גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים [תשכ"א]
ויקרא – פרשת "החדש הזה"
יג.
שמות יב, א – כ
א.
פסוק ב:
הַחדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
מכילתא בא פרשה א:
ר'
ישמעאל אומר: משה הראה את החודש לישראל ואמר להם:
כזה היו רואין וקובעין את החודש לדורות.
מכילתא בא פרשה א:
"החודש
הזה" זה ניסן, אתה אומר "זה ניסן" – או אינו אלא אחד מחודשי השנה? כשהוא אומר [שמות כג, טז]
"וחג האסיף בצאת השנה", וכן [שמות לד, כב]
"וחג האסיף תקופת השנה" אמרת:
צא וראה, איזה חודש שיש בו אסיף ותקופה ושנה יוצאת בו וקרוי שביעי?
אין אתה מוצא אלא תשרי,
לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי.
ראשון זה ניסן.
ואע"פ שאין ראייה לדבר –
זכר לדבר: [אסתר ג, ז]
"בחדש הראשון הוא חדש ניסן".
רש"י:
החודש
הזה: הראהו לבנה בחידושה ואמר לו:
"כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש". ואין המקרא יוצא מידי פשוטו:
על חודש ניסן אמר לו:
זה יהיה ראש לסדר מניין חודשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון קרוי שלישי.
1.
הסבר מה הן שתי הוראות המילה "חודש"
והבא ראיות לכל אחת מהן מן המקרא.
2.
מדוע אין המכילתא מביאה הוכחה שראשון הוא ניסן משמות יג,
ד "היום אתם יוצאים בחדש האביב"
– והוצרך להביא ראייתו מתשרי שהוא שביעי?
3.
מדוע אין חכמינו רואים את הפסוק באסתר [ג,
ז]
כראייה ורואים אותו רק "כזכר לדבר"?
4.
מה ראה רש"י להכריע שההוראה השנייה היא פשוטו של מקרא ולא הראשונה?
ב.
פסוק ב:
הַחדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים
רמב"ן:
… וטעם "החודש הזה לכם ראש חדשים"
שימנו אותו ישראל חודש הראשון,
וממנו ימנו כל החודשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חודש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החודשים יהיה הנס נזכר.
ועל כן אין לחודשים שם בתורה, אלא יאמר [להלן יט, א]
"בחדש השלישי", ואומר [במדבר י, יא]
"ויהי בשנה השנית בחודש השני נעלה הענן",
[במדבר כט, א]
"ובחודש השביעי באחד לחודש", וכן כולם.
וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו "אחד בשבת" ו"שני בשבת כאשר אפרש, כך הזכירם ביציאת מצרים במנותינו החודש הראשון והחודש השני והשלישי לגאולתנו,
שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב [שמות לד, כב]
"וחג האסיף תקופת השנה", וכתיב [שמות כג, טז]
"בצאת השנה" – אם כן, כשנקרא לחודש ניסן "ראשון"
ולתשרי "שביעי",
פתרונו:
ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם "ראשון הוא לכם",
שאיננו ראשון בשנה,
אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתנו.
וכבר הזכירו זה רבותינו ואמרו [בראשית רבה מח,
ט]:
"שמות חדשים עלו עמנו מבבל",
כי מתחילה לא היו להם שמות אצלנו.
והסיבה בזה: כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים,
אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: [ירמיהו טז, יד–טו]
"ולא יאמר עוד חי ה'
אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים,
כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון",
חזרנו לקרוא החודשים בשם שנקראים בארץ בבל,
להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו ה'.
כי אלה השמות "ניסן"
"אייר"
וזולתם שמות פרסיים,
ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל ובמגילת אסתר, ולכן אמר הכתוב [אסתר ג, ז]
"בחדש הראשון הוא חדש ניסן",
כמו [שם]
"הפיל פור הוא הגורל". ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם: "ניסן"
ו"תשרי",
וכולם כמונו.
והנה נזכיר בחודשים הגאולה השנית,
כאשר עשינו עד הנה בראשונה.
רמב"ן:
פרק כ פסוק ז:
… ובמכילתא:
ר'
יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת.
ופירושה:
שהגויים מונים בימי השבוע לשם הימים עצמם,
יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים [=כגון שקוראין ליום א' – "יום החמה", ליום ב' – "יום הלבנה"] כנוצרים,
או שמות אחרים שיקראו להם,
וישראל מונים כל הימים לשם שבת: אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצווה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום.
1.
לפי איזו משתי הוראות המילה "חודש"
מפרש הרמב"ן את פסוקנו?
2.
מה היא לדעתו המגמה המשותפת בסימון החודשים ובסימון ימי השבוע הנהוגה במקרא?
3.
השווה את דברי הרמב"ן האלה לדבריו בסוף פרשת בוא יג,
טז:
"ולטוטפות בין עיניך"
החל מן "ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות"
[הובאו בגיליון בא ש"ז].
הסבר במה הולך הרמב"ן במקומנו ושם בשיטה אחת?
… ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות.
הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון,
"כחשו בה' ויאמרו לא הוא"
(ירמיה ה,יב),
ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו "איכה ידע אל ויש דעה בעליון" (תהלים עג, יא),
ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה "ויעשו אדם כדגי הים" (חבקוק א, יד)
שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר,
יאמרו "עזב ה' את הארץ" יחזקאל י, יב).
וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכול ביטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.
וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה,
כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה'
בקרב הארץ (לעיל ח יח),
להורות על ההשגחה,
כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט)
למען תדע כי לה' הארץ,
להורות על החידוש,
כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד)
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ.
להורות על היכולת,
שהוא שליט בכל,
אין מעכב בידו,
כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:
ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו,
ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון.
והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב, טו)
ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג),
והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו,
ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות,
ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב,
כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא,
ממה שכתוב (דברים טז, ג)
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סוכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים.
והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו,
ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו,
שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:
ולפיכך אמרו (אבות ב, א)
הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד,
שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוהיו, וכוונת כל המצוות שנאמין באלוהינו ונודה אליו שהוא בראנו,
והיא כוונת היצירה,
שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו.
ג.
ספורנו:
ראשון הוא לכם לחודשי השנה.
כי בו התחיל מציאותכם הבחירית
1.
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה ליישב?
2.
במה מתחילה עכשיו "מציאותם הבחירית",
הרי האדם הוא בעל בחירה מעיקרו?
ד.
פסוק יד:
וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגּתֶם אתוֹ חַג לַיהוָֹה לְדרתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ:
פסוק טו:
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תּאכֵלוּ…
ר'
מאיר שמחה מדוינסק:
משך חכמה:
הנה בפסח מצרים לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד. כן כתבו… ולדעתי הוא דאמר להם עתה דבר של דורות, להורות שלמות מצוותיו.
כי כל העמים בדתותיהם הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם,
לא כן ישראל,
המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה.
וכמו שאמר [משלי כד, יז]
"בנפול אויבך אל תשמח… פן יראה ה'
ורע בעיניו…", הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו,
משום שהשמחה רע בעיני ה',
הלוא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו. ולכך לא נזכר בפסח "חג המצות כי בו עשה ה' שפטים במצרים" רק "כי הוציא ה'
את בני ישראל ממצרים", אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.
ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ה'
וטיהורו והשגחת אלוקים על עמו בזמן שלא היה נביא בישראל, ולכן נעשה ההדלקה על עניין בלתי מפורסם,
ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים ושרי הצבא היו הכהנים הגדולים החשמונאים, והיה חוששת ההשגחה שמא יאמרו כוחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו,
הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכהנים,
למען ידעו כי יד אלוהים עשתה זאת,
והם מושגחים דרך נס למעלה מן הטבע.
וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זו אינה שמחה לפני ישראל, רק היום טוב הוא ביום אשר נחו מאויביהם. וכמו מי שהיו צריכים למנוחה והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים,
הייתכן לשמוח ביום שנצחו הנחשים?
כי השמחה רק על המנוחה.
ולכן [אסתר ט, כ–כב]
"ויכתוב מרדכי את הדברים האלה…
להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר… כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם", שאין השמחה אלא על המנוחה,
לא על יום ההרג בשונאיהם…
והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח,
ואם היה אומר הקב"ה אז, שיעשו ביום השביעי מקרא קודש,
היה מדמה האדם,
שה'
ציווה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים…
שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים.
לכן אמר בארץ מצרים, שיעשו חג בשביעי,
ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים,
שציוה אותו [=את היום השביעי]
טרם שנטבעו בים.
1.
מניין שלא היה פסח מצרים ואיסור חמץ בו רק יום אחד?
היכן רמז לכך בפרקנו?
2.
היכן בתורה אפשר למצוא סעד לדבריו במגמת חג הפסח?
3.
הידועים לך דברי חז"ל שמובע בהם אותו רעיון?
4.
היש למצוא בדינים הקשורים בפסח סעד לדבריו?