גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת ואתחנן
פרק ה' כ'-ל'
א.
שאלה כללית.
השווה
לקטע
זה
את
שמות
כ'
ט"ו–י"ט.
ועיין:
רמב"ן
שמות
כ' יד
וכל
העם רואים
את הקולות.
ויאמרו אל משה – דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה,
והוא שאמר (דברים ה כ–כב)
ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה'
עוד ומתנו וגו'.
ואין
כן דעתי,
בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלהים,
ולא אמר "עוד",
ומשה אמר בכאן אל תיראו,
ושם נאמר (שם ה כה)
הטיבו כל אשר דברו. ועוד,
כי בכאן לא ספר שיפחדו רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן,
ושם פחדו מדבור השכינה, שאמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם ה כג).
ועוד,
כי בכאן (בפסוק כא) אמר ומשה נגש אל הערפל,
ולא אמר שבא בתוכו:
והנכון
בעיני
בפרשה
ובסדור
הענין, כי וכל העם רואים ויאמרו אל משה,
היה קודם מתן תורה. ומתחילה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות,
ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה,
ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה.
והסדר בדברים, כי בבוקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (לעיל יט טז)
ועדיין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה'
(מ"א יט יא),
וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל יט טז),
ומשה חיזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם יז). ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד יא),
וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל יט יח)
כאשר יעשו ברעש הנקרא "זלזלה"
או יותר מכן.
וכן כתוב (תהלים קיד ד)
ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל 'הים ראה וינס הירדן יסב לאחור' (שם ג), ונתחזק קול השופר מאד (לעיל יט יט),
אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן)
יותר מן הגבול,
ואז אמרו אליו כולם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו,
כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י טז),
ואם ישמעו הדיבור ימותו, ומשה חיזקם ואמר להם אל תיראו (פסוק כ), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כא), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם),
לא בא בתוכו,
ואז דבר אלהים עשרת הדברות:
ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה יט)
הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו,
כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים,
כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:
כיצד מוכיח הרמב"ן שאין מקומנו בדברים חזרה על הנאמר שם בשמות?
ב.**
ראב"ע יט
את
הדברים
האלה
– הטעם:
עשרת הדברים ולא הדבורים.
מה קשה לו,
מה תיקן בדבריו?
ג.
ה,
י"ט
קול גדול ולא יסף
רש"י
ולא
יסף
– מתרגמינן ולא פסק כי קולו חזק וקיים לעולם. דבר אחר ולא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי:
ועיין:
רש"י בראשית ל"ח כ"ו
ולא
יסף
עוד
– יש אומרים לא הוסיף. ויש אומרים לא פסק [וחבירו גבי אלדד ומידד (במדבר יא כה)
ולא יספו, ומתרגמינן ולא פסקו]:
רש"י במדבר י"א כ"ה
ולא
יספו
– לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי,
ואונקלוס תרגם ולא פסקין, שלא פסקה נבואה מהם:
רשב"ם:
ולא
יסף
– שוב לא נוסף קול גדול כזה בעולם לפי פשוטו,
כי כל יסף לשון תוספת:
אם יספים אנחנו,
אבל ספו תמו מן בלהות,
מגזרת האף תספה צדיק עם רשע:
לפירושו
הראשון
של
רש"י
"ולא
פסק,
שקולו
קיים
וחזק
לעולם"
מעיר
בעל
גור
אריה:
"קולו של הקב"ה הוא השפעת התורה מאתו,
והוא יתברך נקרא מקור חיים המשפיע תמיד.
רק באותה שעה אזנים כרה לישראל כדי לקבל השפע של הדבור עד שיהיו כולם במדרגות הנביאים. אבל קולו של הקב"ה משפיע מאתו החכמה תמיד.
זהו "ולא יסף", כי אצלו אין שנוי, רק השנוי מצד המקבלים, אבל הוא יתברך משפיע תמיד,
לפיכך קולו חזק לעולם.
1.**
הסבר,
למה לא הסתפק רש"י בראשון מפירושיו,
מה הצריכו להוסיף עוד את ה"ד"א"?
2.*
למה לא הביא את השני בלבד?
3.
מה בין שני פירושי רש"י לבין פירושו של הרשב"ם?
4.
מהי חולשת פירושו של הרשב"ם?
5.
ליודעי
לועזית:
כך תרגמו המתרגמים:
רמבמ"ן:
אונד מעהר ניכט
ר'
דוד
הופמן: Und weiter
nichte
בובר–רוזנצויג:
und nichts weiter
Revised Version: And he added no more
האם הולכים המתרגמים בדרך רש"י או בדרך הרשב"ם או בחרו להם דרך שלישית?
מה המריצם לתרגם כך?
ד.
פסוקים כ"א–כ"ג
הפירוש
"ביאור
לתלמיד" מביא
בשם הגר"א
(הגאון
ר' אליהו
מוילנא):
יש חמש מדרגות באדם: אדם,
בן אדם, איש,
גבר,
אנוש.
והחשוב שבמעלות הוא "אדם".
על כן אמרו,
היום הזה ראינו כי "ידבר אלוקים את האדם וחי",
שבמדרגת האדם יכול להיות שידבר הקב"ה עמו וחי,
כמו שאנו היום במדרגת האדם,
שעשינו שלשה ימים פרישה מכל העניינים; אבל "כי מי כל בשר…", מי יכול להיות פרוש כל ימיו? וכשהוא "בשר",
איך יוכל לסבול שידבר עמו הקב"ה וחי? על כן אמרו:
"קרב אתה…", שאתה נשאר בפרישותך כל ימיך,
כמו שאמר הקב"ה אליו: "ואתה פה עמוד עמדי".
אברבנאל:
… כי מי כל בשר כמונו שאנחנו חומריים בטבענו, "אשר שמע קול…
ויחי",
לכן "קרב אתה ושמע",
אתה אשר עם היותך בשר אינך בשר כמונו, כי אתה אלוקי בטבעך, "קרב אתה ושמע"
ולא נצטרך אנחנו לשמוע אותם מפי האל.
1.*
מה הסתירה בדברי ישראל המתורצת בדברי הגר"א?
2.**
התוכל ליישב סתירה זו בדרך הפשט באופן אחר?
3.**
במה מסייע פירושו של אברבנאל לפירוש הגר"א ובמה הוא שונה ממנו?
ה.
שאלות סגנון
1.**
כ"ד קרב
אתה
ושמע
את
כל
אשר
יאמר
ה'
ואת
תדבר
אלינו
את
כל
אשר
ידבר
ה'.
הסבר את החילוף בין פעלי הדיבור ולמה זה פתחו ב"אשר יאמר"
וסיימו ב"אשר ידבר"?
2.**
כ"ד ושמענו
ועשינו.
בעל
עקדת
יצחק
שואל:
ולמה זה אמרו כאן "ושמענו ועשינו" הפך מה שאמרו (שמות כ"ד ז') "נעשה ונשמע"?
נסה לענות לשאלתו.
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
יענה כל אחד כפי חלקו,
לא עליך המלאכה לגמור.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
ואתחנן
פרק ה', א'
– ו',
ג'
א.
שאלות מבנה וסגנון:
1. יש טוענים שמחלק התורה לפרקים טעה מאוד,
שלא ראה שהפרשה נמשכת מפסוק יט בפרק ה (או בספרים אחרים מפסוק כב):
"את הדברים האלה…"
– עד סוף פרק ו פסוק ג ("חלב ודבש");
ובעצם פרק ה פסוק א עד פרק ו פסוק ג מהווים יחידה אחת (כפי שהיא גם חלוקת המסורה לפרשיות!)
.
**1. התוכל להסביר דעה זו (כלומר ש–ה,
א – ו,ג הם יחידה)
ע"פ תוכן הפסוקים ועל פי סימנים צורניים?
2. ביחידה שבה דן גיליוננו (ה,
א – ו,
ג)
שלוש "מילים מנחות",
שתיים מהן חוזרות ונשנות בה שבע פעמים,
ואחת – עשר פעמים (אף אחת מהן אינה מוזכרת בעשרת הדיברות).
מה הן המילים האלה ובמה הן מהוות "מילות מפתח"
לקטע כולו?
ב.
ה,
ג:
לא
את
אבתינו
כרת
ה'
את
הברית
הזאת
כי
אתנו
אנחנו
אלה
פה
היום
כלנו
חיים:
רש"י
ה, ג:
לא
את
אבותינו:
בלבד.
רבינו
בחיי
דברים
ה, א:
ויקרא
משה
אל
כל
ישראל:
הם הבנים שקראן משה עכשיו להשמיעם עשרת הדברות שקבלו האבות ושמעו אותם מפי הגבורה. ואמר להם: לא את אבותינו כרת ה'
את הברית הזאת,
כלומר:
לא את אבותינו בלבד שקבלו ושמעו.
דברים פרק ה פסוק ג:
כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו:
עמנו כרת הברית הזאת, ועוד שיש מהם שהם חיים,
ועל זה אמר (פסוק ד): "פנים בפנים דבר ה' עמכם",
עם החיים שנשארו ממתן תורה ידבר, ולהם אמר (פסוק ה): "אנכי עומד בין ה' וביניכם".
אברבנאל:
"לא
את
אבותינו
כרת
ה'", כלומר:
שלא תקל התורה בעיניכם בעבור הדורות הרבים,
כי ה' ית'
לא נתן התורה לאותו דור הרמוז אשר קבלוה, כי ידוע היה לפניו שהם לא יבואו אל הארץ ולזה לא יקיימו בה המצוות, אבל כרת הברית ההיא בעבור הדורות הבאים שיבואו לארץ וישמרו לעשותם.
והוא אמרו "כי אתנו אנחנו אלה פה היום", רוצה לומר: לא היתה התורה מכוונת אלא לכל אשר יהיו חיים בכל דור ודור, לא לאותם אשר קבלוה.
וכבר המשילו זה לבונה גלגל ריחיים על אמת המים,
שאין ספק שלא כוון בבנינו אל אותם המים אשר עברו בזמן הבנין, מצד מה שהם רמוזים, אבל כוון אל המים מצד מה שהם עוברים תמיד.
וייאמר באמת כי לא על המים שעברו כוון מלאכתו,
כי גם על העוברים תמיד.
ולזה אמר: לא את אבותיכם כרת ה'
את הברית הזאת,
שהם כבר מתו ובטלו מהם תורה ומצוות,
שנאמר (תהלים צח, ו)
"במתים חפשי", ואמרו חז"ל (מסכת נידה סא ע"ב)
"כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות",
כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים, וכן אל אותם שיהיו חיים תחתינו עד סוף כל הדורות. ואם כן –
המעמד האלוקי ההוא עומד בעינו בתקפו ובגבורתו בכל זמן בכל העוברים תמיד, כמשל בנין הריחיים על אמת המים.
והוא הטעם בעצמו במה שאמר (שמות יג, ח):
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה'
לי בצאתי ממצרים",
ובאמרו להלן (דברים ו, כג):
"ואותנו הוציא משם",
כי בכל אלה העניינים כוון אל הכלל העומד תמיד,
לא אל האישים שנזדמנו בשעת המעשה.
וכיון שהמעמד ההוא מכוון כנגד כל דור ודור וכל איש ואיש אשר מבני–ישראל המה, אם כן באמת ובתמים תוכלו לומר: "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש", כי עמכם דבר,
עם היות שלא הייתם שם בפרטיותכם.
1. מה קשה לשלושת הפרשנים?
*2. מה ההבדל בין שלוש התשובות הניתנות בדברים ליישוב הקושי הנ"ל?
*3. הבא פסוקים (מחומש דברים או מחומשים אחרים)
שבהם אותה תופעה לשונית המתפרשת כדרך שמפרשה אברבנאל כאן!
**4. השווה את פסוקנו לפסוקים הבאים:
בראשית
מה,
ח:
לא
אתם
שלחתם
אותי
הנה
כי
האלוקים…
שמות
טז,
ח:
לא
עלינו
תלונותיכם
כי
על
ה'.
שמו"א
ח,
ז:
לא
אותך
מאסו
כי
אותי
מאסו
ממלוך
עליהם.
ירמיהו
ז,
כב:
כי
לא
דברתי
את
אבותיכם
ולא
ציויתים…
על
דברי
עולה
וזבח,
כי
אם…
מה הקושי המשותף לכל הפסוקים האלה ולפסוקנו ובאיזו דרך אפשר ליישב את הקושי הזה?
ג.
דברים ה, ד:
פנים
בפנים
דבר
ה'
עמכם
בהר
מתוך
האש:
רש"י
ה, ד:
פנים
בפנים:
אמר רבי ברכיה:
כך אמר משה:
אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי הלוקח עצמו מדבר עמכם.
דברי
רש"י
אלה
מקורם
בפסיקתא
רבתי
ושם
הגירסא:
"הרי המוכר עצמו מדבר".
* הסבר כל אחת משתי הגרסאות,
דהיינו איך ייתכן לכנותו גם כ"מוכר"
וגם כ"לוקח"?
ד.
ה,
ד:
פנים
בפנים
דבר
ה'
עמכם
בהר
מתוך
האש:
ה:
אנכי
עמד
בין
ה'
וביניכם
בעת
ההוא
להגיד
לכם
את
דבר
ה'
כי
יראתם
מפני
האש
ולא
עליתם
בהר
לאמר:
ר'
יונה
אבן
ג'נאח בספר
הרקמה
פרק
לד,
"ממה
שהובא
מן
הדברים
על
הרחוק,
לא
על
הקרוב":
אין "לאמר"
מחובר בעניין עם אמרו: "ולא עליתם בהר",
אבל עם אמרו "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר אנכי ה'
אלוקיך".
ואמרו "אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר",
יקרא "הקרות
דברים",
וכן יקרא כל דבר שיכנס בתוך דברים שלא נשלם עניינם, כאשר אתה רואה.
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו בא ליישב?
2. איך תתרגם למונחים שלנו את הנקרא בלשונו "הקרות דברים"?
3. בעל ספר הרקמה מביא בפרק זה ("ממה שהובא מן הדברים על הרחוק,
לא על הקרוב")
עוד מקום אחד מפרשתנו (ה,
א – ו,
ג)
אשר בו התופעה הסגנונית הנקראת "הקרות דברים".
מה הם הפסוקים?
ה.
ה ה:
… כי
יראתם
מפני
האש
ולא
עליתם
בהר
לאמר:
1. אבן
עזרא
ה, ה:
… ומלת
"לאמר":
דבקה עם (פסוק ד) "דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" לאמר…
ולא
עליתם
בהר:
כאשר עליתי אני "ומשה נגש אל הערפל". ואל תשים אל לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה,
כי כן רבים,
והמדבר לא הפסיק הפסוקים ולא הפרשיות. גם אל תשית לב אל המלות כי הם כגופות והטעמים כרוחות והכורת בשני כלים זה כמו זה,
במעשה – מעשה אחד הוא,
על כן שוא ושקר, כי הם אחים,
וכל שקר –
שוא,
וכבר פירשתי זכור שהוא כמו שמור. והוסיף כאשר צוך ה' אלהיך והטעם במעמד הר סיני.
רמב"ן
ה, ה:
… לאמר:
מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר,
לשון רש"י.
ואמר ר' אברהם:
אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה, כי כן רבים,
והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות.
ונכון יותר שנדביק,
"להגיד לכם את דבר ה'…לאמר",
כלשון (שמות יג, ב)
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר"
ולדעתי אין צורך כלל, אבל טעמו: כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר: "לא נעלה, כי יראנו מפני האש". יזכיר,
כי הם הגידו לו כן בפירוש, ולא ממחשבתו יאמר כן.
א.
מה הקושי בפסוקנו ומה הדרכים שהביאו הפרשנים הנ"ל ליישובו?
ב.
הסבר את דברי ראב"ע "להיות מילת לאמר רחוקה.
כי כן רבים",
הידועה דוגמא אחת מן "הרבים"?
ג.
האם מסכימים הפרשנים האלה עם בעל ספר הרקמה?
2. מנחה
בלולה:
ד"ה
כי
יראתם
אע"פ שלא עליתם בהר –
יראתם.
** מה קשה לו בפסוקנו?
השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ט]
פרשת ואתחנן
ה'
א'
– ו'
ג'
הבא ללמד פרשיות ראשונות של ספר דברים (דברים – עקב)
צריך לתת דעתו ודעת תלמידיו על המבנה המיוחד שבו הובאו הדברים.
מתחלפים בפרשות אלה סיפורי מאורעות עם דברי מוסר ואלה ארוגים באלה (מעשה המרגלים בפרשת דברים כמבוא לדברי המוסר הבאים אחריו,
סיפור מתן–תורה בפרקנו,
סיפורי התלונות וחטא העגל בתוך פרשת עקב).
חכם
אחד מחכמי
אומות
העולם *
גילה
בפרשיות
אלה בכמה
מקומות
סדר
כיאסטי. שימו לב במיוחד לפעלי עשייה ושמירה המתייחסים למצוות. הפעלים האלה חוזרים ונשנים, או כשרשרת של פעלים במשפט כולל או כזוג, או שיבוא כל אחד בפני עצמו. הפעלים הם:
שמע – למד – שמר – עשה – סר מן הדרך – הלך בדרך
והנה בפרשה האחרונה של יחידתנו (החל מן "קרב אתה" עד סוף ו'
ג')
גלה החוקר הזה שמסודרים פעלים אלה בסדר כיאסטי, כדלקמן:
ה'
כ"ג
קרב
אתה…
את
כל
אשר
ידבר
ה'.
א
ושמענו
ועשינו
ב
כ"ו
מי
יתן
והיה
לבבם
זה
להם
ליראה
אותי
ולשמור
ג
כ"ח
ואדברה
אליך
את
כל
המצוה
והחוקים
והמשפטים
אשר
תלמדם
ועשו
כ"ט–ל'
לא
תסורו
ימין
ושמאל
בכל
הדרך...
תלכו
ג
ו'
א'
וזאת
המצוה
החוקים
והמשפטים
אשר
צוה
ה'
אלקיכם
ללמד
אתכם
לעשות
ב
ב'
למען
תירא
את
ה'
אלוקיך
לשמור
א
ג'
ושמעת
ישראל
ושמרת
לעשות
וכן
מצא
גם
מבנה
כיאסטי
גם
בדברי
ראשי
השבטים
אל
משה
(פסוקים כ"א–כ"ג)
א
היום
הזה
ראינו
כי
ידבר
אלוקים
את
האדם…
וחי
ב
ועתה
למה
נמות
ב1
אם
יוספים
אנחנו
לשמוע
את
קול
ה'
אלוקינו
עוד
ומתנו
א1
כי
מי
כל
בשר
אשר
שמע
קול
אלוקים…
מתוך
האש…
ויחי
בזה רצה החוקר לסתור דעות המדברים על "שכבות"
ועל "גרעין קדום"
ו"הוספות מאוחרות",
על הערות שוליים שנכנסו –
בכוונה או בטעות –
לתוך הטקסט הקדוש ואינן מתמזגות אתו וכד'
וכד'.
לשאלה ב בכלל ובייחוד לדברי אברבנאל נביא בזה את
דברי
מ.
בובר
המתייחסים אמנם לא לפסוקנו אך מדברים על פסוק שגם בו אותו הקושי שראינוהו בפסוקנו:
הוא
מדבר
שם
בפסוקי
מקרא
בכורים
** (דברים
כ"ו):
"הגדתי היום לה'
אלוקיך כי באתי אל הארץ נשבע ה'
לאבותינו לתת לנו".
עוד בעתים מאוחרות עוד יותר,
אל יאמר האיש המביא את הבכורים למשל:
"אבותי באו אל הארץ" אלא עליו לומר:
"באתי אל הארץ".
כאן ממוזגים השניים שהכתוב פונה אליהם, העם והיחיד. "באתי אל הארץ"
משמעה הראשון: אני,
עם ישראל, באתי אל הארץ.
הדובר מזדהה עם ישראל ומדבר בשמו. גם בן דור מאוחר מדבר בשם אותו דור שבא לפנים לכנען,
וממילא בשם כל העם כולו לכל דורותיו שבא לכנות בגוף אותו הדור.
ואולם פתרון אחר,
פתרון מעוגן היטב בסגנון לשון המקרא,
ניתן לשאלת "לא את אבותינו…
כי אתנו אנחנו"
ולשאלת כל הפסוקים הדומים לו (מן שאלה ב4)
ע"י חוקר יפני בשם קרוזה ***
בטוקיו,
וזו תמצית דבריו,
בהתייחסו בייחוד לפסוק האחרון שהובא בשאלתנו ב4
(ירמיה ז'
כ"ב):
… לפנינו ניב עברי מיוחד שאפשר לבטאו בצורת נוסחא אלגברית כך:
"לא א אלא ב",
ופירושו בלשון המקרא איננו שלילת א לחלוטין,
אלא רק שלילה יחסית:
במובן ידוע לא א או במידה מסוימת לא א אלא ב.
דוגמת:
(בראשית
מ"ה
ח'):
"לא
אתם
שלחתם
אותי
הנה
כי
האלהים",
וכן
(שמות
ט"ז
ח'):
"לא
עלינו
תלונותיכם
כי
על
ה'",
(דברים
ה'
ג'):
"לא
את
אבותינו
כרת
ה'
את
הברית
הזאת
כי
אתנו
אנחנו
אלה
פה
היום"
(שמואל
א'
ח'
ז'):
"כי
לא
אותך
מאסו
כי
אותי
מאסו
ממלוך
עליהם"
(הושע
ו'
ו'):
"כי
חסד
חפצתי
ולא
זבח",
(תהילים
מ"ד
ד'):
"כי
לא
בחרבם
ירשו
ארץ
וזרועם
לא
הושיעה
למו,
כי
ימינך
וזרועך
ואור
פניך
כי
רציתם".
והרשימה המובאת במאמר ארוכה.
לדעת המחבר ניב זה מצוי בנושאים מסוימים:
השולח והשליח (דוגמה ראשונה ושנייה ברשימתנו);
באמרו:
"לא עלינו תלונותיכם כי על ה'",
הוא משתמש בלשון קצרה וברצונו לומר:
לא רק…
אלא גם.
מובן מאליו וגלוי לעין כל שהתלונה היא נגד משה,
ואין בדעת משה כלל להכחיש את המוחש,
את תלונתם המפורשת נגדו.
אלא דבריו יתפרשו כך:
אתם מתלוננים עלינו,
אבל תלונה זו בעצם,
ביסודה,
מכוונת יותר אל ה'
מאשר עלינו,
שהננו רק שלוחיו.
תלונתכם עלינו אינה חשובה כל כך,
אפשר גם להזניחה,
לא לשים לב אליה,
אך אין לשאת את הדבר שתלונותיכם מכוונות אל ה'.
אם כן:
אין המדבר מכחיש כלל את א,
שהרי זהו מן המפורסמות,
לא יעלה על לב השומע שבדעת המדבר להכחישו.
ובהעמידו מלת שלילה על יד אותו א ידוע ומפורסם שאין כלל אפשרות לשלול קיומו,
ברור שרצה לשלול אותו א רק במובן ידוע,
ועל ידי העמדת חיובו של ב ממולו מתברר מיד שרק מבחינת מה נשלל כאן א ולעומתו מודגש בכל תוקף ב.
(עד כאן דבריו).
* Lonfink N.: Das
Hauptgebot … Zu Dtn 5-11 p. 57
** מ.
בובר:
בין עם לארצו:
ביכורים,
עמ'
7-8 והודפס שנית בספרו "דרכו של מקרא",
מוסד ביאליק 1964, עמ'
82.
*** Kruse D. "Dialektische Negation" als
semifisches jdiom V.T. vol IV (1954) 88. 385-400
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
ואתחנן
פרק ה'
גליון זה הוא המשכו של גיליון ואתחנן תשכ"ט.
עיין שם ובעלון הדרכה שם.
א.
ה,
ד'.
פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך אש.
אנכי
עומד
בין
ה'
וביניכם
בעת
ההיא
להגיד
לכם
את
דבר
ה'.
כי
יראתם
מפני
האש…
אברבנאל
מקשה:
אם היה דובר עמכם בהר פנים בפנים,
מה טעם "אנכי עומד בין ה' וביניכם"?
בישוב
קושיה
זו
נאמרו
פירושים
שונים:
ראב"ע:
ד"ה
הנה אנכי
עומד …
ויתכן להיות פירוש הנה "אנכי עומד בין ה' וביניכם"
אחר מעמד הר–סיני.
והטעם,
שהוא דבר עמכם פנים בפנים ומאותו היום הייתי אני עומד בין ה' וביניכם "כי יראתם".
רמב"ן
ה'
ד"ה
אנכי
עומד בין
ה'… כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר ה' עמהם פנים בפנים.
וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשה (שמות י"ט)
"בחודש השלישי" מתחילת (ד')
"כה תאמר לבית יעקב" עד (כ"ד)
"ויאמר ה' אליו לך רד…"
1. מה ההבדל בין שניהם ביישוב הסתירה שבין שני הפסוקים?
2.* התוכל ליישב סתירה זו ביישוב אחר?
ב.
ה,
ד
פנים
בפנים
דבר
ה'
עמכם
מתוך
האש
הכתב
והקבלה:
ד"ה
דבר עמכם:
ברוב המקומות מחובר לדבור מלת "אל"
(דברים א') "דבר אלינו בחורב",
(דברים ה' ט')
"דבר ה' אל כל קהלכם",
ופעמים מחובר לדבור מלת "את"
ו"עם";
(שמות ל"ד)
"עד בואו לדבר אתו" וכן (בראשית מ"ב)
"דבר האיש… אתנו קשות", וכן (בראשית כ"ט)
"עודנו מדבר עמם".
ועל דרך הפשט נראה שאין הבדל ביניהם,
כי מצאנו מלת "את"
שהוראתה כמו "אל":
(תהילים ס"ז)
"יאר פניו אתנו"
במקום "אלינו"
כמו (במדבר ו') "יאר ה' פניו אליך"; וכן (בראשית ל"א)
"לעשות עמכם רעה"
במקום לעשות לכם;
אמנם,
כשנדייק יש לדבור המחובר במלת "את"
או "עם"
הוראה מובדלת מהתחברה במלת "אל"
ולמ"ד.
כשהדבור מתחבר עם "אל"
ועם למ"ד,
נשאר הדבור תמיד אצל צד אחד מן המדברים, שהמדבר יציע דבריו לפני השומע בלתי מחייב אל התשובה.
אמנם כאשר דבור מחובר ב"עם"
או "את"
ירמוז על מין דבור שהיו שנים מחליפים זה עם זה, פעם זה מדבר ופעם זה מדבר, אחד שואל ואחד משיב (ווארט–וועקסעל)
והוא המכוון במלת "אתו"
ו"עמו"
המורים תמיד על השוואת הנושאים שהם בענין אחד, אלא שהוא מייחס תמיד הדבור אל זה שהיה דבורו ראשון, כמו שאמר (בראשית כ"ט)
"עודנו מדבר עמם",
שהיו הרועים גם כן מדברים אלא שתלה הדבור ביעקב שפתח הדבור תחילה; והיפך זה כשיאמר "וידבר לו", "וידבר אליו", ירצה בו דבור פרטי נבדל מן הדבור המצוי, והיינו דבור הנשאר אצל צד אחד מן המדברים שהתכוון לשפוך דבריו לפני המקבל ולהגיד לו דבר בלתי מחייב אל התשובה.
והנה כשהשמיע הקב"ה עשרת הדברים לאזני בני–ישראל,
לא היה הדבור נשאר על צד המשמיע יתברך לבד,
אבל הוא נעתק אל בני ישראל גם כן. כמו שאמרו במכילתא:
"שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו". ומדרש שיר השירים אמרו (על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו")
דרך מליצה:
הדבור היה מחזיר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: "מקבל אתה עליך את הדבור הזה? כך וכך דינין יש בו,
כך וכך עונשין יש בו,
כך וכך מצוות יש בו,
כך וכך קלין וחומרין יש בו…!" והיה אומר ישראל "הן!"
וחוזר ואומר: "מקבל אתה אלהותו של הקב"ה?"
והוא אומר לו:
"הן והן!" וכו'
וכו'
ולסבה זו שבשעת מתן–תורה היה הדבור מחליף ממשמיע לשומע ומשומע למשמיע, לכן הוזכר במתן–תורה מלת "דבר עם".
ואפשר לכלול עוד בהוראת דבור עם מלת "עם"
או "את"
להורות על הסכמת דעת השומע אל דברי המשמיע, והוא כשהענין לעצמו אינו מסכים כל כך אל דעת השומע, וחומר הדבר היה מכריח את השומע יותר אל שלילת קבלת הדברים,
לולא שהיה המשמיע ממליץ לו את הענין וממתיקו בטענות ישרות עד שיכניס בלב השומע תשוקה לקבלת הדבר מרצון נפשו.
ולהיות שבהסכמת דעת השומע אל המשמיע הצטרפו דעות שניהם יחד להיות אחוזים בענין המדובר, לכן התחבר אל הדבור מלת "את"
או "עם",
שהוא מלה אשר תורה על ההצטרפות (מיט).
והנה התורה הקדושה אף שהיא מדברת בענינים תחתונים רומזת היא בהם ענינים פנימיים,
ופנימים לפנימיים, גבוה מעל גבוה לאין תכלית,
כי התורה כולה יש בה סתום וגלוי:
גלויה היא לפי פשוטו של מקרא שהוא כתוב מפורש,
וסתומה היא מצד הנסתר שבה,
שאינו מבואר באר היטב, אבל נטמן בה ענינים גבוהים ברמז.
אמנם במעמד מתן תורה, כאשר אז התבשם כל העולם,
וזכה ישראל להשיג עומק פנימיות נשמת התורה,
וכל אחד היה מסתכל בסתרי עומק פנימיותה…
ואחרי שהתאחדה דעת מקבלי התורה עם דעת עליון המשמיע הדברות, וקבלום עליהם בכל לבבם ובכל נפשם, לכן התחבר בו הדבור עם מלת "עם",
אשר יורה על ההצטרפות וההתאחדות.
וראיתי בשמות רבה (מ"א ו'): "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו" – אמר ר' יהושע בן לוי:
מהו "לדבר אתו"? משל לתלמיד שלמדו רבו תורה.
עד שלא למדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו.
משלמד אותו, אמר לו רבו:
"בוא ונאמרה אני ואתה". כך – כשעלה משה לשמים,
התחיל לומר אחר בוראו התורה;
משלמדה אמר לו:
"בוא ונאמרה אני ואתה". הוי – "לדבר אתו".
1. מה הן ההוראות השונות הניתנות בפירושו ל"דיבור עם"?
2.** מהי תפיסתו המיוחדת של מעמד סיני?
(לפי דבריו אין השם "מתן–תורה"
מתאים,
ויש להוסיף עליו את השם…?)
3. השווה
לדבריו
מכילתא
יתרו
פ"ב:
"בעבור
ישמע
העם
בדברי
עמך":
… שאמר הקב"ה למשה: "הריני אומר לך דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך,
שיהיו ישראל אומרים:
גדול משה שהודה לו המקום".
מהו – לפי דברי המכילתא אלה – ההבדל בין "דיבור את"
ובין "דיבור עם"?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו?
יש מיישבים קושי זה בדרך אחרת. ** מה ראה רש"י להוסיף וי"ו החבור "ואנכי עומד" |
1) ה' |
|
השווה דברי רש"י שמות כ'
מקשין ענה לקושייתם! לאיזה משני פירושי רש"י מתאים שימוש "על פני" |
2) ז' |