גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת כי תבוא
פרק כ"ח
א.
שאלה
בתוכן הברכות והקללות ובסדר שבהן נמצאת גם הקבלה, אי–הקבלה,
נסה לבאר ולנמק את אי–ההקבלה שבהן:
|
והקללות |
הברכות |
|
ט"ז (בתוכן!) י"ז – י"ח (בסדר!) כ' |
א – ב ד – ה ז – ח |
(שים לב: בשאלה 1. יש לעמוד על כמה הבדלים:
שנוי,
יתר,
חסר).
רמב"ן
לויקרא
כ"ו
ט"ז
ד"ה
וטעם ואף
אני אעשה
זאת
לכם… ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו.
שכן תראה בתוכחות,
שאמר ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם,
ואמר להפרכם את בריתי, והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק לא) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם,
יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב,
וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד). ואמר בגלות (פסוקים לד לה)
אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות,
וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי"ב לו כא)
למלאת דבר ה'
בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב:
והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו,
שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם,
ויוסיף אהבתם כקדם,
ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל,
שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל,
ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס.
וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו,
רק שיתודו עונם ועון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו'
למלכינו לשרינו ולאבותינו,
וכתיב (שם שם טז)
כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה,
וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה – יא),
ועזרא אמר (שם ט לד)
מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך,
הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו:
אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה,
רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל,
אבל אמר, (דברים כח טו)
והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו.
אמר,
כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט ב)
שבית ראשון מפני מה חרב,
מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים,
בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב,
מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם.
ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן,
שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא ב):
ואמר בקללות (דברים כח מט)
ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד,
ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו),
גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט),
מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת,
כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כענין שנאמר (מ"ב יח כו)
דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו. וכן והפיצך ה'
בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד),
הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו.
ואמר (שם פסוק סח)
והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה,
שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא),
איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ,
ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה,
אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם.
וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה'
בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח),
היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו,
ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים:
ועוד ראיה שאמר (שם כח לו)
יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך,
כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית,
ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים",
רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה,
אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת,
כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא א). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה…
1. מה בין קללות שבפרשת בחקותי לקללות שבפרשתנו לפי דעתו!
2. מה הן הוכחותיו?
ב.
רמב"ן מב
ד"ה
הצלצל… ודע,
כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן.
אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ,
כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים,
והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם:
ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו',
ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה,
שהוא הגלות, ועל דעתי גם זה מרמיזותיו,
אמר יולך ה'
אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת,
על לכת אגריפס המלך לרומי.
גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס,
והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים,
והיו למשל ולשנינה בכל העמים,
שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו':
ואמר ישא ה'
עליך גוי מרחוק (פסוק מט), כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות,
והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה,
והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם.
וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה,
ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו':
והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד.
והנכון,
שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני,
כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי, על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות, שהיה זה כאשר כלו להוציאם מן הארץ.
ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה),
ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון. אם כן, הזכיר מצרים דרך תוכחות:
אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו,
כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד)
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה'
אלהיהם.
וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז)…
מה הקושי בסדר התוכחות בפרשתנו שברצונו לתרצו וכיצד הוא מתרצו?
השוה
את סוף
דבריו
הנ"ל
אבל אחרי
היותנו
בגלות, עד
כי אני
ה' אלוקיכם
לדברי
אברבנאל:
אברבנאל:
ואם היות שכתב הרמב"ם אחרי היותנו בגלות לא נתקללו מעשי ידינו וכו'.
אינו כן חוץ מכבוד תורתה טעם היות שבגלות פעמים רבות מצאנו מנוח לכף רגלינו בעמל ידינו ובסחורה,
הנה בעבודת האדמה אשר בה יברך הגבר בהיותנו בגלות תמיד נתקללה ארצנו, עד אשר מפני זה נמנעו היהודים מכל עבודת האדמה בכל מקום אשר דרכה כף רגליהם וכל שכן בארץ הנבחרת שמיום קדם,
עד שמפני זה יעד הנביא יחזקאל (ל"ז)
לימות המשיח: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל".
לכן אומר כאן שאחרי החרבן גם שיהיו כשאר העמים בעבדם עץ ואבן לא יהיה כחם בעבודת האדמה,
כי לא יתברכו בה כמהם.
וכאמר הנביא (הושע ט'): "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים, כי זנית מעל אלוקיך… גרן ויקב לא ירעם…"
מתוך דברי שניהם נובע הבדל רב בהערכת חיי הגלות.
מהו ההבדל הזה?
ד.
1. רש"י
כח, ו'
ברוך
אתה
בבאך
וברוך
אתה
בצאתך
– שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם:
מה ראה רש"י להביא דרכי המדרש המוצא את הפסוק מידי פשוטו?
2. רש"י
ז'
ובשבעה
דרכים
ינוסו
לפניך
– כן דרך הנבהלים לברוח מתפזרין לכל צד:
הבא עדים מן הכתובים לשמוש זה של המלה "שבעה"!
3. ראב"ע
ה'
טנאך מקום הלחם,
והוא מוקדם ומאוחר עם משארותיך,
או מקום שיושם שם הקמח:
מה פרוש "הוא מוקדם ומאוחר עם משארותיך"?
4. ראב"ע
ט'
וטעם
יקימך
– יעמידך.
מה קשה לו?
5. ראב"ע
כ"ב
ובחרב
– מגזרת חורב.
מה מכריחו לפרש כך בנגוד לרש"י?
6. ראב"ע
כ"ו
ואין
מחריד
– לעוף ולבהמה:
מה קשה לו?
7. ראב"ע
ל"ב
וכלות
– כמו נכספה וגם כלתה (תה'
פד,
ג),
ותכל דוד (ש"ב יג, לט).
ואינו חסר נפש כאשר פי'
חסר הדעת, כי ותכל (שם)
– פועל יוצא, ולא נזכר הפועל,
כמו אשר ילדה אותה (במד'
כו,
נט):
כיצד הוא מפרש שמואל ב'
י"ג ל"ט?
ה.
כח,
כ"ט.
והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה.
1. האם יש להבין פסוק זה כמשמעו או במובן משאל?
2.
(השוה
דברי
הגמרא
מגילה
כ"ד
ע"א:
אמר ר' יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה"
– וכי מה איכפת ליה לעור בין אפלה לאורה? עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא ואבוקה בידו.
אמרתי לו: בני אבוקה זו למה לך?
אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים.)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת כי תבוא
כ"ח
א.*
מה בין קללות כי תבוא לקללות בחוקותי לדעת:
הרמב"ן
ויקרא
כ"ו
ט"ז
ד"ה
וטעם ואף
אני אעשה
זאת
לכם… ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו.
שכן תראה בתוכחות,
שאמר ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם,
ואמר להפרכם את בריתי, והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות. והוא שאמר (פסוק לא) והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם,
יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא. והעונשים עליהם, חרב וחיה רעה ודבר ורעב,
וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו (לב כד). ואמר בגלות (פסוקים לד לה)
אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה, שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות,
וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דהי"ב לו כא)
למלאת דבר ה'
בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה. כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב:
והסתכל עוד בענין הגאולה ממנו,
שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות, ובזכירת הארץ (פסוק מב), לא שימחול עונם ויסלח חטאתם,
ויוסיף אהבתם כקדם,
ולא שיאסוף את נדחיהם. כי היה כן בעלותם מבבל,
שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוים עמהם מעט, ומקצת השבטים אשר גלו לבבל,
ושבו בדלות, בעבדות מלכי פרס.
וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה לפניו,
רק שיתודו עונם ועון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן כמו שהתודה דניאל (דניאל ט ה ח) חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וסור ממצותיך וגו'
למלכינו לשרינו ולאבותינו,
וכתיב (שם שם טז)
כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה,
וכן נחמיה התודה (נחמיה א ה – יא),
ועזרא אמר (שם ט לד)
מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך,
הרי כי כולם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם. וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו:
אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה,
רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל,
אבל אמר, (דברים כח טו)
והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו.
אמר,
כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט ב)
שבית ראשון מפני מה חרב,
מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים,
בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב,
מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם.
ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן,
שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא ב):
ואמר בקללות (דברים כח מט)
ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד,
ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו),
גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט),
מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת,
כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כענין שנאמר (מ"ב יח כו)
דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו. וכן והפיצך ה'
בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד),
הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו.
ואמר (שם פסוק סח)
והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה,
שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא),
איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ,
ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה,
אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם.
וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה'
בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח),
היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו,
ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים:
ועוד ראיה שאמר (שם כח לו)
יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך,
כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי ועל הליכתו שם נחרב הבית,
ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים",
רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה,
אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת,
כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא א). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה:
והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם.
אמר (דברים ל א)
והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה)
והטיבך והרבך מאבותיך,
שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל,
לא לששית העם.
ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז)
ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך,
ומה הן ההוכחות שהרמב"ן מביא לדעתו?
ב.
** השוה בפרקנו
פ'
ב':
ובאו
עליך
כל
הברכות
כי
תשמע…
פ'
מ"ה:
ובאו
עליך
כל
הקללות
כי
לא
שמעת…
ועיין:
רש"י י"א כ"ז
את
הברכה
– על מנת אשר תשמעו:
התוכל להסביר את סבת השנוי בזמנים בין הברכה ובין הקללה?
ג.
כח,
ב'
ובאו עליך כל הברכות… כי תשמע…
הכתב
והקבלה:
טעם "כי"
כמלת "אשר"
(דאסס)
שהמשפט הקודם סבה למשפט הבא,
כמו (שמות ג') מי אנכי כי אלך… ויודיע בזה התכלית המכוון בברכות האלה, שעל ידיהם תהיה דעתכם פנויה לשמר התורה,
כי בזמן שאדם חולה או רעב או כדומה אין דעתו פנויה להתעסק ומצוות כראוי, לכן יבטיח שכאשר יעשו המצוות,
יוסרו הדברים המונעים אותו מלעשותם וישפיע עלינו כל הטובות המחזיקות ידינו לעשות התורה.
(כי אין טוב כל הברכות סוף מתן שכרן של מצוות, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (אין שכר מצוה בעוה"ז),
ואבל הן סבות גורמות לחיי עד.
(להבנת דבריו עיין בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק מובאים בגליון בחוקותי תש"ו).
רמב"ם
הקדמה
לפרק
חלק:
אמנם הייעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה,
עניינם הוא מה שאספר לך,
והוא זה: כי הוא אומר לך: אם תעשה המצוות האלה, אסייע לך על עשייתם ועל השלמות בהם,
ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם,
לפי שהאדם אי אפשר לו לעשות המצוות לא כשהוא חולה ורעב או צמא,
ולא בשעת מלחמה או מצור.
לכן יעד, שיסורו כל אלה העניינים ושיהיו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא.
הנה,
כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כולם.
וכמו כן: אם עברו על התורה, יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כולם,
עד שלא יוכלו לעשות מצווה,
וכמו שנאמר: (דברים כח, מז)
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך…"
– וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאילו הוא אומר לך:
אם עשית קצת מצוות מאהבה והשתדלות, אעזרך לעשות כולם,
ואסיר מעליך המעיקים והמונעים; ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מעשותם כולם, עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעולם הבא.
וזהו עניין אמרם ז"ל:
שכר מצווה –
מצווה.
1. מה הקושי בפסוקנו המתורץ בדבריו?
2. במה הוא נוטה מדרך הפשט?
3. איך אפשר לתרץ את הקושי בדרך הפשט?
ד.
כח,
ט'
רמב"ן:
יקימך
ה' לו
לעם קדוש
כאשר
נשבע לך
– יקרא שבועה, הברית אשר כרת עמהם בהר סיני על כל הדברים האלו, כי שם נאמר (שמות יט ו)
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.
או שהברית אשר כרת עם אברהם (בראשית יז ז)
להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך,
יכלול זה. וכן אמר (להלן כט יב),
למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב,
כי לכולם בא בברית:
1. מה קשה לו?
2. מה היא מעלת כל אחד משני פרושיו?
ה.
כח,
י"ג
רמב"ן:
וטעם
לראש ולא
לזנב –
ביאורו,
לראש לכל העמים ולא לזנב לאחד מכל הגוים, כי יתכן שיהיה לראש על עמים רבים וזנב לעם אחד נכבד ממנו. והנכון,
שיתנך לראש, מעתה,
ולא לזנב, עד עולם באחד מכל העתים.
וכן רק למעלה – תמיד,
ולא תהיה למטה – לעולם:
1. מה קשה לו?
2.
מדוע אינו מסתפק בפרושו הראשון?
3.
התוכל לתרץ קושי זה בדרך הפשט באופן אחר?
עיין גליון מקץ תש"ו שאלה ה 2!
ו.
כח,
י"ד
ולא תסור מכל הדברים… ימין ושמאל ללכת אחרי אלוהים אחרים… לעבדם
רלב"ג:
הודיענו שהנטיה מעוטה שייטו מדרכי התורה תביא לעבוד ע"ז,
ולזה ראוי שיזהר האדם שלא לפרץ גדר מזאת התורה דבר.
1.
היכן מצאנו בפסוקנו רמז לרעיון זה?
2.**
הידועים לך עוד מקומות בתורה שנאמר או נרמז בהם רעיון זה?
ז.
כח,
כ*
ישלח ה' בך את המארה
עיין:
רש"י
בראשית
ח' ח'
וישלח
– אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח,
שלחה ללכת לדרכה,
ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:
בראשית מ"ב י"ד
הוא
אשר
דברתי
– הדבר אשר דברתי שאתם מרגלים הוא האמת והנכון, זהו לפי פשוטו.
ומדרשו אמר להם ואלו מצאתם אותו ויפסקו עליכם ממון הרבה תפדוהו.
אמרו לו הן.
אמר להם ואם יאמרו לכם שלא יחזירוהו בשום ממון מה תעשו.
אמרו לו לכך באנו, להרוג או ליהרג,
אמר להם הוא אשר דברתי אליכם להרוג בני העיר באתם, מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם:
הסבר לפי דברי רש"י אלה, למה לא נאמר בפסוקנו ישלח (בחיריק היו"ד)
ה'
בך בקל ולמה נאמר ישלח בפעל.
ועיין גליון חקת תש"ג שאלה ב!
ח.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה ראה צרך לפרש מלה זו כאן והלא המלה ידועה? |
כ"ב
|
|
לשם מה מביא רש"י כאן את ה"א? למה הוסיף עוד "כלומר" (עיין רש"י תהילים ל"א י"ג ד"ה ככלי אובד) |
** כ"ב
|
|
מה קשה לו? היכן מצינו בתורה סמך לפרושו זה? |
*** כ"ט
|
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת כי תבוא
כ"ח
א.
השוה את סגנון הכתוב בברכות ובקללות:
|
קללות |
ברכות |
|
ט"ו. לשמור לעשות את כל מצותיו וחקתיו מ"ה. כי לא שמעת בקול ה'… י"ח. שגר אלפיך ועשתרות צאנך י"ז. |
א'. לשמור לעשות את כל מצוותיו ב'. כי תשמע בקול ה'. ד'. שגר אלפיך ועשתרות צאנך ה'. |
1.
הסבר למה לא נאמר גם אצל הברכות "חקותי"?
2. (א)
מה סבת הפיכת העתיד שבברכות לעבר בקללו?
(ב)
השוה לשאלה זו גליון ראה תש"י שאלה ב'.
לפי איזו משלש הדעות שם מתבאר השוני שבין "תשמע"
"ושמעת"
כאן?
3. מה סבת השנוי בסדר בו מובאות הברכות והקללות?
ענה לשאלה זו ע"פ המדרשים המובאים בגליון תזריע מצורע תש"י שאלה א'.
ב.
כח,
ב'.
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע…
מלבי"ם:
… ולא יעלה במחשבתך אם כל היום תהגה רק ביראת ה' תהגה רק ביראת ה' ולא יספיק לך לעסוק בעניני עצמך רק בהכרחיות בבית ובשדה (ולא במותרות) ואם כן איך יהיו עניניך נגד הגויים אש סביבותיכם,
הם יחשבו עליך רעה ואתה לא תדע.
לזה אמר: "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה'", אף שתהיה עסוק כל הימים לשמוע את קול ה',
עם כל זה יתקיימו בך הברכות ע"י שהם ירדפוך וישיגוך.
הכתב
והקבלה:
טעם "כי"
במלת "אשר"
(דאסס)
שהמשפט הקודם סבה למשפט הבא,
כמו (שמות ג') מי אנכי כי אלך… ויודיע בזה התכלית המכוון בברכות האלה, שעל ידיהם תהיה דעתכם פנויה לשמר התורה,
כי בזמן שאדם חולה או רעב או כדומה אין דעתו פנויה להתעסק ומצוות כראוי, לכן יבטיח שכאשר יעשו המצוות,
יוסרו הדברים המונעים אותו מלעשותם וישפיע עלינו כל הטובות המחזיקות ידינו לעשות התורה.
(כי אין טוב כל הברכות סוף מתן שכרן של מצוות, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (אין שכר מצוה בעוה"ז),
אבל הן סבות גורמות לחיי עד.
(להבנת
דבריו
עיין
בדברי
הרמב"ם
בהקדמתו לפרק חלק מובאים בגליון בחוקותי תש"ו).
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצו שניהם לתרץ?
רמב"ם
הקדמה
לפרק
חלק:
אמנם הייעודים הטובים והנקמות הרעות הכתובות בתורה,
עניינם הוא מה שאספר לך,
והוא זה: כי הוא אומר לך: אם תעשה המצוות האלה, אסייע לך על עשייתם ועל השלמות בהם,
ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם,
לפי שהאדם אי אפשר לו לעשות המצוות לא כשהוא חולה ורעב או צמא,
ולא בשעת מלחמה או מצור.
לכן יעד, שיסורו כל אלה העניינים ושיהיו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא.
הנה,
כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כולם.
וכמו כן: אם עברו על התורה, יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כולם,
עד שלא יוכלו לעשות מצווה,
וכמו שנאמר: (דברים כח, מז)
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך…"
– וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה תמצא כאילו הוא אומר לך:
אם עשית קצת מצוות מאהבה והשתדלות, אעזרך לעשות כולם,
ואסיר מעליך המעיקים והמונעים; ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי, אביא לך מונעים ימנעוך מעשותם כולם, עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעולם הבא.
וזהו עניין אמרם ז"ל:
שכר מצווה –
מצווה.
1. במה נוטים שני הפרשנים מן הפירוש הרגיל?
2. מה ההבדל ביניהם בפרוש הלשוני של הפסוק ומה ההבדל ביניהם בתפישת רעיון הבררה המובטחת?
ג.
כח,
ב'.
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול…
בעל
העמק דבר
שואל:
אינה מובנת כליאה זו. וכי אדם הוא נרדף ובורח מן הברכות עד שאמר "והשיגוך"?
נסה לענות לשאלתו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת כי תבוא
כ"ח
הערה:
שאלות למבנה הפרק כולו ולסדר התוכחות עיין בגליון כי תבוא תש"ג.
שאלות לחלקו הראשון של הפרק עיין בגליון כי תבוא תש"י.
א.
כח,
ל"ו.
ועבדת שם אלוהים אחרים עץ ואבן
ס"ד.
ועבדת
שם
אלוהים
אחרים
אשר
לא
ידעת
אתה
ואבותיך
עץ
ואבן
רש"י
ס"ד:
כתרגומו,
לא עבודת אלוהות ממש אלא מעלים מס וגולגולויות לכומרי עבודת אלילים.
רש"י
ד' כ"ח:
כתרגומו,
משאתם עובדים לעובדיהם כאלו אתם עובדים להם.
והשוה לזה:
אברבנאל:
… ענינו שאחרי בואם בגלות יצאו רבים מכלל הדת מתוך הצרות והגזרות,
שלא יוכלו לסבלם.
והנה אמר בפסוק ס"ד "אשר לא ידעת אתה ואבותיך"
ולא אמר כך למעלה, לפי ששם דבר בחורבן בית ראשון, שהלכו לבבל ועבדו אלוהי הבבלים,
שכבר שמעו את שמעו ועבדו אותם הרבה,
אמנם עתה ידבר בגלות האחרון,
לכן אמר עליהם "אשר לא ידעת אתה ואבותיך",
ואמר:
"ובגויים ההם לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך",
להודיע מה שאמר יחזקאל (כ'
ל"ב–ל"ג)
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני… אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם".
עקדת
יצחק:
… אמנם בגלות הראשון לא נאמר "אשר לא ידעת אתה ואבותיך",
לפי שעבודות הבבליים כבר היו ידועים להם בהיותם על אדמתם ועבדום הרבה שנים;
אמנם זאת העבודה תהיה זרה להם בלי ספק.
ויתכן שיובן (הכונה לפסוק ס"ד)
שנמצאו בגלות הזה כמה אלפים ורבבות מישראל שהחליפו שיטתם והמירו דתם לסיבת הגזרות אשר נגזרו עליהם… והנה על אלו המחליפים שיטתם אמר "ובגויים האלה לא תרגיע", כי אע"פ שנתערבו בגויים ההם לגמרי,
לא ימצאו ביניהם מנוח, כי הם יחרפו ויבזו אותם תמיד ויחשבו עליהם מחשבות ועלילות מפאת דתם ותמיד הם חשודים בעיניהם למתיהדים ומגלגלים עליהם סכנות עצומות,
ומה גם עתה בזמננו זה,
אשר עלה עשנן השמימה בכל מלכויות ספרד ובאיי הים,
שלישיתם שרף באש,
שלישיתם יברחו הנה והנה להחבא והנשארים יחיו בפחד גדול ומורך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם…
והנה באמת, מה שאמר "ובגויים ההם לא תרגיע… והיו חייך תלויים לך מנגד…"
הוא צודק מאד בכל גלותנו זה, לומר,
שלא יקרה לנו בו כאשר קרה לעשרת השבטים אשר הגלו ראשונה,
שאם גלו מארצם,
הנה לא נפזרו אלו מאלו,
ובארץ גלותם לא ישב זר בתוכם והם נושאים שם עול העבודה מהמס ושאר השעבודים, אשר נותנים עליהם מלכי הארצות ההם – אשור ובבל – ; אמנם אנחנו הגולים בתוך העמים שאנו נפוצים ומפוזרים ביניהם והרשעים שבהם מצרים אותנו מכל הצדדים,
אין לנו שום מרגוע מכמה צרות וענויים שהם עוינים אותנו בהם בכל מקומות מושבותיהם, כמו שהוא נודע ומפורסם מגזרות הקהלות שהיו בארץ אדום וישמעאל עד הנה, לולא רחמי ה'
וחסדיו בלב המלכים ושרים ושאר אנשי האומות ההם…
1. מה קשה לשלשתם בפסוקנו?
2. מה בין רש"י לבין פירושי בעל העקדה ואברבנאל בפרשם את "ועבדת שם אלוהים אחרים". עיין גם גלוין ואתחנן תש"ב שאלה ג.
3. מה רמז מצאו בעל העקדה והאברבנאל בפרקנו לכך, שפסוק ל"ו ופסוק ס"ד בשתי תקופות שונות ידברו?
4. מה בין ר'
יצחק עראמה בעל עקדת יצחק לבין אברבנאל בהבנתם את הפ' "ובגויים
ההם לא
תרגיע" ומה הן השקפותיהם על צרות ישראל בגלות המשתקפות בפרושיהם לפסוק זה?
ב.
כח,
ס"ג.
והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם
כך
ישיש
ה'
עליכם
להאביד
אתכם
ולהשמיד
אתכם.
רש"י:
ד"ה
כן ישיש
ה' – את אויביכם עליכם להאביד
ראב"ע:
ד"ה
כאשר שש – שלא תחשוב כי יזיק לה'
או יתאבל כשעה (איוב ל"ה)
"אם צדקת מה תתן לו"
1. מה קשה לרש"י ומה הצריכו לפרש כן?
(שים לב: קשה לו גם קושי חיצוני – לשוני,
גם קושי פנימי – רעיוני).
2. מה קשה לראב"ע בפסוקנו – האם זהו אותו קושי העומד בפני רש"י או אחר?
חידה:
על פסוק ס"ג ימליץ ראב"ע את תהילים מ"ח ט': "כאשר"
שמענו
"כן"
ראינו הסבר פשר הדבר!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)
פרשת כי תבוא – התוכחה
פרק כח
הערה:
עיין לפרק זה גם גיליונות כי–תבוא תש"ו ו–תשי"ב וצרפם הנה.
א.
שאלה כללית:
רמב"ן
כח, מב:
… הצלצל:
ודע,
כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות, הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן.
אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ,
כאשר אמר (פסוק לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים,
והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם.
ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, ואלה התוכחות בהיותם בארץ, כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, שהוא הגלות.
ועל דעתי גם זה מרמיזותיו,
אמר:
יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת,
על לכת אגריפס המלך לרומי.
גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס,
והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים,
והיו למשל ולשנינה בכל העמים,
שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם –
איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם (שמואל–ב א, יט).
ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ, וכבש בארץ יהודה מדינות גדולות מאד, ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו':
ואמר ישא ה'
עליך גוי מרחוק (פסוק מט), כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות,
והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים, שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה,
והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים – ונסחתם מעל האדמה (סג),
ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיוון ומצרים וארם ויתר עמים רבים, ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו'.
והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות, וכן – והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד.
…
אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם שרחמיו עלינו,
כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו, מד)
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה'
אלקיהם.
אברבנאל:
ואם היות שכתב הרמב"ן "אחרי היותנו בגלות לא נתקלקלו מעשי ידינו"
ואלופנו ועשתרות צאננו וכרמנו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו כשאר העמים וטוב מהם ברחמי ה' יתברך עלינו, אינו כן חוץ מכבוד תורתו,
שעם היות שבגלות פעמים רבות מצאנו מנוח לכף רגלינו בעמל ידינו ובסחורה, הנה בעבודת האדמה אשר בה יבורך הגבר;
בהיותנו בגלות תמיד נתקללה ארצנו,
עד אשר מפני זה נמנעו היהודים מכל עבודת האדמה בכל מקום אשר דרכה כף רגליהם וכל שכן בארץ הנבחרת שמיום צאת ממנה השכינה,
פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, והארץ לא נתנה יבולה כימי קדם, עד שמפני זה יעד הנביא יחזקאל (פרק לז) לימות המשיח, ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל.
לכן אמר כאן,
שאחרי החורבן גם כשיהיו כשאר העמים בעבדם עץ ואבן לא יהיו כוחם בעבודת האדמה כי לא יתברכו בה כמוהם.
וכמאמר הנביא:
הושע
ט, א:
אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן:
ב:
גֹּרֶן
וָיֶקֶב
לֹא
יִרְעֵם
וְתִירוֹשׁ
יְכַחֶשׁ
בָּהּ:
1. מהו הקושי בפרקנו שאותו רצה הרמב"ן ליישב ובאיזו דרך יישב אותו?
2. למה יתכוון הרמב"ן באומרו "אנחנו כשאר העמים או בטוב מהם"?
3. מה בינו לבין האברבנאל בהשקפתו על חיינו בגולה?
4. מה הראיה שרצה אברבנאל להביא מיחזקאל לז?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
כח, מז:
מרוב
כל: בעוד שהיה לך כל טוב.
גור
אריה:
דאין פירושו שלא עבדת בשמחה בשביל שהיה לך רוב טוב, ומשום כך היית מבעט בקב"ה,
שאין רוב טוב כאן סיבה שלא יעבדו אותו בשמחה – לכן פירש מי"ם של "מרוב כל" – בעוד שהיה לך רוב כל.
אבל לא ידעתי מי הכריחו לזה, לפרש ה–מי"ם "בעוד שהיה לך רוב כל";
למה לא יפרש כמשמעו, תחת אשר לא עבדת בשמחה בשביל שהיה לך רוב כל, ובשביל זה היה ראוי לך לעבדו בשמחה.
ולפיכך ועבדת את אויבך. והשתא המי"ם של "מרוב כל" תשמש במקום "מן"
כי מן רוב כל שהיה לכם, היה לכם לעבוד בשמחה.
ואפשר כי מה שאמר בעוד היה לך כל טוב לא פי'
רק עניין הכתוב שרוצה לומר בעוד שהיה לך רוב טוב היה לך לעבוד כלומר שהיה לך לעבוד בעוד היה לך כל טוב לעבוד מרוב טוב.
**
א.
מה בין פירוש רש"י לפסוקנו לבין הפירוש המוצע בגור אריה?
**
ב.
התוכל להסביר למה תרגם רש"י את מי"מ הסיבה לבי"ת הזמן (=בעוד שהיה לך רוב כל)?
2. רש"י
כח, מט:
כאשר
ידאה
הנשר: פתאום ודרך מצלחת ויקלו סוסיו.
א.
מה קשה לו?
ב.
מאיזה פסוק בנביאים מושפע רש"י כאן בפירוש זה?
3. רש"י
כח, נב:
עד
רדת
חומותיך: לשון רידוי וכבוש.
(ועיין:
רש"י דברים כ,
כ
עד
רדתה
– לשון רדוי, שתהא כפופה לך:
(ר'
וולף היידנהיים)
מה ראה רש"י לפרשו כך,
והלא אין "רדתה"
ו"רדת"
לשון רידוי, כי אם לשון "ירידה"
ושורש ירד – "שבתו"
מן ישב – אבל לשון "רידוי"
מגזרת "לא תרדה בו בפרך" ושורשו רדה, וממנו יאמר "רדותה"
– כמו מן עשה – "עשותה".
התוכל לנמק או להסביר את פירושו המוזר?
4. רש"
כח,
סג:
כן
ישיש ה':
את אויביכם עליכם להאביד אתכם.
א.
במה סוטה רש"י כאן מן הפירוש הנראה לנו לכאורה?
ב.
מה הכריחו לפרש כך – גם מבחינה רעיונית, גם מבחינה לשונית?
ג.
כח,
סז:
בבקר
תאמר
מי
יתן
ערב
ובערב
תאמר
מי
יתן
בקר…
רש"י
כח, סז:
בבוקר
תאמר מי
יתן ערב:
ויהיה הערב של אמש.
ובערב
תאמר מי
יתן בוקר:
של שחרית שהצרות מתחזקות תמיד וכל שעה מרובה קללתה משלפניה.
רשב"ם
כח, סו:
מי
יתן ערב:
לפי הפשט ערב העתיד לבא שכן דרך החולים.
הסבר מה ביניהם ומהי מעלתו של כל פירוש. התוכל להכריע ביניהם?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]
כי תבוא –
התוכחה
פרק כח
בראשית השיעור יש לקרוא את כל פרק כח בשטף אחד כדי שיתרשמו הלומדים מחד מכל אימתו ומעצמת מוראיו. גם ירגישו עד כמה התקיימו דברים רבים מדברי התוכחה בימינו אנו.
רבות עמל הרמב"ן להסביר את מבנה פרקנו ולמצוא הדרגה בסדר הקללות.
יש לתת לתלמידים בראשונה לחפש אחר טעם מבנה הפרק וסידורם של הפסוקים.
מה טעם ידובר על אויבים וידם הנטויה בפסוקים כה – כו;
לב;
לו – לז;
מח – מט ועדיין מדובר על קללות החלות בארץ עצמה (נג – נז)
ורק סד נראה כמדבר על הגלות השלמה.
רק אחרי שיתבררו לתלמידים כל הקשיים שבפרק הזה (מבחינת מבנהו) ואחרי שינסו בעצמם למצוא את ההיגיון שבסידורו,
ידעו לקרוא את דברי הרמב"ן הארוכים מתוך הבנה.
אשר לנסיונות הרמב"ן (המוצלחים אל הבלתי מוצלחים) לזהות את דברי התוכחה עם מקרים בהסטוריה (עד כמה שנודעו לו – כנראה מתוך ספר יוסיפון או מתוך רמזי דברי חז"ל)
יש להדגיש בפני הלומדים – בפרט אם צעירים הם – שאמונתנו באמיתות התורה אינה תלויה בזיהוי פסוקים כאלה, ולא על סמך הוכחות כאלה בנויה אמונתנו – "שנאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם".
אשר לתפישת הגלות – כגדולה שברעות, יש לשים לב לדברי אברבנאל הרואה את התרחקותנו מן האדמה ומעבודתה,
כאחד מסימניה המובהקים של הגלות.
(לקוראי גרמנית יש לייעץ לקרוא את הפרק על אברבנאל בספרו "גלות"
של פרופ' יצחק בר עמוד 54 ). יש להשוות לדבריו המובאים בגליוננו את מה שלמדנו השנה בגיליון בהר–בחוקותי שאלה ג.
מה שנאמר שם על שוממות הארץ כל זמן היותנו בגולה, זה ייאמר כאן על שממות כל אדמה,
שתשתייך לבן ישראל בחו"ל – שתהיה שממה, שלא יהיה כוחם בעבודת האדמה.
לפני פנות המורה לשאלות ודיוקים ברש"י העוסקים בפרטים ובפסוקים אחדים ולא בתוכחה בכללה, יש להפנות תשומת לב הלומדים לכך עד כמה הושפע הנביא ירמיה מפרקנו ועד כמה מלאים נבואותיו ותוכחותיו הראשונות "זכרי לשון" מתוך פרקנו.
ויש לעיין למשל בפרק ד פסוק יג או בפרק ה טו – יח.
ירמיה
ד, יג:
הִנֵּה
כַּעֲנָנִים
יַעֲלֶה
וְכַסּוּפָה
מַרְכְּבוֹתָיו
קַלּוּ
מִנְּשָׁרִים
סוּסָיו
אוֹי
לָנוּ
כִּי
שֻׁדָּדְנוּ:
ירמיה פרק ה:
טו:
הִנְנִי
מֵבִיא
עֲלֵיכֶם
גּוֹי
מִמֶּרְחָק
בֵּית
יִשְׂרָאֵל
נְאֻם
ה'
גּוֹי
אֵיתָן
הוּא
גּוֹי
מֵעוֹלָם
הוּא
גּוֹי
לֹא
תֵדַע
לְשֹׁנוֹ
וְלֹא
תִשְׁמַע
מַה
יְדַבֵּר:
טז:
אַשְׁפָּתוֹ
כְּקֶבֶר
פָּתוּחַ
כֻּלָּם
גִּבּוֹרִים:
יז:
וְאָכַל
קְצִירְךָ
וְלַחְמֶךָ
יֹאכְלוּ
בָּנֶיךָ
וּבְנוֹתֶיךָ
יֹאכַל
צֹאנְךָ
וּבְקָרֶךָ
יֹאכַל
גַּפְנְךָ
וּתְאֵנָתֶךָ
יְרשֵׁשׁ
עָרֵי
מִבְצָרֶיךָ
אֲשֶׁר
אַתָּה
בּוֹטֵחַ
בָּהֵנָּה
בֶּחָרֶב:
יח:
וְגַם
בַּיָּמִים
הָהֵמָּה
נְאֻם
ה'
לֹא
אֶעֱשֶׂה
אִתְּכֶם
כָּלָה:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
פרשת כי תבוא
כ"ח א' – י"ד
א.
שאלה כללית:
1.
השוה ברכות אלה לברכות שבריש פרשת בחקותי כ"ו ג' – י"ג.
2.
לדעת כמה מפרשים מכונים הברכות בבחוקותי לתקופתה הראשונה של ישיבת ישראל בארצו, ואלו הברכות שבפרשתנו מכוונות לתקופה מאוחרת יותר של "כי תולדו בנים ונושנתם בארץ".
3.
הסבר,
אלו הבדלים שבין שתי הפרשיות (ביחס לברכות) מתבארים מתוך כך?
ב.
כח,
ו'.
ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך
רש"י:
שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם.
אנשלמה
אשתרוך: מדרשי
התורה:
גבי דוד נאמר (תהילים שכ"א ה') "ה'
ישמור צאתך ובואך"
ובתורה הקדים ביאה ליציאה שנאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". יש לומר, כי אדון הנביאים היה מבטיחם ומברכם על ביאת הארץ והבטיחם על ההשגחה הפרטית בבואם, ואמר "וברוך אתה בצאתך",
שגם כי יחטאו ויצאו מן הארץ בחטאם יהיה על צד ההשגחה והתוכחת, כאשר ייסר איש את בנו שמיסרו לטובתו,
ובשעת גלותם ישמרם מהכליון ולא יפר בריתו אתם. וזהו שאמר (ויקרא כ"ו מ"ד)
"ואף גם זאת בהיותם בארץ גלותם לא מאסתים ולא געלתים…" ונעים זמירות דוד המלך, אחר שכר היו שם הזהירם,
כי בחטאם יגלו ושישמרם אז מהכליון ובשרם על שובם ובואם שם לזמן קיים,
וזה שאמר "מעולם ועד עולם".
העמק דבר: מתפרש בדברים רבה:
"בבואך לפרקמטיא ובצאתך מן הפרקמטיא".
ואם כן הוא כסדר.
אמנם לאו דוקא פרקמטיא, וכאן איירי בעניני הבית והשדה,
והפירוש בבואך לענין ובצאתך מן הענין.
1. מה הקושי בפסוקנו שראוהו כל המפרשים?
2. מה ההבדל בין תשובתיהם ואיזו מהן נראית לך קרובה לפשוטו של מקרא?
3.
התוכל לישב את הקושי הנ"ל באופן אחר – בדרך הפשט?
ג.
כח,
ט'.
יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך.
כי
תשמור
את
מצוות
ה'
אלוקיך
והלכת
בדרכיו.
באור:
ד"ה
יקימך… יעמידך לעם קדוש על ידיד שתשמור את מצוות ה'.
העמק
דבר:
ד"ה
כי תשמור:
באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודבקות, לא יחפץ להבדל ממעשה המצוות,
שלפעמים הם מסירים הדבקות. אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחברו – והיינו "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'.
ויותר נראה דהאי "כי תשמור" אינו תנאי, שהרי כבר כתוב התנאי בראש הפרשה, אלא הוא ברכה דתשיג מדת הקדושה והדבקות בה' אפילו בשעה שתשמור את מצוות ה'… ויש כמה מצוות מעשיות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות ומכל שכן "והלכת בדרכיו" שהוא עסקי בני אדם, ועי"כ יסיח דעתו בשעת מעשה הקדושה ודבקות,
מכל מקום "יקימך ה' לעם קדוש", ומיד אחר המעשה תשיג הדבקות והקדושה כמו שהיה תחילה;
והוא סייעתא דשמיא וברכה, דכתיב באברהם אבינו בראשית י"ח ג' בעת ביאת האורחים והוא היה מתקדש ודבק באלוהיו.
1.**
שני קשיים רצו המפרשים ליישב.
אלו הם?
2.**
כיצד מפרשים הפרושים האלה את מלת "כי"
בפסוקנו?
3.*
מהו – לדעת בעל העמק דבר – ההבדל בין "עם קדוש" ובין "הולך בדרכיו"?
4.
הסבר את המשפט המסומן בקו.
מהו "המעשה"?
5. מה עניין אברהם אבינו והכנסת האורחים (בראשית י"ח ג') לעניינו,
מה רצה להוכיח בעזרת המקום ההוא?
ד.
כח,
י"א.
והותירך ה' לטובה
ראב"ע:
אם תהיה רעה בארץ ורעב ומארה, אתה תותר לטובה.
ספורנו:
שתהיה הצלחתך בקנינים וזולתם יתרה מהצלחת שאר המצליחים בהם.
מה ההבדל שבין שני הפרושים?
נסה להכריע ביניהם!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, תפתור לפי הבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"א)
פרשת כי תבוא
כ"ח א' – ה'
א.
השוה את הפסוקים הראשונים של הברכות ושל הקללות.
|
קללות ט"ו. לשמור לעשות את כל מצוותיו וחקתיו מ"ה. האלה כי לא שמעת בקול ה'… י"ז. י"ח. שגר אלפיך ועשתרות צאנך |
ברכות א'. אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו… ב'. האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך. ד'. … שגר אלפיך ועשתרות צאנך ה'. |
1.
הסבר אחדים מן השנויים בסר הברכות והקללות.
2.
הסבר למה לא נאמר גם אצל הברכות "וחקותיו"?
3.
הסבר מהי סבת הפיכת לשון העתיד שבברכות ללשון עבר בקללות.
4.
השוה לשאלה זו את ההבדל בסגנון בין ברכות לקללות בתחילת ראה:
|
י"א והקללה אם לא תשמעו |
י"א את הברכה אשר תשמעו |
והנה
שלושה
פרושים
המפרשים
את השוני
בפרשת
ראה:
רש"י:
ד"ה
את הברכה:
על מנת אשר תשמעו.
(להבנת דברי רש"י עיין גמרא גטין ע"ד ע"א:
"דאמר רב הונא אמר רבי:
כל האומר "על מנת" כאומר מעכשו דמי).
רבנו
בחיי:
"אם"
הוא לשון מסופק ולא רצה להזכירו בענין הטובה, אבל בפורענות הזכיר לשון מסופק,
ולכך כתב בברכה "אשר תשמעו" – שהוא לשון ודאי.
העמק
דבר:
משום שהקב"ה מסייע תחילה שנוכל לקיים את המצוות ואח"כ אם שומעים דבר ה'
מוסיף שכר.
לפי איזו משלשת הדעות האלה ניתן לענות לשאלתנו? (3)
ב.
כח,
ב':
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך
כי תשמע בקול ה' אלוהיך.
לפסוק
זה מקשה
האלשיך:
ראוי לשים לב אומרו (בפ'
ב')
"כי תשמע בקול ה' אלוקיך"
כי הלא זה היה פתח דבריו: "והיה אם שמע תשמע בקול ה' אלוקיך…
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך" ואם כן, אחר אומרו שבשכר מה ששמוע ישמע בקול ה', יבואו עליך כל הברכות, למה חזר לומר "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"?
השוה
לשאלתנו
את שתי
התשובות
הבאות:
הכתב
והקבלה:
טעם "כי"
כמלת "אשר"
(דאסס)
שהמשפט הקודם סבה למשפט הבא,
כמו (שמות ג') מי אנכי כי אלך… ויודיע בזה התכלית המכוון בברכות האלה, שעל ידיהם תהיה דעתכם פנויה לשמר התורה,
כי בזמן שאדם חולה או רעב או כדומה אין דעתו פנויה להתעסק ומצוות כראוי, לכן יבטיח שכאשר יעשו המצוות,
יוסרו הדברים המונעים אותו מלעשותם וישפיע עלינו כל הטובות המחזיקות ידינו לעשות התורה.
(כי אין טוב כל הברכות סוף מתן שכרן של מצוות, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (אין שכר מצוה בעוה"ז),
אבל הן סבות גורמות לחיי עד.
המלבי"ם:
"ובאו
עליך כל
הברכות
האלה
והשיגוך, כי
תשמע
בקול ה'
אלוקיך"…
ולא יעלה במחשבתך,
אם כל היום תהגה רק ביראת ה'
ולא יספיק לך לעסוק בעניני עצמך רק בהכרחיות בבית ובשדה (ולא במותרות) ואם כן, איך יהיו עניניך נגד הגויים אשר סביבותיכם?
הם יחשבו עליך רעה ואתה לא תדע.
לזה אמר: "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה'". אף שתהיה עסוק כל הימים לשמוע את קול ה',
עם כל זה יתקיימו כך הברכות ע"י שהם ירדפוך וישיגוך.
1.* מה ההבדל בין שני התשובות האלה מבחינת תפישתם הלשונית את פסוקנו?
2. מה ההבדל שביניהם בתפישת רעיון הברכה המובטחת?
ג.
כח,
ב
ובאו
עליך
כל
הברכות
האלה
והשיגוך
כי
תשמע
בקול…
בעל
העמק דבר
שואל:
"אינה מובנת מליצה זו. וכי אדם הוא נרדף ונודח מן הברכות עד שאמר "והשיגוך"?
נסה ליישב קושיתו זו!
חידה!
בבא
בתרא
פ"ט:
"והיה
אם שמוע
תשמע" – אמר ר' לוי:
בא וראה שלא כמדת הרב"ה מדת בשר ודם. הקב"ה ברך את ישראל בכ"ב ברכות: מן "אם בחוקותי תלכו"
עד "קוממיות"
וקללן בשמונה: מן "ואם בחוקותי תמאסו"
עד "ואת חוקותי געלה נפשם".
ואלו משה רבנו ברכן בשמונה:
מן "והיה אם שמוע תשמע" עד "לעבדם",
וקללן בכ"ב:
מן "והיה אם לא תשמעו" עד "ואין קונה".
1**
הסבר כיצד הגיע ר' לוי למספרים אלה?
2. מה הרעיון שבהשוואה זו בין הקב"ה למשה?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
פרשת כי תבוא – התוכחה
כ"ח
א.
שאלות כלליות
דברים
רבה פרשת
ראה (א)
הלכה:
אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה? (לקרא לתורה כמה קרואים ויקרא כל אחד קטע מתוך התוכחות)
כך שנו חכמים:
אין מפסיקים בקללות אלא אחד קורא את כלם
למדונו רבותינו: למה אין מפסיקים בקללות? אמר ר' חייא בר גמרא:
לפי שכתוב (משלי ג') "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" – אל תעשה את תוכחתו קוצין קוצין אלא אחד קורא את כולם.
ד"א:
למה אין מפסיקין בקללות? אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי:
אמר הקב"ה:
אני כתבתי על כבודי (תהילים צ"א)
"עמו אנכי בצרה"
– אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך. כיצד?
אם יקראו את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך שתי פעמים לפניה ולאחריה.
אלא:
אחד קורא את כלן.
הסבר מהו ההבדל הלשוני העקרוני בין תשובת ר' חייא לבין תשובת ר' יהושע דסכנין?
מגילה
ל"א
ע"ב
(בשמנה:
בתעניות (קורין)
ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן).
"בתעניות ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות", מנא הני מילי?
אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר'
אסא:
דאמר קרא (משלי ג' י"א)
"מוסק ה' בני אל תמאס".
ריש לקיש אמר:
לפי שאין אומרים ברכה של פורענות. אלא היכי עביד?
נא:
כשהוא מתחיל, מתחיל בפסוק שלפניהן ושהוא מסיים,
מסיים בפסוק שלאחריהן.
אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה – פוסק.
מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן.
[רש"י
שם ד"ה
מפי
הגבורה
אמרן:
ונעשה שליח לומר:
כך אמר לי הקב"ה,
שהרי אמורין בלשון "ונתתי",
"והפקדתי",
"ושלחתי"
– מי שהיכולת בידו לעשות; אבל במשנה תורה כתיב (כ"ח כ"ח)
"יככה ה'", (כ"כ כ"א)
"ידבק ה' בך"
– משה אמרן מאליו:
אם תעברו על מצוותיו, הוא יפקיד עליכם]
1.
הסבר מהי ראייתו של ר'
חייא ממשלי ג'
י"א שאין מפסיקין באמצע קריאת הקללות?
2.**
לטעמו של ריש לקיש מקשין,
והלא למדנו שיש לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה; והביאו רש"י
דברים
ו' ה'
ד"ה
בכל מאדך:
בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, בין במדה טובה,
בין במידת פורענות וכן בדוד הוא אומר וכו' (עיין שם!)
ישב את הסתירה!
ב.
המשך שאלה קודמת:
שד"ל:
מה שכתב כאן רש"י "קללות הללו משה מפי עצמן אמרן", הם דברי התלמוד במגילה ל"א ע"ב ולגירסת הרי"ף הם דברי אביי. ושאר דברי רש"י שבראשונות הוא אומר שמיכם כברזל וכו'
הוא מתורת כהנים פרשת בחוקותי.
ובפרשת בחוקותי (ויקרא כ"ו י"ט)
כתב רש"י:
"זו קשה משל משה…" אבל בתורת כהנים אין כתוב כך, אלא "זו קשה מאחרונה".
ודבר זה המיוחס לאביי דבר תמוה הוא מאוד, והתוספות כתבו: משה מעצמו אמרן וברוח הקודש,
והר"ן כתב שהסכים הקב"ה שיכתב בתורה.
ולפי האמת דבר זה המיוחס לאביי אין לו על מה שיסמוך,
שהרי בפ' כ'
כתוב "מפני רוע מעלליך אשר עזבתני"
ולא "אשר עזבת את ה'".
ומכל מקום יש ללמוד איך היתה החקירה חפשית אצל קדמונינו, שאע"פ שחכמי המשנה אמרו בברייתא (סנהדרין צ"ט):
"כי דבר ה'
בזה"
– זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו אלא משה מפי עצמו,
זה הוא "כי דבר ה'
בזה",
אע"פ כן לא נמנעו חכמי התלמוד לומר,
כי קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמן אמרן.
הכתב
והקבלה
י"ג
ד"ה
והיה אם
לא תשמע.
לרבותינו (מגילה ל"א)
שללות שבתורת כהנים משה מפי הגבורה אמרם,
וקללות של משנה תורה משה מפי עצמו אמרם. ואין זה סותר למה דאמרי (סנהדרין צ"ט)
"האומר:
"כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה,
אלא משה מפי עצמו אמרו",
זה "דבר ה' ביזה".
כי אף שלשון "משה מפי עצמו אמרם" שוה בשני המאמרים (=במגילה ובסנהדרין) אין כוונתם אחד.
התם לשון "מפי עצמו אמרם"
הכוונה בו: מדעת עצמו, כלומר:
אמר משה מה שלא נאמר לו… אבל כאן… על כרחך לשון "מפי עצמו אמרן"
יש לו כוונה אחרת. וזהו:
קללות שבתורת כהנים שכתוב בהם "ונתתי",
"והפקדתי",
"ושלחתי"
וכן כלם שם נאמרו בלשון מדבר בעדו (=גוף ראשון), מבואר שבהם נעשה משה שליח לדבר הדברים באותו הלשון שיצא מפי הקב"ה וכאילו הקב"ה עצמו מדבר עם ישראל,
אבל כאן שמדבר משה בלשון נסתר "ידבק ה' בך",
"ישלח ה' בך",
הנה לא נתמנה להשמיע הדברים כאילו יוצאים מפי הקבה"ו,
רק להשמיע בלשון נסתר, ומשה הוא המדבר,
וזהו שכוונו לומר "מפי עצמו אמרם".
והתבונן שבכל דברי התוכחה נאמרו בלשון נסתר,
רק פעם אחת אמר כאילו יצא מפי הגבורה עצמו,
(פסוק כ') "מפני רוע מעלליך אשר עזבתני",
והיה מן הראוי לומר גם כן "עזבת את השם",
ונראה שהתכוון משה בזה לעורר את דור אנשי הברית בשמעם שדבריו הם בלשון נסתר, פן יטעה אחד מהם לחשוב שהדברים נאמרו מדעת משה ולא שמעם מפי ה'
יתברך,
לכן בחר במלת עזבתני כמו שיצא מפי הגבורה, ומזה ידונו על שאר הדברים ויבינו כי כולם מוצא פי ה'
המה.
והארכתי בזה, כי ראיתי לאחד מן החדשים שטעה בזה טעות גדולה.
1.
הסבר מה ההבדל העקרוני בהבנת דברי אביי (שהובאו בשאלה א)
ומה ביניהם בהערכת דברים אלה?
2. מה ראיה יש להביא מלשון פרקנו לדעת הכתב והקבלה "אבל כאן על כרחך "משה מפי עצמו אמרן" יש לו כוונה אחרת"?
3.**
התוכל להסביר את החריגה שבלשון "אשר עזבתני" בדרך אחרת מאשר פרשה בעל הכתב והקבלה?
ג.כח א'.
והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך.
מנחות
ק"ג
ע"ב
א"ר חנין "והיו חייך תלואים לך מנגד"
– זה הלוקח תבואה משנה לשנה;
"ופחדת לילה ויומם"
– זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת;
"ולא תאמין בחייך"
– זה הסומך על פלטר (=הנחתום).
רש"י:
ד"ה
חייך
תלואים
לך: על הספק, כל ספק קרוי "תלוי":
שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו.
ורבותינו דרשו: זה הלוקח תבואה מן השוק.
ד"ה ולא תאמין בחייך: זה הסומך על הפלטר.
1. מה בין הפשט המובא ברש"י לבין פירוש רבותינו?
2. לפי דעת בעל תורה תמימה יש להבין מאמר חז"ל שבמנחות זה על פי מה שאמרו חז"ל:
יבמות
ס"ג
ע"א:
"כל שאין לו קרקע אינו אדם"
הסבר את משמעות המאמר על פי המאמר ביבמות, והסבר במה יש לראות בו הדרגה?
הערה:
מתוך מנחה
בלולה
לאברהם
מנחם
הכהן רפא
מפורש.
… זאת הקללה נתקיימה בגלות הנמצא תחת ממשלת איטליה, כי תמיד אנו עומדים בלב רגז, אולי יגרשונו, כי לא נוכל לשבת ביניהם,
אם לא ברשות קיום מלכיהם ושריהם. ואולי בזמן חז"ל שדרשוהו "זה הסומך על הפלטר" לא היו צריכים לאלה.
נפטר שנ"ו באיטליה.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
דברים
כ"ח
כ"ב
יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובהרהרה ובחרב ובשדפון ובירקון…
תרגום
יונתן:
דלקת:
באישא דגמיט דדלקא מחיא (אש,
שהעצמות מתקדחים, שהמוח שבהן מקדח)
חרחר:
ובהרהורי דלותי ציורתא דליבא (הירהור של פחד שהוא כאב לב)
חרב:
שלפת חרב.
רש"י:
שחפת שבשרו נשחף ונפוח. קדחת לשון "כי אש קדחה באפי…" (דברים ל"ב כ"ב)
והוא אש של חולי, שהיא חמה מאד.
דלקת חמה יותר מקדחת. חרחר חולי המחממו תוך הגוף וצמא תמיד למים. חרב יבביא עליך גייסות. שדפון ירקון מכות תבואה שבשדות.
ראב"ע:
שחפץ יש אומרים שהם מיני חלאים. קדחת בכל יום.
דלקת שלישית או רביעית (חום הנמשך 3
או 4 ימים).
חרחר מגזרת "וחרה נחשתה" (יחזקאל כ"ד י"א),
עניינו:
שריפה מרוב חמימות והגוף הולך ודל. חרב מגזרת חורב (עניינו ייבשות מכוח החום). שדפון נפיחות, ויש אומרים הפוך,
והטעם דקיק.
רשב"ם:
מיני חלאים הם.
שד"ל:
שחפת קדחת בפ'
בחקי (ויקרא כ"ו ט"ז)
נראה,
שהם חלאים בתבואה וכן שדפון וירקון פירשם רש"י מכות התבואה וכן נראה בעמוס (ד'
ט')
וחגי (ב'
י"ז)
וכן בחרב אין ספק שאינו חולי באדם אלא לשון "חורב"
והוא גורם הפסד תבואה.
וראה גם פירושי המלים במלונים (מדן,
אבן–שושן,
ועוד).
התיבות דלקת, חרחר באות בתנ"ך רק כאן,
ואילו שחפת קדחת רק עוד ב"קללה":
בויקרא כ"ו ט"ז…
והפקרתי אליכם בהלה את–השחפת ואת–הקדחת מכלות עיניים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם לריק זרעכם ואכלתו איביכם.
מלבי"ם
(בעקבות
ספרא):
השחפת מכה ששוחף את הבשר ונוסף על זה תהיה קדחת חולי מחממת ומבערת ונוסף לזה מכלות עינים באשר לא יקוה לרפואה רק למות וגם מדבת נפש של כל העומדים שם יתיאשו ממנו…
שד"ל:
בהלה לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה (ישעיה ס"ה כ"ג)
אף כאן מכות שיפסידו יגיעכם בעבודת האדמה והן השחפת והקדחת והן מכות בתבואה לא נגוף,
וזה מסכים עם סכלות עינים ומדיבת נפש (שהעובד אדמתו מצפה לקצור ואינו קוצר) וגם וזרעתם לריק ארצכם… ועל הדרך הזאת יש לפרש גם בכי–תבוא.
1. מה הניע את שד"ל לפרש את כל פסוקנו על מחלות שבתבואה?
2.
כיצד מתקשר פסוקנו לפי דעת יתר המפרשים עם הפסוקים הסמוכים שלמעלה ושלמטה?
3.
בצלע באה רשימה של שבע מלים. איך מתחלקת הרשימה על פי הטעמים? ועל פי מה נקבע מקום החצייה של הרשימה?
4.
איזה קושי מתעורר בפיסוק הטעמים,
אם נפרש "חרב"
– גייסות?
5. איך אפשר ליישב את הקושי הזה תוך שימוש בהסבר חיצוני?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשכ"ח)
פרשת כי תבוא
כ"ח א' – י"ד
א.
שאלה כללית:
1.
השוה
ברכות
אלה
לברכות
שבפרשת
בחוקותי
כ"ו
ג' – י"ג.
לדעת כמה מפרשים מכוונים הברכות בבחוקותי לתקופתה הראשונה של ישיבת ישראל בארצו, ואלו הברכות שבפרשתנו מכוונות לתקופה מאוחרת יותר של "כי תולידו בנים…
ונושנתם בארץ".
הסבר,
אלו הבדלים שבין שתי הפרשיות (ביחס לברכות) מתבארים מתוך כך?
ב.
כח,
ו'.
ברוך אתה בבואך ברוך אתה בצאתך
רש"י:
שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך לעולם.
אנשלמה
אשתרוך: מדרשי
התורה:
גבי דוד נאמר (תהילים שכ"א ה') "ה'
ישמור צאתך ובואך"
ובתורה הקדים ביאה ליציאה שנאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". יש לומר, כי אדון הנביאים היה מבטיחם ומברכם על ביאת הארץ והבטיחם על ההשגחה הפרטית בבואם, ואמר "וברוך אתה בצאתך",
שגם כי יחטאו ויצאו מן הארץ בחטאם יהיה על צד ההשגחה והתוכחת, כאשר ייסר איש את בנו שמיסרו לטובתו,
ובשעת גלותם ישמרם מהכליון ולא יפר בריתו אתם. וזהו שאמר (ויקרא כ"ו מ"ד)
"ואף גם זאת בהיותם בארץ גלותם לא מאסתים ולא געלתים…" ונעים זמירות דוד המלך, אחר שכר היו שם הזהירם,
כי בחטאם יגלו ושישמרם אז מהכליון ובשרם על שובם ובואם שם לזמן קיים,
וזה שאמר "מעולם ועד עולם".
העמק
דבר: מתפרש בדברים רבה:
"בבואך לפרקמטיא ובצאתך מן הפרקמטיא".
ואם כן הוא כסדר.
אמנם לאו דוקא פרקמטיא, וכאן איירי בעניני הבית והשדה,
והפירוש בבואך לענין ובצאתך מן הענין.
1. מה הקושי בפסוקנו שראוהו כל המפרשים?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם ואיזו מהן נראית לך קרובה לפשוטו של מקרא?
3.
התוכל לישב את הקושי הנ"ל באופן אחר – בדרך הפשט?
ג.
כח,
ט'.
יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך.
כי
תשמור
את
מצוות
ה'
אלוקיך
והלכת
בדרכיו.
באור:
ד"ה
יקימך… יעמידך לעם קדוש על ידיד שתשמור את מצוות ה'.
העמק
דבר:
ד"ה
כי תשמור:
באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודבקות, לא יחפץ להבדל ממעשה המצוות,
שלפעמים הם מסירים הדבקות. אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחברו – והיינו "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'.
ויותר נראה דהאי "כי תשמור" אינו תנאי, שהרי כבר כתוב התנאי בראש הפרשה, אלא הוא ברכה דתשיג מדת הקדושה והדבקות בה' אפילו בשעה שתשמור את מצוות ה'… ויש כמה מצוות מעשיות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות ומכל שכן "והלכת בדרכיו" שהוא עסקי בני אדם, ועי"כ יסיח דעתו בשעת מעשה הקדושה ודבקות,
מכל מקום "יקימך ה' לעם קדוש", ומיד אחר המעשה תשיג הדבקות והקדושה כמו שהיה תחילה;
והוא סייעתא דשמיא וברכה, דכתיב באברהם אבינו בראשית י"ח ג' בעת ביאת האורחים והוא היה מתקדש ודבק באלוהיו.
1.**
שני קשיים רצו המפרשים ליישב.
אלו הם?
2.**
כיצד מפרשים הפרושים האלה את מלת "כי"
בפסוקנו?
3.*
מהו – לדעת בעל העמק דבר – ההבדל בין "עם קדוש" ובין "הולך בדרכיו"?
4. מה עניין אברהם אבינו והכנסת האורחים (בראשית י"ח ג') לעניינו,
מה רצה להוכיח בעזרת המקום ההוא?
ד.
כח,
י"א
והותירך ה' לטובה
ראב"ע:
אם תהיה רעה בארץ ורעב ומארה, אתה תותר לטובה.
ספורנו:
שתהיה הצלחתך בקנינים וזולתם יתרה מהצלחת שאר המצליחים בהם.
מה ההבדל שבין שני הפרושים?
נסה להכריע ביניהם!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, תפתור לפי הבנתך.