הפטרה
ירמיהו פרק טז פסוק יט – פרק יז פסוק יד
א.
מהו הקשר בין הפטרה זו לפרשת בחוקותי?
ב.
פרק יז פסוק ה:
כה אמר ה'.
ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו.
רש"י
ירמיה
פרק יז
פסוק ה
אשר יבטח באדם.
בחרישו וקצירו לומר:
אזרע בשביעית ואוכל.
ומן ה' יסור ליבו. שהבטיחו (ויקרא כה, כא)
"וציוויתי את ברכתי לכם". כך שמעתי.
רד"ק
ירמיה
פרק יז
פסוק ה
כה אמר ה'.
לפי שהיו ישראל בוטחים במצרים ובאשור –
אמר זה.
ומן ה' יסור ליבו. כי אם לא יסור ליבו מה', אינו רע אם יבטח באדם שיעזרהו ותהיה כוונתו, כי בעזרת האל יוכל האדם לעוזרו, לא זולתו.
חובת
הלבבות
הקדמה
לשער
הביטחון:
מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד אלוקים יתברך,
הוא הביטחון עליו בכל דבריו,
בעבור מה שיש בו מן התועלות הגדולות בענין התורה ובענין העולם.
ותועלותיו:
מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלוהיו יתברך,
כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו, מפני שאם איננו בוטח באלוקים – בוטח בזולתו, ויהיה כמו מי שנאמר בו (ירמיה ב, יג)
"כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות,
בורות נשברים" ואמר הכתוב "ברוך הגבר אשר יבטח בה'
והיה ה' מבטחו"
(ירמיה יז, ז),
ואמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז, ה).
ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכוח גופו והשתדלותו –
ייגע לריק ויחלש כוחו ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו.
הרמב"ם
הלכות
מתנות
עניים
פרק י
הלכות
יח–יט.
הלכה יח:
לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות,
ואל ישליך עצמו על הציבור.
וכן ציוו חכמים ואמרו: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". ואפילו היה חכם ומכובד והעני,
יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות,
ולא יאמר לעם:
"חכם גדול אני,
כהן אני, פרנסוני!".
ובכך ציוו החכמים.
גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות,
ועושים הברזל והפחמים,
ולא שאלו מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.
הלכה
יט:
כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל,
אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות.
והרי הוא בכלל:
ארור הגבר אשר יבטח באדם.
וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל,
כגון:
זקן או חולה ובעל ייסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות.
וכל מי שצריך ליטול –
וציער ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור –
אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו ועל כיוצא בו נאמר:
"ברוך הגבר אשר יבטח בה'
והיה ה' מבטחו".
1. מי הוא "האדם"
אשר בו יבטח הגבר הארור – לפי דעתו של כל אחד מהנ"ל?
2. במה שונה הרד"ק מכל האחרים בפירושו לסוף פסוקנו?
3. לשם מה מביא בעל חובת הלבבות את שני הפסוקים מתוך פרקנו,
את פסוק ה ואת פסוק ז, מה הוכיח באמצעותם,
וכיצד מפרש הוא את הקשר שביניהם?
4. במה שונה הרמב"ם בפירושו לפסוקנו מכל האחרים?
5.
הרמב"ם מחלק בני אדם לשלשה סוגים –
אלה שהינם בכלל פסוק ה,
אלה שהינם
בכלל פסוק ז – ולעוד סוג. הסבר מהו הסוג השלישי?
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים (תשכ"א)
הפטרת בחוקותי
ירמיהו פרק טז פסוק יט – פרק יז פסוק יד
א.
פרק יז, ג:
הררי בשדה חילך כל אוצרותיך לבז אתן.
רד"ק
ירמיה
פרק יז
פסוק ג
הררי
בשדה. לפי שהיו עובדים על ההרים קרא ישראל "הררי".
אמר דרך קריאה,
אתם הררי. ומילת בשדה – אף על פי שהטעם עמד בה,
פירושה שהיא דבוקה עם חילך.
אמר:
אתם הררי בשדה חילך וכל אוצרותיך לבז אתן, כלומר:
שיוציאו השוללים הביזה בשדה לחלוק שם השלל.
ר'
ישעיה
הראשון
מטראני
ירמיה
פרק יז
פסוק ג
הררי
בשדה. על יושבי ירושלים הוא אומר:
אתה שאתה הררי,
שאתה דר בירושלים היושבת על ההרים, אתה עתיד לירד בשדה ולילך בגולה.
שד"ל
ירמיה
פרק יז
פסוק ג
הררי
בשדה. אחר שהזכיר מזבחותיהם ואשיריהם על הגבעות הגבוהות,
קרא דרך לעג לכל אנשי יהודה בכינוי "הררי בשדה" – יושב בהר ובשדה רחוק מן היישוב.
מקרא
מפורש
ירמיה
פרק יז
פסוק ג
הררי
בשדה. … והררי זה אומר אני …
והוא תואר ומשמעו – יושב בהר והוא נגזר מן "הר"
כמו שנגזר "עתי"
מן "עת",
ובלבד שמשקלו שונה ממנו. ו"שדה"
שנאמר כאן משמעו בקעה. ואנחנו נעמוד על טעם המקרא הזה בזכרנו שהרים מחסה מצר ואויב,
כי היושבים בהרים לא במהרה יפול עליהם האויב כאשר יפול על היושבים בבקעה.
ועל פי הדברים האלה זה פירוש הכתוב:
אתה היושב בהר – וירדת הבקעה. ומפני שעזב ישראל את ה'
מעוזו והלך אחרי אלוהים אחרים שאין בהם מועיל, קוראו הנביא הררי שעזב את הרי מעוזו וירד אל הבקעה שאיננה מגינה עליו.
1)
העתק את פסוקנו בהתאם לכל אחד מן הפירושים הנ"ל.
2) מהו ההבדל בין פירוש ר'
ישעיה מטראני לבין "מקרא מפורש"?
3)
איזה מארבעת הפירושים נראה לך קרוב לפשוטו של מקרא?
ב.
פרק יז, ז:
ברוך הגבר
אשר יבטח בה'
והיה ה' מבטחו.
רד"ק
ירמיה
פרק יז
פסוק ז
והיה
ה' מבטחו.
אם יבטח בו הוא יהיה מבטחו, ולא יירא מכל רע.
מלבי"ם
ירמיה
פרק יז
פסוק ז
מבטחו.
המ"ם הנוסף על השם מציין הדבר והמקום שבו סיבת הבטחון, כמו מעון, מקדש,
משכן וכדומה.
ברוך הגבר אשר לא לבד שיבטח בה',
כי גם "והיה ה' מבטחו".
כי הבוטח בה'
שיצילהו על ידי אמצעים טבעיים,
הגם שיבטח בה',
בכל זאת המבטח שלו –
היינו הדבר שעל ידו יושג בטחונו –
אינו ה', רק האמצעים הטבעיים,
שמקווה שעל ידם יושיעהו ה'.
והגם שאיננו "ארור",
אחר שבוטח בה',
אינו "ברוך"
גם כן. רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל – עד שה' הוא (=עצמו)
המבטח שלו, היינו הדבר שבו יושג בטחונו.
והיה,
זה דומה כעץ השתול על מים ושולח שורשיו על יובל…
1) מה הקושי שרצו שניהם ליישב?
2) מה ההבדל ביניהם בתפישתם את המבנה התחבירי של פסוקנו?
3)
הסבר את הרעיון המובע בדברי המלבי"ם?
4) אם נקבל את פירושו של המלבי"ם,
איך יש להבין את פסוק ה כהקבלה ניגודית
לפסוקנו?
ג.
פרק יז, ה:
ארור הגבר אשר יבטח באדם….
פרק יז פסוק ז:
ברוך הגבר אשר יבטח בה'…
פסוקים
אלה
מובאים
בחובות
הלבבות
לרבנו
בחיי
בתחילת
שער
הביטחון:
ראיתי להביע מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד אלוקים יתברך,
הוא הביטחון עליו בכל דבריו,
בעבור מה שיש בו מן התועלות הגדולות בענין התורה ובענין העולם.
ותועלותיו בו בתורתו – מהם מנוחת נפשו ובטחונו על אלוהיו יתברך,
כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו, מפני שאם איננו בוטח באלוקים – בוטח בזולתו, ויהיה כמו מי שנאמר בו (ירמיה ב, יג)
"כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות,
בורות נשברים" ואמר הכתוב "ברוך הגבר אשר יבטח בה'
והיה ה' מבטחו"
(ירמיה יז, ז),
ואמר "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז, ה).
ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכוח גופו והשתדלותו –
ייגע לריק ויחלש כוחו ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו.
1)
כיצד הוכיח בעל חובת הלבבות בעזרת פסוקינו ש"אם אינו בוטח בה', בוטח בזולתו"?
2) יש המוצאים רעיון זה ("שאם אינו בוטח בה'…") גם בקריאת שמע.
היכן?
3) מה הוא הקשר בין פסוקים ה –
ח המתארים את הבוטח באדם ואת הבוטח בה' לבין פסוק ט הסמוך להם?
ד.
פרק יז, יא:
בחצי ימיו יעזבנו.
מקרא
מפורש
ירמיה
פרק יז
פסוק ז
בחצי
ימיו
יעזבנו. עושה העושר ולא במשפט יעזוב את עושרו בחצי ימיו,
כי ימות בחטאו,
ולא ימות עד שיוודע לכל כי נבל הוא.
מהי חולשת הפירוש הזה?
ה.
פרק יז, יג:
מקוה ישראל ה'
כל עוזביך יבושו…
כי עזבו מקור מים חיים את ה'.
רד"ק
ירמיה
פרק ב
פסוק יג
בארות
נשברים. … והנה טוב האל למייחלים לו הוא נמשל למקור מים חיים לשני פנים לטובה:
אחת:
שלא יבואו לו המים ממקום אחר אלא ממקומו הם נובעים, ושנית:
שאין להם הפסק…
אברבנאל
ירמיה
פרק ב
פסוק יג
דימה הא–ל יתברך למקור מים חיים,
לפי שהוא המשפיע הראשון, והוא ישפיע על הכל…ולא יקבל המים ממקור אחר.
1)
הסבר – מה משמעותו של הכינוי לה'
"מקוה ישראל"?
ולמה נבחר כינוי זה לפסוק זה?
ועיין ירמיהו פרק יד פסוק ח.
"מקוה
ישראל
מושיעו
בעת
צרה,
למה
תהיה
כגר
בארץ
וכאורח
נטה
ללון"
2)
לכאורה לדברי הרד"ק הראשונים ("אחת:
שלא יבואו…") מסכימים עם דברי אברבנאל. בכל זאת יש הבדל ביניהם.
מה הוא?
ו.
פרק יז, א:
חרוטה על לוח ליבם ולקרנות מזבחותיכם.
אברבנאל
ירמיה
פרק יז
פסוק א
ואמר
"ליבם"
בלשון נסתר ו"מזבחותיכם"
בלשון נוכח, כי כן דרך המקרא, אף כי לנביאים שלא נשתלמו בלשונם וכתבם,
כמו שהיה ירמיהו,
וכפי מה שביארתי בהקדמת זה הפירוש.
מתוך
דברי
ההקדמה:
… אחשוב אני, שלא היה ירמיהו שלם מאד בסידור הדברים ויופי המליצה כמו ישעיה הנביא וגם נביאים אחרים.
ומפני זה תמצא בדברי ירמיהו פסוקים רבים,
שלפי דעת המפרשים כולם יחסרו להם מילה או מילות,
עם היות שאני אשתדל ליישבם כאשר הם.
ותמצא בדבריו פעמים רבות מאד מאד מילת "על"
תשמש במקום מילת "אל",
והזכר בלשון נקבה והנקבה בלשון זכר, והרבים בלשון יחיד,
והיחיד בלשון רבים,
ועבר במקום עתיד ועתיד במקום עבר, ודיבור אחד בעצמו פעם לנוכח ופעם לנסתר.
ותמצא בדבריו גם כן המוקדם מאוחר, והמאוחר קודם; כי הנה אחר שזכר חורבן הבית ותשלום מלכות צדקיהו,
חזר לספר מענייני המלך יהויקים שקדם אליו.
ועם היות שכבר באו כיוצא מהזרויות האלה בשאר נביאים הפרש גדול יש ביניהם,
בין רב למעט.
והוא שבשאר הנביאים תמצא זה על המעט ובירמיהו הוא על הרוב,
כפלי כפלים ממה שנמצא בשאר הנביאים.
ואני אחשוב שהיתה הסיבה בזה,
היות ירמיהו נער בשנים כשהתחיל בנבואה, ולכן לא היה עדיין שלם בדרכי הלשון ובסדריו וביופי המליצה, ועל זה באמת אמר (פרק א פסוק ו) "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי".
כי הנה ישעיה הנביא, בהיותו מזרע המלוכה ונתגדל בחצר בית המלך,
ולכך היה דברו ערב ולשונו נאה, ושאר הנביאים ניבאו אחרי שהושלמו בענייני העולם ובעסקיו, ונשאו ונתנו עם בני אדם ולכן ידעו לסדר דבריהם.
אמנם ירמיהו היה מן הכהנים אשר בענתות ובקטנותו קודם שירגיל עצמו בדיבור, וידע מוצאיו ומובאיו באתהו הנבואה והוכרח לדבר מה שציווהו ה' בלשונו שהוא היה רגיל בו.
1.התוכל ליישב את המעבר מגוף שלישי לגוף שני שלא בדרך שבה הלך האברבנאל,
אלא מתוך משמעות הכתוב?
2.
השווה מעברים אלה בייחוד בירמיהו פרק ב.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על –
פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"א
הפטרה לפרשת בחקותי
ירמיהו טז, יט – יז,
יד
במרכז ההפטרה הזו (שאינה קלה מבחינה לשונית – עיין כדוגמה לקושי לשוני את שאלה א) עומד הגבר הארור והגבר הברוך,
ואולי זוהי ההקבלה בין ההפטרה לבין הפרשה.
שניהם נתפשים מבחינת מידה אחת שבהם הקובעת את זכותם לברכה או את היותם ראויים לקללה,
והיא מידת הביטחון שבהם, ביתר דיוק הכיוון שאליו מפנים את ביטחונם.
בפסוקים אלה של ההפטרה (יז,
ה – ח)
עסקנו בגיליוננו לפרשת בחקותי תשי"ט.
לדברי המלבי"ם (שאלה ב) המבדיל בין פניה אל ה'
כאמצעי להשיג ישועה לבין פניה אל ה'
וקרבתו כמטרה, כתכלית שאין עוד תכלית למעלה הימנה.
השווה:
גם
את דברי
המלבי"ם לתהלים כז,
ב:
"אחת
שאלתי
מאת ה'
אותה
אבקש":
איני שואל דברים רבים לפי התחדש הצרכים,
שיתחדש לכל אדם בכל עת שאלה אחרת,
רפואה , מזונות,
הצלה מאויב וכדומה,
רק שאלה אחת שאלתי בהווה,
אותה אבקש תמיד בעתיד, והוא:
"שבתי בבית ה'
כל ימי חיי".
השאלה ששאלתי רק אותה אבקש,
שעל ידה אגיע לכל הצרכים הפרטיים.
לא שאל שאלה זאת כדי שע"י זה ישיג תכליתיות אחרות,
דהיינו שלא כיוון בשאלתו "שבתי בבית ה'"
למען על ידי זה ינצל מאויביו או ימצא כל צרכיו, שאם כן השאלה אינה הבקשה,
כי (במקרה זה היתה)
בקשת לבו שימצא צרכיו הגם ששאלת פיו הוא שבתו בבית ה';
(אבל לפי מה שהוא אומר כאן) רק השאלה היא עצמה הבקשה והוא גוף התכלית הנרצה אצלו. ועל זה אמר:
"אחת שאלתי" וגם "אותה אבקש", כי מה שאשאל שבתי בבית ה' הוא "לחזות בנועם ה'
" ואין בלבי כוונה אחרת.
השאלה האחרונה קשה מאד, ונראה שהתייאש האברבנאל מלפותרה ולכן כתב על סגנונו של ירמיהו מה שכתב. אולי נוכל להעזר בפתרון שאלה זו והדומות לה בפסוקים אחרים בדברי א. ל.
שטראוס
"בדרכי
הספרות" עמוד
69 (בניתוח של מזמור כג ואשר גם שם מצויה אותה תופעה).
יפה מכנה הדקדוק העברי לגוף שלישי בשם "נסתר"
ולגוף השני – "נוכח".
בשעה שאנו מדברים באיזה נושא,
(בנסתר),
עדיין הוא כמסתתר במרחק האובייקטיביות;
בשעה שאנו מדברים אליו, הוא לובש דמות אישית, ניצב מולנו פנים אל פנים,
נעשה נוכח לנו.
המשורים השתמשו לא אחת בכח זה, כדי להרחיק מעלינו או לקרב אלינו את הנושא. (ועיין בפיוט הקטן לר' יהודה הלוי "ייטב בעיניך". ובתהילה "הלי תעש" לר'
שמואל הנגיד, וכן בשיר מלאכי הפנים" בפתיחת הפרולוג בשמים בפאוסט לגויתה).
אולי יועילו הדברים למצוא פתרון גם לשינויים המרובים מנוכח לנסתר בפרק ב' בירמיהו וכן במקומנו.
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וארבע (תשכ"ה)
הפטרת בחוקותי
ירמיהו פרק טז פסוק יט – פרק יז פסוק יד
להפטרה זו עיין גם גיליון בחוקותי תשי"ט.
א.
שאלה כללית:
מהו הקשר שראו מסדרי ההפטרות בין פרק טז פסוקים יט –
כא לבין פסוקי הפרק הבא (יז)?
ב.
פרק טז פסוק יט:
…
אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל.
רש"י
ירמיה
פרק טז
פסוק יט
נחלו.
לשון נחלה.
מה פירש בדבריו אלה?
ג.
פרק טז פסוק כ:
היעשה לו אדם אלוהים והמה לא אלוהים.
רש"י
ירמיה
פרק טז
פסוק יט
אליך גויים יבואו.
סוף האומות לשוב אליך ולעבדך שכם אחד.
ועמך איך עשו להם אלוהים והמה לא אלוהים.
אברבנאל
ירמיה
פרק טז
פסוק יט
היעשה לו אדם אלוהים, והנה האדם אינו אלוקים, ואיך אם כן יעשה אלוקים.
1. מה ההבדל בין שני הפירושים?
2.
התוכל להכריע בין שני הפירושים בעזרת דברי ירמיהו במקום אחר?
ד.
פרק יז פסוק א:
חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בציפורן שמיר…
חובות
הלבבות
שער
התשובה
פרק ז:
אבל מפסידי התשובה (=המעכבים התשובה) רבים מאד, ומפסידיה עוד ההסכם על העבירה,
והוא הוא ההתמדה על עשותה והאיחור מהניח אותה…
… וכבר נאמר: אל תביט לקטנות מה שעשית,
אך תביט לגדולת מי שחטאת לו, ואל תשמח לסכלות בני אדם ברוע מצפונך,
וראוי שתאבל לידיעת הבורא במה שאתה צופן,
והשקפתו על נסתרותיך ונגלותיך, ושהוא זוכר אותם לך יותר ממה שאתה זוכר. מפני שאתה תשכח,
והוא לא ישכח,
ותתעלם ולא יתעלם,
כמו שכתוב (ישעיה סה, ו)
"הנה כתובה לפני לא אחשה",
ואמר ירמיהו (פרק יז, א)
"חטאת יהודה כתובה בעט ברזל".
הסבר כיצד מפרש רבנו בחיי את פסוקנו ובמה הוא סוטה מפשוטו של מקרא?
ה.
פרק יז פסוק ב:
כזכור בניהם מזבחותם ואשיריהם על עץ רענן,
על גבעות הגבוהות.
ר'
יוסף
קרא ירמיה
פרק יז
פסוק ב
כאדם שכל שעה זוכר את בנו מחיבובו,
כך הם מחבבין לקטר על מזבחותם שבנו לעבודה זרה,
וכן פירשו רבותינו "כאדם שיש לו געגועין"… (עיין שאלה ו)
זהו מדרשו, ופשוטו כשזוכרין בניהם מזבחותם שבנו לעבודה זרה,
מיד הולכין ומקטרים להם לעבודה זרה.
רוב פרשנינו (רש"י,
רד"ק,
אברבנאל,
שד"ל)
סוברים שפשוטו של מקרא הוא כאותו פירוש שקראו ר'
יוסף קרא "מדרשו".
הסבר במה עדיף פירוש זה (שהוא קוראו "מדרש")
על חברו (שהוא קוראו "פשוטו")!
ו.
פרק יז פסוק ב:
כזכור בניהם מזבחותם ואשיריהם על עץ רענן על גבעות הגבוהות…
סנהדרין
דף סג
עמוד ב:
אמר רב יהודה אמר רב:
יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים,
שאין בה ממש,
ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.
[רש"י:
אלא להתיר להם עריות בפרהסיא:
שהיה יצרן תוקפן על עריות,
אמרו:
נפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחונו על העריות,
אבל עבודה זרה לא תקפן יצרם.]
מתיב רב משרשיא:
(ירמיהו יז, ב)
"כזכור בניהם מזבחותם וגו'"?!
[רש"י:
כזכור בניהם: משמע שהיו להם געגועים עליהם,
כאדם שיש לו געגועים על בנו ובזוכרו נאנח, והכי משמע "כזכור בניהם", דומה להם זכירת מזבחותם ואשריהם]
ואמר ר' אלעזר:
כאדם שיש לו געגועים על בנו.
– בתר דאביקו ביה.
[רש"י:
בתר דאביקו ביה:
אחר שנקשרו בה מעצמן, תקפה חיבתן עליהם]
1.
כיצד מתפרש פסוקנו בדברי רב משרשיא?
2. על מה מתנהל הוויכוח בדברי הגמרא לעיל?
ז.
פרק יז פסוק ו:
והיה כערער בערבה
ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב.
אבן
כספי: אדני
כסף ירמיה
פרק יז
פסוק ו
ולא יראה. "ולא יראה" כינוי לערער שהוא המשל ואחר בנמשל, והעד אומרו בהיפוכו על העץ הלח "ולא יראה כי יבוא חום",
והטעם לא ישיגהו טוב. והטוב לעץ הוא הלחות והקור מטבע המים,
היפך החום שהוא רע לו.
ובכאן היו "טוב"
ו"חום"
מתנגדים מצד המתחייב.
ורבים כן לאין מספר בספר משלי, ואחד מהם (משלי י, טז)
"פעולת צדיק לחיים,
תבואת רשע לחטאת".
וכן "ושכן חררים במדבר"
… נופל תחילה לערער,
ואחר לנמשל. וכן "ובשנת בצורת לא ידאג" נופל תחילה לעץ הלח ואחר לנמשל, וזה כי שנת בצורת הוא מצד הפסדים רבים יבואו בצמחים, כמו השידפון והירקון וזולת זה.
ואין קושיה מאמרו על העץ "לא ידאג", כי זה נכון מאד בלשונות,
ואין זה יותר זר מהניחנו עליהם והדומים להם שם המוות, כמו (בראשית מז, יט)
"למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו"
… וכתב בהיפך (נחמיה ט, ו)
"ואתה מחייה את כולם".
ובכלל,
כי דרך העברי וגם כן ראוי בהיגיון לקרוא ולתאר בכל תואר החי הצמחים,
כי הצמח כולל לכל חי,
ולכן נהגו הנביאים כולם לתאר האיש השלם כעץ לח,
והסכל בעץ יבש.
ויחזקאל ביאר זה יותר, והראש משה.
1. מהו הקושי בפסוקני שעוררו לומר כל אלה?
2.
הסבר את הביטוי החוזר בדבריו "ואחר בנמשל"!
3. מה פירוש "טוב"
ו"חום"
מתנגדים מצד המתחייב?
4. במה דומה משלי י, טז המובא בדבריו לפסוקנו?
5.
באומרו "ואין קושיה" מאמרו על העץ "ולא ידאג" – לאיזו קושיה
הוא מתכוון ולמה הוא מבטלה?
6.
לאיזה פסוק ביחזקאל התכוון באמרו "ויחזקאל ביאר זה יותר"?
7.
לאיזה מקום בתורה התכוון באמרו "והראש משה", ולמה יקרא
למקום ההוא "הראש"
בענין זה?
ח.
פרק יז פסוק ז:
ברוך הגבר אשר יבטח בה',
והיה ה' מבטחו.
רד"ק
ירמיה
פרק יז
פסוק ז
והיה
ה' מבטחו.
אם יבטח בו הוא יהיה מבטחו ולא יירא מכל רע.
מלבי"ם
ירמיה
פרק יז
פסוק ז
מבטחו.
המ"ם הנוסף על השם מציין הדבר והמקום שבו סיבת הבטחון, כמו מעון, מקדש,
משכן וכדומה.
ברוך
הגבר. אשר לא לבד שיבטח בה',
כי גם "והיה ה' מבטחו",
כי הבוטח בה'
שיצילהו על ידי אמצעים טבעיים,
הגם שיבטח בה',
בכל זאת המבטח שלו –
היינו הדבר שעל ידו יושג בטחונו –
אינו ה', רק האמצעים הטבעיים,
שמקווה שעל ידם יושיעהו ה'.
והגם שאיננו "ארור",
אחר שבוטח בה',
אינו "ברוך"
גם כן. רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל – עד שה' הוא (=עצמו)
גם המבטח שלו,
היינו הדבר שבו יושג בטחונו.
והיה,
זה דומה כעץ השתול על מים ושולח שורשיו על יובל.
1. מה הקושי שרצו שניהם ליישב?
2. מה ההבדל ביניהם בתפישתם את המבנה התחבירי של פסוקנו?
3.
הסבר את הרעיון המובע בדברי המלבי"ם.