעת כל אחד מהם?
3.*
במה סוטה בעל מלאכת מחשבת מפשט הפסוק?
4. מהו ההבדל בין "ושמחת בחגך" ובין "והיית אך שמח"
לפי דעת בעל העמק דבר?
5.
כיצד מנמק בעל מלאכת מחשבת את היתר עשיית מלאכות מסוימות בחולו של מועד?
6.
התוכל לתת טעם אחר לדבר?
7. נגד איזו תופעה רגילה בעמים עובדי אדמה נלחמת התורה ע"י המצוות הקשורות בחג השבועות ובחג הסוכות (ביחוד מצות העליה לרגל)?
השאלות המסומנות *
קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר, ענה לשאלות המתאימות לדרגתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת ראה –
המועדים
ט"ז א'-י"ז
א.
שאלה כללית
השוה
את פרקנו
לויקרא
כ"ג.
הרמב"ן
מקדים
לפרקנו
ד"ה
שמור את
חדש
האביב: מצות הרגלים מבוארת,
כי כבר הזכירה,
והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות "והקרבתם אשה לה'"
וכאן לא יזכירם כלל, אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו, כי כאשר צוה שיביא מעשר שני לפני ה', וכן הבכור, ויאכלו שם במקום אשר יבחר ה', הוסיף לבאר עוד כי עוד חייבין שיבואו כלם לפני ה' ויחוגו לפניו בשלשה הרגלים ולשמח בשלמים שיקריבו לפניו.
ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באיזה יום יהיו,
אף הזהיר חדשיהם דרך קצרה,
שכבר הזכיר הכל שם.
1. מה הקו הבולט בפרשת המועדים כאן בהבדל מפרשת המועדים שבפרשת אמור,
מלבד ההבדל שעמד עליו הרמב"ן?
2.
אברבנאל
מקשה:
למה זכר אדוננו משה בכאן חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות,
ולא זכר שאר מועדי ה',
לא יום תרועה ולא יום הכפורים, וגם לא זכר מאומה מיום השבת, בהיות אלה ואלה ממועדי ה'
מקראי קדש, כמו שנזכר שם בפרשה?
3. מהו הקשר שבין פרשת המועדים לבין הפרשות הקודמות לה?
4. מה פירוש המושג "מצוה מבוארת" שהרמב"ן מרבה להשתמש בו?
ב.
טז,
ב'.
וזבחת פסח לה'
א–לוהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה'
לשכן שמו שם
1. רמב"ן:
ד"ה
וזבחת
פסח… צאן
ובקר. על דרך הפשט כמו (י"ד ד') "שור שה כבשים ושה עזים"
(שמות א' ב')
"ראובן שמעון לוי".
ואמר:
וזבחת פסח לה'
א–לוהיך וצאן ובקר.
לכן לא אמר "וזבחת פסח לה'
א–לוהיך מן הצאן ומן הבקר",
כאשר יאמר בכל מקום: (ויקרא א' ב')
"מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנם";
(ויקרא א' י')
"ואם מן הצאן קרבנו"; (ויקרא ג' א')
"אם מן הבקר הוא מקריב".
אבל יצוה בכאן בפסח והוא השה שהזכיר כבר: (שמות י"ב ה'), וצאן ובקר ואילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה ביום הזה, כאשר יצוה בשבועות ובסוכות, שיאמר (בפרקנו פסוק י'):
"ועשית חג שבועות לה' א–לוהיך מסת נדבת ידך אשר תתן" שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו.
וכן אמר בסוכות (בפרקנו פ' ט"ו):
"שבעת ימים תחוג לה' א–לוהיך במקום…"
א.**
מה הקושי בפסוקנו שאותו רוצה הרמב"ן ליישב?
ב.**
מה ראייתו משני הפסוקים דברים י"ד ד' ושמות א' ב'?
ג.
במה אין שתי ראיותיו דומות למקומנו?
ד.
מה רצה להוכיח בהביאו את פסוקים י',
ט"ו מפרקנו?
2. ראב"ע:
ד"ה
צאן: לחיוב הפסח
ד"ה
ובקר: לשלמים.
והעד:
דברי הימים ב'
ל"ה ז', אחר שאמר (שם)
"הכל לפסחים" על כבשים ובני עזים, וכן נתנו (שם פסוק ט')
"לפסחים חמש אלפים ובקר חמש מאות"; והנה זכר הפסח קודם הבקר,
וכן (בפרשתנו ט"ו כ') "אתה וביתך".
ויש אומרים, כי במצרים אמר כשב או עז, ועתה – בקר,
אם יוכל.
והראשון הוא נכון.
א.
האם מסכים הרמב"ן עם אחד משני פרושי הראב"ע?
ב.*
מה היא ראיתו של הראב"ע מדברי הימים א' ל"ה ז', ט'?
ג.**
מה היא מט"ו כ' "אתה וביתך"?
ד.**
העתק את פסוקנו פעמים וסמנו בסמני פסוק בהתאם לכל אחד מפרושי הראב"ע!
ג.
טז,
ט"ו.
שבעת
ימים
תחג
לה'
א–לוהיך
במקום
אשר
יבחר
ה'
כי
יברכך
ה'
א–לוהיך
בכל
תבואתך
ובכל
מעשה
ידיך
והיית
אך
שמח.
ראב"ע
ט"ו:
וטעם
אך: כי לא תהיה כי אם כן.
ספר
מלאכת
מחשבת
לרבנו
משה חפץ
(מחכמי
איטליה
במאה ה–
16)
"שבעת
ימים
תחוג לה'
אלוהיך
במקום
אשר יבחר,
כי
יברכך…" הן אמת שהבטלה מביאה לידי שעמום והיא פרצה קוראה החטאים והעוונות,
והטובה כאשר הושפעת לאדם תסבב הבטלה (דברים ל"ב)
"וישמן ישורון ויבעט",
ואיך אם כן צונו ה'
לשמוח ולחוג בשביתת מלאכה ולשמחה מה זאת עושה, אלא להעביר האדם מדעת קונו?
והדבר כן הוא,
שלא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעשות בתורה ואין מתעסקין בה אלא מתוך שמחה ולא מתוך עצבות לב ורוח נכאה. אבל שמחה של מצוה אינה לשמוח יותר מדי –
צחוק וקלות ראש – וצריך להביאה למדת שמחה מועטת הנכונה בלב שמח ואל המדה הממוצעת האמורה בדבריהם ז"ל:
"אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה"; אשר על כן הותרו המלאכות בחולו של מועד, להרחיק מעלינו הבטלה המביאה לידי חטא, ואם היה לנו לשמוח וגם להבטל לגמרי (כל שבעת ימים)
חוששני מחטאת, אולם לשמוח ולעשות מלאכה או ללמוד משפטי ה' והתורה והמצוה –
זוהי שמחה רצויה,
אין בה פשע.
על כן אמר:
"כי יברכך ה'
אלוקיך…
ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח", כלומר כשתעשה מעשה ידיך ולא תשב בטל,
אז תהיה "אך שמח", ורצה לומר: בשמחה אמתית וכונתך רצויה.
העמק
דבר:
"כי
יברכך
ה'... והיית אך שמח"
הוא טעם על מצות התורה לחוג ולשמוח במקום אשר יבחר ה',
באשר שאז זמן אסיפה בשפע ברכה ("באספך מגרנך ומיקבך")
ומטבע האדם להיות שמחתן יוצאת בהוללות –
ואחריתה – תוגה,
כדרך שמחה של הוללות, על כן צוה ה' לבוא ולשמוח "במקום אשר יבחר ה'" ושם יהי הנזהר על פי מורא מקדש,
וזהו דבר הכתוב "כי יברכך ה'
בכל תבואתך… והיית אך שמח"
בלי שום תערובת מצוה ומורא ה', ומי יודע מה שיהיה יוצא מזה, על כן אני מצוה שתחוג לה' במקום אשר יבחר ה'.
1. מה קשה למפרשים בפ' ט"ו?
2.**
כיצד מפרשים הנ"ל את מלת "אך"
ומה באה למעט לדעת כל אחד מהם?
3.**
במה סוטה בעל מלאכת מחשבת מפשט הפסוק?
4.מהו ההבדל בין "ושמחת בחגך" ובין "והיית אך שמח"
לפי דעת בעל העמק דבר?
5.
כיצד מנמק בעל מלאכת מחשבת את היתר עשיית מלאכות מסוימות בחולו של מועד?
התוכל לתת טעם אחר לדבר?
6. נגד איזו תופעה רגילה בעמים עובדי אדמה נלחמת התורה ע"י המצוות הקשורות בחג השבועות ובחג הסוכות (בייחוד מצות העליה לרגל)?
ד.
אברבנאל שואל לפרשתנו:
למה אמר בחג השבועות "ושמחת"
וכן אמר בסוכות..
ויקשה אם כן – למה לא צוה גם כן על השמחה בפסח?
תשובות שונות נאמרו לשאלה זו במקורותינו, נסה לתת אחדות!
ה.
טז,
ט"ו
…
והיית אך שמח
רש"י:
לפי פשוטו אין זה צווי אלא לשון הבטחה…
ראב"ע:
מצוה לשמוח בה.
התוכל להכריע בין שתי הדעות הנ"ל על פי לשון הכתוב?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת שופטים
ט"ז,
י"ז
א.
טז,
י"ח
רש"י
ושפטו
את
העם
וגו'
– מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק:
ממה נוטה רש"י פה ממשמעות הכתוב ומה המריצו לפרש כן?
ב.
טז,
י"ט
לא תטה משפט ולא תכיר פנים.
רש"י
לא
תטה משפט
– כמשמעו:
למה הוצרך רש"י לומר "כמשמעו"?
ראב"ע
לא
תטה
משפט
– עם כל אחד מהשופטים ידבר.
תכיר – פירשתיו בפסוק לא תכירו פנים במשפט (דברים א, יז):
מה קשה לו?
רש"י:
ולא
תקח
שחד
– אפילו לשפוט צדק:
דברי
צדיקים
– דברים המצודקים, משפטי אמת:
1. מה בינו לבין שד"ל בביאור המילים האלה?
ואלה
דברי
שד"ל:
"יגרום לאנשים צדיקים שידברו דברים בלתי ישרים".
2. פירושו של מי משניהם,
רש"י ושד"ל,
מתאים לתרגום אונקלוס,
ושל מי לתרגום הירושלמי?
ג.
טז,
כ':
צדק צדק תרדף.
מה ההבדל בין המפרשים בפירוש מילים אלה?
רש"י:
צדק
צדק
תרדוף
– הלך אחר בית דין יפה:
ראב"ע:
צדק
צדק
– עם בעלי הריב ידבר. וטעם שני פעמים לדבר צדק – שירויח בו או יפסיד, או פעם אחר פעם כל ימי היותך,
או לחזוק. למען תחיה – עם הבאים אל הארץ ידבר.
וירשת – עם בניהם ידבר.
והטעם – שתעמוד לך זו הירושה. והדבר שיתחיל השופט לדקדק הוא על עבודה זרה המפורסמת בתחלה, כמו לא תטע לך אשרה (כ),
כי כן משפט עבודה זרה,
אחר אחת בתוך (ישעי'
סו,
יז):
ספורנו:
צדק
צדק
תרדוף. כשתתן לך שופטים אתה הממנה את השופטים בחר את היותר שופטי צדק אע"פ שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראויים לדיין כמו שלמות הקנין ושלמות הגוף כענין אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו: למען
תחיה
וירשת. תצטרך לזה יותר בארץ כי חסרון זה ימנע הירושה בה כאמרו בעון בצעו קצפתי:
רמב"ן:
צדק
צדק תרדף
– הלך אחר ב"ד יפה. למען
תחיה
וירשת
את הארץ – כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם,
לשון רש"י מספרי (שופטים קמד). וטעם הכפל, לומר הדיינין צריכין שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד, שתלך ממקומך אל מקום חכמים הגדולים, אחרי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה אחר רבי לבית שערים. ור"א אמר צדק צדק פעמיים,
שירדוף אחרי הצדק שירויח בו או יפסיד,
או פעם אחר פעם לחזוק…
ד.
יז,
פרשת המלך, פס'
י"ז–כ'
אברבנאל:
ולפי זה יהיה ענין המלך מצות עשה תלויה בדבר הרשות, כאומר:
כאשר תרצה לעשות כן, על אף היותו בלתי ראוי,
אל תעשה אותו כי אם בזה האופן,
והוא דומה לפרשת כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה…. (דברים כ"א י') שאינו מצוה שיחשוק בה ויבעלנה כמו שהיא,
אבל הוא דבר הרשות ומפעל היצר הרע…
ודומה לזה ג"כ פרשת כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם…
(דברים ד' כ"ח),
שאין זה מצוה,
כי אם עון פלילי אבל תלויה בו המצוה "ושבת עד ה'
אלקיך",
שכאשר יהיו חטאים ישובו אל ה'. וכן בעצמו ענין המלך, שאין שאלתו מצוה כי אם רשות ומפעל היצר הרע עם היות שנתלית בו המצוה שישימו המלך ההוא בבחירת ה'
מקרב אחיו ולא באופן אחר.
1. מי מן המפרשים נוטה אף הוא לדעה זו,
שאין זו מצוות עשה אלא רשות?
2. מה הקושייה המתורצת על ידי פירוש כזה?
3. הבא הוכחות מפרשתנו לדברי האברבנאל?
4. הסבר את מאמרו של ר'
נחמיה לפרשתנו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן של ישראל".
ה.
יז,
ט"ו
ראב"ע יז, טו:
לא
תוכל
– מדרך האמת. לא אחיך – שאיננו ממשפחת ישראל,
ולא אדומי, אע"פ שכתוב בו אחיך.
ובעבור כי הסוסים בימים ההם היו מוציאים ממצרים, והעד דברי שלמה:
ותצא מרכבה ממצרים (מ"א י, כט),
והנה יצטרך למען הרבות סוסיו שיחטיא העם לשוב אל מצרים. וזה דבר ברור,
כי השם גאלם משם, ובשובם יחללו השם.
ואוריה הנביא בסכנת הנפש ברח לשם. גם ירמיהו בעל כרחו הלך לשם:
1. מה קשה לו?
2. מה פירוש הביטוי "מדרך האמת" בדברי ראב"ע?
3. מי הוא אוריה הנביא המוזכר בדבריו ולשם מה מזכירו?
ו.
מה קשה למפרשים:
1. לראב"ע
יז, ט"ז
לא
תוסיפון
– מצווה היתה, ולא נכתבה. ויש אומרים, מטעם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד, יג).
וזאת דרך אחרת:
ומה בין שתי תשובותיו?
עיין
גם:
רמב"ן יז, טז:
… וטעם
וה' אמר
לכם –
כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים,
וכן כאשר צוך ה' אלהיך (לעיל ה טז),
שהוא מצוה אותך כן. או "אמר לכם", שאמר לי כן לצוות אתכם,
כדרך ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'
(שמות יא ד).
ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א)
כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד יג),
מצוה,
ומשה הזכיר וה'
אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, וכבר פירשתיו (שם):
וטעם המצווה הזאת,
מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה'
מאד כמו שאמר (ויקרא יח ג)
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו', והנה רצה ה'
שלא ילמדו ישראל ממעשיהם, והכרית בכנענים כל נשמה (להלן כ טז)
ואמר (שמות כג לג)
לא ישבו בארצך,
והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו בארצם:
לראב"ע יז, י"ז
וכסף
וזהב
לא
ירבה
לו
– שלא יעניש את ישראל. והנה שלמה, שנתן הכסף כאבנים בירושלים מרוב אהבתו לממון,
התרעמו עליו ישראל ואמרו, אביך הכביד את עולנו (מ"א יב, י).
ויש אומרים, בעבור הבנינים התרעמו,
ואין זה אמת,
כי הגרים בנו הבית, כי כן כתוב,
והנה אדונירם שהיה על המס,
רגמוהו במותו:
לרש"י יז י"ז
וכסף
וזהב
לא
ירבה
לו
מאד
– אלא כדי ליתן לאכסניא [לאפסניא]:
לרש"י יז י"ח
והיה
כשבתו
– אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו:
ומה בינו לבין ראב"ע?
לרש"י י"ט
דברי
התורה –
כמשמעו:
לראב"ע כ'
לבלתי
רום
לבבו
– אם היה חפשי מהמצות.
רמב"ן יז, כ
לבלתי
רום לבבו
מאחיו –
נרמז בכאן בתורה איסור הגאות,
כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו. כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך,
כי לה' לבדו הגדולה והרוממות,
ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם. כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז ה)
תועבת השם כל גבה לב,
וכתיב (ירמיה ט כג)
כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו':
ומה בינו לבין ראב"ע?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב)
פרשת שופטים
ט"ז י"ח–כ'
א.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
כידוע מפרש רש"י "כרגיל"
הסבר למה לא הסביר רש"י את המושג שופט עד כאן ומה ראה להסבירו בפסוקנו דוקא?
בדומה למקומנו עיין ברש"י:
בראשית י"ט י' ד"ה הפתח ולא פירש המלה שהופיעה לראשונה בראשית ד'
בראשית ל"ב ח' ד"ה ויירא ויצר לו,
שמות ז'
במדבר ל"א י"א ד"ה בז ולא פירשו לפני כן במדבר י"ד ג'
* נסה למצוא את הסיבה המשותפת לכך,
** בעל גור אריה מקשה: נסה לענות לקושייתו! |
1. י"ח
|
|
** ר' מנין לו שכך הוא ושאין פירושו שאל הדיינים ידבר ויצוום לשפוט צדק? |
2.**
|
|
* מה קשה לו ומה תיקן בפירושו "כמשמעו".
והשווה דברים ד' דברים י"ז י"ט ד"ה דברי התורה: |
3.*
|
|
מנין שהמדובר על שוחד לשפוט צדק,
( שים לב: ועיין תהילים מזמור ט"ו! |
4.*
|
|
ולמה לא יפרשו כמשמעו שעל הדיין לשפוט משפט צדק? |
5. כ'
|
ב.
שוחד.
כתובות
ק"ה
ע"ב:
… כי הא דשמואל הוה עבר במערבא, אתא ההוא גברא יהב ליה ידיה (רש"י:
וסמכו).
אמר ליה: "מאי עבידתיך?" אמר ליה: "דינא אית לי".
אמר לו: "פסלינא לך לדינא".
(כגון שמואל שעבר פעם אחת על הגשר,
בא אדם אחד ונתן לו ידו (לסמכו בעברו על הגשר). אמר לו: "מה באת לסמכני?"
א"ל:
"דין יש לי".
א"ל:
"פסול אני לך לדין").
אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא. פרח גדפא ארישיה.
אתא ההוא גברא ושקליה. אמר ליה: "מאי עבידתיך?" אמר ליה: "דינא אית לי".
אמר לו: "פסילנא לך לדינא".
(אמימר היה יושב בדין, פרח עוף על ראשו. בא אדם אחד וסילקו. א"ל:
"מה עניינך?" – א"ל:
"דין יש לי".
– א"ל:
"פסול אני לך לדין".
ר'
ישמעאל בר' יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי (רש"י:
סל פירות מפרדסו של ר'
ישמעאל.)
יומא חד אייתי ליה בחמישי בשבת. אמר לי: "מאי שנא האידנא?"
– א"ל:
דינא אית לי,
ואמינא,
אגב אורחא אייתי ליה למר.
לא קביל מיניה.
אמר:
"פסלינא לך לדינא".
אותיב זוגא (זוג)
דרבנן וקדיינין ליה.
בהדי דקאזיל ואתי אמר: "אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי" (רש"י:
בכל אשר הולך ובא היה לבו לזכותו של אותו אריס, ובאין לו פתחי זכויות ואומר בלבו הלואי ויטעון כך וכך ויזכה בדין). אמר:
תיפח נפשם של מקבלי שוחד,
ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי, שלי נטלתי – כך; מקבלי שוחד –
על אחת כמה וכמה".
(ר'
ישמעאל היה אריסו רגיל להביא לו סל של פרות בכל ערב שבת. פעם הביא לו בחמישי בשבת.
א"ל:
"מה נשתנה היום?"
א"ל "דין יש לי,
ואמרתי בדרכי אביא לו למר".
לא קיבל ממנו.
א"ל:
"פוסלני לך לדין".
הושיב שני תלמידי חכמים ודנו דינו. עם שהוא הולך ובא היה ר' ישמעאל מהרהר: הלואי ויטעון כך והלואי ויטעון כך. אמר (ר'
ישמעאל):
תיפח רוחם של מקבלי שוחד!
ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי משלי נטלתי – כך; מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה).
(התרגום העברי מתוך ספר האגדה לביאליק ורבניצקי)
1. הסבר עד היכן הרחיבו חז"ל את המושג "שוחד"?
2. במה שונה ה"שוחד"
שבמקרה של האריס של ר'
ישמעאל משני המקרים הראשונים?
3. כיצד מראה המקרה השלישי את כוח השפעתו של השוחד (אפילו השוחד שלא נלקח)?
ג.
טז,
כ'
צדק צדק תרדף
ראב"ע:
צדק
צדק
– עם בעלי הריב ידבר. וטעם שני פעמים לדבר צדק – שירויח בו או יפסיד, או פעם אחר פעם כל ימי היותך,
או לחזוק. למען תחיה – עם הבאים אל הארץ ידבר.
וירשת – עם בניהם ידבר.
והטעם – שתעמוד לך זו הירושה. והדבר שיתחיל השופט לדקדק הוא על עבודה זרה המפורסמת בתחלה, כמו לא תטע לך אשרה (כ),
כי כן משפט עבודה זרה,
אחר אחת בתוך (ישעי'
סו,
יז):
רמב"ן:
צדק
צדק תרדף
– הלך אחר ב"ד יפה. למען תחיה וירשת את הארץ – כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם,
לשון רש"י מספרי (שופטים קמד). וטעם הכפל, לומר הדיינין צריכין שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד, שתלך ממקומך אל מקום חכמים הגדולים, אחרי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה אחר רבי לבית שערים….
ספורנו:
צדק
צדק
תרדוף. כשתתן לך שופטים אתה הממנה את השופטים בחר את היותר שופטי צדק אע"פ שאין בהם כל כך שאר תכסיסים הראוים לדיין כמו שלמות הקנין ושלמות הגוף, כעניין אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו: למען תחיה וירשת.
תצטרך לזה יותר בארץ כי חסרון זה ימנע הירושה בה כאמרו בעון בצעו קצפתי:
1. מה בין שלושתם בפירוש פסוקנו?
2. מי מהם הולך בדרכו של רש"י?
3. לפי איזו מן הדעות מתפרש הכפל באופן הטוב ביותר?
השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת שופטים –
ולא תקח שחד
ט"ז י"ט
א.
שאלה כללית
ר'
יוסף
בכור
שור:
ד"ה
לא תטה
משפט: אכל ישראל קאי,
כמו "שופטים ושוטרים תתן לך" דקאי אכל ישראל,
שמזהיר אכל ישראל שלא יטו ממה שישפטו הדיינים, ולדיינים שלא יטו המשפט מדרך המישור, וכן "לא תכיר פנים"
שמזהיר לדיינים שלא יכירו פני שום אדם במשפט מלחייבו אם חייב בדין, ולכל ישראל שלא יכירו פנים מלעשות לו מה שנגזר עליו מבית דין… "ולא תקח שחד"
בין הדיינים על שפסק דין ובין הקהל שלא לקיים הפסק דין.
הסבר,
במה שונה תפיסתו את פסוקינו מן התפיסה הרגילה,
כגון זו של רש"י (עיין בדבריו)?
(ועיין גיליון שופטים תשי"ב שאלה א 2-3)
מה הניעו לפרש כך?
ב.
ולא תקח שוחד:
מכילתא
(שמות
כ"ג
ח')
"ושחד
לא תקח"
– שמא תאמר: "הריני נוטל ממון ואיני מטה את הדין"?
ת"ל:
"כי השחד יעור…"
כתובות
ק"ה
ע"ב:
אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא?
(רש"י:
למה אסור ליטלו לזכות את הזכאי?)
כיון דקבל ליה שוחדא מיניה (= ממנו),
איקרבא ליה דעתיה לגביה (=
דעתו מתקרבת אצלו,
אצל נותן השוחד),
והווי כגופיה (=
והרי הוא כגופו),
ואין אדם רואה חובה לעצמו.
(רש"י:
אין דעתו מתקרב לצד החובה לחייב את עצמו, ואפילו מתכוין לדין אמת).
מאי "שוחד"?
שהוא חד (=
אחד).
(רש"י:
הנותן והמקבל נעשים לב אחד.)
1. היש הבדל בין הנמקת המכילתא לבין הנמקת הגמרא לאיסור לקיחת שוחד אפילו לזכות את הזכאי,
או אין?
2. שניהם מסתמכים על לשון פסוקנו,
כיצד?
ג.
ולא תקח שוחד
רש"י:
אפילו לשפט צדק.
ופרשו
הרא"ם:
ויש מפרשים, דהא דפירש אותו "אפילו לשפט צדק"
הוא משום דאי אפשר לפרשו שלא לשפוט צדק, שהרי כבר נאמר "לא תטה משפט"
ואין צרך. אלא מגופא דקרא משמע…
* הסבר,
כיצד אפשר להוכיח מלשון פסוקנו (="מגופא דקרא")
שהמכוון כאן לשוחד אפילו לדין צדק?
ד.
כי השחד יעור עיני חכמים
רש"י:
משקבל שוחד ממנו,
אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו.
השווה דברי רש"י אלה לדבריו בפרשת משפטים,
שמות כ"ג ח'
ד"ה כי השחד יעור פקחים:
אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד,
סוף שתטרף דעתו עליו וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו.
1.** ומקשים
על
רש"י:
מה ראה שפירש בשמות עיוורון בהוראה מושאלת וגם כמשמעו ("ויכהה מאור עיניו")
ואלו אצלנו פירשו רק בהשאלה,
והלא דווקא במקומנו נאמר "עיני"?
התוכל ליישב הקושיה לפי דרכו של רש"י?
2. מהו ההבדל העקרוני בין שני פירושי רש"י נוסף על ההבדל הנ"ל?
ה.
ויסלף דברי צדיקים
מכילתא:
דברים המוצדקים שנאמרו בסיני.
רש"י:
דברים המוצדקים, משפטי אמת.
ראב"ע:
אמר הגאון, כי "צדיקים"
תאר ל"דברי"
ולא ייתכן זה,
כי "דברי"
סמוך.
הרא"ם
לדברי
רש"י:
ואי אפשר לומר "דברי הדיינים הצדיקים"
מפני שהשוחד מעוור עיני החכמים מלהביט האמת אבל אינו מקלקל דבריהם,
כי הדברים שיצאו כבר מפי הדיינים הצדיקים לא יתכן שיתקלקלו.
רק פירושו, כמו ששנינו במכילתא:
מקלקל הדברים המוצדקים שנאמרו למשה מסיני, שהם משפטי אמת.
גור
אריה:
… ותימה לי: למה לא יפרש רש"י כי השחד מסלף דברי צדיקים, היינו שמדבר הדיין דברים מעוותים,
ור"ל שגורם השוחד כי הדיין ידבר דברים שהם מעוותים?
1. מה הם לפי המכילתא ורש"י ה"דברים"
המסתלפים ע"י השוחד?
2.** כיצד אפשר לדחות את מענה הראב"ע מבחינה לשונית?
(ועיין ישעיה י"ז י')
3.** התוכל ליישב תמיהתו של הגור אריה?
4.** התוכל
ליישב
על
פי
הנ"ל
את
קושייתו
של
בעל
גור
אריה:
"למה לי שניהם,
"השוחד יעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים",
דוודאי כאשר הוא מעוור עיני חכמים מסלף דברים המוצדקים,
וכן כאשר יסלף דברים המוצדקים,
בוודאי מעוור עיני חכמים".
ו.
ויסלף דברי צדיקים.
ר'
אברהם
בן הרמב"ם
(לשמות
כ"ג
ח')
פשוטו שישווה דברי הצדיק – סלף, היינו שקר וזיוף,
בהיות אותו הצדיק אינו נותן שחד.
ראב"ע
(בפירושו
הקצר, הוצאת
פליישר, תרט"ו)
שמות
כ"ג
ח':
ויסלף דברי צדיקים…
והטעם,
כי השוחד יעשה בנפש הצדיק מה שירצה הנותן, וטעם "שופט צדק" לאסור הצדק, והשוחד יוציא מפיו סילוף.
1. מה ההבדל ביניהם בתפיסת שלוש המילים "יסלף דברי צדיקים"?
(מי הוא לדעת כל אחד הצדיק?
– מה הוא הסילוף?).
2. המסכים אחד מהם עם פירושו של רש"י?
3. האם מסכים אחד מהם להווה אמינא של בעל גור אריה?
(בשאלה ה',
"שידבר הדיין דברים מעוותים")?
4.** מה ראה ראב"ע להוסיף לפירושו את דבריו "וטעם שופט צדק לאסור הצדק"
– מה רצה לתקן על ידי כך?
5. השווה לדברי הפרשנים דלעיל (בשאלות ה,
ו)
את התרגומים:
תרגום
אונקלוס:
ומקלקל פתגמין חריצין.
תרגום
יונתן:
ומקלקל פתגמין חריצין דמכתבין באורייתא ומערבב מילי זכאין בפומהון בשעת דינא.
1. מי ממפרשינו מסכים עם ת"א ומי עם יונתן?
2.** לפי מי מכל הפירושים הנ"ל בנוי פסוקנו (החל מן "כי השחד")
בצורה של הקבלה נרדפת ולפי מי בצורה של "לא זו אף זו".
השאלות המסומנות * קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר.
יפתור כל אחד לפי הבנתו.