גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת דברים
פרק ג'
המלחמה בעוג מלך הבשן
א.
שאלות כלליות:
1.
יש בפרק זה –
בדומה לפרק א'
וב'
בדברים –
כמה פסוקים שנאמרו כהערות לוואי,
ויש לראותם כאילו נכתבו בסוגרים.
סמן אותם והסבר מהו תפקידם בפרק זה.
(לשאלה זו השווה גם את השאלות בגיליון דברים תש"ד א 4
לשאלה זו השווה גם את השאלות בגיליון דברים תש"ג א)
2.
השווה את מלחמת עוג בפרקנו לסיפור עוג בבמדבר כ"א (ל"ב–ל"ח).
הסבר מה ראה משה רבנו לתאר כאן את פרטי חבל הארגוב ועריו (בפסוקים ד'-ה')
ולא עשה כן בספרו את מלחמת עוג לראשונה בבמדבר?
3.
לעניין מוראו של משה –
פסוק ב'
– עיין גיליון חוקת תש"ט שאלות ד'
ה'.
ב.
ג,
י"א.
ערשו של עוג.
הלא
היא
ברבת
עמון
תמהו המפרשים:
הלא עוג מלך הבשן היה וכיצד נתגלגלה מטתו לרבת עמון.
עיין:
רשב"ם י"ג
ד"ה ההוא יקרא ארץ רפאים…
ואני שמעתי לכך אומר הלא היא ברבת בני עמון מפני ששמע שמשה נצטוה מפי הגבורה אל תצרם ואל תתגר בם על בני עמון,
דאפילו אנגריא לא הורשו ישראל על בני עמון,
וידע שישראל ילחמו עליו,
לכך הקדים ונתן ערשו ומיטתו בתוך העיר ברבת בני עמון,
והיא היתה עיר מלוכה כדמפרש בספר שמואל כדי שלא יכוהו ישר'
על מיטתו כי ידע שלא הורשו לבא שמה [לכבוד]
אברהם:
רמב"ן י"א
כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל וגו'
– ענין הכתוב,
שבא להגיד כי עוג זה נקרא מלך האמורי בעבור כי מלך עליהם,
אבל הוא עצמו מן הרפאים הוא,
ולהגיד על גבהו וגודלו כי היו הרפאים עם גדול ורם כענקים,
אמר כי ערשו ערש ברזל,
לא יסבול אותו ערש עצים כשאר בני אדם,
והוא בעיר רבה שהיתה עיר מושבו,
וכאשר השמידו בני עמון את הרפאים כאשר נזכר למעלה (ב כא)
ונלכדה עירו ניצל הוא לבדו מידם,
וזהו שנאמר כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים.
והנה נשארה מטתו שמה ברבה אשר היא עתה לבני עמון,
והעמונים קיימו אותה לעדות כי השמידו עם גדול ורם,
והאיש הגבור אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים לכדו ממנו מלכותו.
וזה טעם "הנה",
כלומר הנה העדות קיימת שהיא ערש ברזל וארוכה ורחבה מאד וקיימת היא ברבת בני עמון,
כי ערשו אשר בעשתרות היתה לשלל ואבדה:
1.*
מה בין שני המפרשים בתשובתם לשאלה הנ"ל.
2.*
איזו משתי הדעות נראית לך יותר כמתאימה לפשוטו של מקרא?
ג.
י"א.
ערשו של עוג (המשך)
הרמב"ם מורה נבוכים מאמר ב'
פרק מ"ז:
… צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמאות מעט,
שהנה יבוא מהם בכתבי ספרי הנבואה וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים ולא יוודע שהם הפלגה וגוזמא או יובנו כמה שתורה עליו המלה לפי ההנחה הראשונה ולא יוודע שהם מושאלים יחדשו ענינים מרוחקים,
וכבר בארו ואמרו:
"דברה תורה בלשון הבאי",
רוצה לומר:
הגוזמא.
והביאו ראיה מן "כי עוף השמים יוליך את הקול"
(קהלת י'
כ')
ולפי זה נאמר (עמוס ב')
"אשר כגבה ארזים גבהו".
וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם,
רוצה לומר:
ענינים נאמרו על צד הגוזמא וההפלגה,
לא על צד ההגבלה והדקדוק.
ואין מזה הכת מה שכתבה התורה בעוג "הנה ערשו ערש ברזל",
שערש הוא המטה,
"אף ערשנו רעננה"
(שיר השירים),
ואין מטת כל אדם בשעורו בשוה,
שאיננו בגד ילבשנו,
אבל המטה תהיה לעולם יותר גדולה מן האיש הישן עליה,
והנהוג הידוע היותה יותר ארוכה מן האיש כשעור שלישית ארכו,
ואם היה ארך המטה הזאת תשע אמות יהיה ארך הישן עליה לפי הנהוג בערך המטות שש אמות או יותר מעט.
ואמרו "באמת איש"
רוצה בו –
באמת איש ממנו,
רוצה לומר –
משאר אדם…
וזה בלא ספק מזרות אישי המין אלא שאינו נמנע בשום פנים.
1.
הבא דוגמא מפרשתנו –
פרשת דברים –
להפלגות וגוזמאות המוזכרים בתחילת דבריו.
2.
למה אין הרמב"ם יכול לפרש את מקומנו אף בדרך זו?
3.*
לשם מה מביא הרמב"ם כאן את הפסוק משיר השירים?
ד.
שאלות לשון וסגנון
1.
ג'
ונכהו
עד
בלתי
השאיר
לו
שריד
ועיין:
במדבר כ"א ל"ה
ראב"ע ג ג'
השאיר לו –
כל אחד מישראל,
והוא פעל עבר:
ראב"ע במדבר כ"א ל"ה
השאיר לו –
אחד מישראל:
א.
מהו –
בעיני הראב"ע –
הקושי הלשוני?
ב.
התוכל ליישב את לשון הכתוב שלא כפי פירוש הראב"ע?
2.
י"ב רש"י
ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההִוא –
האמורה למעלה,
(פסוק ח)
מנחל ארנון ועד הר חרמון:
מערער אשר על נחל ארנון –
אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו,
על נתתי לראובני ולגדי.
אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה:
רמב"ן
מערוער אשר על נחל ארנון –
אינו מחובר לראשו של מקרא אלא לסופו על נתתי לראובני ולגדי אבל לענין ירושה עד הר חרמון היה,
לשון רש"י.
והנכון בעיני כי יאמר ואת הארץ הזאת שירשנו בעת ההיא מערוער נתתי לראובני ולגדי,
וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה וכן רבים:
1.
מהו הקושי הלשוני בפסוק?
2.
מה בין רש"י לרמב"ן ביישוב הקושי?
3.*
הבא נימוקים לכל אחת משתי הדעות.
3.*
רמב"ן
כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים –
פירוש וכל חבל הארגוב לכל הבשן אשר הוא נקרא ארץ רפאים,
כלשון וכל ההקדיש שמואל הרואה ושאול בן קיש (דהי"א כו כח),
ההושיבו נשים נכריות (עזרא י יז),
שהה"א בהם במקום אשר,
וכן רבים.
והיה נקרא מכלל ארץ רפאים על שם עוג המולך בה,
או מפני שהיתה מתחלה לרפאים,
ונשארה לעוג,
כי הוא והעם היושב בה מיתר הרפאים:
1.
מה הקושי הלשוני בפסוקנו?
2.
מהי דרכו ביישוב לשון המקרא?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
יענה כל אחד כפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת דברים
פרק ג'
ךגכחשדךגח ךשחדגךכ חשדךףגכח שךדגכח ךשדגכח ךשדגחכ שךףדגחכ ךףשדחגכךףשדחגכך חשדגךףכ חשדךףגכח ךףשדגחכ
א.
שאלות כלליות:
שד"ל:
הנה ערשו ערש ברזל:
משה האריך קצת בספור גדולת הנצחון שנתן להם ה',
שנתן בידם שני מלכים אדירים סיחון ועוג,
וכל זה לחזק את לב העם,
למען יבטחו בה',
שיתן בידם גם את ארץ כנען וכמו שמסיים (פסוק כ"א):
"כן יעשה ה'
לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה,
לא תיראום,
כי ה'
אלוהיכם הוא הנלחם לכם…",
והוסיף גם כן ענין ערשו שהיה מפורסם בימיהם היותו שמור ברבת עמון,
כי העמונים קיימו מיטתו לזכרון גבורתם שנצחוהו ולקחו את ארצו;
כל זה לחזק ציור הישועה אשר נתן ה'
לישראל,
ואין כאן שום דבר שלא יצדק היות משה כותבו.
והנה הדעת נותנת שגם בעשתרות היתה לעוג ערש ברזל,
אבל משה לא צוה לשמור אותה,
כי לא היה מדרכו להציב יד בקרב עמו למלכי הגויים עובדי אלילים,
כי עדיין תורתו היתה צריכה חזוק,
להיותה חדשה,
אבל דוד המלך היה חושב שהתורה כבר השרישה בישראל ואינה צריכה עוד חזוק,
לפיכך שלקח רבת בני עמון לא נמנע מליקח את ערש עוג,
נראה לי בלא ספק שגם אותה היה מביא לירושלם,
וממה שלא נזכר זה בשמואל,
יש להבין,
שבמשך ארבע מאות שנה כבר נשברה ונאבדה ולא היתה עוד שם.
ולא יתכן שיהיה הפסוק הזה נוסף,
כדעת המתחכמים.
1.
מהי לדעת שד"ל מגמת התורה בהאריכה בפרטי הניצחון על עוג?
2.
מצא עוד פסוקים בפרשתנו המוכיחים שזו היתה מגמת הפרקים האלה (פרקים ב'-ג').
3.
** הסבר,
מהי מגמת פרק א'
של פרשתנו (ישראל נגף לפני עמלקי!)
ומה הקשר בינו לבין פרקים ב'-ג'.
4.
* מהי התמיהה ביחס לערשו של עוג המוצאת פתרונה על ידי פירושו של שד"ל?
ב.
ג,
י"א:
ערשו של עוג
הרמב"ם מורה נבוכים מאמר ב'
פרק מ"ז:
… צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמאות מעט,
שהנה יבוא מהם בכתבי ספרי הנבואה וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים ולא יוודע שהם הפלגה וגוזמא או יובנו כמה שתורה עליו המלה לפי ההנחה הראשונה ולא יוודע שהם מושאלים יחדשו ענינים מרוחקים,
וכבר בארו ואמרו:
"דברה תורה בלשון הבאי",
רוצה לומר:
הגוזמא.
והביאו ראיה מן "כי עוף השמים יוליך את הקול"
(קהלת י'
כ')
ולפי זה נאמר (עמוס ב')
"אשר כגבה ארזים גבהו".
וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם,
רוצה לומר:
ענינים נאמרו על צד הגוזמא וההפלגה,
לא על צד ההגבלה והדקדוק.
ואין מזה הכת מה שכתבה התורה בעוג "הנה ערשו ערש ברזל",
שערש הוא המטה,
"אף ערשנו רעננה"
(שיר השירים),
ואין מטת כל אדם בשעורו בשוה,
שאיננו בגד ילבשנו,
אבל המטה תהיה לעולם יותר גדולה מן האיש הישן עליה,
והנהוג הידוע היותה יותר ארוכה מן האיש כשעור שלישית ארכו,
ואם היה ארך המטה הזאת תשע אמות יהיה ארך הישן עליה לפי הנהוג בערך המטות שש אמות או יותר מעט.
ואמרו "באמת איש"
רוצה בו –
באמת איש ממנו,
רוצה לומר –
משאר אדם…
וזה בלא ספק מזרות אישי המין אלא שאינו נמנע בשום פנים.
1.
הבא דוגמא מפרשתנו –
פרשת דברים –
להפלגות וגוזמאות המוזכרים בתחילת דבריו.
2.
למה אין הרמב"ם יכול לפרש את מקומנו אף בדרך זו?
3.*
לשם מה מביא הרמב"ם כאן את הפסוק משיר השירים?
ג.
פסוקים י"ח–כ'
1.
השווה פסוקים אלה לבמדבר ל"ב.
למה השמיט משה כאן את רוב הפרטים המסופרים שם ולשם מה שינה פני הדברים?
2.
השווה את פרק א'
שבפרשתנו לפרקים י"ג–י"ד בספר במדבר.
התוכל לראות בהשמטות ובקיצורים שקיצר משה בסיפורו בפרק א'
אותה מגמה שהיתה לו בקיצורים שבפסוקים י"ח–כ'
בפרקנו?
ד.
ג,
י"ח
ואצו אתכם בעת ההיא לאמור
רש"י
ואצו אתכם –
לבני ראובן ולבני וגד היה מדבר:
ראב"ע
ואצו אתכם –
עם בני ראובן וגד ידבר,
בעבור שהיו בכלל ישראל,
אמר אתכם,
ולא 'אותם'.
והפך זה,
ויצו משה את הלוים,
לקוח את ספר התורה,
כי אנכי ידעתי את מריך (דברים לא,
כה –
כז)
– איננו מדבר עם הלוים,
רק עם כל ישראל,
ובעבור היות הלוים בכלל דבר אליהם:
1.
מה קשה להם בפסוקנו?
2.
** במה רואה ראב"ע בפסוק בדברים ל"א כ"ז "היפוכו"
של פסוקנו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת ואתחנן
ג'
כ"ג–כ"ט
א.
שאלה כללית
לתפילת
משה
בראש
פרשתנו
מקשה
אברבנאל:
למה השתדל משה רבנו ע"ה כל כך על הכנסו לארץ והאריכו ימי חייו?
האם לא היה יודע גודל מעלת נפשו ושבהפרדה מן הגוף תדבק בקונה ותהיה לה בעולם הנשמות עונג נפלא בלתי נערך ובלתי משוער עם העונג המושג אליה בהיותה עם הגוף?
ולמה אם כן היה בוחר בחיים הגשמיים האלה ובהכנסו בארץ יותר מאשר הסתופף בבית אלוהיו בעולם הנשמות?…
ומי שנאמר בו (במדבר י"ב)
"ותמונת ה'
יביט"
לא יכסוף לראית יופי הרים ולתמונת הלבנון!
ובעל
עקדת
יצחק
תירץ
קושיה
זו:
וטעם השאלה לראות הארץ ולכבשה,
כענין (יהושע ב')
"לכו וראו את הארץ ואת יריחו",
כמו שראה את הארץ הזאת (ארץ סיחון ועוג)
אשר לקח,
כי ירא משה מאד פן תהיה מיתתו להם (=לישראל)
לפוקה ולמכשול לענין כבוש הארץ.
נסה למצוא תשובה (או תשובות)
אחרת לשאלת אברבנאל!
ב.
ג,
כ"ג
ואתחנן
אל
ה'
בעת
ההיא
ראב"ע:
הטעם וכבר התחננתי,
כי כאשר הזכיר יהושע ואמר (ג'
כ"א)
"צויתי",
בעבור כי אינני עובר עמכם,
כי התחננתי לה'
לעבור עמכם,
כי לגדולת ה'
אין חקר "וחדשים לבקרים רבה אמונתך"
(איכה ג'
כ"ג).
תולדות
יצחק:
הקב"ה נשבע "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"
(במדבר כ'
י"ב)
והכונה:
לא תהיו מנהיגים בארץ ישראל;
אבל לא גזר ה'
שלא יכנסו לארץ,
שאם גזר כן,
היה ראוי לומר:
"לכן לא תבואו אל הארץ אשר נתתי להם".
ולפי שנשבע שלא יהיו מנהיגים,
לא שאל משה שרוצה להביא לישראל אלא ביקש שיהושע יביאם ומשה יכנס כאחד העם.
ולפיכך מה שעשה בראשונה הוא שצוה את יהושע ואמר לו:
"עיניך הרואות את כל עשה ה'
לשני המלכים האלה,
כן יעשה ה'
לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה,
לא תיראום…",
ואחר שעשה את יהושע מנהיג,
אז התחנן שיעבור הוא עם ישראל,
לא שיעבירם,
וזהו שאמר (ג'
כ"ג)
"ואתחנן אל ה'
בעת ההיא"
אחר שצויתי ליהושע.
שד"ל:
אין צורך לדברי הראב"ע "וכבר התחננתי",
כי "ואת יהושע צויתי"
האמור למעלה (ג'
כ"א)
איננו במצות ה'
פרטית,
אלא אזהרה שהזהיר משה את יהושע מעין המאורע:
"עיניך הרואות…
כן יעשה ה'…
לא תיראום".
– ואע"פ שידע משה כי יהושע עתיד להכניס את ישראל לארץ,
לא מנע עצמו מן הרחמים,
ובפרט כי לא בקש לעבור כמנהיג אלא "אעברה נא"
אפילו כהדיוט…
ו"צו את יהושע וחזקהו ואמצהו"
שנאמר כאן (ג'
כ"ח)
הוא מה שעשה משה לבסוף לפני כל העם,
לא האזהרה שלמעלה,
שלא היתה אלא בינו לבינו.
1. מה הקשיים בפסוקינו שאותם רצו המפרשים הנ"ל ליישב?
2. במה שונים שני האחרונים מן הראב"ע?
3. מהי הראיה מן התורה (מפרשתנו וממקום אחר)
שביקש משה להכנס "כאחד העם"
ולא כמנהיג?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1.
כ"ג
ואתחנן
–
אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם.
אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים,
אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם.
לפי שאמר לו (שמות לג יט)
וחנותי את אשר אחון,
אמר לו בלשון ואתחנן.
דבר אחר:
זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה,
כדאיתא בספרי:
השווה
לדברי
רש"י
(שהם
מלשון
הספרי)
את
דברי
מדרש
רבה
לפרשתנו:
אמר ר'
יוחנן:
עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן:
שועה,
צעקה,
נאקה,
רנה,
פגיעה,
עתירה,
קריאה,
נפול,
פלול ותחנונים…
ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון "תחנונים".
אמר ר'
יוחנן:
מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו,
שהרי משה רבן של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים.
א.
הסבר למה לא בחר רש"י בלשון הדברים
רבה:
"מכאן אתה למד שאין…"
ובחר בלשון הספרי:
"אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם…"
ב.
* מה רצה להוכיח בעזרת הפסוק משמות ל"ג י"ט?
ג.
בעל
גור
אריה
מקשה
לדבריו:
"אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם";
ולמה כתיב לגבי משה בפרק ט'
כ"ו "ואתפלל"?
2.
כ"ד
את
גדלך
–
זו מדת טובך וכן הוא אומר (במדבר יד יז)
ועתה יגדל נא כח ה':
א.*
מה קשה לרש"י במושג זה,
והלא אינו מופיע בפעם הראשונה בתורה?
ב.**
מה ראה רש"י להביא ראייתו מבמדבר י"ד י"ז ולא הביאה מתפילת משה אחר חטא העגל שעליה דיבר בד"ה הקודם ("החלות
להראות
את
עבדך")
משמות
ל"ב
י"א
"בכח גדול וביד חזקה".
3.*
כ"ד
ואת
ידך
–
זו ימינך,
שהיא פשוטה לכל באי עולם:
החזקה
–
שאתה כובש ברחמים את מדת הדין החזקה:
מה קשה לו ומה ראה לבאר מושג זה והלא כבר הוזכר בתורה כמה פעמים:
שמות
י"ג
ט:
כי
ביד
חזקה
הוציאך
ה'
ל"ב
י"א:
בכח
גדול
וביד
חזקה
ולא פרשו רש"י שם כלל?
השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו ודרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)
פרשת ואתחנן
פרק ג פסוקים כג –
כט
א.
שאלה כללית:
אברבנאל
מקשה
על
תחילת
פרשתנו:
הספק הראשון באומרו:
"ואתחנן
אל ה'
בעת
ההיא",
שאם היה לאחר שכבש ארץ סיחון ועוג שאמר שמא הותר הנדר,
כדברי רש"י,
יקשה מאד,
איך אמר משה:
"שמא הותר הנדר"
(כוונתו:
לגזירת ה'
"לא תביאו את הקהל"…),
כי הנה הנדר היה "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"
(במדבר כ,יב),
וידוע הוא,
שגבול ארץ–ישראל הוא מן הירדן והלאה,
כמו שאמר "מן הנהר נהר פרת עד הים האחרון יהיה גבולכם"
(להלן יא,
כד),
וכמו שהתבאר מעניין הגבולות בפרשת מסעי (במדבר לד,
א–טו)
(פסוק יב:
וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח),
ואם כן,
איך חשב משה שבעבור שכבש סיחון ועוג,
שמא הותר הנדר?
ואיך בלא תפילה ותחינה ישוב ה'
מחרון,
"ולא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם"
(עפ"י במדבר כג,
יט).
ואם היה טעם "בעת ההיא"
– רמז לעת הגזירה כדעת הראב"ע,
שכתב שהתחינה הזו קודם "ואת יהושע צוויתי"
(דברים ג,
כא),
וכן כתב הרמב"ן,
שפירש "בעת ההיא"
רמז לעת הגזירה,
יקשה מאד,
איך לא נזכרה שמה התפילה והתחינה הזאת ונזכרה בכאן?
ומה היא התועלת בזכרון כל הסיפור הזה בזה המקום?
אף שהתחיל בו"ו באמרו "ואתחנן"
שיורה קשורו עם הפרשה שלמעלה.
נסה לענות על שאלתו.
ב.
שאלה כללית:
מדרש
רבה דברים
פרשה ב
פסקה ב
ד"א
ואתחנן
אל ה'
– זה שאמר הכתוב (תהלים לט,
יב)
בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם.
מהו בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן?
על ידי עוון אחד שהיה ביד משה,
שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ,
י)
"שמעו נא המורים",
יסרת אותו והוכחת אותו.
אין "איש"
אלא משה,
שנאמר (שם יב,
ג)
"והאיש משה ענו מאד".
מהו "וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ"?
כל "חֲמוּדוֹ"
שהיה מתאווה משה ליכנס לארץ,
המסת אותו,
כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן.
ואין "חֲמוּדוֹ"
אלא ארץ ישראל,
כעניין שנאמר (ירמיה ג,יט)
"ואתן לך ארץ חמדה וגו'".
ואם כך הגיע למשה הצדיק,
על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות,
שהם מתוקנין להבל,
ומתוקנין ליום הדין!
"אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם",
א"ר אחא:
שנעשה אלוה,
שנאמר (שמות ז,
א)
"ראה נתתיך אלהים לפרעה",
עכשיו הוא מתחנן ומתחבט – "ואתחנן אל ה'".
דברים
ג,
כד:
אֲדֹנָי
ה'
אַתָּה
הַחִלּוֹתָ
לְהַרְאוֹת
אֶת
עַבְדְּךָ
אֶת
גָּדְלְךָ
וְאֶת
יָדְךָ
הַחֲזָקָה
אֲשֶׁר
מִי
אֵל
בַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ
אֲשֶׁר
יַעֲשֶׂה
כְמַעֲשֶׂיךָ
וְכִגְבוּרֹתֶךָ:
אבן
עזרא
דברים
פרק ג
פסוק כד
וְכִגְבוּרֹתֶךָ:…
וטעם זו הפרשה לחבב את ארץ ישראל,
ואם הארץ תהיה חביבה ישמרו מצוות ה'
שלא יגלו ממנה.
מה בין שתי הדעות הנ"ל בטעם הפרשה הזאת?
ג.
ג,
כג:
וָאֶתְחַנַּן
אֶל
ה'
בָּעֵת
הַהִוא
לֵאמֹר:
רש"י
ג,
כג
ואתחנן:
אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם –
אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם,
לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון אמר לו בלשון ואתחנן.
ד"א זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה,
כדאיתא בספרי.
ספרי
פרשת
ואתחנן
פיסקא א
ד"א ואתחנן אל ה':
י'
לשונות נקראת תפלה:
זעקה.
שועה.
נאקה.
רנה.
ופגיעה.
נפול.
ופלול.
עתירה.
חילוי.
חנון.
זעקה במצרים,
שנאמר (שמות ב)
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו.
שוועה מנין?
שנאמר (שם)
ותעל שוועתם.
נאקה מנין?
(שם)
וישמע אלהים את נאקתם….
בעל
באר
יצחק
(פירוש
לרש"י)
מעיר
לדברי
רש"י
אלה:
ד"א זה אחד מעשרה לשונות:
לא ידעתי מה הוא "דבר אחר"
זה.
וכי ללשון הראשון אין זה מעשרה לשונות של תפילה?!
וכן:
וכי אין ללשון זה (של דבר אחר)
שם תחינה מעניין בקשת מתת חן וחסד.
ואין בידי הכהה לבאר דיבור זה!
** אולי יש בכוחך לבאר דיבור זה?
ד.
ג,
כד:
אֲדֹנָי
ה'
אַתָּה
הַחִלּוֹתָ
לְהַרְאוֹת
אֶת
עַבְדְּךָ
אֶת
גָּדְלְךָ
וְאֶת
יָדְךָ
הַחֲזָקָה
אֲשֶׁר
מִי
אֵל
בַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ
אֲשֶׁר
יַעֲשֶׂה
כְמַעֲשֶׂיךָ
וְכִגְבוּרֹתֶךָ:
רש"י
ג,
כד
אַתָּה
הַחִלּוֹתָ
לְהַרְאוֹת
אֶת
עַבְדְּךָ:
פתח להיות עומד ומתפלל אע"פ שנגזרה גזירה;
אמר לו ממך למדתי,
שאמרת לי (שמות לב,
י)
ועתה הניחה לי,
וכי תופס הייתי בך?
אלא לפתוח פתח,
שבי היה תלוי להתפלל עליהם,
כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו.
את
גדלך:
זו מדת טובך,
וכן הוא אומר (במדבר יד,
יז)
ועתה יגדל נא כח ה'.
ואת
ידך:
זו ימינך שהיא פשוטה לכל באי עולם.
החזקה:
שאתה כובש ברחמים את מידת הדין בחזקה.
אשר
מי אל:
אינך דומה למלך בשר ודם שיש לו יועצין וסנקתדרין הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מידותיו,
אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך.
ולפי
פשוטו:
אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג,
כדכתיב:
(ב,לא)
"ראה החלותי תת לפניך",
הראני מלחמת ל"א מלכים.
1. מה קשה לרש"י?
*2. מה ההבדל בין שני פירושיו למילה "החילות"?
3. מקובלנו שאין רש"י מביא שני פירושים לד"ה אחד,
אלא אם כן לא נחה דעתו באחד מהם.
הסבר מהי חולשתו של הפירוש הראשון ומהי חולשתו של הפירוש השני?
ה.
מתוך דברי המדרשים:
דברים
ג,
כד:
אֲדֹנָי
ה'
אַתָּה
הַחִלּוֹתָ
לְהַרְאוֹת
אֶת
עַבְדְּךָ
אֶת
גָּדְלְךָ
וְאֶת
יָדְךָ
הַחֲזָקָה
אֲשֶׁר
מִי
אֵל
בַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ
אֲשֶׁר
יַעֲשֶׂה
כְמַעֲשֶׂיךָ
וְכִגְבוּרֹתֶךָ:
מדרש
רבה דברים
פרשה ב
פסקה ז:
…
אברהם אמר (בראשית טו,
ב)
"ה'
אלהים מה תתן לי"
– א"ר לוי:
אמר לפניו:
רבש"ע אם מתבקש לי בדין שיהיו לי בנים,
תן לי,
ואם לאו,
ברחמים תתן לי.
אמר לו הקב"ה:
חייך בדין מתבקש לך,
"והנה דבר ה'
אליו…
לא ירשך זה"
(שם שם ד).
ואף משה כך אמר:
"ה'
אלהים אתה החילות"
– אם מתבקש בדין שאכנס לא"י,
אכנס,
ואם לאו,
אכנס ברחמים.
אמר לו הקב"ה:
"אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶך"
)משלי כה,
ו),
"כי לא תעבור את הירדן הזה"
(דברים ג,
כז),
כיון שראה משה היאך הדברים חזקים התחיל מדבר דברים קשים.
פרשה
ב פסקה
ח
"ה'
אלהים
אתה
החילות"
– אמר לפניו:
ריבונו של עולם,
למה איני נכנס לארץ?
מפני שאמרתי (במדבר כ,
י)
"שמעו נא המורים",
אתה הוא שאמרת תחילה:
"למשמרת לאות לבני
מרי"
(שם יז כה).
ד"א "אתה החילות"
– אמר ר'
ראובן:
אמר משה לפני הקב"ה:
למה אתה עושה לי כך?
אתה התחלת לבא אצלי.
מנין?
שנאמר (שמות ג,
ב)
"וירא מלאך ה'
אליו בלבת אש מתוך הסנה".
אמר לו:
משגידלת אותי אתה מורידני מגדולתי?
אמר לו הקב"ה:
והרי נשבעתי?
אמר לפניו:
ריבונו של עולם,
"אתה החילות",
כשבקשת לא חיללת השבועה!?
לא נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל וחזרת בך,
שנאמר (שם לב,
יד)
"וינחם ה'".
1. מהיכן בפסוק דייק המדרש לומר "אם מתבקש בדין…
ואם לא ברחמים"?
2. המהרז"ו,
ממפרשי
המדרש,
שואל:
בתחילת המדרש,
בסימן הקודם,
אמר שמה שאמר ה'
"כי לא תעבור"
הוא תשובה על מה שאמר משה "ה'
אלהים"
כפשוטו של מקרא.
ואחר–כך אומר שכאשר שמע משה "כי לא תעבור"
התחיל לומר "ה'
אלהים אתה החילות".
נסה להסביר את המדרש!
3. באילו הוראות שונות מפרש המדרש מילת "החילות"?
ו.
ג,
כו:
וַיִּתְעַבֵּר
ה'
בִּי
לְמַעַנְכֶם
וְלֹא
שָׁמַע
אֵלָי
וַיֹּאמֶר
ה'
אֵלַי
רַב
לָךְ
אַל
תּוֹסֶף
דַּבֵּר
אֵלַי
עוֹד
בַּדָּבָר
הַזֶּה:
רש"י ג, כו
למענכם:
בשבילכם,
אתם גרמתם לי,
וכן הוא אומר:
"וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם"
(תהלים קו,
לב).
דבריו
אלה
מתפרשים בבאר
יצחק:
מילת "למען"
מורה על הרוב הסיבה התכליתית והוא הנמשך אחר המעשה הקודם לה,
והמעשה הקודם הוא האמצעי לתכלית הנמשך כמו…
"למען ירבו ימיכם וימי בניכם"
(דברים יא,
כא),
וכיוצא בו הרבה.
ולפעמים יורה הסיבה הגורמת,
ובזה הגורם קודם למעשה והוא בהפך,
שהמעשה הוא נמשך מהגורם הנזכר עם מילת "למען",
כמו "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו"
(בראשית יח,
יט)
האמור באברהם.
ועל דרך זה פירש מילת "למענכם"
בפסוק שלפנינו:
אתם גרמתם לי וכמו שנאמר בתהלים "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם"
(תהלים קו,
לב).
1. תן דוגמא נוספת מתוך פרשתנו ל"למען"
בהוראה הראשונה משתי ההוראות המובאות בבאר
יצחק.
**2. הפסוק בבראשית יח,
יט אינו דוגמא טובה לשימוש במילת "למען"
בהוראה השנייה.
הסבר במה אינה טובה?
3. אילו היתה קשה לרש"י במקומנו משמעות מילת "למען"
בלבד,
כדעת באר יצחק,
הן היה רש"י יכול להסתפק בפירוש "בשבילכם",
ולמה המשיך בדבריו,
ולשם מה הביא ראייתו מתהילים?
הסבר מהו אפוא הקושי הנוסף שבא ליישבו?
השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.