גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת תצוה
פרק כ"ח מ– מג כ"ט
א.
כח,
מ"א
ומלאת את ידם
רש"י:
ומלאת
את ידם
– כל מלוי ידים לשון חנוך הוא כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא ובלשון לע"ז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גוואנט"ו (האנדשוה)
ועל ידו הוא מחזיקו בדבר וקורין לאותו מסירה ווירסטי"ר והוא מלוי ידים:
רמב"ן:
ומשחת
אותם
ומלאת
את ידם
– כל מלוי ידים לשון חנוך,
כשהוא נכנס להיות מוחזק בו מאותו היום והלאה לשון רש"י ולא הבינותי בדבריו איך יבא לשון מלוי ידים לחנוכת כל דבר ומה שאמר הרב כי בלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גונ"ט,
ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר והוא מלוי ידים, לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים, ויביא ראיה מן המנהג, ודע כי הענין ההוא יצא להם מן התורה שהוא אצלם קנין החליפין של בועז, וכך מתורגם להם שלף איש נעלו (רות ד ז),
ששולף הגנ"ט שלו, והם אומרים שהגואל נתן לבועז,
וזה מנהגם הוזכר בספרי חכמיהם והנה דברנו בדברי הבאי:
והנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות, כלשון כי מלאו ימי (בראשית כט כא),
ובמלאת הימים האלה (אסתר א ה),
עד יום מלאת (ויקרא ח לג),
בהשלימם,
וכן בכסף מלא (בראשית כג ט),
מחיר שלם והטעם,
כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלימה,
ראויה לכל העבודות והמלאכות וכן מלאו ידכם היום (להלן לב כט),
כי עתה ידיכם מלאה בכל עבודת השם,
כי איש בבנו ובאחיו עבדתם אותו או שירמוז להם כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת ה'
במשכן,
כמו שאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי (דברים י ח),
ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית ברצותי בבית אלהי יש לי סגלה זהב וכסף נתתי לבית אלהי,
ואמר להם ומי מתנדב למלאת ידו היום לה' (דהי"א כט ה),
כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלימה בכל הקרבנות ובכל העבודות,
כי אין עבודת ישראל להקב"ה שלימה אלא בבית המקדש וכן איל המלואים בפרשה הזאת (להלן כט כב)
שמלוי הכהנים בו,
כי חטאת והעולה לכפר, וזה למלאת ידו בהקרבה:
ומצאתי בתרגום הירושלמי שתרגם איל המלואים דאשלמותא (כ"ה בתרגום יונתן ויקרא ח כב), וכן תרגם בכולם לשון שלמות אבל אונקלוס רדף הענין ולא הקפיד בלשון, כמנהגו במקומות רבים ויש מפרשים (הרד"ק בספר השרשים שרש מלא)
ומלאת את ידם,
שימלא ידם מן הקרבנות, וכן החפץ ימלא את ידו (מ"א יג לג),
שיקריב מהן כרצונו מלא ידיו והנכון מה שפרשתי ופירוש החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות, שיביא מלואים לו בקרבן כאשר בדא מלבו לחנכו, ואחרי כן יהיה כהן לבמות,
כי בדומה לדרכי התורה יעשו:
1.
לדעת שניהם משתמשת התורה כאן בביטוי משאל,
ואולם מה ההבדל בין שניהם בפירוש ביטוי זה?
2.
מה הן טענות הרמב"ן נגד רש"י?
3.
כיצד אפשר להסיר מעל רש"י את תלונות הרמב"ן?
4.
במה שונה שד"ל בפירושו משניהם?
שד"ל
כט ט
ד"ה
ומלאת
יד אהרן:
נראה עיקר ההמליצה הזאת, כי הבא לכהן היה בא לפני האל בידים מלאות מנחה, בענין התנופה וכיוצא בזה ומי מתנדב למלאות ידו היום לה' " (ד"ה א כ"ט)
וכן כאן ושמם הכל על כפי אהרן.
וצריך עיון.
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1.
כ"ח
מ"א
והלבשת
אתם את
אהרן –
אותם האמורים באהרן חשן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט וציץ ומכנסים הכתובים למטה בכולם:מה קשה לו?
ואת
בניו אתו
– אותם הכתובים בהם:
מה קשה לו?
ומשחת
אותם –
את אהרן ואת בניו בשמן המשחה:
למה הוצרך לאמרו?
2.
כ"ח
מ"ג
והיו
על אהרן
– כל הבגדים האלה על אהרן הראויין לו:
מה קשה לו?
3.
כ"ט
כ"ה
לריח
ניחוח –
לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:
לה'
– לשמו של מקום:
מה קשה לו?
4.
כ"ט
ל'
שבעת
ימים –
סט רצופין:
מה הנימוק הלשוני לדבריו?
ועיין:
שמות י' כ"ב
שלשת
ימים –
שלוש של ימים טרציינ"א בלע"ז (דרייאהייט)
וכן שבעת ימים בכל מקום שטיינ"א של ימים:
שם
כט, ל
ילבשם
הכהן –
אשר יקום מבניו תחתיו לכהונה גדולה כשימנוהו להיות כהן גדול:
מה ראה רש"י להוסיף את המלים "אשר יקום" ולהפך את סדר המלים שבפסוק (במקום "תחתיו מבניו" "מבניו תחתיו")?
שם
כט, ל
הכהן
תחתיו
מבניו –
מכאן ראיה כל לשון כהן לשון פועל עובד ממש לפיכך ניגון תביר נמשך לפניו:
כתב
ר' וולף
הידנהיים
(הבנת
המקרא)
שמה שכתוב ברש"י כאן, איננו מפרוש הרב,
כי אם תוספת איזה תלמיד.
(ובהרבה נוסחאות קדומות הדבור הזה איננו)
(?) הוא מתנגד אל הדבור הקודם ד"ה ילבשם הכהן)
נמק את דעתו:
(להבנת דברי רש"י:
"לשון כהן הוא לשון פועל עובד ממש".
פירושו כהן– פועל ולא שם עצם)
ג.
ל"ח–
מ"ב.
קרבן התמיד.
בעל
ספר החנוך
כתב בטעם
מצוה זו:
(פרשת פנחס מצוה ת"א)
נצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמים ביום בזריחת השמש ובנטותו לערב למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בה'.
ואמרתי כמה פעמים,
שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו,
ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו ג"כ שתי פעמים,
לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתירה על עבודתו לרבו.
וכל זה למה?
כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו…
1.
מה טעם המצוה הזו לפי ספר החינוך?
2.
הסבר את המלים המסומנות בקו.
(עיין את דברי ספר החינוך שהועתקו בשאלונים פ'
בא תש"ב,
פ'
תרומה תש"ב,
פ'
קדושים תש"ג).
ד.
שאלות דקדוק.
1.
כ"ח
מ"א:
באור:
ד"ה
והלבשת: פעל יוצא לשני פעולים, ורבים כמה! פרש את דבריו.
2.
כ"ט
א:
רש"י:
לקח
– כמו קח ושתי גזרות הן אחת של קיחה וא'
של לקיחה ולהן פתרון א':
ראב"ע:
וזה
אשר תעשה
להם –
לאהרן ולבניו. אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו. וגם יצק בו מים.
מה ביניהם,
ודעת מי מהם מתאימה יותר לתורת הדקדוק של ימינו?
3.
כ"ט
ט
ראב"ע:
וחגרת
אותם
אבנט –
כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים ואחר שהזכיר אותם הוסיף לבאר אהרן ובניו כמו ותפתח ותראהו את הילד:
מהי התופעה (?)
התמוהה שעליה מתעכב ראב"ע?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תש"יא)
תצוה – בגדי אהרן
כ"ח
א.
טעם בגדי הכהנים:
רמב"ן
כח, ב
לכבוד
ולתפארת
– שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י),
כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה,
כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתנת פסים (בראשית לז ג),
שפירושו מרוקמת כדמות פסים, והיא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (לעיל כה ז),
והלבישו כבן מלכי קדם וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (ש"ב יג יח),
ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית,
כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן,
ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה:
והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים,
ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא לא),
וכן כתוב וצניף מלוכה (ישעיה סב ג),
וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות (להלן לט כח),
וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח),
שהם פאר ושבח למכתירים בהם והאפוד והחשן לבוש מלכות,
כענין שכתוב והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה טז)
והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהלים קלב יח)
יציץ נזרו והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (שם מה יד)
כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, וכתיב (דניאל ה טז)
ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים,
וכתיב (אסתר ח טו)
ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו:
ועל דרך האמת,
לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם,
כדכתיב (תהלים פט יח)
כי תפארת עזמו אתה וכתיב (ישעיה סד י)
בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וקדשנו הוא הכבוד ותפארתנו תפארת ישראל, ועוד נאמר (תהלים צו ו)
עוז ותפארת במקדשו,
וכן לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד (ישעיה ס יג),
שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת,
ומקום רגליו, שהוא מקום בית המקדש, מכובד בכבוד השם וכן ובישראל יתפאר (שם מד כג),
שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו,
וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כלם לכבוד ולתפארת (להלן פסוק מ),
ואמר בקרבנות יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיה ס ז)
והנה המזבח רצונו,
והכבוד בית תפארתו והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן, ויתכן שיהיו צריכין כוונה, ולכן אמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, שיבינו מה שיעשו וכבר אמרו (יומא סט) דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי:
המלבי"ם:
ד"ה
ועשית
בגדי
קדש: הנה הבגדים שצוה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים,
שיספר ענינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה,
אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש,
ומלבושים אלה לא עשו האומנים,
וצוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה,
היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופירוש "ועשית בגדי קדש לכבוד"- כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם "כבוד"
בכתבי הקדש (כמו שנ' תהלים ל' י"ג "למען יזמרך כבוד")-
תעשה בגדי קדש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש.
ד"ה
ואתה
תדבר: אולם הבגדים החיצוניים,
שהם ירמזו על בגדים הפנימיים זה תעשה ע"י האומנים הבקיאים במלאכה, אולם גם אומנים אלה צריך שיהיו חכמי לב, שכבר בארתי בפרוש ספר משלי,
כי "חכם לב" הוא מדרגה גבוהה מאד, כי "החכם"
הוא המתנהג עפ"י חוקי החכמה ובכל זאת יש לו עדיין מלחמה פנימית עם היצר, אבל "חכם לב" הוא שהחכמה שבה להיות קנין בנפשו וממלאה את כל בתי נפשו.
ועל זה אמר:
"אשר מלאתיו רוח חכמה" הוא פירוש לחכמי לב, מי שרוח חכמה ממלאה את כל לבו,
ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאוה וליצר ולמחשבות מתנגדות אל החכמה.
וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרן לקדשו, כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה.
1.
מה ההבדל העקרוני בין הרמב"ן למלבי"ם בטעם בגדי הכהונה?
2.
לשם מה נעזר הרמב"ן בפסוקי תורה,
נביאים וכתובים,
המובאים בדבריו?
(שמואל ב'
י"ג;
יחזקאל כ"א;
תהלים קל"ב;
תהלים מ"ה😉
ב.
כח,
ג'
אשר מלאתיו רוח חכמה.
ראב"ע
ד"ה ואתה תדבר:
וי"ו
מלאתיו
שב אל
"לב".
העמק
דבר:
ד"ה
אשר
מלאתיו: קאי על אהרן,
שידבר משה לחכמי לב שמלאתי את אהרן רוח חכמה.
וכל זה הקדמה לסיפיה דקרא "ועשו את בגדי אהרן לקדשו",
כי מאחר שנצטוה אהרן להתקדש,
נתן המקום לו בגדי קדש שיסיעו לו לדבר.
מלבי"ם ד"ה ואתה תדבר:
עיין בשאלה א.
1.
מה קשה בפסוקנו?
2.
מהי חולשת פרושו של ראב"ע?
3.
למי משני הפרושים הראשונים מסכים המלבי"ם (או אם בחר לו דרך שלישית?)
4.
התוכל לישב את הקשי הנ"ל על דרך הפשט?
העזר בפסוקים הבאים:
במדבר
כ"ד
ט': אורריך
ארור.
דברים
כ"א
י': כי
תצא
למלחמה
על
אויביך
ונתנו.
ירמיה
ל"א
י"ד: מאנה
להנחם
על
בניה
כי
איננו.
וע'
גליון כי תשא תש"ו ג1!
ג.
כח,
ל
ונתת אל חשן המשפט את האודים ואת התמים.
רמב"ן
כח,
ל
ונתת
אל חושן
המשפט
את האורים
ואת
התומים
– סבר רבי אברהם להתחכם בענין האורים והתומים,
ואמר (בפסוק ו) כי הם מעשה אומן כסף וזהב, והאריך בענינם כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל ולא אמר כלום אבל הם כדברי רש"י,
כתב שם המפורש נתון בין כפלי החשן,
ולכך הוצרך להיות כפול והראיה,
כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, ולא הזכירם להם בצואה ולא במעשה כלל ופרט בבגדים ויעש את האפוד (להלן לט ב),
ויעש את החשן (שם ח), ולא אמר ויעש האורים והתומים,
ואלו היו מעשה חרש חכם היה מאריך בהם יותר מן הכל,
ואם אולי ירצה לקצר בהם לעמקם היה אומר ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר זהב טהור תעשה אותם או כסף מזוקק:
ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר ועשו ארון (לעיל כה י),
ועשית שולחן (שם כג), ועשית מנורת (שם לא), וכן כלם ובמשכן אמר ואת המשכן תעשה (שם כו א),
בעבור שכבר הזכירו ועשו לי מקדש (שם כה ח)
והנה באורים ותומים אמר (כאן)
ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, לא צוה אתו בעשייתם, והזכירם הכתוב בה"א הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח),
כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל, אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה,
והוא כתבם בקדושה,
או היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג כד):
והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן, כמו שאמר (ויקרא ח ז ח) ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד, וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים,
כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן…
בן אמוזג
ד"ה
את האורים
ואת
התמים: לא באר הכתוב מה הם,
וזה אחד מהמקראות הקוראים בקול רעש גדול,
כי אנו צריכים לקבלה ולמסורת,
כי עליה סמך משה רבנו כשכתב התורה,
ולא פרש כמה פנות גדולות באמונה ובמעשה כי אם ברמיזה, וכאיש המדבר אל מי שיודע מה הוא שח… והעיקר שהתורה שבכתב תסמוך על המסורת, כי תכתוב איננו רק חלק מהמסורת.
1.
מה הם הקשיים השונים בפסוקים המתורצים בדברי הרמב"ן?
2.
לשם מה מזכיר הרמב"ן את הפ'
שמות כ"ו א'?
3.
מה רצה להוכיח בעזרת "הכרובים"
מבראשית ג'
כ"ד?
4.
הסבר את דברי הרמב"ן "יזכירם סתם ובידיעה",
"לא הוזכרו להם לא בצואה ולא במעשה".
5.
במה מסכים בן אמוזג עם דעת הרמב"ן?
6.
לדעת בן אמוזג "זה אחד מהפסוקים הקוראים בקול רעם גדול וכו'" הבא עוד פסוקים מפסוקי התורה מסוג זה (המוכיחים מציאות תורה שבעל פה).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השישה עשרה (תשי"ז)
תצוה – בגדי כהונה
כ"ח
א.
שאלה כללית לכל פרשתנו:
הקדוש
אנשלמה
אשתרוך
מברצלונה
(במאה
ה-14) בספרו
מדרשי
התורה:
…ואחשוב כי בעבור שהכהונה היתה ראויה למשה ונעתקה לאהרן ובזה הסדר לתקון וסדור מלבושי הכהונה וחנוך ההדלקה הקודמת לכל עבודות היום בהטבה והמאורות בהדלקה… ושמשה רבנו בענותנותו התחזק בכל אלו הענינים לכבוד אהרן ולתפארת והתעורר כאלו היתה מעצמו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה,
לא כמצווה ומוכרח,
רק ברצון גמור וכאוהב נאמן הממציא עצמו לעשות רצון קונו ואוהבו…
התוכל למצוא בלשון פרשתנו את הרמז שממנו למד את ענותנותו של משה רבנו וותרנותו לאחיו בלב שלם?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
ג'
ד"ה
לקדשו
לכהנו
לי: לקדשו להכניסו בכהונה ע"י הבגדים, שיהא כהן לי;
ולשון כהונה שירות הוא.
1.
מה קשה לו?
2.
למה לא פרש רש"י מלת לכהנו לי בפ'
א'?
3.
האם וי"ו של "לקדשו הוראתה כהוראת וי"ו של לכהנו לדעת רש"י?
ג'
ד"ה
בגדי
קדש: מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותם.
מדרך רש"י לפרש מלה או צרוף מלים קשה עם הופעתו הראשונה בכתוב.
(וע'
לכלל זה תרומה ש.ז ג2!)
למה לא פרש רש"י אפוא "בגדי קדש"
בפ'
ב?
ה'
ד"ה
והם יקחו:
אותם חכמי לב שיעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים.
1.
מה קשה לו?
2.
מה ראה לפרשת מלת "יקחו"=
יקבלו,
וכי לא ידענו פירוש מלת "לקח"?
ג.
כח,
י"ב
אבני זכרון לבני ישראל
ונשא אהרן את שמותם לפני ה'…
לזכרון.
רלב"ג:
שהאבנים תהיינה סבה שיזכור אהרן תמיד במחשבתו בבני ישראל ומשוטט בהם במחשבתו…
בנו
יעקב
בספרו
Der Pentateuch ע'
315:
אבנים אלה ישא אהרן על כתפיו, "לפני ה' לזכרון"
הם אבני זכרון לבני ישראל.
בשאתו שמותיהם על כתפיו ישא את האומה כלה בני יעקב ואת דאגתם. האבנים מסמלות את דאגתו האבהית של אהרן לעמו. תפקיד האב לפרנס את בניו.
והאבנים על כתפיו הנם תפלת אהרן למען העם שיתן להם אלוקים את צרכיהם.
"זכרון
לבני
ישראל
לפני ה'
"– הנושא הוא ה',
המושא ישראל. כדי שיזכרם ה'.
שזה ורק זה הוא פרושו הנכון של "זכרון"
על כך יעידו הפסוקים בבמדבר י' ט'
ואילך בתפקיד החצוצרות…
אין כאן תפלת צבור במשכן ולא תפלת כהן למען הצבור. מה שעל הכהן לאמר זוהי "ברכה"
(במדבר ו' כ"ב).
את העבודה עובד הוא באין אומר ודברים.
אבני האפוד הם תפלתו האלמת של אהרן למען בני ישראל.
קאסוטו שמות ע'
262:
אבני
זכרון
לבני
ישראל: זכר וסמל לכך,
שהכהן משרת בשם כל שבטי ישראל. זו תהיה המשרה שעל שכמו (השוה ישעיה ט'
ה'!)
1.
מה ההבדל בין שלשתם בתפקיד האבנים שעל כתפות האפוד?
2.
מהי הראיה שמביא יעקב מן החצוצרות שבבמדבר?
3.
לשם מה מביא קאסוטו את ישעיה ט'
ה'?
4.
היש להביא ראיה מפרקנו ממקום אחר לדעת בנו יעקב?
5.
האם אפשר לפרש את הכתבת שעל הציץ (ל"ו)
באותה דרך שפרש בנו יעקב את הכתבת שעל אבני האפוד?
ד.
כח,
ל"ח.
והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'.
אור
החיים:
… ואולי שיכון באמרו "קדש"
על ישראל, כאומר "קודש ישראל" ותיבת "לה'
" ירצה,
כי כללות ישראל הנקראים "קודש"
הם לה', חשוקים דבוקים משועבדים…
1.
העתק פסוק ל"ו בסמני פסוק בהתאם לפירושו.
2.
למה לא אמר בעל אור החיים את דבריו לפסוק ל"ו?
3.
אם נכון פירושו,
הושפע ממנו אחד הנביאים בבחירת ביטויו.
מי?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – התשע עשרה (תש"ך)
תצוה – בגדי כהונה
כ"ח
א.
שאלה כללית
השוה את הדעות הבאות שנאמרו בטעם הבגדים:
רמב"ן:
ד"ה
לכבוד
ולתפארת.
שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב (ישעיה ס"א י') "כחתן יכהן פאר",
כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה,
כמו שמצינו בכתונת (בר'
ל"ז)
"ועשה לו כתונת פסים", פירוש מרוקמת כדמות פסים והיא כתונת תשבץ.
והלבישו כבן מלכי קדם; וכן הדרך במעיל וכתונת וכתוב (שמואל ב' י"ג)
"ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" ופירו "ועליה כתונת פסים"-
נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעטפנה בהם,
ונמצא שכתונת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר "וכתונת הפסים אשר עליה קרעה".
והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים,
ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות (יחזקאל כ"א ל"א)
"הסר המצנפת והרם העטרה", וכן כתוב (ישעיה ס"ב ג') וצניף מלוכה, וכן יקראם הכתוב (שמות ל"ט כ"ח)
"פארי המגבעות", וכתוב (יחזקאל מ"ד)
"פארי פשתים יהיו על ראשם",
שהם פאר ושבח למכתירים בהם.
והאפוד והחושן– לבוש מלכות, כענין שכתוב (דניאל ה' ט"ז)
"והמניבא דדהבא על צוארך" (=ורביד זהב על צוארך). והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהלים קל"ב)
"ועליו יציץ נזרו".
והם זהב וארגמן ותכלת, וכתיב (תהלים מ"ה י"ד)
"כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", וכתיב (דניאל ה') "ארגוונא (=ארגמן)
תלבש והמניכא די דהבא (ורביד זהב) על צוארך". והתכלת–
גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך הגויים,
וכתיב (אסתר ח' ט"ו)
"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה תכריך בוץ וארגמן", ו"התכריך"
הוא המעיל שיעטף בו.
בעל
עקדת
יצחק:
ראינו כפי הלשונות,
שהקנינים המידותיים והמלבושים נקראים בשם אחד (ויקרא ו' ג'):
"ולבש הכהן מדי בד"; (שופטים ג' ט"ז)
"מתחת למדיו"; (קהלת ט' ח'):
"בכל עת יהיו בגדיך לבנים".
ובלשון העמים שם habiyus גם על תכונת בגדי אדם,
גם על תכונת מידותיו בכלל.
ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו אינו בלי סיבה, אבל
הוא כן
לפי שהם
מתייחסים
מאוד.
וכמו שאדם ניכר בלבושו הכרה חיצונית אם סוחר אם פרש, אפ פרדש (נזיר),
כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החיצוניות, כי ודאי מהפעולות יוודעו הכוחות.
כבר נשתמשה, הנבואה בזה אצל האל יתעלה,
מפני
שלא יוודע
אלא מצד
פעולותיו, אמר (תהלים ק"ד,
א')
"הוד והדר לבשה",
(תהלים צ"ג א'): "ה'
מלך גאות לבש,
לבש ה' עוז התאזר".
וכן יתבאר זה ממראה זכריה,
שנאמר שם (ג'
ג'):
"ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך", ומיד נאמר שם (ג'
ד):
"הסירו הבגדים הצואים מעליו– ויאמר אליו: ראה העברתי מעליך עוניך והלבש אותך מחלצות".
הנה שפירש טעם העברת הבגדים הצואים וחליפותם כי הוא הסרת החטאים והמידות הפחותות וחסרונם, והנה אחר שנאמר (שם ג' ה'):
"ישימו צניף טהור על ראשו"
ועוד נאמר: "וילבישוהו בגדים ומלאך ה' עומד";
שיורה שהיה כבר מלאך ה'
עומד פניו– מה שהיה בראשונה הוא (יהושע)
בלתי יכול לעמוד בפני המלאך.
הנה אחר זה נאמר שם (ד'
ב'):
"ראיתי והנה מנורת זהב כולה"-
הנה
שלא ראה
אותה
דולקת
על האופן
ההוא רק
אחר שנטהר
ויחלף
שמלותיו.
בנו
יעקב
בפרושו
לבראשית
(בגרמנית)
Genesis לפרק
ג' כ"א
ד"ה
ויעש ה'
אלוקים
לאדם
כתנות
עור: הלבוש אינו רק הגנה בפני הקור, אינו רק קשוט,
הוא סימן ההכר הראשוני וההכרחי לחברה אנושית,
והיא–
בהרגשתו המוסרית של האדם– מותר האדם מן הבהמה. דרגתו וכבודו של האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש– כבוד הוא לאדם.
לכוהנים ניתנים בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח ב'). דרגת הכבוד העליונה שמגיע אליה ילוד אשה היא דרגת הכהן הגדול בהיכנסו אלי קודש הקודשים ביום הכיפורים,
והוא לבוש לבנים,
כסמל הטהרה והאורה,
למען ידמה לאיש "לבוש הבדים" (יחזקאל ט; דניאל י' ה').
לכן נאמר עליו בויקרא (ט"ז ד'): "כתנות בד קדש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור… ורחץ במים את בשרו ולבשם"
(בצירי),
הנאמר
רק בהקב"ה
(תהלים
צ"ג
א'): "ה'
מלך
גאות
לבש" (בצירי).
אם כן הלבוש הוא סמל כבוד האדם באשר הוא אדם, והעירום–
ממהות החיה, והתערות האדם– מסמל הפריצות (גילוי עריות).
בתת ה' בכבודו לאדם ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו איפוא,
שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד,
אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני שניתן לאדם,
מעין גופניות נאצלת יותר. ויפה כתב ר'
מאיר בתורתו ברצותו לדמות אדם ליוצרו (בראשית רבה כ'
כ"ט):
"כתנות אור"- באשר על הקבה"ו נאמר (תהלים ק"ד ב'): "עוטה אור כשלמה".
1.
מה ההבדל בין שלשתם בפרוש טעם הבגדים?
2.
לשם מה מביא הרמב"ן שפע של פסוקים מנביאים וכתובים,
מה רצה להוכיח בעזרתם?
3.
הסבר את המקומות המודגשים.
ב.
גמ'
זבחים י"ז ע"א:
בזמן שבגדיהם עליהם–
כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם–
אין כהונתם עליהם.
לפי איזו משלשת הדעות שבשאלה א מתבארים דברי הגמרא האלה?
ג.
כח,
ב'
ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך.
מלבי"ם:
הנה הבגדים שצוה לעשות היו בגדים חיצוניים,
שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה,
אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים,
שיעשו כהני ה'
להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות וטובות שהם מלבושי הנפש,
וצוה ה' אל משה שיעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית.
מה הקשי שרצה ליישב בפסוק זה?
ד.
כח,
ה'
והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן…
רש"י:
אותם חכמי לב שיעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים.
ראב"ע:
ד"ה
והם: חכמי לב העושים נאמנים הם.
רלב"ג:
ד"ה
והם יקחו:
וכבר למדנו מזה המקום שאין עושין שררה בממון בפחות משנים. והיה זה כן,
לפי שהאדם לא יחשוב שיעשה עון גדול כשיקח לעצמו ממון שהוא מושל בו.
העמק דבר: ד"ה והם יקחו את הזהב ואת…: שהם יבחרו המובחר מכל מינים לבגדי כהונה.
1.
מה קשה לכל אחד מן הפרשנים הנ"ל?
2.
מה ראה רש"י לתרגם מלת "יקחו"
למלת "יקבלו"?
3.
מה פירוש "עושין שררה בממון"
שבדברי רלב"ג?
4.
הבא ראיות מספר בראשית לכך שצדיקים אין נוהגים לפי מהלך מחשבה זה "שלא יחשוב אדם שיעשה עון גדול כשיקח לעצמו ממון שהוא מושל בו"-
ולא לקחו אף פרוטה "ממון שמשלו בו".
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
ד'
ד"ה
ומעיל הוא כעין חלוק,
וכן הכותנות, אלא שהכותנות סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק העליון.
התוכל להביא הוכחה לצדקת רש"י מבראשית פרק ל"ז?
מ"א
ד"ה
ואת בניו
אתו: אותם הכתובים בהם.
למה מוסבת מלת "אותם"?
מה קשה לו?
מ"א
ד"ה
ומשחת
אותם: את אהרן ואת בניו בשמן המשחה.
מה קשה לו?
ו.
ברכות נ"ה:
אמר ר' יוחנן:
אין הקבה"ו נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר (דניאל י"ב)
"יהב חכמתא לחכימין".
שמע ר' תחליפא בר מערבא ואמרה לפני ר' אבהו.
אמר לו: "אתם שניתם לה משם (=מדניאל)
ואנו מכאן… ומביא פסוק מפרשתנו.
1.
מהו הפסוק בפרשתנו שממנו יש ללמוד את הרעיון הנ"ל?
2.
הסבר את הרעיון שבדברי ר'
יוחנן.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
שמות
כ"ח
ח' זהב
תכלת
וארגמן
ותולעת
שני
ושש
משזר
וכן הפיסוק ב ל"ט ב.
ה.
ח.
כ"ח
ו: זהב
תכלת
וארגמן
תולעת
שני
ושש
משזר
מעשה
חשב
כ"ח
ה: והם
יקחו
את–
הזהב
ואת–
התכלת
ואת–
הארגמן
ואת–
תולעת השני ואת–
השש
השווה את הפיסוק השונה בין כ"ח ו'
ובין כ"ח ח'.
מהו יכול ללמדנו בכלל ובפרט בדבר היחס בין תלישא גדולה ובין גרש?
(השווה
גם:
כ"ח
כ"א: והאבנים
תהיין
על–
שמת
בני–
ישראל
שתים
עשרה
על–
שמתם...)
במה שונה כ"ח ה'
מן הפיסוק של יתר הפסוקים ומה גרם לכך?
כ"ח
ל"ג: ועשית
על–
שוליו
רמני
תכלת
וארגמן
ותולעת
שני
על
–
שוליו
סביב…
האם המלה "רמני"
מוטעמת בקדמא או בפשטא?
נמק את תשובתך.
השווה:
כ"ח
מ"ד: חקת
עולם
לו
ולזרעו
אחריו
ל'
כ"אף והיתה
להם
חק–
עולם
לו
ולזרעו
לדרתם
ב–
כ"ח מ"ג: קשורה המלה "לו"
אל "חקת עולם"
ואילו ב–
ל'
כ"א קשורה "לו אל "ולזרעו".
מהי סיבת הפיסוק השונה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים ושש (תשכ"ז)
תצוה
פרק כ"ח
א.
שאלה כללית לכל פרשתנו:
הקדוש אנשלמה אשתרוך מברצלונה (במאה ה-14) בספרו מדרשי התורה:
…ואחשוב כי בעבור שהכהונה היתה ראויה למשה ונעתקה לאהרן ובזה הסדר תקון וסדור מלבושי הכהונה וחנוך ההדלקה הקודמת לכל עבודות היום בהטבה והמאורות בהדלקה… ושמשה רבנו בענותנותו התחזק בכל אלו הענינים לכבוד אהרן ולתפארתו והתעורר כאלו היתה מעצמו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה,
לא כמצווה ומוכרח,
רק ברצון גמור וכאוהב נאמן הממציא עצמו לעשות רצון קונו ואוהבו…
התוכל למצוא בלשון פרשתנו את הרמז שממנו למד את ענותנותו של משה רבנו וותרנותו לאחיו בלב שלם?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
א'
ד"ה ואתה הקרב אליך:
לאחר שתגמר מלאכת המשכן.
מה קשה לו?
ג'
ד"ה
לקדשו
לכהנו
לי:
לקדשו להכניסו בכהונה ע"י הבגדים, שיהא כהן לי;
ולשון כהונה שירות הוא.
1.
מה קשה לו?
2.
למה לא פרש רש"י מלת לכהנו לי בפ'
א'?
3.
האם וי"ו של "לקדשו"
הוראתה כבוראת וי"ו של "לכהנו"
לדעת רש"י?
ד'
ד"ה
חשן:
תכשיט כנגד הלב.
ר'
דוד
פארדו
בספרו
"משכיל
לדוד"
מקשה:
הלב הוא לצד שמאל, והחשן ודאי אינו לצד שמאל,
א"כ למה לא אמר רש"י:
כנגד החזה?
ומישבו שרש"י רומז לדבריו במקום אחר,
בפ'
שמות.
מהו המקום הנצרך לנו להבנת דבריו כאן?
י'ד"ה
כתולדותם:
כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי על האחת; ועל השנית גד ואשר יששכר וזבולון יוסף ובנימין…
1.
מה קשה,
מה תיקן בדבריו?
2.
מה לו לחזור ולפרש מלה זו כאן,
הלא בבר'
כ"ה י"ג פרשו ד"ה בשמותם לתולדותם:
"סדר לידתם זה אחר זה"?
ג.
כח,
ג
ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה
מדרש לקח טוב:
מנהגו של עולם כלי ריקם מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק, אבל מי שאמר והיה העולם כלי מלא מחזיק, שנאמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" וכן הוא אומר (דניאל ב' כ"א)
"יהב חכמתא לחכימין".
1.
שני קשיים בפסוקנו;
על אחד מהם מבוססים דברי המדרש.
אלו הם השנים?
2.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי המדרש?
3.
איך אפשר ליישב את שתי הקושיות הנ"ל על דרך הפשט?
ד.
כח,
ה
והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן…
רש"י
ד"ה
והם יקחו
–אותם חכמי לב שעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים.
אברבנאל:
הנה
אמר כאן
"ואתה
תדבר על
כל חכמי
לב" לפי שרצה ית'
שיעשה משה הבגדים האלה באופן שלא יחשוב אדם שמשה היה מרבה בזהב ובתכלת ובארגמן וכו',
כדי להעשיר את אחיו אהרן משל נדבה,
לכך אמר לו:
"לא תעשה הדברים האלה ברצונך ודעתך משום "ולזות שפתים הרחק ממך". אבל "אתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן" באופן כך שיהיו לקדשו לכהנו לי… ומפני שהיה ראוי,
שיהיה בבגדים אלה קדושה, והלובש אותם יהיה קדוש… וגם כן יהיה בהם כבוד ותפארת, לכן התנה באומנים שיעשו אותם,
שיהיו חכמי לב לדעת כל זה, כי הם ישערו מה שראוי לתת בהם מהזהב והתכלת לשאר הדברים,
ועל זה גם כן אמר "והם יקחו את הזהב וגו',
ועשו את האפוד".
כלומר:
אל תקחם בידך,
פן יחשדוך! אבל חכמי הלב הם יקחו הדברים מן הצבור או מגזברי הנדבה ועשו הבגדים.
1.
מה הם הקשיים השונים בפסוקנו המיושבים בדברי כל אחד מן המפרשים הנ"ל?
2.
לשם מה הוסיף רש"י בדבריו "מן המתנדבים"
שאינו כתוב בפסוק?
3.
היכן מצאנו עוד בס'
שמות,
שנזהר משה פן יחשדוהו בעניינים כאלה?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
א.
שמות כח, לח
והיה על מצח אהרן ונשא את–
עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל–
מתנת קדשיהם
והיה על–
מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'
רש"י:
ד"ה
והיה על
מצחו
תמיד: אי אפשר שיהא על מצחו תמיד שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה אלא "תמיד לרצות להם"
אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה.
ולדברי האומר: "עודהו על מצחו מכפר ומרצה ואם לאו אינו מרצה",
נדרש "על מצחו תמיד"
מלמד שמשמש (הערת שד"ל:
"ברש"י כתב יד:
שימשמש")
בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו.
מנחות ל"ו ע"ב
אמר
רבה בר
רב הונא:
חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ,
ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה "והיה על מצחו תמיד" שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.
(ועיין בתוספות ביומא ז'
ע"ב,
דקו"ח זה אינו גמור אלא מדרבנן).
יומא
ז' ע"ב:
תניא:
ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי רבי שמעון רבי יהודה אומר: עודהו על מצחו מרצה, אין עודהו על מצחו אינו מרצה.
רמב"ם:
הלכות
ביאת
המקדש
פרק ד'
הלכה
ח': ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנ'
והיה על– מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'.
מלבי"ם:
ד"ה
והיה על
מצחו
תמיד
לרצון: אי אפשר שיהא תמיד על מצחו. ופליגי בזה ביומא שר' יהודה ס"ל שבשעה שאינו על מצחו אינו מרצה ומפרש שיהא על מצחו תמיד שלא יסיח רגע דעתו ממנו.
וישים על ליבו שהוא על מצחו ויחשוב בקדושת השם הכתוב עליו.
ור'
שמעון ס"ל דאף שאינו על מצחו מרצה, נראה דקשה ליה למה אמר שני פעמים "והיה על מצח אהרן" "והיה על מצחו",
ומפרש ששיער הכתוב "והיה על– מצח אהרן" ובזה "ונשא אהרן את–
עון הקדשים תמיד"
ומה שכתב "אשר יקדישו" הוא תנאי "מה שיקדישו בני ישראל והיה על מצחו".
שאם בעת שהקדישו היה אז על מצחו (אף שאינו על מצחו עתה)
ישא עון הקדשים תמיד, אף שעתה אינו על מצחו.
חזקוני:
והיה
על מצחו
תמיד: כאשר תנתן המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ נזר הקדש.
העמק דבר:
והיה
על מצחו
תמיד
לרצון
להם: תחלה אמר: שבא לכפר על עון הטומאה,
וס"ד דמ"מ אין הקרבן מרצה. וכמו קרבן עכו"ם שאע"ג שכשר אינה עולה לרצון כדאיתא בזבחים דמ"ה.
משום הכי הוסיף שיהיה גם לרצון.
קאסוטו:
…ומלבד כפרה זו על מקרים מסוימים של עוון שיוכלו לקרות כפעם בפעם, ישמש הציץ גם לתכלית מתמדת:
"והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה' ". הציץ יזכיר תמיד שעם ישראל,
שהכהן מייצג אותו,
הקדיש את עצמו לה', וקיבל על עצמו להיות גוי קדוש (י"ט ו') וזה יהיה לרצון לפני ה'.
1.
מה קשה לרש"י (השווה כ"ז כ'
"להעלת נר תמיד".
וכן ויקרא ו'
ו'
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה").
2.
מה הן הדעות השונות בדבר הסבת המלה "תמיד"?
3.
איזו דעה נראית כמתאימה לפיסוק הטעמים?
5.
אילו טעמים היו דרושים לפי אחת הדעות האחרות?
6.
כפי מי פוסק הרמב"ם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים ושבע (תשכ"ח)
תצוה – בגדי כהונה
כ"ח
א.
שאלה כללית:
ר'
משה אלשיך במבוא לפרשתנו:
אחרי ראות משה את כל מעשה הנשכן כי נורא הוא, לעשות לו מקדש לשכון יה אלוקים בתוכנו,
ויצוה את עמו "קחו לי תרומה"
ואל בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב לעשות ארון מנורה שלחן וכל כלי המשכן ואהלו ומכסהו; ואת אהרן ובניו לכהן לפניו–
הלא יתחמץ לבבו לומר: "מה זאת עשה לי אלוקים,
כי אין לי חלק בדבר הגדול הזה!"
ומה גם כי הוא היה העתיד להיות כהן ואהרן לוי, ונתחלף הדבר בשליחות מצרים. על כן לדבר על לבו ולנחמו בא האלוקים ואמר:…ואתה,
משה,
אל תחוש, כי חלקך גדול מכולם, כי הלא שלמות כלם על ידך הוא,
כי ע"י מה שאתה תצוה את בני ישראל בכל מצוות,
וגם במה שיקחו אליך שמן וכ', יזכו שעל ידי כך יועיל "להעלות נר תמיד",
כמו שיתבאר להאיר להם לעה"ב,
אך בלעדיך לא היו זוכים לכך. זהו על כללות ישראל.
ומה שתקנא על אהרן ובניו שהם כהנים ולא אתה,
גם שלמותם ממך היא, כי "ואתה הקרב אליך את אהרן"
וכ'
ועל ידי "הקרב אליך" יזכו.
וגם הבגדים אין בהם כח לקדשם לכהן,
אם לא על ידך, כי "ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו…
לקדשו"
על ידי מה שיהיה על ידך.
מהי הזרות הסגנונית בפרשתנו שעליה מבוססים דבריו?
ב.
כח,
ב
ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת.
ג:
ואתה
תדבר
אל
כל
חכמי
לב
אשר
מלאתיו
רוח
חכמה
ועשו
את
בגדי
אהרן
לקדשו
לכהנו
לי.
המלבי"ם:
ד"ה
ועשית
בגדי
קדש: הנה הבגדים שצוה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים,
שיספר ענינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה,
אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש,
ומלבושים אלה לא עשו האומנים,
וצוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה,
היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופירוש "ועשית בגדי קדש לכבוד"- כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם "כבוד"
בכתבי הקדש (כמו שנ' תהלים ל' י"ג "למען יזמרך כבוד")-
תעשה בגדי קדש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש.
ד"ה
ואתה
תדבר: אולם הבגדים החיצוניים,
שהם ירמזו על בגדים הפנימיים זה תעשה ע"י האומנים הבקיאים במלאכה, אולם גם אומנים אלה צריך שיהיו חכמי לב, שכבר בארתי בפרוש ספר משלי*,כי "חכם לב" הוא מדרגה גבוהה מאד, כי "החכם"
הוא המתנהג עפ"י חוקי החכמה ובכל זאת יש לו עדיין מלחמה פנימית עם היצר, אבל "חכם לב" הוא שהחכמה שבה להיות קנין בנפשו וממלאה את כל בתי נפשו.
ועל זה אמר:
"אשר מלאתיו רוח חכמה" הוא פירוש לחכמי לב, מי שרוח חכמה ממלאה את כל לבו,
ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאוה וליצר ולמחשבות מתנגדות אל החכמה.
וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרן לקדשו, כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה.
1.
מהו הקשי שבפסוקינו (דלעיל)
המיושב בדברי המלבי"ם?
2.
התוכל לישב קשי זה בדרך אחרת ע"פ הפסוק בראשית ל"ט כ"ב?
3.
היכן מצינו בדברי הנביאים ראיה למה שאמר המלבי"ם "שלבישת בגדים"
סמל היא "להלבשת הנפש בדעות ובמדות"?
משלי
י,
ח: חכם
לב
יקח
מצוות
"החכם"
הוא מי שמתנהג כפי חוקי החכמה. אולם כבר התבאר שטבע יצר הלב מתנגד אל החכמה וכל אדם יש לו מלחמה תמידית עם יצר לבו ותאוותיו,
אשר יניעוהו אל הפך מדרך החכמה. והאיש אשר כבר הורגל בדרך החכמה עד אשר שבה אצלו טבע שניה, והלב,
שהוא הכח המושל שבו, לא יתעורר עוד אל הרע כלל, זה נקרא בשם "חכם לב".
ג.
כח,
ג
ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן.
ר'
משה חפץ: מלאכת מחשבת:
הכתוב "אתה תדבר" אינו צווי אלא הגדת דברים ודבוק אל שלפניו בסמוך,
"ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך",
בגדים אשר ישרתו בהם, לאהרן אחיך, אשר הונף ואשר הורם מאת שאר העם בחכמה ובמעלה ביום כהונתו לכבוד ולתפארת לשרת לפני המלך הקב"ה "לקדשו לכהנו לי",
וחכמי לב הם יהיו העושים במלאכה– אין ספק שיהיו שלמים בתכלית היופי.
על כן צריך אתה לדבר אל כל חכמי לב ולהזהירם, כי אני מלאתי אהרן רוח חכמה ומלאכתם תשרת איש חכם הרזים כמוהו והזהרת אתהם על כן, שיפשפשו במעשיהם ולא יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן ומקובל, שבאזהרה זו ישתדלו ועשו את בגדי אהרן נאים ומהוגנים אל איש כערכו.
מדרש לקח טוב:
מנהגו של עולם כלי ריקם מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק, אבל מי שאמר והיה העולם כלי מלא מחזיק, שנאמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" וכן הוא אומר (דניאל ב' כ"א)
"יהב חכמתא לחכימין".
1.
מהו הקשי בפסוקנו שמישבו מדרש לקח טוב ומהו הקשי שמישבו בעל מלאכת מחשבת?
2.
הסבר את הרעיון המבוטא בדברי המדרש!
3.
במה שונה בעל מלאכת מחשבת מפירוש המדרש (ומפירוש רב פרשנינו)
בתפישתו את פסוקנו?
4.
במה שונה בעל הבאור (הרמבמ"ן)
בפרושו מפרוש בעל מלאכת מחשבת: הבאור:
ד"ה ועשו:
שיעשו?
ד.
אברבנאל מקשה:
"ואתה
תדבר אל
כל חכמי
לב… והם
יקחו את
הזהב…", כי המ צורך היה להקדים זה לצווי בגדי הכהנים?
והנה לא זכר כזה בארון ובכרובים ולא בשולחן ובמנורה;
וידוע שהאומנים יעשו אותם ויקחו הדברים הצריכים לעשותם?!
נסה לענות על קושיתו!
ה.
שאלות ברש"י
1. ד"ה
בגדי
קדש: מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותם.
א.
מה קשה לו?
ב.
איך מפרש רש"י את הסמיכות של "בגדי קדש"
בפסוקנו,
האם הוראת הסמיכות הזו כהוראת אחת הבאות:
בר'
י"ט,
ד אנשי
סדום
רש"י:…
ואנשי
סדום
וגו'. ופשוטו של מקרא ואנשי העיר אנשי רשע נסבו על הבית ועל שהיו רשעים נקראים אנשי סדום כמו שאמר הכתוב ואנשי סדום רעים וחטאים:
בר'
מ"ו ל"ב אנשי
מקנה
בר'
מ"ז ו' אנשי
חיל
רש"י:
אנשי
חיל –
בקיאין באומנותן לרעות צאן:
יהושע ח י"ד אנשי
העיר
ג.
מדרך רש"י לפרש מלה קשה או צרוף מלים עם הופעתם הראשונה.
למה לא פרש רש"י "בגדי קדש"
בפ'
ב'?
2. ז'
ד"ה
שתי
כתפות: הסינר מלמטה וחשב האיפוד היא החגורה וצמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב…
מניין שה"חשב"
הוא חגור?
3. ה'
ד"ה
וחשב
אפודתו: וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו.
א.
מה בין "אפוד"
ל"אפודה"?
ב.
למי מוסב היכנוי של "אפודתו"?
ל"ב
ד"ה
לא יקרע:
כדי שלא יקרע והקורעו עובר בלאו; שזה ממנין לאווין בתורה, וכן (כ"ח כ"ח)
"ואל יזח החשן מעל האפוד",
וכן (כ"ה ט"ו)
"לא יסורו ממנו",
הנאמר בבדי הארון.
מקורו של רש"י יומא ע"ב ע"א:
אמר ר' יהודה:
המקרע בגדי כהנים לוקה, שנאמר "לא יקרע". מתקיף ליה ר'
אחא בר' יעקב:
"ודילמא הכי קאמר רחמנא: נעביד ליה שפה כי היכי דלא יקרע?!"
מי כתיב "שלא יקרע"? ואמר ר' אלעזר המזיח חשן מעל האפוד והמסיר בדי ארון לוקה.
מתקיף ליה ר'
אחא בר' יעקב:
"ודילמא כי קאמר רחמנא חזקינהו ועבדינהו שפיר.
כדי שלא יזח,
ולא יסורו?! "מי כתוב "שלא יזח", "שלא יסורו"?
למה אין רש"י מפרש כבמקומנו "כדי שלא"
גם בפ'
כ"ה ט"ו,
וגם בפ'
כ"ח כ"ח?
מקשה
בעל נחלת
יעקב על
רש"י:
היאך פרש הרב לבי תרי,
שפירוש הכתוב שלא יקרע וגם הוא מענין לאווין, ואלו התם (בגמרא)
משמע,
שאם פרושו כדי שלא יקרעם אז אינו בענין של לאווין?
ישב קושיתו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – העשרים ותשע (תש"ל)
תצוה – בגדי כהונה
כ"ח
א.
שאלה כללית
השוה את הדעות הבאות שנאמרו בטעם הבגדים:
רמב"ן
ב':
ד"ה
לכבוד
ולתפארת.
שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב (ישעיה ס"א י') "כחתן יכהן פאר",
כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה,
כמו שמצינו בכתונת (בר'
ל"ז)
"ועשה לו כתונת פסים", פירוש מרוקמת כדמות פסים והיא כתונת תשבץ.
והלבישו כבן מלכי קדם; וכן הדרך במעיל וכתונת וכתוב (שמואל ב' י"ג)
"ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" ופירו "ועליה כתונת פסים"-
נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעטפנה בהם,
ונמצא שכתונת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר "וכתונת הפסים אשר עליה קרעה".
והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים,
ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות (יחזקאל כ"א ל"א)
"הסר המצנפת והרם העטרה", וכן כתוב (ישעיה ס"ב ג') וצניף מלוכה, וכן יקראם הכתוב (שמות ל"ט כ"ח)
"פארי המגבעות", וכתוב (יחזקאל מ"ד)
"פארי פשתים יהיו על ראשם",
שהם פאר ושבח למכתירים בהם.
והאפוד
והחושן– לבוש מלכות, כענין שכתוב (דניאל ה' ט"ז)
"והמניבא דדהבא על צוארך" (=ורביד זהב על צוארך).
והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב (תהלים קל"ב)
"ועליו יציץ נזרו".
והם
זהב
וארגמן
ותכלת, וכתיב (תהלים מ"ה י"ד)
"כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", וכתיב (דניאל ה') "ארגוונא (=ארגמן)
תלבש והמניכא די דהבא (ורביד זהב) על צוארך". והתכלת–
גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך הגויים,
וכתיב (אסתר ח' ט"ו)
"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה תכריך בוץ וארגמן", ו"התכריך"
הוא המעיל שיעטף בו.
בעל
עקדת
יצחק:
ראינו כפי הלשונות,
שהקנינים המידותיים והמלבושים נקראים בשם אחד (ויקרא ו' ג'):
"ולבש הכהן מדי בד"; (שופטים ג' ט"ז)
"מתחת למדיו"; (קהלת ט' ח'):
"בכל עת יהיו בגדיך לבנים".
ובלשון העמים שם habiyus גם על תכונת בגדי אדם,
גם על תכונת מידותיו בכלל.
ואחשוב ששאר הלשונות כן עשו אינו בלי סיבה, אבל
הוא כן
לפי שהם
מתייחסים
מאוד.
וכמו שאדם ניכר בלבושו הכרה חיצונית אם סוחר אם פרש, אפ פרדש (נזיר),
כן התחלת הכרת נפשותינו הנעלמות היא בפעולותיהן החיצוניות, כי ודאי מהפעולות יוודעו הכוחות.
כבר נשתמשה, הנבואה בזה אצל האל יתעלה,
מפני
שלא יוודע
אלא מצד
פעולותיו, אמר (תהלים ק"ד,
א')
"הוד והדר לבשה",
(תהלים צ"ג א'): "ה'
מלך גאות לבש,
לבש ה' עוז התאזר".
וכן יתבאר זה ממראה זכריה,
שנאמר שם (ג'
ג'):
"ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך", ומיד נאמר שם (ג'
ד):
"הסירו הבגדים הצואים מעליו– ויאמר אליו: ראה העברתי מעליך עוניך והלבש אותך מחלצות".
הנה שפירש טעם העברת הבגדים הצואים וחליפותם כי הוא הסרת החטאים והמידות הפחותות וחסרונם, והנה אחר שנאמר (שם ג' ה'):
"ישימו צניף טהור על ראשו"
ועוד נאמר: "וילבישוהו בגדים ומלאך ה' עומד";
שיורה שהיה כבר מלאך ה'
עומד פניו– מה שהיה בראשונה הוא (יהושע)
בלתי יכול לעמוד בפני המלאך.
הנה אחר זה נאמר שם (ד'
ב'):
"ראיתי והנה מנורת זהב כולה"-
הנה
שלא ראה
אותה
דולקת
על האופן
ההוא רק
אחר שנטהר
ויחלף
שמלותיו.
בנו
יעקב
בפרושו
לבראשית
(בגרמנית)
Genesis לפרק
ג' כ"א
ד"ה
ויעש ה'
אלוקים
לאדם
כתנות
עור:
הלבוש אינו רק הגנה בפני הקור, אינו רק קשוט,
הוא סימן ההכר הראשוני וההכרחי לחברה אנושית,
והיא–
בהרגשתו המוסרית של האדם– מותר האדם מן הבהמה. דרגתו וכבודו של האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש– כבוד הוא לאדם.
לכוהנים ניתנים בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת" (שמות כ"ח ב'). דרגת הכבוד העליונה שמגיע אליה ילוד אשה היא דרגת הכהן הגדול בהיכנסו אלי קודש הקודשים ביום הכיפורים,
והוא לבוש לבנים,
כסמל הטהרה והאורה,
למען ידמה לאיש "לבוש הבדים" (יחזקאל ט; דניאל י' ה').
לכן נאמר עליו בויקרא (ט"ז ד'): "כתנות בד קדש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור… ורחץ במים את בשרו ולבשם"
(בצירי),
הנאמר
רק בהקב"ה
(תהלים
צ"ג
א'): "ה'
מלך
גאות
לבש" (בצירי).
אם כן הלבוש הוא סמל כבוד האדם באשר הוא אדם, והעירום–
ממהות החיה, והתערות האדם– מסמל הפריצות (גילוי עריות).
בתת ה' בכבודו לאדם ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו איפוא,
שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד,
אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני שניתן לאדם,
מעין גופניות נאצלת יותר. ויפה כתב ר'
מאיר בתורתו ברצותו לדמות אדם ליוצרו (בראשית רבה כ'
כ"ט):
"כתנות אור"- באשר על הקבה"ו נאמר (תהלים ק"ד ב'): "עוטה אור כשלמה".
1.
מה ההבדל בין שלשתם בפירוש טעם הבגדים?
2.
לשם מה מביא הרמב"ן שפע של פסוקים מנביאים וכתובים,
מה רצה להוכיח בעזרתם?
הסבר את המקומות המודגשים.
ב.
גמ'
זבחים י"ז ע"א:
בזמן שבגדיהם עליהם–
כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם–
אין כהונתם עליהם.
לפי איזו משלושת הדעות שבשאלה א מתבארים דברי הגמרא האלה?
ג.
כח,
ב'.
ועשיתה בגדי קדש לאהרן אחיך.
מלבי"ם:
הנה הבגדים שצוה לעשות היו בגדים חיצוניים,
שיספר ענינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה,
אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים,
שיעשו כהני ה'
להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש,
וצוה ה' אל משה שיעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית.
מה הקשי שרצה לישב בפסוק זה?
ד.
כח,
ה'.
והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן…
רש"י:
אותם חכמי לב שיעשו הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת לעשות מהן את הבגדים.
ראב"ע:
ד"ה
והם: חכמי לב העושים נאמנים הם.
רלב"ג:
ד"ה
והם יקחו:
וכבר למדנו מזה המקום שאין עושין שררה בממון בפחות משנים. והיה זה כן,
לפי שהאדם לא יחשוב שיעשה עון גדול כשיקח לעצמו ממון שהוא מושל בו.
העמק דבר: ד"ה והם יקחו את הזהב ואת…: שהם יבחרו המובחר מכל מינים לבגדי כהונה.
1.
מה קשה לכל אחד מן הפרשנים הנ"ל?
2.
מה ראה רש"י לתרגם מלת "יקחו"
למלת "יקבלו"?
3.
מה פירוש "עושין שררה בממון"
שבדברי רלב"ג?
4.
הבא ראיות מספר בראשית לכך שצדיקים אין נוהגים לפי מהלך מחשבה זה "שלא יחשוב אדם שיעשה עוון גדול כשיקח לעצמו ממון שהוא מושל בו"-
ולא לקחו אף פרוטה "מממון שמשלו בו".
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י
1. ד'
ד"ה
ומעיל הוא כעין חלוק,
וכן הכותנות, אלא שהכתונת סמוך לבשרו ומעיל קרוי חלוק עליון.
התוכל להביא הוכחת לצדקת דברי רש"י מבראשית פרק ל"ז?
2. מ"א
ד"ה
ואת בניו
אתו: אותם הכתובים בהם.
א.
למה מוסבת מלת "אותם"?
ב.
מה קשה לו?
3. מ"א
ד"ה
ומשחת
אותם: את אהרן ואת בניו בשמן המשחה.
מה קשה לו?
ו.
ברכות נ"ה:
אמר ר' יוחנן:
אין הקבה"ו נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר (דניאל י"ב)
"יהב חכמתא לחכימין".
שמע ר' תחליפא בר מערבא ואמרה לפני ר' אבהו.
אמר לו: "אתם שניתם לה משם (=מדניאל)
ואנו מכאן… ומביא פסוק מפרשתנו.
1.
מהו הפסוק בפרשתנו שממנו יש ללמוד את הרעיון הנ"ל?
2.
הסבר את הרעיון שבדברי ר'
יוחנן.