גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש [תשכ"ו]
הפטרת ויצא
הושע – פרקים:
יב – יג – יד
פרק יב פסוקים יג, יד,
טו
א.
הושע פרק יב
פסוק יג:
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:
פסוק
יד:
וּבְנָבִיא
הֶעֱלָה
ה'
אֶת
יִשְׂרָאֵל
מִמִּצְרָיִם
וּבְנָבִיא
נִשְׁמָר:
רד"ק
פסוק יג:
ויברח
יעקב: והם אינם זוכרים הטוב שעשיתי עם אביהם שברח מפני עשו אחיו.
ויעבד
ישראל
באשה: אף כשהיה שם הוצרך לעבוד את לבן בעבור אשה שיתן לו בתו והעבודה ששמר את צאנו וכן בבתו האחרת שנתן לו,
שמר צאנו גם כן ואני הוא שהייתי עמו וברכתיו ושב משם בעושר ובנכסים.
פסוק
יד:
ובנביא
העלה: ועוד עשיתי חסד עם בניו,
שירדו למצרים ונשתעבדו שם, ושלחתי להם נביא שהעלה אותם ממצרים ברכוש רב והוא משה.
ובנביא נשמר: ארבעים שנה שהיו במדבר נשמר ע"י נביא שנתתי להם ולא חסרו דבר,
וכל הטובות האלה אינם זוכרים,
ומכעיסים אותו בתועבות ובלא א–ל.
ר'
אליעזר
מבלגנצי
הושע פרק
יב:
… והיה לך לזכור חסדים שגמלתי לאביכם, שברח שדה ארם ולא מצא אשה אלא בעבודה ששמר ועבד בצאן,
וסוף היה לעם רב.
פסוק
יג:
ובנביא העלה אותם ממצרים, מעבודתם.
ובנביא נשמר, כל הימים.
פסוק
יד:
והיה לו לשמוע בקול נביאי כל הימים.
והוא הכעיס אותי בתמרורים ובעצבון רוח ודמיו ששפך.
אברבנאל
פרק יב
פסוק
יג:
חזר לעניין הראשון שזכר בדרך צחות, שיעקב בבטן עקב את אחיו (יב,
ד)
ואמר להם, שאין ראוי שיתפארו בזה, שהם שונאים בני יהודה אחיהם כמו שיעקב עקב את אחיו עשו.
כי הנה גם יעקב לא הרויח דבר בזה, שמפני זה ברח יעקב שדה ארם ויעבוד את לבן באשה שהיא רחל שבע שנים, ובאשה אחרת שמר גם כן את צאן לבן. הנה שעבד ארבע עשרה שנה על שתי נשיו ולא נמשך לו כל זה כי אם משנאת עשו שהוצרך לברוח מפניו.
פסוק יד:
ואם היה שזרעו נתגדל ונתרבה וביד רמה יצאו ממצרים והלכו במדבר וכבשו את הארץ הנה לא היה זה בכוחם,
וזרועם לא הושיעה למו אלא,
שבנביא העלה ה'
את ישראל ממצרים ומעשה ה'
כי נורא הוא היה על ידי נביאו,
לא בכח זרע יעקב. וכן בנביא נשמר במדבר ובירושת הארץ.
פסוק
טו:
הנה אם כן אין ראוי שיאמר אפרים שלא ימצא לו עוון,
כי באמת הכעיס אפרים תמרורים כלומר הכעיס הא–ל ית' כעס תמרורים ….
יחזקאל
קויפמן
תולדות
האמונה
הישראלית
– (כרך שלישי, ג – הושע,
עמוד 136 הערה 62 )
בתוכחה על הבטחון "באונו"
של יעקב משרשר הושע (יב,
ח–ט)
תוכחה שניה על הבטחון ב"און":
על "מאזני מרמה". אפרים עוסק במרמה ואומר: "אך עשרתי, מצאתי און לי"…
גם בטחון ב"הון"
הוא בטחון ב"און"
לא – אלוקי.
…
ולהלן:
יעקב ברח לארם,
ועקבתו לא עמדה לו, וישראל אשר "שרה את אלוקים",
עבד עבודת עבד באשה. ואילו ה' הוא שהעלה את ישראל ממצרים,
ובידי נביאו– שליחו העלם (יג–יד),
כלומר,
ה'
הוא המושיע, ואין בלתו (השווה יג, ד).
1.
בשני כיוונים שונים מפרשים הנ"ל את הזכרת חיי יעקב בבית לבן,
מה הם הכיוונים השונים?
* * 2.
על מה מסתמכים ההולכים בכל אחד משני הכיוונים?
* * 3.
במה שונים רד"ק ואברבנאל בפירושם לסוף פסוק יג מכל המפרשים, ואיך תוכל להוכיח,
שאין דבריהם אלה פשוטו של מקרא?
4. איך יש לפרש את הבי"ת של באשה ואיך את הבי"ת של בנביא?
ב.
הושע יב, יג:
וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר:
רש"י
הושע יב,
יג:
ויברח
יעקב שדה
ארם: כאדם שאומר נחזור על הראשונות שדברנו למעלה,
"וישר אל המלאך"
(ה)
ועוד זאת עשיתי לו, הוצרך לברוח שדה ארם, ידעתם איך שמרתיו.
ובאשה שמר: את הצאן.
רש"י
שמות ו,
ל:
ויאמר
משה לפני
ה': היא האמירה שאמר למעלה: הן בני ישראל לא שמעו אלי, ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק הענין. וכך היא השיטה,
כאדם האומר: נחזור על הראשונות.
היכן מצינו בפרשתנו (פרשת ויצא)
שהולך רש"י בדרך פרשנית זו?
(מבלי להזכיר את הביטוי "נחזור על הראשונות").
ג.
הושע יב, טו:
הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים
וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ
וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו:
רד"ק
הושע יב,
טו:
הכעיס
אפרים
תמרורים: הכעיס אפרים את הא–ל ית' בתמרורים,
והם המזבחות שהם כגלים וציונים,
וכמוהו:
שימי לך תמרורים (ירמיהו לא, כא,
רד"ק:
הציבי לך ציונים:
אמר כנגד כנסת ישראל שבאותו הדור כשתגלי הציבי לך ציונים כמו גלי אבנים או אבן מצבת להכיר הדרך). ויש לפרשו ג"כ מענין מרורים ופירושו: כעס תמרורים כלומר,
כעס רע ומר.
ודמיו
עליו
יטוש: דם נקי ששפך אפרים יטוש עליו אדוניו.
וכן חרפתו, שחרף את הא–ל יתברך בעשותו העגלים הכל ישיב לו גמולו בראשו.
יטוש:
כמו:
והנם נטושים על פני כל הארץ (שמואל–א ל,
טז).
"ויטוש על המחנה"
(במדבר יא,
לא).
ענין התפשטות.
ואדוניו: הוא הקדוש ברוך הוא ואף על פי שהוא אינו מכיר באדנותו,
על כרחו אדניו הוא,
והוא ישיב לו גמולו בראשו.
אבן
כספי: פסוק
טו:
הכעיס
אפרים: כי כפר בכל זאת הטובה אחר שנכנס לארץ ועשה כעסים מרים ורעים.
ודמיו
עליו: על עצמו, כטעם:
"דמו בראשו" (יהושע ב, יט),
וגם השם, שהוא אדוניו, ישיב לו חרפתו וישיב גמולו בראשו, שתכפוהו צרות ופחד לילה ויומם.
1. מה ההבדל בין שני הפרשנים בהבנת המבנה התחבירי של פסוקנו?
2. מי מהם קרוב יותר לפשוטו של מקרא?
נמק תשובתך!
3. לשם מה מוסיף רד"ק בסוף פירושו את המילים "אע"פ שהוא אינו … "
מה תמיהה רצה ליישב בזה?
4. ב"צ וויינקאפ (בפירושו להושע, הוצאת א. כהנא,
קיוב,
תרס"ז)
משווה את פסוקנו לויקרא א,
א.
מה הדמיון בין שני הפסוקים?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ שנת תשכ"ו
ויצא – הפטרת הושע
פרקים:
יב – יג – יד
פרק יב פסוקים יג, יד,
טו
הפטרתנו פותחת באמצע נבואתו של הושע משום שפסוקים יג–יד הם מעניינם של פרשתנו פרשת ויצא.
ואולם אין להבין את הפסוקים יב, יג – טו , הם הפסוקים שבהם עוסק גיליוננו – בנפרד מן הנבואה הפותחת ב–יב,
א ומקיפה את כל הפרק.
(ויש המסיימים אותה בפרק יג פסוק יא,
וכן מחלק האברבנאל).
יש בפרק זה הזכרת עניינים מתוך ספר בראשית מחיי יעקב, וכן הזכרת עניינים מתוך שמות ובמדבר (יציאת מצרים וההליכה במדבר) ויש להבין לשם מה הוזכרו.
נביא
בזה מדברי
מ. צ.
סגל
במאמרו:
השמות יעקב וישראל בספר בראשית,
שיש להם חשיבות לגבי שאלה א בגליוננו:
[מסורת ובקורת *)]:
עמוד 65 הערה 13: כמה מן החדשים (חוקרי מקרא הנוצרים מן התקופה האחרונה) מצאו כאן תואנה להשליך שיקוצים על עם ישראל ואבותיו,
והכניסו בדברי הנביא רוח של שטנה וקנטור על יעקב אבי אומתו.
כך למשל (E.
SELLIN ) בפירושו (לתרי עשר) המכתיר את הפסקא בהושע בכותרת:
המשפט עם יעקב,
הרמאי הגדול בהיסטורי.
אבל ברור מן התקבולת ל"שרה"
ש"עקב"
אין משמעו רימה,
אלא אחז והתגבר,
כמו שפירשו לנכון המפרשים שלנו (רש"י:
אחז בעקבו סימן שהוא יהיה לו גביר;
ראב"ע:
נתתי לו כח לאחוז בעקב;
וכך רד"ק ואחרים ממפרשינו).
הפסוקים שבפרק זה של הושע (פרק יב) … עוסקים בשני עניינים שונים: 1,3,8,9,12,19, כוללים דברי תוכחה לאפרים (ויהודה):
4,7,11,13,14 כוללים זכרונות היסטוריים (שהיו חביבים מאד על הושע,
השווה:
ב,
17; ט,
9-10; י,
9 ועוד),
והם מתחברים לדברי העידוד והחיזוק שבפסוק 7,
10. …
על הקשר שבין הזכרת יעקב בפסוקים ד –ה (להזכרתו)
בפסוק יג אומר ב"צ
וויינקאפ
בפירושו
לספר
הושע
(הוצאת
א. כהנא,
קיוב,
תרס"ז)
הושע
יב פסוק
ד:
וחוזר הנביא ומזכיר כי גדולת אפרים ועושרו נתונים להם מה' והם בגאוותם השתמשו בהם לרעת ארצם ולמרוד בו, ומיד שזכר שם יעקב, קשר אליו קצת מקורותיו של יעקב סבא לבוא אחר כך אל תכלית דבריו בדרך נאה וצחה. ואומר כי כבר מבטן ראה יעקב בן יצחק ראשית לו, כי בצאתו מרחם אמו אחז בעקב אחיו עשו, כאיש אשר לא יתן את חברו להיות קודם לו,
וזהו מה שאמר:
בבטן עקב את אחיו …
פסוק
ה: ואחר שגדל הנער והיה לו כח … לא נמנע מלהלחם אפילו עם מלאכי אלוקים, ולא לבד שעצר כח נגד המלאך להפתל עמו, כי גם הכניע אותו עד שבכה ויתחנן לו לשולחו,
והוא בדרך הפלגה על יסוד שנאמר: ויאמר שלחני … ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני (בראשית לג, יז).
הרי שהמלאך היה נכנע מלפני יעקב אחר שנצח אותו,
ויעקב לא מלא בקשת המלאך מיד עד שברכו, ואחר שברכו אמר לו המלאך שימצאנו אחר כך בבית אל ושם ידבר עמו מה שידבר (לה,
א–ו).
ובכל אלה רצון הנביא לאמר:
אתה אפרים מעשיך ומחשבותיך כאילו קורות אביך יעקב נגד עיניך תמיד,
ותחשוב שמבטן ורחם ניתנה לך הגבורה והכח ומזה גבהותך וגאונך ועשקך איש את אחיו.
ושם לפסוקים יג – יד:
פסוק
יג: ועתה הזכיר הנביא דבר אחר מקורות יעקב,
להראות איך היה זרעו כפוי טובה, ואף שאין בדבר הזה שום גנאי ואדרבה יש דורשים אותו לשבח,
מכל מקום הזכירו הנביא להגדיל טענותיו נגד אפרים, ואומר:
הנה אביך יעקב היה עני ומדוכא ונרדף עד שברח ממקום מושבו אל ארץ ארם ושם היה עבד,
ולא אחד מבני אדם רצה לתת לו את בתו לאשה [
זו הערה תמוהה מאד, ונראה שאין לה רמז בתורה וגם אינה מתאימה לכל ההקשר של בראשית כט,
נ.ל.],
אך היה צריך לעבוד אצל אדונו ולשמור את הצאן כדי לקחת לו אשה.
…
פסוק
יד: ומה עשה ה'
איזה דורות אחרי כן? העלה את זרעו של יעקב ממצרים על ידי נביא,
מהיות להם עבדים ולולי הוציאם משם היו עומדים בשעבוד המצריים ועבדום לעולם. ועל ידי מי העלם? לא על ידי מישהו, אלא ע"י חשוב שבעם,
וע"י החשוב הזה נשמר זרע יעקב מן הצרות ומן התלאות אשר קראום בדרך בצאתם ממצרים,
כי נהגם ונהלם על פי ה', האף אין זאת אתם בני מרי?
(ומה שאמר ובנביא נשמר אינו אלא להשוות הדברים אל ובאשה שמר של פסוק יג) כי עיקר כוונתו לומר שה'
הרבה טובו וחסדו על אפרים ונתן להם עליה מאז ועד עתה,
ואיך תאמר אם כן כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה? ואיך תעשו מה שתעשו, הרע בעיניו?
ומעתה יובנו יפה שני הכיוונים שבהם הולכים הפרשנים בשאלה א.
לשאלה א4: יש להיזהר שלא תטעה ההקבלה שבמבנה שני הפסוקים יב–יג באשה … ובאשה שמר;
ובנביא..
ובנביא נשמר, לחשוב שהבית"ם של "באשה … ובאשה"
הם בהוראות שוות לביתי"ם של "בנביא … ובנביא".
וכמה רחוקים מן האמת הם דברי A.
EHRLICH אהרליך
(שבתי בן יום טוב אבן בודד)בפירושו מקרא
כפשוטו
המובאים
כאן רק
להראות
על
תמהוניותן:
הושע
פרק יב
פסוק יד:
ובנביא
העלה:
… על כורחנו נאמר שבי"ת של בנביא כבי"ת של באשה שנאמר שם,
ואין משמעו "ועל ידי נביא",
כמו שאומרים המפרשים כולם, ואם כן, בי"ת זו כבי"ת של נטה ידך.. בארבה (שמות י, יב),
וכמו שמשה נצטווה לנטות ידו להעלות הארבה,
כן בא הכתוב הזה להגיד לנו שהעלה ה' את ישראל ממצרים להקים להם נביאים להורותם תורתו ומשפטיו,
למען יהיו לו לעם והוא יהיה להם לאלוקים. וכן נביא אחר אומר: ואנכי העלית אתכם מארץ מצרים… ואקים מבניכם לנביאים (עמוס ב, י–יא),
ואף הוא תולה הקמת נביאים ביציאת מצרים.
ומעתה הלא תבין את דברי הפסוק הזה ודברי הפסוק הקודם אלה לעומת אלה.
יעקב ברח ארם ועבד שם עבודת עבד נקלה (בזויה)
[במקור כתוב: על נקלה!], כי באשה עבד.
וכן בניו ערבה להם עבודת מצרים ולא מש זכרה מלבם בעבור הדגה והאבטיחים והחציר והבצלים והשום שהיו אוכלים שם (במדבר יא, ה).
וה'
באהבתו חשב להם מחשבות להגביהם משפלותם ולפאר ולרומם אותם,
ולכן הוציאם מעבדותם להקים להם נביאים אשר יורום הדרך הטובה והישרה.
ומה השכיל הנביא להשמיענו, שגבוה שכר הגאולה משכר העבדות כגבוה שמים על הארץ!
ובנביא נשמר: וא"ו זו מחלקת ולא מוסיפה,
והלשון ככתוב: "לא נשמר בחרב"
(ש"ב כ, י),
וזה פירוש הדברים:
וישראל נשמר מן הנביא כאשר יישמר האדם מפני שונאו.
ויתורגם המקרא הזה בחיבורו ללועזים:
und wegen der Propheten hat Gott Israel aus ִgypten
befreit; er aber verschloss sich gegen die Propheten.
וכמה זה רחוק מן הפשט.
והרי הוא סותר את עצמו.
פתח שבעל כרחנו נאמר שבי"ת של פסוק יג כבי"ת של פסוק יד ולבסוף אין הוא מפרש אפילו את שני הביתי"ם של אותו פסוק בהוראה אחת. אלא שלפי האמת הרי זה מצחות המליצה,
שעם הקבלה רעיונית ולשונית יבוא גם שינוי במילים או במילות יחס מקבילות. וראה בתהלים יז,
טו בי"ת של בצדק מול בי"ת של בהקיץ (ועיין רמב"ן בבראשית יח,
ח,
גיליון וירא תשט"ז)
וכמה היטיב לתרגמו בובר:
Israel
diente da um ein Weib,
um
ein Weib htete
er.
Aber
durch einen knder
Fhrte
Er Israel herauf aus ִgypten,
….
*) משה צבי סגל,
מסורת ובקורת, אסופת מאמרים בחקר המקרא, הוצ'
קרית ספר, י–ם,
עמ'
61 – 75
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ותשע (תש"ל)
הפטרת ויצא כמנהג האשכנזים
הושע י"ב י"ג–ט"ו, י"ג, י"ד א'-י'
(הערה:
לפסוקים הראשונים של הפטרתנו עיין בגליון ויצא תשכ"ו)
א.
יד,
א.
כדבר אפרים רתת נשא הוא בישראל ויאשם בעל וימת
יד,
ב'.
ועתה יוסיפו לחטא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם עצבים מעשה חרשים כולה.
רש"י:
ד"ה
כדבר
אפרים: כשקינא ירבעם למקום ודבר כנגד שלמה דברים קשים וברעדה*,
שהרי מלך גדול היה שלמה.
ד"ה
נשא הוא
בישראל: משם זכה להנשא להיות מלך ישראל.
ד"ה
ויאשם
בבעל: כיון שעלה לגדולה – ויאשם בעבודה זרה.
ד"ה
וימת: וכרתי בית ירבעם וכן בית אחאב.
ד"ה
ועתה: בית יהוא שראו כל זאת יוסיפו לחטא.
רד"ק:
ד"ה
כדבר
אפרים
רתת: מתחילה – קדם שחטא אפרים – היה מוראו על העמים אשר סביבותיו. כי בדברו היה אוחז רתת ורעדה השומע אותו. והיה רם וגדול בשבטי ישראל,
כמו שנאמר (בראשית מ"ח י"ט)
"וזרעו יהיה מלוא גויים" וזהו שאמר.
ד"ה
נשא הוא
בישראל: כלומר נשא ראשו בישראל.
ד"ה
ועתה
יוסיפו
לחטא: ועתה,
כשמלך ירבעם, הוסיפו עוד לחטא,
כי מתחילה כשהיו עובדים בימי השופטים היו עובדים הבעלים ושבים אל ה' כשהיה עומד השופט ומחזירם למוטב,
אבל עתה חשבו לעקור מכל עבודת אלוקים יתברך, שלא יעלה אדם לירושלים לעבודת בית–המקדש ויעבדו לפני העגלים לעולם,
ואמרו (מלכים א' י"ב כ"ח)
"אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
*
מקורו
של רש"י
סנהדרין
ק"א
ע"ב:
אמר ר' יוחנן:
מפני מה זכה ירבעם למלכות?
מפני שהוכיח את שלמה, ומפני מה נענש?
מפני שהוכיחו ברבים.
שנאמר (מלכים א' י"א)
"וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא, סגר את פרץ עיר דוד"
אמר לו (ירבעם):
"אביך פרץ פרצות בחומה, כדי שיעלו ישראל לרגל. ואתה גדרת אותם.
כדי לעשות אנגריה לבת פרעה".
(רש"י:
כדי שיכנסו בשערים,
לידע מי נכנס כדי לגבות מס לבת מלך פרעה).
1. לפי שני המפרשים נתנת כאן סקירה על עבדו של אפרים (=
עשרת השבטים). אולם מה ההבדל בין שני המפרשים?
2.
כיצד מפרש רד"ק את המלה היחידאית במקרא "רתת"
ועל סמך מה הוא מפרש כך?
3. למה מפרש רש"י "ויאשם בבעל" – בעבודה זרה, ולא פירש רד"ק כך?
4. מה הקושי בחלק הפסוק "ויאשם בבעל וימת"
ומה ההבדל בין רש"י ובין רד"ק בישוב קשי זה?
5.
**יש מישבים את הקשי הנ"ל בעזרת הפסוקים בראשית ב'
י"ז,
ומשלי ט' י"ז–י"ח.
הסבר במה מסייעים הפסוקים ההם לפרוש פסוקנו?
ב.
יג,
ב'.
להם הם אומרים זובח אדם עגלים ישקון.
רש"י:
הכומרים אומרים לישראל:
מי שזובח בנו לעכו"ם כדאי הוא להיות נושק העגל שהרי דורון חביב הקריב לו כך פירשו רבותינו בסנהדין סג, ע"ב ומיושב הוא על לשון המקרא יותר מתרגום של יונתן:
רד"ק:
בעבורם אומרים כהני העגל לבני–האדם הבאים לזבוח:
"זובחי אדם" – מי מבני אדם שרוצה לזבוח – ישקו העגלים על פיהם, כי לא תהיה עבודתם שלמה,
עד שישקו אותם,
כי כן היה מנהגם, כמו שאמר (מלכים א' י"ט י"ח)
"וכל הפה אשר לא נשק לו".
ראב"ע:
ד"ה
להם הם
אומרים: בני אדם להתל להם, כי הם מנשקים לבעלים, שהם צורות העגלים כמו (מלכים א' י"ח י"ט)
"וכל הפה אשר לא נשק לו" והם שופכים דם נקי וזהו (הושע י"ב ט"ו)
"ודמיו עליו יטוש";
והנה הפך כל האדם, כי האדם ישק לאדם שהוא חברו, ויזבח העגלים למאכלו.
ר'
יוסף
אבן כספי,
אדני
כסף:
ד"ה
"הם"
– לעצמם,
כי היו קוראים זה לזה ומעירים קצתם את קצתם.
וטעם "זובחי אדם" – הזובחים שבמין האדם.
כלומר:
אתם החסידים מבני אדם, הזובחים הדוקים לאלוה הזה, ראוי שהעגלים ישקון.
כי כן דרך חבה גדולה,
כטעם (מלכים א' י"ח י"ט)
"וכל הפה אשר לא נשק לו". וגם זה מבואר היום.
1. כמה פירושים שונים נאמרו בארבעת המפרשים הנ"ל?
2. מה ההבדל ביניהם?
3. כמי מפרשנינו תרגם התרגום האנגלי:
King James Version: they??? of them let the men that sacrifice kiss
the calves.
* איך הגיע התרגום "המתוקן"
לתרגומו:
Revised Version: sacrifice for these (= לעצבים)
they?? them kiss the calves!
ג.
יג,
ג'.
לכן יהיו כענן בקר
וכטל
משכים
הולך
כמוץ יסוער מגרן
וכעשן מארובה
רד"ק:
לפיכך ילכו לאבדון ויהיו כענן בוקר וכטל שהולך בהשכמה,
מהרה הוא נפסק כשישיגנו חום השמש. כן הם יכלו מהרה.
וכן הם יהיו "כמוץ יסוער מגרן",
כמו המוץ והוא התבן הדק שתסערנו הרוח מן הגרן,
כן יסוערו הם מארצם.
ד"ה
"וכעשן
מאורה", כמו עמוד העשן היוצא מהחלון,
שיהיה במהרה בטל ונפסק.
ב"צ
ויינקאפ
(התנ"ך
הוצאת
כהנא)
והעונש הזה יגיד הנביא בארבעה משלים… ולא כן מנהגו של הנביא הזה להשתמש במשלים רבים לדבר אחד.
רק בפרשה זו ושלאחריה…
סמן את הפסוקים "בפרשה זו ושלאחריה"
שאליהם יתכון!
ד.
יג,
ד'.
ואנכי ה' אלוקיך מארץ מצרים…
1. *
איך הסביר את הקשר שבין פסוקנו לפסוקים הקודמים לו – מה היא החוליה המקשרת שדילג עליה הנביא ויש להשלימה?
2. מה פירוש וי"ו של "ואנכי".
(השוה עמוס ב'
ט'
"ואנכי השמדתי").
ה.
יג,
ד'.
ואנכי ה' אלוקיך מארץ מצרים.
ר'
יוסף
אבן כספי
אדני כסף
ד"ה
ואנכי...: כי אז הכירו זה אבותינו ראשונה, ולכן כתיב (שמות כ' ב')
"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".
ודי בזה הנביא פרוש לזה.
ולחנם טרח אבן עזרא.
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2. ויש להקשות על דבריו: והלא כבר אברהם הכיר את בוראו? התוכל לישב את דברי אבן כספי?
3. **
"ודי בזה הנביא פרוש לזה"
– פרוש למה?
4. **
"ולחנם טרח אבן עזרא" – לאיזו טרחה יתכון?
ו.
יג,
ה'.
אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות.
רש"י:
ד"ה
אני
ידעתיך: נתתי לבי לדעת צרכיך וספקתיך.
השווה לדבריו כאן:
רש"י
שמות
ב' כ"ה:
ד"ה
וידע
אלוקים: נתן עליהם לב ולא העלים עיניו.
מה קשה לרש"י בפסוקנו, והאם הקשי כאן ובשמות אחד הוא אם לא?