גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
פרשת שופטים
פרק כ' א'-י'
א.
כ,
ד
כי
ה'
אלוקיכם
ההולך
עמכם
להלחם
לכם
עם
אויביכם
להושיע
אתכם.
1. רמב"ן
ד
וטעם
כי ה'
אלהיכם
ההלך
עמכם
להלחם
לכם עם
איביכם
להושיע
אתכם –
יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה, רק שישיבו לבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.
ואמר להלחם לכם עם אויביכם – כי יפילם לפניכם לחרב. ואמר להושיע אתכם – שהם יינצלו במלחמה ולא ייפקד מהם איש,
כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות.
ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים ושישה איש (יהושע ז ז–ט),
כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה,
כי לה' המלחמה….
הנלחם עלול לצאת לקרב מתוך שתי הרגשות בלתי רצויות,
אשר נגד שתיהן מכוונים דברי הכהן,
לדעת הרמב"ן.
אילו הן שתי ההרגשות האלה?
2.* רמב"ן
כי
ה' אלוקיכם
… והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם,
אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה –
כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים. וציווה על השלושה האלה לשוב,
כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס:
מה ההבדל בין אופי דברי הכהן (פסוקים ג'-ד')
ובין אופי דברי השופטים (ה'-ו'-ז')?
ב.
כ,
ה–ז'
… מי האיש אשר בנה בית…
אשר נטע כרם…
אשר ארש אשה ילך וישוב לביתו
נחלקו המפרשים בטעם שילוח זה מן המלחמה,
אם הוא לטובת היחיד (אשר לא חנך,
לא חילל,
לא לקח)
או לטובת הכלל,
כלומר לטובת המלחמה.
לאיזו דעה נוטים המפרשים הבאים,
סדרם לקבוצות ונמק את דעתם!
רש"י
ה:
ואיש
אחר
יחנכנו
– ודבר של עגמת נפש הוא זה:
ראב"ע:
חנכו
– כמו חנכת המזבח (במד'
ז,
י),
וכן:
חנוך לנער (משלי כב, ו),
ומזה למדו רבותינו ז"ל,
מחנכין את הנערים.
והטעם,
כי לבו וכל תאותו לחנוך ביתו. והנה לבו לביתו לא למלחמה,
על כן ינוס ויניס אחרים:
רשב"ם:
ילך
וישוב
לביתו
– אם ירך לבבו וירא מזלו פן ימות במלחמה וגו'.
שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי או את אשתי או את כרמי ולכך גרם מזלי ללכת עתה במלחמה ומתוך [כך]
ירא למות. ושלשה מעשים הזכיר בית ואשה וכרם, ולבסוף כולל כל הדברים מי האיש הירא ורך הלבב,
בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים. וכן בקהלת מונה שלשה דברים וחוזר וכולל.
מה יתרון לאדם,
הלא גרוע הוא מכל, שהרי דור הולך ודור אחר בא, שאין הבנים בדמות אבות, ואין זה זכרון,
אבל הארץ לעולם עומדת כמו בששת ימי בראשית, וכן השמש, [וכן הנחלים] וחוזר וכולל כל הדברים יגיעים,
כל מעשי העולם כך הם כולם כמששת ימי בראשית,
אבל טורח ויגיעה הוא להזכיר כולם, ולא יוכל איש לדבר ולא תמלא אזן משמוע אם יספרו לו,
אלא זה הכלל אין כל חדש ולכולם יש זכרון,
אבל אין זכרון לראשונים, שאין הילוד דומה למוליד:
רמב"ן
ה:
ד"ה
כי ה'
אלוקיכם
ההולך
עמכם…
והנה הכהן שהוא העובד את השם יזהירם ביראתו ויבטיחם,
אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה –
כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים. וציווה על השלושה האלה לשוב,
כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס:
ספר
החינוך:
והענין להיות מחזירים מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או בנה בית ולא שכן בו או ארש אשה ולא לקחה והירא מעבירות שבידו,
זהו דבר ראוי וכשר, כי כל אלה חלושים מאד מבוא במלחמה,
כי מחשבתם נתפשת על הדברים הנזכרים, ואלו יניאו לב אחיהם… וכל דרכי התורה יושר ואמונה.
באור:
ד"ה
ואיש אחר
יחנכנו ויש לך לחוס על בונה, נוטע ומארס, כי ה' אלוקיך הוא הנלחם ואינך צריך לחיל רב,
לכן תחמול עליהם.
הירש:
בעצם ימי המלחמה מדגישה התורה את חשיבותן המכרעת של דרישות השלום ותפקידיו, אחרי שאיננה מבססת את ה"ילך וישוב" ב"פן ימות" ויהי הבית שמם,
הכרם בלתי נעבד,
האשה – אלמנה,
אלא בנמקה: "פן ימות ואיש אחר יחנכנו,
יחללנו,
ויקחנה".
הרי גלוי לעין כל שהיא – התורה – מחייבת כל יחיד ויחיד למלא בגופו את תפקידי השלום ושעל כן חובת עבודת הצבא נדחית לגבי מי שנכנס למלא את התפקידים באופן קבוע במסבות חדשות.
ג.
כ,
ה'-ז'
אשר
בנה
בית
–
אשר
נטע
כרם…
אשר
ארס
אשה
סוטה
מ"ג
ע"א:
כל אלה שומעין דברי כהן מערכי מלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון (ליוצאי מלחמה) ומתקנין את הדרכים.
הכתב
והקבלה:
ממשמעות הפסוק נראה שיחזרו לשבת בביתם, אבל לדברי חז"ל אינם חוזרים לביתם אלא עוסקים בסיפוק צורכי מלחמה;
אם כן מהו "ילך וישוב לביתו"
דאמר קרא?
התוכל ליישב סתירה זו בעזרת הפסוק "ודוד הולך ושב"…
(שמואל א' י"ז ט"ו).
ד.
כ,
* ה'
האיש הירא ורך הלבב
ראב"ע
ה'
הירא
– להכות אחר.
רך
הלבב
– לסבול מכת אחר.
את לבב – הנה את יראה נוסף,
רק טעמו כאשר פירשתיו, שהוא כעצם הדבר:
באור:
(אחרי הביאו את דברי ראב"ע הנ"ל)
ונהפוך הוא לדעתי:
הירא ממכה ורך הלבב להכות אחר.
נסה להכריע בין שניהם ונמק את הכרעתך!
(ועין:
רש"י
בראשית
ל"ב
ח
ויירא
ויצר
– ויירא שמא יהרג,
ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
לפי דעת כמה ממפרשי רש"י אין מדרכו להביא שני פירושים או שני מדרשים לד"ה אחד,
הסבר, (לשאלה זו עיין גם גיליונות תש"ד תולדות ב1; |
א'
|
|
מה קשה לו? |
א' על איבך –
|
|
מה קשה לו? |
א' |
|
מה קשה לו? |
** א' |
|
למה בחר כדוגמה מכל מלחמות יהודה עם ישראל דווקא בזו המסופרת בדברי הימים ב' |
ג'
|
|
מה יש ללמוד מדברי חז"ל אלה לשאלה ב, |
* ח' ויספו השוטרים –
|
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת שופטים
פרק כ פסוקים א–י
ודברו
השוטרים
…
א.
כ,
ד:
כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם:
רמב"ן
כ, ד:
וטעם,
כי
ה' אלהיכם
ההולך
עמכם
להלחם
לכם עם
אויביכם
להושיע
אתכם: יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים, ויאמר,
שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה,
רק שישיבו לבם אל ה'
ויבטחו בישועתו ויחשבו,
כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו (תהלים קמז, י).
ואמר:
להלחם לכם עם אויביכם, כי יפילם לפניכם לחרב. ואמר:
להושיע אתכם, שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש,
כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות;
ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלשים ושישה איש (יהושע ז, ז–ט),
כי במלחמת מצווה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה,
כי לה' המלחמה.
והנה הכהן שהוא העובד את ה'
יזהירם ביראתו ויבטיחם,
אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם "פן ימות במלחמה",
כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים.
וצווה על השלושה האלה לשוב,
כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס.
1. הנלחם יכול לצאת לקרב מתוך שתי הרגשות בלתי רצויות,
ונגד שתיהן מכוונים דברי הכהן לדעת הרמב"ן.
מה הן שתי ההרגשות הללו?
* 2.
מה ההבדל בין אופי דברי הכהן (פסוקים ג–ד)
ובין אופי דברי
השוטרים (ה–ז)?
ב.
כ,
ה:
ודברו
השטרים
אל
העם
לאמר:
מי
האיש
אשר
בנה
בית
…
ו:
ומי
האיש
אשר
נטע
כרם
…
ז: ומי
האיש
אשר
ארש
אשה
…
ילך
וישב
לביתו
…
נחלקו
המפרשים
בטעם
שילוח
זה
מן
המלחמה,
אם הוא לטובת היחיד (אשר לא חנך,
לא חלל,
לא לקח)
או לטובת הכלל,
כלומר,
לטובת המלחמה.
לאיזו דעה נוטים המפרשים הבאים,
סדרם לקבוצות ונמק את דעתם.
רש"י
כ, ה:
ואיש
אחר
יחנכנו: ודבר של עגמת נפש הוא זה.
אבן
עזרא כ,
ה:
חנכו:
… והטעם,
כי לבו וכל תאוותו לחנוך ביתו והנה לבו לביתו לא למלחמה על כן ינוס ויניס אחרים.
רמב"ן
כ, ד:
… והנה הכהן שהוא העובד את ה' יזהירם ביראתו ויבטיחם,
אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם "פן ימות במלחמה",
כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים. וצווה על השלושה האלה לשוב,
כי לבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס.
ספר החינוך:
מצווה
תקכו: שורש מצווה זו ידוע, כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חיזוק,
ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, ציותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. והעניין להיות מחזירין מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או אירש אשה ולא לקחה או בנה בית ולא שכן בו וכן הירא מעבירות שבידו, גם זה הדבר ראוי וכשר כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם, וכעניין שכתוב בפירוש ולא ימס את לבב אחיו, וכן הירא מעברות שבידו ראוי להחזירו פן יספו אחרים בעונו, וכל דרכי התורה יושר ואמונה.
הבאור:
כ,
ה:
… ואיש אחר יחנכנו:
… ויש לך לחוס עליו, כי ה' אלוקים הוא הנלחם ואינך צריך לחיל רב,
לכן תחמול על בונה ונוטע ומארס.
ר'
ש.
ר.
הירש:
פסוקים
ה –
ז:
… התורה מבליטה בשעת המלחמה את החשיבות המכרעת של תפקידי החיים של השלום, וכשהיא מפרטת את נימוקי החזרה,
אין היא אומרת שהבית לא יהיה מיושב,
השדה לא יהיה מעובד והאשה תהיה אלמנה,
אלא:
פן
ימות
במלחמה
ואיש
אחר
יחנכנו
– יחללנו
– יקחנה.
ומכאן שהתורה מקפידה שכל
אדם ימלא את התפקידים האלה של השלום,
ולפיכך מי שעמד למלא את התפקידים האלה ביחס מסוים שהוא חדש לו, פטור מחובת המלחמה.
ב.
כ,
ה–ז
ודברו
השטרים
אל
העם
לאמר:
מי
האיש
אשר
בנה
בית
…
ו:
ומי
האיש
אשר
נטע
כרם
…
ז:
ומי
האיש
אשר
ארש
אשה
…
סוטה
דף
מג
ע"א:
כל אלה שומעין דברי כהן מערכי מלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון (ליוצאי מלחמה) ומתקנין את הדרכים.
הכתב
והקבלה: כ,
ה:
ילך
וישוב
לביתו: ממשמעות הדברים היה נראה שיחזרו לשבת בביתם,
כלשון "וילך משה וישב אל יתר חתנו" (שמות ד, יח)
… אמנם אמרו (סוטה מג ע"א)
שהבונה בית והנוטע כרם ואירס אינם חוזרים לבתיהם אלא עוסקים בסיפוק מים ומזון להולכי המלחמה ולתקן את הדרכים, ולדבריהם מהו "ילך וישוב לביתו"
דאמר קרא בהם?
התוכל ליישב סתירה זו בעזרת הפסוק "ודוד הולך ושב …"
(שמואל–א פרק יז פסוק טו)?
ד.
כ,
ח:
… מי
האיש
הירא
ורך
הלבב
…
אבן
עזרא כ,
ח:
הירא:
להכות אחר.
ורך
הלבב: לסבול מכת אחר.
הבאור:
כ,
ח:
(מביא את דברי ראב"ע ומעיר): ונהפוך הוא לדעתי,
הירא ממכה, ורך הלבב – להכות אחר.
* נסה
להכריע
בין
שניהם
ונמק
את
הכרעתך!
(ועיין
רש"י
בראשית
ל"ב
ד"ה
ויירא
ויצר: וירא שמא ייהרג;
ויצר לו: אם יהרוג הוא את האחרים.)
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
כ, א:
כי
תצא
למלחמה:
סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן לומר לך שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. ד"א לומר לך אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח וכן דוד הוא אומר עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי (תהלים קיט, קכא).
לפי
דעת
כמה
ממפרשי
רש"י
אין מדרכו להביא שני פירושים או שני מדרשים לד"ה אחד,
אלא במקום שאין אחד מהם מתרץ את קושייתו תירוץ מספיק.
הסבר מדוע לא הסתפק רש"י כאן באחד משני המדרשים?
2. רש"י
כ, א:
על
אויבך: יהיו בעיניך כאויבים אל תרחם עליהם, כי לא ירחמו עליך.
מה קשה לו ומה הצריכו להוסיף דבריו אלה?
3. רש"י
כ, א:
סוס
ורכב: בעיני,
כולם כסוס אחד.
וכן הוא אומר:
והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו, טז).
וכן הוא אומר:
כי בא סוס פרעה (שמות טו, יט).
מה קשה לו?
4. רש"י
כ, א:
עם
רב ממך:
בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב.
*
* מה קשה לו ומה תירץ בדבריו?
5. רש"י
כ, ג:
על
אויביכם: אין אלו אחיכם,
שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם. אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל שנאמר להלן "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון"
(דברי הימים ב כח, טו ) – אלא על אויביכם אתם הולכים לפיכך התחזקו למלחמה.
למה בחר כדוגמה מכל מלחמות יהודה עם ישראל דווקא בזו המסופרת בספר דברי הימים ב פרק כח,
טו?
השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב
–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ו]
שופטים
פרק כ פסוקים א–י
ודברו
השוטרים
…
בהתקרב ספר דברים לקצו וישראל לתעודתם,
מתרבים הדינים הקשורים בארץ ובייחוד הקשורים במלחמה אשר לקראתה יצאו.
היחס בין מלחמה "בדרך
הטבע"
וב"דרך
נס",
אשר קשה ואפילו בלתי אפשרי לקבעו (וכל ספר יהושע מראה על כפילות זו),
נדון ברמב"ן המובא בשאלה א,
בהשוואה שהוא משווה בין דברי הכהן לבין דברי השוטרים.
יש להפנות תשומת לב הלומדים לשני המושגים בדברי הרמב"ן ב"ישועת
ה'"
וב"נוהג
שבעולם".
וכן יש להיעזר בהבנת דברי הרמב"ן האלה גם ע"י קריאה ברמב"ן לדברים ח,
יח ד"ה וזכרת את ה'
אלוקיך כי הוא הנותן לך כח עד "וחזר להביא עוד ראיה אחרת".
רמב"ן דברים פרק ח פסוק יח:
וזכרת
את ה'
אלהיך
כי הוא
הנותן
לך כח
לעשות
חיל: ידוע כי ישראל גבורים ואנשי חיל למלחמה,
כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף,
ומלכי כנען במלחמה נצחו [=נוצחו]
אותם,
על כן אמר אם תחשוב:
"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" תזכור ה' שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל.
ותזכור עוד, כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות,
שם עשה לך כל צרכך,
אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך ה'
הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו ואם תשכח את ה',
יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם,
כי כל עוזבי ה' יכלו.
(כמובן על המורה להתחשב בגובה כיתתו,
ההעמקה בדברי הרמב"ן האלה עם ראיית המסקנות השונות והרבות הנובעות מתוך דבריו – אינן אלא למבינים.)
שאלה ב אינה קשה וחלוקת המפרשים לשתי קבוצות יכולה להיעשות כולה ע"י התלמידים בלי כל עזרה מצד המורה.
תפקיד החלוקה הזו אינו אלא לבדוק באיזו מידה הבינו הלומדים את דברי הפרשן.
והיא דרך טובה הרבה יותר מאשר ישאל המורה את תלמידיו:
מה היא דעת הפרשן בעניין פלוני – כי במקרה זה יחזור התלמיד על דברי הפרשן בשינוי לשון קצת (בעצם:
קלקול לשון)
ואין כל ערובה שהבין את דבריו.
תפקידם של חוזרי המלחמה (לפי שאלה ג)
יש להשוותו עם תפקידי "משמר העם"
בזמננו ועם עובדים בתפקידים הנדרשים "למאמץ המלחמתי"
וכדומה.
בטרם גשת הלומדים לשאלה ד עליהם לראות ראשונה את שתי התפיסות השונות בחז"ל בעניין "הירא ורך הלבב"
– את דברי ר'
עקיבא ואת דברי ר'
יוסי הגלילי.
רש"י
כ, ח:
הירא
ורך הלבב:
רבי
עקיבא אומר: כמשמעו,
שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי
יוסי
הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו,
ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם,
שלא יבינו שהם בעלי עבירה,
והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה.
רמב"ן
כ, ח:
ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא:
על דעת רבי
יוסי
הגלילי (סוטה מד), כאשר הבטיח הכהן שה' יושיעם ולא יפקד מהם איש,
ראוי שיבטחו בו הצדיקים, ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו,
לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות. ויהיה טעם "פן ימות", שהוא יחשוב בלבו כן – וינוס.
ועל דעת רבי
עקיבא הוא כמשמעו, כי מי שירא אחר הבטחת הכהן, איננו בוטח בה'
כראוי ולא יעשה לו הנס.
וטעם "ורך הלבב", שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי "הירא"
הוא אשר לא יבטח, ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו,
ו"רך הלבב" מפני חולש טבעו,
כי ינוס או יתעלף.
(ויש לשים לב לכך,
שבדברי רבי עקיבא אין הבדל בין הירא לבין
רך
הלבב,
והוא האיש אשר אינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה ולראות חרב שלופה,
ואילו לפי דברי הרמב"ן יש הבדל בין שניהם.
הראשון – הוא קטן אמונה,
והשני – חלוש עצבים).
חשובים הם דברי רש"י "לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם",
שיש בהם דוגמה להתחשבות ההלכה בכלל של "כדי שלא לבייש".
וכן אמרו לויקרא ז,
יח:
"כדי שלא לפרסם את החטאים"
(ועיין גיליון צו תש"ח).
תלמוד
ירושלמי
מסכת
יבמות
פרק ח
הלכה ג,
דף
ט ע"ד:
דאמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש (ויקרא ו, יח):
"במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'" – שלא לפרסם את החטאים (וכן בירושלמי סוטה ח, ז דף כג ע"א).
עתה יגשו הלומדים לשאלה ד וישוו בין ראב"ע לבין הביאור.
ההכרעה ביניהם צריכה להביא בחשבון גם פירושי המילים,
גם את מקומן (מוקדם ומאוחר)
בפסוק.
ההשוואה לרש"י בוישלח חשובה!
(ועיין גם גיליון וישלח תש"ד).
מתוך גיליון וישלח
תש"ד שאלה ג:
ג.
בראשית
לב,
ח:
וירא
יעקב
מאד
ויצר
לו….
רש"י בראשית פרק לב פסוק ח:
ויירא
ויצר: ויירא שמא ייהרג (ב"ר ותנחומא).
ויצר
לו: אם יהרוג הוא את אחרים.
רד"ק:
כפל העניין במילות שונות לרוב יראתו.
1. מה ההבדל העקרוני בין פירושיהם?
2. באר את הרעיון הכלול בדברי רש"י.
3. באר את הרעיון הכלול בדברי העמק
דבר:
מזה שנפל פחד בלבבו הצר לו, כי מזה הבין שרעה נגד פניו.
4. אברבנאל:
מקשה
על
"וירא
ויצר
לו":
הנה ה' הבטיח במראה הסולם "והנה אנכי עמך"
ואיך היה יעקב מסופק בנבואתו?!
איך עונים לשאלה זו:
רש"י
בראשית
לב,
יא
קטנתי
מכל
החסדים
– נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא,
שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו:
רמב"ן
בראשית
לב
יג:
ואתה
אמרת
היטב
איטיב
עמך –
אף על פי שהיתה פחדתו פן יגרום החטא, אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם,
כל שכן שיש לעשות עמי חנם החסד הזה אשר הבטחתני עליו שתיטיב לי ותרבה את זרעי, ואין חטאי ראוי למנוע ממני הטובה אשר הבטחתני בה,
כי גם מתחילה לא הייתי ראוי לה אם עונות תשמור לי,
ולא הבטחתני עליה בעבור מעשי,
רק בחסדיך הרבים:
ויש אומרים כי יעקב היה חומל על בניו ועל ביתו פן יכה אותם עשו, כי לא היה יודע בהבטחת והיה זרעך כעפר הארץ,
אם על אלה או על אחרים, כי יתכן שימלט הוא לבדו וירבה עוד זרעו. ואיננו נכון בעיני,
כי אם היתה זאת מחשבתו,
איך אמר בתפלתו,
ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך. ועוד,
כי שם נאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך, ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת, ולזה ירמוז באמרו היטב איטיב עמך, וכן ואיטיבה עמך,
כי כל זה ממה שנאמר לו (לעיל לא ג)
ואהיה עמך:
אבל הכל מיראת חטא, כי דרך הצדיקים לירא תמיד,
והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר.
ושגיאות מי יבין:
ראב"ע
בראשית
לב
ט:
והיה
המחנה
הנשאר
לפלטה
אולי יהי'
שיברחו,
או תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחת,
או יבא להם רוח והצלה מד', וכמוהו אם תחזק ארם ממני והיתה לי לישועה (ש"ב י, יא).
ומה שאמר רבינו שלמה שיהיה לפליטה בעל כרחו הוא דרך דרש.
ואם השם אמר לו והיה זרעך כעפר הארץ (ברא'
כח,
יד),
לא ידע אם על אלה או על אחרים. כי הנה יוסף כאשר נמכר היה יעקב חי, והוא לא ידע,
כי אין הנביא יודע הנסתרות,
אם לא יגלה לו השם.
ואלישע אמר וד'
העלים ממני (מ"ב ד, כז).
גם זאת תשובה לשואלים איך פחד יעקב והשם הבטיחו,
והוא אומרו ואהיה עמך (ברא'
לא,
ג),
גם זה פי'
ואיטיבה עמך, שיתכן שימלט הוא לבדו. ועוד ידענו כי כל עון קטן וגדול כנגד העושה,
על כן העון הקל לגדול יקרא גדול.
ויעקב פחד שמא חטא או שגג במחשבתו,
ובעבור זה לא יהיה השם עמו. ואל תתמה, כי הנה משה שאין למעלה ממנו, והוא שלחו להוציא את ישראל ממצרים, ובעבור שגגתו שלח מלאך להמיתו:
וזו
תשובת
האברבנאל:
פסוק
ח:
ויירא
יעקב
מאד
ויצר
לו: פחד יעקב ויראתו מעשו לא היו מחולשת אמונתו ובטחונו בייעודיו, כי באמת לבו בטוח בה'.
אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמיתי שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה, אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המוות היפה וכמו שזכר הפילוסוף בספר המידות.
ומי שיכנס למלחמה בחשבו שלא ימות, לא יקרא גיבור,
כמו שמי שיתן צדקה להיבזות
הממון בעיניו לא יקרא נדיב,
כי לא יעשה זאת לטוב בחירתו אלא מפני היותו מבזה הממון,
ולכן ראוי לגיבור שיתעצב מן המוות ועם כל זה יבחר בה מצד המעלה … וכן היה עניין יעקב, כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו,
הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו על ה' ובייעודיו,
כי יהיה הולך אליו לחושבו כי יתנהג אתו כאח.
אבל עתה ששיער בשנאתו אותו וידע זה בבירור עד שהכח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה כי ראה ופחד ועם כל זה שכלו המנהיג את הכח המתעורר אשר לו, כמו שראוי לבעל המעלה, גער בו על פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו. זה באמת הראוי להיקרא מאמין בנבואתו ובוטח ביעוד אלוקיו … הנה אם כן פחד יעקב היה מהכרח החומר, ובטחונו היה –
מפאת שכלו, להבטחתו בייעודיו. כי אילו לא היה בוטח היה מבקש אופנים אחרים להצלחתו, מהבריחה …
במה שונה תשובת האברבנאל מתשובות המפרשים דלעיל?
(עד כאן מגיליון וישלח תש"ד).
ייתכן שתתעורר כאן שיחה של השוואה בין חוזר מלחמה זה "הירא"
להכות אחר ובין דין סרבני מלחמה בימינו.
במה הם שווים ובמה הם שונים?
המורה היודע פרטים על חוק שחרור סרבני מלחמה בזמננו בארצות שונות ועל הנוהג המשפטי ביחס אליהם,
יוכל להוסיף לתלמידיו כאן רבות.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמש עשרה (תשט"ז)
פרשת שופטים
כ'
י"ט–כ'
א.
שאלה כללית בטעם מצוות לא תעשה זו:
ספר
החנוך
מצות
לא
תעשה
תקכ"ט:
שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר [דברים כ', י"ט]
לא תשחית את עצה וגו'
ואותו לא תכרות.
וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה,
ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א]
והא קא עבר משום בל תשחית. ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל שהוא מפורש בכתוב,
אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות.
שורש
המצוה
ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו,
ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה,
ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם,
ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם,
ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים,
במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם,
וכענין שכתוב [משלי י"ז,
ה']
שמח לאד לא ינקה רע,
והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם.
רשב"ם:
ד"ה
כי תצור
אל עיר
ימים
רבים: ותצטרך לחתוך אילנות,
לבנות כרים, דיק וסוללות.
ד"ה
כי ממנו
תאכל: שהרי צריכים לך למאכל, לאחר שתתפש העיר ותהיה שלך.
1. מה בין שניהם בפירוש טעם המצווה?
2. השווה טעמו של בעל ספר החינוך לדיני שמיטה גיליון בהר תשי"א
3. טעמו של בעל ספר החינוך למתנות עניים גיליון כי תצא תשי"ב
4. טעמו של בעל ספר החינוך למצוות הענקה גיליון ראה תשט"ו
5. מהי שיטתו של בעל ספר החינוך בבואו לתת טעם למצוות הנ"ל?
ב.
כ,
יט
ואותו
לא
תכרת,
כי
האדם
עץ
השדה
לבוא
מפניך
במצור.
רש"י:
הרי "כי"
משמש בלשון דילמא,
שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך. להתיסר ביסורי רעב וצמא, כאנשי העיר –
למה תשחיתנו?
רשב"ם
ד"ה
ואותו
לא תכרות:
אותו עץ מאכל שאינו חוזק ומבצר לאנשי העיר, כגון הרחוקים –
אותם לא תכרות.
ד"ה
כי
האדם…: כל "כי"
שאחרי "לא"
מתפרש – "אלא".
אותו לא תכרות אלא עץ השדה לבוא האדם מפניך במצור –
אותו תכרות, הם הקרובים לעיר שנסתרים בהם אנשי העיר הבורחים מפניך.
ובאים בתוך העיר.
"כי האדם עץ השדה" – אלא עץ השדה שגורם את האדם לבוא מפניך במצור.
1. מה הקושי לרשב"ם במילים "ואותו לא תכרת"?
2. מה בין רש"י לרשב"ם בפירוש המילים "כי האדם עץ השדה…"?
3.* השווה לפסוקנו את מלכים ב'
פרק ג' כ'?
4.** מהי חולשת פירושו של רש"י לפסוקנו?
ג.
כ,
יט
כי
האדם
עץ
השדה.
ראב"ע:
כבר בארתי כי יתכן בכל לשון לקצר,
לאחוז דרך קצרה כמו (שמואל א' ט"ז כ') "ויקח ישי חמור לחם", רק מלת "לא"
לא יתכן להיותה נחסרת, כי הטעם יהיה להפך.
ומדקדק גדול ספרדי אמר כי חסר ה"א וכן הוא:
הכי האדם עץ השדה, וזה הטעם איננו נכון בעיני,
כי מה טעם לומר: לא תשחית עץ פרי, כי איננו כבני אדם שיוכל לברוח מפניך?!
ולפי דעתי שאין לנו צורך בכל זה.
וזה פרושו: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה" והטעם,
כי חיי אדם עץ השדה – וכמוהו (דברים כ"ד ו'): "כי נפש הוא חובל" – חיי נפש הוא חובל.
1.** נגד מי ממפרשינו אומר ראב"ע את תחילת דבריו?
(עד "כי הטעם יהיה להפך")
2. האין סתירה לדבריו אלה (עד "כי הטעם יהיה להפך")
מתהילים ט'
י"ט?
3. מי ממפרשינו פירש כדעת המדקדק הגדול הספרדי?
4.** מה הדמיון בין פסוקנו לבין דברים כ"ד ו'?
רמב"ם
הלכות
מלכים
ו'
הלכה ה':
אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו שנאמר "לא תשחית את עצה" וכל הקוצצין –
לוקין.
ולא במצור בלבד אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה –
לוקה.
אבל קוצצין אותו,
אם היה מזיק אילנות אחרים,
או מפני שמזיק בשדה אחרים,
או מפני שדמיו יקרים, לא אמרה תורה אלא דרך השחתה.
הלכה
י':
ולא האילנות בלבד,
אלא כל המשבר כלים, וקרע בגדים והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית.
גמ'
שבת
ק"ה:
המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו,
יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים,
שכך אומנותו של יצר הרע:
היום אומר לך "עשה כך" ולמחר אומר לך "עשה כך", עד שאומר לך:
"עבוד עבודת כוכבים"
והולך ועובד.
1. כיצד מרחיב הרמב"ם את היקפה של מצוות "לא תשחית את עצה"?
2. כיצד מגיע העובר על מצוות לא תעשה של "בל תשחית" לידי עבודה זרה,
לדעת הגמרא?
ה.
השווה לפסוקנו את דברי ירמיהו ו' פסוק ו':
כי כה אמר ה' צבאות:
כרתו עצה
ושפכו
על
ירושלים
סוללה
היא העיר הפקד כולה עשק בקרבה.
האלשיך:
(וגם כמה מחכמי הגויים) סוברים,
שרומז ירמיהו בדבריו כאן לפסוקנו בתורה (דברים כ' י"ט).
1. הסבר מהי כוונתו של הנביא ומה רצה להבליט על ידי הניגוד לדברי התורה כאן?
להבנת
שתי
המלים
"כרתו
עצה"
עיין
גם
יוסף
פלויוס
מלחמת
היהודים
ספר
ה'
פרק
י"ב:
… החל טיטוס עוד הפעם לשפוך את הסוללות,
אף כי קשה היה להמציא את העצים הדרושים, כי כל האילנות אשר מסביב לעיר (ירושלם)
נכרתו לעבודת הסוללות הראשונות (אשר שרפום היהודים בהגיחם מן העיר) ועל כן הביאו אנשי הצבא עצים חדשים ממקומות רחוקים תשעים ריס.
ובידם עלה לשפוך על הבירה ארבע סוללות גדולות הרבה מהראשונות.
השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושתיים (תשכ"ג)
פרשת שופטים –
דיני מלחמה
פרק כ, א – י
א.
כ,
א–ח
א:
כִּי
תֵצֵא
לַמִּלְחָמָה
עַל
אֹיְבֶךָ
וְרָאִיתָ
סוּס
וָרֶכֶב
עַם
רַב
מִמְּךָ
לֹא
תִירָא
מֵהֶם
כִּי
ה'
אֱלֹהֶיךָ
עִמָּךְ
הַמַּעַלְךָ
מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם:
ב:
וְהָיָה
כְּקָרָבְכֶם
אֶל
הַמִּלְחָמָה
וְנִגַּשׁ
הַכֹּהֵן
וְדִבֶּר
אֶל
הָעָם:
ג:
וְאָמַר
אֲלֵהֶם
שְׁמַע
יִשְׂרָאֵל
אַתֶּם
קְרֵבִים
הַיּוֹם
לַמִּלְחָמָה
עַל
אֹיְבֵיכֶם
אַל
יֵרַךְ
לְבַבְכֶם
אַל
תִּירְאוּ
וְאַל
תַּחְפְּזוּ
וְאַל
תַּעַרְצוּ
מִפְּנֵיהֶם:
ד:
כִּי
ה'
אֱלֹהֵיכֶם
הַהֹלֵךְ
עִמָּכֶם
לְהִלָּחֵם
לָכֶם
עִם
אֹיְבֵיכֶם
לְהוֹשִׁיעַ
אֶתְכֶם:
ה:
וְדִבְּרוּ
הַשֹּׁטְרִים
אֶל
הָעָם
לֵאמֹר
מִי
הָאִישׁ
אֲשֶׁר
בָּנָה
בַיִת
חָדָשׁ
וְלֹא
חֲנָכוֹ
יֵלֵךְ
וְיָשֹׁב
לְבֵיתוֹ
פֶּן
יָמוּת
בַּמִּלְחָמָה
וְאִישׁ
אַחֵר
יַחְנְכֶנּוּ:
ו:
וּמִי
הָאִישׁ
אֲשֶׁר
נָטַע
כֶּרֶם
וְלֹא
חִלְּלוֹ
יֵלֵךְ
וְיָשֹׁב
לְבֵיתוֹ
פֶּן
יָמוּת
בַּמִּלְחָמָה
וְאִישׁ
אַחֵר
יְחַלְּלֶנּוּ:
ז:
וּמִי
הָאִישׁ
אֲשֶׁר
אֵרַשׂ
אִשָּׁה
וְלֹא
לְקָחָהּ
יֵלֵךְ
וְיָשֹׁב
לְבֵיתוֹ
פֶּן
יָמוּת
בַּמִּלְחָמָה
וְאִישׁ
אַחֵר
יִקָּחֶנָּה:
ח:
וְיָסְפוּ
הַשֹּׁטְרִים
לְדַבֵּר
אֶל
הָעָם
וְאָמְרוּ
מִי
הָאִישׁ
הַיָּרֵא
וְרַךְ
הַלֵּבָב
יֵלֵךְ
וְיָשֹׁב
לְבֵיתוֹ
וְלֹא
יִמַּס
אֶת
לְבַב
אֶחָיו
כִּלְבָבוֹ:
א.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
כ, א
סוס
ורכב: בעיני חשובים כולם כסוס אחד,
וכן הוא אומר:
"והכית את מדין כאיש אחד"
(שופטים ו, טז).
וכן הוא אומר:
"כי בא סוס פרעה" (שמות טו, יט).
א.
מה קשה לו?
* ב.
למה לא יפרש כאן כפי שפירש בבראשית לב,
ו ד"ה שור וחמור:
דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור.
אדם אומר לחברו:
בלילה קרא התרנגול ואינו אומר:
קראו התרנגולים?
2. רש"י
כ, א
עם
רב ממך:
בעיניך הוא רב,
אבל בעיני אינו רב.
מה קשה לו?
3. רש"י כ, ג
על
אויביכם: אין אלו אחיכם שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם,
אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר להלן (דברי הימים ב פרק כח פסוק טו):
וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן: אלא על אויביכם אתם הולכים,
לפיכך התחזקו במלחמה.
א.
מה קשה לו?
ב.
למה לא פירשו כאן כפי שפירש לעיל פסוק א ד"ה אויביך:
יהיו בעיניך כאויבים,
אל תרחם עליהם,
כי לא ירחמו עליך?
ג.
למה בחר כדוגמה למלחמה בין אחים מכל מלחמות יהודה וישראל דווקא את זו הכתובה בדברי–הימים?
4. רש"י
כ, ד
כי
ה' אלהיכם:
הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום;
פלשתים באו בנצחונו של גלית,
מה היה סופו?
נפל,
ונפלו עמו.
* * מה קשה לרש"י בפסוקנו?
שים לב!
בפסוק דומה לפסוקנו,
"לא
תערצון
ולא
תיראון
מהם,
ה'
אלוקיכם
ההולך
לפניכם
הוא
ילחם
לכם"
(דברים א,
כט–ל),
לא פירש רש"י כך!
5. רש"י
כ, ד:
ההולך
עמכם: זה מחנה הארון.
** בעל
באר
יצחק: "לפי פשוטו הוא על דרך דברה תורה כלשון בני אדם, אבל בדרש דרשו על הארון שעליו קדושת המקום".
אך פרשן רש"י לא פירש למה לא פירשו רש"י כפשוטו!
בעל ספר
הזיכרון כותב: "ונראה לי שדרשוה מדכתיב: להלחם לכם, שאם פירוש הכתוב כמשמעו, היה די שיאמר:
ההולך לפניכם להושיע אתכם".
הסבר,
אם כפי דבריו,
למה לא פירש רש"י כך לעיל בדברים א,
ל:
ה'
אלוקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם,
והלא גם שם נאמר:
יילחם לכם?
6. רש"י
כ, ח
הירא
ורך הלבב:
רבי עקיבא אומר:
כמשמעו,
שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. ר'
יוסי הגלילי אומר:
הירא מעבירות שבידו.
ולכך תלתה לו התורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם,
שלא יבינו שהם בעלי עבירה,
והרואהו חוזר אומר:
שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה.
* * א.
מה ראה ר'
יוסי הגלילי להוציא המילים "הירא ורך הלבב"
ממשמען?
* * ב.
האם הטעם הניתן כאן להחזרת השלושה ממערכי המלחמה הוא אליבא דרבי עקיבא או דרבי יוסי הגלילי או אליבא דשניהם?
ג.
מקורם של דברי רש"י האחרונים "לפיכך תלתה לו"
הוא בספרי מדברי ר' יוחנן בן זכאי:
בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות! מפני הירא ורך הלבב, כשהוא חוזר אמרו:
שמא בנה בית…
הידוע לך עוד מקום ברש"י על התורה,
בו מובא משמו של רבי יוחנן בן זכאי אותו טעם למצווה אחרת?
7. רש"י
כ, ח
(*), ראה
שעוועל, שמעיר:
בדפוסים
הובא
בסוף
פסוק
ח,
אבל
לא
אצל
ברלינר,
שם
הובאו
דברי
רש"י
אלו
לפסוק
ז.
פן
ימות
במלחמה: ישוב פן ימות,
שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות.
* * א.
מה קשה לרש"י?
* * ב.
מה ראה רש"י לפרש ד"ה פן ימות בפסוק ח
(*) ראה
הערה
לעיל)
אחר שפירש הירא ורך הלבב,
והלא פן ימות נאמר בפסוקים ה–ו–ז ולא נאמר בפסוק ח?
ב.
כ,
ה–ז
ה...
מִי
הָאִישׁ
אֲשֶׁר
בָּנָה
בַיִת
חָדָשׁ
וְלֹא
חֲנָכוֹ
יֵלֵךְ
וְיָשֹׁב
לְבֵיתוֹ…
פֶּן
יָמוּת…
ו:
וּמִי
הָאִישׁ
אֲשֶׁר
נָטַע
כֶּרֶם
וְלֹא
חִלְּלוֹ
יֵלֵךְ
וְיָשֹׁב
לְבֵיתוֹ
פֶּן
יָמוּת..
ז:
וּמִי
הָאִישׁ
אֲשֶׁר
אֵרַשׂ
אִשָּׁה
וְלֹא
לְקָחָהּ
יֵלֵךְ
וְיָשֹׁב
לְבֵיתוֹ
פֶּן
יָמוּת…
נחלקו
הדעות
בטעם
מצווה
זו,
והנה
מקצתן:
ספרי פרשת שופטים פיסקא מט
ואמר
אליהם
שמע ישראל
מי האיש
הירא ורך
הלבב. ויספו
השוטרים. למה נאמרו כל הדברים הללו?
שלא יהו ערי ישראל נשמות.
כדברי רבן יוחנן בן זכאי בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות,
מפני הירא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמרו שמא בנה בית, שמא ארס אשה,
וכולן היו צריכים להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו. שמע קול הגפת תריסים – ונבעת, קול צהלת סוסים – ומרתית,
קול תקיעת קרנים – ונבהל,
רואה שימוט סייפים – ומים יורדים בין ברכיו.
אבן
עזרא כ,
ה
חנכו:…
והטעם,
כי לבו וכל תאותו לחנוך ביתו, והנה לבו לביתו,
לא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים.
רמב"ן
כ, ד
וטעם
"כי
ה' אלהיכם
ההלך
עמכם
להלחם
לכם עם
איביכם
להושיע
אתכם", יזהירם שלא ירך לבבם ולא ייראו מן האויבים. ויאמר,
שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בלבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה,
רק שישיבו לבם אל ה'
ויבטחו בישועתו ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה'
את יראיו את המיחלים לחסדו.
ואמר:
"להלחם לכם עם אויביכם", כי יפילם לפניכם לחרב. ואמר:
"להושיע אתכם", שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש,
כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלושים וששה איש (יהושע ז, ז–ט),
כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה,
כי לה' המלחמה.
והנה הכהן שהוא העובד את ה' יזהירם ביראתו ויבטיחם,
אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה, כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים. וציווה
על השלושה
האלה
לשוב, כי
לבו על
ביתו
וכרמו
ועל אשתו
וינוס.
רשב"ם כ, ח
ילך
וישוב
לביתו: אם ירך לבבו וירע מזלו פן ימות במלחמה וגו',
שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג,
שמא אין לי מזל לחנך את ביתי או את אשתי או את כרמי,
ולכך גרם מזלי ללכת עתה במלחמה ומתוך כך ירא למות. ושלשה מעשים הזכיר:
בית,
ואשה,
וכרם.
ולבסוף כולל כל הדברים, בפסוק ח: "מי האיש הירא ורך הלבב",
בין באלו שאמרנו,
בין בדברים אחרים.
וכן בקהלת מונה שלושה דברים וחוזר וכולל:
"מה יתרון לאדם"
(א,
ג).
הלא גרוע הוא (האדם)
מכל,
שהרי דור הולך ודור אחר בא, שאין הבנים בדמות אבות, ואין זה זכרון;
אבל "והארץ לעולם עומדת"
(א,
ד),
כמו בששת ימי בראשית, וכן השמש (א,
ה),
וכן הנחלים (א,
ז),
וחוזר וכולל "כל הדברים יגעים"
(א,
ח),
כל מעשי העולם כך הם כולם כמששת ימי בראשית,
אבל טורח ויגיעה הוא להזכיר כולם, ולא יוכל איש לדבר ולא תמלא אזן משמוע אם יספרו לו,
אלא זה הכלל "אין כל חדש"
(א,
ט).
ולכולם יש זכרון,
אבל אין זכרון לראשונים (א,
יא),
שאין הילוד דומה למוליד.
ספר
החינוך –
מצוה
תקכו
מצוה למשוח כהן למלחמה:
שנצטוינו למשוח כהן אחד בשמן המשחה ולמנותו להיות מדבר עם העם בשעת מלחמה,
וזה הכהן נקרא משוח מלחמה,
ומן המצוה הזו שיאמר הכהן המשוח אל העם בשעת המלחמה שלושה כתובים הנזכרים בתורה (דברים כ, ה–ז),
מי האיש וגו'
ומי האיש וגו'
ומי האיש וגו',
ויוסיף עוד משלו דברים אחרים יעוררו בני אדם למלחמה וישיאום לסכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה ולהנקם מהסכלים המפסידים סדרי המדינות.
וכן אמרו זכרונם לברכה במסכת סוטה (מ"ג ע"א)
ודברו השוטרים, כהן מדבר ושוטר משמיע.
שורש מצוה זו ידוע, כי בשעת מלחמה צריכים אנשי המלחמה חיזוק,
ומפני שהאדם נשמע יותר כשהוא נכבד, ציוותה התורה להיות הממונה לחזק בדברים טובים מן הכהנים שהם מבחר העם. והענין להיות מחזירין מן המלחמה מי שנטע כרם ולא אכל ממנו או אירש אשה ולא לקחה או בנה בית ולא שכן בו וכן הירא מעברות שבידו, גם זה הדבר ראוי וכשר כי כל אלו בני אדם חלושים מאד מבוא במלחמה, כי מחשבתם נתפסת הרבה על הדברים הנזכרים בכתוב, ואלו יניאו לב חבריהם, וכענין שכתוב בפירוש ולא ימס את לבב אחיו, וכן הירא מעברות שבידו ראוי להחזירו פן יספו אחרים בעונו, וכל דרכי התורה יושר ואמונה.
הביאור
ה':
ואיש
אחר
יחנכנו: ודבר של עגמת נפש הוא זה (רש"י),
ויש לך לחוס עליו, כי ה' אלהים הוא הנלחם ואינך צריך לחיל רב,
לכן תחמול על בונה ונוטע ומארש.
ר'
ש"ר
הירש, ה–ז:
ודברו
השוטרים:…
התורה מבליטה בשעת המלחמה את החשיבות המכרעת של תפקידי החיים של השלום, וכשהיא מפרטת את נימוקי החזרה,
אין היא אומרת שהבית לא יהיה מיושב,
השדה לא יהיה מעובד והאשה תהיה אלמנה,
אלא:
פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו – יחללנו – יקחנה. ומכאן שהתורה מקפידה שכל אדם ימלא את התפקידים האלה של השלום,
ולפיכך מי שעמד למלא את התפקידים האלה ביחס מסוים שהוא חדש לו, היה פטור מחובת המלחמה.
שד"ל:
כ,
ז:
ומי
האיש אשר
ארש אשה:
החוק הזה ושניים שלפניו – אשר בנה ואשר נטע – היו גורמים ריבוי עבודת הקרקע ולקיחת נשים בישראל. ואין ספק, כי כל אלה מצוות הן,
ולא היתר בלבד,
שהרי אם יוּתר לאחד מהם לעמוד במלחמה,
יבושו האחרים ולא ישובו לביתם,
כי חבריהם יראו אותם רכי לבב.
1. מה הן הדעות השונות בטעם המצווה הזאת?
(סדר את כל הפרשנים לקבוצות).
2. במה שונה הרשב"ם מכל המפרשים,
ובמה דומים – לפי דעתו – הפסוקים האלה (ה–ח)
לפסוקים המובאים בדבריו מקהלת?
השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
שופטים – דיני מלחמה
פרק כ, א–י
בהתקרב ספר דברים לקיצו וישראל לתעודתם,
מתרבים הדינים הקשורים בארץ,
ובפרשתנו בייחוד – אלה הקשורים בכיבוש הארץ ובמלחמות בכלל.
לאופי הכללי של דברי אזהרת הכהן בצאתם למלחמה עיין דברי הרמב"ן לפסוק ד – גיליון שופטים תשט"ו,
אשר בהם נידונה השאלה החמורה על היחס בין מלחמה "בדרך הטבע"
ובין מלחמה "בדרך הנס".
דבריו חשובים גם להשוואה שבין דברי הכהן בפסוקים ג–ד ובין הדברים הנאמרים מפי השוטרים בפסוקים ה–ח,
שבהם עוסק גיליוננו בעיקר.
השאלות ברש"י בחלקן הפעם קשות מאוד.
לשתי השאלות הראשונות יש להבין קודם את כוונתם הכללית של דברי הכהן.
היש בדעתו להפחיד או לעודד?
היש ברצונו להפריז ולהגדיל בעיניהם את גדולת האויב ואת תוקפו או להקטינו ולהעמידו בעיניהם כחלש וחסר אמצעי לחימה?
אחרי שתתברר התשובה לשתי שאלות אלה,
יתברר מהו הקשה לרש"י בחלקי פסוק א.
שאלה א4
עוסקת בבעיה תחבירית אשר הקדמונים ניסחוה בלשון "ותחסר כאן הגזירה",
והשווה לפסוקנו:
שמות
יח,יא
ד"ה
אשר
זדו
עליהם;
במדבר
טז,יא
ד"ה
הנועדים
על
ה'.
[שמות
יח,
יא:
עַתָּה
יָדַעְתִּי
כִּי
גָדוֹל
ה'
מִכָּל
הָאֱלֹהִים
כִּי
בַדָּבָר
אֲשֶׁר
זָדוּ
עֲלֵיהֶם:
רש"י:
כי
בדבר אשר
זדו
עליהם: כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים.
במדבר
טז,
יא:
לָכֵן
אַתָּה
וְכָל
עֲדָתְךָ
הַנֹּעָדִים
עַל
ה'…
רש"י:
לכן:
בשביל
כך אתה וכל עדתך הנועדים אתך על ה'….]
לשאלה א6
יש להשוות גם דברי ריש לקיש תלמוד
ירושלמי מסכת
יבמות
פרק
ח
הלכה
ג,
דף
ט
ע"ד:
דאמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש, "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'" (ויקרא ו, יח)
– שלא לפרסם את החטאים (וכן בירושלמי סוטה ח, ז דף כג ע"א).
ופירוש
פני
משה
שם:
שלא יבינו הרואים שהוא חטאת ויתבייש.
ואולם טעם זה במקומנו נראה נוגד את פשוטו של המקרא,
שהרי בפירוש נאמר – "פן ימות ואיש אחר…"
– אם כן לכאורה זהו טעם החזרתו מן המלחמה ולא הטעם שיכסה על הירא ורך הלבב.
ומכאן מפתח לפתרון שאלה א6
(ג),
א7.
ביחס לטעם המצווה ולשאלה למה נבחרו ונפטרו דווקא סוגים אלה מחובת השירות הפעיל – אנו מדגישים "שירות פעיל",
מאחר שמחובת שירותי
עזר אין הם פטורים,
ועיין גיליון שופטים תשט"ו שאלה ג – נאמרו דעות שונות.
עיקר המחלוקת היא בין הדעה הרואה כתכלית החזרת סוגים אלה את טובת הכלל – יעילות
הפעילות
הצבאית;
או אם היא טובת הפרט,
רחמנות על זה שהתחיל בעשייה חדשה,
בחיים חדשים,
ובאה המלחמה והפסיקתו.
ההכרעה בשאלה זו תלויה גם בפירוש המילים "פן ימות"
– האם אלה מחשבות החוזר או דברי התורה.
יש המנסים להכריע בשאלה זו על פי מה שקבעו חז"ל שהכהן הוא המדבר ושוטר משמיע (ועיין רש"י פסוק ח ד"ה ויספו השוטרים).
לשאלה האחרונה יושם נא לב שבשלושת החוזרים הראשונים נאמר פן ימות ואילו ברביעי נאמר ולא ימס ולא נאמר פן ימס.