גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת בא
פרק י"ג א'-ט"ז
א.
יג,
ח'.
בעבור זה עשה ה' לי…
התקשו המפרשים בפסוק זה. עיין:
רש"י:
בעבור
זה –
בעבור שאקיים מצותיו כגון פסח מצה ומרור הללו:
ראב"ע:
בעבור
זה –
אמר ר' מרינוס:
פירוש 'בעבור זה', היה ראוי להיותו הפך זה בעבור שעשה ה' לי.
והביא רבים כמוהו לדעתו, ולפי דעתי אין אחד מהם נכון. כי איך נהפוך דברי אלהים חיים. וטעם הפסוק הפך מחשבתו. כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה.
רק פירוש 'בעבור זה', בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ.
שהוא תחילת המצוות שצוה לנו השם, עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים.
והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה.
וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים:
שים לב לשני הפירושים שבדבריו!
רמב"ן:
בעבור
זה עשה
ה' לי
– בעבור זה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים,
וכן והודעת להם את הדרך ילכו בה (להלן יח כ),
ורבים כן יאמר,
כי בעבור זה שעשה ה'
לי בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת, כענין שאמר למטה (בפסוק טו) על כן אני זובח לה'
כל פטר רחם ואמר "זה",
כלומר תגיד לו זה שאתה רואה בעיניך שעשה ה'
לך בצאתך ממצרים ורבותינו דרשו (במכילתא כאן) כי על מצה ומרור שמונחים לפניו ירמוז ….
לשם מה נעזר הרמב"ן בפסוק שמות י"ח כ'?
רשב"ם:
בעבור
זה –
שעשה לי נסים במצרים. אני עובד עבודה הזאת. וכן זה היום אשר עשה ה' לי שהייתי לראש פינה. נגילה ונשמחה בו:
שד"ל:
אני עושה החג הזה ואני אוכל מצוות בעבור מה שעשה ה'
לי.
"זה"
ו"זו"
ענינם "אשר"
כמו:
עם זו יצרתי לי (ישעיה מ"ג כ"א);
הר ציון זה שכנת בו (תהילים ע"ד ב'); אל מקום זה יסדת להם (שם ק"ד ה');
סדר את המפרשים הנ"ל לקבוצות, והסבר מה ההבדל העקרוני שביניהם?
על
איזו מן
הקבוצות
הנ"ל
מגן ר'
וולף
היידנהיים
בפירושו
הבנת
המקרא
בדבריו
אלה:
דרך הכתוב להשתמש במלת "בעבור"
ובמלת "בגלל"
להורות על התקשרות הסבה עם המסובב ממנה,
פעם יאמר: ויברכני ה' בגללך (בראשית ל' כ"ז),
ופעם יאמר: בעבור תברכני נפשך (בראשית כ"ז),
ולא נוכל לאמר שישמש בהם הכתוב בערבוביה,
כי אמנם יש הבדל ביניהם:
מלת בגלל מתקשרת לעולם עם הסבה הגורמת להשגת דבר אחר זולתה,
ומלת בעבור מתקשרת עם הדבר האחר ההוא המושג, לכן מלת בגלל נופלת על הקודם ומלת בעבור על המתאחר, ולשון בגלל מן התגלגלות, דוגמת אמרם ז"ל:
בשביל כתנת פסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים הנה על זה תאמר:
בגלל כתנת פסים ירדו…, ואלו תאמר בעבור כתנת פסים ירדו, יהיה משמעו: ירדו למצרים בכדי שישגו כתנת פסים, והוא הפך המכוון…
ולא תמצא לעולם מלת בגלל מחובר עם פעל עתיד כמו שמצאנוהו מקושר עם מלת בעבור,
וזה לפי שהדבר אשר נופל עליו בגלל הוא מוקדם לעולם, להיותו כדמות הכנה וכלי להשגת המבוקש. ובאמרנו "בעבור זה" יהיה מלת זה רומזת על המבוקש הנרצה אשר בעבורו או לתכליתו נתקדם עניין אחר, וככה "בעבור זאת העמדתיך"
(שמות ט' ט"ז)
ובאר:
איזה זאת? בעבור הראותך את כחי. וכן בנידן דידן:
אלו היה אומר בגלל זה עשה ה'
לי במצרים, עכשיו דכתיב "בעבור זה" – על כרחך מלת זה רומזת על התכלית אשר בעבורו עשה ה'
לי…
בעקבות מי מן המפרשים הנ"ל הלכו המתרגמים:
הירש:
אום דיזעס ווילען האט גאט פיר מיך געהאנדעלס אלס איך אוך וו צאג.
בובר:
אום דעטווילען, וואס ער מיר טאט, אלס איך אוימפור פון אגיפטן.
ב.
יג,
ט'.
ראב"ע:
והיה
לך –
יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזיכרון.
על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.
גם וקשרתם לאות על ידיך כמו קשרם על לוח לבך תמיד גם וכתבתם על מזוזות ביתך. כמו כתבם על לוח לבך.
ומה שיהיה לאות ולזיכרון. שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים.
ואין זה דרך נכונה כי בתחילת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל.
ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה.
רק הוא כמשמעו.
על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת.
כמו ומלתם את ערלת לבבכם.
שנצטרך לתקנו לפי הדעת. וא"ר משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית.
אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים.
ידה ליתד תשלחנה.
ודברי הקבלה חזקים ואין צריכין חיזוק:
1. למי ממפרשינו מתכוון הראב"ע ב"יש חולקין"?
2. מהי טענת החולקים?
3. במה סותר הראב"ע את דבריהם?
4. באר את המלים "כי
בהיותו
כמשמעו
אינו
מכחיש
שקול
הדעת כמו
ומלתם
וכלו."
ג.
יג,
ט"ז.
רמב"ן–
ולטוטפות
בין עיניך
– אין למלה הזאת משפחה ידועה,
אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב),
ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב),
ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג),
יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש "טוטפות"
כמו שאמרו (שבת נז🙂 לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו (שם)
אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו ואמר "טוטפות"
ולא אמר "טוטפת"
בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו:
והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטווינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו,
ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטווינו שנעשה המצות גם כן טוטפות,
דכתיב (דברים ו ו)
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך,
והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה,
ודרשו בו (מנחות לו🙂 שהוא שמאל שהלב נוטה לו…
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות – הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון,
כחשו בה' ויאמרו לא הוא,
ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא),
ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה'
את הארץ וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה'
בקרב הארץ (לעיל ח יח),
להורות על ההשגחה,
כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט)
למען תדע כי לה' הארץ,
להורות על החידוש,
כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד)
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת, שהוא שליט בכל,
אין מעכב בידו,
כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:
ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו,
ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו)
ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג),
והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו,
ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות,
ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב,
כמו שאמרו (ברכות כא) אמת ויציב דאורייתא,
ממה שכתוב (דברים טז ג)
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים – והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו,
ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול
מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:
ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א)
הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד,
שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו,
והיא כוונת היצירה,
שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו,
וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א)
ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח),
מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי'
ערוך ערך חצף):
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם,
בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו,
הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א,
ולעיל ו ב)
ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה'
ככה לארץ הזאת,
ואמרו על אשר עזבו את ברית ה'
אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה'
בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):
1. מהו טעם מצוות הפסח ומצוות תפילין ומזוזה לדעתו!
2. מהו הקשר בין עיקר דבריו לפסקתו האחרונה ("ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה… עד הסוף) ומה חשיבות פסקה זו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)
פרשת בא –
מצוות תפילין
פרק י"ג פסוק ט'
הערה:
לטעם מצוות תפילין עיין גם גליון ואתחנן תש"ז!
והיה לך אות על ידך וזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה'
רשב"ם
יג, ט
לאות
על ידך
– לפי עומק פשוטו.
יהיה לך לזיכרון תמיד כאלו כתוב על ידך. בעין שימני כחותם על לבך:
בין
עיניך –
בעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לגוי:
ראב"ע
יג, ט
והיה
לך –
יש חולקין על אבותינו הקדושים שאמר כי לאות ולזכרון.
על דרך כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.
גם וקשרתם לאות על ידיך כמו קשרם על לוח לבך תמיד גם וכתבתם על מזוזות ביתך. כמו כתבם על לוח לבך.
ומה שיהיה לאות ולזכרון. שיהיה שגור בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים.
ואין זה דרך נכונה כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה. והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל.
ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה.
רק הוא כמשמעו.
על כן לא נוציאנו מידי פשוטו. כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת.
כמו ומלתם את ערלת לבבכם.
שנצטרך לתקנו לפי הדעת. וא"ר משה הכהן כי יד ברוב המקרא היד השמאלית.
אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים.
ידה ליתד תשלחנה.
ודברי הקבלה חזקים ואין צריכין חזוק:
דברים ו' ח'
וכתבתם
– גם אמרו שהוא כמו קשרם ואחר שקבלו אבותינו האמת נעזוב אלה הבודאים מלבם:
הרכסים
לבקעה:
למען
תהיה
תורת ה'
בפיך – תמיד.
כשתעשם לאות על ידך ובין עיניך, תזכרם תמיד ותהיה עי"ז תורתו בפיך…
וסוף הפ' הזה מפריך ומבטל דברי המפרש תחילתו בדרך החיצונים.
1. במה שונה הרשב"ם מן הפירוש המקובל וכיצד הוא נעזר בשיר השירים ח' ו'?
2.
כיצד סותר הראב"ע את פירושו – שהוא גם פירוש הקראים – ומה עניין משלי א'
א'
להוכחותיו?
3. לשם מה מביא הראב"ע את הפ'
דברים י' ט"ז בפירושו כאן?
4. **
התוכל לסתור את פירוש הרשב"ם בדרכים אחרות?
העזר גם בדברים ו' ח'!
5. **
כיצד סותר בעל הרכסים לבקעה את פירוש הקראים?
ב.**
יג,
ט
רמב"ן
והיה
לך לאות
על ידך
ולזכרון
בין עיניך
– למען תהיה תורת ה' בפיך.
שיעורו:
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים למען תהיה תורת ה'
בפיך.
ופירוש שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו, כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים:
הכתב
והקבלה:
עניין יציאת מצרים – הנסים והנפלאות שנעשו עבורך להוציאך – יהיו לך לאותף כמו שאמר אח"כ "כי ביד חזקה הוציאך" (מלת "כי"
טעמה כמלת "אשר"
(דאס)
כמו (שמות ג') "מי אנכי כי אלך אל פרעה") והוא מוסב ארישא דקרא; וטעמו:
ההוצאה שהיתה ביד חזקה הוא יהיה לך לאות ולזכרון.
העמק
דבר:
והיה
לך…: גם זה אינו מספיק (=
עשות הפסח וההגדה לבנים), על כן יהיה לך לזכרון בכל היום.
והרי זה כמו שאדם מספר לבנו עניין גדול לצרך מוסר, ואח"כ בכל יום מזכירו בקצור וברמז תכונת הספור עד שוב מועד השנה, שאז מספר עוד הפעם באריכות;
כך ציווה שאחר הספור בימות הפסח יעשה קשרים ע"ז בכל יום ביד ובראש – מקום השתעבדות הלב והמוח.
ד"ה
כי ביד
חזקה… שלא תתפלא, למה הצריכנו הקבה"ו כ"כ מצוות ותחבולות לבטחון ואמונה בהשגחתו, ע"ז נותן טעם,
משום שהנך רואה ויודע שדבר זה אינו מתקבל ברצון לפניך עד שבעל כרחך – שהוא ביד חזקה – הוציאך ה' – והיינו משום שלא היו נוחים לקבל על עצמם השגחתו יתברך. וזהו באמת מוצא הדרש בשמות רבה פ'
וארא על (שמות ו' ט')
"ולא משעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" – מחמת שהיו משוקעים בע"ז – וא"כ משמע שלא היו רוצים לצאת, ובאמת אנו רואים דבפעם הראשונה כששמעו כי פקד ה'
את עמו – כולם האמינו ויקדו וישתחוו (שמות ד' ל"א!)
אלא משום שבמאמר השני (שמות ו' ו'-ט')
הודיעם משה בשם ה' "והייתי לכם לאלוקים"
– היינו השגחתו תהיה עליהם על פי מעשיהם – לא נתרצו כולם לקבל, עד שהוציאם הקבה"ו בעל כרחו,
ובדבר שקשה על האדם לקבל נדרשים הרבה פעולות להשרישו בלב.
** הרב
א.י.
קוק
(זצ"ל)
בפירושו
לסדר
התפילה
עולת
ראיה
(עמוד
ל"ט)
לפסוקנו:
החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחק על כח המפעל – על יסוד פעולת החיים, ועל כח הרעיון – יסוד המחשבה וההרגשה.
שני אלה יחדו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלוקי, ותורת ה' תהיה בפיו טבעית,
בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא,
מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המשביע את האדם במצולותיה של החלוניות; ומאחר שיסודם הגס כ"כ חזק הוא וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החילוני שבאדם,
כדי שיחול בקרבו אותו האור של הטבע הקדוש שבו (= שגנוז בנפש האדם)
– צריכה הייתה יד חזקה להגלות,
על כן צריכים אנחנו למעשים הקדושים הללו של הנחת תפילין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה של התהפכות כח החיים החלוניים הגסים לכח חיים אצילים נהדרים בקדושה. – על כן רק ע"י שיהיו "לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך",
רק אחרי כל התעצומה הזאת "תהיה תורת ה'
בפיך",
ולא מבלעדיה. כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החלוני הגס של האנושיות,
שנתבלט אז במצרים,
היה שבחיים, בכח רב וביד חזקה, שעוזה וגבורתה יגלו ע"י המצוה הזאת,
המאדרה בקדושתה, האותיות של התפילין,
שהיא מקיפה בכפילות כחה את המפעל עם ההשקפה, את היד והעין (= עין השכל). ורק בכח אדיר ומכופל זה אפשר להמשיך את מה שנעשה מני אז "ביד חזקה".
1.
בשתי דרכים מפרשים "ארבעת החכמים הנ"ל את ה"כי"
בפסוקנו.
אלו הם?
2. *
לשם מה מפרש הרמב"ן את פסוקנו ומכניס חלקו השלישי ("כי ביד חזקה…")
בין הראשון ("והיה…
בין עיניך") לבין השני ("למען…
בפיך")?
3.* מה היחס בין שלשת חלקי המשפט לפי הרב קוק?
4. מה הקשר בין מצוות פסח לדורות ובין מצוות תפילין לפי העמק דבר?
5.**
כנגד מה הופעלה "היד החזקה" לפי דעת בעל העמק דבר וכנגד מה לפי דעת הרב קוק?
6.**
מה הקשר בין יציאת מצרים ובין מצוות תפילין לפי הרב קוק?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)
בא – תפילין
פרק י"ג
א.
שאלות כלליות
1.
שמות
יג, ט:
והיה
לך
לאות
על
ידך
ולזכרון
בין
עיניך
למען תהיה תורת ה' בפיך
כי
ביד
חזקה
הוצאך
ה'
ממצרים:
שמות
יג טז:
והיה
לאות
על
ידכה
ולטוטפת
בין
עיניך
כי
בחזק
יד
הוציאנו
ה'
ממצרים:
התוכל למצוא את הסיבה לכך למה חוזרת מילת "יד"
פעמיים בכל אחד משני הפסוקים – ומה רמז מרומז בזה?
ענה לשאלה זו אחר עיונך בחזרה דומה לזה על מילת "יד"
בפרשת בשלח פרק י"ד,
פסוקים ל–לא.
ויושע
ה'
ביום
ההוא
את
ישראל
מיד
מצרים
וירא
ישראל
את
מצרים
מת
על
שפת
הים:
וירא
ישראל
את
היד
הגדלה
אשר
עשה
ה'
במצרים
2.
השווה לשני פסוקיו דלעיל (י"ג,ט.;
י"ג,
טז.)
את הפסוק ישעיה מ"ט,
טז.:
הן
על
כפים
חקותיך
חומותיך
לנגדי
תמיד
במה יוכל פסוק זה לעזור לנו להבין את כוונת מצוות תפילין?
ב.
פסוק טו: ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו
רשב"ם
יג, טו:
ויהי
כי הקשה.
כל זה תאמר לבנך וכן מוכיח מדכתיב "הוציאנו ה' ממצרים".
כי הקב"ה אמר למשה כל פרשה זו. וישראל אומר לבנו "הוציאנו ה' וגו'
" כי משה לא אמר לישראל פסוק זה מעצמו וגם מה צורך,
שיאמר משה לישראל "והיה לאות על ידכה כי בחוזק יד הוציאנו וגו'
" – אלא האב אומר לבנו כך:
* שני קשיים רצה הרשב"ם ליישב בפסוקנו,
אלה הם?
ג.
פס'
ט.
והיה
לך
לאות
על
ידך
ולזכרון
בין
עיניך
למען
תהיה
תורת
ה'
בפיך
כי
ביד
חזקה
הוצאך
ה'
ממצרים:
רמב"ן
יג, ט:
והיה
לך לאות
על ידך
ולזכרון
בין עיניך
למען
תהיה
תורת ה'
בפיך,
שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים למען תהיה תורת ה'
בפיך,
ופי'
שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד,
למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים:
1. מה הקושי בפסוקנו המיושב על ידי פירושו זה?
.2
כיצד נקראת דרך פירוש זה?
(ןעיין רמב"ן בראשית ט"ו,יג.
ד"ה כי גר יהיה עד "ורבים כן")
רמב"ן
טו, יג
כי
גר יהיה
זרעך, זה מקרא מסורס,
ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי:
והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב,
וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (להלן לט יז),
וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז),
וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו),
וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחוות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיה ב כ),
וכן לכו שמע ואספרה כל יראי אלוהים אשר עשה לנפשי (תהילים סו טז),
וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב),
וכן והיו לי אמר ה'
צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז),
ורבים כן:
3. מה פירושה של מילת "כי"
לפי דעת הרמב"ן?
ד.
בטעם מצוות תפילין נאמרו דעות שונות. השווה שתי אלה:
ספר
החינוך
מצווה
תכ"א:
לקשור תפילין על היד שנאמר (דב'
ו',ט)
"וקשרתם לאות על ידך" ובא הפירוש על זה המקרא,
שנקשור על ידינו,
מדברי תורה, ארבע פרשיות. והן נקראות תפילין כשהן קשורות ברצועות… משורשי המצוה (=מטעמי המצוה הזו)
– לפי שהאדם היותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאווה,
כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב – כסוס כפרד אין הבין –
אם לא שהנפש שחננו א–ל,
תמנענו לפי כוחה מן החטא.
ומאשר תשכון (הנפש)
בגבולו (של החומר) שהיא הארץ, ורחוקה היא מגבולה שהוא השמים,
לא תוכל לו ויגבר כוחו–הוא עליה תמיד.
לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים, לשמרה משכנה הרע,
פן יקום עליה ויהרגה אחרי היותה בגבולו ותחת ידו.
ורצה הקב"ה לזכותנו –
אנחנו עם הקודש – וציונו להעמיד שומרים גיבורים לה,
והם:
שנצטווינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ד' ציציות ב–ד'
כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידנו ובראשנו – והכל להזכירנו "למען נחדל מעושק ידנו" ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו…
ואתה,
בני,
ראה גם ראה,
כמה כוח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה (=למרות כל "השומרים"
הללו)
יעלה לפעמים לפרוץ גדרנו!
הא–ל ברחמיו יהיה בעזרנו וישמרנו – אמן.
הרב
א. י.
קוק
זצ"ל
בפירושו
לסדור
התפילה
'עולת
ראיה': עמוד
לט, ד"ה:
והיה
לאות על
ידך וכו'
"החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחק על כח המפעל – על יסוד פעולת החיים, ועל כח הרעיון – יסוד המחשבה וההרגשה.
שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החילוני של האדם לטבע קדוש אלוקי, ותורת ה' תהיה בפיו,טבעית,
בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא,
מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את אדם במצולותיה של החילוניות; ומאחר שיסודם הגס של החיים כ"כ חזק הוא,
וכדי להילחם בו עד שינוצח הטבע החילוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו האור של הטבע הקדוש שבו (=שגנוז בנפש אדם)
– צריכה הייתה יד חזקה להיגלות.
על כן צריכים אנחנו להמעשים הקדושים הללו של הנחת תפילין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה–
של התהפכותו של הכח הגדול של החיים החילוניים הגסים – לכח חיים אציליים נהדרים בקדושה.
– על כן, רק ע"י שיהיו לך ' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך' ,(רק)
אחרי כל התעצומה הזאת (המאבק הזה) ' תהיה תורת ה'
בפיך ', ולא מבלעדיה. כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החילוני הגס של האנושיות,
שנתבלט (אז)
במצרים,
היה צורך 'ביד חזקה', להוציא אותך ממצרים בדבר ה',
כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה,
של נצחון הקודש על החילוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה, שעוזה וגבורתה ייגלו ע"י המפעל הכביר של המצוה הזאת הנאדרה בקדושתה האותית,
של התפילין, שהיא מקיפה בכפילות כוחה, בעזיזותה הגדולה, את המפעל עם ההשקפה, את היד והעין (=עין השכל); ורק בכוח אדיר ומכופל זה אפשר להמשיך את מה שנעשה מני אז '
ביד חזקה '
".
1.
השווה את טעמו של ספר החינוך לדברי הרמב"ן בשאלה ג;
במה שונה ספר החינוך בטעמו מן הטעם לפי דברי הרמב"ן שם?
**2.
מה ההבדל בין טעמו של בעל ספר החינוך לבין טעמו של הרב קוק?
* 3.
היש צורך לשנות את סדר המילים שבפסוקנו – כדעת הרמב"ן – גם לדעת הרב קוק או יש להבין את הפסוק כסדרו?
**4.
מהי משמעות המילה "כי"
לפי פירושו של הרב?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
פרשת בא –
מצוות תפילין
פרק י"ג פסוק ט',
ט"ז
|
פסוק והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים |
פסוק והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים |
א.
שאלה כללית בטעם מצוות תפילין:
רמב"ם
הלכות
תפילין
ומזוזה
פרק ד'
הלכה
כ"ה:
קדושת תפילין קדושתן גדולה היא,
שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק…
הלכות
תפילין
ומזוזה
ו' י"ג:
חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד,
וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם,
ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.
– אמרו חכמים הראשונים (מנחות מ"ג):
"כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו,
מוחזק הוא שלא יחטא", שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא,
שנאמר (תהילים ל"ד)
"חונה מלאך ה'
סביב ליראיו ויחלצם",
בריך רחמנא דסייען.
רמב"ן
י"ג
ט"ז
ד"ה
ולטוטפות
בין
עיניך
ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות: הנה מעת היות ע"ז בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים, כי העולם קדמון (ירמיהו י"ב)
"כחשו בה' ויאמרו לא הוא";
ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית "ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון"
(תהילים ע"ג י"א),
ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה "ויעשו אדם כדגי הים" (חבקוק א' י"ד)
שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם ענש או שכר,
יאמרו (יחזקאל ח' י"ב)
"עזב ה' את הארץ".
וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה,
כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול.
וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה "כי ידבר אלוהים את האדם"
(דברים ח' כ"א)
ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים,
ותתקיים עם זה התורה כולה ולכן יאמר הכתוב במופתים (שמות ח' י"ח)
"למען תדע, כי אני ה'
בקרב הארץ", להורות על ההשגחה כי לא עזב אותה למקרים כדעתם,
ואמר (שמות ט' כ"ט)
"למען תדע כי לה' הארץ",
להורות על החידוש כי הם שלו שבראם מאין, ואמר (שמות ט' י"ד)
"בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ",
להורות על היכולת שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו,
כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.
ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו,
ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון,
והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח,
והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו,
ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות,
ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב,
כמו שאמרו (ברכות דף כ"א ע"א)
"אמת ויציב דאורייתא",
ממה שכתוב (דברים ט"ז ג') "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ושנעשה סכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים,
והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו,
ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים.
כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה,
כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו,
וגם בנבואה והודה בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו שהוציאנו מעבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו,
ולפיכך אמרו (פרקי אבות פ"ב מ"א):
"הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה",
שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו. וכונת כל המצוות שנאמין באלוהינו ונודה אליו,
שהוא בראנו והיא כוונת היצירה,
שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו אשר בראו…
… ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם,
בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו,
הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר.
ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים,
כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות,
כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ט כ"ג)
"ואמרו כל הגוים:
על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת?
ואמרו:
על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם", שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה'
בעונשם.
ואמר בקיום (דברים כ"ה י') "וראו כל עמי הארץ כי שם ה'
נקרא עליך ויראו ממך".
ועוד אפרש זה בעזרת השם.
(הכונה בדבריו ויקרא כ"ו י"א).
1.
מה ההבדל בין הרמב"ם לרמב"ן בטעם מצוות הנחת תפילין?
2.
השוה לדבריהם את הטעם הניתן ע"י בעל ספר החנוך בגליון בא תשט"ז.
ההולך הוא בדרכו של הרמב"ם או בדרכו של הרמב"ן או בחר לו דרך שלישית?
שים
לב:
הרמב"ם מביא את מאמר חז"ל המעמיד על יד מצוות תפילין את מצוות ציצית.
ואילו הרמב"ן מעמיד על יד התפילין את מצוות סוכה.
התוכל להסביר את סיבת ההבדל הזה בהתאם לתשובתך לשאלה 1?
* השוה לדברי הרמב"ן במקומנו (בסוף הקטע השלישי החל מן "וכונת כל המצוות…")
את דבריו דברים ל"ב כ"ו ד"ה אשביתה מענוש זכרם עד "וזה טעם כי ידין ה'
עמו"
(נדפס בגליון האזינו תשי"ז)
מה הרעיון המשותף לדברי הרמב"ן כאן ושם ומה קשרו לפסוקנו כאן ולפסוק ההוא בפרשת האזינו שם?
3.*
מה המשותף ל-3
הפסוקים בפרשת וארא (ח'
י"ח;
ט'
כ"ט;
ט'
י"ז)
המובאים ברמב"ן ולמה לא הבא גם את פ'
ז'
י"ז השייך אף הוא לקבוצה זו?
4.
הסבר את המושג נסים נסתרים.
5.
מה הקשר בין הקטע האחרון שבדברי הרמב"ן "ומן הנסים הגדולים המפורסמים"
לבין כל דבריו הקודמים.
ולשם מה מובא בהם הפסוק דברים כ"ט כ"ג,
מה שייכותו לעניננו?
ב.
יג,
ט'.
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך,
כי ביד…
רמב"ן:
שעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך,
כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים,
למען היות תהיה תורת ה'
בפיך.
ופירושו:
שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד,
למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצוותיו ותורתיו, כי הוא אדונך הפודך מבית עבדים.
אבן–כספי:
הטעם כי עשותם העבודה הזאת ובכלל סדר הפסח שהוא מעשה נעשה במשוש הידים ובהרגש העינים,
הם אותות ורשמים,
למעתהיה דת השם בפיהם, שהוא דבור חיצוני,
אשר בה החיצוני הוא החקוי הפנימי, שהוא התכלית.
1. מהו הקושי המשותף העומד לפני שני המפרשים?
2.*
מהו הקושי הנוסף שאותו מיישב אבן–כספי בסוף דבריו?
3. מהו ההבדל בין שני הפרשנים בתפישתם את הפסוק מבחינה תחבירית?
4. מה כונת הרמב"ן באמרו "שעורו"
ומה כונתו באמרו "פירושו"?
רשב"ם:
ד"ה
על ידך:
לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד,
כאלו כתוב על ידך כעין (שיר השירים ה')
"שימני כחותם על לבך".
ראב"ע:
ד"ה
והיה לך:
יש חולקים על אבותינו הקדושים,
שאמרו כי "לאות"
ו"לזכרון"
על דרך (משלי א') "כי לוית חן הם לראשך",
גם "וקשרתם לאות על ידך" כמו (משלי ו') "קשרם על לוח לבך", גם "וכתבתם על מזוזות ביתך" כמו (משלי ג') "כתבם על לוח לבך". ומהו לאות ולזכרון?
שיהיה שגור בפיך,
כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים.
ואין זה דרך נכונה. כי שם בתחילת הספר כתוב "משלי שלמה" והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל,
ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה.
רק הוא כמשמעו,
על כן לא נוציאו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הרעה,
כמו (דברים י') "ומלתם את ערלת לבבכם", שנצטרך לתקנו לפי הרעה.
5. *
מה ההבדל העקרוני בין שני הפרשנים?
6. מה הן הוכחותיו של הראב"ע נגד דעת הרשב"ם?
7.**
התוכל להוכיח שאין הפשט כדעת הרשב"ם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
בא – קדש לי כל בכור …
פרק יג
א.
שאלה כללית:
1.
אברבנאל
מקשה:
השאלה השישית, במה שציווה ה'
יתברך למשה "קדש לי כל בכור", ומשה במקום שהיה לו לצוותם על קידוש הבכורות כמו שצווה, אמר אליהם "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים… " (יג,ג),
וציווה אותם על מצוות המצה בחודש האביב שבעה ימים …
**
נסה ליישב את קושייתו!
2.
לדעת
בנו יעקב
(בפירושו
לשמות)
יש בפרשתנו (פרשת בא) כמה רמזים שיום הראשון של פסח נתפס כמעין "שבת"
(ובזה גם הוכחה נוספת לצדקת רבותינו המפרשים "ממחרת השבת" – ויקרא כג, יא;
טו – ממחרת יום ראשון של חג הפסח).
**
מצא את הרמזים!
ב.
שאלת סגנון:
1.
שמות
יג, ה:
והיה
כי
יביאך
ה'
אל
ארץ
הכנעני
….
פסוק
יא: והיה
כי
יבאך
ה'
אל
ארץ
הכנעני
….
השווה פסוקינו לעומת:
דברים
ז, א:
כי
יביאך
ה'
אלקיך
אל
הארץ
אשר
אתה
בא
שמה
לרשתה
….
דברים
יא, כט:
והיה
כי
יביאך
ה'
אלקיך
אל
הארץ
אשר
אתה
בא
שמה
לרשתה
…
הסבר למה הסתפק בשני הפסוקים שבפרשתנו בהפעיל – "יביאך"
ולמה הביא בשני הפסוקים שבספר דברים גם את הקל – "אשר אתה בא"?
2.
שמות
יג, ו:
שבעת
ימים
תאכל
מצוות
וביום
השביעי
חג
לה':
פסוק
ז: מצוות
יאכל
את
שבעת
הימים
…
א.
התוכל להסביר את השינוי בסדר המילים?
(מבאר הזמן – נשוא – מושא;
מושא – נשוא – מבאר הזמן)
ב.
מה ראה הכתוב להביא בפסוק ז את "שבעת הימים" ביידוע?
(עיין בספר דברים ט, כה )
ג.
יג , ה:
והיה
כי
יביאך
ה'
אל
ארץ
הכנעני
….
העמק
דבר פסוק
ה:
והיה
כי יביאך
… זבת חלב ודבש:
ואז מטבע האדם בעת הצלחה לשכוח מי שעשה לו החיל הזה,
יותר ממי שהוא מיצר בעניות ועיניו תלויות לאביו שבשמים,
שבעל כורחו משריש בלבבו זיכרונות טובות שמכבר;
לא כן המצליח בימיו. משום כך הקדים הכתוב שהרי תבוא אל … על כן הנני מזהירך להרבות הכשרים (אמצעים שיכשירו אותך)
לזכירה זו.
1. על אלו מילים בפסוקנו מיוסדים דבריו אלה?
2.
היכן נאמר לנו בתורה, מה שנאמר כאן "שמטבע האדם בעת ההצלחה לשכוח מי שעשה לו החיל הזה"?
3. מה הם הכשרים המיוחדים לזכירה זו בעת ההצלחה?
ד.
יג,
י:
ושמרת
את
החוקה
הזאת
למועדה
מימים
ימימה:
העמק
דבר פסוק
י:
ושמרת:
לא תחשוב שאין אדם נצרך לכל זה ההשתדלות אלא בתחילת ימי גדלו עד שיהא נשרש באמונה זו,
אבל אחר כך שוב אין צריך. משום כך הזהירה תורה "ושמרת את החוקה הזאת מימים ימימה", כמו שהיה מצווה בשנים שעברו כך יהא נזהר לעולם;
ואם שאין עוד זה הטעם מכל מקום היא חוקה.
ומזה המקרא אנו אומרים בהגדה של פסח ….
לאיזה מקום בהגדה של פסח הוא רומז כאן?
ה.
יג,
יג:
וכל
פטר
חמר
תפדה
בשה
….
מכילתא
פרשת
עמלק
פרשה א:
ועוד אמר רבי חנינא, שאלתי את רבי אלעזר: מה ראו ישראל לפדות פטרי חמורים ולא פטרי סוסים וגמלים? אמר לי: גזירת מלך היא.
ועוד:
שלא היה בידן באותה שעה אלא חמורים בלבד.
דבר אחר: (עפ"י בכורות ה ע"ב;
ומדרש הגדול): לפי שסייעו את ישראל ביציאתם ממצרים, שאין כל אחד ואחד מישראל שאין לו שבעים חמורים לפניו טעונים כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות.
מורה נבוכים –
חלק ג פרק לט: בתרגום מכאל שוורץ (הוצ'
אוניברסיטת תל–אביב,
תשס"ג)
אתה גם יודע שהתורה מדגישה לזכור תמיד את המכות שניחתו על המצרים: "למען תזכור את יום צאתך [כל ימי חייך]
" ( דברים טז, ג),
והוא אמר: "ולמען תספר באזני בנך [ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם,
וידעתם כי אני ה']" (שמות י, ב).
וכן ראוי, כי אלה סיפורים המאמתים את הנבואה ואת השכר והעונש.
לכן כל מצווה הגורמת לזכור את אחד הנסים, או להנציח אמונה זאת, תועלתה ידועה. על בכור אדם ובבכור בהמה נאמר במפורש:
"ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו [ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה],
על כן אני זובח לה'
[כל פטר רחם הזכרים וכל בני אפדה]"
(שמות יג, טו).
ברור מאד מדוע זה בבקר ובצאן וחמור דווקא ,
מפני שאלה הן חיות הבית שמגדלים אותן,
והן מצויות ברוב המקומות, במיוחד בארץ ישראל,
ובמיוחד אצל ישראל,
שהרי אנו כולנו רועים מדור לדור: רועי צאן היו עבדיך (בראשית מז, ג).
אבל סוסים וגמלים לרוב אינם מצויים אצל רועים ולא בכל מקום.
אם תשים לב לפשיטה על מדין (במדבר לא), לא תמצא בה בעלי החיים מלבד בקר וצאן וחמור,
כי מין החמור היה הכרחי לכל האנשים ובמיוחד למי שהיתה לו עבודה בשדה:
"ויהי לי שור וחמור" (בראשית לב, ו);
ואילו גמלים וסוסים לא נמצאו לרוב אצל יחידים בחלק מן המקומות.
(הטעם למצוות) 'עריפת פטר חמור'
הוא שזו מעוררת בהכרח לפדות אותו. לכן נאמר: "מצוות פדייה קודמת למצוות עריפה"
(משנה בכורות פ"א מ"ז).
משך חכמה פסוק יג: וכל פטר חמור תפדה בשה:
… כי אין שינוי רצון אצל השי"ת רק הכל בסיבוב הסיבות ועלילות בהשגחה נפלאה, וכאשר תבוא צרה על אדם וינצל ממנה בישועת השי"ת,
אין זה שינוי חלילה ברצונו יתברך, רק היה גלוי להשי"ת שהאדם צריך לבוא להצרה ולהינצל ממנה.
ובפרט יציאת מצרים,
אשר הכנסתן למצרים היה בגזירה מוחלטת, ועל זה נכרת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו אשר היה צריך ליתן אותם בכור הברזל לצרף אותם אשר יהיו נכנעים בטבעם ומוכשרים לייגע את נפשותם, וילמדו החכמות הרמות אשר התנוססו אז במצרים שהיתה הממלכה האדירה בתבל,
ועוד טעמים כמוסים וגלויים לחכמת הבורא.
לכן כאשר פסח ה' על כל בכור בבני ישראל והרג כל בכור באדם ובבהמה אשר במצרים, שמזה ראו ההשגחה הפרטית ודביקות השי"ת לנבראים השומרים דרכיו וחוקיו,
ציווה לזכרון אשר יקדישו כל בכור באדם ובבהמה –
ובזה נכלל גם ביאתן למצרים ע"י יוסף הבכור מרחל –
וייחד את החמור לזכור את כניסתם למצרים ע"י החמורים, כמו שמבואר בפרשת מקץ, "וישאו שברם על חמוריהם" (מב,
כו),
לרמוז שהכניסה למצרים עד היציאה הייתה שלשלת ארוכה סיבות שונות אשר כולם כאחד התלכדו ללמד מפעלות תמים דעים אשר הכל בהשגחה מיוחדת. …
1. מהי סיבת פדיון פטר החמור דווקא, לפי הדעות הנ"ל?
2. מהו מוסר ההשכל שבדבר אחר שבמכילתא והיכן מצינו רעיון זה בדברי חז"ל (וכן ברש"י)
לפסוקי חומש שמות?
3.
התוכל להביא פסוקים מן המקרא המאשרים את דברי הרמב"ם על שכיחות החמורים ועל נדירות הסוסים והגמלים?
4. במה שונה בעל משך חכמה בטעם הניתן בדבריו לקידוש פטר רחם מן הנאמר בתורה עצמה?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
יג, ב:
לי
הוא: לעצמי קניתים ע"י שהכיתי בכורי מצרים.
**
מה קשה לו?
2. רש"י
יג, ג:
זכור
את היום
הזה: למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום.
מהיכן בפסוקנו למד לומר כן?
3. רש"י
יג, ד:
בחדש
האביב: וכי לא היינו יודעים באיזה חדש יצאו?
אלא כך אמר להם: ראו חסד שגמלכם,
שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהילים סח, ז)
"מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרות"
חודש שהוא כשר לצאת.
** בעל
לבוש
האורה
על רש"י:
נראה לי דגרסינן:
"וכי לא היו יודעים", ופירושו,
שאמר להם משה לישראל שבאותו דור "היום אתם יוצאים בחודש האביב"
ועל זה מקשה רש"י:
"וכי הם עצמם לא היו יודעים באיזה חודש יצאו …"
הסבר,
מה הכריחו להגיה כך?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה]
בא – קדש לי כל בכור
פרק יג
משתי הפרשיות שבסוף פרשת בא (א – י;
יא – טז)
נראה שהשניה חוזרת על הראשונה ונתקשו רבים מפרשנינו בכפילות זו.
קאסוטו
בפירושו
לשמות
מנסה
ליישב
כפילות
זו בפשטות
באומרו:
פסוק
יג:
בדברי ה' אל משה, המובאים בנוסחה הרגילה:
וידבר ה' אל משה לאמר,
נמסר הציווי על הקדשת הבכורות רק בקווים כלליים. הפרטים יבואו בדברי משה אל העם (פסוק יב ואילך),
ובלי ספק כוונת הכתוב היא שכולם ניתנו למשה מפי הגבורה, אלא שכאן אינם כתובים כדי שלא לחזור עליהם פעמיים.
הדרך שבה הולך קאסוטו כאן היא שיטת הרמב"ן בדרך כלל,
כי לא ירצה הכתוב להאריך גם בדברי ה' אל משה וגם בדברי משה אל ישראל – ויקצר באחד. והרמב"ן מעיר על כך במקומות רבים כגון בפרשתנו:
רמב"ן
שמות פרק
יא פסוק
א: ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא: ….
והנה גם בזה קיצר בסיפורים,
כי ה'
אמר לו:
עוד נגע אחד אביא על פרעה,
והודיעו הנגע ההוא,
ואמר לו:
כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים,
וכל עניין הפרשה ההיא,
(פסוקים ד –ח),
אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר ה'
למשה,
כי די במה שספר משה לפרעה "כה אמר ה'
", כמו שפירשתי בארבה (לעיל י,
ב).*)
ובאו כעניין הזה פרשיות רבות בתורה.**)
ובסדר הזה,
פרשת "קדש לי כל בכור",
תקצר בדיבור הקב"ה למשה (לעיל יג,
ב),
ותאריך במאמר משה אל העם "זכור את היום הזה"
(שם ג),
וגמר הפרשה כולה,
והם דברי ה'
אל משה,
שאמרם לישראל בו בלשון שנצטווה …
ואולם הרמב"ן עומד בדבריו כאן על השוני שבין פסוק ב לבין הפסוקים ג – י (עיין בגיליוננו שאלת האברבנאל, שאלה א), אך אינו מפרש שם את הכפילות של ג – י; יא – טז.
את זו הוא מנסה לפתור בדבריו לפרשתנו.
רמב"ן
יג, יא:
והיה
כי יביאך
ה' אל
ארץ
הכנעני: … ועל דרך הפשט (פסוק ב) "קדש לי כל בכור" – כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים ציווה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה'
לכל אשר יצווה בהם, ולא ציווה להם עתה פדיון עד שהחליפם בלויים וציווה בפדיון העודפים (במדבר ג, מו),
אבל המצווה בנולדים לא נהגה במדבר, וציווה כי כאשר יבואו אל הארץ תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור וציווה בפדיונם לדורות.
אך פירוש אחר לגמרי ניתן לכפילות שתי הפרשיות (א–י;
יא–טז)
בדברי מהר"ל מפרג בספר גבורות ה'.
מהר"ל,
גבורות השם –
פרק לח:
והזכיר
"קדש
לי כל
בכור פטר
רחם" ולא זכר המכה (מכת בכורות),
ובפרשה שאחריה,
היא פרשת "והיה כי יביאך אל הארץ"
(יא – טז)
אמר "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה'
כל בכור בארץ מצרים וגו'
על כן אני זובח",
כי נראה,
כי אלו שתי הפרשיות,
פרשת "קדש"
ופרשת "והיה כי יביאך"
– פרשת קדש על הבכורים,
שיהיו במעלה יתירה ויהיה להם מעלת קדושה,
והשנייה לפדות בכורי אדם ולזבוח בכורי בהמה טהורה ולערוף בכור בהמה טמאה.
ולפיכך פרשה שנייה לא כתיב לשון קדושה רק לשון "והעברת כל פטר רחם לה'
", ולשון העברה כלומר הבדלה והפרשה,
שבסוף תפדה אותם כדמסיים קרא.
נמצא כי הקידוש מורה לך על הצלת בכורי ישראל,
והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים.
לכך ציווה בפרשה שנייה לפדות בכור אדם ולזבוח בכורי בהמה,
כי הזביחה מורה על הריגה והפדיון הוא ג"כ פדיון נפשו ומורה זה על הריגת בכורי מצרים.
כי אלו שני פרשיות הכתובות זו אחר זו מורים על שהוא יתברך הציל בכור ישראל והרג בכורי מצרים.
וכל פרשה בחינה בפני עצמה:
בפרשה הראשונה לא נזכר רק (אלא)
הקדושה של בכור.
ואין זה מורה רק (אלא)
שהבכור הוא לחלקו יתברך,
במה שהציל אותם.
והפרשה השנייה על הריגת בכורי מצרים.
ובפרשה הזאת (הראשונה)
נזכר איסור אכילת חמץ ושיאכל מצה ושיזכרו יום צאתם,
ואין זה בפרשה השנייה,
כי עיקר הגאולה במה שישראל הם לה';
וזה נראה במה שהציל ישראל ועל זה בא קידוש הבכורות.
ואין עיקר הגאולה במה שהרג הבכורים של מצרים,
לכך בפרשה זו (הראשונה)
ציווה שיזכור היציאה ואכילת מצה ואיסור אכילת חמץ,
שזה הכל תלה ביציאה ולא בפרשה שניה כלל.
לשאלה ב/1 יש לעיין גם בדברי מקרא ביכורים, כי מטרתה החינוכית של אמירת הדברים ההם ומטרתו החינוכית של סיפור יציאת מצרים וקדושת הבכורות בחלקה אחת היא. (עד כמה שטעמי המצוות בכלל ניתנים להסברה.)
השאלות
ברש"י
(ו)
כולן
אינן
קלות. לשאלה
ו/1 , מעיר
ר' אליהו
מזרחי
(הרא"ם):
לי
הוא…: פירוש שעל ידי שהכיתי כל בכורי מצרים וניצולו בכורי ישראל, קניתים לעצמי שיהיו מקודשים לי,
אף אם לא יקדישום, כדכתיב:
"כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור …"….
וביתר
ברור
מבארו
בעל
באר יצחק:
ד"ה
לי: ר"ל שחזר ושנאו הכתוב לנתינת טעם על מצוות קדושת הבכור, וכאילו אמר "כי לי הוא",
ר"ל שלי הוא מכבר.
לשאלה ו /
2 עיין בדברי רש"י שמות כ,
ח ד"ה זכור… זכור פעול הוא כמו "אכול ושתו" (ישעיהו כב); "הלוך ובכה" (שמואל–ב ג, טז),
וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת (ביצה טז).
*)
עיין כי תשא לב, כז
רמב"ן שמות פרק לב פסוק כז:
וטעם והרגו איש את אחיו:
שלא תחמלו ולא תכסו על אח ורע וקרוב. וטעם "כה אמר ה'
אלהי ישראל", איננו ממצוות "זובח לאלהים יחרם"
(לעיל כב, יט),
כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין,
אבל היא מצווה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה,
כי כאשר ניחם ה' הנכבד על הרעה ציווה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף.
**)
כגון בפרשתנו:
רמב"ן
שמות י,
ב:
התעללתי
… והנה הודיע הקב"ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם "בא אל פרעה",
כי לא יאמר לו כלום,
ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה,
כי הכתוב קיצר בזה.
וכן קיצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה אל משה "התייצב לפני פרעה ואמרת אליו"
(לעיל ט, יג),
ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל,
כמו שפירשתי (שם יט), וסיבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה ….
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת בא
פרק י"ג ט'
א.
יג,
ט'.
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך…
ט"ז.
והיה
לאות
על
ידכה
ולטטפות
בין
עיניך…
מנחם
בן–סרוק
"המחברת",
ערך
"טף":
מתחלק לד' מחלקות:
האחד (אסתר ג') "טף ונשים" כמשמעו.
השני (יואל ד') "יטפו ההרים עסיס"…
השלישי (יחזקאל כ"א ב') "והטף אל דרום";
(מיכה ב' ו')
"אל תטיפו יטיפו";
(עמוס ז' ט"ז)
"ולא תטיף על בית ישחק";
(דברים ו' ח')
"והיו לטוטפות בין עיניך" – לשון מלל וניב שפתים.
ופתרון "והיו לטוטפות" כה הוא וכה ענינו: כאמור (תהילים ט"ז ח') "שויתי ה' לנגדי תמיד"; וכה הזהיר משה את ישראל באמרו: "והיו לטוטפות בין עיניך": "עמי!
שית אמרי נגד פניך וחוקותי מול עיניך,
ואל תשכח את הדברים אשר ראו עיניך,
לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
הוא אשר דבר שלמה בספר משלי (ג'
ג')
"קשרם על גרגרותיך,
כתבם על לוח לבך".
הרביעי:
(ישעיה ג' י"ט)
"הנטיפות והשרות והרעלות"
מיני עדי חלאים הם.
רשב"ם:
ד"ה
לאות על
ידך: לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד,
כאלו כתוב על ידך, כעין (שיר השירים ח')
"שימני כחותם על לבך".
ראב"ע
בפירוש
הקצר
(הוצאת
פלישער
וינא
תרפ"ו).
ט'
ד"ה
והיה לך:
לאות על ידך ולזכרון בין עיניך: יתכן על שני פירושים (=
אפשר לפרשו בשתי דרכים):
האחד על דרך (משלי ג' ג')
"קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך"
ויהיה טעם "לאות"
כמו לסימן.
ומהו שיהיה לאות ולזכרון? הוא "כי ביד חזקה"
שתשמור כן בלבך ולבנך. וכן הכתוב השני (י"ג ט"ז)
"והיה לך לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" והוא "כי בחזק יד הוציאנו ה'
ממצרים".
ומלת "טוטפות"
זרה במקרא, ויש אומרים מטעם "והטף אל דרדם".
והפירוש השני להיותו כמשמעו לעשות תפילין של יד ושל ראש. ובעבור שהעתיקו כן חז"ל,
בטל הפירוש הראשון,
כי אין עליו עדים כמו שיש לפירוש השני.
ראב"ע
בפירוש
הרגיל
(הנמצא
בחומשים)
ד"ה והיה לך:
יש חולקים על אבותינו הקדושים,
שאמרו כי "לאות"
ו"לזכרון"
על דרך (משלי א') "כי לוית חן הם לראשך".
גם "וקשרתם לאות על ידך" כמו (משלי ו') "קשרם על לוח לבך", גם "וכתבתם על מזוזות ביתך" כמו (משלי ג') "כתבם על לוח לבך". ומהו שיהיה לאות ולזכרון? שיהיה שגור בפיך,
כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים.
ואין זה דרך נכונה. כי שם בתחילת הספר כתוב "משלי שלמה" והנה כל מה שהכיר הוא דרך משל,
ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה.
רק הוא כמשמעו.
על כן לא נוציאו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת,
כמו (דברים י') "ומלתם את ערלת לבבכם", שנצטרך לתקנו לפי הדעת.
הרכסים
לבקעה
ט'
ד"ה
למען
תהיה
תורת ה'
בפיך:
תמיד כשתעשם לאות על ידך ובין עיניך,
זכרם תמיד, ותהיה על ידי כך תורת ה' בפיך לדיבור פה.
וסוף המקרא הזה מפר ומבטל דברי המפרש תחילתו בדרך חיצונית.
שד"ל:
ד"ה
והיה לך
לאות… והקראים אומרים שהוא משל ויפה טען עליהם הראב"ע בדורנו גם הכורם קיים דעת הקראים;
… ואין ספק שאם היה משל,
היה לו לומר "כאות על ידך ולזכרון בין עיניך", לא "לאות",
"לזכרון",
מאחר שהמצוות אינן משל ושיר,
(כמו נבואות ישעיה שאמר "הן על כפים חקותיך") אלא מליצה פשוטה,
והכורם התחכם להסיר מעליו קושית הלמ"דים הללו (לאות ולזכרון) ופרש שהאב יאמר לבנו: "החג ע"י שחיטת הפסח ואפיית המצוות יהיה לך לאות על ידך, שהם דברים נעשים בידים, ולזכרון בין עיניך,
שאתה רואה מצה ומרור מונחים לפניך". וזה עוות הכתוב,
כי הבן איננו עושה אלא האב. ואיך יאמר "על ידך"? וכן למטה (ט"ו)
"על כן אני זובח לה'
כל פטר רחם…
והיה לאות על ידכה". ועוד:
איך יאמר האב לבנו "הוציאך"
ולא "הוציאני"
או "הוציאנו"?
ובפרט אחר שאמר (פסוק ח') "בעבור זה עשה ה' לי".
מלבד כי האות הוא סימן קיים, לא מעשה הנעשה לשעתו, ואיך ימשך מן המעשים ההם הנעשים פעם אחת בשנה שתהיה תורת ה' בפינו – כלומר:
תמיד?
(כטעם:
"כי לא תשכח מפי זרעו")
ועוד:
מה יאמר על (דברים ו' ח')
"וקשרתם לאות על ידך"?
והקראים אמרו שהוא כמו (משלי ו' כ"ב)
"קשרם על לבך תמיד" (משלי ג' ג')
"קשרם על גרגרותיך",
"כתבת על לוח לבך"; (משלי ז' ג')
"קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך";
ולא הבינו כי כל זה דרך מליצת השיר, והעד "כתבם על לוח לבך" שאי אפשר לפרשו כמשמעו, ואם היה כתוב בתורה "וכתבתם על לוח לבך" היינו אומרים שהוא משל. אבל התורה אמרה שנקשור על היד ובין העיניים ונכתוב על מזוזת הבית, ומי יאמר לנו שכל זה משל? ומי יאמר לנו איזה מן המצוות כמשמעה ואיזו מהן משל?
1. מה הן שתי התפישות של פרשנינו דלעיל לפסוק זה?
2.**
במה שונה נמוק הראב"ע בפירושו הקצר נגד הפירוש המטפורי מנמוקו בפירוש הארוך?
היש אפשרות להסיק מסקנות משנוי זה על קדומו או אחורו של הפירוש הקצר?
3.
הראב"ע (וגם פרשנים אחרים)
נוהגים להסתמך על הפסוק דברים י' ט"ז.
מה עניין פסוק זה לשאלתנו?
4.**
מהי ההוכחה של בעל רכסים לבקעה נגד דרך החיצונים ולמי התכוון באמרו "המפרש בדרך חיצונים"?
5.*
מהי טענת שד"ל משמות י"ג ח' ומהי ראיתו מדברים ו' ט"ז?
יש פרשנים המסתמכים בפירושם אם פסוקנו כמשמעו על הציץ שעל מצחו של הכהן הגדול (שמות כ"ח ל"ו).
הסבר מהי ראיה משם להבנת פסוקנו?
ב.
יג,
ט'.
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך,
כי ביד חזקה הוציאך ה'…
רמב"ן:
שעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך,
כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים,
למען תהיה תורת ה' בפיך.
ופירושו שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצוותיו ותורותיו, כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים.
הרב
א.י.
קוק
בפירושו
לסדור
התפילות
"עולת
ראיה":
החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחקק על כח המפעל – על יסוד פעולת החיים, ועל כח הרעיון – יסוד המחשבה וההרגעה.
שני אלה יחדו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלוקי, ותורת ה' תהיה בפיו טבעית,
בהגיוני לבנו. כל ההכנה הזאת דרושה היא,
מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות; ומאחר שיסודם הגם כ"כ חזק הוא בכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החילוני שבאדם,
כדי שיחול בקרבו אותו האור של הטבע הקדוש שבו (= שגנוז בנפש האדם)
– צריכה הייתה יד חזקה להגלות,
על כן צריכים אנחנו למעשים קדושים הללו של הנחת תפילין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה,
של התהפכות כח החיים החלוניים הגסים לכח החיים אציליים נהדרים בקדושה.
– על כן רק ע"י שיהיו "לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך",
רק אחרי כל התעצומה הזאת תהיה תורת ה' בפיך",
ולא מבלעדיה. כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החלוני הגס של האנושיות,
שנתבלט אז במצרים,
היה צרך "ביד חזקה", להוציאך משם בדבר ה', כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה,
של נצחון הקדש על החלוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה, שעוזה וגבורתה יגלו ע"י המצוה הזאת…
… שהיא מקיפה בכפילות כחה את המפעל עם ההשקפה, את היד והעין (= עין השכל). ורק בכח אדיר ומכופל זה אפשר להמשיך את מה שנעשה מני אז "ביד חזקה".
1. מה מובנם של המלים "שעורו"
ו"פירושו"
בדברי הרמב"ן?
2.*
האם מסכימים הרמב"ן והרב קוק בפירוש המלה "כי"
בפסוקנו?
3.
באמור הרב קוק (שורה שניה) "שני אלה" – לאלו שנים יכון?
4.
כיצד מבאר הרב קוק את הקשר בין שתי "היד"
הבאות בתחילת ובסוף פסוקנו?
5. מהי משמעותם של עשר המכות לפי דברי הרב קוק?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
פרשת בא
י"ג ט'
המחלוקת במשמעות פסוקנו מענינת מהרבה פנים. רואים אנו – כפי שאפשר לראות בפסוקים לא מעטים שגדולי הפרשנים היו מעיזים לפרש פסוקי התורה נגד תפישת חז"ל.
במקומות שאין נוגעים להלכה לא היו מהססים בזה כלל.
והיו לפעמים מדגישים (ביחוד בין האחרונים)
שמפרשים נגד דעת חז"ל "מאחר שאין כל נפקא מינא לדינא". אבל מצאנו לפרשני ימי הבינים – בייחוד לפרשני אשכנז שמפרשים אף בפסוקים הנוגעים להלכה נגד פירושי חז"ל,
כלומר:
נגד ההלכה. כן עשו רש"י,
רשב"ם,
בכור שור, ומחכמי ספרד לפעמים הרמב"ן,
ולעתים קרובות יותר הראב"ע.
אך מצינו אצלו – שלא כפי שראינו אצל חכמי אשכנז, שהוא מתחבט בדבר זה הרבה.
ובהקדמתו
לפירוש
התורה
כתב "בדרך
החמשית"
ובעבור הדרש דרך הפשט אינה סרה, /
כי שבעים פנים לתורה /
רק בתורות ובמשפטים ובחוקים /
אם מצאנו שני טעמים לפסוקים /
והטעם האחד כדברי המעתיקים /
שהיו כולם צדיקים /
נשען על אמתם לבי ספק בידים חזקים /
וחלילה חלילה להתערב עם צדוקים /
האומרים כי העתקתם (מסורת חז"ל)
מכחשת הפסוקים /
רק קדמונינו היו אמת, וכל דבריהם אמת
וה'
אלוקים אמת /
ינחה את עבדו בדרך אמת.
וכך אמר בפירושו הקצר למשפטים כ"א כ"ו:
ד"ה את
עין
עבדו
והמכחישים אמרו… ואם יעלו שני הפירושים בכף מאזנים ויהיו שוים מכריע הקבלה (=
מסרת חז"ל)
את האמת.
ושרש
דבריו
אלה בעל
צפנת
פענח
(הוא
ר' יוסף
טוב עלם
הספרדי, פרשנו
הראשון
של
הראב"ע):
אם מצאנו לו שני פירושים,
שהאחד קבלה והשני משקול הדעת כמו בשמות י"ג ט' בענין תפילין, במדבר ט"ו ל"ז בענין ציצית,
נסמוך על פירוש הקבלה ולא על פירוש שקול הדעת.
ואלו אצל פרשני אשכנז – כאמור – אין התלבטויות כאלה וכמו שראינו בגליוננו בדברי הרשב"ם,
וכן בדברי רש"י ובכור שור בכמה מקומות*
מובא הפירוש לפשוטו בלי התלבטות והצטדקות. ונראה שזהירות זו שנהג בה הראב"ע באה לו מתוך מלאכתו עם הקראים,
אשר לא נזקקו לה חכמי אשכנז. ומתוך וכוחיו אתם נאלץ היה יותר לשמור על מדרשי חז"ל,
גם אם הם נגד פשוטו של מקרא.
לעניננו בולט ההבדל בין פירושו הקצר, שבו הוא מציע ללומד לבחור בין שתי אפשרויות הפירוש ורק בסוף דבריו מכריע לדעת חז"ל.
ובין הפירוש הארוך:
בו הוא מתנגד בחריפות לפירוש המטפורי, ואינו מביאו אלא על דעתם של אלה החולקים "על אבותינו הקדושים"
– היינו מביאו בשם הקראים. ואמנם בספר "אשכול הכפר" ליהודה הדסי – בן זמנו של הראב"ע – שהוא מעין סכום שיטתי של כל דרכי הפרשנות הקראית מצאנו לעניננו זה בשער קע"ח אסף של פסוקים שיש להבינם בדרך מטפורית:
"וכן שאמר "וכתבתם על מזוזות"
"וקשרתם לאות על ידך" כל אלה דרך מעבר (=
בהשאלה)
כי הנה כתוב "כתבם על לוח לבך" "קשרם על לבך תיד", לדרך מעבר, לא אמת **.
בכלל מתנגד הראב"ע לפרש פסוקי הלכה על דרך ההשאלה והקדיש להתנגדות זו סעיף אחד בהקדמתו לפירושו. הוא מסכים לפירוש מספורי או לאליגוריזציה של פסוקים רק במקומות "שאין הדעת סובלת"
לפרשו כמשמעו, ואלה דבריו בהקדמתו לפירושו הקצר,
זה שאינו מודפס בחומשים:
הדרך האחת היא דרך חכמי הערלים (הנוצרים)
האומרים כי כל התורה חידות ומשלים /
(ככה כל הדברים)
שהם בפ' בראשית נאמרים /
גם ככה כל המצוות והחוקים הישרים /
כל אחד בפי מחשבתו זה יוסיף וזה יגרע /
פעם להיטיב ופעם להרע… והאמת לפרש כל מצווה ודבר ומלה כאשר הם כתובים / אם המה אל הדעת קרובים / גם נכון הוא להיות לדברים סודות /
והם בעצמם אמת גם חידות / (הוראתם גם כמשמעם וגם יש להם מובן נרמז, יש אפוא לדעתו פסוקים דו–משמעיים אשר יש להבינם גם כמשמעו וגם כמשל).
ואם מצאנו כתוב שאין הדעת סובלת, / נוסיף או נתקן (כונתו:
נבאר ונפרש) כפי היכולת, / על דרך משפט הלשון /
אשר חיזק אדם הראשון; / גם במצווה נעשה כן, / אם הדבר כמשמעו לדעת לא יתכן, / כמו "ומלתם את ערלת לבבכם" / כי על המצוות נאמר (ויקרא י"ח ה') "אשר יעשה אותם אדם וחי בהם", / וכי הוא צונו,
שנרצחנו כאכזרי?
שאלה ב עוסקת במשמעות התפילין,
בטעם המצוה ובמשמעותה.
יש לעיין – לפני בוא הלומד לדברי הרב קוק – בדברי הרמב"ם הלכות תפילין ומזוזה פרק ד' הלכה כ"ה ופרק ו'
הלכה י"ג.
שם מוסברת משמעות המצוה כשמירת האדם מפני החטא. אך אין הוא עומד על הקשר שבין מצווה זו ליציאת מצרים.
וקשר זה מבואר בדברי הרב קוק. אין דבריו – כדרכו – קלים להבנה;
יש להסביר ללומדים שכאן נתפשת יציאת מצרים לא כמאורע חד פעמי אלא כתפקיד המוטל על כל אדם מישראל יום יום שיתאזר עוד להמשיך במבצע זה של יציאה והוצאה מ"עבדות"
של חול לחרות של קדושה – ויעשה הדבר ב"יד חזקה" ולזה תסייע לו מצוות תפילין.
* עיין אסף קטן של מקומות שפרשוהו קדמונינו נגד ההלכה ב"תורת שלמה" משפטים,
כרך י"ז מלואים כ"ב סעיף י'
עמ'
רצ""ח – ש"א.
**
ועיין לפירושים פולמוסיים של ראב"ע נגד פירושי הקראים ד.
ויס:
הראב"ע והקראים בהלכה,
"מלילה"
כרך א' מנצ'סטר תש"ד עמ' 35-53.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
פרשת בא
פרק י"ג א'-ט"ז
א.
שאלה כללית
השוה בין דברי הרמב"ן לדברי המהר"ל:
רמב"ן
י"ג
י"א
ד"ה
והיה כי
יביאך
ה' אל
ארץ
הכנעני: … ועל דרך הפשט (פסוק ב') "קדש לי כל בכור" – כל הנמצאים בישראל היום, כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים ציווה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה'
לכל אשר יצוה בהם, ולא ציווה להם עתה פדיון עד שהחליפם בלוויים וצוה בפדיון העודפים (במדבר ג' ט"ו),
אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר, וצוה כי כאשר יבואו לארץ תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור, וצוה בפדיונם לדורות.
מהר"ל
מפראג: גבורות
ה' פרק
ל"א:
"והזכיר
"קדש
לי כל
בכור פטר
רחם" ולא זכר המכה (= מכת בכורות) ובפרשה שאחריה, היא פרשת "והיה כי יביאך…"
(י"א–ט"ז)
אמר "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה'
כל בכור… על כן אני זובח…" כי נראה כי אלו שתי הפרשיות, פרשת "קדש"
ופרשת "והיה כי יביאך"
– פרשת "קדש"
על הבכורים שהיו במעלה יתירה ויהיה להם מעלת קדושה,
והשניה לפדות בכורי אדם ולזבוח בכורי בהמה טהורה ולערוף בכור בהמה טמאה, ולפיכך פרשה שניה לא כתוב בה לשון קדושה, רק לשון "והעברת כל פטר רחם לה'",
ולשון "העברה"
– כלומר הבדלה והפרשה,
שבסוף תפדה אותם כדמסיים קרא.
נמצא כי הקדוש מורה על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים.
לכך ציווה בפרשה שניה לפדות בכור אדם ולזבוח בכורי בהמה, כי הזביחה מורה על הריגה והפדיון הוא גם כן פדיון נפשו ומורה זה על הריגת בכורי מצרים.
כי אלו שתי פרשיות הכתובות זו אחר זו מורים על שהוא יתברך הציל בכורי ישראל והרג בכורי מצרים.
וכל פרשה בחינה בפני עצמה:
בפרשה ראשונה לא נזכר רק (= אלא)
הקדושה של הבכור.
ואין זה מורה רק (=
אלא)
שהבכור הוא לחלקו יתברך, במה שהציל אותם.
והפרשה השניה על הריגת בכורי מצרים.
ובפרשה הראשונה נזכר אסור אכילת חמץ ושיאכל מצה ושיזכרו יום צאתם,
ואין זה בפרשה השני, כי עיקר הגאולה במה שישראל הם לה';
וזה נראה במה שהציל ישראל ועל זה בא קדוש הבכורות. ואין עיקר הגאולה במה שהרג הבכורים של מצרים, לכך בפרשה זו (הראשונה)
ציווה שיזכור היציאה ואכילת מה ואיסור אכילת חמץ, שזה הכל תלה ביציאה ולא בפרשה השניה כלל.
1. מה היא השאלה על פרקנו (י"ג א'-ט"ז)
המתורצת על ידי דברי כל אחד מהם?
2. מה ההבדל בין שתי תשובותיהם?
3. למה באה מצוות פדיון העודפים רק בפרשת במדבר ולא כאן?
ב.
יג,
ב'.
קדש
לי
כל
בכור
פטר
רחם
בבני
ישראל
באדם
ובבהמה
לי
הוא
דפר
החינוך
מצווה
ט' (פרשת
בוא):
לקדש הבכורות, כלומר:
שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה,
כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה בין באדם בין בבהמה – בזכרים – קדש לה', שנאמר (י"ג ב') "קדש לי כל בכור…" ודוקא בהמה, היינו שור וכבש ועז, אבל לא היה,
ומכל בהמה טמאה חמור לבד במצוה זו.
וענין המצוה בבהמה טהורה כן,
שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר:
"הרי זה קדש".
וחייבים לתת אותו בכור לכהנים ויקריבו חלבו ודמו על המזבח… ובכור אדם ופטר חמור נפרש ענייינם במצוות הפדיה שבכל אחד בע"ה,
והם בסדר זה (= פדיון החמור) ובסדר קרח (=
פדיון בכור אדם).
משורשי מצווה זו,
שרצה ה' לזכותינו לעשות מצווה בראשית פריו,
למען דעת כי הכל שלו,
ואין לו לאדם דבר בעולם,
רק מה שיחלק לו השם בחסדיו; ויבין זה בראותו,
כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו לקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו.
ועוד:
לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם בבכורי מצרים שהרגם והצילנו מידם.
1.
הסבר,
למה לא יפרש מצוות פדיון הבכור באדם בפרשתנו אלא יפרשה בפרשת קרח?
2.**
מה הביאו לחשוב שעיקר טעמה של מצווה זו היא כפי מה שכתב, ולא – כפי דעת רוב הפרשנים "לזכור הנס הגדול"
וכו',
שהביאו רק כטעם נוסף?
ג.
יג,
ב'.
קדש
לי
כל
בכור
פטר
רחם
בבני
ישראל
באדם
ובבהמה
לי
הוא
רש"י:
ד"ה
לי הוא:
לעצמי קניתיו על ידי שהכיתי בכורי מצרים.
** מה קשה לו?
ד.
יג,
ח'.
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים
רש"י:
בעבור שאקיים מצוותיו,
כגון פסח מצה ומרור הללו.
ראב"ע:
אמר ר' מורינוס,
פירוש "בעבור זה" היה ראוי להיותו הפוך: זה בעבור שעשה ה' לי.
והביא רבים כמוהו לדעתו. ולפי דעתי אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלוקים חיים? וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצוות בעבור זה.
רק (= אלא)
פירוש "בעבור זה" בעבור זאת העבודה,
שהיא אכילת מצה ולא יאכל חמץ, שהוא תחילת המצוות שציוה לנו ה', עשה לנו ה'
אותות עד שהוציאנו ממצרים.
והטעם:
לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו (= אלא לעבדו), ככתוב (שמות ג' י"ב):
"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".
1. למי מוסבת מלת "זה"
לדעת שלשת הפרשנים הנ"ל?
2. האם מסכים ר'
מורינוס או ראב"ע עם פירושו של רש"י?
3.*
לשם מה הוסיף רש"י בפירושו מלת "כגון"
ולא אמר בעבור שאקיים מצוות פסח מצה ומרור?
4.**
לשם מה הוסיף ראב"ע את המלים "שהיא תחילת המצוות שצוה לנו ה'"?
5. מהו ההבדל העקרוני שבין ראב"ע ור' מורינס בתפישתם את תפקיד המצוות בכלל?
6.* מי משניהם יכול להסתמך על הפסוק מירמיהו ל"ג כ"ב?
ה.
יג,
י"ב.
והעברת כל פטר רחם לה'
וכל פטר
שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'.
י"ג.
וכל
פטר
חמור
תפדה
בשה
–
ואם
לא
תפדה
וערפתו
וכל
בכור
אדם
בבניך
תפדה.
שד"ל:
ד"ה וכל פטר:
כאן פורט מה שאמר תחילה דרך כלל "והעברתי כל פטר רחם לה'",
כלומר:
כל פטר שגר בהמה הזכרים תעביר לה'
וכל פטר חמור צפדה בשה וכל בכור אדם תפדה.
1. האם מסכים שד"ל עם אחת משתי הדעות שהובאו בשאלה א'?
2.*
היכן מצינו בתורה סדר כתובים מעין זה שעל פיו מפרש שד"ל את היחס בין שתי הפרשיות (א'-ז';
י"א–י"ז)?
ו.
יג,
ט"ו.
על כן אני זובח לה'
כל פטר רחם הזכרים
ר'
יוסף
אבן כספי:
כאן הודעתיך הוראת מלת "כל"
בעברי,
ומבואר כי לא יזבח לה'
רק פטר בהמה טהורה.
1. מה הקושי שרצה ליישב?
2. מהו פירוש המלה "כל"
בעברי – לפי פירוש זה?
3.
היכן מצינו בספר שמות (בשלוש הפרשות הראשונות)
"כל"
בהוראה זו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
פרשת בא
פרק י"ג
משתי הפרשיות שבסוף פרשת בא (א'-ז';
י"א–ט"ז)
נראה שהשניה חוזרת על הראשונה ונתקשו רבים מפרשנינו בכפילות זו.
קאסוטו
בפירושו
לשמות
מנסה
ליישב
כפילות
זו בפשטות
באמרו:
י"ג
א' בדברי
ה' אל
משה – נמסר הצווי על הקדשת הבכורות בקוים כלליים. הפרטים יבואו בדברי משה אל העם (י"ב ואילך) ובלי ספק כונת הכתוב היא שכלם ניתנו למשה מפי הגבורה, אלא שכאן אין כתובים, כדי שלא לחזור עליהם פעמיים.
הדרך שבה הולך קאסוטו כאן היא שיטת הרמב"ן בדרך כלל,
כי לא ירצה הכתוב להאריך גם בדברי ה' אל משה וגם בדברי משה אל ה'
ויקצר באחד.
והרמב"ן
מעיר על
כך במקומות
רבים
כגון
בפרשתנו:
י"א א' ד"ה ויאמר ה'
אל משה עוד נגע אחד אביא:
… והנה גם בזה קיצור בספורים,
כי ה' אמר לו: "עוד נגע אחד אביא על פרעה" והודיעו בנגע ההוא,
ואמר לו "בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים…" וכל עניין הפרשה ההיא; אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר ה' למשה,
כי די במה שספר משה לפרעה (י"א ד') "כה אמר ה'
כחצות הלילה אני יוצא" כמו שפרשתי בארבה *). ובאו עניין הזה פרשיות רבות התורה **).
ובסדר הזה (=
בא)
פרשת "קדש לי כל בכור" תקצר בדבור הקב"ה למשה, ותאריך במאמר משה אל העם:
"זכור את היום הזה" וגמר הפרשה כולה,
והם דברי ה'
אל משה, שאמרם לישראל בו בלשון שנצטוה…
ואולם במקומנו נותן הרמב"ן תשובה אחרת לכפילות הפרשיות,
תשובה המתחשבת בשוני שבין שתי הפרשיות. לדברי המהר"ל מפראג ראוי להשוות את דברי בעל "משך חכמה" (ר'
מאיר שמחה מדוינסק)
אף הם לפרשתנו,
פרשת בא.
ר'
מאיר
שמחה
מדוינסק: משך
חכמה ד"ה
שבעת
ימים
מצוות
תאכלו:
הנה בפסח מצרים לא היה חמוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו… ולדעתי הוא דאמר להם עתה דבר שלדורות הוא, להורות שלמות מצוותיו,
כי כל העמים בדתותיהם הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויביהם,לא כן ישראל,
המה לא שמחו במפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה. וכמו שאמר (משלי כ"ד)
"בנפול אויבך אל תשמח… פן יראה ה'
ורע בעיניו…", והלא הרע בעיני ה' צריך לשנאותו. ולכך לא נזכר בפסח "חג המצוות כי בו עשה ה' שפטים במצרים" רק "כי הוציא ה'
את בני ישראל ממצרים", אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל.
ולכך על נס חנוכה אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית וחינוך בית ה'
וטהורו והשגחת אלוקים על עמו בזמן שלא היה נביא בישראל, ולכן נעשה ההדלקה על עניין בלתי מפורסם,
ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים ושרי הצבא היו הכהנים הגדולים החשמונאים והיה חוששת ההשגחה,
שמא יאמרו כחם ועוצם ידם ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל אשר אינו ידוע רק לכהנים,
למען ידעו כי יד אלוקים עשתה זאת,
והם מושגחים דרך נסי למעלה מן הטבע.
וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום הרגו בשונאיהם, כי זה אינה שמחה לפני ישראל, רק היו"ט הוא ביום אשר נחו מאויביהם. וכמו מי שהיו צריכים למנוחה והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים,
היתכן לשמוח ביום שנצחו את הנחשים? כי השמחה רק על המנוחה.
ולכן (אסתר ט' כ'-כ"ב)
"ויכתב מרדכי את הדברים האלה…
להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמישה עשר… כימים אשר נתן בהם היהודים מאויביהם", שאין השמחה אלא על המנוחה,
לא על יום ההרג בשונאיהם.
והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח,
ואם היה אומר הקב"ה אז, שיעשו השביעי מקרא קדש, היה מדמה האדם שה' ציווה לעשות חג לשמוח במפלתן של רשעים…
ואין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים.
לכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שצוה אותו (=
את היום השביעי)
טרם שנטבעו בים.
שאלה ג ברש"י קשה. לכאורה קשה הפסוק מבחינה תחבירית,
כי נראה כאילו המלה "הוא"
בסוף הפסק אינה אלא אוגד (על משקל ג'
ה'
"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", רש"י ד"ה אדמת קדש הוא: המקום),
ואם כך הוא – הן יחסר הנושא,
שהרי "כל בכור" שבתחילת המשפט הוא מושא ולא נושא. על כרחנו נפרש את הפסוק כפי שפירשו קאסוטו (והוא גם מתאים לטעמים שהאתנח בא מתחת ל"ובבהמה"):
"קדש לי כל בכור" כלומר:
"פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה"
שבעליה הוא ישראל;
כל בכור מאלה "לי הוא".
אלא שאין זה הקושי שעומד עליו רש"י.
ואלה דברי שנים ממפרשי רש"י:
ר'
אליהו
מזרחי:
פירוש,
שעל ידי שהכיתי כל בכורי מצרים וניצולו בכורי ישראל קניתים לעצמי שיהיו מקודשים לי, אף אם לא יקדישום, כדכתיב (במדבר ג') "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור…" וכך שנו במכילתא:
יכול אם הקדישו מקודש, ואם לאו אינו מקודש? ת"ל:
"לי הוא" – מכל מקום… ולפי שאין הבכורים ניכרים רק הבכורים מן האם, לפיכך לא היה הצווי הזה רק על בכורי פטר רחם, אע"פ שכלם קנויים לו על פי שורת הדין. ויחסר מלת "כי",
כאילו אמר "כי לי הוא".
ודיוק
חשוב
בלשונו
של רש"י
מדייק
ר' חיים
הירשינזאהן
בפירושו
לרש"י:
נמוקי
רש"י
***) חידושי
הרח"ה:
לעצמי קניתים ע"י שהכיתי בכורי מצרים: ר"ל ופסחתי על בתי בני ישראל, כי לא שכר ההכאה לקח אותם (=
את הבכורות) אלא שכר ההצלה של בכורי ישראל, רק כתב "על ידי ישראל",
ר"ל שהיה זה סיבה כי בכורי ישראל יהיו קדושים לי ולא יבוא המשחית אל בתיהם.
שאלה ד היא שאלה קשה.
ההבדל בין תפישת ר' יונה אבן ג'נאח ובין הראב"ע הוא גם בתפישתם התחבירית את פסוקנו וגם כתוצאה מכך בכל עמדתם לגבי מצוות ה',
אם הן אמצעי להישיר ולהיטיב את חיינו,
או אם הן התכלית אשר למענה אנו חיים. פסוק זה בתפישתיו השונות נידון בפרוטרוט בספרי "עיונים חדשים בספר שמות" ****) עמ'
152-155.
*)
עיין כי תשא ל"ב כ"ז.
**)
כגון בפרשתנו י'
ב'
ד"ה התעללתי…:
והנה הודיע הקב"ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותו לפרעה, כי מה טעם "בא אל פרעה",
כי לא יאמר לו כלום.
ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה,
כי הכתוב קצר בזה. וכן קצר למעלה במכת הברד שספר דברי הקב"ה אל משה ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כאשר פרשתי, וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם. ופעם יקצר בזה ופעם בזה.
***)
יצ"ל ברומניה, סעאיני,
שנת תר"ץ.
****)
הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים, מהדורה שניה תש"ל.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
בשלח
י'ג י'ז – כ'ב
א.
שאלה כללית לתכונותיו של דור יוצאי מצרים.
ראב"ע פרק י'ד ד'ה התיצבו וראו:
."..יש לתמוה, איך יראו מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם?
ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?
והתשובה,
כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה, עי עמלק בא בעם מזעם ולול תפילת משה היה כובש את ישראל. וה'
לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות.
סבב שמתו כל העם היוצאים ממצרים הזכרים,
כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור במדבר שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת שמות."
וכן
בפרק ב'
בדברו
על הולדת
משה
והתחנכו
בבית
פרעה
אומר
ראב"ע:
(ראב"ע
ב' ג'
ד"ה…והמחשבות ה' עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולו לבדו נתכנו עלילות;
אולי סבב ה'
זה,
שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלמוד והרגילות. ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים.
הלא תראה שהרג המצרי בעבור שעשה חמס והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שעשו חמש להשקות צאנם מהמים שדלו )
עבר על כל פרשת בשלח וסמן את הפסוקים שמהם יש להביא ראיות לדברי הראב"ע ולהוכיח את נכונות הערכתו של דור המדבר!
ב.
** יג,
יז
ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא…
רש"י:
ד"ה
כי קרוב
הוא: ונח לשוב באותו דרך למצרים.
רשב"ם:
ד"ה
כי קרוב
הוא: ולא רצה הקב"ה להנחותם דרך ארץ פלשתים,
כי קרוב הוא,
דרך ישר להכנס מיד בארץ כנען וכשיבואו לטורח מלחמות ארץ כנען יתנו ראש וישובו למצרים,
כמו שעשו כמה פעמים….לפיכך ויסב את העם דרך המדבר ארץ רחוקה.
רמב"ם מורה נבוכים ג' פרק כ"ד:
הוא יתעלה הקדים להרגילכם הטורח במדבר להרבות טובתכם כשתכנסו לארץ וזה אמת, כי היציאה מן הטורח אל המנוחה יותר ערבה מן ההתמדה על המנוחה, וידוע שלולא טורחם ועמלם במדבר לא היו יכולים לכבוש הארץ ולא להלחם ביושביה.
הנה אמרה התורה זה: "כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלוקים דרך המדבר ים סוף, וחמושים עלו…", כי המנוחה תסיר הגבורה וצוק הפרנסה והעמל יתנו הגבורה,
והוא הטובה אשר באה בענין הזה באחריתם.
מורה נבוכים ג'
פרק ל'ב:
… שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום… שיהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה,
כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה והפכם יולידו רך הלבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגלו בשפלות ובעבדות…
**במה שונה הרמב"ם משני המפרשים הקודמים בפרשו את תכלית ההובלה בדרך רחוקה?
ג.
** יג,
יח
וחמושים עלו בני ישראל.
על המשך המקראות מקשה אברבנל באמרו "וחמושים עלו בני ישראל"…
כי הנה הדברים האלה אינם נכתבים במקום הראוי להם והיה ראוי לכתבם בפרשת "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה"(יב'
לז')
ושם היה לו לספר שעלה אותו ההמון הרב חמושים….
ענה על שאלתו!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
בשלח
י"ג י"ז–כ"ב
א.
שאלות כלליות
1.
י"ז.
ויהי
בשלח
פרעה
את
העם:
אברבנאל מקשה:
למה אמר "ויהי בשלח פרעה את העם"
והיה ראוי שיאמר:
"בצאת ישראל ממצרים ולא נחם אלוקים…" ומה לו עתה להודיע ששלחם פרעה, כי זה כבר נאמר למעלה,
שיצאו ברשותו וגורשו ממצרים.
ענה לקושיתו!
2.
י"ח.
וחמושים
עלו
בני
ישראל
ממצרים.
אברבנאל מקשה:
הנה הדברים האלה אינם נכתבים במקום הראוי להם, והיה ראוי לכותבם בפרשה (י"ב ל"ז)
"ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלפי רגלי הגברים לבד מטף" ושם היה לו לספר, שעלו אותו ההמון הרב חמושים,
לא עתה בתוך ספור נסי הים!?
ענה לקושיתו.
(את המלה "חמושים"
מסביר אברבנאל:
מזויינים בכל כלי זין או שהיו באים בסדר טוב ביד ראשי חמושים מנהיגי הצבא בעם,
שהוא ממה שיאות לטוב התיקון בכל צבא,
וכמו שצוה משה רבנו ע"ה (במד'
ל"ג)
"ואתם תעברו חמושים",
כי הנה עם היותם בוטחים בה' היו מזויינים, על דרך (משלי כ"א ל"א)
"סוס מוכן ליום מלחמה ולה'
הישועה".
ב.
יג,
יז
ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא.
רש"י:
ד"ה
כי קרוב
הוא: ונח לשוב באותה הדרך למצרים.
ומדרש אגדה יש הרבה.
1. מה קשה לו?
2.
השוה לדברי רש"י את המדרשים הבאים:
מכילתא:
קרוב
הוא –
הדבר שאמר הקב"ה למשה🙁ג'
י"ב)
"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
תנחומא:
קרוב
הוא –
שירשו הכנענים את הארץ, דכתיב (בראשית ט"ו)
"ודור רביעי ישובו הנה" ועדיין לא היה להם דור רביעי.
פסיקתא דרב כהנא פ"י:
קרוב
החסד שעשו הכנענים עם אבינו יעקב,
הה"ד (בר'
נ')
"וירא יושב הארץ הכנעני את הארץ…"
א.
הסבר את רעיונו של כל אחד מן המדרשים האלה.
ב.
הסבר למה לא יכול היה רש"י להביא אף אחד מהם!
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
מה ראה רש"י לפרש מלה זו, מה קשה בה? |
1) * יז |
|
(א) ענה! (ב) ישב קושיתו! |
2) ** בראותם |
|
** מפרשי נסה למצוא תשובה! |
3) ** יז |
|
מה ראה רש"י להפך את הפעל בוי"ו המהפך לפעל בעבר פשוט? |
4) יח |
ד.
יג,
יז
ויהי בשלח פרעה את העם
1. ראב"ע:
ד"ה
ויהי
בשלח: וי"ו "ולא נחם" כפ"א רפת בשלון ישמעאל.
וידוע כי ממצרים עד ירושלם פלשתים אינו מרחק רב והוא כמו מהלך עשרה ימים בדרך הישרה, ולולי זה איך היו באים השבטים בחמוריהם עד מצרים,
אם היה הדרך רחוק מאוד?
מה היה מספיק שיאכלו הם וחמוריהם ובעלותם מביאים שבר לבתיהם?
** במה שונה ראב"ע מרש"י בתפישתו התחבירית את פסוקינו?
2. ראב"ע:
ד"ה
כי קרוב
הוא: אמר ר' משה (=ר'
משה הכהן גיקטיליא):
אף על פי שהוא קרוב.
וכמוהו לפי דעתו (שמות ל"ד ט') "כי עם קשה עורף הוא"
(תהלים מ"א ה') "רפאה נפשי כי חטאתי לך";
(יהושע יז יח)
"כי רכב ברזל לו".
ולפי דעתי אין צורך, כי טעמו: למה לא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים?
בעבור שהוא קרוב,
והנה נחם דרך רחוק שלא יראו מלחמה,
ויאמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה". וטעם "כי קרוב הוא",
שידוע כי בין ארץ מצרים על הדרך הישרה ובין ארץ כנען עשרה ימים,
והנה לא ראו מלחמה, והיו עבדים תחת יד אחרים;
והנה כאשר יצא פרעה אחריהם,
אין בהם מרים יד. גם עמלק יצאו על ישראל במתי מעט ויזנב אחריו והיה נחלש מפניו, לולי משה בחירו.
וידענו כי ה'
יודע עתידות בלי ספק וידע שינחמו אם יוליכם דרך ארץ פלשתים ואמר "פן ינחם העם":
– כי דברה התורה כלשון בני אדם שיבינו הלומדים;
1. מה בין ר'
משה וראב"ע?
2. איך יש לפרש את שמות ל"ד ט' אם לא נקבל את פירוש ר' משה?
3. איך יש לפרש את יהושע י"ז י"ח אם לא נקבל את פירוש ר'
משה?
4. מה רצה ראב"ע להוכיח באמרו "והנה לא ראו מלחמה"?
ה.
יג,
כ"א
וה'
הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה.
ראב"ע:
ד"ה
וה' הולך
לפניהם
יומם –
ידענו כי ה'
"שוכן עד וקדוש שמו" (ישע'
נ"ז ט"ו)
"וישב קדם סלה"
(תהלים נ"ה כ') והכתוב ידבר כלשון בני אדם,
בעבור כי כוח ה' הולך עם ישראל כדרך (ישעיה ס"ג י"ב)
"מוליך לימין משה זרוע תפארתו".
ר'
יוסף
אבן כספי:
ד"ה וה' הולך לפניהם.
אין השם גשם שילך לפניהם כאחד השרים,
אבל איך שיהיה הנה יצדק אמרו, שהשם הולך לפניהם,
כי
הוא הפועל
הרחוק
לכל
הפועלים.
1. מהו הקשי בפסוקנו?
2.*
היש הבדל בין פרוש הראב"ע לבין פרוש אבן כספי אם לא?
3.*
הסבר את המלים המודגשות.