גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
פרשת כי תצא
פרק כ"ה א'-ג'
א.
כה,**
א'.
כי
יהיה
ריב:
מלבי"ם:
קושית המפרשים שפרשו שהפרשה נאמר במי שעבר על לא תעשה בתורה שרובם מאכלות אסורות ועריות וכדומה, איך יכונה בשם "ריב בין אנשים"?
רמב"ן:
כי
יהיה ריב
בין אנשים
– על דרך קבלת רבותינו (מכות יג ב)
שהמלקות הוא בחייבי הלאוין, מה ענין לו בריב אשר בין שני האנשים, האוכל נבלה בביתו לוקה, וכן הזורע שדהו או כרמו כלאים, והבא על אחת מהנשים האסורות בלאו, וכל שאר הלאוין.
ועוד מה טעם והצדיקו את הצדיק. לפיכך דרשוהו בעדים זוממין (שם ב ב).
יאמר הכתוב כי כאשר יהיה ריב בין שני אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום על פי שני עדים כאשר נצטוו,
ואחרי כן יצדיקו את הצדיק וירשיעו את הרשע שלא כמשפט הראשון,
והיה אם בן הכות הרשע – שלא נוכל לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ויהיה זה כגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה או עבד או ממזר, או שהעידו עליו שעבר על אחד מן הלאוין, ילקה ארבעים:
ויתכן שיהיה ריב בין אנשים וילקה בו,
כגון שחבל בו בפחות משוה פרוטה, או שקלל חבירו בשם, או שמשכן אותו בדברים שעושים בהם אוכל נפש, וכיוצא בהם, ודבר הכתוב בהווה כי בעל הריב יגישנו לבית דין ועל ידו ילקה:
לשם הבנה מדויקת של דבריו חלקם לארבע פסקאות וסמל סוף כל פסקה!
1.**
מהי הדרך הראשונה והשניה שמביא הרמב"ן לישוב הקושיה הנ"ל?
2.**
מה מובן המלים "והצדיקו את הצדיק"
לפי פרושו הראשון ומה יש לפי להשלים בפסוקנו לפני מלים אלה?
3.**
מי הם "האנשים"
אשר להם הריב לפי פרושו הראשון ומי הם לפי פרושו השני?
4.**
מה הקושי שבא הרמב"ן לתרץ בדבריו האחרונים "ודבר הכתוב בהוה"?
ב.
ספר החנוך מצוה תקצ"ה:
מצות לא תעשה שנמנע הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות ובאור זה הענין כך הוא: שכל המחויב מלקות,
תכלית מה שילקה מ' הכאות חסר אחת,
כמו שבא בקבלה,
ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה לפי יכולת המוכה ושנותיו ומזונו וצורת גופו,
ואם יוכל לסבול הכאת גבול העונש (=העונש המכסימלי) – יוכה,
ואם לא יוכל לסובלו כולו,
יוכה כפי יכולתו.
היכן נרמז ענין שעור המכות כפי יכולתו בלשון הכתוב?
ג.
כה,
ג
ארבעים
יכנו.
מכות
כ"ב
א':
כמה מלקין אותו?
ארבעים חסר אחת,
שנאמר "כמספר ארבעים" – מנין שהוא סמוך לארבעים. (רש"י שם… מדלא כתיב "יכנו ארבעים במספר"
אלא "כמספר ארבעים יכנו"
שמעינן,
דהכי קאמר: מנין הסוכם ארבעים,
חשבון המשלים סכום ארבעים, שגורם לקרות אחריו ארבעים, והיינו שלשים ותשעה.
רש"י
ב'
במספר
– ואינו נקוד במספר,
למד שהוא דבוק,
לומר במספר ארבעים ולא ארבעים שלמים, אלא מנין שהוא סוכם ומשלים לארבעים, והן ארבעים חסר אחת:
1.
התוכל להתאים מדרש חז"ל זה עם לשון הכתוב בעזרת הפסוקים הבאים:
רש"י בראשית מ"ו כ"ז
כל
הנפש
הבאה
ליעקב
– שיצאו מארץ כנען לבוא למצרים.
ואין הבאה זו לשון עבר,
אלא לשון הווה,
כמו (אסתר ב יד)
בערב היא באה,
וכמו (לעיל כט ו)
הנה רחל בתו באה עם הצאן, לפיכך טעמו למטה באל"ף,
לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען לא היו אלא ששים ושש. והשני (להלן פסוק כז)
כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים,
הוא לשון עבר,
לפיכך טעמו למעלה בבי"ת,
לפי שמשבאו שם היו שבעים שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות.
ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים,
שהרי לא נמנו כאן. מצאתי בויקרא רבה (ד ו) עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן (לעיל לו ו)
נפשות ביתו, לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה,
יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד:
רד"ק שופטים ט'
ה'
ויותר
יותם
– נותר מהשבעים וע'
חסר אחד הרג ואף על פי שאמר שבעים איש מנהג הלשון הוא במקומות שלא יפחות חשבון הכולל בעבור אחד כמו כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים, ארבעים יכנו:
1. מה ההבדל הלשוני שאפשר ללמוד ממקומנו ומשני המקומות הנ"ל?
2.**
מה הקושי במדרש חז"ל הנ"ל המתבאר ע"פ:
רשב"ם
בראשית
ל"ו
י"ד
ותמנע
היתה
פילגש
– ראיתי בשוחר טוב ותמנע מחובר גם לפסוק העליון, שכן בדברי הימים צפי וגעתם וקנז ותמנע ועמלק, ואחר כך הוא אומר בבני שעיר ואחות לוטן תמנע דוגמת אחות נביות, אחות אהרן, כמו שפירשתי. [וכן כאן ויהיו בני אליפז תימן אומר צפו וגעתם וקנז ותמנע]
ותמנע היתה פילגש.
הראשון זכר מבני אליפז, והשני נקבה ואחות לוטן תמנע.
וכמוהו [ב]יהושע ועתה חלק את הארץ [הזאת]
בנחלה לתשעת השבטים וחצי שבט המנשה. עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה. על כרחיך פסוק שני חסר ממנו, כי היה לו לומר וחצי שבט המנשה השני כבר לקחו נחלתם.
לפיכך יש לומר כי פסוק זה עונה על סוף הפסוק שכת'
בו וחצי שבט המנשה. אף על פי שמדברים הפסוקים בשני חצאי שבט מנשה,
לאחד מהם חילק משה ולשני חילק יהושע.
ואני שמואל מצאתי פסוק שלישי בדברי הימים דוגמתן במשפחות בני יהונתן בן שאול,
ובני מיכה פיתון ומלך ותארע ואחז. ואחז הוליד את יהועדה ויהועדה הוליד את עלמת וגו'.
ואותה פרשה נשנית וכפולה בתוך דף אחד.
תחלת הפרשה אשר נשנית ובגבעון ישב[ו],
וסוף הפרשה אלה בני אצל.
וכת'
ובני מיכה פיתון ומלך ותחרע.
ואחז הוליד וגו'.
בעל כרחיך חסר ואחז מפסוק זה שהיה לו לכתוב ותחרע ואחז ואחז הוליד,
אלא שתיבת ואחז הוליד עונה על פסוק שלמעלה כאילו כתוב ובני מיכה פיתון ומלך ותחרע ואחז ואחז הוליד וגו'
שכך כתו' בפרשה ראשונה:
3.**
מה המשותף לפסוקנו עם הפסוקים המובאים ברשב"ם:
בראשית
ל"ו
י"ד;
יהושע
י"ג
ז'-ח';
דברי
הימים
א' ט'
מ"א–מ"ב?
4. למה לא נמצא בלשון חכמים "שלושים ותשע" אלא נאמר "ארבעים חסר אחת".
רמב"ם
הלכות
סנהדרין
י"ז
א':
… וזהו שנאמר "ארבעים",
שאין מוסיפין על הארבעים, אפילו היה חזק ובריא כשמשון,
אבל פוחתין לחלש…
לפיכך אמרו חז"ל,
שאפילו הבריא ביותר מכין אותו ל"ט,
שאם יוסיף לו אחת, נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.
הכתב
והקבלה:
ד"ה
ארבעים
יכנו: הנה צריך באור לשון המקרא לפי פשוטו,
באופן שיסכים עם המקובל (=עם המסורת). ונראה לי, שאין המובן במלה "יכנו"
כמו "אשר יכה איש את רעהו",
כי אם לשון חסרון וגרעון המורגל בדברי חז"ל "מנכה לו מן הדמים",… ושם ארבעים הוא כאן מספר סדורי (דען פיער – ציגסטאן), כמו "ויהי בארבעים שנה"
(דברים א'), "היו נכונים לשלשת ימים" פירושו – ליום השלישי, וכן "ושלש עשרה מרדו"
(בראשית י"ד)
אין פרושו שלש עשרה שנה נמשכה המרידה,
אלא בשנת השלש עשרה וכן כאן: ההכאה האחרונה היא הכמה הארבעים יגרע ויחסר ממנו, שלא יהא נלקה כי אם שלשים ותשע.
ב)
ויש עוד לישב המקרא על דרך רבותינו ולפרש מלת יכנו הכאה ממש, והוא,
שבכמה מקומות מצאנו שמחובר ללשון "יוסף"
העתיד כמקום מקור עם למ"ד השמוש כמו (הושע א') "לא אוסיף עוד ארחם" ופירושו שלא אוסיף עוד לרחם,
וכן (ישעיה נ"ב)
"לא יוסיף יבוא בך ערל וטמא" שהוא לא יוסיף לבוא… וכן כאן "יכנו"
כמו להכותו טעמו:
ארבעים להכותו לא יוסיף (ער זאלל ניכט פארטפאהרן פירציג איהן צו שלאגען.)
1. מה ההבדל העקרוני בין הרמב"ם לכתב והקבלה בהתאמת דברי חז"ל עם הכתוב?
2. מהי חולשת פירושו הראשון של הכתב והקבלה?
3.
התוכל להביא סעד מפירוש רש"י על התורה (במקום אחר) לפירושו זה?
4.*
מהי חולשת פירושו השני?
ה.
שאלות ברש"י:
1. כה,
א'
כי
יהיה
ריב
– סופם להיות נגשים אל המשפט.
אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה,
מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק הוי אומר זו מריבה:
מה הגורם הפנימי והחיצוני לדרש זה?
2. ג'
לא
יוסיף
– מכאן אזהרה למכה את חברו:
פרש את דבריו והסבר, איך למדם מפסוקנו?
3. ג'
ונקלה
אחיך
– כל היום קוראו רשע ומשלקה קראו אחיך:
מה הרעיון הכלול בדבריו והיכן מצאנוהו במקום אחר?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח]
כי תצא –
פרשת זכור
כ"ה י"ז–י"ט
בהזדמנויות שונות על המורה ללמד פרשת זכור.
מלבד בשבת פרשת תצא ובשבת זכור, הן עליו ללמדה אגב למוד פרשת בשלח וכן עליו לשוב אליה בלמדו שמואל א' ט"ו שהנו בלתי מובן לגמרי בלי הבנת פרשת זכור.
והן זו פרשה קשה ביותר,
כי מה מקומו של צו איום ונורא זה בתורה אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ואל ישמח המורה אם לא יקשו הלומדים קושיה זו ואם יקבלו פרשה זו מבלי לתמוה;
סימן רע הוא להם; וכל גדולי קדמונינו שאלו שאלה זו וחפשו תשובה, ולא היה הדבר פשוט בעיניהם כלל.
יש לפתוח בשאלה א, כדי לראות תחילה מה המעשה,
העובדה היאך הייתה ומול עובדה זו יש לקרא את פרשתנו. לשאלה א יש להזכיר מה שכבר הבאנו לא אחת בפרשיות חומש דברים בהשוואה למסופר בחומשים אחרים –
בייחוד במדבר –
כי משה רבנו ידבר ובמדבר כהיסטוריון וכאן כמוכיח וכמלמד תורה ומצוות.
מכאן גם תתבאר שאלה א2
(אך לשאלה זו יש להוסיף שאלה ג בגליון עקב תשי"ג).
לפני שיגשו הלומדים לשאלה ב ראוי לעיין ולהתעמק באותו מדרש רב חשיבות המובא בשמות רש"י י"ז
ט"ז
ד"ה
כי יד
על כס
יה.
כי
יד
על
כס
יה
– ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא,
ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו,
וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם,
שנאמר (תהלים ט ז)
האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א יא)
ועברתו שמרה נצח,
(תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה,
מהו אומר אחריו (תהלים ט ח)
וה'
לעולם ישב, הרי השם שלם,
(תהלים שם) כונן למשפט כסאו,
הרי כסאו שלם:
ומשם יתברר כי אין עמלק אשר את זכרו נצטווינו למחות מושג גזעי או סימן אתני,
(שהרי כבר "בא סנחריב ובלבל את האומות")
ואף לא רק אב טיפוס לשונאי ישראל (כי לא נצטווינו למחות זכר מצרים, להפך נאסר עלינו לתעב אותם!),
אף לא אב טיפוס של מי שמתקיף חלשים ומזנב נחשלים, אלא שהוא אויבו של ה'.
הוא המעכב היות "כסאו"
שלם ו"שמו"
שלם,
ורק כשימחה זכרו יוכל לבוא היום בו יהיה "ה'
אחד ושמו אחד".
ומכאן מעבר לדברי התנחומא שהובאו בשאלה ב,
אשר אף בהם יש להעמיק.
יש להזכיר לתלמידים את הפסוקים בפרשיות שמות,
וארא,
בא,
בהן מודגש שלא באו כל המכות והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אלא כדי להודיע כי לה'
ארץ ומלואה ולו לבדו הכח והממשלה, וברגע צאת ישראל ממצרים, מבית העבדים, אשר כמאמר חז"ל עוד מעולם לא יצאו משם עבד או שפחה לחפשי, ונתגלה לעולם כולו כי יש כוח מעל לאדירי עולם ומושליו, מעל לפרעה ורכבו ופרשיו, באותו רגע כאילו עמד כל העולם דום מפחד ה'
ומהדר גאונו כפי שמתואר בשירת הים:
שמות
ט"ו
י"ד:
שמעו
עמים
ירגזון,
חיל
אחז
יושבי
פלשת
וכו'.
ומתוך אותה עמידת דום, מתוך אותה תהייה והשתוממות, מתוך אותו פחד ורטט המתואר כאן בשירה,
אולי היו צועדים עמי העולם וכל האנושות צעד גדול קדימה להכרת האמת, הצדק לאמונה בא–ל אמונה ואין עוול; וזו העמידה סביב האמבטיה הרותחת,
אשר אין איש מעיז לקפוץ לתוכה, מסמלת את אותו הרטט לא בפני העם היוצא ממצרים אלא בפני אותו כוח המוציאם ועדיין אין יודעים לכנותו בשם.
עד…
שבא האחד וקפץ לתוכה, והורה דרך לאחרים.
מה האימה? מה הפחד? כי יצא עם מארץ מצרים?
וכי לא יצאו עמים רבים גוי מקרב גוי? ומי יוכיח כי הוצאו? כי לא בכוחם יצאו? וכעת נודדים הם במדבר –
המון פרוע עייף ויגע –
ולא לא נלחם בו לשלול שלל ולבז בז? ואם גם הוא הוכה, מה בכך, הן זוהי דרך המלחמות מאז ומתמיד כי יכה זה את זה ופעם ינצחו אלה ופעם יגברו אלה.
ובכן גז הקסם,
חלפה התדהמה, עברה יראת הכבוד,
חזר העולם לקדמותו,
לאליליו – לאלילי כספו לאלילי זהרו, לאמונתו בכוח האדם,
בכוח הזרוע ונתקלקלה ההזדמנות. מי קלקל? עמלק.
לכן מלחמה בו לה' מדור דור.
כן יש להבין את האמבטיה הרותחת אשר צנן אותה עמלק. וכך יש להבין את נקודה ה שבדברי המלבי"ם האומר את דברי המדרש בפחות עומק וביתר הרחבה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוןשית (תשל"א)
פרשת כי תצא – פרשת זכור
כ"ה
א.
שאלה כללית
השוה:
|
שמות ח' ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. י"ג ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. י"ד ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ט"ו ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ט"ז ויאמר כי יד על כס יה מלחמה בעמלק מדר דר. |
דברים י"ז זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. י"ח אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. י"ט והיה בהניח ה' מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה' נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח |
1.
הסבר את ההבדלים החשובים בין שני המקומות מתוך אופים השונה של שני הספרים.
למה מובא אופן מלחמתו של עמלק (י"ח)
בספר דברים ולא בשמות?
2. למה מובא חלקו של יהושע במלחמה בשמות ולא בדברים?
3. מהי הסתירה שבין סוף פ'
י"ד בשמות לבין סוף פ'
י"ט בפרשתנו, ומהי הדרך לישבה?
4.**
הידועים לך עוד שני פסוקים בתורה העומדים ביחס כזה כפי שאנו רואים אותם ב"תמחה"
– "מחה אמחה".
ב.
כה,
י"ח.
אשר קרך בדרך
ספרי
כי תצא
קס"ז:
"אשר
קרך בדרך"
– אין "קרך"
אלא נזדמן לך.
תנחומא
כי תצא
ט':
… ורבנן אמרי "קרך"
– היקרך לפני אחרים.
אמר ר' נחוניא:
משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת, שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אע"פ שנכוה, הקירה (=צננה)
לפני אחרים. אף כאן: כיון שיצאו ישראל ממצרים הקבה"ו קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו,
נפל פחדן על כל האומות,
שנאמר (שמות ט"ו)
"אז נבהלו אלופי אדום…"
כיון שבא עמלק ונזדווג להם,
אע"פ שנטל את שלו מתחת ידם, הקירו לפני אומות העולם.
רש"י:
ד"ה
אשר קרך:
לשון מקרה
ד"א:
לשון קור וחום,
צננך והפשירך מרתיחתך,
שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת,
שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ לתוכה, אע"פ שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים.
ראב"ע:
ד"ה
אשר קרך:
מגזרת (בראשית מ"ב כ"ט)
"כל הקורות אותם".
מלבי"ם
… שעמלק לא היתה לו שום סבה מהסבות,
שבעבורה ילחמו עם בעם, ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיה לאחת מהסבות הבאות וכלם לא היו פה:
שילחם על ארץ לכבשו להרחיב את גבולו,
וזה היה בדרך,
כי לא היו אז בארץ נושבת.
אם יקרב אל גבול ארצו שהוא ירא פן יירש את ארצו כמלחמת סיחון ועוג, וזה היה בצאתם ממצרים.
אם עשו מלחמה והתגרו בו,
אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה ולא שום ריב ביניכם.
להראות כוחו וגבורתו ואז ילחם פנים אל פנים, והוא ויזנב בך כל הנחשלים ואתה עיף ויגע.
בעבור הדת, שחושב שימצא חן בעיני אלוהיו אם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו,
אבל הוא ולא ירא אלוהים.
ורק הסבה העצמית למלחמה זו היתה הכפירה באלוהים, כי אז "שמעו עמים ירגזון,
חיל אחז…" וכל העמים האמינו בנפלאות אשר עשה ה'
בים ובמצרים והוא הקשיח לבו מיראת ה'
ויאמר "לא הוא"! ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין יכולת ביד ה'
להושיעם מידו ושכל הנסים הם מעשי להט וחכמת משה,
ולפי זה היה עיקר מלחמתו נגד ה'.
1.
בכמה דרכים מתפרשת המלה "קרך"
(הן במובן הדקדוקי והן בהוראה)?
(סדר את המפרשים הנ"ל לקבוצות).
2.
בהתאם לפירוש "קרך"
שונות הן האשמות נגד עמלק,
אלו הן?
3.
כיצד עבד רש"י את לשון התנחומא, מה השמיט, מה שנה ולמה?
4. למה לא הסתפק רש"י באחד משני פרושיו – למה הביא את שניהם?
(לפי הכלל שאין רש"י מביא שתי תשובות אלא אם כן לא נחה דעתו באחת מהן).
5. במה שונה המלבי"ם מרש"י ובמה הוא מסכים עמו?
6. במה סוטה המלבי"ם מן הפשט בפרושו ל"ולא ירא אלוהים"?
תשובות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים ושתים (תשכ"ג)
תצוה –פרשת זכור
דברים:
כה,
יז–יט
א.
שאלות כלליות
1.
בנו
יעקב
בפירושו
לשמות
מביא להסברת גודל חטאו של עמלק את הפסוקים הבאים:
(עמ'
489-490 באנגלית)
מלכ"א
ב,
ו: ועשית
כחכמתך
ולא
תורד
שיבתו
בשלום
שאול:
דברים
כג,
ד
:
לא
יבוא
עמוני
ומואבי
בקהל
ה'
גם
דור
עשירי
לא
יבוא
להם
בקהל
ה'
עד
עולם:
דברים
כד,ק
ט:
זכור
את
אשר
עשה
ה'
אלקיך
למרים
בדרך
בצאתכם
ממצרים:
הסבר מה יש בפסוקים אלה כדי להסביר את גודל אשמתו של עמלק?
2.
בנו
יעקב
(שם
עמ'
491)
מפנה תשומת לב לכך שנקראו עמי כנען ושכני ישראל בשם אויבי ישראל ולא נקרא כן עמלק.
השווה:
דברים
כה,
יט: "והיה
בהניח
ה'
אלקיך
לך
מכל
אויביך
מסביב…"
שמו"א
יד,
מז: "ושאול
לכד
המלוכה
על
ישראל
וילחם
סביב
בכל
אויביו
במואב
ובבני
עמון
ובאדום
ובמלכי
צובה
ובפלשתים…"
לעומת:
שמו"א
טו,
ג:
"עתה
לך
והכיתה
את
עמלק…"
התוכל להסביר למה לא כונה עמלק בשם "אויבך"?
3.
בנו
יעקב
(שם
עמ'
491)
רואה בסיפור הנער המצרי (שמואל–א ל, יא–טו)
ובסיפור הנער העמלקי (שמואל–ב א, ו–טז)
עדויות לאופיו של "עמלק"
המזנב את כל הנחשלים.
הסבר במה מעידים שני הסיפורים על כך.
4.
לפי
בנו
יעקב
(שם,
491)
נהפך שמו של עמלק משם עם לסמל של כח הרשע ואכזריות בעולם, והוא רואה בדברי המרגלים (במדבר יג, כט):
"עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים…")
הוכחה לכך.
**
היכן ובמה היא ההוכחה?
ב.
דברים כה, יח:
אשר
קרך
בדרך
…
ספרי
פרשת
כי
תצא
פיסקא
רצו:
"אשר
קרך
בדרך" –
אין "קרך"
אלא נזדמן לך.
מדרש
תנחומא
כי
תצא
סימן
ט:
ורבנן אמרי, קָרְךָ,
הֵקֶרְךָ לפני אחרים.
אמר רבי חוניא,
משל למה הדבר דומה. לאמבטי רותחת, שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שניכווה, הֵקֵירָהּ לפני אחרים.
אף כאן כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקדוש ברוך הוא קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו.
נפל פחדן על כל האומות,
שנאמר:
אז נבהלו אלופי אדום וגו'
(שם טו טו).
כיון שבא עמלק ונזדווג להם,
אף על פי שנטל את שלו מתחת ידן, הֵקֵירָן לפני אומות העולם.
רש"י
דברים
כה, יח:
אשר
קרך
בדרך, לשון מקרה, דבר אחר, לשון קור וחום,
צננך והפשירך מרתיחתך,
שהיו כל האומות יראים להילחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת,
שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה,
אף על פי שניכווה, הקירה (אותה)
בפני אחרים.
אבן
עזרא
דברים
כה, יח:
אשר
קרך, מגזרת "כל הקורות אותם"
(בראשית מב, כט).
מלבי"ם:
… שעמלק לא היתה לו שום סיבה מן הסיבות, שבעבורה ילחמו עם בעם, ממלכה בממלכה, שכל עורכי מלחמות יהיה לאחת מהסיבות הבאות וכולם לא היו פה.
א.
שילחם אל ארץ לכבשה להרחיב את גבולו,
וזה היה בדרך,
כי לא היו אז בארץ נושבת.
ב.
אם יקרב אל גבול ארצו שהוא ירא פן יירש את ארצו כמלחמת סיחון ועוג, וזה היה בצאתכם ממצרים.
ג.
אם עשו עמו מלחמה והתגרו בו, אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה ולא שום ריב ביניכם.
ד.
להראות כוחו וגבורתו ואז ילחם פנים אל פנים, והוא יזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע.
ה.
בעבור הדת, שחושב שימצא חן בעיני אלוהיו עם יכחיד עם הבלתי מאמינים בו,
אבל הוא ולא ירא אלוהים ורק הסיבה העצמית למלחמה זו היתה הכפירה האלוקים,
כי אז "שמעו עמים ירגזון חיל אחז…"
וכל העמים האמינו בנפלאות אשר עשה ה'
בים ובמצרים והוא הקשיח ליבו מיראת ה'
ויאמר:
"לא הוא!" ורצה להראות לכל יושבי תבל שאין יכולת ביד ה'
להושיעם מידו ושכל הנסים הם מעשי להט וחכמת משה,
ולפי זה היה עיקר מלחמתו נגד ה'.
1.
בכמה דרכים מתפרשת המילה "קרך"
לפי הדעות הנ"ל (סדר את המפרשים לפי קבוצות)?
2.
בהתאם לפירוש "קרך"
שונות הן האשמות נגד עמלק,
אלו הן?
3.
כיצד עיבד רש"י את לשון התנחומא,
מה השמיט,
מה שינה,
ולמה?
4.
למה לא הסתפק רש"י באחד משני פירושיו –
למה הביא את שניהם?
5.
במה שונה המלבי"ם מרש"י ובמה הוא מסכים עמו?
6.
במה סוטה המלבי"ם מן הפשט בפירושו ל"ירא אלוקים"?
ג.
דברים כה, יח:
…
ויזנב
בך
כל
הנחשלים
אחריך
ואתה
עייף
ויגע
ולא
ירא
אלקים:
ספרי
פרשת
כי
תצא
פיסקא
רצו
ויזנב
בך
כל
הנחשלים
אחריך
– מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמשכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי הענן ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים.
מכילתא
פרשת
בשלח
מסכת
דעמלק
פרשה
א:
אחרים אומרים:" ולא ירא אלקים"
אלו ישראל שלא היו בידם מצוות.
רש"י
כה, יח:
ואתה
עייף
ויגע, עייף בצמא דכתיב (שמות יז) ויצמא שם העם למים וכתיב אחריו ויבא עמלק.
ויגע:
בדרך.
ולא
ירא: עמלק אלקים מלהרע לך.
אור
החיים
דברים
כה, יח:
ואתה
עייף
ויגע: עייף עדיין משעבוד מצרים, ויגע מטורח הדרך,
ואומרו:
"ולא
ירא
אלהים",
פירוש:
ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עייפות ויגיעות, על דרך אומרו (ישעיה לג, יד)
פחדו בציון חטאים,
אבל לו היו צדיקים לא יפחדו ולא ייראו במלחמתו.
והעיר הכתוב בטעמים שמשניאים אותו בלבנו, כי הצר לישראל צרה גדולה,
שבא עליהם כאשר ידאה הנשר בלא ידיעה,
כמו שרמז גם כן במאמר קרך, והם יגעים ועייפים,
ודבר המעמיד הכח ביכולת הנעלם אין עמם,
מה שלא היה כן בשאר כל המלחמות,
שמלבד שלא ייעפו ולא ייגעו במלחמות, עוד להם כולם צדיקים יראי אלהים נמוכי לב.
1.
הסבר מהו הקושי התחבירי בפסוקנו?
*2.
למה נמנע רש"י מללכת אחר דעת הספרי וה"יש אומרים"
במכילתא?
3.
מה רצה בעל אור החיים להוכיח בפסוק מישעיהו?
4.
הסבר את דבריו המסומנים –
המודגשים.
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
תצוה – פרשת זכור
דברים כה, יז – יט
בהזדמנויות שונות על המורה ללמד פרשת זכור.
מלבד בשבת פרשת כי–תצא ובשבת זכור,
הן עליו ללמדה אגב לימוד פרשת בשלח וכן עליו לשוב ללמדה בלמדו שמואל–א טו שהינו בלתי מובן לגמרי בלי הבנת פרשת זכור.
אפתח במה שכתבתי למורה בעלון ההדרכה לשנת תשי"ט פרשת זכור.
הבא ללמד פרשת זכור אל יסתפק בפתרונות קלים המצדיקים את מצוות "מחה תמחה"
ובוודאי אין לתרגם מצווה זו ללשון חילונית של "צו ההיסטוריה",
או לפרזיולוגיה זולה כמו "הגשמת החזון דורשת יצירת המציאות,
קיום הרעיון הנצחי האוניברסלי דורש ראשית כל את הקיום הפיסי של האומה הנושאת את הרעיון הזה".
או משפטים כגון "דורות על דורות משך אלפים בשנים חינכו יהודים יראי שמים את ילדיהם על ברכי התנ"ך,
אך משחק הגורל רצה שדווקא צעיר יהודי בישראל המתחדשת ימצא בו "בעיות חינוכיות מסובכות"
(דעות ז,
עמ'
– 58). הם אינם דרך ללימוד רציני של פרקים קשים בתנ"ך מסוג זה הכוללים לא "בעיות חינוכיות מסובכות"
במרכאות אלא בעיות חינוכיות ומוסריות בלי כל מרכאות.
וכל פרשנינו הגדולים החל מחז"ל ועד לאחרונים התלבטו מאד בכך,
כיצד התורה אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"
תצווה במקרים מסוימים צווים נוראים ואיומים.
כל מורה אשר ינסה לסתום פי תלמידו המקשה,
המתלבט,
המתקומם בטענה,
כי "דורות על דורות במשך אלפים בשנים"
למדו ולימדו פרקים אלה ולא התקשו "ורק אתה מקשה קושיות"
מוציא דיבה על דורות אבותינו,
על פרשנינו הגדולים ויוצר רושם מוטעה לגמרי כאילו תהום פעורה בין כל דורות לומדי המקרא אשר כביכול לא חלו ולא הרגישו ולא שאלו ולא הקשו ובין דורנו המתקשה.
ודווקא לימוד הפרשנים הגדולים שבכל הדורות הוא תריס בפני סכנה של טעות זו,
שהרי לימוד זה מראה ששאלותינו ולבטינו וקשיינו היו שאלותיהם ולבטיהם וקשייהם.
אין למורה להרשות לתלמידיו לעבור בקלות על המוראות ועל האימים שבפרשת זכור ושבהפטרת שבת זו,
ואין להרשות להם להגיד על דברים אלה ב"סדר גמור"
החביב על הרבה תלמידים היום.
הפסוק (דברים ד,
כד)
"כי ה'
א–לוהיך אש אוכלה"
איננו הסבר למצוות בלתי מובנות אלא מזכיר לנו את חוסר יכולת הבנתנו.
גם יש להתנגד לכל מיני אנלוגיות מוטעות ופסולות (על דרך של אקטואליזציה זולה),
שהרי כבר אמרו חז"ל "שבא סנחריב ובלבל את האומות"
ואין עמלק כמשמעו קיים היום.
אך יחד עם זה יש לומר שחד פעמיותה של מצווה זו מקילה את חומרת הקושיה –
אך עדיין אינה פותרת אותה.
בשאלה א עסקנו תחילה במעשה עמלק עצמו,
כדי להכיר מה הייתה רשעתו.
בנו יעקב בפירושו המפורט והמדויק מאד לספר שמות –
הנמצא עד היום בכתב יד*
– עוסק באריכות ביישוב הקושיה הידועה:
במה שונה עמלק מכל שונאי ישראל,
ממצרים,
מאדום,
מפלישתים,
מאשור ומבבל,
אשר לא נצטווינו עליהם ב"מחה תמחה"
(ובמצרים ובאדום אף הוזהרנו ב"לא תתעב").
לפני שיגשו הלומדים לשאלה ב ראוי לעיין ולהתעמק באותו מדרש רב חשיבות המובא ברש"י לשמות יז,
טז ד"ה "כי יד על כס י–ה"
ומשם יתברר כי אין עמלק אשר זכרו נצטווינו למחות מושג גזעי או סימן אתני (שהרי כבר "בא סנחריב ובלבל את האומות")
ואף לא רק אב טיפוס לשונאי ישראל (כי לא נצטווינו למחות זכר מצרים,
להפך,
נאסר עלינו לתעב אותם!)אף לא אב טיפוס של מי שמתקיף חלשים ומזנב נחשלים,
אלא שהוא אויבו של ה'.
הוא המעכב היות "כיסאו שלם"
ו"שמו שלם",
ורק כשימחה זכרו יוכל לבוא היום בו יהיה "ה'
אחד ושמו אחד".
ומכאן יש מעבר לדברי התנחומא שהובאו בשאלה ב,
אשר אף בהם יש להעמיק.
יש להזכיר לתלמידים את הפסוקים בפרשיות שמות,
וארא,
בא,
בהן מודגש שלא באו כל המכות והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אלא כדי להודיע כי "לה'
הארץ ומלואה"
ולו בלבד הכח והממשלה,
וברגע צאת ישראל ממצרים,
מבית עבדים,
אשר כמאמר חז"ל:
מעולם לא יצאו משם עבד ושפחה לחפשי,
ונתגלה לעולם כולו כי יש כוח מעל לאדירי עולם ומושליו,
מעל לפרעה ורכבו ופרשיו,
באותו רגע כאילו עמד כל העולם דום מפחד ה'
ומהדר גאונו כפי שמתואר בשירת הים:
(שמות טו,
יד):
שמעו עמים ירגזון,
חיל אחז יושבי פלשת וכו'
וכו'
.
ומתוך אותה עמידת דום,
מתוך אותה תהייה והשתוממות,
מתוך אותו פחד ורטט המתואר כאן בשירה,
אולי היו צועדים עמי העולם וכל האנושות צעד גדול קדימה והכרת האמת והצדק,
לאמונה בא–ל אמונה ואין עוול;
וזו העמידה סביב האמבטיה הרותחת,
אשר אין איש מעז לקפוץ לתוכה,
מסמלת אותו הרטט לא בפני העם היוצא ממצרים אלא בפני אותו כוח המוציאם ועדיין אין יודעים לכנותו בשם.
עד…
שבא האחד וקפץ לתוכה,
והורה דרך לאחרים.
מה האימה?
מה הפחד?
כי יצא עם ממצרים?
וכי לא יצאו עמים רבים גוי מקרב גוי?
ומי יוכיח כי הוצאו?
כי לא בכוחם יצאו?
וכעת נודדים הם במדבר –
המון פרוע עייף ויגע –
ולמה לא נילחם בו לשלול שלל ולבוז בז?
ואם גם הוא לא הוכה,
מה בכך,
הן זוהי דרך המלחמות מאז ומתמיד כי יכה זה את זה ופעם ינצחו אלה ופעם יגברו אלה.
ובכן גז הקסם,
חלפה התדהמה,
עברה יראת הכבוד,
חזר העולם לקדמותו,
לאליליו –
לאלילי כספו לאלילי זהבו,
לאמונתו בכוח האדם,
בכוח הזרוע,
ונתקלקלה ההזמנות,
מי קלקל?
עמלק.
לכן מלחמה בו לה'
מדור דור.
כן יש להבין את האמבטיה הרותחת אשר צינן אותה עמלק.
וכן יש להבין את נקודה ה שבדברי המלבי"ם האומר את דברי המדרש בפחות עומק וביתר הרחבה.
לשאלה ג יש לזכור תופעה תחבירית נפוצה במקרא.
יתכן והנושא יתחלף באמצע המשפט מבלי שייזכר בו,
ויתכן שכמה נשואים ישתייכו לנושא אחד וכמה מהם לנושא שני שאינו סמוך לנושא אלא רחוק ממנו.
ויתכן שגם ההקשר לא יעיד באופן חד משמעותי מי הוא הנושא לנשואים אלה.
הדוגמה המפורסמת ביותר לתופעה זו אשר רבו חילוקי הדעות בפענוחה היא בראשית לז,
כח "ויעברו
אנשים
מדינים
סוחרים
וימשכו
ויעלו
את
יוסף
מן
הבור
וימכרו
את
יוסף
לישמעאלים".
כידוע קיימת מחלוקת בין רש"י (וכל ההולכים בשאלה זו אחריו)
לבין הרשב"ם וההולכים אחריו אם המדיינים (הנושא לנשוא "ויעברו")
הם גם המושכים ומעלים את יוסף ומוכרים אותו או אם מתחלף הנושא ועובר ל"אחים"
המוזכרים בסוף הפסוק הקודם (כז:
וישמעו אחיו).
ועיין גיליון וישב תש"ו.
כן יש חילוקי דעות בין רש"י ורמב"ן בשאלה מי הנושא במחצית השנייה של פסוק בראשית טו,
ו ועיין גיליון לך לך תשי"ז,
וכן עיין ברש"י ורמב"ן לבראשית מו פסוק כט ועיין גיליון ויגש תשי"ח.
שאלה מסוג זה מתעוררת גם בהפטרה לפרשת זכור ועיין גיליון ויקרא תשכ"ב.
אלא שבמקומנו קל יותר להחליט מהו פשוטו של מקרא מאשר בכל המקומות הנ"ל.
* עתה כבר הודפס.