גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השבע–עשרה [תשי"ט]
הפטרת תזריע
מלכ"ב פרק ה
א.
שאלות סגנון:
פסוק
א:
ונעמן…היה
איש
גדול
לפני
אדוניו
ונשוא
פנים…
והאיש
היה
גיבור
חיל
מצורע
המלבי"ם
מקשה:
התואר "איש גיבור חיל"
היה לו לבוא תחילה, "איש גדול ונשוא פנים וגיבור חיל, והוא מצורע"
– הסבר למה כתוב כפי שכתוב.
2.
פסוק
יא:
הנה
אמרתי:
אלי
יצא
יצוא…
והניף
ידו
אל
המקום
ואסף
המצורע.
– למה לא נאמר:
"אלי יצא והניף ידו אל המקום"?
3.
פסוק
טו:
ועתה קח נא ברכה מאת עבדך.
– למה נאמר "ברכה"
ולא מתנה או "מנחה"?
(עיין גם בראשית לג, יא,
שמואל א, כה,
כז)
4.
פסוק
יח:
לדבר הזה יסלח ה' לעבדך
בבוא
אדוני
בית
רימון
להשתחוות
שמה
והוא
נשען
על
ידי
והשתחויתי
בית
רימון
בהשתחויתי בית רימון
יסלח נא ה'
לעבדך בדבר הזה
– מהי סיבת סגנונו המוזר של פסוק זה?
(פעמיים ל"דבר הזה", שלוש פעמים הזכרת השתחוויותיו בבית רימון,
פתיחה וסיום בבקשת סליחה.)
ב.
מלך ישראל
פסוק
ז:
ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר:
האלוקים
אני
להמית
ולהחיות,
כי
זה
שולח
אלי
–
לאסוף
איש
מצרעתו,
כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי.
–
השווה דבריו אלה לפרק ג פסוק י:
פרק
ג פסוק
י:
ויאמר מלך ישראל אהה כי קרא ה'
לשלושת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב.
(ועיין הלאה פסוקים יא, יג)
– מה הוא הקו האחד בהתנהגותו של מלך ישראל בשני המקרים?
ג.
פסוק ט:
ויבוא נעמן בסוסיו וברכבו ויעמד פתח הבית לאלישע
ביאור:
לפי שהיה מצורע לא בא הביתה, כי המצורע מרוחק,
ולזה לא יצא אלישע אליו החוצה, ודיבר אליו על ידי המלאך.
–
התוכל להסביר את התנהגות שניהם (של נעמן ושל אלישע) בהסבר אחר בהתאם לרוח הפרק כולו?
ד.
השווה:
יתרו
אמר:
שמות יח, יא:
עתה ידעתי כי גדול ה'
מכל האלוהים.
רחב
אמרה:
יהושע ב, יא:
כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.
נעמן
אמר:
מלכים–ב,
ה,
טו:
הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.
בעל
עקדת
יצחק שער
סא (על דברי נעמן):
זאת היתה הודאה שלמה… לא נזכר כמוה בזולתו מהבאים לכלל דעת ה'.
1.
הסבר במה יש לראות בדבריו הודאה העולה על דבריהם.
2. היש למצוא סיבה בפרקנו לכך,
שהגיע הוא להודאה שלמה משהגיעו הם אליה?
ה.
פסוק יט:
ויאמר לו: לך לשלום
דב
קמחי
"בשבילי
התנ"ך"
(דביר תשי"ב,
עמ'
48):
…והנביא עומד מורם ראש ושומע (את דברי נעמן האחרונים, פסוקים יז–יח).
ולאחר הדיבורים הארוכים מסתיימת הסצינה במלים אלו:
"ויאמר לו: לך לשלום!" – מעין:
"לך לעזאזל!"…
1. מה ראה הסופר לתרגם כך את דברי אלישע?
2. מה הסיבה לדעתו,
היכן הרמז לכך בכתוב?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על–פי הגליונות של נחמה ליבוביץ שנה תשי"ט
הפטרת תזריע
מלכ"ב פרק ה
הבא ללמד פרק זה יקרא אותו בשלמות עם התלמידים,
אף עם המכירים אותו יפה – כדי שיתרשמו יפה מתוכנו, ממבנהו ומריבוי האישים הפועלים בו.
(שהם שבעה: הנביא הנערה, גבירתה,
נעמן,
מלך ארם מלך ישראל, גיחזי.)
יתברר ששני עולמות עומדים כאן זה מול זה, עולם המאמין בה'
לבדו,
הוא עולמו של הנביא בישראל ועולם העכו"ם,
המאמין בקסמים, בכוחות מגיים, בחכמה אנושים אשר יש בידה להכריח את האל למלא רצונם של בני אדם.
עולם המיוצג ע"י נעמן ומלכו,
אלא ששאר האישים אף הם אינם ממחנהו של הנביא,
לא מלך ישראל – שאינו מחשיבו בכלל ואינו נזכר בו. מדוע?
עיין שאלה ב.
ובוודאי לא גחזי שאינו מבין את הנביא ואת כוונתו כלל והחושב אפילו שקל לרמותו. רק "הנערה הקטנה" היא היחידה בין כל אישי פרקנו המשתייכת – מרחוק – למחנהו.
בקבוצת נוער ראוי לפתוח את שיעורנו בשאלה:
כיצד נראה הנביא בעיני האישים המשתתפים בעלילת פרקנו *).
אם ניתן השיעור בכיתה בימות החול ויש אפשרות להשתמש בלוח, יתכן להעמיד את השאלה בצורה כזו:
בעיני נעמן לפני הרפאותו
בעיני נעמן אחרי הרפאותו
אלישע
בעיני הנערה
בעיני מלך ארם
בעיני מלך ישראל
בעיני גחזי
שלוש השאלות (א2,
א3,א4
) כולן באות לאפיין את המחנה העומד מול הנביא, והסגנון משקף את מהלך מחשבותיו של נעמן,
הן לפני שנפקחו עיניו והן אחרי שנפקחו עיניו – שאלה א4
שהיא החשובה בכל הגיליון קשורה בשאלה ה שהחזרה בתשובה של נעמן אינה תשובה של ממש אשר עמה שינוי רדיקלי בכל חייו אלא רצון לעשיית פשרה בין האמת החדשה שהגיעה אליה ובין רצונו להישאר בכל זאת בתנאי חייו הקודמים – את זה משקף סגנונו המסובך, המתפתל והמורה על חוסר כנות ועל חוסר בהירות –
בפסוק יח.
הבקשה לקחת עמו קצת אדמת ארץ ישראל שתהיה לו כפרה בהמשיכו להשתחוות לרימון אלוהי ארם (כמובן רק מטעמי המשרה המחייבת)
אחרי הכרזתו החגיגית בפסוק טו – אינה נטולת אירוניה;
(לשם הבלטת הכרזתו החגיגית, השתנות השקפותיו מן הקצה אל הקצה באה שאלה ד1.
*)
עיין יוסף ולק,
חוברת לעבודה עצמית,
מלכים–ב ירושלים, הוצאת אהרונסון, תש"ה עמוד 11.
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ואחת [תשכ"ב]
הפטרה תזריע
מלכ"ב פרק ה
א.
שאלה כללית:
השווה:
פסוק
ח:
ויהי
כשמוע
אלישע
איש
הא–לוהים,
כי
קרע
מלך
ישראל
את
בגדיו
פסוק ט:
ויבא
נעמן
בסוסיו
וברכבו
ויעמוד
פתח
הבית
לאלישע
פסוק
י:
וישלח
אליו
אלישע
מלאך
לאמור:
פסוק טו:
וישב
אל
איש
הא–לוהים
הוא
וכל
מחנהו
ויבוא
ויעמוד
לפניו.
פסוק
כ:
ויאמר
גחזי
נער
אלישע
איש
הא–לוהים:
הנה
חשך
אדוני
את
נעמן
הארמי
הזה
מקחת
מידו
את
אשר
הביא,
חי
ה'
כי
אם
רצתי
אחריו.
1.
הסבר את סיבת השוני בכינויים שבהם נקרא אלישע בפרקנו!
2. למה זה נקרא נעמן בכינוי "נעמן הארמי" בפסוק כ?
ב.
וישבו מארץ ישראל נערה קטנה
אהרליך
מקרא
כפשוטו:
נערה קטנה. הייתה קטנה כשנשבית והיא גדולה עכשיו, ונזכרת קטנותה, לפי שאילו הייתה גדולה כשהלכה בשבי, הייתה צרתה וצרת עמה נוגעת בלבבה, ולא הייתה יועצת טוב לאדוניה,
משנאתה אותו ואת עמו. ומפני שנשבית והיא קטנה ולא בת דעת,
והיא גדלה בבית נעמן ותהי לו כבת,
שכחה עמה ובית אביה לאהבה את אדוניה!
1. מהי חולשת פירושו זה ומה הביאו לפרש כך?
2. ישב את העניין בדרך אחרת?
ג.
פסוק כו:
העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים
וצאן
ובקר
ועבדים
ושפחות.
אבן
כספי
אדני
כסף:
העת לקחת. הנה הכסף והבגדים היו למנה בכוונה ראשונה בעצם, וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות בכוונה שנייה ובמקרה,
וכמו זה אמרתי על [בראשית ל, כו]
"תנה את נשי וגו'".
והמשיל על זה ואור לך!
משנה
כסף
בראשית
ל, כו:
אשר עבדתי אותך בהן. מאוד העמיקו בזה המפרשים הקודמים,
להיעלם מהם זכירת ההגיון והטבע,
והחטיאו כוונת נותן התורה, כי אומרו "בהן"
שב אל "נשי"
לבד,
וחלילה!
אבל גם ל"ילדי",
כי "בהן",
שטעמו – בעבורם,
לנתינת סיבה תכליתית,
היה לנשיו וילדיו במדרגות, רצה לומר: לנשיו תחילה ואחר לילדיו, כי יעקב עבד לאלו התכליות,
ואחת מהן –
הילדים,
כדי שירעו צאנו או שיכלכלוהו בזקנותו כמו שהיה כן,
כמו שמבואר [בראשית מז, יב]
"ויכלכל יוסף…" עורו,
עורו,
ישנים!
1. מה הקושי המשותף למקומנו ולפסוק בבראשית?
2. למי מן המפרשים הוא מתנגד בפירושו לבראשית?
ד.
רלב"ג
במנותו "התועליות"
המגיעות מפרקי אלישע:
והתועלת העשרים ותשעה:
להודיע שאין ראוי לאדם שיכפור העוון, אך יהיה מודה ועוזב…
1.
מהיכן בפרקנו למד "תועלת"
זו?
2. מהו הפסוק שבחומש בראשית שיכול היה הרלב"ג להסתמך עליו?