גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת נצבים
ל'
א'
– ו'
א.
ל,
א'
– ג'.
פרשה
זו מתחילה
בתנאי:
והיה כי יבואו עליך…
סמן את המלה המסיימת את התנאי ושמאחריה מתחילה התוצאה.
עיין
ראב"ע
בתוך כט,
כח
ד"ה הנסתרות החל מן "ובעבור שאמר וישליכם."
הנסתרות
–…. ובעבור שאמר וישליכם אל ארץ אחרת (כז),
אמר,
כי אם תשוב אל ה',
אעפ"י שאתה חוצה לארץ, השם ישיב שבותך.
ועל דעת ר'
יהודה המדקדק הראשון,
כי הוא יניח.
והטעם – ימצא מנוחה לנשבים,
ויתן להם רחמים ואחר כן ישוב ויקבץ:
מלבי"ם:
הפרשה הזו תצוה מה שיעשו בני ישראל אחרי שיבואו הברכות והקללות וגם יודיעם שכמו שבצאתם ממצרים היו חולים בחולי הנפש היתה רפואה להלך במדבר ולקבל התורה ובהתם (כלומר ובהסתיים) הדברים האלה באה רפואתם ועתה שבכר נתנה התורה ולא תוכל להיות הרפואה הזאת,
תהיה רפואתם הברכות והקללות ובהתם כל הקללות אז ירפאו מחולי הנפש וישיבו אל לבם לראות איך ה'
שוכן אתם בתוך גלותם ועי"ז ישיגו חשק להבין דבר ה' ולקיים כל מצוותיו ויהיה להם צער על שרובי התורה אי אפשר להם לקיים עתה. וכאשר יראה ה'
את התעוררותם לשוב אל ה'
– ישוב להראותם את השגחתו וירחמם,
אח"כ יקבצם מכל העמים…
ב.
ל,
א'.
והשיבות אל לבבך
השוה:
דברים
ד' ל"ט:
והשיבת
אל
לבבך
כי
ה'
הוא…
ישעיה
מ"ד
ל"ט:
ולא
ישיב
אל
לבבו…
לאמר
חציו
שרפתי…
פסוקנו נראה כחסר את משלימו (כלומר לא נאמר מהו הדבר אשר תשיב אל לבבך).
מה המשלים החסר?
אברבנאל:
והיה כי יבוא עליך הברכה שתזכה בירושת הארץ ושפע הצלחות שהתקיים בהם בימי דוד ושלמה ועם זה גם כן יבואו הקללות שתמצא ארצך מרוחק מה'
ומרוחק ג"כ מן האמת שנטלו ממך הטובות, – הנה יהיה התקנה לך כהולכי הדרכים התועים ללכת היפך הראוי שישובו מאותה הדרך לו וזה אמרו "והשיבות אל לבבך".
ואף כי לא תדע ללכת למולו, הטה אזנך ושמע כי תמיד קולו קורא אליך וזה הוא "ושמעת בקולו" אשר יקרא לך,
והתמיד ההליכה אל קול קריאתו הלוך וקרב עד שתגיע עדיו.
ענה על השאלה הנ"ל בעזרת האברבנאל וגם בדרך אחרת.
ג.
ל,
ג
רש"י:
ושב
ה'
אלהיך
את
שבותך
– היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם.
ועוד יש לומר,
שגדול יום קבוץ גליות ובקושי,
כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו,
כענין שנאמר (ישעיה כז, יב)
ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגליות שאר האומות מצינו כן (ירמיהו מח מז)
ושבתי שבות מואב:
ראב"ע
כ"ט
כ"ה
ד"ה הנסתרות מן "ובעבור שאמר וישליכם"
(ראה לעיל)
דברי
רש"י
הראשונים
("ורבותינו
דרשו
מכאן") מקורם
בגמרא
מגילה
כ"ט
וספרי
בהעלותך
י' ל"ה:
וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משועבדת… וכן הוא אומר (ישעיה ס"ג)
בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת צבור,
צרת יחיד מנין?
תל'
(תהילים צ"א)"יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה",
וכן הוא אומר (שמואל א' כ"ז)
"מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו. ר'
עקיבא אומר: "אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאמרו. אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך.
אתה מוצא שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמם… גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר (ישעיה מ"ג)
"למענכם שלחתי בבלה).
גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר (ישעיה ס"ג)
"מי זה בא מאדום" וכשהם חוזרים שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל') "ושב ה' אלקיך את שבותך"
– "והשיב"
לא נאמר אלא "ושב".
1. באר את הרעיון הצפון בדברי הספרי.
2.
היכן מצאנו בתורה רמז לרעיון זה?
3. איך יש להבין את המלה "את"
(ושב ה' את שבותך) בהתאם למדרש המובא ברש"י?
4. איך יש לבאר את סדר המלים בפסוקנו שאומר תחלה "ישיב ה' אתכם"
למעמדכם הראשון, ואח"כ "ורחמך"
(שד"ל)?
(הערה:
עיין "כהושעת אלים בלוד"
(בסוף סדר ההושענות)
הבנוי על הספרי הנ"ל והמבאר את דבריו.)
ד.
ל,
ו
רמב"ן
ומל
ה' אלהיך
את לבבך
– זהו שאמרו (שבת קד א)
הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.
אבל לימות המשיח,
תהיה הבחירה בטוב להם טבע,
לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.
והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב,
ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.
וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון,
שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט):
וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל –
לב),
הנה ימים באים נאם ה'
וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.
ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם,
ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי:
וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז)
ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו'
ועשיתי את אשר בחקי תלכו,
והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.
וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב)
והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א),
אלו ימות המשיח,
שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה,
כי הזכות והחובה תלויים בחפץ:
1. מהי השאלה העומדת לפניו ושאותה הוא מתרץ בראש דבריו (עד "והוא יעזר לך")?
2.
כיצד מבאר רמב"ן את הביטוי "מילת הלב"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעת (תש"ה)
פרשת נצבים
פרק ל'
א.
מבנה הפרק
ר'
יוסף
אלבו: ספר
העיקרים
מאמר ד'
פרק
כ"ד
כשעייננו בפרשת נצבים היטב מצאנו שמה שאמר הכתוב (ל'
ט"ו)
"ראה נתתי לפניך אשר אני מצוך היום לאהבה את ה'… לשמע בקולו ולדבקה בו…" מדבר על התשובה לפי המשך הפרשה וקשורה.
וזה,
שבתחילה אומר (ב'):
"ושבת עד ה'
אלוקיך ושמעת בקולו"
וגמר הענין בתשובה ואמר שצריך שתהיה בלב שלם ושה'
יעזרהו אם תהיה כך, וזהו שאמר בסוף (י'):
"כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
ואח"כ אמר משבח גודל מעלת התשובה עם קלות מציאותה (י"א):
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת…
כי קרוב אליך…".
וכל זה בלי ספק מדבר על התשובה.
ויורע על זה (=ראיה לכך) אמרו (י"ד)
"בפיך ובלבבך לעשותו",
שענין התשובה תלוי בודוי הפה ובחרטת הלב…
והפליג הכתבו לשבח אותה בשאמר (י"ב)
"לא בשמים היא ולא מעבר לים היא".
וזה (=פרושו,
כוונת הפסוק) כאלו אמר שהדבר לגודל ערכו היה ראוי לך להשתדל ולטרח בעדו כל טורח שבעולם, אפילו לעלות לשמים אם אפשר,
או לעבור את הים כדי להשיגו, שהוא דבר יקר הערך מאד…
שהשכל גוזר שלא היה ראוי שיספיק כופר אל החוטא בעד חטאו.
כל שכן, שאין ראוי שיקובל החוטא בתשובה בדברים, כמו שהנביא אומר (הושע י') "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" אם לא על צד החסד האלקי ולזה הזהיר אותנו…
מצד ואמר (ט"ו)
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב… ובחרת בחיים… למען תחיה…" כי אחר שהראה דרך קלותו,
כשאמר "כי קרוב אליך הדבר"… ועל כן ראוי לך שלא תתרשל בהשגתו,
שהוא חייב לנפשך וכמו שלא תתרשל בבקשת החיים, כך אין ראוי לך שתתרשל בזה. וזהו שסמך אל זה "ובחרת בחיים". ובאר שהחיים הללו,
שיושגו במצוה הזאת,
הם בעצמם התכלית המושג מצד התורה וזהו אומרו "לאהבה את ה'
אלוקיך ולשמע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה…".
1. מהו מבנה הפרק וחלוקתו לפי דעתו?
2. היש אפשרות –
לפי דעתך לחלק את הפרק באופן אחר?
3. אם אינך מסכים לחלוקתו, נמק את חלוקתך!
ב.
ל,
יא – יד
דברים
רבה ח:
"כי
המצוה… לא בשמים היא"
אמר להם משה:
שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים!
– כבר אני מודיע אתכם "לא בשמים היא".
שלא נשתייר ממנה בשמים.
רש"י
י"ד
כי
קרוב
אליך
– התורה נתנה לכם בכתב ובעל פה:
רמב"ן
י"א
וטעם
כי
המצוה… ױוהנכון,
כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א)
"כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת,
כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה'
אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן.
ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם,
לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:
וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו – שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם,
וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב)
אתה ובניך בכל לבבך –
כמו שפירשתי (שם):
1. *
מהי כונת המדרש בביאור פסוקנו?
2. מהו לדעת הרמב"ן ההבדל בין תחילת פ'
י"א בפרקנו ובין ח' פסוק א'?
3. מה בין רש"י לרמב"ן בפירוש הקטע כולו ומי מהם קרוב יותר למדרש?
ג.
ל,
ו'.
ומל ה' אלוקיך את לבבך.
* רמב"ן:
ומל
ה' אלוהיך
זהו שאמרו (שבת קד א)
הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך….
1. מה הקושיה שרצה לתרץ?
ומל
ה' אלהיך
את לבבך
– זהו שאמרו (שבת קד א)
הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.
אבל לימות המשיח,
תהיה הבחירה בטוב להם טבע,
לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.
והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב,
ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.
וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון,
שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (ב ט):
וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל –
לב),
הנה ימים באים נאם ה'
וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו', כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.
ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם,
ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי:
וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז)
ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו'
ועשיתי את אשר בחקי תלכו…
2.
כיצד הוא פרש את "מילת הלב"?
ראב"ע
שמות י"ג
ט'
והיה
לך יש חולקין על אבותינו הקדושים, שאמר כי לאות ולזכרון, על דרך כי לוית חן הם לראשך,
וענקים לגרגרותיך (משלי א, ט),
גם וקשרתם לאות על ידיך (דבר'
ו,
ח)
כמו קשרם על לוח לבך תמיד (משלי ו, כא),
גם וכתבתם על מזוזות ביתך (דבר'
ו,
ט),
כמו כתבם על לוח לבך (משלי ג ג).
ומהו שיהיה לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך,
כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים.
ואין זה דרך נכונה, כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל,
ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה,
רק הוא כמשמעו,
על כן לא נוציאנו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת,
כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר'
י,
טז),
שנצטרך לתקנו לפי הדעת, וא"ר משה הכהן,
כי יד ברוב המקרא היד השמאלית, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי'
מח,
יג),
ידה ליתד תשלחנה (שופ'
ה,
כו),
ודברי קבלה חזקים ואין צריכין חזוק:
לשם מה הוא נעזר שם בפסוקנו?
ד.
ל,
* ב'.
ושבת עד ה'
אלוקיך
י'.
כי
תשוב
אל
ה'
אלוקיך
בכל
לבבך
ובכל
נפשך.
הרב
א.י.קוק:
אורות
התשובה
פרק י"ז:
תחית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה.
כשרוצים באמת לשוב,
אע"פ שמעוכבים בשביל כמה מניעות,
כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו,
אע"פ שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם,
מ"מ כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ,
אע"פ שאין בכוחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של תשובה בתור תוכן המטהר והמקדש,
עד שלא יזוז,
מפני כל העכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עליה רוחנית… וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו,
הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה: (דברים ל' ב'):
"ושבת עד ה'
אלוקיך",
(דב'
ל'
י')
"כי תשוב אל ה' אלוקיך".
התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים –
ואין כח בשום עכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
גם מתוך החול יגלה הקודש.
וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב.
עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית. תשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית.
זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה,
יגמל זה הציץ,
יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו,
כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.
1.**
הסבר את שני המשפטים המסומנים בקו ("מ"מ כיון… המטהר והמקדש"; "התעוררות חפצה… יש בה").
2.**
כיצד משתקף רעיון הרב בשני הפסוקים של פרקנו (ב',
י')
המובאים בדבריו?
(להבנת
דבריו
מלבי"ם:
ד"ה
כי תשוב
אל ה'
וגו':
שאז יבואו למדרגה גדולה כזו מפני שהתשובה תהיה אל ה', ולא כתשובה שבראש הפרשה שהיא רק עד ה'.)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)
פרשת נצבים
ל'
י"א – כ'
למבנה הפרק כולו ולרעיונותיו הכלליים עיין גליון נצבים תש"ה.
א.
שאלות סגנון:
1.
י"א. כי
המצווה
הזאת
התוכל להסביר למה נאמר בל'
יחיד "כי המצוה"
ולא בל'
רבים כבפ'
ט"ז?
2.
י"ב
–
י"ג. לא
בשמים
היא…
התוכל להסביר לשם מה בא הכפל?
3.
השוה
פ'
ט"ו:
ראה
נתתי
לפניך
היום
את
החיים
לפרק
י"א
כ"ו ראה
אנכי
נותן
לפניכם
היום
התוכל להסביר את סבת חלופי הזמנים בפסוקים אלה?
ב.
ל,
י"ב.
לא בשמים היא
למד
בבא
מציעא
נ"ט
ע"ב החל מן "באותו היום השיב ר' אליעזר כל התשובות שבעולם" ועד "נצחוני בני"
(מודפס גם בספר האגדה לביאליק כרך א'
ספר שני פרק י"ד ר'
אליעזר בן הורקנוס סעיף צ"ח עמ'
ל"ג בהוצאה המנוקדת).
הסבר,
כיצד משתמש ר'
יהושע בפסוקנו מה המסקנות שהוא מוציא ממנו.
ג.
ל,
י"ב.
לא בשמים היא…
רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה ט
הלכה א:
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנ'
(דברים י"ג א') "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" ונאמר (דבריחם כ"ט כ"ח)
"והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"
– הא למדת שכל דברי התורה מצווי אנו לעשותן עד עולם וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותם"
ונאמר "לא בשמים היא"
– הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולפיכך אם יעמד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות או מופת ויאמר שה'
שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פרוש שלא שמענו ממשה או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו – הרי זה נביא שקר…
הלכה
ד: וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני –
הרי זה נביא שקר… אע"פ שעשה אות,
שהרי בא להכחיש תורה שאמרה "לא בשמים היא"…
ועיין:
רש"י
ל
יא.
לא
נפלאת
היא
ממך
– לא מכוסה היא ממך, כמו שנאמר (דברים יז, ח)
כי יפלא ארי יתכסי, (איכה א, ט)
ותרד פלאים, (איוב מ, יג)
ותרד במטמוניות, מכוסה חבוש בטמון:
י"ב.
לא
בשמים
היא
– שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה:
ראב"ע:
יא.
נפלאת
– נסתרת,
או דבר פלא שתלאה לעשות:
יב.
לא
בשמים
היא –
פירוש נפלאת:
יג.
מעבר
לים –
פירוש רחוקה. ויתכן שהוא הים הגדול, שלא יוכל אדם להכנס ברחבו מפני חשכת המים:
רמב"ן
י"א
וטעם
כי המצוה
הזאת –
על כל התורה כולה. והנכון,
כי על כל התורה יאמר (לעיל ח א)
"כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת,
כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה'
אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן.
ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן. והטעם,
לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום:
וזה
טעם בפיך
ובלבבך
לעשותו
– שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם,
וישובו בלבם אל ה', ויקבלו עליהם היום התורה לעשותה לדורות כאשר הזכיר (לעיל פסוק ב)
אתה ובניך בכל לבבך –
כמו שפירשתי (שם):
ספורנו
י"א
לא–נִפְלֵאת
הִוא
מִמְּךָ.
שֶׁתִּצְטָרֵךְ לִנְבִיאִים.
וְלא–רְחקָה
הִוא.
שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְחַכְמֵי הַדּור הָרְחוקִים שֶׁיְּפָרְשׁוּ לְךָ, בְּאפֶן שֶׁתּוּכַל לַעֲשׂותָהּ אֲפִלּוּ בְּעודְךָ בַּגָּלוּת. וּבֵאֵר זֶה בְּאָמְרו,
י"ג
וְלא–מֵעֵבֶר
לַיָּם
הִוא. גַּם כֵּן לא תִצְטָרֵךְ בָּהּ לְחַכְמֵי הַדּור הָרְחוקִים שֶׁיְּפָרְשׁוּ לְךָ, בְּאפֶן שֶׁיִּהְיֶה זֶה אֶפְשָׁר לְךָ בַּגָּלוּת. וְלא יִקְשֶׁה עָלֶיךָ,
כְּמו שֶׁיִּקְרֶה בְּאֵיזו מִצְוָה שֶׁנָּפַל בָּהּ סָפֵק, וְתִצְטָרֵךְ לְפֵרוּשׁ חַכְמֵי הַדּור, או שֶׁהִיא נִמְנַעַת בַּגָּלוּת.
1.
הסבר,
במה שונה דרך שמושו של הרמב"ם בפסוקנו מן הדרך שהלכו בה כל המפרשים הנ"ל בהבנת פסוקנו!
2.
מי מהם קרוב לשימוש הפסוק בפי ר'
יהושע (שאלה ב').
ד.
ל,
ט"ו.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב…
רש"י:
את
החיים
ואת
הטוב
– זה תלוי בזה אם תעשה טוב הרי לך חיים,
ואם תעשה רע הרי לך המות. והכתוב מפרש והולך היאך:
ט"ז
אשר
אנכי
מצוך
היום
לאהבה –
הרי הטוב, ובו תלוי:
וחיית
ורבית –
הרי החיים:
ראב"ע:
החיים
– אורך ימים. הטוב – בעושר ובריאות הגוף והכבוד, והמות והרע – הפך:
במה שונה רש"י מן הפירוש הרגיל (כגון פירוש ראב"ע כאן)
ומה הצריכו לפרש בדרכו המיוחדת?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –(תשי"א)
פרשת נצבים
ל'
ט"ו – כ'
א.
שאלה כללית:
המלים הנגזרות משרש חיה הולכות ונשנות בפרשתנו (ט"ו–כ')
פעמים רבות (שש פעמים!)
ובהוראות שונות.
– הוכח שאי אפשר לפרש את כולן בהוראה אחת והסבר מה הן הוראותיהן השונות.
ב.
ל,
טו
את
החיים
ואת
הטוב
את
המות
ואת
הרע
רש"י:
את
החיים
ואת
הטוב
– זה תלוי בזה אם תעשה טוב הרי לך חיים,
ואם תעשה רע הרי לך המות. והכתוב מפרש והולך היאך:
ט"ז
וחיית
ורבית –
הרי החיים:
ראב"ע:
החיים
– אורך ימים.
הטוב
– בעושר ובריאות הגוף והכבוד,
והמות
והרע
– הפך:
ספורנו:
אֶת–הַחַיִּים.
לָעַד.
וְאֶת–הַטּוב.
הֶעָרֵב בְּחַיֵּי שָׁעָה.
וְאֶת–הַמָּוֶת.
לָעַד.
וְאֶת–הָרָע.
צַעַר חַיֵּי שָׁעָה.
מלבי"ם:
החיים:
הוא קיום התורה;
ואת הטוב: הוא הגמול; המות:
הוא בטול התורה;
ואת הרע: עושה.
השווה
לכולם
תרגום
יונתן:
ית אורחא דחיי (דרך החיים) דביה משתם אגר (שכר)
טוב לצדיקיא, וית אורחא דמותא (דרך המות) דביה משתלם אגר (שכר)
ביש לרשעיא.
1.
מה ההבדל בין המפרשים הנ"ל בפרוש ארבעת המושגים האלה:
סדר את המפרשים לקבוצות!
2.
** מהי חולשת פרשו של רש"י,
ומה הכריחו לפרש כך אעפ"כ?
ג.
ל,
י"ט.
ובחרת בחיים למען תחיה.
לפסוק
זה מקשה
בעל העמק
דבר:
יפלא לפרש פסוק זה: האין שייך לומר:
תעשה כן כדי שיחיה כן?!
הרי אם הוא אומר על סעפי הספק אם לבחור בחיים או במות, אי אפשר להגיע עצה לבחור בחיים כך:
שיחיה!
והתחבטו
בשאלה
זו כמה
מפרשים,
ואלה
דעות
מקצם:
אברבנאל:
…ואפשר עוד לפרש,
"ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ה'
אלוקיך"
שבא להודיע שלא יעשה תכלית שמירת המצוות בעבור החיים הגופיים אבל בהפך, שיכסיף החיים כדי שבהם ישמור ויקיים המצוות,
כי יבחר בהם מצד עצמם ולא מצד השכר הנמשך מהם כמו שאמרו חז"ל (ע"ז י"ט):
"אשרי האיש ירא ה' במצוותיו חפץ מאד"
(תהילים ק"ב)
במצוותיו – ולא בשכר מצוותיו".
ולכן אמר: אחרי שהודיע שהחיים והמוות הם בבחירת האדם,
העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.
שהחיים והמות שנתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים, שלא תיה הבחירה ההיא בלבד למען תחיה אתה וזרעך ויהיה התכלית האחרון בזה,
אבל תבחר בחיים לאהבה את ה' לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי אלה הם החיים האמיתיים "ותכלית הנמשך" אחריהם.
ואין החיים תכלית בעצמו. וזה שאמר "כי הוא חייך ואולך חימך לשבת על האדמה", רוצה לומר כי זהו תכלית החיים ואורך הימים בישיבה על האדמה אשר נשבע ה', כדי לעשות המעשים הטובים, להידבק באלוה ית'.
הכתב
והקבלה:
ד"ה
ובחרת
בחיים
למען
תחיה: חיי הגוף לבד במלאת מבוקשיו הגשמיים שלא כתורה וכמצוה,
הם חיים שאחריהם מיתה נפשית.
אמנם חיי הגוף על פי התורה והמצוה,
הם חיים שאחריוהם חיי הנפש הנצחיים, ועל זה אמר "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך", ירצה לומר: איעצך לך ולזרעך לבחור בחיי עולם הזה באופן כזה שיסובב ממנו החיים העתדיים והוא חיי העולם הבא.
1.
הסבר מה ההבדל בין שתי התשובות האלה לקושיה הנ"ל?
2.
נסה להכריע ביניהן.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – (תשי"ב)
פרשת נצבים
ל'
א'.
והיה
כי
יבואו
עליך
כל
הדברים
האלה
הברכה
והקללה…
והשבות אל לבבך…
ב'.
ושבת
עד
ה'
אלוקיך
ושמעת
בקולו…
ג'.
ושב
ה'
אלוקיך
את
שבותך.
ישנן שתי אפשרויות להבנת פסוקים אלה מבחינה תחבירית:
|
ב ראב"ע חזקוני: רמבמ"ן: וכן כל המתרגמים. |
א רמב"ן אברבנאל... ר' |
1.**
כיצד מבארות שתי הקבוצות האלה את הפסוקים מבחינה תחבירית?
(לשאלה מסוג זה עיין ויצא תש"ט שאלה ב'
בשלח תש"ד שאלה א'
ויקרא תש"י שאלה ב').
2. מה הן המסקנות הרעיוניות השונות הנובעות מתוך השוני הזה?
3. מה הובטח לנו לדעת כל אחת משתי הקבוצות?
4.
לאיזו משתי הדעות יש להביא ראיה מפרק ד' פ'
כ"ט?
והיה
כי
יבואו
עליך…
הברכה
והקללה…
והשבות
אל
לבבך.
בעל
אור
החיים
מקשה:
למה הוצרך לומר "הברכה"
כיון שהדבר הוסבב התשובה הוא מורא הקללה,
לא היה לו לומר אלא:
"כי יבוא עליך הקללה"?
נסה לישב תמיהתו.
רמב"ן
ב'
וטעם
ושבת עד
ה' אלהיך
ושמעת
בקלו ככל
אשר אנכי
מצוך
היום אתה
ובניך –
שתשוב אל ה'
בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום,
כאשר עשו בגאולה השנית דכתיב (נחמיה י ל)
ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתנה ביד משה עבד האלהים ולשמור ולעשות את כל מצות ה' אדנינו ומשפטיו וחקיו.
או יהיה "מצוך אתה ובניך"
כמו מצוך לך ולבניך, כענין ואתה צוית (בראשית מה יט),
וכן וירעו אותנו (לעיל כו ו),
לנו.
ולפי דעתי יש בו סוד גדול…
1.* מה קשה לו בפ' ב'?
2.**
מה ההבדל בין שני פרושיו?
לפירושו הראשון עיין דבריו
בראשית
ט"ו
י"ג
ד"ה
כי גר
יהיה
זרעך עד
"ורבים
כן".
כי
גר יהיה
זרעך –
זה מקרא מסורס,
ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי:
והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב,
וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (להלן לט יז),
וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז),
וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו),
וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיה ב כ),
וכן לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי (תהלים סו טז),
וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב),
וכן והיו לי אמר ה'
צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז),
ורבים כן…
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – (תשי"ג)
פרשת נצבים
ל'
א'
– ו'
הערה:
גליון זה הוא המשכו של גליון נצבים וילך תשי"ב שעסק אף הוא בפסוקים הראשונים של פרקנו.
א.
ל,
א'
…
והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה.
אור
החיים:
לצד שהרשעים לבבם טועה, לזאת אמר: "והשבות אל לבבך בכל הגויים"
– פירוש:
בכח טענת היותו גולה ונידח בכל הגויים ויאמר אל לבבו: "ראה,
מה גרמו מעשי הרעים" וידע כי רע ומר עזבו את ה'
וזהו אומרו "והשבות אל לבבך בכל הגויים"
– בטענת כל הגויים אשר הדיחך ה' שמה,
וטעם שדבר הכתוב בדרך הזה,
להיות שימצא המסית טענה לסתור הוכחת הגלויות שאומרו, כי הלא כמה וכמה אומות יקרה להם כזה, שיגלו מעל אדמתם,
לזה אמר "בכל הגויים" – כי אין גלות כגלות ישראל,
אשר נתפזרו בארבע רוחות העולם.
1.
הסבר במה סוטה בעל אור החיים כאן מן הפירוש הרגיל?
2. מהו הקושי הלשוני שאותו רצה בעל אור החיים לתרץ?
3.
התוכל לישב קושי לשוני זה בדרך אחרת?
4.
השוה
לפסוקנו
דברי
אברבנאל:
והיה
כי יבואו
עליך כל
הדברים
האלה –
הברכה
והקללה
– הברכה,
שתזכה בירושת הארץ ושפע הצלחות ומיני הטובות שנכללו בברכות שהתקיים בהם בימי דוד ושלמה, ועם זה גם כן יבואו הקללות שתמצא בארצך מרוחק מה' ומרוחק גם כן מן האמת,
שנטלו ממך הטובות,
– הנה יהיה התקנה לך כהולכי הדרכים התועים,
ללכת היפך הראוי,
שישובו מאותה הדרך;
ובמקום שהפכת עורף לאלוקיך ונתרחקת ממנו, תשוב ללכת אחריו ובזה הדרך תדרך לו,
וזה אמרו "והשיבות אל לבבך".
ואף כי לא תדע ללכת למולו, הטה אזנך ושמע,
כי תמיד קולו קורא אליך וזה הוא "ושמעת בקולו אשר יקרא לך"
והתמיד ההליכה אל קול קריאתו הלוך וקרב עד שתגיע עדיו.
* האם הקושי שאותו רצה אברבנאל לישב הוא אותו קושי שבו עוסק בעל אור החיים?
* מהי תשובתו?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – (תשט"ו)
פרשת נצבים
ל'
י"א – י"ג
וע'
גם נצבים וילך תש"ה,
תש"ח!
א.
ל,
יא
כי המצוה הזאת…
יב. לא
בשמים
היא
לאמר:
מי
יעלה
לנו
השמימה
ויקחה לנו וישמענו אתה –
ונעשנה
יג.
ולא
מעבר
לים
היא
לאמר:
מי
יעבר
לנו
אל
עבר
הים
ויקחה לנו וישמיענו אתה –
ונעשנה.
ערובין:
נ"ה
ע"א:
…והינו דאמר רב דימי בר חמא: מאי דכתיב "לא בשמים היא…"?
"ולא מעבר לים היא"?
"לא
בשמים
היא" – שאם בשמים היא,
אתה צריך לעלות אחריה. "ולא מעבר לים היא" – שאם מעבר לים היא –
אתה צריך לעבור אחריה.
רש"י
ד"ה
לא בשמים
היא: שאלו היתה בשמים,
היית צריך לעלות אחריה וללמדה.
ר'
אליהו
מזרחי
פרש דברי
רש"י
אלה:
אע"פ שהמקרא הזה משמעו שאם היתה בשמים,
לא היה שום אדם יכול להביאה לכם ללמדה, על כרחך לומר,
שאין הכונה בו אלא שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות שם ללמדה…
בעל
באר יצחק
מער לדברי
רש"י
אלה:
הכתובים האלה משמעותם יש לפרשה בשני פנים:
א)
שקיום המצוה הזאת,
אם היה בה טורח לעלות בשבילה השמימה או לעבור בעבור ידיעתה מעבר לים,
היה להם התנצלות לומר: "מי יעלה לנו השמים" או "מי יעבר לנו לעבר הים"?
אבל עכשיו אין לכם שום התנצלות, כי אין בה שום טורח,
כי קרוב אליך הדבר מאד…
ב)
שקיום המצוה הזו,
גם אם הוא מן הצורך לקחת ידיעתה מן השמים או מעבר לים, היה כדאי לכם מרב חשיבותה ויקרתה, כי תכספו ותנהו אחריו לאמר:
"מי יעלה לנו…
מי יעבר לנו…"
לרוות צמאוננו בידיעתה…
מכל שכן עתה אחרי שהיא קרובה מאד,
איך ראוי לכם לחבק אותה ולדבק בה מאהבה, כאשר ידבק האזור במתני איש (ירמיהו י"ג)…
והנה איזה משני הפנים הללו הוא האמתי יוכל הקורא להכריע מעצמו…
1.
* נסה להכריע איזה "משני הפנים הללו"
הוא האמיתי,
ונמק את הכרעתך!
2.
הסבר למה בחרה התורה בשתי שלילות "לא בשמים היא",
"לא מעבר לים היא",
ולא הסתפקה באחת מהן,
ולמה סדרה אותן על סדר זה?
ב.
ל,
יב**
לא
בשמים
היא
ערובין
נ"ה:
רבא אמר "לא בשמים היא"
– לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה בשמים…
ר'
יוחנן אמר: "לא בשמים היא"
– לא תמצא בגסי הרוח.
(עיין גם גליון במדבר תש"ה,
שאלה ב').
ומקשין
הפרשנים:
לכאורה שני הענינים אחד הוא,
משום גאוה, ולמה דורשים אותו בלשונות שונות?
נסה להסביר במה שונה ר'
יוחנן מרבא?
ג.
ל,
יד
כי
קרוב
אליך
הדבר
מאד
בפיך
ובלבבך
לעשותו.
רש"י:
ד"ה
כי קרוב
אליך: התורה נתנה לכם בכתב ובע"פ.
מלבי"ם:
ד"ה
בפיך: הלא על דרך הכתוב: (תהלים נ"ד)
"מי האיש החפץ חיים… נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".
ד"ה
ובלבבך: על דרך: (תהלים נ"ד)
"סור מרע" – שהלב מושל באדם,
והיא הבוחרת לסור מרע ולבחור בטוב.
ד"ה
לעשותו: כולל כל מעשה טוב על דרך: (תהלים נ"ד)
"ועשה טוב" וזהו כולל כל דברי תורה.
ואם כן יש להתפלא על שלא יקיים האדם התורה!
העמק
דבר:
ד"ה
כי קרוב
אליך…: זהו עצות לגיע לעומק דעת התורה.
ד"ה
בפיך: פי פשוטו היינו ללמוד.
ד"ה
ובלבבך
לעשותו: על מנת לעשותו,
לקיים מה שלומד…
מה ההבדל בין רש"י לשני האחרונים בפרוש פסוקנו?
ד.
ל,
יב
לא
בשמים
היא:
בבא
מציעא
נ"ט
ע"א:
(בוכוח בין ר'
אליעזר וחכמים בענין טומאות וטהרות):
באותו היום השיב ר' אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קבלו הימנו (החכמים בבית המדרש).
אמר להם: "אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח!".
נעקר חרוב ממקומו מאה אמה.
(ואמרי לה ד'
מאה אמה). אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב".
חזר ואמר להם:
אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו!"
חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים".
חזר ואמר להם:
"אם הלכה כמותי – כתלי בית המדרש יוכיחו" הוטו כתלי בית המדרש ליפול.
גער בהם ר'
יהושע:
"אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה –
אתם מה טיבכם?"
לא נפלו מפני כבודו של ר' יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר'
אליעזר – ועדיין מטין ועומדין.
חזר ואמר להם:
"אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו!".
יצאה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!".
עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: "(דברים ל', י"ב)
"לא בשמים היא!"…
אין אנו משגיחין בבת קול,
שכבר כתבת בתורה בהר סיני:
"אחרי רבים להטות"
(שמות כ"ג)".
(מהרש"א:
אין משגיחין בבת קול: אין להכריע בה,
רק להעוסק בה.)
1.
הסבר,
כיצד משתמש ר'
יהושע בפסוקנו ומה רצה להוכיח בעזרתו.
2.
במה שונה שמושו בפסוק מן הפירוש שנתן לו ברש"י?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ש עשרה (תשי"ז)
פרשת נצבים
ל',
א – י
(לפסוקים אלה עיין גליונות נצבים וילך תש"ה,
תשי"ב)
א.
שאלות כלליות
מקובלנו:
צרוף מלים או שורש החוזר ונשנה בפרשה או ביחידה ספרותית אחרת במקרא
פעמים אחדות (באותה צורה או בצורות דקדוק שונות) מורה
דרך הוא בהבנת היחידה
ובתפישת רעיונה העיקרי (אשר על כן גם יקראו לו חוקרים חדשים בשם "מילה מדריכה").
1.
עיין בעשרת הפסוקים דלעיל ומצא את המילה המדריכה.
2. האם מופיעה היא בצורותיה השונות בהוראה אחת או בהוראות שונות?
3. נסח על פי המילה המדריכה הזו את רעיונה המרכזי של פרשתנו.
4.
התוכל למצוא מילה מדריכה אחרת גם בחלק האחרון של פרקנו?
(לתופעה ספרותית זו של חזרה על שורש כמילה מדריכה.
עיין גם גיליון כי תבוא
תשי"ד,
וכן גיליון מקץ
תשי"ז)
ב.
ל,
ג
ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך
ושב וקבצך מכל העמים…
אבן
עזרא כט,
כח:
… אמר כי אם תשוב אל ה' אע"פ שאתה חוצה לארץ, השם ישיב שבותך ועל דעת רבי יהודה המדקדק הראשון כי הוא יניח, והטעם ימצא מנוחה לנשבים ויתן להם רחמים,
ואחר כן ישוב ויקבץ:
באור:
פרק ל פסוק ג:
ושב
ה' אלוקיך
את שבותך.
כמו "והשיב".
ועל דעת ר'
יהודה המדקדק הראשון הוא מעניין השקטה והנחה,
הטעם שישקיט הגלות ויניח להם מצרתם, וזה לא יתכן זולת שישיבם אל מקומם,
כי הגולה מארצו לא ישקוט,
אף אם יהיה שם בתענוגים גדולים.
1. שני קשיים רצה הראב"ע ליישב בזה,
אלו הם?
2. מה בין פירושו לבין פירוש ר' יהודה
המדקדק?
3.
כיצד דוחה בעל
הבאור את דעת ר'
יהודה
המדקדק?
4.
לאיזו מן הדעות הנ"ל יש להביא ראיה מבמדבר י' לו?
(שובה ה' רבבות…)
ג.
ל',
ג:
ושב ה' אלוקיך את שבותך.
סיפרי פרשת בהעלותך פיסקה פד:
אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משועבדת…
וכן הוא אומר "בכל צרתם לו צר" (ישעיה ס"ג).
אין לי אלא צרת ציבור צרת יחיד מנין? ת"ל "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א,
טו).
וכן הוא אומר "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר ויהי ה' את יוסף (בראשית ל"ט).
… אתה מוצא שכל מקום שגלו – שכינה עמהם… גלו למצרים –
שכינה עמהם, שנאמר
עמהם שנאמר: "ושב ה' אלוהיך את שבותך"
– והשיב לא נאמר,
אלא "ושב".
1.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי חז"ל אלה!
2.
השווה את דברי הספרי בפירוש פסוקנו לדברי ראב"ע שהובאו בשאלה הקודמת ולדברי ר' יהודה המדקדק שהובאו בדבריו. כיצד מפרש ראב"ע וכיצד מפרש הספרי את מילת "את"
שבפסוק "ושב ה' את שבותך"?
ד.
ל , ג:
ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך
ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה'
אלקיך שמה:
ר'
צבי
הירש
קלישר: במכתבו לאנשיל רוטשילד תקצ"ו:
גאולת ישראל ומשיח צדקנו אשר אנחנו מחכים לו כל יום, אל יחשוב החושב כי פתאום
ירד ה' ית'
שמו משמים… או ישלח משיחו פתאום מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויעשה לה חומת אש סביב…
רק מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמח קרן ישועה עד ישראל יעשה חיל וישגה מאוד באחריתו בקיום כל היעודים והבטחות של הנביאים הקדושים כאשר אברר בע"ה מן הנביאים ומן המושכל…
וזה לשון הרמב"ן *) על (שיר השירים ח'
יב)
"האלף
לך
שלמה…": "ראשית הגאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכויות ויהיה קצת קיבוץ גלויות, ואחר–כך יוסיף ה'
שנית ידו כדכתיב (דברים ל' ג)
"ושב ה' את שבותך" ואח"כ "ושב וקבצך מכל העמים".
העמק
דבר:
ורחמך:
שיתן בלב אומות העולם שיאהבוך…
ושב:
היינו עוד הפעם והכי תרגם אונקלוס –
ויתוב.
ואם–כן – הוא פועל עומד לעצמו.
וקבצך
מכל
העמים: אחר שישוב עיקר הגולה מן הגויים ישוב ה' לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה' שמה,
מעט מעט, וכן כתב הרמב"ן *) בפירוש על שיר השירים שמתחילה יהיה קצת קבוץ גלויות ע"י רשיון המלכויות ואחר–כך יוסיף ה'
ידו שנית, כדכתיב:
"ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה'
אלוקיך שמה".
(
*) הכוונה לפירוש שלמה בן–עזרא לשיר השירים המיוחס בטעות לרמב"ן)
1.
כיצד משתקפים הלכי רוח של תקופתם בדברי שני חכמי התורה האלה בפרשם את
פסוקנו?
2. מה היא האחיזה הלשונית שמצאו בפסוקנו לפירושם זה?
ה.
ל,
ו:
ומל ה' אלקיך את לבבך…
לאהבה את ה'
אלקיך בכל לבבך ובכל
נפשך למען חייך:
ר'
נפתלי
צבי יהודה
ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין)
בפירושו "העמק
דבר":
ד"ה למען חייך:
אי אפשר לפרש כדי שתחיה ולא תמות,
דאם כן אינו אהבת ה'
אלא
אהבת עצמו, אלא משמעות "למען חייך" הוא כמו שכתבתי לעיל (ד,
א)
"למען תחיו", שתרגישו בזה עונג וחיות הנפש היותר אפשר,
ובאשר בהיותנו בחו"ל,
אפילו מי שמדבק עצמו באהבת ה' אינו משיגו בשלמות,משום שאין הקב"ה מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש – והרי טבע האהבה שאינה שלמה אלא באופן שהנאהב מתדבק לאוהב –
ואם כך אין חיות הנפש עדיין; אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלמות, כי ישפוך הוא ית' את רוחו עלינו,
וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה.
והנביא יואל אמר (ג')
"והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר…"
(להבנת דבריו אלה עיין המקום שרמז אליו)
דברים ד', א:
"למען
תחיו". לא בארו רבותינו הראשונים תיבות הללו כאן ובכל
מקום…
אבל הכוונה הוא כמו שכתבתי בספר בראשית ב',ז.
דמשמעות "חי"
הוא
עליזות הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלמותו.
והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף
חיות וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד והוא מרובה יותר
מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה –
ואם יקרה אדם שמאבד
ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשתו רק בתאוות אכילה וכדומה
הרי זה נחשב כבהמה ואינו נקרא אדם חי, שהרי מאבד מה שהיה בכוחו לחיות בטוב,
כך העובד את ה' באמונה מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה, ומי מישראל שמאבד
הרגשה נעימה זו נקרא מת…
וכל זה במי שלא הגיע למדרגה עליונה רק עובד את ה'
באמונה.
אמנם מי שזכה לעלות באורח חיים למעלה למשכיל להרגיש עונג מדביקות
בה'
הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש וזה חיות שאין למעלה
הימנו…
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2.
כיצד מפרש בעל "העמק
דבר" את מילת "חייך"
בפסוקנו?
3.
לכאורה סותרים דבריו לפסוקנו על מהות חיי ישראל בגולה את דברי הספרי,
שהובאו בשאלה ג.
האפשר ליישב סתירה זו?
4.
התוכלו למצוא בפרקנו (דב'
ל)
מילת "חיים"
שנית באותה הוראה שבה מפרשה בעל
העמק
דבר
בפסוקנו?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ז]
נצבים
פרק ל', א – י
פסוקים אלה חשיבותם מרובה ביותר בגלל שני הנושאים אשר בהם ידובר והם התשובה והגאולה.
על כן גם מצטט אותם הרמב"ם בשני מקומות ביד החזקה,
בקשר לשני הנושאים דלעיל:
רמב"ם
הלכות
תשובה פרק
ז הלכה
ה:
כל הנביאים כולם ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה,
וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלים, שנאמר:
"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' ושבת עד ה'
אלקיך ושב ה'
אלקיך וגו' ".(דברים ל,א).
רמב"ם הלכות מלכים יא, א:
… וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים לבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו
שנאמר:
"ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים… אם יהיה נדחך בקצה השמים…
והביאך ה' אל הארץ…"(דברים ל, ג).
ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו ע"י כל הנביאים.
על המורה לתת לתלמידיו בתחילת שעורו למצוא מצדם הם – מה הם הנושאים של עשרת הפסוקים האלה.
לנושא "התשובה"
מכוונות השאלות א
1 – 3. את הפרינציפ המובא כאן אפשר גם להציג על ידי דוגמא נוספת מספר ירמיהו (רק בתנאי שיש ספרי נ"ך בידי הלומדים,
כי אין דבר כזה נעשה מתוך שמיעה בלבד בלי עיון בספר):
ירמיהו פרק ג:
פסוק
א:…
הישוב
אליה
עוד…
ואת זנית רעים רבים ושוב אלי…
פסוק
ו: הראית
אשר
עשתה
משובה
ישראל…
פסוק
ז: ואמר
אחרי
עשותה
את
כל
אלה:
אלי
תשוב
ולא
שבה…
פסוק
י:
וגם
בכל
זאת
לא
שבה
אלי
בגודה
אחותה
יהודה…
פסוק
יב:… שובה
משובה
ישראל…
פסוק
יד: שובו
בנים
שובבים
לכאורה מרובות החזרות בקטע קטן זה וגם קשה למצוא את ההדרגה ומה קודם הגאולה או לפחות אתחלתא דגאולה –
או התשובה או לפחות התעוררות לתשובה, מי הוא הצועד צעד ראשון?
יש לעמוד על כך תוך קריאה מרובה של עשרת הפסוקים, תוך בדיקת החזרות.
יש לעמוד יפה על השוואה בין פסוק ב לבין פסוק י אשר כמעט רוב המילים בהן חוזרות.
וכן יש להבין את היחס בין פסוק ח לבין פסוק י.
האם "כי"
של פסוק י,
"כי"
של נתינת טעם הוא או "כי"
של תנאי הוא (לשון "אם"
או לשון "משום"?)
כן יש לעמוד במיוחד על הצירוף המוזר החוזר ונשנה של "שב
שבות" שאלה ב ו–ג.
בשאלה של גאולה ותשובה ומה קודם, עסקנו גם בגיליון נצבים–וילך תש"ה בהביאנו את דברי הרב קוק מתוך אורות התשובה יז, גם בגיליון עקב תשי"ג שאלה ג ובשני מקורות הדנים בפסוקי פרשתנו.
על תהליך הגאולה עצמו בשלביו השונים מדברים שאלה ב,
אך בעיקר ד.
אם אין הלומדים יודעים כלום על תקופת המדברים –
יצטרך המורה לדבר על התחלת תקופתם של "חובבי ציון" ואף על התקופה ועל הוויכוחים שהתנהלו אז על גאולה
נסית
וגאולה
טבעית. כי בלי זה לא יובנו דברי שני המדברים בשאלה ד.
תכלית כל התכליות,
ה"למען"
הנידון בשאלה ה ולוואי ונדע להחדירה ללב תלמידינו.
בברכת שנה טובה,
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה (תשי"ח)
פרשת נצבים
ל'
א'
– י'
גליון זה הוא המשכו של גליון נצבים וילך תשי"ז שעסק בששת הפסוקים הראושנים של פרקנו.
א.
שאלה כללית:
ר'
יצחק
עראמה
(מגולי
ספרד) בספרו
"עקדת
יצחק":
אמר ישעיה (נ"ה,
ז')
"יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה'"
ויש לדקדק: אחר שיעזוב רשע דרכו, מאי "וישוב אל ה'"
– עזיבת הדרך היא עצמה התשובה?
אלא שהעניין הראשון הוא הנעשה בהתחלה בקושי ובחולשה והשני הוא הנעשה אחר ההתחזקות וקצת ההתגברות,
והראשון יספיק לעזיבת הדרך הרעה והשני להתחזקו לשוב ממנה אל הפוכה,
והוא התחלת התנועה להתקרב אליו יתעלה. וזה העניין עצמו הוא שכתבו משה בכאן בעניין התשובה:
כאשר יימצאו בה בעוצם החולשה והתיעוב, שאתה מוצא שהוא הקדים התשובה באומרו: "ושבת עד ה'
אלוקיך",
וסמך ליה גאולה באומרו: "ושב ה' אלקיך את שבותך".
ואחרי גאולה –
תשובה,
כמו שנאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'".
ואחר התשובה השנית תוספת טובה – גאולה – במה שאמר: "והותירך ה' בכל מעשה ידך",
ואחרי כן תשובה יותר חזקה,
במה שאמר: "כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
והכוונה,
כי בהיותם שם בחולשתם בארצות אויביהם לא ייעזבו אל הרפיון ואל החולשה עד שיוציאו הפעולות חלושות כפי כוחם, כי חולשת הפעולות על הדרך ההיא תחליש הכוח יותר,
וחולשת הכוחות יותר תחליש הפעולות,
עד שתאבדו לגמרי.
אבל התחזקו בכם בהיותכם בחולשתכם להתחיל התחלת מה במה שתתעוררו לשוב "אליו"
ולשמוע בקולו "ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך";
לפחות תהיה השמיעה ברצון ובאוות נפש עם שהמעשים לא יוכלו להיות שלמים, בהיותכם תחת עול הכותים, אבל תתחזקו כפי היכולת עוד מעט…
והנה זהו באמת התחלת התשובה שאמר עליה:
"והשבות אל לבבך בכל הגויים אששר הדיחך ה' אלקיך שמה ושבת עד ה'",
כי אפילו בהיות עולם על צוארך למשא כבד, ראוי שתשיב אל לבבך אלו הטענות ותתחזק להתחזק בתשובה מעוני, כי הנה אם אתה פותח כחודה של מחט, הנה הוא יפתח לך כפתחו של אולם,
"ושב"
ה'
אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים… אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך…
והביאך ה' אלקיך אל הארץ…",
כי הוא יסיר עולם מעליך,
כי תתקרב למעלה ולמטה ואז תתחזק במעשים יותר, כמו שאמר "ומל ה' אלקיך את לבבך…".
והוא יהיה עניין יותר שלם מברית מילה אשר ניתן לאברהם, "ונתן ה' אל כל האלות האלה על אויבך". והנה כאשר יגיעוך כל אלה ההצלחות כבר תוכל להתחזק יותר על התשובה מבראשונה,
והוא אמרו: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'
ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצוך היום".
וכבר תוכל על המעשה השלם מה שלא נאמר תחילה,
ובזה תתחזק עוד הגאולה והישועה בידך בהשלמת ענייניך כמו שאמר: "והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידך, בפרי בטנך… כי ישוב ה'
לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך",
שיתמידו הצלחותים בסיפוק צרכיהם בשמחה ובטוב לבב,
שהוא תכלית ההצלחות,
כי בזה יוסיף להם אומץ גדול עוד בהשלמת מעלתם.
והוא מה שפירש בסוף: "כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצוותיו וחוקותיו… כי תשוב אל ה' בכל לבבך ובכל נפשך". והוא שכל מה שיעשו משמירת המצוות והחוקים התוריים תהיה כוונתם אל התשובה הנכונה אליו, לא אל יראת העונשים… אלא בבחינת הטוב מצד שהוא טוב.
וירא שלזה כיונו חז"ל (יומא פ"ו,
ע"ב):
"אמר ר' נתן:
גדולה תשובה שמקרבת
את הגאולה,
שנאמר (ישעיה נ"ו,
א'):
'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.
ר'
אלעזר אומר: גדולה תשובה שהיא סמוכה לגאולה, שנאמר (ישעיה נט, כ):
'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה"…"
ואלו ואלו דברי אלוקים חיים הם –
כמו שנתבאר.
1.
מה הם קשיים הרבים בפרשתנו המתורצים בדבריו?
2.
מה ההבדל ההשקפתי בין ר'
נתן ובין ר'
אלעזר,
וכיצד מוכחת דעתם על ידי הפסוקים המובאים בדבריהם?
3.
כיצד יכול גם ר'
נתן וגם ר'
אלעזר למצוא לו סמוכין בפרשתנו?
4.
לדעת "בעל העקדה"
יש הוראה אחרת ל"בכל לבבך ובכל נפשך"
הנאמר בפסוק ב'
והוראה אחרת ל"בכל לבבך ובכל נפשך"
הנאמר בפסוק י'
בפסוף פרשתנו.
הסבר מהו השוני שביניהם!
ב.
השווה
|
ל', |
ל', |
|
כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה בספר התורה הזה כי בכל לבבך ובכל נפשך |
ושבת ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. |
"הכתב
והקבלה":
(י)
"ותשוב אל ה'
ולמעלה (ב)
אמר:
"ושבת עד ה'".
וטעם שינויים אלה,
נראה לי שהוא בשינוי סיבות המביאות אל התשובה: אם התשובה היא מיראת העונש שאין החטא נמחק לגמרי,
ורושם החט עדיין מחיצה מבדלת בין האדם למקום, בזה מחובר מלת "עד"
עם התשובה, כי אף שבתשובה זו יתקרב האדם גם כן ה',
בכל זאת רושם החטא עדיין נשאר מסך מבדיל בינו לבין המקום,
ועניין התשובה "עד"
ה'
כעניין "ובא עד הבית",
שטעמו התקרבות אל הבית עד שעומד סמוך אליו בריחוק מקום קצת.
אמנם אם התשובה היא מאהבת ה', שבזה יתעלה מעלת השב, עד שאמרו חז"ל:
"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד",
כי יתעלה השב הזה אל דבקות ה'
הגמורה.
על תשובה מעולה זו תחובר תמיד מלת "אל ה'", ובמאמר "בא אל הבית",
שהטעם בו ההגיעה אל תוך הבית ופנימיותו.
המלבי"ם:
ד"ה
"כי
תשוב אל
ה'": שאז יבואו למדרגה גדולה כזו מפני שהתשובה תהיה אל ה', לא כהתשובה בראש הפרשה שהיא רק "עד ה' אלקיך".
1. האם נכון הוא ההבדל הזה בין "שיבה אל" ל"שיבה עד" על פי שימוש הביטויים האלה במקומות הבאים:
הושע
י"ד,
ב':
שובה
ישראל
עד
ה'…
כי
כשלת
בעונך.
הושע
יד, ג':
קחו
עמכם
דברים
ושובו
אל
ה',
אמרו
אליו…
יואל
ב', י"ב:
וגם
עתה…
שובו
עדי
בכל
לבבכם…
יואל
ב', י"ג:
וקרעו
לבבכם
ואל
בגדיכם
ושובו
אל
ה'…
הערה:
"וגם מפרש מלבי"ם:
"עתה"
הגם שעתה כבר בא החייל,
וכבר בא היום הגדול, אל תחשבו שאין תקנה.
2.באר על פי ההבדל הנ"ל את מקומם של שני הביטויים ("שיבה עד" ו"שיבה אל") בתוך הפרק, וכן את מקומם בתוך הפסוק,
למה בא הראשון בראש הפסוק לפני השמיעה בקול ה'
והשני בסוף הפסוק אחרי השמיעה בקול ה'
ואף לאחר השמירה על מצוותיו.
3. למה לא הוזכרה שמירת "מצוותיו וחוקותיו" גם בפסוק ב'?
ג.
השווה:
ל"ו ומל
ה'
אלקיך
את
לבבך.
י'
ט"ז
ומלתם
את
ערלת
לבבכם
וערפכם
אל
תקשו.
לכאורה נראים שני פסוקים אלה סותרים זה לזה. הסבר כיצד יתקיימו שניהם!
(כיוצא בו השווה שני הפסוקים המקבילים ביחזקאל י"ח,
ל"א;
ל"ו,
כ"ו).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –(תש"ך)
פרשת נצבים
פרק ל'
א'
– י'
גליון זה הוא המשך של גליונות נצבים וילך תשי"ז – י"ח.
א.
ל,
א'
– ג'.
קיימת לגבי פסוקים אלה בעיה תחבירית, פרקנו מתחיל במשפט נטפל תנאי,
והשאלה היא: באיזו מילה מתחיל המשפט הראשי?
(בלשון הקדמונים: היכן מתחילה תשובת התנאי?)
דעות שונות למפרשים בשאלה זו,
והן מקצתן:
ראב"ע
כ"ט,
כ"ח:
ובעבור שאמר (דברים כ"ט כ"ז):
"וישליכם אל ארץ אחרת" אמר כי אם תשוב אל ה' אע"פ שאתה בחוצה לארץ –
השם ישיב שבותך.
רמב"ן
ל', ב':
וטעם
"ושבת
עד ה'
אלוהיך
ושמעת
בקולו" –
שתשוב אל ה'
בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום וכו'.
אברבנאל:
עם היות הברכות והקללות בלשון תנאי: "אם שמע תשמע"
ו"אם לא תשמע",
הודיעם משה אדוננו,
שכולם – הברכה והקללה –
עתידים להתקיים, ושאחר שייתמו הקללות כולם ישובו אל השם יתברך והוא יקבצם ויגאלם,
וזאת היא הנחמה האמיתית והגאולה העתידה, אשר אנחנו מקווים אותה… "כי יבואו עליך הברכה והקללה".
כי כולם יתקיימו בהכרח, הנה אז בהכרח תשוב אל ה'.
חזקוני:
לעיל נאמר (כ"ט,
כ"ז):
"וישליכם אל ארץ אחרת" וכאן נאמר: ואם תשוב הוא ישיב את שבותך.
ר'
ש"ר
הירש:
כאשר יתקיים בך כל הנזכר בתורה בברכה וקללה על עיצוב דמות עתידך באלפי השנים הבאות;
אז תביא את סכום נסיונותיך – נסיונות דרכך בהסטוריה – אל לבבך פנימה וכתוצאה מחשבון נפשך תשוב אל ה'
ולתורתו בכל לבבך ובכל נפשך.
וכן תרגמוהו המתרגמים:
רמבמ"ן:
ווען נון קינפטיג אללע דיזע דינגע איינטרעפפן,
זעגען אונד פלוך…
דו נימסט עס צו הערצען,
בקעהרסט דיך צום עוויגען… זא ווירד דער עוויגע זיך אויך דיינער ערבארמען…
King James Version:
And iut shall come to pass, when all these
things are come upon thee, the blessing and the curse… and thou
shalt call them to mind among all the nations… and shalt return
unto the Lord… that then the Lord thy God will turn thy
captivity…
Version Synodale 1929:
Quand toutes ces te seront arrivees… si tu
les prends de nouveau a coeur… er si tu rev iens a l'Eternel…
alros l'Eternel ton Dieu ramenera tes captifs…
ר'
דוד
הופמן
בפרושו
לספר
דברים:
Wenn nun alle diese worte… ber dich
gekommen sein werden` so wirsr du es dir hצren…
Dann wird der Ewige… deine Wioderherstellung veransralten…
1.
מה הן דעותיהם של פרשנים ומתרגמים בתשובה לשאלה התחבירית שבפסוקנו?
2. סדר את המפרשים ואת המתרגמים לקבוצות.
מה הן המסקנות הרעיוניות השונות הנובעות מתוך השוני הזה?
מה הובטח לעם ישראל דעת כל אחת מן הקבוצות הנ"ל?
3.
התוכל להסביר מדוע אין אף פרשן אחד רואה את פסוק א'
כולו כמשפט תנאי ואת תחילת פ' ב'
("ושבת עד ה'")
כתחילת תשובת התנאי?
4.
רמב"ם,
הלכות תשובה ז',
ח':
כל הנביאים כולם ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה.
וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גאולתן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל' א'):
"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה…
ושבת עד ה'
אלוהיך וגו'".
כיצד עונה הרמב"ם לשאלה התחבירית שלנו, ולאיזו מן הקבוצות דלעיל יש לצרפו?
ב.
ל'
י'.
כי
תשמע
בקול
ה'
אלוהיך
לשמור
מצותיו
וחקותיו
הכתובה
בספר
התורה
הזה.
חזקוני
ד"ה
"הכתובה":
הוא לשון רבות לנקבות כמו "הכתובים"
בלשון רבים לזכרים כמו שפרשתי למעלה (שמות י"ז,
י"ב):
"ויהי ידיו אמונה",
(ושם הביא לראיה בראשית מ"ט,
כ"ב):
"בנות צעדה עלי שור" (שמ"א ג, ט"ו):
"ועיניו קמה ולא יכול לראות".
ר'
יעקב
מקלנבורג
בעל "הכתב
והקבלה":
לפי שהתורה לא ביארה רק כלל כל מצוה ובלתי אפשר לקיימה בלי תורה שבעל פה.
ועל זה אמר "תשמע בקול ה'
לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה…". כדי שנוכל לשמור התורה הכתובה צריכים לתורה שבעל–פה והוא הנקרא "קול",
כי דברי תורה שבעל–פה צריכים לשומעם מקול דברים היוצאים מפי רבו.
מה קשה לכל אחד מן הפרשנים בפסוקנו ומה ההבדל שבין תשובותיהם?
ג.
ל,
ג':
ושבת עד ה'
אלוהיך
י':
כי
תשוב
אל
ה'
אלוהיך
בכל
לבבך
ובל
נפשך.
הרב
א' י'
קוק
זצ"ל,
"אורות
התשובה" פרק
י"ז:
תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה.
כשרוצים באמת לשוב,
אף על פי שמעוכבים בשביל כמה מניעות,
כמו מחמת בלבול דעת, או מחמת חלישות כוח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו,
אע"פ שהעיכוב הוא גדול מאוד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו באופן היותר טוב והיותר שלם,
מכל מקום כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אף–על–פי שאין בכוחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של תשובה בתור תוכן המטהר והמקדש,
עד שלא יזוז מפני העיכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עלייה רוחנית… וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו.
הארת התשובה ישנה בישראל: התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בבירור גמור בביטויה של תורה (דברים ל' ב'):
"ושבת עד ה'
אלוהיך",
(שם,
י'):
"כי תשוב אל ה' אלוהיך".
התשובה היא פנימית,
אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים –
ואין כח בשום עיכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
גם מתוך החול ייגלה הקודש,
וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב.
עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית. תשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית.
זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה,
יגמל זה הציץ,
יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו,
כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה וסוך הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.
1.
הסבר את המקומות המסומנים ע"י בקו.
2. למה יתכוון הרב בדבריו על "התעוררות חפצה של האומה בכללה"?
3. למה יתכוון בדבריו בקטע השלישי "גם מתוך החול".
לאיזה "חול"
ירמוז?
4. מהו לדעת הרב ההבדל שבין "ושבת עד" לבין "תשוב אל"?
5.
השווה דבריו לדברי הכתב והקבלה ודברי המלבי"ם המובאים בגליון נצבים תשי"ח שאלה ב',
האם מסכימים דבריו הרב עם דבריהם או לא?
6. מהו הדמיון שמוצא ה' בין תשובת היחיד לבין תשובת הכלל?
7. האם הרעיון העיקרי בדברי הרב בקטע השני ("כשרוצים באמת" עד "בתור תכן המטהר והמקדש") מזדהה עם המאמר הידוע "רחמנא לבא בעי"
או שונה ממנו.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:מ.
פרלמן
א.
דברים ל' מ'.
והתירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך
בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה
כי ישוב ה'
לשיש עליך לטוב כאשר–שש על–אבותיך
תרגום יונתן:
וישיירינכון ה' אלקכון לטבא דתצלחן
בכל עובדי ידיכון בולדא דמעיכון
ובולדא דבעירכון ובפירי ארעון לטבא…
1.
היכן מתחלקת צלע א'?
2. איך מתחלקים שלושת הביטויים הפותחים במלה "פרי"?
3. מה מוסיף יונתן בתרגומו ומה הוא משנה (מלבד שימוש בלשון רבים)?
4. האם ההוספה יכולה להתפרש גם לפי פיסוק הטעמים?
ב.
כ"ט י"ז
פן–יש
בכם
איש
או–אשה
או משפחה או–שבט
מה יש להוכיח מפסוק זה על צרוף הטעמים דרגא–מונח–רביע
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושש (תשכ"ז)
הפטרת נצבים
פרק ל'
א'
– ו'
א.
שאלה כללית
השוה פסוקים א–ד בפרקנו לפסוקי תפילת שלמה (מלכים א' ח'
מ"ו – נ')
מה השוה ומה השונה בשני המקומות האלה?
ב.
ל,
ג'.
ושב
ה'
אלוקיך
את
שבותך
ורחמך
ושב
וקבצך
מכל
העמים
אשר
הפיצך
ה'
אלקיך
שמה.
ראב"ע:
כ"ט כ"ח ד"ה הנסתרות
… ועל דעת ר'
יהודה המדקדק הראשונה כי הוא יניח, והטעם ימצא מנוחה לנשבים ויתן להם רחמים,
ואחרי כן ישוב ויקבץ.
בכור
שור:
ד"ה
ושב את
שבותך: מגלות בבל.
ד"ה
ושב
וקבצך: מגלות הגדול והארוך הזה, שאנו מפוזרים בו בכל העולם.
אברבנאל:
…ולפי שהאומה בתוך הגלות תחלק לשני חלקים,
החלק הקטן שהם מחזיקי הדת והולכים בתורת ה', ובשם "ישראל"
יכנו והם הנשארים מעט מהרבה;
והחלק האחר הוא רוב העם אשר מתוך הצרות וכובד הגלות עברו על דתי,
וכמו שאמר שם (דב'
ד'
כ"ח)
"ועבדתם שם אלוהים אחרים…" כמו שפרשתי* לכן אמר כנגד שני חלקי העם: "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה ושבת עד ה'
אלוקיך"
= כי הנה המאמר הראשון נאמר על אותם האנוסים שיצאו מכלל הדת ולכן אמר באלו "והשבות אל לבבך",
כי תהיה תשובתם בלב ולא בפה, כי לא יוכלו לפרסם תשובתם ואמונתם, והוא אמרו "בכל הגויים אשר הדיחך ה'
אלוקיך שמה, רוצה לומר, שהם מעורבים בהם ונחשבים כמוהם ובלבם ישובו אל ה'.
ועל החלק האחרון מהיהודים המפורסמים אמר "ושבת עד ה'
אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך", ר"ל שהם ישובו ויעשו המצוות וישמעו בקול ה' הם ובניהם בפרסום,
לפי שלא עזבו שם אלוקיהם.
וכאשר ישובו אל ה' וילכו אחריו וירוצו אלו ואלו כל אחד כפי מצבו ועניינו, הבטיח שה' ית'
יקרבם אליו. וזהו "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך".
הנה אמר "ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך" על חלק היהודים המפורסמים ומחזיקים ביהדותם,
ועליהם אמר "את שבותך", לפי שהם בשביה ועבדות ואמר "ורחמך",
כי לשפלותם וצרותיהם יצטרכו לרחמים.
אמנם על החלק האחר מהיוצאים מכלל הדת מפני אונסם אמר: "ושב וקבצך מכל העמים…" ולא אמר בהם "שביה"
ולא "רחמים".
וזו הסבה שאמר שיקבצם "מכל העמים", להיותם מעורבים בהם ומתחתנים בהם.
ועל אלו אמר:
"אם יהיה נדחך בקצה השמים,
משם יקבצך ה'
אלוקיך ומשם יקחך".
*
עיין עלון ההדרכה.
העמק
דבר:
ד"ה
וקבצך
מכל
העמים. אחר שישוב עיקר הגולה מן הגויים, ישוב ה' לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה' שמה מעט מעט.
וכן כתב הרמב"ן*
בפירוש על שיר השירים על הפסוק (פרק ח' י"ב)
"האלף לך שלמה",
שמתחילה יהיה קצת קבוץ גלויות ע"י רשיון מלכויות,
ואחר כך יוסיף ה' ידו שנית, כדכתיב "ושב וקבצך".
*(אין פירוש רמב"ן לשיר השירים,
והכונה לפירושו של ר' שלמה אבן עזרא,
שיחסוהו בטעות לרמב"ן).
מלבי"ם:
ד"ה
ורחמך: שיתן אותך לרחמים בלב הגויים.
ד"ה
ושב וקבצך
מכל
העמים: אחרי ההרוחה ישוב ויקבצך.
1. מהו הקושי המשותף אשר נסו כל הפרשנים הנ"ל לישבו?
2.
בכמה דרכים שונות הולכים חמשת המפרשים הנ"ל בישוב הקושי הזה, ואלו דרכיהם?
3. מהו הקושי הלשוני שמישב ר'
יהודה חיוג' ("המדקדק הראשון")?
4.
היכן מצינו בתורה ובנביאים שרש "שוב"
בהוראה זו?
5. במה סוטה אברבנאל בפרושו לפסוק א' (שהובא בתוך דבריו דלעיל) מפשוטו של מקרא?
גם בדברי אברבנאל,
גם בדברי הנצי"ב מורגשת השפעת תקופותיהם. הסבר במה?
ג.
ל,
ג
ושב
ה'
את
שבותך.
תרגום
יונתן:
ויקבל מימריה ברעוא ית תיובתכון,
וירחם עליכון ויתוב ויכנוש יתכון.
תרגום
אונקלוס:
ויתב ה' אלהך ית שבי גלותך, וירחם עלך ויתוב ויכנשיוך מכל עממיא.
רד"ק:
תהלים
קכ"ו:
בשוב ה' את שיבת ציון.
ד"ה
שיבת: ענין תשובה, שישובו בני ציון אל ה'.
1. מה ההבדל בתפישה הדקדוקית בין שני התרגומים?
2. למי משניהם יש להביא ראיה מאיוב מ"ב י'?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושבע (תשכ"ח)
הפטרת נצבים
ל,
א'-ג'
ראב"ע
כ"ט
כ"ח
ד"ה
הנסתרות:...בעבור שאמר (פ'
כ"ט כ"ז)
"וישליכם אל ארץ אחרת" אמר,
כי אם תשוב אל ה'
– אע"פ שאתה חוצה לארץ, ה'
ישיב שבותך.
רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ז'
הלכה
ה'
כל הנביאים כלם צוו על התשובה ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה.
וכבר הבטיחה התורה שסוף כל ישראל לעשות תשובה בסוף גאולתן ומיד הם נגאלין,
שנ'
(דברים ל' א')
"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה…
ושבת עד ה'
אלוקיך…
ושב ה' אלוקיך…"
יצחק
שמואל
רגיו
ד"ה
והשבות
אל לבבך בכל הגויים ובהיותך מפוזר בין העמים כאשר תתן לבך לחשוב על כל הטובות שהיו לך מלפניו ועל הרעות אשר באו עליך עתה ותתבונן בדעתך על הדבר הגדול הזה,
איך ירדת פלאים והושלכת משמים ארץ מן תכלית ההצלחה והאושר אל תכלית העני והחץ.
ד"ה
ושבת עד
ה': …וכאשר תשוב בתשובה שלמה מן הדרך המקולקל אשר בו תעית ותקבל על עצמך לשמוע בקול ה' בכל לבבך… אז "ושב ה' אלוקיך".
שתי תפישות במבנה התחבירי של פסוקנו לפנינו.
הסבר מה הן שתי התפישות התחביריות ומה משתמע מהן מבחינת רעיון הפסוק?
עיין גם בעלון ההדרכה.
במה שונה ספורנו משתי התפישות הנ"ל ומה חולשתו:
ד"ה
והשבת
אל לבבך:
התבונן בחלקי הסותר ותשיבם אל לבבך יחדו להבחין האמת מן השקר ובזה תכיר כמה רחקת מן האל ית' בדעות ובמנהגים אשר לא כתורתו.
ד"ה
ושבת עד
ה': תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד וזוהי התשובה שאמרו עליה ז"ל "שמגעת עד כסא הכבוד".
ב.
ל,
א
והיה
כי
יבואו
עליך
כל
הדברים
האלה
הברכה
והקללה
אשר
נתתי
לפניך.
אור
החיים:
ד"ה
והיה כי
יבואו: צריך לדייק למה הוצרך לומר "כל הדברים האלה",
ולא הספיק באומרו "כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך"?… עוד הצצתי ואראה,
מה נעמה חיבת הקדש אשר חבב אלוקינו אותנו! הלא תראה, כי בזכרון הברכה הגיע אותה "עלינו"
ובזכרון הקללה אמר "אשר נתתי לפניך"
ולא "עליך",
ואם היה אומר "כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך" הייתי מפרש מאמר "אשר נתתי לפניך"
על שניהם, אבל מאמרו "כל הדברים האלה"
גילה בזה יתור "אשר נתתי לפניך"
שבא להבדיל בין הברכה לקללה…
ואל ירע בעיניך "הדברים"
לשון רבים ו"הברכה"
לשון יחיד, כי הרבה דברים טובים נכללו בברכה.
מלבי"ם:
ד"ה
והיה כי
יבואו
עליך
וגו' הברכה
והקללה
אשר נתתי
לפניך: ירמוז שהקללה גם כן מתנה כמו הברכה להביאך לתכלית הנרצה.
1. מה ההבדל ביניהם במבנה התחבירי של פסוקנו?
סמנו בסמני פסוק לפי כל אחת משתי הדעות.
2. מהו הרמז שמצא המלבי"ם לדבריו בפסוק?
3.**
היכן מצינו אי הקבלה בין ברכה לקללה המתפרשת כפי שפרשה כאן אור החיים גם בפ'
כי תבוא (פרק כ"ז)
וגם בפרשת ראה (פרק י"א).
ג.
ל,
א'.
והשבות
אל
לבבך
בכל
הגויים
אשר
הדיחך
ה'
אלוקיך
שמה.
השוה
לעיל:
כ"ט
כ"ז.
ויתשם
ה'
מעל
אדמתם
וישליכם
אל
ארץ
אחרת.
מלבי"ם:
למדנו שמה שנ'
"וישליכם אל ארץ אחרת" שיהיה הגלות בדך "השלכה"
זה הבדל בין "השלכה"
ובין "הדחה"
בשלשה דברים:
א)
כי המשליך וזורק נעשה הדבר רחוק ממנו.
ב)
שעל ידי השלכה יתקלקל הדבר.
ג)
שמראה שאינו רוצה לדעת איפה ישכון.
אבל המדיח, בכל עד שידחה צריך להתקרב אל הדבר.
וע"י הדחה לא יתקלקל הדבר.
ויודע מקום הדבר ההוא.
ויתכן לפרש "והשבות אל לבבך בכל הגויים"
– בשבתך בין הגויים תשיב אל לבך "אשר הדיחך ה'
אלוקיך שמה", שהדיחך למקום מיוחד כמדיח דבר ממקום למקום עד שמוצא מקום שינוח שם במנוחה טובה, וזהו לעד ולראיה,
שעיני ה' אלוקיך עליך לטובה.
**הסבר במה סוטה המלבי"ם בפרוש פסוקנו מפשוטו של מקרא, ומה בפסוקנו הביאו לפרש כפי שפרש?
(את הסטיה מן הפשט יש להסביר במושגים תחביריים!)
ד.
ל,
ג'.
ושב
ה'
אלוקיך
את
שבותך
ורחמך
ושב
וקבצך
מכל
העמים
רש"י:
ד"ה
ושב ה'
אלוקיך
את שבותך
היה לו לכתוב "והשיב את שבותך"!
רבותינו למדו מכאן:
כביכול*
שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלים הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם.
ועוד יש לומר:
שגדול יום קבוץ גלויות ובקושי,
כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידו ממש איש איש ממקומו,
כענין שנאמר (ישעיה כ"ז)
"ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן: (ירמיה מ"ח)
"ושבתי שבות מואב".
* רש"י מגילה כ"א ע"א ד"ה "כביכול":
נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן.
1. במה שוים שני פרושיו?
2. במה שונים שני פרושיו?
3.*
למה לא הסתפק רש"י בפרושו הראשון (שהוא מדברי חז"ל)
והביא אף את פרושו השני,
מה תיקן בשני,
מה שאינו מתוקן בראשון?
4.**
יש אומרים שאין הפסוק מירמיהו דומה לפסוקנו,
ולכן אין אפשרות לדרוש בו את אשר נדרש (בפרוש רש"י הראשון) על פסוקנו.
הסבר במה השינוי!
5.
ר'
אברהם
בקראט
(מגולי
ספרד) ספר
הזכרון
(על
פירוש
רש"י):
ראיתי מי שכתב שכל ימיו הוקשה לו מה שכתב רש"י בסוף דבריו "ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן", שאם כן –
נמצא שאף שאר אומות שכינה עמהם! ואמר,
שאחר העיון נראה לי, שכונת רש"י ז"ל לחלוק על ראית חז"ל,
כלומר:
שאין ראית "שכינה עמהם" מכאן (=מפסוקנו)
אלא ממקומות אחרים,
שאם הראיה מכאן,
מדלא כתיב כאן "והשיב"
אלא "ושב",
הרי בגויים גם כן כתיב "ושבתי".
זה קצור דבריו,
ורחוקים הם מאד מכונת רש"י שהרי אמרו…
*
התוכל לענות למי שהוקשה לו כל ימיו מה שכתב רש"י בסוף דבריו,
ולישב את דברי רש"י?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
נצבים
פרק ל'
א'-ג'
פרשת נצבים נקראת תמיד בסמוך לראש–השנה,
לפעמים בשבת תשובה,
השנה בשבת הקודמת לראש השנה.
בחרנו גם הפעה בפרק אשר במרכז חלקו הראשון עומדת התשובה.
יש לפתחו לימוד זה בשאלה א שבגליון נצבים–וילך תשי"ז,
היא השאלה "למלה המדריכה" שבעשרת הפסוקים האלה:
המורה המלמד שעור זה בימות החול ייטיב לעשות אם יכתוב על הלוח את הרשימה הבאה בהבלטת המלים המדריכות, כך:
א':
והיה
כי
יבואו
עליך
כל
הדברים
האלה
והשבות
אל
לבבך
בכל
הגויים
אשר
הדיחך
ה'
אלוקיך
שמה
ב':
ושבת
עד
ה'
אלוהיך
ג':
ושב
ה'
אלוהיך
את
שבותך
ורחמך
ושב
וקבצך
ה':
ואתה
תשוב
ושמעת
בקול
ה'
ט':...כי
ישוב
ה'
לשוש
עליך
י':...כי
תשוב
אל
ה'
אלוהיך
בכל
לבבך
ובכל
נפשך*
שורש זה החוזר ונשנה בפסוקים אלה ובהוראות שונות מבליט ביותר שנושא פסוקינו אלה הוא התשובה.
לשאלה א' יש להסביר: מאחר שאין משפט תנאי ומשפט תוצאה מתחברים בעברית תנ"כית ע"י מלת "אז"
כבעברית חדשה, ומאחר שגם הוי"ו החסרה בעברית מודרנית בין משפט תנאי לבין משפט תוצאה (אם תעשה… ותבוא…
וותביא אתך…, תקבל)
מופיעה בעברית תנ"כית כוי"ו ההפוך –
הרי שאין סימן חיצוני ברור המורה היכן נגמר משפט התנאי והיכן פותח משפט התוצאה. והדבר מצריך שיקול הרבה. ועיין גם בגליון נצבים וילך שנת תש"ך.
שם הבאנו גם את המתרגמים השונים ללשון לעז, משלנו ומשל אומות העולם, ופרט להירש והופמן דעת כל המתרגמים כדעת הראב"ע ולא כדעת הרמב"ם.
אגב יעויין בפרוש המלבי"ם שלא הבאנוהו – מחוסר מקום –
שהוא היחידי המנסה לפשר בין שתי התפישות ולפרש את המלים והשבות אל לבבך גם כתנאי גם כתוצאה – הבטחה.
השאלה כמובן אינה שאלה תחבירית בלבד, אלא תוצאות גדולות כרוכות בפרוש מבנה הפסוק לתפישה הכללית של פרקנו.
מה הובטח לנו,
האם הובטחה לנו הגאולה כמותנית בתנאי התשובה או הובטחה לנו הגאולה בעקבות התשובה שאף היא מובטחת ולא מותנית?
בשאלות מסוג זה (היכן נגמר התנאי והיכן פותחת תשובת התנאי)
עסקנו בגליונינו לא אחת. המעוניין ימצא חמר לזה בגליונות
ויצא תש"ט שאלה ב
בשלח תש"ד שאלה א
עקב תשכ"ד
לשאלה ב. בעל אור החיים רוצה למצוא במבנה פסוק א' סמך לרעיון הידוע של "מרובה מידת הטובה על מידת הפורענות" (שמ'
כ'
ו'
ד"ה נוצר חסד),
ויש כמה פסוקים במקרא הרומזים לכך ברמז ברור ע"י אי ההקבלה בין שני חלקי הפסוק המדברים בברכה ובקללה. אך קשה לראות את הרעיון הזה כמרומז בפסוקנו, מטעמי סגנון ודקדוק.
שאלה ד עוסקת בצרוף המוזר המצוי יותר מעשר פעמים במקרא –
"שוב שבות". עסקנו בפסוק זה בגליון נצבים וילך של אשתקד, אלא ששם עמדנו,
נוסף על הקושי הלשוני, בעיקר על קושי אחר, והוא כפל הענין של "ושב ה' את שבותך", "ושב וקבצך"…, והובאו שם בעיקר דעות פרשנים מאוחרים. הפעם עסקנו ברש"י לבדו.
דברי
רש"י
בפרושו
הראשון
מקורם
בספרי
בהעלותך
י' ל"ו:
אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים –
שכינה עמהם משועבדת…
וכן הוא אומר (ישעיה ס"ג)
"בכל צרתם לו צר". אין לי אלא צרת צבור – צרת יחיד מניין?
שנאמר (תהלים צ"א)
"יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה".
וכן הוא אומר (בראשית ל"ט)
"ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסהר… ויהי ה' את יוסף".
אתה מוצא שכל מקום שגלו – שכינה היתה עמהם:
גלו למצרים –
שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א' ב'):
"הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם מצרים בבית פרעה";
גלו לבבל –
שכינה עמהם, שנאמר (ישעיהו מ"ג):
"למענכם שולחתי בבלה";
גלו לאדום –
שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה ס"ג):
" מי זה בא מאדום"; וכשהם חוזרים –
שכינה חוזרת עמהם שנאמר (דברים ל'): "ושב ה' אלוקיך את שבותך"
– והשיב לא נאמר,
אלא "ושב".
אשר
לפרושו
השני –
יפים
הם דברי
בעל בארות
יצחק
הבאים:
…ולפירוש השני נופל פעל שיבה בבחינת הפלא,
כי קבוץ עם דל וחלש מארצות תפוצותם מארבע רוחות האדמה הוא פלא גדול יותר בערכו מפלא יציאת מצרים. ולפי שכל אשר יתהווה ברצונו ית' יכנו במקרא על דמיון פעולת בני אדם,
כמו (בר'
ג')
"ויעש ה' אלוקים לאדם כתנות עור", וכמו (בר'
א')
"ויעש את הרקיע",
על דרך זה אמר הכתוב כאן לשון שיבה, לדמיון פעולת גבור החיל, אשר נשבה אהובו במלחמה לבין שונאיו והשבוי אין לאל ידו להושיע לו (=לעצמו),
לחולשתו ולמורך לבבו.
ומפני זאת יוכרח הגבור הזה לבקוע בגבורתו מחנה האויב,
ולהחזיק ביד אהובו החלש ולהוציאו מביניהם, ולהחזירו לארצו ולמולדתו,
ונאמר,
שהגבו שב עמו.
כן נאמר כאן שהשם ית'
שב עם בני ישראל לעריהם,
לגודל הפלאים שהוצרכו להוצאה מתוך ארצות גלותם ולהשבה לארצם.
ומי כדורנו יודע ומבין מה גדול הקושי הזה!
*
פרופ'
קאסוטו ז"ל עמד בספריו ובכמה ממסותיו על חשיבותו של מספר ה– 7 במקרא,
ועל כך שהבטוי החזק והבולט ביותר שנותן הכתוב לנושא העיקרי של איזה פרק או איזו פרשה או לרעיון המרכזי – הוא בחזרה של שבע פעמים על המלה המדריכה, כפי שהוא בפרשתנו בפסוקים א'-י'.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושמונה (תשכ"ט)
הפטרת נצבים
ל'
א'
– י'
א.
ל,
א'
– ג'
קיימת לגבי פסוקים אלה בעיה תחבירית, פרקנו מתחיל במשפט נטפל תנאי,
והשאלה היא: באיזו מילה מתחיל המשפט הראשי?
(בלשון הקדמונים: היכן מתחילה תשובת התנאי?)
דעות
שונות
למפרשים
בשאלה
זו, והן
מקצתן:
ראב"ע
כ"ט,
כ"ח:
ובעבור שאמר (דברים כ"ט כ"ז):
"וישליכם אל ארץ אחרת" אמר כי אם תשוב אל ה' אע"פ שאתה בחוצה לארץ –
השם ישיב שבותך.
רמב"ן
ל', ב':
וטעם
"ושבת
עד ה'
אלוהיך
ושמעת
בקולו" –
שתשוב אל ה'
בכל לבבך ובכל נפשך ותקבל עליך ועל בניך לדורותם לעשות ככל אשר אנכי מצוך היום וכו'.
אברבנאל:
עם היות הברכות והקללות בלשון תנאי: "אם שמע תשמע"
ו"אם לא תשמע",
הודיעם משה אדוננו,
שכולם – הברכה והקללה –
עתידים להתקיים, ושאחר שייתמו הקללות כולם ישובו אל השם יתברך והוא יקבצם ויגאלם,
וזאת היא הנחמה האמיתית והגאולה העתידה, אשר אנחנו מקווים אותה… "כי יבואו עליך הברכה והקללה".
כי כולם יתקיימו בהכרח, הנה אז בהכרח תשוב אל ה'.
חזקוני:
לעיל נאמר (כ"ט,
כ"ז):
"וישליכם אל ארץ אחרת" וכאן נאמר: ואם תשוב הוא ישיב את שבותך.
ר'
ש"ד
הירש: כאשר יתקיים בך כל הנזכר בתורה בברכה וקללה על עיצוב דמות עתידך באלפי השנים הבאות;
אז תביא את סכום נסיונותיך – נסיונות דרכך בהסטוריה – אל לבבך פנימה וכתוצאה מחשבון נפשך תשוב אל ה'
ולתורתו בכל לבבך ובכל נפשך.
וכן תרגמוהו המתרגמים:
רמבמ"ן:
ווען נון קינפטיג אללע דיזע דינגע איינטרעפפן,
זעגען אונד פלוך…
דו נימסט עס צו הערצען,
בקעהרסט דיך צום עוויגען… זא ווירד דער עוויגע זיך אויך דיינער ערבארמען…
King James Version:
And it shall come to pass, when all these
things are come upon thee, the blessing and the curse… and thou
shalt call them to mind among all the nations… and shalt return
unto the Lord… that then the Lord thy God will turn thy
captivity…
1. מה הן דעותיהם של פרשנים ומתרגמים בתשובה לשאלה התחבירית שבפסוקנו?
סדר את המפרשים ואת המתרגמים לקבוצות.
2. מה הן המסקנות הרעיוניות השונות הנובעות מתוך השוני הזה?
מה הובטח לעם ישראל דעת כל אחת מן הקבוצות הנ"ל?
3.
התוכל להסביר מדוע אין אף פרשן אחד רואה את פסוק א'
כולו כמשפט תנאי ואת תחילת פ' ב'
("ושבת עד ה'")
כתחילת תשובת התנאי?
4.
רמב"ם,
הלכות
תשובה
ז', ח':
כל הנביאים כולם ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה.
וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גאולתן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל' א'):
"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה…
ושבת עד ה'
אלוהיך וגו'".
כיצד עונה הרמב"ם לשאלה התחבירית שלנו, ולאיזו מן הקבוצות דלעיל יש לצרפו?
ב.
ל'
י':
כי
תשמע
בקול
ה'
אלוהיך
לשמור
מצותיו
וחקותיו
הכתובה
בספר
התורה
הזה.
חזקוני
ד"ה
"הכתובה":
הוא לשון רבות לנקבות כמו "הכתובים"
בלשון רבים לזכרים כמו שפרשתי למעלה (שמות י"ז,
י"ב):
"ויהי ידיו אמונה",
(ושם הביא לראיה בראשית מ"ט,
כ"ב):
"בנות צעדה עלי שור" (שמואל א' ג',
ט"ו):
"ועיניו קמה ולא יכול לראות".
ר'
יעקב
מקלנבורג
בעל "הכתב
והקבלה":
לפי שהתורה לא ביארה רק כלל כל מצוה ובלתי אפשר לקיימה בלי תורה שבעל פה.
ועל זה אמר "תשמע בקול ה'
לשמור מצותיו וחקותיו הכתובה…". כדי שנוכל לשמור התורה הכתובה צריכים לתורה שבעל–פה והוא הנקרא "קול",
כי דברי תורה שבעל–פה צריכים לשומעם מקול דברים היוצאים מפי רבו.
מה קשה לכל אחד מן הפרשנים בפסוקנו ומה ההבדל שבין תשובותיהם?
ג.
ל,
ג'.
ושבת עד ה'
אלוהיך
י'.
כי
תשוב
אל
ה'
אלוהיך
בכל
לבבך
ובל
נפשך.
הרב
א' י'
קוק
זצ"ל,
"אורות
התשובה" פרק
י"ז:
תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה.
כשרוצים באמת לשוב,
אף על פי שמעוכבים בשביל כמה מניעות,
כמו מחמת בלבול דעת, או מחמת חלישות כוח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו,
אע"פ שהעיכוב הוא גדול מאוד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו באופן היותר טוב והיותר שלם,
מכל
מקום
כיון
שהרצון
לשוב
בתשובה
הוא אמיץ,
אף–על–פי שאין בכוחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים
לקבל את
ההארה
הזאת של
תשובה
בתור
תוכן
המטהר
והמקדש, עד שלא יזוז מפני העיכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עלייה רוחנית… וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו.
הארת התשובה ישנה בישראל: התעוררות
חפצה של
האומה
בכללה
לשוב אל
ארצה, אל
מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בבירור גמור בביטויה של תורה (דברים ל' ב'):
"ושבת עד ה'
אלוהיך",
(שם,
י'):
"כי תשוב אל ה' אלוהיך".
התשובה היא פנימית,
אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים –
ואין כח בשום עיכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
גם מתוך החול ייגלה הקודש,
וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב.
עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית. תשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית.
זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה,
יגמל זה הציץ,
יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו,
כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה וסוך הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.
1.
הסבר את המקומות המודגשים בלי תקון בקו.
למה יתכוון הרב בדבריו על "התעוררות חפצה של האומה בכללה"?
למה יתכוון בדבריו בקטע השלישי "גם מתוך החול".
לאיזה "חול"
ירמוז?
2. מהו לדעת הרב ההבדל שבין "ושבת עד" לבין "תשוב אל"?
השווה דבריו לדברי הכתב והקבלה ודברי המלבי"ם המובאים בגליון נצבים תשי"ח שאלה ב',
האם מסכימים דבריו הרב עם דבריהם או לא?
3. מהו הדמיון שמוצא ה' בין תשובת היחיד לבין תשובת הכלל?
4. האם הרעיון העיקרי בדברי הרב בקטע השני ("כשרוצים באמת" עד "בתור תכן המטהר והמקדש") מזדהה עם המאמר הידוע "רחמנא לבא בעי"
או שונה ממנו?
ד.
ל,
א
והיה
כי
יבואו
עליך…
הברכה
והקללה…
והשבות
אל
לבבך.
בעל
אור
החיים
מקשה:
למה הוצרך לומר "הברכה",
כיון שהדבר המסבב התשובה הוא מורא הקללה,
לא יה לו לומר אלא:
"כי יבוא עליך הקללה"?
נסה ליישב תמיהתו.
ה.
ל,
ו
ומל
ה'
את
לבבך
השווה את שני הפסוקים הבאים:
י'
ט"ז:
ומלתם
את
ערלת
לבבכם
וערפכם
לא
תקשו
עוד
ל'
ו':
ומל
ה'
את
לבבך
ואת
לבב
זרעך
הסבר שאין סתירה בין שני הפסוקים האלה וכיצד יתקיימו זה בצד זה?
(הערה:
כיוצא בו השוה אשת שני הפסוקים ביחזקאל – י"ח ל"א ו– ל"ו כ"ו)