גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושתים [תשכ"ג]
הפטרת תזריע –
מצורע
מלכ"ב פרק ז
א.
שאלה כללית:
עיין
פסוקים: פרק ו פסוקים לא –
לג
פרק ז פסוקים א –
ב
פרק ז פסוקים יח –
כ
– הסבר מהי הסיבה לגודל העונש שנענש בו השליש, במה חומרת עוונו?
יש הרואים דמיון בין עוונו לבין מעשה עמלק ברפידים,
על פי תפישתם של חז"ל [תנחומא כי תצא]
המובא ברש"י דברים כה,
יח:
רש"י
דברים
פרק כה
פסוק יח
אשר קרך בדרך.
לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה.
שהיה מטמאן במשכב זכור.
דבר אחר, לשון קור וחום,
ציננך והפשירך מרתיחתך,
שהיו כל האומות יראים להילחם
בכם,
ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה,
בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה,
אף על פי שנכווה –
הקרה אותה בפני אחרים.
[עיין גיליון תצוה שנה זו שאלה ב]
– במה הדמיון?
ב.
פרק ז, ג:
וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער
אהרליך:
מקרא
כפשוטו
מכאן אנו למדים,
כמה היו העברים מדקדקים בשילוח המצורע אל מחוץ למחנה,
שהרי אלה משולחים והם בסכנת נפשות מחיל ארם החונים על העיר מסביב. ולא תאמר שהיתה צרעתם מגינה על נפשם שלא יגשו אליהם האויבים לנגוע בהם מיראתם שלא תדבק בהם צרעתם, כי הארמים לא היו נשמרים מנגע הצרעת.
1.
האין הפסוק הבא "אם אמרנו נבוא העיר" סותר את דבריו,
שהיו העברים מדקדקים בשילוח המצורע?
2.
מניין לו שהארמים לא היו נשמרים מלהתקרב למצורע?
ג.
פרק ז, ד:
אם יחיונו נחיה
ואם ימיתונו ומתנו.
אברבנאל
מקשה:
בדברי הארבעה אנשים שהיו מצורעים פתח השער,
שאמרו:
"לכו ונפלה אל מחנה ארם,
אם יחיונו –
נחיה,
ואם ימיתונו ומתנו".
והמאמר הזה הוא כאמרנו: "אם יזרח השמש – יזרח,
ואם לא יזרח – לא יזרח".
הלא ידענו, שאם יחיו אותם יחיו, ואם ימיתו אותם האויבים –
יהיו מתים, ועוד:
למה בחיות אמר "אם יחיונו –
נחיה"
ובמוות לא אמר "אם ימיתונו נמות"?
אבל אמר "ומתנו",
וי"ו התוספת, והיה ראוי שיאמרו "נמות",
כאשר אמר בחיים.
ענה לשאלתו!
ד.
פרק ז, ה:
ויבואו עד קצה מחנה ארם:
מלבי"ם:
כי דרך המחנה,
שמעמידים שומרים קצת רחוק מן המחנה לראות כל הנעשה,
ועל זה כיוון כאן ולא מצאו שם איש, מה שאין כן מה שאמר שנית [פסוק ח] "ויבואו עד קצה המחנה" – היינו במחנה ממש.
1. מה הקושי בפסוקנו?
2. ישב קושי זה בדרך אחרת שלא כפירושו!
3.
עיין במדבר פרק יד פסוקים יג –
טז
4.
עיין שופטים פרק ט פסוקים טז –
יט
ה.
פרק ז, ו:
וה'
השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס
– הסבר למה לא נאמר: "וישמיע ה' את מחנה ארם"
כפי שנאמר בפסוק ה:
"ויקומו בנשף לבוא"
כפי שנאמר בפסוק ז:
"ויקומו וינוסו בנשף ויעזבו"
כפי שנאמר בפסוק ח:
"ויבוא המצורעים האלה…"
ו.
פרק ז, י:
ויבואו ויקראו אל שוער העיר ויגידו להם לאמור
ביאור:
אל שוער העיר.
אנשים רבים נאספים לתכלית אחד נאמר בהם לשון יחיד בבחינת תכליתם,
ולשון רבים בבחינת האנשים הפרטיים.
וכבר העירותי על זה בשמואל א', יט,
כ:
"וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד וירא את להקת הנביאים ניבאים ושמואל עומד ניצב עליהם ותהי על מלאכי שאול רוח אלוקים ויתנבאו גם המה".
1. מה הקושי שבפסוקנו ובפסוק בשמואל שמיישבו בעל הביאור הזה?
2.
היכן בהפטרתנו מצאנו קושי זה שנית?
ז.
השווה:
השווה את הצעת העבד להוצאתה לפועל:
|
המעשה |
העצה |
|
פסוק יד |
פסוק |
|
ויקחו שני רכב סוסים |
ויקחו נא חמשה מן הסוסים |
|
|
הנשארים… |
|
וישלח המלך אחרי מחנה ארם לאמור: |
ונשלחה ונראה. |
|
לכו וראו. |
|
מהי סיבת השינוי במספר הנשלחים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השמונה–עשרה [תשי"ט]
הפטרת מצורע
מלכים ב' פרק ז
א.
שאלה כללית
התוכל למצוא סיבה לגודל העונש בו נענש השליש, מה היתה חומרת עוונו?
[עיין בייחוד בפרק ו פסוקים לא–לג;
פרק ז פסוקים א–ב,
יח–כ]
יש הרואים דמיון בבחינת מה בין חטאו של השליש ובין חטאו של עמלק על פי פירושו של רש"י
דברים
כה, יח:
אשר
קרך. …דבר אחר: לשון קור וחום,
ציננך והפשירך מרתיחתך,
שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת,
שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה,
אף על פי שנכווה, הקרה אותה בפני אחרים.
מהו הדמיון?
ב.
מלכ"ב ב, ט:
לא כן אנחנו עושים היום הזה
יום
בשורה
הוא
ואנחנו
מחשים
וחכינו עד אור הבקר ומצאנו עוון.
רש"י:
ומצאנו
עוון: מתחייבין אנו למלכות.
רלב"ג:
לא
כן אנחנו
עושים: …ואם אנחנו שותקים ונמתין עד אור הבוקר,
ידעו זה ישראל וימצאנו עונש על אשר לא בשרנו הבשורה הזאת,
והנה אז היה עדיין לילה.
מלבי"ם:
ומצאנו
עוון. שבתוך כך יש פיקוח נפשות העטופים ברעב.
1. מה פירוש המילה "כן"
בפסוק זה?
2. מה קשה לרש"י ולמלבי"ם בפסוקנו?
3. מה ההבדל בין הפרשנים הנ"ל ביישוב הקושי?
4. מי מן הפרשנים דורשים דבר המצורעים לשבח ומי לגנאי,
ומהי דעתך בהתנהגותם זו?
ג.
פרק ב, יג:
ויקחו נא חמישה מן הסוסים הנשארים אשר נשארו בה.
הנם
ככל
המון
ישראל
אשר
נשארו
בה
הנם ככל המון ישראל אשר תמו
עקדת
יצחק שער
ל:
"ברי ושמא – ברי עדיף"…
כי לפי סכנת הרעב אשר בעיר כל הנשארים בתוכה הנה הנם ככל המון ישראל אשר תמו, כי כולם חשובים כמתים, ואם כן כבר יהיה השליחות בלי סכנה ובשום תוחלת.
1. גם בפרקנו, גם בספר בראשית נמצאת טענה דומה לזו [של ברי ושמא]
– היכן?
2. מה פירוש "שום תוחלת" בדברי בעל העקדה?
ד.
השווה:
השווה את הצעת העבד להוצאתה לפועל:
|
המעשה |
|
|
פסוק |
פסוק |
|
ויקחו שני רכב סוסים |
ויקחו נא חמשה מן הסוסים |
|
|
הנשארים… |
|
וישלח המלך אחרי מחנה ארם לאמור: לכו וראו. |
ונשלחה ונראה. |
מהי סיבת השינוי במספר הנשלחים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושש [תשכ"ז]
הפטרת מצורע
מלכים ב' פרק ז
א.
פסוק ג:
וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער
סנהדרין
קז:
אמר ר' יוחנן:
גחזי ושלושת בניו.
רש"י:
וארבעה
אנשים. גחזי ובניו.
מלבי"ם:
וארבעה
אנשים. פירשו חכמינו זכרונם לברכה שהיו גחזי ושלושת בניו, כי מצורעים אחרים ריפא אלישע,
כל שכן מנעמן,
וכמו שנראה מדברי הנערה…
1. מה הוכחה בדברי הנערה שאלה היו גחזי ובניו?
2.
מקובלנו אין רש"י מביא אחד מן הזיהויים שמזהה המדרש אישים במקרא,
אלא אם כן יש קושי בפסוק.
מהו הקושי הלשוני בפסוקנו?
ב.
פסוק ו:
וה'
השמיע את מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול
1.
הסבר למה נאמר בפסוקנו "וה'
השמיע"
[נושא נשוא] ולא כפי הסגנון המקראי הרגיל [פסוק ח] "ויבואו המצורעים",
[פסוק ט]
ויאמרו איש אל רעהו",
[פסוק יב]
"ויקם המלך",
[פסוק יג]
"ויען אחד מעבדיו",
"ויצא העם" כלומר נשוא נושא.
[וכן גם בפסוק יז "והמלך הפקיד"]
עיין לשאלה זו רש"י בראשית ד,
א ; כא,
א;
2.
"וה'
השמיע
את
מחנה
ארם"
לנייאדו:
כלי
יקר:
ולעניות דעתי לדקדק לשון הכתוב אפשר לומר כי הרכב והסוסים עצמם אשר היו במחנה ארם,
הוא עצמו שהשמיע ה' לאזניו של מחנה ארם, והוא נס גדול,
על דרך [תהילים לז, טו]
"חרבם תבוא בלבם".
כן אלו –
קול הרכב אשר את מחנה ארם וקול סוס אשר איתם השמיעם לאוזנם, והם חשבו שהיו זולתם.
מהו דקדוק לשון הכתוב אשר ממנו למד לומר כך?
ג.
פסוק
ח:
ויבואו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבואו אל אוהל אחד…
לנייאדו:
כלי
יקר:
יש לדקדק: מיהו "האלה",
וכי מצורעים זולתם היו שם עד שאמר "האלה"
בייחוד?
ועוד:
כבר אמר בתחילה [פסוק ה] "ויבואו עד קצה מחנה ארם",
אם כן מה צורך לומר עוד "עד קצה המחנה"?
ואם כדי לקשר העניין, די שיאמרו "ויבואו המצורעים האלה אל אוהל אחד"!
נסה לענות לשתי קושיותיו !
ד.
השווה:
השווה את הצעת העבד להוצאתה לפועל
|
המעשה |
|
|
פסוק |
פסוק |
|
ויקחו שני רכב סוסים |
ויקחו נא חמשה מן הסוסים |
|
|
הנשארים… |
|
וישלח המלך אחרי מחנה ארם לאמור: לכו וראו.- |
ונשלחה ונראה. |
מהי סיבת השינוי במספר הנשלחים?
ה.
פסוק יז:
…וירמסוהו העם בשער וימות כאשר דיבר איש האלוקים אשר דיבר ברדת המלך אליו
ר'
יעקב
פידנקי
בתוספותיו
על פירוש
האברבנאל:
ונראה שהכתוב בא לגלות עזותו והפקרותו של שליש זה,
כי אם היה הנביא מדבר עמו והיה משיבו, לא היה נחשב לו כל כך לזדון,
אבל הנביא היו דבריו עם המלך, שכן כתוב [ל,
יח]
"ויהי כדבר איש הא–לוהים אל המלך לאמור… ויען השליש…" קפץ לתוך דברי הנביא כמלגלג עליו.
התוכל למצוא סיבה לגודל העונש בו נענש השליש, מה הייתה חומרת עוונו? [עיין בייחוד בפרק ו פסוקים לא–לג;
פרק ז פסוקים א–ב;
פרק ז פסוקים יח–כ].
יש הרואים דמיון בבחינת מה בין חטאו של השליש ובין חטאו של עמלק על פי פירושו של רש"י דברים פרק כה פסוק יח:
רש"י
דברים
פרק כה
פסוק יח
אשר קרך בדרך.
לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה.
שהיה מטמאן במשכב זכור.
דבר אחר, לשון קור וחום,
ציננך והפשירך מרתיחתך,
שהיו כל האומות יראים להלחם
בכם,
ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים, משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה
יכולה לירד בתוכה,
בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה,
אף על פי שנכווה –
הקרה אותה
בפני אחרים.
מהו הדמיון?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על –
פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"ז
הפטרה – מצורע
מלכים ב' ז'
אעפ"י שהפטרת פרשתנו פותחת בפרק ג' של פרשתנו –
הנה יש לתת ללומדים לעיין תחילה בפרק ו' כ"ה–ל"ג ובפרק ז'
א'
– ב';
כי אין גודל חטאו של השליש מתבאר אלא אם נבין את הרקע, את האוירה האיומה ששררה בעיר כולה. את זעמו של מלך ישראל המופנה לא אל עצמו ואל חטאיו,
כי אם אל הנביא [עיין פרק ו'
ל"א,
וגם ל"ב]
אשר בו הוא רואה את האשם בכל הצרות [מלחמת ארם, המצור,
הרעב הנורא כתוצאה מן המצור,
אזלת ידו של המלך להושיע]
אשר נתכו עליו ועל עירו.
[*יושם לב שגם אחאב אינו רואה את הסיבה בצרות אשר תקפוהו,
בבצורת,
בו ובמעשיו, אלא רק בנביא "אויבו"
אשר הוא בעיניו "עוכר ישראל" [עיין מלכים א'
י"ח י"ז].
ונראה שיש לפרש פ' ל"ג כהתחלת רגש תשובה בלב המלך אשר אמנם שלח שליחו לרצוח את הנביא,
אך ברגע האחרון נשבר לבו בו –
התחרט ופתח בדברי הכנעה: "הנה זאת הרעה מאת ה'"
עד שאוכלות הנשים בשר בניהם,
"מה אוחיל לה'
עוד"
– כלומר:
מה אקוה לה'
עוד [רד"ק].
ואברבנאל מוסיף: "וכאשר ראה הנביא כוונתו הטובה וחרטתואמר: שמעו את תשועת ה' אשר יעשה לכם".
צריך להבין גם את החרדה הגדולה, את היראה שאחזה את כולם לשמע דברי אלישע המבטיחים את בוא הנס. וקובעים את בואו מתוך בטחון שאינו ניתן לערעור, מתוך ודאות גמורה.
ורק אם נחוש ברטט שעבר על כל הנוכחים, באמונה שהתחילה לצמוח בלב כולם,
בהכנעה שנכנעו באותו רגע לפני השליח ובעיקר לפני שולחו,
נבין כיצד הרס השליש כאן את כל אשר בנה הנביא –
בן רגע, באמצעי ההרסני ביותר,
בלגלוג.
לשאלת הזיהויים [שאלה א'] יש לעיין הינמן דרכי האגדה פרק ב':
"ריכוז העלילה". הוא מחלק את הזיהויים לשני סוגים:
א.
זיהוי אנשים בלתי ידועים [=עלומי שם] עם אנשים ידועים.
ב.
אנשים ששמותם נתפרשו במקרא אם אחרים ששמותם נתפרשו.
הזיהוי שלנו שייך לסוג א',
כגון עבד אברהם [בראשית כ"ד]
עם אליעזר, הנער שלו נמסר פר הבקר [בראשית י"ח]
עם ישמעאל, המליץ בבית צפנת פענח [בראשית מ"ב]
עם מנשה, ושם [עיין 28] שורה ארוכה של דוגמאות. ושים לב שמשלוש הדוגמאות שהבאנו הראשונה אינה מובאת ברש"י לתורה ואלו השנים האחרים מובאים. ואף זהו ולפי אותו כלל שמוזכר בשאלה א'.
לכבודם של המלך והשרים תעיד ההתבוננות בשאלה ד. השמירה על חיי אדם אחד – על אף היות מלחמה אשר בה קיים הכרח להקריב חיי אדם,
על אף החשוב הצודק שבדברי העבד ["הנם ככל המון ישראל א שר נשארו בה –
הנם ככל המון ישראל אשר תמו"] הרצון לחסוך ולשמור על כל אדם ואדם ועל כל יחיד ויחיד כל זמן שאינו "ככל המון ישראל אשר תמו"
– לקח גדול בו ללומדים בזמן הזה. ומעניין שכמה מחכמי הנוצרים –
שלא הבינו או שלא רצו להבין –
ש"חמישה מן הסוסים"
הוא ביטוי מיטונימי – מונים את אבותינו בכך, שהסוס חשוב להם יותר מן האדם.