גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת עקב
פרק ז'
י"ב–כ"ו
א.
ז,
יב
והיה
עקב
תשמעון.
רש"י:
והיה
עקב
תשמעון
– אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:
רמב"ן:
טעם
עקב –
כמו בעבור, וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה).
וכתב רש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון, ישמור לך השם הבטחתו.
אונקלוס:
ויהי חלף דתקבלון ית דיניא האלין ותטרון ותעבדון יתהון ויטר יי אלהך לך ית קימא וית חסדא דקיים לאבהתך:
1. מה ראה רש"י להוציא מלת עקב מידי פשוטה ולא לפרשה כשם שפרשה אונקולוס ורמב"ן?
2.
והיה
עקב
תשמעון
את
המשפטים
האלה…
נחלקו המפרשים בזה אם המלה "משפטים"
בפסוק זה כוללת כל חוקי התורה או רק סוג מיוחד שלהם.
מה דעת:
רש"י:
והיה
עקב
תשמעון
– אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:
רמב"ן:
והיה
עקב… והזכיר הכתוב המשפטים,
אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם.
והמפרשים אמרו כי טעם "עקב"
שכר באחרית, וכן בשמרם עקב רב (תהלים יט יב),
יאמר והיה אחרית תשמעון המשפטים ותשמרו אותם שישמר השם לך את הברית והחסד ואהבך. ונכון הוא, כי יקראו בלשון הקדש תחלת כל דבר בלשון "ראש",
כענין ראש דברך אמת (שם קיט קס),
וכן גדול הדור,
ראש העם (במדבר כה ד)
והמשובח,
ראש בשמים (שה"ש ד יד),
וכן יקראו אחרית כל דבר "עקב",
כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף.
וכן יאמר הכתוב (להלן כח יג מד) לראש ולזנב, לדמיון גוף בהמה:
ואונקלוס תרגם חלף,
כמו חלף עבודתכם (במדבר יח לא),
עשאו לשון סבוב,
נגזר מן והיה העקוב למישור (ישעיה מ ד)
הדרך המעוקל ההולך סביב סביב,
וכן עקובה מדם (הושע ו ח)
מסובבת ומוקפת. יאמר,
והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם אותם שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש. ודומה לזה, בגלל הדבר הזה (להלן טו י)
בסבתו,
מלשון וגללו את האבן (בראשית כט ג):
וכן על דעתי,
כל לשון עקיבה גלגול וסבוב,
עקוב הלב (ירמיה יז ט),
ויעקבני זה פעמים (בראשית כז לו),
ויהוא עשה בעקבה (מ"ב י יט),
ענין גלגולין וסבות.
ולכן יקראו יעקב "ישורון",
כי היפך העקוב מישור. וכן אחורי הרגל שנקרא עקב,
וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה כו),
יקראנו כן בעבור היותו מעוגל,
כאשר יקרא הלשון אמצע היד והרגל "כפות"
בעבור היותם כמו כפות הזהב.
ומורגל הוא בלשון,
כמו שאמרו בספרי (ברכה ב), מימינו אש דת למו (להלן לג ב),
כשהיה יוצא הדבור מפי הקב"ה היה יוצא דרך ימינו של קדש לשמאלן של ישראל, ועוקב את מחנה ישראל שנים עשר מיל על שנים עשר מיל,
כלומר מקיף. וכן לשונם (ב"ק קיג א)
באים עליו בעקיפין,
בסבות וגלגולין, כמו עקיבין, ששתי האותיות האלה שוות להן כאשר פרשתי כבר (ויקרא יט כ):
והזכיר את המשפטים האלה –
להזהיר מאד במשפטים,
כי לא יהיה עם רב כלו נזהר במצות כלן שלא יחטאו בהן כלל,
רק במשפטים יעמידו התורה, כמו שנאמר בהן (להלן כא כא)
וכל ישראל ישמעו ויראו. ועוד כי רבים ירחמו מלסקול האיש ולשרוף אותו אחרי שנעשת העבירה,
כמו שנאמר (להלן יט יג)
לא תחוס עינך.
ועוד שייראו מן התקיפים ומן המטעים, כמו שאמר (לעיל א יז)
לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, ואמר בנביא השקר (להלן יח כב)
לא תגור ממנו.
והזכיר כל אלה במסית (להלן יג ט),
לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו.
ויזהיר,
לא תשמע אליו,
מפני הטעאתו, ולא תחוס עינך,
מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים,
ולא תכסה, שלא תשתוק בעבור תקפו ויראת בני משפחתו:
ספורנו:
אֵת
הַמִּשְׁפָּטִים.
כִּי בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ.
ר'
דוד
הופמן
מזכיר בקשר לפסוקנו את ויקרא ט'
ט"ז ("כמשפט").
מה מוכיח פסוק זה בשאלה הנ"ל?
ב.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים.
1. לרשב"ם
י"ב
ושמר
י"י
אלהיך
לך
– כי לדור כשר הוא שומר הבטחת חסד אבות, ואם לא תשמרו המצוות לא ישמור לך אלא לדור אחר:
ומה תקן בדבריו.
2. לרמב"ן
י"ג
וטעם
ואהבך –
… ויתכן שיהיה "ואהבך"
יוצא,
שמחבב אותך למשפחות הנשפטים ולא ישנאוך עליהם.
וברכך – שלא תאונה אליך רעה בעבור המשפט. והרבך – שלא תמעט באבדן העוברים, אפילו יהיו רבים אובדים כאנשי עיר הנדחת:
3. לספורנו
ט"ו
לא
יְשִׂימָם
בָּךְ
וּנְתָנָם
בְּכָל–שׂנְאֶיךָ.
אַף–עַל–פִּי שֶׁיִּתְּנֵם בְּשׂונְאֶיךָ, לא יִדְבְּקוּ בְּךָ, כְּעִנְיַן "יִפּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף.. אֵלֶיךָ לא יִגָּשׁ"
(תהלים צא, ז).
4. לראב"ע
ט"ז
ואכלת מצוה הוא לכלותם כאוכל לחם. והעד,
לא תחוס עינך.
ומה הוא נימוקו לפרש כך?
5. לרמב"ן
ט"ז
…והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז,
ולכך אמר ואכלת
את כל
העמים –
שתכריתם,
כענין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט),
כי אכל את יעקב (תהלים עט ז)
ואכלוהו ויכלוהו (ירמיה י כה),
וכן רבים. ואמר לא תחוס עינך עליהם – כאשר הזכרתי (בפסוק יב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט:
6. לראב"ע
ט"ז
כי
מוקש
הוא
לך כל אחד מאלהיהם:
ספורנו:
כי
מוקש הוא
לך… כִּי מוקֵשׁ הוּא לָךְ. כִּי אָמְנָם הֱיותְךָ חָס עֲלֵיהֶם יִהְיֶה לְךָ לְמוקֵשׁ, שֶׁיְּפַתּוּךָ:
לַעֲבוד אֶת אֱלהֵיהֶם.
ומה בינו ובין הספורנו?
ג.
במה שונים מדרשי חז"ל אלה מפשוטם של מקראות ומה המריצם לדרש את הפסוקים בדרך זו?
1.
י"ד
מדרש
דברים
רבה ג':
ברוך
תהיה מכל
העמים, אמר ר' חייא בר אבא:
אין שבחה של מטרונא בשעה שמתקלסת מקרובותיה אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה.
2.
ט"ז
בבא קמא
קי"ז
ע"ב:
א"ר
הונא:
מניין לגזל עכו"ם שהוא אסור?
שנאמר:
"ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוקיך נותן לך"
– בזמן שהם מסורים בידיך ולא בזמן שאינם
מסורים
ביד.
והשוה דברי הרמב"ן המובאים לעיל שאלה ב4.
(באר את הביטוי "שאינם מסורים ביד").
ד.
ז,
י"ז
רש"י
כי
תאמר
בלבבך
– על כרחך לשון דילמא הוא,
שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם,
אל תאמר כן,
לא תירא מהם.
ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, שיפול עליו שוב לא תירא מהם:
ועיין גם:
שמות כ"ג ה' רש"י
כי
תראה
חמור
שונאך
וגו'
– הרי כי משמש בלשון דלמא,
שהוא מארבע לשונות של שמושי כי וכה פתרונו שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו:
שמות
כ"ג
ה' רש"י
עזב
תעזב
עמו
– עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב לו)
עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג ח)
ויעזבו ירושלם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה.
כיוצא בו (דברים ז יז)
כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו', שמא תאמר כן,
בתמיה,
לא תירא מהם.
ומדרשו,
כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת,
או בהמת נכרי ומשאוי ישראל,
וחדלת:
עזב
תעזב
עמו
– לפרק המשא. מלמשקל ליה, מליטול משאוי ממנו:
1. מה הם "שאר לשונות של כי"? הבא גם דוגמאות.
2. נמק את דעת רש"י "שלא ייתכן לפרש את "כי"
בפסוקנו באחד משאר לשונות של כי!
3. האם מסכים ספורנו לדעת רש"י בפרט זה?
4. מה תקן רש"י בהוסיפו את מלת "מפני"
שהם רבים לא אוכל הורישם?
ה.
ז,
כ"א
לא תערוץ מפניהם כי ה'
אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא.
ראב"ע:
לא
תערוץ
מפניהם
– רק תערוץ מהשם שהוא אל גדול ונורא:
אברבנאל:
... ומה טוב מאמר החסיד בספר חובת הלבבות:
הבטחון הגמור מהיראה הוא היראה…
ולכן חתם הדברים:
"לא תערוץ מפניהם כי ה'…
גדול ונורא" ורב הוא אשר אתנו מאשר אותם. ואם היית ידע,
היה זה קלון לאל הגבור והנורא אשר בתוכך…
מלבי"ם:
והוא כמו שאמר בחובת הלבבות:
בושתי מיראת אלוהי שאירא זולתו:
ר"ל שהיראה הגדולה תכבה את היראה הקטנה,
למשל מי שנפל עליו ארי טורף ושואג לא ירא אז מפני דבורה עוקצת אותו, כי יראתו מפני הדבורה תבטל מפני יראתו הגדולה מפני האריה, ואם כן אחרי "שאלוקיך בקרבך אל גדול ונורא",
ראוי לך לירא יראה גדולה מה' ואיך תירא אז יראה קטנה של בשר ודם.
1. מה היא התפישה המשותפת לשלשתם ובמה שונה היא מן הפרוש הרגיל של פסוק זה?
2. באר את דברי בעל חובת הלבבות (שמסומנים בקו).
ו.
ז,
כ"ה
לא תחמד כסף וזהב עליהם.
ראב"ע:
כסף
וזהב
עליהם
– שעליהם,
או ממון תקח לעזבם.
רמב"ן:
לא
תחמד כסף
וזהב
עליהם –
יחסר "אשר",
לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם, והוא נויי ע"ז.
צוה תחלה לשרוף ע"ז עצמה שהיא "פסילי אלהיהם", ואסר גם כן הנויין שעליהן.
והזהיר עוד ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו –
לאסור בהנאה כל עניני ע"ז,
היא ומשמשיה ותקרובת שלה והנויין:
מה ביניהם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת עקב
ז'
י"ב – ח'
כ'
א.
שאלות מבנה
1.
התוכל להוכיח שהקטע המסומן לעיל הוא לפי כל מבנהו פרשה אחת?
2.
כיצד מתקשרת פרשתנו לסוף הפרשה הקודמת?
(לדרך קשור הפרשיות עיין דעת קאסוטו המובאת בגליון נשא תשי"ב.)
3.
לפי
דעת ר'
דוד
הופמן
מתחלק
הקטע ז
י"ב
– ח
כ' לחמש
פסקאות. כיצד?
סמן תחילתן וסופן.
4.
שכחת אלוקים שמפניה הזהירה אותנו התורה בחלק מקטענו ח'
י"א – ח'
כ'
מתוארת בשלשה שלבים.
אלו הם?
ב.
ז,
י"ב
והיה עקב תשמעון
רש"י:
והיה
עקב
תשמעון
– אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:
רמב"ן:
טַעַם
עָקֵב –
כמו בעבור, וכן עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו ה).
…
וכן:
(בראשית כ"ו ה')
"עקב אשר שמע אברהם בקולי".
ומקשים
מפרשי
רש"י:
ולמה לא יפרש רש”י מלת "עקב"
– "בעבור"?
ולמה לא פרש המלה עם הופעתה הראשונה בתורה (בבראשית כ"ו ה')?
וזו
תשובת
הרא"ם:
לא תפול מלת "יען"
רק על הדברים הודאיים שהם העובדים או העתידים להיות בהכרח; אבל בשמירת המצוות לעתיד שהוא מסופק שמא לא ישמרום,
לא תפל עליהם מלת יען.
לפיכך פרש "עקב"
האמור כאן מענין עקב הרגל המורה על קלות הדבר שהמנהג לדוש אותו בעקבו.
ואולם
בעל לבוש
אורה פרש
בו פרוש
אחר:
כל המפרשים דברי רש"י נתחבטו למה הוסיף רש"י מלת "אם"
ופרש "עקב"
מלשון עקב הרגל שדשין בה ולא פירש הפסוק כפשוטו "והיה בעבור שתשמעון…
ישמור לך הבטחתו",
ונכנסו לדוחקים הרבה ליישב דעתו של רש"י בזה.
ואני אומר שלא ירדו לסוף דעתו, כי דברי רש"י הם פשוטים וברורים ונכונים,
וזהו סבירא ליה לרש"י,
שאם היה "עקב"
זה מלשון – "בעבור"
הוי קשיא קראי אהדדי… ויהיו שני פסוקים הסמוכין זה לזה (סוף פרשת ואתחנן ותחילת פרשת עקב) סותרים זה את זה.
1.**
הסבר מהי הסתירה שתוצר אם נפרש "עקב"
– בעבור.
2.**
כיצד אין סתירה זו קיימת אם נפרש "עקב"
בדרך שפרשו רש"י?
3.
כיצד נוכל לפרש את קרבת המלה "עקב"
ל"עקב הרגל" אם נפרש על פי הרמב"ן?
4.* מה ראה רש"י לכתוב כאן בפירושו במקום מלת הכתוב "המשפטים"
את המלה "המצוות"?
ג.
י,
י"ב
ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד
ירושלמי
קדושין
פרק א'
הלכה
א':
תניא:
שלש מתנות טובות נתן הקבה"ו לישראל: רחמנים,
בישנים,
גומלי חסדים. גומלי חסדים מניין?
דכתיב:
"ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד".
1. במה סוטה מאמר חז"ל זה בפירושו את פסוקנו מן הפירוש המקובל?
2.**
מה הצריכן לפרש בדרך זו?
3.האם יכול הוא להסתייע בפירושו בפ' ירמיה ב' א'
"זכרתי
לך
חסד
נעוריך
אהבת
כלולותיך
לכתך
אחרי
במדבר
בארץ
לא
זרועה"?
ד.
י,
י"ד
ברוך תהיה מכל העמים
מדרש
דברים
רבה ג:
ברוך
תהיה מכל
העמים. אמר ר' חייא בר אבא:
אין שבחה של מטרונא בשעה שמתקלסת מקרובותיה,
אלא שבשעה שמתקלסת מצרותיה.
במה שונה המדרש בפירושו את פסוקנו מן הפרוש הרגיל.
1. האם מ"ם של "מכל העמים" היא – לדעת המדרש – כמ"ם של (בראשית כ"ו)
"לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד"?
2. האם המ"ם של "מכל העמים" היא – לדעת המדרש – כמ"ם של (תהילים קי"ט צ"ט)
"מכל מלמדי השכלתי"?
3. מה הניע את המדרש לפרש את פסוקנו בדרך זו?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפרש כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת ואתחנן
פרק ז'
א.
שאלות מבנה:
מה הקשר בין תחילת פרקנו לבין החלק האחרון של פרק ו':
כי
ישאלך
בנך…
ואמרת
לבנך…?
מה הקשר בין פסוקים ז'-ח'
לחלק הראשון של פרקנו.
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לרש"י ואיך אפשר לפרש בדרך אחרת? |
1) ד' |
|
מהו לפי דברי רש"י ההבדל בין השמות הנרדפים "שבר", |
2) ה' |
|
למה לא הסתפק בפירוש של פשט ומה אילצו להביא גם את מדרשו? |
3) ז' |
|
האם פירוש זה של "כי" |
4) * ז' |
|
מה הם שאר לשונות של "כי" |
5) ה' |
|
עיין רש"י יתרו כ' |
6) ה' |
ב.
ז,
ו'.
בך
בחר
ה'
להיות
לו
עם
סגולה.
עיין:
ספורנו
שמות
י"ט
ח'
וִהְיִיתֶם
לִי
סְגֻלָּה
מִכָּל
הָעַמִּים. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמִּין הָאֱנושִׁי יָקָר אֶצְלִי מִכָּל יֶתֶר הַנִּמְצָאִים הַשְּׁפָלִים, כִּי הוּא לְבַדּו הַמְכֻוָּן בָּהֶם, כְּאָמְרָם זִכְרונָם לִבְרָכָה: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם (אבות ג, יד),
מִכָּל מָקום אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִכֻּלָּם.
כִּי
לִי כָּל
הָאָרֶץ.
וְהַהֶבְדֵּל בֵּינֵיכֶם בְּפָחות וְיָתֵר הוּא, כִּי אָמְנָם "לִי כָּל הָאָרֶץ"
וַחֲסִידֵי אֻמּות הָעולָם יְקָרִים אֶצְלִי בְּלִי סָפֵק.
פסוק ו
וְאַתֶּם
תִּהְיוּ
לִי
מַמְלֶכֶת
כּהֲנִים. וּבָזֶה תִּהְיוּ סְגֻלָּה מִכֻּלָּם, כִּי תִּהְיוּ "מַמְלֶכֶת כּהֲנִים" לְהָבִין וּלְהורות לְכָל הַמִּין הָאֱנושִׁי,
לִקְרא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדו שְׁכֶם אֶחָד,
כְּמו שֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן יִשְׂרָאֵל לֶעָתִיד לָבוא,
כְּאָמְרו "וְאַתֶּם כּהֲנֵי ה'
תִּקָּרֵאוּ"
(ישעיה סא, ו),
וּכְאָמְרו "כִּי מִצִּיּון תֵּצֵא תורָה" (שם ב, ג).
מהו תפקיד הבחירה ומהי מהות הסגולה לפי פירושו?
ג.
ז',
ז'-ח'.
לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם…
כי מאהבת ה'
אתכם.
אברבנאל
מקשה:
וכי יעלה על הדעת שהיה צריך המון רב לעשות מלאכתו או ללחום מלחמותיו לשיאמר "לא מרובכם חשק…"
ועוד:
כי מה ענין אמרו: "כי מאהבת ה'
אתכם",
והנה החשק והאהבה דבר אחד – לולא שהאחד מופלג מהשני –
ואיך יאמר: "לא מרובכם חשק ה' בכם,
אלא בעבור שאהב אתכם", ויהיה אם כן הסבה והמסובב דבר אחד?
עיין
התשובות
הבאות:
רש"י
ז'
לא
מרבכם
– כפשוטו.
ומדרשו לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשקתי בכם:
כי
אתם
המעט
– הממעטין עצמכם, כגון אברהם, שאמר (בראשית יח, כז)
ואנכי עפר ואפר,
וכגון משה ואהרן שאמרו (שמות טז, ח)
ונחנו מה, לא כנבוכדנצר שאמר (ישעיה יד, יד)
אדמה לעליון, וסנחריב שאמר (שם לו, כ)
מי בכל אלהי הארצות, וחירם שאמר (יחזקאל כח, ב)
אל אני מושב אלהים ישבתי:
כי
אתם
המעט
– הרי כי משמש בלשון דהא:
מקור
דברי
רש"י
בחולין
פ"ט
א':
אמר להם הקב"ה לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני: נתתי גדולה לאברהם ואמר (בראשית י"ט)
"אנכי עפר ואפר".
למשה ואהרן –
אמרו (במדבר)
"ונחנו מה?". לדוד – אמר (תהילים כ"ב):
"ואנכי תולעת ולא איש".
רשב"ם
לא
מרובכם
מכל
העמים
– אנשי לבב יבינו ויתמהו וכי משה רבנו היה סבור שישראל היו טועים בזה הדבר שיהו מרובים מכל האומות שבעולם שהוצרך לאמר לא מרובכם?
ועוד שאמר חשק י"י בכם. וכי בשביל שהם מרובים יאהב הק' אותם?
אלא כך פירושו,
לפי שאמר למעלה ונשל גוים רבים מפניך החתי וגו'
שבעה גוים רבים ועצומים ממך,
ושמא תאמרו אנו מרובים מאותן שבעה עממים ובעוצם ידינו נגרש אותם.
לא מרובים אתם מכל אותם שבעה עממים,
ולא מרובכם חשק י"י בכם לנצח אותם אלא אתם המעט מכל אותם ז' עממים.
אלא מאהבת י"י אתכם ובשביל שבועתו לאבותיכם ונשל אותם מפניך:
רמב"ן
וטעם
חשק –
שנקשר עמכם בקשר אמיץ שלא יפרד מכם לעולם, מלשון וחשוקיהם כסף (שמות כז י).
ויבחר בכם –
מכל העמים שתהיו אתם סגולה ונחלה לו,
כי הבחירה בכל מקום ברירה מן האחרים.
ואמר הטעם, כי מאהבת ה'
אתכם בחר בכם,
שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים. ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה, כי הנבחר לאוהב הידוע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו,
וישראל ראויים לכך מכל עם,
כמו שאמרו (ביצה כה ב)
שלשה עזים הם,
ישראל באומות, כי יעמדו לו בנסיונות, או יהודי או צלוב (שמו"ר מב ט).
וטעם בכם –
בעבור אבותיכם שהגיע ענינם עד שנשבע להם כדי שלא יגרום החטא ותבטל הבטחתם,
ועל כן הוציא אתכם מארץ מצרים ביד חזקה. ויפדך – רמז שהכה אותם תחתיך, כענין שנאמר (ישעיה מג ג)
נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך:
רמב"ן ט, ד
אל
תאמר
בלבבך –
אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי,
רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא, והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו, חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה'
עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה.
והנה זה טעם באבדן הגוים ההם, ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ. על כן חזר ובאר לא בצדקתך –
שתהיה צדיק במעשה,
ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם,
ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ, כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם.
ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי, לא בצדקתך. ואיננו נכון.
ויש על השואל לשאול, שהרי אמר (לעיל ז ח)
כי מאהבת ה'
אתכם,
והנה הם אהובים למעלה, והשם לא יאהב רק את הטובים, כי רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אם כן גם בצדקתם ירשו ארץ. והתשובה,
כי שם ידבר עם ישראל בכללם, וכאן יוכיח הדור ההוא שהיו ממרים את ה' מיום היותם במדבר:
וטעם ולמען הקים את הדבר – שאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה,
ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו טז):
ר'
יוסף
אלבו ספר
העקרים
מאמר
ג' פרק
ל"ז:
ולהורות שאהבת ה'
יתברך אל ישראל יותר מכל אומה ולשון אינה באהבת ההדמות (והיא באשר ישתוו האוהבים בענין מה או בשלמות או בקבלת תועלת…
או שיתענג כל אחד מהם בחברו…) ולא כאהבה טבעית (והיא אהבת המוליד לולד לפי שהוא חלק ממנו או אהבת האומן למלאכה אשר טרח והשתדל בהמצאתה…) אבל אהבה בחיריית נמשכת אל רצון האוהב בלבד בלי שום טעם,
– יכנה הכתוב אהבת ה' יתברך אל ישראל בשם "חשק".
אמר:
"חשק ה' בכם ויבחר בכם.
ושם חשק יאמר על הפלגת האהבה בלי טעם כמו שאהבת האיש אשה מיוחדת מזולתה, אע"פ שהיא (=הבלתי חשוקה) נאה מזולתה יקרא חשק –
להיותה בלי טעם,
אמר הכתוב (בראשית ל"ד)
"שכם בני חשק נפשו בבתכם",
כלומר,
אע"פ שהוא מוצא אחרת נאה הימנה. וכן אהבת ה'
יתברך את ישראל הוא כחשק בלי טעם.
וכל ספר שיר השירים מיוסד על חקוי זה החשק אשר בין ה' וכנסת ישראל כדוד החושק עם הרעיה בלי טעם. ולזה הוא שקרא הכתוב את האהבה הזאת סגולה. אמר:
"כי עם קדוש אתה לה'
אלוקיך,
בך בחר ה'
אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה וגו' וגו'"
ובאור זה, כי כמו שהסגולה תמצא דבקה במין לא תפרד ממנו ואינה נמצאת בו לא מצד הכמות ולא מצד האיכות, כן האהבה הזאת ענין סגולה,
דבק באומה לא מצד הכמות:
"כי לא מרבכם מכל העמים…",
וגם לבאר שלא היתה מצד האיכות אמר במקום אחר (ט'
ד'):
"לא בצדקתך וביושר לבבך וגו'",
כי עם קשה ערף אתה.
אבל האהבה הזאת היא בחשק בלי טעם אלא ענין נמשך לרצון החושק בלבד.
1. מה עונים לשאלה הראשונה חז"ל (רש"י)
ורשב"ם?
2. מה עונים לשאלה השנייה רמב"ן והעיקרים,
היש הבדל בין תשובתם,
או שהתכוונו שניהם לתשובה אחת.
(הערה להבנת הרמב"ן:
במלים "כמו שאמרו"
התכוון לשמות
רבה
מ"ט
ט':
שלשה עזים הם:
עז שבחיות כלב,
בעוף תרנגול, באומות ישראל. א"ר יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי:
אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן (של ישראל): "או יהודי או צלוב"! (אלה דברי הישראלי בעמדו בנסיון ובמסרו נפשו למיתה על קידוש השם).