גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת כי תצא
פרק כ"ב
א.
כב,
א
רש"י:
לא
תראה,
והתעלמת
– לא תראה אותו שתתעלם ממנו,
זהו פשוטו. ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו':
דברי
רש"י
"ורבותינו
הקשו" לקוחים
מן ספרי
מ"ה
ב"מ
ל, ע"א:
פעמים שאתה מתעלם וללמדך בא שמותר להתעלם כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו רש"י:
שישבנה או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו רש"י:
שהי בטל ממלאכה שלו שיבטל בהשבתה מרובה מדמי האבדה – פטור.
לכך נאמר והתעלמת:
פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.
כיצד הגיעו חז"ל למסקנה זו בדרך הדרש של פסוקנו?
ב.
כב,
א'.
רמב"ן:
לא
תראה את
שור אחיך
או את
שיו נדחים
– זו מצוה מבוארת,
שאמר בתורה (שמות כג ד)
כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו, והוסיף בכאן לאמר "נדחים",
כי "תועה"
שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר "נדחים"
שברחו ממנו והרחיקו.
והזכיר "שה"
שהוא כאבד, ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך. ואמר וכן תעשה לחמורו –
שהוא בהמה טמאה,
וכן תעשה לשמלתו – אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי החיים ואין ההפסד בה מצוי כבהם שאפשר שימותו,
וכן תעשה לכל אבדת אחיך – מכל כלי ביתו אף על פי שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה:
ועל מדרש רבותינו (ספרי מה, ב"מ ל א)
הוסיף עוד בכאן דברים רבים,
כגון והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם,
השב,
אפילו מאה פעמים (ב"מ לא א),
תשיבם,
אפילו לגנתו ולחרבתו (שם),
והחזירה בסימנים, ודברים אחרים נדרשים בפרשה:
מה לפי הרמב"ן מוסיף פסוקנו על הנאמר כבר בשמות כ"ג ד' "כי תראה וגו'"?
ג.
כב,
א'-ד'.
באר
את דברי
ראב"ע:
א',
לא
תראה
את
שור
– אפילו אתה יוצא למלחמה, וזה דרך דרש.
מהו "דרך הדרש" שעליו ידבר?
ג'
לא
תוכל
– כחביריו:
מי הם חבריו?
ד.
כב,
ד.
לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך
השוה לפסוקנו שמות כ"ג ה'.
1. רש"י
הקם
תקים
– זו טעינה. להטעין משאוי שנפל מעליו:
מכילתא
ר"ח:
עזב
תעזב עמו
שמות כ"ג ה' למה נאמר? לפי שהוא אומר דברים כ"ב הקם תקים עמו, אין לי אלא טעינה פריקה מניין? ת"ל עזב תעזב עמו. ר'
יאשיה אומר: אחד זה ואחד זה גם הם, שמות כ"ג וגם הפסוק דברים כ"ב בפריקה הכתוב מדבר.
הסבר במה מיוסדת הדעה הראשונה לפי פשוטן של המקראות!
רמב"ם
הלכות
רוצח
ושמירת
הנפש פ'
י"ג
הל' י"ג:
הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו מצוה לפרק בתחילה משום צער בעלי חיים ואח"כ טוען. במה דברים אמורים?
כשהיו שניהם שונאים או אוהבים אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב, מצוה לטעון עם השונא תחילה,
כדי לכוף יצרו הרע.
מה אפשר ללמוד מהלכה זו לגבי מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בטעם שלוח הקן שאלה ה'?
ענה על שאלה זו רק אחרי שענית על שאלה ה'.
ה.
כב,
ז',
שלח תשלח את האם.
ברכות
ל"ג
ומתניתין:
"האומר:
"על קן צפור יגיעו רחמיך…"
משתקין אותו רש"י:
האומר בתפלתו "על קן…" אנשים שהיו מראים עצמם כשמכוונים להעמיק בלשון תחנונים ואומרים:
רחום וחנון אתה ועל קן צפור יגיעו רחמיך שאמרת לשלח את האם –
משתקין אותם.
גמרא
שם:
על קן צפור יגיעו רחמיך – מאי טעמא שמשתיקין אותו? חד אמר מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות רש"י:
מדותיו – מצוותיו והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חוקי גזרותיו,
להודיע שהם עבדיו ושומרי מצוותיו וגזרות חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולאמר: במה צורך במצוה זו?.
רמב"ם
מו"נ
מאמר ג',
מ"ח:
וכאשר הביא הכרח טוב המזין להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואמרה שיענה אותם בשחיטה רעה לא בנחירה ולא יחתוך מהם אבר וכן אמר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ויקרא כ"ד להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הכן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו…
כי אהבתה ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי החי כמו שנמצא באדם.
והיה זה הדין מיוחד בשור או שה מפני שהם מותר לנו אכילתם… והם אשר תכיר מהם האם
את הולד
דזהו
גם הטעם
בשלוח
הקן כי הביצים אשר שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראותה לקיחת הבנים ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברב הפעמים אינו ראוי לאכילה. ואם שאלה הפערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות,
כל שכן בבני אדם? ולא תקשה עלי באומרם ברכות ח' ג':
על קן צפור יגיעו רחמיך…
משתיקין אותו כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום מו"נ מאמר ג'
פ'
כ"ו עיין שם!
ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר דעת השני שיהיו המצוות נתונות על צד החכמה ויהיה להם תכלית מכוונה.
רמב"ן
ו'
כי
יקרא קן
צפור
לפניך –
גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח).
כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא,
והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:
וכתב
הרב במורה
הנבוכים
(ג
מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה,
ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם,
כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו,
אבל הכל הרחקה.
ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר.
ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג ב)
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, כי זו אחת משתי סברות,
סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם. והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה)
כל אמרת אלוה צרופה:
וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך. וכבר ארז"ל (סנהדרין כא ב)
מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו',
ודרשו (פסחים קיט א)
ולמכסה עתיק, זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה. וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד), שאמר שלמה על הכל עמדתי,
ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי,
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג),
ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה,
דכתיב (זכריה יד ו)
והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, יקפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי,
דכתיב (ישעיה מב טז)
והולכתי עורים בדרך לא ידעו,
וכתיב (שם)
אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים,
שכבר עשיתים לר'
עקיבא.
הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו, ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל,
וכאלה רבות בדבריהם,
ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן, והרב הזכיר מהן:
אבל
אלו
ההגדות
אשר נתקשו
על הרב,
כפי דעתי ענין אחר להם,
שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה,
אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה,
או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם.
וזהו "לצרף בהן", שיהיו ככסף צרוף,
כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם,
אבל להוציא ממנו כל סיג,
וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד:
ולשון
זו האגדה
עצמה
הוזכרה
בילמדנו
(תנחומא
שמיני
ח) בפרשת
זאת החיה,
וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו,
או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב),
הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהלים יב ז)
אמרות ה' אמרות טהורות, ונאמר כל אמרת אלוה צרופה,
למה,
שיהא מגין עליך.
הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת,
כנראה מפשוטיהם. ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית,
אין התועלת לו,
רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו:
והביא
ראיה מן
השוחט
מן הצואר
והעורף
לומר
שכולם
לנו ולא
להקב"ה,
לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור, אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה.
והביאו ראיה אחרת,
או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים, לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים,
שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח)
טמאים המה לכם,
ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת. ואמרם אם חכמת חכמת לך,
הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, כמו שאמרה תורה (שם כ כה)
ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, א"כ כלם לתועלתנו בלבד. וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו)
אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פסוק ז)
או מה מידך יקח. וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו:
1. מהו טעם מצות שלוח הקן לפי דעת הרמב"ם.
2. במה נראים דברי הגמרא הנ"ל כסותרים את דעתו וכיצד הוא מישבם?
3. במה מסכים הרמב"ן בדבריו הנ"ל לדעת הרמב"ם ובמה הוא חולק עליו?
4.
כיצד מבאר הרמב"ן את דברי הגמרא הנ"ל בהתאם לדעתו בטעם מצות שלוח הקן?
שים לב הרמב"ן מפרש כאן את המושג גזרות פרוש אחר מאשר מפרשו רש"י.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת כי תצא
כ"ב ח'-י"א
א.
למבנה הפרשה:
רש"י
ח'
כי
תבנה
בית
חדש
– אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה,
ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים.
לכך נסמכו פרשיות הללו:
ראב"ע
ו'
כי
יקרא
– נסמכה זאת הפרשה בעבור בדרך.
ח'
כי
תבנה
בית
חדש
– נדבקה זאת הפרשה אחר שנלחמו והם בארץ החל במצות הבית…
הנופל
– … ואחר מצות הבית מצות הזרע והנטע, כי אחר שהוא בארץ ובנה בית וזרע:
י'
לא
תחרוש
בשור
ובחמור
– דבק עם הזריעה.
והשם חמל על כל מעשיו,
כי אין כח החמור ככח השור. ובעבור הזריעה אמר שעטנז.
וכבר הזכירו על דרך כלל,
ובכאן פרט שהוא הצמר והפשתים לא אחרים:
י"ב
ד"ה
גדילים
… ונסמך לשעטנז בעבור הציצית שהוא מותר:
הירש:
על האדם שומה מראש לכונן ביתו בהתחשבו עם חבריו בני דורו או בני הדורות הבאים והוא מוזהר ועומד להרחיק מתחום ביתו ומרשותן כל דבר העלול להזיק לבן אדם (פסוק ח'), מחויב הוא בכל מעשיו הנעשים להנאתו או לתזונתו, בכל עלילותיו ברדותו בטבע ובהופעתו האנושית לשוות לנגד עיניו תמיד את נותן התורה,
אשר כשעלתה ברצונו לברא את העולם, יצר את האדם בנטעו בקרבו את הכח לשעבד עצמו לחק המוסר מתוך בחירה חפשית וכן יצר את החי ואת הצומח בקבעו בהם תכונת משמעת לחק חיותם – בעל כרחם (פסוקים ט',י',י"א)
ועל כלם על האיש להזכיר לעצמו תמיד שבכל דרכיו רק דרך אחת בידו לקיים את גבורתו וכבודו האישי והוא דרך כבוש יצר הרע והשתעבדותו לחוק (פסוק י"ב).
1.
כיצד מפרש כל אחד מהנ"ל את סמיכות הפסוקים ומה ההבדל בין דרכיהם?
2.
היכן מצינו ברש"י סמיכות פרשיות בדרך זו במקום אחר בפרשתנו?
ב.
כב ,ח'.
כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך.
ראב"ע
מעקה
– טעמו ידוע מהמקום,
ואין ריע לו,
ומדקדק הוציאו מגזרת עקת רשע (תה'
נה,
ד),
והביא עצמו בעקה.
1. פרש ביטוי "טעמו ידוע מהמקום"
(והשוה:
ראב"ע ויקרא י"ד י"ד
על
תנוך
– טעמו ידוע ממקומו.
והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו,
כי העון כמו הצרעת בנפש,
והבהן מקום חבור,
והוא עקר כל המעשים, והימנית בעבור כח הצד הימין,
והתנוך זכר לשמוע אשר צווה:
והשוה:
ראב"ע ויקרא ג'
ט'
העצה
ידוע ממקומו ואין לו אח. ויש מי שהוציא מגזרת העץ,
בדרך רחוקה:
2.*
לאיזו מן המידות שהתורה נדרשת בהן מקביל דרך פירושו זה?
3.**
מדוע חולק ראב"ע על "המדקדק האחד", במה טועה המדקדק לדעתו?
4.
השוה דברי הראב"ע
כאן לדבריו:
שמות כ' כ"ג
תעלה.
אמר בן זוטא,
כי במעלות מגזרת מעל.
ולא פקח עיניו לראות, כי מ"ם מעל שרש.
והעד:
ומעלה בו מעל (במד'
ה,
יב).
והנה מעל במשקל נעל. ולשון רבים, שאינו סמוך ונעלות בלות ומטולאות (יהושע ט, ה).
והנה ראוי להיות במעלות, חירק תחת הבי"ת וקמץ תחת העי"ן,
רק פי' כמו ומעלות שבעה עלותיו (יחז'
מ,
כו).
והנה חשב בן זוטא לעלות בסלם חכמה בהבליו, ונגלתה ערותו עליו.
וככה יקרא לכל אפיקורס, אשר בדברי קדמונינו לא יאמין….
מהי דרך הראב"ע במקומנו ושם להלחם במתנגדיו הקראים?
5.*
הידועים לך עוד מקומות בהם נלחם ראב"ע במתנגדיו הקראים?
ג.
כב,
ח
רש"י:
כי
יפול
הנופל
– ראוי זה ליפול ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב:
השוה
לדבריו:
רש"י שמות כ"א י"ג
והאלהים
אנה
לידו
– ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א' כד יג) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע,
ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם.
והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאלהים אנה לידו.
במה הכתוב מדבר,
בשני בני אדם,
אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו,
זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו,
ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה,
וזה שהרג במזיד נהרג:
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2.* מה הרעיון המשותף בין דברי חז"ל המובאים ברש"י כאן ובין דברי חז"ל המובאים ברש"י שם?
3.**
ר'
ש.ר.
הירש מפרש את דברי ח"ז לפסוקנו הנ"ל
"ראוי
זה
ליפל…" בעזרת הפסוק משלי כ"ו י': "רב
(=הקבה"ו)
מחולל
כל
ושוכר
כסיל
ושוכר
עוברים".
כיצד יש לפרש את הפסוק בהתאם לדברי חז"ל הנ"ל?
ד.
חז"ל
למדו
מפסוקנו
(ח')
בבא
קמא ט"ו
ע"ב:
שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו.
כיצד נלמדת הלכה זו מתוך פסוקנו?
ה.
כב,
ח'.
ראב"ע:
הנופל
– נקרא על שם סופו. וכן יומת המת (דברים יז, ו).
וכן ובגדי ערומים תפשיט (איוב כב, ו);
ויתרוצצו הבנים (ברא'
כה,
כב).
ומלות רבות לאין מספר נקראו על שם סופם. ולא נדע אם כן דרך הלשון, או הוא דברי נבואה, כמו וירדוף עד דן (ברא'
יד,
יד);
עד נחל אשכול (במד'
יג,
כג);
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו (ברא'
ב,
כד).
ספורנו:
וְלא–תָשִׂים
דָּמִים
בְּבֵיתֶךָ
כִּי–יִפּל
הַנּפֵל. כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה שֶׁיִּפּל אֵיזֶה נופֵל מִשָּׁם, לא תִּהְיֶה אַתָּה הַגּורֵם, בְּאפֶן שֶׁיִּהְיֶה ענֶשׁ הַדָּם בְּבֵיתֶךָ.
1. מה קשה לשניהם?
2.*
ראב"ע מביא שתי קבוצות פסוקים כהוכחה לשני פירושיו:
I
דברים
י"ז
ו'; איוב
כ"ב
ו'; בראשית
כ"ה
כ"ב;
II
בראשית
י"ד
י"ד;
במדבר
י"ג
כ"ג;
בראשית
ב' כ"ד;
(ויש אף מוסיפים לקבוצה I
ישעיה
מ"ז
ב')
עיין בכל הפסוקים הנ"ל!
מה הקושי המשותף לכל הפסוקים האלה ומה ההבדל בין שתי הקבוצות?
3.*
לאיזו משתי הקבוצות משתייך פסוקנו לדעת ספורנו?
4. האם מזדהה ראב"ע באחד משני פירושיו עם רש"י ד"ה כי יפל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת כי תצא – השבת אבדה
כ"ב א'-ג'
א.
כב,
א'.
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים…
ספרי
מ"א:
ב"מ
ל' ע"א:
פעמים שאתה מתעלם (וללמדך בא שמותר להתעלם) כיצד?
היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו (רש"י:
שישיבנה)
או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו (רש"י:
שהי בטל ממלאכה שלו שיבטל בהשבתה מרובה מדמי האבדה)
– פטור.
לכך נאמר והתעלמתה:
פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם.
אלשיך:
רצה הקבה"ו לזכות את ישראל במצות "ואהבת לרעך כמוך"
ולהשרישה בה קו לקו עם היות שקשה הדבר בעיני בני אדם ליגע בעד זולתם, כי מי יראה אבדת אחיו,
שורו או חמורו ויהיה מחמר אחריו עד גשתו עד אחיו, ויניח כל עסקיו?!
על כן אמרה תורה: לא תראה את שורו או את שיו נידחים והתעלמת מהם כטבעך,
כי כן דרך בני אדם,
כי אם השב תשיבם, כלומר "השב"
– פעם אחת, ואחר כך "תשיבם"
פעם אחרת אם יצטרך; כי בראשונה תעשה כך מתוך הכרת צווי התורה, ואחר כך אתה תשיבם מעצמך,
כל כך תחפץ עשוץ רצונו,
כי עשית המצוה פעם אחת תגרור להטיב לבך לעשותה פעם שניה.
וגם אם לא קרוב אחיך תשמרנה בביתך עד דרוש אחיך אותו,…
ועדיין אפשר שיהיה רצון טוב במצוה למה שהוא בעל חי משום צער בעלי חיים, אך מזה ימשך לך ש"כן תעשה לשמלתו".
ואחרי שלשתם במצוה,
אז דע לך שכל כך תהיה מושרש ומלומד במצוה שמעצמך לא תוכל להתעלם…
1. מה הם הקשיים הסגנונים בפסוקנו המתבארים על פי הנ"ל?
2. מהו ההבדל בין דעת חז"ל לדעת האלשיך?
ב.
כב,
א'.
השב
תשיבם
לאחיך
ספרי
מ"ו:
החזירה למקום שראה אחרים ולא נטפלו בה,
נגנבה או אבדה – חייב באחריותה, עד שיכניסנה לרשותו.
לכך נאמר "השב תשיבם לאחיך".
מהיכן בפסוקנו דייק לומר כך?
(ועיין גליון צו תש"ז שאלה ב')
ג.
מאגדות חז"ל:
תענית
כ"ה:
מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו (של ר' חנינא בן דוסא)
והניח שמה תרנגולין ומצאן אשתו של ר'
חנינא בן דוסא ואמר לה:
אל תאכלי מביציהן.
והרבו ביצים ותרנגולים והיו מצערים אותם ומכרם וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ומאר לחברו: "בכאן הנחתי את התרנגולין שלי".
שמע ר' חנינא,
אמר לו: "יש לך בהן סימן?" אמר לו: "הן"
נתן לו סימן ונטל את העזים.
דברים
רבה ג':
מעשה בר' פנחס בן יאיר שהיה דר בעיר אחת בדרום והלכו אנשים להתפרנס שם והיו בידם שתי סאין של שעורין והפקידו אצלו ושכחו אותן והלכו להן. והיה ר' פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה ועושה אותן גורן וכונסן.
אחר שבע שנים הלכו אותם חברים לשם,
לתבוע אותן; מיד הכיר אותן ר' פנחס בן יאיר.
אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם.
1. מהי המידה המיוחדת בהשבת אבדה שרוצים ספורים אלה להורותנו?
2.
היכן בפסוקנו נרמזה לנו מדה זו?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
גור |
א'
|
|
** דברי |
** ב
|
ה.
שאלת סגנון:
ב',
ואם
לא
קרוב
אליך
ולא
ידעתו…
בעל
עקדת
יצחק
שואל
לפסוקנו:
הן אי אפשר שיתחברו יחד שני התנאים הללו כאות העטף, (=בו"ו החבור), שאם ידע שהוא רחוק הלא הוא הדעת אותו לענין זה בלי ספק?
נסה לענות לשאלתו על פי כללי הלשון!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת כי תצא
כ"ב
א.
הפרשה הזאת יש בה (לפי מנין המצוות של הרמב"ם שבעים ושתים מצוות (עשה ולא תעשה)
והיא העשירה במצוות מכל פרשיות התורה, לפיכך נקדים בה דברי המדרש הבאים העוסקים בתכלית המצוות בכללן:
דברים
רבה ו'
(ג)
לפרשתנו
כ"ב
ו'-ז'
כי יקרא קם צפור.
זה שאמר הכתוב (משלי א') "כי לוית חן הם לראשך"
– מהו "כי לוית חן"?
אמר ר' פנחס בן חמא:
לכל מקום שתלך המצוות מלוות אותך: (דברים כ"ב ח') "כי תבנה בית חדש –
ועשית מעקה לגגך",
אם עשית לך דלת –
המצוות מלוות אותך,
שנאמר (דברים ו'): "וכתבתם על מזוזות ביתך". אם לבשת כלים חדשים –
המצוות מלוות אותך,
שנאמר (שם כ"ב י"א)
"לא תלבש שעטנז".
אם הלכת לגלח – המצוות מלוות אותך.
שנאמר (ויקרא י"ט כ"ז)
"לא תקיפו פאת ראשכם". ואם היה לך שדה והלכת לחרוש –
המצוות מלוות אותך,
שנאמר:
(דברים כ"ב י') "לא תחרוש בשור וחמור יחדו".
ואם זרעת אותה – המצוות מלוות אותך,
שנאמר (כ"ב ט'): "לא תזרע כרמך כלאים". ואם קצרת אותה – המצוות מלוות אותך,
שנאמר (כ"ד י"ט)
"כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה;
לא תשוב לקחתו,
לגר ליתום ולאלמנה יהיה…". אמר הקבה"ו:
אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך –
המצוות מלוות אותך.
מניין?
שנאמר (שם כ"ב ח'): "כי יקרא קן צפור לפניך…
לא תקח האם על הבנים".
במדבר
רבה שלח
י"ז:
הדא הוא דכתיב (תהילים צ"ז)
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" – זרע הקבה"ו את התורה ואת המצוות להנחילם לישראל לחיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל:
יצא לחרוש – (כ"ב י') "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו";
לזרוע – (כ"ב ט') "לא תזרע כרמך כלאים"; לקצור – (כ"ז י"ט)
"כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו…";
לש – (במדבר ט"ו כ') "ראשית עריסותיכם חלה";
נקרה קן צפור לפניו – (דברים כ"ב ז') "שלח תשלח את האם"; נטע – (ויקרא י"ט)
"וערלתם ערלתו את פריו"; קבר מת – (דברים י"ד)
"לא תתגודדו"; בנה בית – (דברים כ"ב ח') "ועשית מעקה לגגך",
(דברים ו') "וכתבם על מזוזות ביתך"; נתכסה בטלית – (במדבר ט"ו)
"ועשו להם ציצית"…
משל לאחד מושלך לתוך המים (=טובע בים), הושיט לו הקברניט את החבל,
אמר לו: "תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים!"
אף כך אמר הקבה"ו לישראל: כל זמן שאתם מדובקים במצוות – (דברים ד') "ואתם הדבקים בה'
אלוהיכם חיים כלכם היום". וכן הוא אומר (משלי ד'): "החזק במוסר, אל תרף נצרה,
כי היא חייך".
1. מהו ההבדל בין שני המדרשים הנ"ל בהסברת תכלית המצוות?
2. למה סיים המדרש הראשון את שורת דוגמאותיו בקן צפור והשני בציצית?
השבת אבדה
כ"ב א'-ג':
ועיין גליון כי תצא תש"י
ב.
כ"ב א'
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמתם מהם השב תשיבם לו.
רמב"ן:
זו מצוה מבוארת,
שאמר בתורה (שמות כ"ג ד') "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה – השב תשיבנו לו".
והוסיף בכאן לאמור "נדחים",
כי "תועה"
– שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר "נדחים"
– שברחו ממנו והרחיקו.
והזכיר "שה",
שהוא כאובד; ולכך באר בכאן "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך".
ואמר "וכן תעשה לחמורו"
– שהוא בהמה טמאה.
"וכן תעשה לשמלתו"
– אע"פ שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי חיים ואין ההפסד בה מצוי בהם,
שאפשר שימותו.
"וכן
תעשה לכל
אבדת
אחיך" – מכל כלי ביתו אע"פ שאינן חביבין כשמלתו אשר יכסה בה…
1.* מה הן השאלות השונות המתעוררות בלמוד פסוקנו שאותן מישב הרמב"ן?
2.
הסבר את הביטוי בדברי הרמב"ן "זו מצוה מבוארת".
ג.
כב,
א
לא
תראה
את
שור
אחיך…
והתעלמת.
ספרי
מ"ה:
פעמים שאתה מתעלם – ופעמים שאי אתה מתעלם –
כיצד?
(=מה הם המקרים שבהם מותר להתעלם?)
היה כהן והיא (האבדה)
בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חברו –
פטור.
לכן נאמר "והתעלמת"
– פעמים שאתה מתעלם.
את
המקרה
השלישי
שבו מותר
להתעלם
מסביר
באר
יצחק:
אם היתה מלאכתו מרובה משל חברו, שיפסיד ע"י טפול באבדת חברו –
במה שהוא בטל ע"י זה ממלאכתו – יותר משווי אבדת חברו, לא חיבתו תורה לאבד את שלו ולהציל של חברו,
כי "אפס כי לא יהיה בך אביון" כתיב (דברים ט"ו ד') – אבדתך קודמת לשל חברך.
1.* מה ראו חז"ל לדרוש מפסוקנו העוסק במצוות השבת אבדה,
שלא תמיד מחויבים להשיב אבדה?
(היכן האחיזה הלשונית לדרש זה?)
2.**
כיצד מבאר בעל באר יצחק את הפסוק ט"ו ד' עד שמצא בו ראיה באם היתה מלאכתו (של המוצא) מרובה משל חברו (של בעל האבדה)
– אין חלייב לטפל בהשבה?
ד.
שאלות ברש"י.
|
מה ראה רש"י לפרש תחילה ד"ה והתעלמת ואחר–כך ד"ה לא תראה, * גור אריה מקשה: |
א' |
|
הסבר מהו ההבדל בנתוח התחבירי של הפסוק לפי פשוטו ולפי מדרשו של רבותינו? למה לא הסתפק רש"י בפרושו לפי פשוטו – |
א' |
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יענה כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)
פרשת כי תצא
כ"ב ו'-ז'
הערה:
על המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן לטעם מצות שלוח הקן עיין גליון כי תצא תשי"ג,
שאלה ה.
א.
כב,
ו'-ז'.
כי יקרא קן צפור לפניך בדרך… לא תקח האם על הבנים
ז'.
שלח
תשלח
את
האם
ואת
הבנים
תקח
לך.
רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ג'
מ"ח:
וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה לא בנחירה ולא יחתוך מהם אבר וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד (ויקרא כ"ב)
להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד אין הפרש בין צער האדם עליו… כי אהבתה ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי החי כמו שנמצא באדם.
והיה זה הדין מיוחד בשור או שה מפני שהם מותר לנו אכילתם… והם אשר תכיר מהם האם את הולד שזהו גם הטעם בשלוח הקן כי הביצים אשר שכבה האם עליהן והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטעק בראותה לקיחת הבנים ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל כי מה שהיה לוקח ברב הפעמים אינו ראוי לאכילה. ואם אלה הצערים הנפשיים חסה התורה עליהם בבהמות ובעופות,
כל שכן בבני אדם!
ר'
יוסף
אבן כספי:
אדני
כסף:
טעם זאת המצוה מבוארת בעצמה,
כטעם "אותו ואת בנו"
(ויקרא כ"ב כ"ח),
וכן "לא תבשל גדי בחלב אמו"
(שמות ל"ד כ"ו)
והוא להרחיק מעלינו האכזריות, אבל מצורף לזה,
אומר אני
כי תורתנו השלמה,
רצתה לתת לנו דעות שלמות,
וזה להקנותנו, אומר אני, כי תורתנו השלמה,
רצתה לתת לנו דעות שלמות,
וזה להקנותנו ידיעת המציאות ככל יכלתנו ולכן כונה בזה שתי כונות:
האחת להודיענו מדרגת מציאותנו ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאוה,
וזה כי ידוע,
כי סוגנו הכולל הוא גשם,
ותחתיו צומח, ותחת הצומח חי,
ותחת החי מדבר הוא האדם ואישיו, וזה כלל מציאות עולם היסודות ומבואר כי המון העם ישכלו כל זה, אף כי לגאותנו נתהלל במתת השקר, נדמה שאין יחס בינינו ובין שאר בעלי החי, אף כי עם הצמחים ככרוב ושאר ירקות,
אף כי עם השדות; לכן הרחיק ממנו כל הסכלות הזה נתנו לנו מצוות שונות: קצתם בגשם הדומם וקצתם בצמח וקצתם בחי וקצתם במדבר עד שתחת המדבר שהוא מין האדם דקדק בו מאד וצונו השם לחמול על אישי האדם מאיזה עם שיהיו כמו שקדם.
רצונו בהלחמנו על העמים –
זולת ז' עממים כי הם כחיות רעות – וכן מצות יפת תואר "לא תתעמר בה"
וכן רבים, כל שכן עם האישים שהם מדתנו. "ואהבת לרעך כמוך"
– "לא תראה את שור אחיך"
ורבים צווים כן,
וזה הראש. ואחר על יתר האנשים שאינם מדתנו, ואחר שהפליג במדה הזאת עם כלל מין האדם, צונו אח"כ על הכלל ממין החי "כי תאוה נפשך לאכול בשר"
– שלא נדרנו ללא צורך רק לאכלה, (אחר שטבע האדם חייב שיתאוה לבשר) כי עיקר הכונה שלא נאכל בשר רק שנאכל צמחים ולכן בבראשית לא הותר לנו רק עשב השדה,
ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאלו נאכל מבינו, כי הוא סוגנו הקרוב, ולכן צותה התורה לחמול עליה כמו שזכרו מצות "אותו ואת בנו"
וכן "לא תבשל גדי…"
וכן "כי יקרא קן…"
ואלו יכלה התורה למנענו יותר היתה עושה,
אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעשה מקרבתנו למין המדבר, חלשו ומעטו במצוה באהבתו ובחמלתו.
וכפי מדרגה זו באה אחר החי המצוה בסוג הצמח כמו שקדמה מצות "לא תשחית עצה"
(כ'
י"ט)
ובעבור רחקו יותר,
חלשו מצוותו. וכפי מדרגה זו באה אחר הצמח המצוה בסוג הגשם בשדות, כמו שקדמה מצות השמיטה, לתת מנוחה מה לאדמה –
כי ממנה לוקחנו,
ובעבור רחקו יותר,
חלשו מצוותיו.
וכלל הדבר: הקננו נותן תורתנו בכלל זה ידיעת חלק גדול מן המציאות והקננו תכונת הענוה והשפלות עד שנדע ויהיה בין עינינו תמיד, כי אנחנו כחמור ופרד, גם ככרוב ורמון,
גם כאבן דומם.
גם הקננו בזה תכונת הרחמנות,
שתכליתה לרחם על האיש הטוב "שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה".
שד"ל:
כשאדם קרב לקן,
אלמלא רחמיה על בניה היתה האם נלחמת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה תשליך את נפשה מנגד ותעמוד שם להצילם ולא תברח למלט על נפשה.
על כן אין ראוי לקחתה,
שאם יהיה אדם שיקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה גורם לה רעה. – והנה המכוון במצוה הזאת היא לכבד המדות הטובות, ולקבוע בלבותינו כי לא יצא מצדקה הפסד,
שאם היה מותר לקחת האם תחת אהבתה את בניה,
היה מתרשם בלב האדם, כי החמלה ענין גרוע ומנהג שטותי, הגורם רעה לבעליו ועכשו שלקיחתה אסורה לנו,
יקר תפארת מדת החמלה יוחק בלבנו חקוי עמוק.
מה ההבדל בין הדעות הנ"ל בטעם המצוה הזאת? שים דב: בדברי אבן כספי מובאים שני טעמים.
מקשים:
אם חסה התורה על צערם של בעלי חיים, למה התירה שחיטתם ולא אסרה שחיטתם מכל וכל? מה עונים לשאלה זו המפרשים הנ"ל?
1.
הסבר את המקומות בפירוש אבן כספי המסומנים בקו.
2.*
לכאורה נראה שהמשפט האחרון בדברי אבן כספי סותר כל דבריו הקודמים.
מהי הסתירה וכיצד אפשר ליישבה?
3. מה היא חולשת פירושו של שד"ל?
ב.
כב,
ו
לא
תקח
האם
על
הבנים
רש"י:
בעודה על הבנים.
האם לדעת רש"י הוראת הבטוי "על"
כאן כהורתו בבראשית ל"ב "והכני אם על בנים" או שונות הן הוראותיו?
ג.
כב,
ז
שלח
תשלח
את
האם
חולין
קמ"א
ע"א:
אין לי אלא שלא יקח אלא לדבר רשות, מניין שלא יקח אפילו לדבר מצוה? ת"ל:
"תשלח"
– מכל מקום.
1.
הסבר באיזו דרך של דרש למד חיוב שלוח האם אפילו במקרה שרצה לקחתה לדבר מצוה?
2.
היכן מצינו דוגמא של דרש כזה בפסוקי תורה?
**
הגמרא שם מפרשת "לדבר מצוה" כגון "לטהר בה את המצורע" (ועיין ויקרא י"ד)
ומקשין:
למה הביאה הגמרא דווקא דוגמא מצפור לטהרת המצורע ולא לקחה כדוגמא סתם קרבנות הבאות מן העוף?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי דרגתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת כי תצא – השבת אבדה
כ"ב א'-ג'
א.
כב,
א
לא
תראה
שור
אחיך…
והתעלמת…
ספרי
מ"ה:
פעמים שאתה מתעלם – ופעמים שאי אתה מתעלם – כיצד? (=מה הם המקרים שבהם מותר להתעלם?)
היה כהן והיא (האבדה)
בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה לשו מרובה משל חברו – פטור.
לכן נאמר "והתעלמת"
–פעמים שאתה מתעלם.
רש"י:
ד"ה
לא תראה
והתעלמת
לא תארה אותו שתתעלם ממנו – זהו פשוטו.
ורבותינו אמרו (בבא מציעא ל')
פעמים שאתה מתעלם (ופעמים שאי אתה מתעלם ועיין לעיל בדברי הספרי).
באר
יצחק על
רש"י:
מנהג הלשון לסמוך מלת האזהרה לפעל הראשון לקשוט הלשון ותקונו, אם פעל הראשון הוא תנאי ואזהרה של פעל שני,
כמו במשפט הבא בפסוק שלפנינו שאין המצוה לחזור אחרי אבדת חברו,
אם אינו יודע היכן היא;
אבל המצוה שבראותו אבדת חברו להשתדל להשיבה אליו… והיה יכול לומר:
"כי תראה את שור אחיך או שיו נדחים – לא תתעלם מהם". אבל מנהג הלשון לסמוך מלת האזהרה לפעל הראשון לפעמים לתפארת.
1.
הסבר את המלים המסומנות בקו בדברי הספרי.
2.**
בעל באר יצחק מסביר שמנהג הלשון הוא לכתוב כפי שכתוב בפסוקנו.
התוכל להביא עוד דוגמאות ל"מנהג הלשון" הזה?
3.**
ומקשים על רש"י:
אם מנהג הלשון לדבר כן – מה ראה רש"י להביא גם מדרש חכמינו ולא הסתפק בפרוש הכתוב לפשוטו, והלא אין מדרכו להביא מדרשי חז"ל אלא אם כן לא מצא קורת רוח בפרוש לפי פשוטו בלבד!
ב.
כב,
ב'.
ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו
והשיבותו
לו.
ספרי:
והיה עמך עד דרוש אחיך אותו: וכי עלתה על דעתך שאתה נותן לו עד שלא יתן סמניו?
אם כן – למה נאמר "עד דרוש אחיך אותו"? עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי.
רש"י:
ד"ה
עד דרוש
אחיך (והוא בלשון גמרא במדבר כ"ח)
וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשהו? אלא דרשהו שלא יהא רמאי.
דברי
דוד על
רש"י
(מחברו
ר' דוד
הלוי בעל
טורי זהב
על שולחן
ערוך
נפטר
תכ"ז)
ממשמעות הפסוק שאחיך ידרוש את האבדה שיחזירנה לו, ורש"י פרש באלו מציאות (דף כ"ז)
והרי משמע עד דרשך את אחיך.
ונראה דפרושו על פי הגמרא שם דאמר רב הונא:
זיל אייתי סהדי (= לך הבא עדים)
דלאו רמאי אתה;
ועל כן אמר "עד דרוש אחיך"
פירוש:
אתה תדרוש את אחיך (היינו אם יודעים העדים את בעל האבדה שהוא רמאי אם לאו).
וזהו "אותו"
כלומר:
בעל האבדה מהו.
גור
אריה
(מהר"ל
מפראג) בפרושו
לדברי
רש"י
הנ"ל:
פירוש צריך שיתן סמנים בה,
ולפי זה יהיה "אחיך"
הוא הפעול ש"אחיך"
הוא הנדרש שלא היה רמאי,
ו"אותו"
קאי על "אחיך".
והוא כמו (שמות ב' ו')
"ותפתח ותראהו את הילד" שבא השם עם הכנוי ובאחד סגי, אלא בא לתוספות באור.
אך קשה, שנזכר השם קודם הכנוי, ואם היה כתוב "עד דרוש אותו אחיך" היה שפיר, אבל מאחר שנכתב "אחיך אותו" קשה,
למה "אותו"?
ונראה לי כי כך פרושו:
וכי תעלה על דעתך שיתנהו קודם שידרוש אותו? אלא דרשהו שאינו רמאי, כלומר:
לכך כתוב "דרוש אחיך אותו",
שהוא דורש אחר האבדה ולא שיהיה רמאי מבקש לגזול את חברו,
שזה אינו "דורש את האבדה"
כלל.
ומפני שקשה איך ידע אם בא לגזול את חברו או שדורש את האגדה,
אמר:
"דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי".
ומה שפרש רש"י "דרשהו"
אינו לשון הכתוב של "דרוש אחיך אותו"
דודאי הכתוב הוא כמשמעו, אלא שבא לפרש באיזה ענין ידע, שהוא דורש האגדה ואינו גזלן,
וקאמר "דרשהו אם רמאי הוא". כן יראה לי.
ר'
אליהו
מזרחי:
ומלת "אותו"
היא להודיע ש"אחיך"
פעול,
כאלו אמר: עד דרוש אחיך.
ומעיקרא נראה ש"אחיך"
הוא הפועל ו"אותו"
שב אל האבוד ולפיכך הקשה:
וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשנו? ותירץ ש"אחיך"
הוא הפעול ו"אותו"
הוא אחיך, ובא לבאר שהוא פעול, והפועל הוא מי שהמציאה בידו,
שידרוש את בעל האבדה שלא יהא רמאי.
1.
הסבר את הפליאה בדברי רש"י (שהם דברי חז"ל)
שעליה מעמידנו בעל דברי דוד?
2. מה אלץ את רש"י לפרש בדרך זו, הנראית רחוקה מן הפשט לפי דעת ר'
אליהו מזרחי?
3. במה דומה לכאורה פסוקנו לשמות ב', ו'
לפי דברי הרא"ם?
4. במה דוחה בעל גו"א אנלוגיה זו?
5.**
איך מישב בעל גור אריה את פליאת דברי דוד?
6.**
כמה ממפרשי רש"י – ביניהם ריב"א – מישבים את דברי התמוהים בדרך אחרת לגמרי.
התוכל למצוא פירוש אחר לדברי רש"י,
שעל פיו לא יתרחק הפירוש כל כך משמעות הכתוב?
ג.
כב,
ב'.
והשבותו לו
רש"י:
שתהא בו השבה,
שלא יאכל בביתך כדי
דמיו
ותתבעט
ממנו, מכאן אמרו: כל דבר שעושה ואוכל – יעשה ויאכל,
ושאינו עושה ואוכל – ימכר.
מה קשה לרש"י בפסוקנו?
ד.
כב,
א
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך.
ג'.
וכן
תעשה
לחמורו
וכן
תעשה
לשמלתו
וכן
תעשה
לכל
אבדת
אחיך
אשר תאבד ממנו מצאתה
לא
תוכל
להתעלם.
1. רש"י:
א.
ד"ה
והתעלמת: כובש עין כאלו אינו ראהו
ג.
ד"ה
לא תוכל
להתעלם: לכבוש עיניך כאלו אינך רואה אותו.
בעל
משמרת
קדש על
רש"י
(ר'
חסדאי
אלמושנינו) מקשה:
מה ראה רש"י (לפסוק ג') לחזור ולפרש מה שפרש כבר לפ' א'?
** ענה לקושיתו!
2.
תרגום
אונקלוס:
א.
לא
תראה... והתעלמת – לא תחזי ית תורא ותתכבש מנהון.
ג.
לא
תוכל
להתעלם – לית לך רשו (רשות)
לאתכסאת.
מה ראה אונקלוס לשנות בתרגומו את הפעל "להתעלם"?
ה.
כב,
ג'.
לא תוכל להתעלם
ראב"ע:
ד"ה
לא תוכל:
כחבריו.
ועיין ראב"ע:
דברים י"ז ט"ו
לא תוכל לתת עליך איש נכרי.
דברים כ"א ט"ז
לא יוכל לבכר את בן האהובה.
מנחה
בלולה
(רפא
מפורט):
אע"פ שאתה מתעלם מבני אדם,
לא תוכל להתעלם מהקב"ה.
** מה ההבדל ביניהם בפרוש המלה "תוכל"?