גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שתים עשרה (תשי"ג–תשי"ד)
פרשת וזאת הברכה
ל"ד א– יב
א.*
שאלה כללית
השווה תחילת פרשתנו ל"ג א':
וזאת
הברכה
אשר
ברך
משה
איש
האלוהים
לסוף פרשתנו ל"ד ה':
וימת
שם
משה
עבד
ה'.
התוכל לתת טעם לשינוי זה של הכינוי בו מכנה התורה את משה רבנו?
ב.
שאלה כללית
מדרש
דברים
רבה י"א
ח':
בשעה שהגיעו ימי משה להפטר מן העולם אמר לו הקב"ה (דברים ל"א י"ד):
"…הן קרבו ימיך למות" – אמר לפניו: "רבונו של עולם!
אחר כל היגיעה הזו אתה אומר לי:
"הן קרבו ימיך למות?" – "לא אמות כי אחיה, ואספר מעשה יה"
(תהילים קי"ח).
אמר לו הקב"ה:
אי אתה יכול – "כי זה כל האדם" (קהלת י"ב י"ג).
אמר משה: רבונו של עולם!
דבר אחד אני מבקש ממך לפני מותי,
שאכנס ויבקעו כל השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך.
מנין?
שנאמר (דברים ד') "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד!".
אמר לו הקב"ה:
אתה אמרת "אין עוד", ואף אני אומר (ל"ד י'): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה… לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות…
ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".
1. לפי מדרש זה אין בקשתו האחרונה של משה רבנו לראות את הארץ.
הסבר מהי תשוקתו?
2. מה כוונת דברי הקב"ה בהביאו את הפסוק מקהלת (י"ב י"ג)?
3.** הסבר את דברי הקב"ה האחרונים (אתה אמרת…
ואף אני אומר…
עד הסוף)
מה פירוש דברים אלה כתשובה לבקשת משה?
ג.
לד,
א'.
ויראהו
ה'
את
כל
הארץ
את
הגלעד…
רש"י
א'
את
כל
הארץ
– הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה:
עד דן – הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח, ל)
ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע:
ב'
ואת
כל
נפתלי
– הראהו ארצו בשלותה וחורבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו:
ואת ארץ אפרים ומנשה – הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק:
ואת כל ארץ יהודה – בשלותה ובחורבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם:
עד הים האחרון – ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון,
הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים:
ג'
ואת
הנגב
– ארץ הדרום. דבר אחר מערת המכפלה, שנאמר (במדבר יג, כב)
ויעלו בנגב ויבא עד חברון:
ואת הככר – הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר (מ"א א' ז,
מו)
בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:
רמב"ן
א'
ויראהו
ה' את
כל הארץ
– כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן, ואחרי כן הזכיר שהראה לו את גלעד עד דן.
והנה משה היה בחלקו של ראובן, וחצי הר הגלעד ועריו היה לבני ראובן והחצי למנשה,
על כן פירושו מן הגלעד עד דן.
או היה גלעד בלבנון בארץ ישראל, כדכתיב (ירמיה כב ו)
גלעד אתה לי ראש הלבנון.
והזכיר "עד דן" שהוא סוף תחום ארץ ישראל,
דכתיב (ש"ב כד ב)
שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע.
והזכיר אפרים ומנשה שהיו בצפונה של ארץ ישראל, וארץ יהודה שהוא בדרום, כדכתיב (יהושע יח ה)
יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון.
ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מן הירדן ועד הים (ס"א הגדול, ומנשה ואפרים כל צפונה ג"כ מן הירדן ועד הים),
ודן נטל בצפונית מערבית. והזכיר נפתלי הסמוך ליהודה ממזרח (שם יט לד),
ולא הזכיר אשר ויששכר כי היו בתוך אפרים ומנשה דכתיב (שם יז י)
ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח.
ולא הזכיר שמעון,
כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט א).
ולא הזכיר בנימין,
שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף הנזכרים סמוך להם:
1. מהי הפליאה שבפסוקנו המתורצת בדברי שני המפרשים?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
3.* מה המריץ את רש"י לפרש את שמות המקומות כפי שפירש?
4. הידוע לך עוד מקום בספר דברים בו הלך רש"י בדרך דרשנית כזו?
ג.
לד,
ד'.
הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור.
הכתב
והקבלה:
ידענו כי דרך הלשון להקדים לעולם את העיקר לטפל,
ואם היתה מניעת הביאה העיקר במאמר זה,
היה לו להקדים השלילה שהוא העיקר ולומר:
"ולא תעבור שמה",
אך מדהקדים הגבול ("שמה")
לשלילה,
מלת "שמה"
הוא העיקר, והכוונה:
הראיתיך איכות ומהות כל מחוז ומחוז כאשר הוא והתחלקות הארץ לשבטים וכל הדברים העתידים להולד לשנים רבות הבאות (ועיין רש"י בשאלה ג)
אשר כל אלה לא היית רואה אם עברת שמה,
כאשר אותה נפשך,
כלומר:
הראיתיך ענינים נפלאים העתידים להתילד באומה עד היום האחרון,
שהוא ענין בלתי אפשרי כפי הכח האנושי להודיע עליו בחיי גשמיותו לראות כל אלה.
הסבר מהו הקושי הגדול בפסוקנו (שמתקשים בו כמה ממפרשינו),
שאותו רצה הכתב והקבלה ליישב?
עצה
טובה
למורים
ומדריכים:
להוראת פרשה זו בכיתה עיינו בשיעור לדוגמה של יוסף ולק:
מיתתו של משה.
ספר מעינות א'
ע'
16-24.
השאלות המסומנות * קשות והמסומנות ** קשות ביותר.
יענה כ"א לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ותשע (תש"ל–ל"א)
פרשת וזאת הברכה
פרק ל"ד
לחלק הראשון של פרקנו עיין גם גיליונות וזאת–הברכה טו–טז;
כד–כה.
א.
שאלה כללית:
השווה את תחילת פרשתנו לג,
א:
וזאת
הברכה
אשר
ברך
משה
איש
האלוהים
לסוף פרשתנו
לד,
ה:
וימת
שם
משה
עבד
ה'.
התוכל לתת סיבה לשינוי זה בו מכנה התורה את משה רבנו?
ב.
לד,
ח:
ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום…
מדרש
אגדה
(הוצאת
שלמה
בובר) פרשת
חוקת:
"ויבכו
את אהרון
שלושים
יום כל
בית
ישראל" (במדבר
כ, כט)
– גדול מה שנאמר באהרון יותר ממה שנאמר במשה: במשה לא בכו אותו כי אם האנשים,
אבל באהרון בכו אותו האנשים והנשים, לפי שהיה רודף שלום ואוהב שלום ומשיב שלום בין איש לאשתו ובין אשה לחברתה.
הדא הוא דכתיב (מלאכי ב, ו)
"בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".
ומה אהרון היה עושה? כשהיה שומע שהיו מריבים שני בני אדם או איש ואשתו היה הולך אצל אחד מהם והיה אומר לו: "חברך בא אצלי ומטרף על לבו על שהכעיס אותך,
ופייס ממני שאבוא אצלך, כדי שיבוא אצלך ותמחול לו".
ולא היה זז ממנו אהרון עד שהיה מסיר כל השנאה שבלבו,
והיה משליך ביניהם שלום והולך.
וכשהיה (אותו האיש שהתקוטט עם חברו)
פוגע לחברו, היו מחבקין ומגפפין זה לזה,
ומנשקין זה את זה; וכן היה כל ימי אהרון עליו השלום,
וכן מידתו. כשהיה שומע שיש מריבה בין איש לאשתו,
לא היה זז מביניהם עד שהיו עושים שלום.
לכך בכו לאהרון האנשים והנשים,
אבל למשה רבינו ע"ה בכו כל הזכרים לבד.
ועוד:
כי משה היה אומר: "ייקוב הדין את ההר" ואהרון מטיל פשרה בין שני בעלי דינין.
ראב"ע
לד, ח:
ויבכו
בני
ישראל: ובאהרון "כל בית ישראל"
– בעבור כבוד משה.
אור
החיים
לד, ח:
ויבכו
בני
ישראל: ובאהרן אמר (במדבר כ, כט)
"כל בית ישראל",
רבותינו ז"ל (אדר"נ פרק יב)
נתנו טעם לפי שהיה אוהב שלום כו'…
ואולי יש לתת טעם כי באהרן לא ידעו במיתתו קודם שמת,
וראו פתאום שמת,
ודבר כזה יעורר כל לב לפתוח מקור דמעות עינו,
מה שאין כן משה, שכבר ידעו מיתתו,
ובכל דבריו ותוכחותיו אשר עשה היה אומר להם (ד,
כב)
"כי אנכי מת וגו' אינני עובר וגו'",
ולזה לא הוחם הספדו כאהרן…
עוד אפשר כי מיתת אהרן הרגשתה ביותר,
לפי שתיכף נסתלקו ענני כבוד…
וזה סיבב ביאת הכנעני וגו',
לזה נתעוררו יחד כל ישראל לבכות, מה שאין כן במיתת משה…
גם נטרדו בשמחת ביאת הארץ הטובה.
עוד אפשר, שבמיתת משה תיכף ראו דבר חדש, ששרתה שכינה על יהושע ולקחו נחמה. משל למי שנאבדה לו מרגלית ומצא אחרת במקומה, לו יהיה שאינה דומה, אף על פי כן יתנחם בה, ולזה לא בכו כולן… מה שאין כן במיתת אהרן אבדו מרגליות ולא מצאו במה יתנחמו…
1. מהו הקושי שעליו עומדים פרשנינו?
2. הסבר את דברי הראב"ע.
3. במה שונה התשובה הניתנת ב"מדרש אגדה"
מארבע התשובות האחרות?
4. על מה מיוסד הדרש שנסתלקו ענני הכבוד אחרי מות אהרון וזה "סיבב ביאת הכנעני"?
5. מהיכן דייק בעל אור החיים לומר שתיכף במיתת משה "ראו דבר חדש,
ששרתה שכינה על יהושע"?
ג.
לד,
ח:
ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב…
רלב"ג:
התועלת
(מוסר
השכל) השש
עשרה:
להודיע שאין ראוי להתאבל על האדם יותר מידי ואף על פי שהיה גדול המעלה בתכלית מה שאפשר.
הלא תראה כי משה רבנו עם גודל מעלתו בממשלה וגדוּלה לא הסכימה התורה שיהיה ימי בכי אבלו כי אם שלושים יום כמספר ימי בכי אהרון.
הסבר מהיכן בפסוק למד לומר "שלא הסכימה התורה…"
והרי לא נאמר אלא שבכו שלושים יום,
ושמא עשו שלא כהוגן?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. והרמב"ן?
אבן
רמב"ן: * ב. |
1. פסוק |
|
א.
**ב.
אבן רמב"ן: |
2. פסוק |
|
** ומקשה
וכן מקשה בעל "אמרי שפר" התוכל ליישב קושייתם ולהסביר מנין דייקו לומר שהסכימה דעת הקב"ה ונתן לו "יישר"? |
3. פסוק |
ה.
לד,
ז:
ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה:
אבן
עזרא: לד,
ז:
… וטעם
נס: הפך מתח.
בעל
יהל
אור
(פירוש
על
ראב"ע)
מעיר:
רבו הביאורים בזה וכל אחד בונה במה לעצמו וישבש דברי הראב"ע,
ולבארו לפי הפשט האמיתי עוד לא באו,
ויש אצלי עשרים פירושים על מילות אלה,
ואינם נכונים.
** נסה לבאר דברי הראב"ע!
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
תשובות לגליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכות בידי יצחק ריינר
וזאת הברכה [תש"ל–ל"א]
פרק ל"ד
א.
בבואו לברך את ישראל,
מברכם משה כנביא – איש האלוקים – להראותנו,
שברכה זו נבואה היתה.
במותו זכה לכינוי "עבד ה'",
כינוי המבטא את היחס בינו לבין בוראו,
שהוא מעלה שאין למעלה ממנה,
כאשר כל עצמותו משועבדת לבוראו.
ב.
1. במיתת אהרון נאמר:
"ויבכו את אהרון…
כל בית ישראל".
במיתת משה:
"ויבכו בני ישראל".
מה הסיבה לשוני זה?
2. מכיוון שבמיתת אהרון התאבל משה על אחיו,
התאבלו כל ישראל יחד אתו,
לכבודו של משה.
3. המדרש מפרש,
שהימצאותה של המילה "כל"
אצל אהרון והיעדרותה באבל משה – מבטאים את השוני ביחס העם אל משה לעומת יחסם אל אהרון.
ואילו לפרשנים האחרים,
אין המילה "כל"
מעידה דווקא על כך.
הם תולים את ההבדל בהסברים נסיבתיים.
4. כי מיד אחרי שכתוב (במדבר כ,
כט):
"ויראו כל העדה כי גווע אהרון",
כתוב (שם כא,
א):
"וישמע הכנעני…
וילחם בישראל".
מה שמע הכנעני שהעז להילחם?
שמע שמת אהרון!
ועוד מפני שכתוב (במדבר כ,
כט):
"ויראו כל העדה כי גווע אהרון"
והלא לא ראו שמת אלא שמעו מפי משה או מפי אלעזר,
לכן אומרת האגדה שראו שינוי בסביבתם.
5. לפי שכתוב בפרק לד פסוק ח:
"ויבכו בני ישראל את משה…
ויתמו ימי בכי משה".
ומיד בפסוק הבא (פסוק ט):
"ויהושע בן נון מלא רוח חכמה,
וישמעו אליו בני ישראל".
ג.
בפסוק ח ישנו כפל לשון.
אם בכו שלושים יום,
למדנו שנסתיימו השלושים יום.
לשם מה נאמר "ויתמו ימי בכי אבל משה"?
אלא,
לאשר את התנהגותם,
שאכן נגמר הזמן הקצוב לאבל.
ד.
1. א.
ראב"ע ורמב"ן מייחסים את "היד החזקה"
לקב"ה ורש"י מייחסה למשה.
ב.
הפסוק מדבר בשבחו של משה,
כנאמר:
"אשר עשה משה…",
ועל כן מייחס רש"י את היד החזקה אליו.
2. א.
כי הפסוקים כתובים בסדר כרונולוגי,
ואת הנסים במצרים ולפרעה כבר הזכיר בפסוק יא.
ב.
רש"י בפירושו מסביר בעקביות,
שהנושא של כל הפסוק הוא משה ולא הקב"ה,
והרי מעמד הר סיני אינו מפעולותיו של משה.
3. מתוך ההקשר.
המילים "אשר שיברת"
נאמרו למשה בעת רצון.
בשמות לד,
פסוק א,
נאמר למשה:
"פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים,
וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים".
משפט הלוואי המזהה את הלוחות הראשונים כלוחות אשר שיבר משה מיותר,
שהרי ידוע שמשה שבר אותם.
שתי אפשרויות יש כאן.
האחת,
שמשפט הלוואי בא לגעור במשה;
והשנייה,
לשבח את משה על מה שעשה.
היות והפסוק כולו מדבר בשעת רצון של ה'
אין זה הגיוני לומר שהקב"ה גוער בו עכשיו.
נותרה אפוא האפשרות השנייה של המדרש.
ראוי לשים לב לביטוי המפייס של הקב"ה למשה בתחילת הפסוק:
"פסול לך",
כמו לך לך – לטובתך,
בלשון חסד וריצוי.
ה.
כאשר ראב"ע פוגש מילה שפירושה בהקשר אינו כמשמעות הרגילה שלה הוא מסביר אותה ע"י שהוא מציין את ההיפך שלה.
לדוגמא ראה "בכסף מלא"
(בראשית כג,
ט).
הוא מדמה את עור האדם לחוט מתוח.
בצעירותו של אדם הוא מתוח ובזקנותו נפסק החוט והעור מתקמט.
וכך פירש לא נס = לא נפסק – לא פגה מתיחת העור.
אבל אם נס = נפסק,
הרי זה היפך מתח – ממתוח.