גיליונות נחמה – שמות 32

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

כי תשא

פרק ל"ב

א.
דעות שונות לחכמים ולמפרשים בעניין חטא העגל–
מהו?

קרא:

רש"י
לב, א.

כי
בשש משה
– כתרגומו לשון איחור וכן בשש רכבו (שופטים ה) ויחילו עד בוש (שם ג) כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך ו'
שעות כסבורים הם שאותו יום שעלה מן המנין הוא והוא אמר להם שלימים מ' יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בז' בסיון עלה נמצא יום מ'
בי"ז בתמוז בט"ז בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר ודאי מת משה לכך בא ערבוביא לעולם אמר להם מת משה שכבר באו שש שעות ולא בא וכו' כדאית'
במס'
שבת (דף פט) וא"א לומר שלא טעו אלא ביום המעונן בין קודם חצות בין לאחר חצות שהרי לא ירד משה עד יום המחרת שנאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות:

אשר
ילכו
לפנינו
– אלהות הרבה איוו להם:

כי
זה משה
האיש –
כמין דמות משה הראה להם השטן שנושאים אותו באויר רקיע השמים:

אשר
העלנו
מארץ
מצרים –
והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו:

ד.
אלה
אלהיך –
ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:

ז.
שחת
עמך –
שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו:

רמב"ן לפסוק א.

אשר
ילכו
לפנינו
– אלוהות הרבה אוו להם כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, והיה מורה לנו הדרך נעלה בה, לא ידענו מה היה לו,
עתה צריכין לאלוהות הרבה אשר ילכו לפנינו לשון רש"י ואין לשונו מכוון אבל הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו,
כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים,
ושהוא בכחו עשה להם האותות והמופתים, ומה טעם שיאמרו כיון שהלך משה ממנו נעשה אלהים ועוד, כי בפירוש אמרו אלהים אשר ילכו לפנינו,
לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא אבל היו מבקשין משה אחר,
אמרו,
משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה,
שהיו המסעים ע"פ ה' ביד משה (במדבר ט כג),
הנה אבד ממנו נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא האל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלהים וכן תוכל להבין זה מתשובת אהרן אל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה (להלן פסוק כא),
והיתה תשובתו ויאמרו לי קום עשה לנו אלהים וגו',
ואמר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש (להלן פסוקים כג כד) והנה אהרן מתנצל למשה ואמר לו אל יחר אף אדוני (להלן פסוק כב),
והוא כמוסיף על חטאתו פשע,
שאומר כי הם בקשו ממנו עבודה זרה ועשאה להם בידיו, ולמה לא יחר אפו, ומה חטאה גדולה מזו:

אבל הענין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך,
ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה וכן היה הדבר, כי כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום, אבל בבואו במחנה וירא את העגל ומחולות מיד ברחו ממנו, והוא לקח העגל וישרוף אותו וישק אותו להם ולא מאנו כלל ואלו היה להם לאלהים,
אין דרך שיניח אדם מלכו ואלהיו לשרפת אש, הן ישרוף את תועבתם לעיניהם ולא יסקלוהו…

ד.
ויאמרו
אלה אלהיך
ישראל
אשר העלוך
– גם זה הכתוב יורה אותנו,
כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים,
אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים.

אבן עזרא שמות פרק לא פסוק יח

ועתה אומר לך,
דעת הגאון רב סעדיה. אמר,
כי אהרן עשה בערמה כאשר עשה יהוא,
על כן בנה מזבח. והקשה על נפשו.
אם כן למה התאנף השם בו. והנה השיב בעבור שלא הרגם מיד כאשר עשה משה בבואו. גם זה איננו נכון, כי הוא קרא חג לד'
מחר.
וזה השם הוא שם עצם לכבוד השם,
ולא יתערב אחר עמו במלת אלהים, שהוא לענינים רבים.
ועוד,
למה לא הזכיר זה בענותו למשה. כי הוא אומר ואשליכהו באש,
ואין המענה דומה לשאלה.

ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד.
חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ג.
גם ישראל לא בקשו ע"ג,
רק חשבו, שמת משה שהסיעם מים סוף,
כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני,
ומשה התעכב שם ארבעים יום.
ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד.
גם הוא לא ידע, כי השם אמר לו, עלה אלי ההרה,
ושב שם עד שאתן לך לוחות הברית.
ומלת אלהים כבוד חונה בצורת גויה. וככה אמרו: אשר ילכו לפנינו (שמות לב, א).
ואם תשים לבך אל המסע הראשון אז תבין זה.

והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם.
וכן עשו כאשר צום. וזו תשובת אהרן,
כי נקהלו עליו,
וכמו שהודעתיך כי כל קהלה ואחריה על היא גנאי,
ואם אחריה אל היא לשבח,
כמו ויקהלו אל המלך שלמה (מ"א ח, ב).
וזהו אתה ידעת את העם כי ברע הוא (שמות לב, כב),
כי אני לא עשיתי רע להם, כי לא בקשו רק אשר ילך לפניהם,
ולכבוד השם עשיתיו.
רק בעבור שישראל היו מעורבים עם ערב רב, וזהו כי ברע הוא ולא אמר רע הוא. וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ג,
והביאו זבחים והשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל.

ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות לב, ז – ח),
כי לא כתוב כל עמך.
הלא תראה, כי לא מעל בחרם רק עכן לבדו,
והנה כתוב: חטא ישראל וגם עברו וגו'
וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז, יא).
והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז,
שאמרו אלה אלהיך ישראל, או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלשת אלפים.
והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל,
כי לא נעשה כהוגן ע"ד שנחשב לפתאים שהיה ע"ג.
ואל תתמה בעבור שהתאנף השם באהרן, כי זה בעבור שהיה הוא הסבה. כי הנה נענש עם משה אחיו על דבר מי מריבה ולא חטאו בזדון.
וכתוב עליהם לא האמנתם בי (במד'
כ,
יב),
מריתם (שם כז, יד),
מעלתם (דבר'
לב,
נא).

רבי
יהודה
הלוי: הכוזרי
מאמר א.
סעיף
צ"ז

צז.
אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הָאֻמּות כֻּלָּם בַּזְּמָן הַהוּא הָיוּ עובְדִים צוּרות. וְאִלּוּ הָיוּ הַפִּילוסופִים,
מְבִיאִים מופֵת עַל הַיִּחוּד וְעַל הָאֱלהוּת לא הָיוּ עומְדִים מִבְּלִי צוּרָה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ, וְאומְרִים לַהֲמונָם, כִּי הַצּוּרָה הַזּאת יִדְבַּק בָּהּ עִנְיָן אֱלהִי,
וְכִי הִיא מְיֻחֶדֶת בְּדָבָר מֻפְלָא נָכְרִי. וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס זֶה אֶל הָאֱלהִים, כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עושִׂים הַיּום בַּמְּקומות הַמְכֻבָּדִים אֶצְלֵנוּ, עַד שֶׁאָנוּ מִתְבָּרְכִים בָּהֶם וּבַעֲפָרָם וְאַבְנֵיהֶם, וּמֵהֶם מִי שֶׁמְּיַחֵס אותו אֶל רוּחֲנִיּוּת כּוכָב מִן הַכּוכָבִים או חַיִל מִן הַחֲיָלִים או מַעֲרֶכֶת מַזָּל וְזוּלַת זֶה,
וְלא הָיוּ מַסְכִּימִים הֶהָמון עַל תּורָה אֶחָת,
אֶלָּא בְצוּרָה מֻרְגָּשָׁה שֶׁמְּכַוְּנִים אֵלֶיהָ.

וְהָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְצַפִּים לְמַה שֶּׁיָּעַד אותָם משֶׁה שֶׁיּורִיד לָהֶם עִנְיָן מֵאֵת ה'
שֶׁיִּרְאוּ אותו וְיַקְבִּילוּהוּ כַאֲשֶׁר הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם, אֲשֶׁר הָיוּ מַבִּיטִים אֵלָיו וּמַקְבִּילִים וּמְגַדְּלִים אותו וּמְשֶׁתַּחֲוִים נִכְחו לֵאלהִים.
וְכֵן הָיוּ מַקְבִּילִים עַמּוּד הֶעָנָן אֲשֶׁר הָיָה יורֵד עַל משֶׁה בְּדַבֵּר אִתּו הָאֱלהִים וְהָיוּ עומְדִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁתַּחֲוִים נִכְחו לֵאלהִים.

וְכַאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הָעָם דִּבְרֵי עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְעָלָה משֶׁה עַל הָהָר לְהורִיד לָהֶם הַלּוּחות כְּתוּבִים וְלַעֲשׂות לָהֶם אָרון לִהְיות לָהֶם דָּבָר נִרְאֶה שֶׁיְּכַוְּנוּ נֶגְדּו, שֶׁבּו הַבְּרִית לֵאלהִים וְהַבְּרִיאָה הָרִבּונִית, רְצונִי לומַר: הַלּוּחות,
זוּלַת מַה שֶּׁדָּבַק בָּאָרון מֵהֶעָנָן וְהַכָּבוד וּמַה שֶּׁנִּרְאָה בַעֲבוּרו מֵהַמּופְתִים, וְנִשְׁאֲרוּ הָעָם מְצַפִּים לְרֶדֶת משֶׁה,
וְהֵם עַל עִנְיָנָם לא שִׁנּוּ תָאֳרָם וְעֶדְיָם וּבִגְדֵיהֶם, אֲשֶׁר עָמְדוּ בָהֶם יום מַעֲמַד הַר סִינַי אַךְ נִשְׁאֲרוּ בִתְכוּנָתָם מַמְתִּינִים לְמשֶׁה לְעִתִּים.
וּבושֵׁשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים יום, וְהוּא לא לָקַח צֵידָה וְלא נִפְרַד מֵהֶם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיָּשׁוּב לְיומו, אָז גָבְרָה הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה עַל קְצָת הֶהָמון הַהוּא הַגָּדול,
וְהִתְחִילוּ הֲמון הָעָם לְהֵחָלֵק מַחְלְקות, וּמַרְבִּים הָעֵצות וְהַמַּחֲשָׁבות, עַד שֶׁנִּצְטָרְכוּ מֵהֶם אֲנָשִׁים לְבַקֵּשׁ נֶעֱבָד מֻרְגָּשׁ יְכַוְּנוּ נֶגְדּו כִשְׁאָר הָאֻמּות, מִבְּלִי שֶׁיְּכַחֲשׁוּ בֶאֱלהוּת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם,
אֲבָל שֶׁיִּהְיֶה מֻנָּח לָהֶם לְהַקְבִּיל אֵלָיו, כְּשֶׁיְּסַפְּרוּ נִפְלְאות אֱלהֵיהֶם. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים בָּאָרון שֶׁאָמְרוּ כִּי הָאֱלהִים שָׁם,
וְכַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עושִׂים בַּשָּׁמָיִם וּבְכָל דָּבָר שֶׁאָנוּ יודְעִים שֶׁתְּנוּעָתו אָמְנָם הִיא בְחֵפֶץ הָאֱלהִים מִבְּלִי מִקְרֶה וְלא רְצון אָדָם וְלא טֶבַע.

וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצונָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת – בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם. וְלא הִגִּיעוּ עובְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף שֶׁהָיוּ.
אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדולִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂותו הָיָה – בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין, כְּדֵי לַהֲרג הַמַּמְרֶה הָעובֵד אותו.
וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָון מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה.

וְלא הָיָה הֶעָון הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבודַת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְותָיו,
כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרות, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה.
וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין שֶׁלּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנות.

וְזֶה הָיָה מֵעֲצַת מִי שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם מִן הַחוזִים וְהָאִצְטַגְנִינִים,
חָשְׁבוּ שֶׁיִּהְיוּ פְעֻלּותָם הַסְּבָרִיּות קְרובות מִן הַמַּעֲשִׂים הָאֲמִתִּיִּים, וְהָיָה עִנְיָנָם בָּזֶה כְּעִנְיַן הַכְּסִיל, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, שֶׁנִּכְנַס בַּחֲנוּת הָרופֵא וְהֵמִית הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָיָה מועִילָם בָּרְפוּאות הָהֵם קדֶם לָכֵן. עִם שֶׁלּא הָיְתָה כַוָּנַת הָעָם לָצֵאת מֵעֲבודַת הָאֱלהִים, אַךְ הָיוּ חושְׁבִים שֶׁהֵם מִשְׁתַּדְּלִים בָּעֲבודָה. וְעַל כֵּן בָּאוּ אֶל אַהֲרן,
וְאַהֲרן חָפֵץ לְגַלּות מַצְפּוּנָם, וְעַל כֵּן סִיַּע בַּעֲשׂותו וְנֶאֱשַׁם בְּהוצָאָתו מִרְיָם מִן הַכּחַ אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרות נֶעֱבָדות בְּרב הָאֻמּות וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עושִׂים כָּל הָאֻמּות צוּרות לַעֲבד אותָם.

וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצונָם לַעֲבודָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּו הַקָּרְבָּנות וּלְכַבְּדו, לא הָיָה דָבַר גָּדול בְּעֵינֵינוּ,
מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוהֲגִים בּו הַיּום, מֵעֲשׂות בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חונִים סְבִיבותֵיהֶם. וְלוּלֵא הַצּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי, כַּאֲשֶׁר הָיָה בִימֵי הַמְּלָכִים, שֶׁהָיוּ מוחִים בַּאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים, שֶׁהָיוּ עושִׂים בָּתִּים לַעֲבודָה, הָיוּ נִקְרָאִים בָּמות, וְהָיוּ חֲסִידֵי הַמְּלָכִים הורְסִין אותָם,
כְּדֵי שֶׁלּא יְגַדְּלוּ זוּלָתִי הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּחַר בּו הָאֱלהִים וְהַתְּכוּנָה אֲשֶׁר צִוָּה בָהּ. וְלא הָיָה הַדָּבָר נָכְרִי בַצּוּרות,
אֲשֶׁר צִוָּה הוּא בָהֶם מֵהַכְּרוּבִים.

וְעִם כָּל זֶה נֶעֶנְשׁוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָבְדוּ הָעֵגֶל בַּיּום הַהוּא וַהֲרָגוּם,
וְהָיָה מִסְפַּר כֻּלָּם שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף, וְלא פָסַק הַמָּן לָרֶדֶת לִמְזונָם,
וְהֶעָנָן לְסוכֵךְ עֲלֵיהֶם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לְהַנְחתָם, וְהַנְּבוּאָה מַתְמֶדֶת וְנוסֶפֶת בֵּינֵיהֶם. וְלא נֶעְדַּר מֵהֶם דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם זוּלַת שְׁתֵּי הַלּוּחות,
אֲשֶׁר שְׁבָרָם משֶׁה,
וְהִתְפַּלֵּל לְהֲשִׁיבָם וְהוּשְׁבוּ לָהֶם וְכֻפַּר לָהֶם הֶעָון הַהוּא. (מאתר דעת)

כיצד השתדלו החכמים הנ"ל ללמד זכות על ישראל וכיצד בארו את חטא העגל?

ב.
האברבנאל מקשה:

איך אהרן קדוש השם מלאו לבו לעשות פסל מסכה להכשיל בו ישראל ואיככה
נביא קדוש אלוקים היה חוטא ומחטיא את
הרבים?

מה
עונים לשאלה זו המפרשים הנ"ל
המובאים בשאלה א.?

קרא
גם:

רש"י
לפסוקים:

ב.
באזני
נשיכם –
אמר אהרן בלבו הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן:

פרקו
– לשון ציווי מגזרת פרק ליחיד כמו ברכו מגזרת ברך:

ד.
ויצר
אותו
בחרט –
יש לתרגמו בשני פנים האחד ויצר לשון קשירה בחרט לשון סודר כמו (ישעיה ג) והמטפחות והחריטים (מלכים ה) ויצר ככרים כסף בשני חריטים.
והב'
ויצר לשון צורה.
בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין כמו (ישעיה ח) וכתוב עליו בחרט אנוש וזהו שת"א וצר יתיה בזיפא לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז ניי"ל (גראבשטיכעל)
ומזייפין על ידו חותמות:

עגל
מסכה –
כיון שהשליכו לאור בכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים וי"א מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכיור ויצא העגל (סנהדרין קא):

מסכה
– לשון מתכת. ד"א קכ"ה קנטרין זהב הי' בו כגימטריא של מסכה:

אלה
אלהיך –
ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו:

ה.
ויאמר
חג לה'
מחר
– ולא היום שמא יבא משה קודם שיעבדוהו זהו פשוטו.
ומדרשו בויקרא רבה דברים הרבה ראה אהרן ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו וזהו ויבן (לשון בינה) מזבח לפניו ויבן מזבוח לפניו ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסרחון ולא בהם ועוד ראה ואמר אם הם בונים את המזבח זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך משה בא:

חג
לה' – בלבו היה לשמים בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום:

ספורנו ה.

חג
לה' מחר.
ולא תערבבו שמחתו באל אחר:

רמב"ן ה.

וירא
אהרן –
טעם זה הכתוב שראה אותם ברע מכוונים אל העגל,
וקם ובנה מזבח,
וקרא חג לה'
מחר,
שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו,
ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה' לבדו ויתכן שאמר "מחר"
להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל, והם השכימו בבקר ויעלו עולות ויגישו שלמים ולא אמר הכתוב ויעלו לו עולות ויגישו לו שלמים, והענין,
מפני שהיו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל ועל אלה אמר הקב"ה למשה (להלן פסוק ח)
וישתחוו לו ויזבחו לו, כי הם החטאים ואם אולי היה אהרן המקריב קרבנות,
אמר סתם ויעלו עולות ויגישו שלמים, כי הוא מכוין לשם ה',
והם דעתם אל העגל אשר עשו, והיו הבעלים מפגלין:

כ"ב

אתה
ידעת את
העם כי
ברע הוא
– יאמר כי הם בדרך רעה,
כי אמרו לי לעשות להם מורה דרך במקום אדוני עד שובו אלי אולי ישוב, ונתנו לי הזהב ואשליכהו באש והנה יצא להם העגל הזה, כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה:

דעת זקנים מבעלי התוספות ב.

פרקו
– אהרן לשם שמים נתכוון אמר אם אומר להם כלב או נחשון יהיה ראש עליכם אם ימליכוהו עליהם כשיבא משה אם יורידוהו מגדולתו תרבה קטטה ביניהם ויבואו לידי שפיכות דמים.
ואם אומר לא אתן ראש עליהם הם יתנו מעצמם ויהי' הקטטה ואם אומר אני אהיה ראש עליהם שמא יקשה בעיני משה אעסיקם בדברים שאין להם ממש עד שיבא משה ולכך אמר פרקו לפי שהנשים חסות על תכשיטיהן וישימו ערבוביא בדבר:

ד.

ויצר
אותו –
שהי'
עוש'
בו צורות כדי לאחר ולהשהות עד שיבא משה וכל כונתו היתה לשם שמים כמו שמצינו שהכתוב משבחו דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכתיב ורבים השיב מעון זה עון העגל ואלו הרגוהו לא היתה להם תקנה ויתקיים בהם אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא:

מדרש רבה תצוה ל"ז ב. :

ומשה היה סבור שהיה אהרן שותף עמהם והיה בלבו עליו, אמר לו הקבה"ו:
"משה יודע אני כוונתו של אהרן, איך היתה לטובה.
משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הצפרן לחדר בית אביו. אמר לו פדגוגו:
אל תיגע עצמך,
תן לי ואני אחתר, הציץ המלך עליו ואמר לו:
יודע אני היאך היתה כוונתך,
חייך,
איני משליט ברית על פלטין שלי אלא אתה". כך בשעה שאמרו ישראל לאהרן:
"קום עשה לנו אלהים", אמר להם: "פרקו נזמי הזהב"
אמר להם: "אני כהן ואני אעשה אותו ואקריב לפניו "והוא לא נתעסק אלא לעקבן עד שיבוא משה. א"ל הקבה"ו:
יודע אני היאך היתה כוונתך,
חיייך איני משליט על קרבנותיהן של בני אלא אתה,
שנאמר שמות כ"ח א.: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך… לכהנו לי."

ג.
מה קשה לרש"י?

ג.
את
נזמי –
כמו מנזמי כמו (שמות ט) כצאתי את העיר מן העיר:

ו.
לצחק
– יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) לצחק בי ושפיכות דמים כמו שנאמר (שמואל ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו אף כאן נהרג חור:

והיכן
מצינו ברש"י
פרוש דומה לזה למלה זו

ז.
שחת
עמך –
שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו:

י"ב.
על
הרעה –
אשר חשבת להם:

ד.
לב,
ט.

קשה
ערף.

מה
בין רש"י
לספורנו ולראב"ע
עד "כי
כן כתוב"
בפרוש
הביטוי
הזה?

רש"י לב, ט

קשה
עורף –
מחזירין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם וממאנים לשמוע:

ספורנו לב, ט

והנה
עם קשה
עורף
הוא. גיד ברזל ערפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק, באופן שאין תקוה שישובו בתשובה:

ראב"ע לב, ט

ויאמר
– טעם
קשה ערף שלא ישמע מה שצוה.
משל לאדם הולך לדרכו במרוצה ולא ישיב עורף לקורא אליו. וזה המשל בעבור שהיו ישראל בארץ מצרים עובדי ע"ז.
והשם שלח להם נביאים לאמר איש גלולי מצרים השליכו כי כן כתוב ומשה ספר זה המעשה לבנים לפני מותו.
והוא שומר הטעמים לא המלות.
כתוב לך רד כי שחת עמך. וכתוב קום רד.
ושם כתוב וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך.
וכתוב ועתה הניחה לי ותחתיו הרף ממני.
וכתוב ויחר אפי בהם ואכלם ותחת זה ואשמידם ואמחה את שמם.
וכתוב ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו והטעמים שוים והנ' רמז לו אם לא בעבור כבוד משה היה משמיד אותם על כן הוצרך להתפלל:

ה.
לב,
י"א.

למה
ה'
יחרה
אפך.

מהי
התמיה שמעורר פסוק זה וכיצד תרצוהו
המפרשים:

רש"י
לב, י"א.

למה
ה' וגו'
– כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור:

ספורנו
לב, י"א.

למה
ה' יחרה
אפך בעמך.
באותם שלא חטאו בעגל:

אברבנאל:

— הלא ידעת שהוצאת אותם ממצרים עיר מלאה גלולים אשר שם היו מלומדים בכל התועבות האלה…
והמצרים עובדי טלאים הם ומהם למדו. לפיכך אמר: "אשר הוצאת ממצרים"
ואמר:
"בכח גדול וביד חזקה" יראה שהם לא היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכחו הגדול ובזרועו הנטויה ואם הוצאת אותם מתוך הגלולים והעבודות הזרות,
למה יחרה אפך,
אם חזרו לעשותם,
כי ההרגל נעשה בהם טבע שני…."

ו.
בירושלמי
שקלים פרק א.
הלכה
א. נאמר:

ר'
יהודה בן פזי בשם רבי:
הן נראה לא נבעת? לטובה שמות ל"ה כ"ב "כל נדיב לב הביאו" לרעה שמות ל"ב ג "ויתפרקו כל העם."

באר
את הרעיון הכלול בדבריו ובמה דברים אלה
אקטואליים בימינו!

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)

פרשת כי תשא

פרק לב' ט'-
לב'

הערה:
שאלון
זה הוא המשך שאלון כי תשא תש"ב
אשר עסק בחלק הראשון של פרקנו.

בשביל
אלה שלא למדו ע"פ
השאלון בשנה שעברה מועתקת בזה שאלה א'
משם,

העוסקת
בפרובלימה עיקרית של הפרק הזה.

א.
דעות שונות לחכמים ולמפרשים בענין חטא העגל–
מהו?

קרא
ב:

רש"י לפסוק א'

ד.
אלה
אלהיך –

ז.
שחת
עמך –

רמב"ן א'

ד"ה
אשר ילכו
לפנינו. עד את תועבותם לעיניהם וכו'.

ד'
ד"ה אלה אלהיך ישראל.

ראב"ע:
הקדמתו לפרק זה אמר אברהם עד לא האמנתם בי מריתם מעלתם.

ר'
יהודה
הלוי: הכוזרי מאמר א'
סעיף צ'ז.

המקורות
מופיעים בגיליון תש"ב:

כיצד
השתדלו החכמים הנ"ל
ללמד זכות על ישראל וכיצד בארו את חטא
העגל?

ב.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

לספורנו יט

וירא
את העגל
ומחולות
ויחר אף
משה. כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו,
כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות:

לראב"ע י'ט

וירא
את העגל
ומחולות
– ה"א העגל משרת בעבור האחרת.
כמו וירא את העגל והמחולות סביביו …..

לרש"י
לב, כז

כה
אמר וגו'
– והיכן אמר (שמות כב) זובח לאלהים יחרם כך שנויה במכילתא:

ומה
בינו ובין הרמב"ן
(לשם
מה מביא הרמב"ן
את שמות ט'ז
ל'מ).

רמב"ן לב כז

החל מן וטעם כה אמר…
איננו ממצות זובח…

לרש"י כ'ז

אחיו
– מאמו והוא ישראל:

לרש"י ל'א

אלהי
זהב –
(ברכות לב יומא פו) אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו.
משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות מה יעשה הבן שלא יחטא:

ג.
לב,
כא

מה
עשה לך העם.

רש"י:

מה
עשה לך
העם הזה
– כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה:

ראב"ע:

ויאמר
וגו' – הנה משה שאל למה הוצרך אהרן לעשות העגל:

רמב"ן:

… והנכון בעיני כי הוא כמו מה עשיתי מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי (ש"א כ א)
יאמר,
מה שנאה היתה לך עם העם הזה כי סבבת להשמידם ולכלותם ומפני שהיה אהרן להם לאיש מוכיח ולמכפר, והיה ראוי שיחוס וירחם עליהם,
אמר לו כן כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם,
לא פשעו ולא חטאו לך והנה היה ראוי משה להאשים אותו תחלה על חטאתו אשר חטא הוא,
ואחרי כן יאשים אותו על אשמת העם,
ויאמר,
איך חטאת החטאה הגדולה הזאת לאלהים, וגם הכשלת רבים והבאת עליהם חטאה גדולה,
אבל משה בענותנותו נהג כבוד באחיו הגדול ולא הזכיר לו רק מכשול העם ויתכן שגם משה נכון לבו בטוח בצדקת אחיו שכוונתו לא היתה רעה,
אבל על אשמת העם האשים אותו, כי היה ראוי להוכיחם והם נכשלו על ידו והוא השיב שהטעוהו בדבריהם:

א.
מה
בין המפרשים בפירוש
פסוק זה?

ב.
האם
זו שאלה רטורית או שאלה ממש?

ד.
לב,
כד

ויצא
העגל הזה.

מה
הקשי ואיך תרצוהו
המפרשים:

רשב"ם
כד,

ויצא
העגל הזה
– נגמר'
מלאכתו כדכתיב ויצא לצורף כלי.
ומוציא כלי למעשהו:

ספורנו
כ'ד

ויצא
העגל
הזה. בלתי פעולת השתדלותי ולא המתינו שאעשהו אני כדבריהם. כי אמנם באמרו ויעשהו עגל מסכה לא אמר זה על אהרן,
אבל רצונו עשה אותו העושה,
כענין וסמך את ידו ושחט שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט. וכן העיד באמרו אשר עשו את העגל,
אשר עשה אהרן שהם עשו את העגל אשר עשה בו מעשה אהרן, שציירו והשליך הזהב באש:

הבאור:

כלומר,
יצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה, ואני לא ידעתי את מחשבתם הרעה, כי מתחילה אמרו לעשות להם מורה דרך במקום אדוני,
ועתה השתחוו לו ויזבחו לו,
והכלל–
יצא העגל הזה.

ה.
לב,
ל'

רש"י

אכפרה
בעד
חטאתכם
– אשים כופר וקנוח וסתימה לנגד חטאתכם להבדיל ביניכם ובין החטא:

והשוה:

בראשית
רש"י
לב, כ

אכפרה
פניו –
אבטל רוגזו וכן (ישעיה כח) וכופר בריתכם את מות (שם מז) לא תוכלו כפרה.
ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן ולשון ארמי הוא והרבה בגמרא וכפר ידיה בעי לכפורי ידיה בההוא גברא וגם בלשון המקרא נקראים המזרקים של קדש כפורי זהב על שם שהכהן מקנח ידיו בהן בשפת המזרק:

למה
לא פרש כאן כפירושו
שם ולא הסתפק לבארו "לשון
קנוח"
בלבד?

ו.
לב,
לב

רש"י
לב, לב:

ועתה
אם תשא
חטאתם –
הרי טוב איני אומר לך מחני. ואם אין מחני וזה מקרא קצר וכן הרבה:

ספורנו
לב, לב:

אם
תשא חטאתם
ואם אין
מחני נא
מספרך. הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת, מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם,
כדי שיזכו לסליחה:

1.
*העתק
פסוק זה בסמני פסוק לפי פרוש רש"י
והבא דוגמאות למקרא מסוג זה.

2.*העתק
פסוק זה בסמני פסוק לפי פרוש
ספורנו!

3.
מהו
"הספר"
לפי
רש"י,
רשב"ם,
רמב"ן
ומי מהם קרוב יותר
לפשט?

רש"י
לב, לב:

מספרך
– (ברכות לב) מכל התורה כולה שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים:

רשב"ם
לב, לב:

מספרך
– ספר חיים:

רמב"ן
לב, לב:

ועתה
אם תשא
חטאתם
–לשון רש"י אם תשא חטאתם הרי טוב ואיני אומר לך מחני, ואם אי ן מחני, וזה מקרא קצר,
וכן הרבה מספרך,
מכל התורה כלה,
שלא יאמרו עלי שאיני כדאי לבקש עליהם רחמים וא"כ מה תשובה השיבו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי,
ואין אחר למחות מספרו ואולי יאמר אין אני מוחה אלא מי שחטא לי ואתה לא חטאת לי,
וזה איננו נכון ור"א אמר כי מספרך אשר כתבת, כמו דינא יתיב וספרין פתיחו (דניאל ז י)
והספרים לדעתו הם מערכות השמים שגזרות השפלים תלויין בהם,
ואמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי,
לומר לא אמחה אותך רק אמחה מן העם החטאים אשר חטאו לי במחשבתם ולא נהרגו,
והוא מה שאמר (בפסוק לה) ויגוף ה' את העם:

ואיננו נכון בעיני,
כי מלבד הנהרגים בחרב בני לוי והמתים במגפה היו רוב הקהל חוטאים לו כאשר כתבתי (בפסוק ז) ולפי דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם,
ברחמיך,
ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נג ה)
והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו,
והקב"ה השיבו, החוטא אמחה מספרי,
ולא אותך שלא חטאת:

מחני נא מספרך…

איתא
בזהר
וירא דף
ק' ו:

ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אמר ר' יהודה מאן חמא (מי ראה) אבא דרחמנותא כאברהם?
תא חזי (=בא וראה) בנח כתיב: "ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני… עשה לך תיבה…
"ואשתיק ולא אמר לו מידי,
ולא רחמי; אבל אברהם, בשעתא דאמר ליה קב"ה "זעקת סדום ועמורה כי רבא,
ארדה נא ואראה…"
מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר "האף תספה צדיק עם רשע…"
א'ר אליעזר: אף אברהם לא עבד שלימו (=לא עשה בשלימות)
דקא יאות. נח לא עביד מדי, לא האי ולא האי, אברהם תבע דינא כדקא יאות ולא ימות זכאה עם חייבא ושארי מחמשים עד עשרה; עבד ולא אשלים,
דלא רחמי בין כן ובין כך, אבל מאן עבד שלימו כדקא יאות? דא (=זה)
מחה דכיון דאמר קב"ה:
"סרו מהר מן חדרך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו". מיד מה כתיב"
ויחל משה…" עד דאמר "עתה אם תשא אם חטאתם ואם אין מחני מספרך…",
ואע"נ דכלם חטאו;
ולא זז משם עד דאמר לו "סלחתי כדבריך", אבל אברהם לא אשנה אלא אי אשתכח (=אם ימצא) בהו זכאי, ואם לאו– לא.
ועל דא לא הוה בעלמא אדם דיגן על דורו כמשה דאיהו רעיה מהימנא (=רועה נאמן).

ועיין:

רמב"ן

ד"ה
מספיק
החל מן
"ולפי
דעתי כי
משה
אמר…" (ראה
לעיל
רמב"ן
לב, לב)

במה
רואה הרמב"ן
ובמה רואה הזהר בקטע זה את גדולתו של משה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)

פרשת כי תשא

ל"ב כ"ה–ל"ה,
ל"ג,
א–ו.

(שאלון
זה הוא השלמת שאלוני פ'
כי
תשא תש"ב,
תש"ג
והמשכם. גם
הם עסקו בחטא העגל ובעיקר בחלק הראשון של
פרק ל"ב.)

א.
מה בין רש"י לראב"ע בפירוש הפסוקים הבאים.

רש"י כ"ו

כל
בני לוי
– (יומא סו) מכאן שכל השבט כשר:

אחיו
– מאמו והוא ישראל:

רש"י כ"ט

מלאו
ידכם –
אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום (זבחים קטו):

ראב"ע כ"ו

בני
לוי –
שהם ממשפחתו:

ראב"ע
כ"ז

והרגו
איש את
אחיו –
אפי'
יהיה אחיו. ורבים פירשו …

ראב"ע
כ"ח

ויעשו
בני לוי
– ולא כל בני לוי:

ראב"ע כ"ט

ויאמר
משה –
וכבר אמר להם כמו וייצר ה' אלהים ורבים ככה.
ומלת מלאו. דקדוקו זר. כי פעם הוא פעל יוצא ופעם עומד והבנין קל:

נסו
למצוא את הקו האופיני בפרושי ראב"ע
הנ"ל!

ב.
לב,
ל"ב

רש"י

ועתה
אם תשא
חטאתם –
הרי טוב איני אומר לך מחני. ואם אין מחני וזה מקרא קצר וכן הרבה:

ספורנו

אם
תשא חטאתם
ואם אין
מחני נא
מספרך. הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה לשאת, מחה את הזכיות שלי מספרך ושים לחשבונם,
כדי שיזכו לסליחה:

1.
העתק
את הפסוק פעמים וסמנו בסמני פסוק לפי כל
אחד מן המפרשים הנ"ל?

2.
כל
אחד מן המפרשים הנ"ל
רואה את גדולת משה בתשובתו זו ראיה אחרת.

הסבר
את ההבדל בינהם!

ג.
לב,
ל"ד

הנה
מלאכי ילך…

שד"ל:

כאן הוא מלאך ממש, כלומר שלא תלך שכינתי עמהם,
כלומר שלא יעשו משכן, כי המשכן הוא אות שהאל בקרבם.

השוה
דבריו כאן לדבריו משפטים כ"ג
כ ד"ה,
הנה
אנכי שולח מלאך לפניך:…

"ונראה
לי כדעת רלב"ג,
שהמלאך הוא נביא והוא משה.
ולפי שחטאו ונתעכבו במדבר לא הביאם הוא אל הארץ, ומלא
יהושע את מקומו.

מה
המריץ את ש"דל
לפרש את שני הפסוקים בשני פירושים שונים,
שלא
בדרך שאר המפרשים?

(ועיין
רש"י
שם וכאן.)

רש"י לב, לד

אל
אשר דברתי
לך –
יש כאן לך אצל דבור במקום אליך וכן (מלכים ב) לדבר לו על אדוניהו:

הנה
מלאכי –
ולא אני:

ד.
לב,
ל"ד

וביום
פקדי ופקדתי.

רש"י:

וביום
פקדי
וגו' – עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:

רמב"ן:

… כי
ביום
פקדי
ופקדתי
עליהם
חטאתם, אפקוד אותו עליהם אחרי בואם אל הארץ,
וזה רמז לעת שיגלו ממנה,
או למה שאמרו רבותינו (סנהדרין קב) שאין לך פורענות שאין בה אוקיא מעון העגל:

שד"ל:
אין טעמו ביום פקידה אחרת אפקיד עליהם גם עון זה, אבל היא מליצה נהוגה בלשון,
כמו "ושמע אישה ביום שמעו". ישמע כל זמן שיהיה, ישמע כשישמע; וקרב לזה (דברים כ"ב ח) "כי יפל הנפל"
– יפל מי שיפל.
מי שיהיה…

1.
במה
שונה ש"דל
משני המפרשים הנ"ל?

2.
מהי
חולשת פירושו בהשואה אליהם?

ה.
ל"ג.
ד

ואל
שתו איש עדיין…

ה: ועתה
הורד עדיך…

ו:
ויתנצלו
בני ישראל את עדים מהר חורב.

שבת
פ"ה
ע"א:

דרש ר' סימא.
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל,
קשרו לו שני כתרים (רש"י:
מזיו שכינה) אחד כנגד "נעשה"
ואחד כנגד "נשמע";
וכיון שחטאו ישראל,
ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום,
שנאמר:
"ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"…
ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר (ישעיה ל"ה)
"ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

תנחומא
שלח י"ג:

זה שאמר הכתוב (משלי א) "ותפרעו כל עצתי"
כל הטובה אשר יעצתי עליהם קלקלתם ובטלתם אותה: מתחילה וארד להצילו מיד מצרים (שמות ב), באלפי אלפים ורבי רבבות כל מלאכים ירדתי בשבילכם והייתי מוסר לכל אחד ואחד שני מלאכים,
אחד חוגר זינו ואחד נותן עטרה בראשו.
רב הונא אמר:
פרפריא הלבישם ושם המפורש חקוק עליהם. כל הימים שהיה בידם לא היה דבר רע נוגע ולא מלאך ולא דבר אחר. וכשחטאו אמר להם משה: "הורד עדיך", באותה שעה "וישמע העם את הדבר הרע הזה" וכתיב…
"ויתנצלו ישראל את עדים מחורב."

ראב"ע
לג, ו

ויתנצלו
בני ישראל
את עדים
– מן עדים. והם בגדי תפארת ותכשיטים כמו הנזמים והטבעות.
על דרך ואעדך עדי. כי התאבלו על דבר העגל:

רמב"ן
לג, ו

וטעם
ויתנצלו
בני ישראל
את עדים
– כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדי יותר ממה שעשו תחלה ואונקלוס שתרגם בעדי, תקון זין, דעתו כדברי האומר בבראשית רבה (עיין שמו"ר מה ב)
זינאות חגר להם,
כלומר שחגר להם הקב"ה בשעת מתן תורה כלי זיין להנצל מכל פגע ומלאך המות,
כמו שדרשו (שמו"ר לב א)
חרות על הלוחות (לעיל לב טז),
חירות ממלאך המות,
והם שמותיו של הקב"ה והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל, וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם:

רשב"ם
לג, ד

עדיו
– מיני תכשיטין לפי שנהגו אבלות כדכתיב ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו. שהרי אמר להם הקב"ה הורד שעריך:

ספורנו
לג, ה

ועתה
הורד
עדיך
מעליך. אותה ההכנה הרוחנית הנתונה לך באותו המעמד הנכבד הורידה מעליך, כי האל יתברך אחר שנתן המתנה לא יקחנה מן המקבל בלתי רצון המקבל,
כאמרם ז"ל (פרק סדר תעניות אלו) דגמירי דמיהב יהבי משקל לא שקלי: ואדעה מה אעשה לך. שלא תהיה ראוי אז לעונש כל כך גדול:

שמות רבה נ"א ח:

בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המות בהם שנאמר:
(שמות ל"ב ט"ז)
"חרות על הלוחות".
מהו "חרות"?
ר'
יהודה אומר: חירות מן הגלות,
ר'
נחמיה אומר: חירות ממלאך המות…
שכיון שקבלו התורה הלבישם הקב"ה מזיו הדרו.
ומה היה הלבוש?
ר'
יוחנן אמר עטרות הלבישן ורשב"י אומר: כלי זיין נתן להם והשם הגדול חקוק עליו וכל ימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם…
וכשחטאו העביר הקב"ה מהם.

ש"דל:

ולא
שתו איש
עדיו, כי העדיים היו לזכר העגל.

1.
מהו
העדי לפי כל אחת מהדעות הנ"ל?

ו.
ראב"ע ד

וישמע
העם את
הדבר הרע
– ומהו.
הוא הכתוב אחריו ויאמר ה'
אל משה אמור אל בני ישראל וכמוהו ויאמר ה'
אל משה במדין וכבר פירשתי הגם לחם יוכל תת.
כי כמוהו ויצו שחקים ממעל וכבר צוה שחקים וככה זה. ואין צורך לתקון הגאונים שעשו ככה תמיד:

1.
מהו
הקשי בפסוקים ד–ה–ו
וכיצד מתרצן ראב"ע?

2.
מהי
ראיתו משמות ד י"ט
ומתהלים ע"ח
ט?

3.
כיצד
תרצו הגאונים קשי זה?

4.
כיצד
תרצו הרמב"ן
בסוף דבריו לפרק ל"ב
החל מן "ועל
כל זה אמר וישמע העם את הדבר הרע הזה"?

(עצה
טובה: קרא
בשאלה זו את דבריו ר'
ש.ר
חירש לפסוק ד!)

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)

כי תשא

ל'ב ז– י'ד

(השוה
לגליון זה גליון כי תשא תש'ג
העוסק אף הוא בפרקנו.)

א.
שאלת סגנון:

1.
השוה
את הפסוקים:
ז: לך
רד כי שחת עמך

יא:
למה
ה'
יחרה
אפך בעמך

(וע'
לעיל
ג'
ז':
ראה
ראיתי את עני עמי)

כיצד
יש לבאר סבת חלופי הכינויים
כאן?

2.
הבא
ראיה מפרקנו זה שאין חלופי כנוי אלה דבר
"שבמקרה"!

3.
הבא
דוגמאות אחרות מן התורה של חלופי כנוי
בעלי משמעות כזו!

ב.
דברי ה' ז–
י.

שמות
רבה מב,
ב:

התחיל הקב"ה ליתן למשה שבילים שיבקש עליהם רחמים.
מניין?
א'ר יוחנן: למעלה כתוב (ז)
וידבר ה' אל משה לך רד ואח"כ הוא אומר (ט)
"ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה…"
ואין אמירה אלא לשון רך.
כאדם שיש בלבו על חברו והוא מבקש להתפייס לו והוא אומר לו: "אמור לי מה עשיתי לך,
שכן עשית לי?"-
כיון ששמע משה מן הקבה"ו דברים רכים,
התחיל מבקש עליהם רחמים.

1.
מהו
הרעיון הכלול במלים "התחיל
לתת למשה שבילים"?

2.
היכן
מצינו בתורה עוד שנותן הקבה"ו
"שבילים"
לאדם
במובן זה?

3.
היכן
מצאו חז"ל
רמז בפסוקינו (ז–י)
שנתן
ה' שבילים
למשה,
שיבקש
עליהם רחמים?

ג.
תפלת משה י'א–
י'ג.

1.
מהו
מבנה התפלה הזאת?

2.
השוה
תפילתו זו לתפילתו במדבר י'ד,
י'ג–
י'ט.

התוכל
להסביר סבת השנוי בדברים המושמים בפי
הגויים כאן…
"ברעה
הוציאם להרג אותם…"

ושם
"מבלתי
יכולתי ה'…
וישחטם"?

3.
הסבר
משמעות המ"ם
במלת "מבלי"
והבא
דוגמאות למ"ם
כזו!

4.
מהי
ההגדרה הדקדוקית של המ"ם
הזאת?

ד.
לב,
י'א

למה
ה' יחרה
אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים ביד חזקה…

שמות
רבה מ'ג
ח:

א'ר הונא: משל לחכת שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי (מקום החנות) עשה שלו, והאומנות עשתה שלה,
והנער כבחור עשה שלו– יאצ לתרבות רעה.
בא אביו ותפסו עם הזונה,
התחיל האב צועק ואומר: "הורגך אני!" היה שם אוהבו,
אמר לו: "אתה אבדת הנער ואתה צועק כנגדו?!" הנחת כל האומנויות ולא למדתו אלא בשם.
הנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות!"
כך אמר משה:
"רבון העולם! הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים, שהיו עובדין טלאים,
ולמדו מהם בניך ואף הם עשו עגל!"…
דע מהיכן הוצאת אותם!"

1.
מה
הקשי בפסוקנו שאותו רצה המדרש לתרץ?

2.
התוכל
לתרצו בדרך אחרת?

ה.
לב,
י'ב

למה
יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אותם…

לפסוק
זה מקשה אברבנאל:

וכי מפני דברי השוטים ראוי שתחדל מדת הדין לעשות משפט בעמו?

נסה
לענות על קושיתו על פי הנאמר ביחזקאל ל'ו
ט'ז–
כ'ג
(וע'
גם
לט' כ'א–
כ'ד)

(הערה:
ליחזקאל
ל'ו,
כ'א
אשר חללוהו בית ישראל מעיר אברבנאל:

לא שבני ישראל היו מחללים אותו בעצם,
כי אם שבסבת גלותם וצרותיהם בהיותם עם ה', היה מחולל שמו בגויים בעבורם,
באמור הגויים שלא יוכל להגן על עמו,
ומבלתי יכולת ה'
לגאלם היו בגלות…)

לשאלה
זו עיין גם:

רמב"ן לדברים ל'ב כ'ו

ד'ה
אשביתה
מאנוש
זכרם… כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד)
וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים,
וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט)
ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו':

ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו)
ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ)
ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת,
איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם,
ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו…

וכן רמב"ן לבמדבר י'ד י'ג

ד'ה
ושמעו
מצרים –
… אבל הכוונה בתפלה הזאת לאמר,
יחשבו מצרים ויאמרו כי יש כח באלהי כנען להציל מידך, כי עשית במצרים ובאלהיהם שפטים עד שהוצאת העם הזה מקרבו, ולא יכולת לעשות כן בכנען ובאלהיהם, והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי ע"ז וא"כ יתכן שיהיה "אל יושב הארץ הזאת" כפשוטו,
שיאמרו המצריים לאנשי ארץ כנען מבלתי יכולת ה' וגו',
כי בכם אל ואפס אלהים:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)

כי תשא –
תפילת משה.

ל'ב י'א–
י'ד

גליון
זה הוא המשך גליון כי תשא תש"ז,
שעסק
אף הוא בתפילת משה.
עיין
שאלות ג,ה
שם!

א.
בקביעת זמן תפילה זו שתי דעות:

ראב"ע י"א

ד"ה ויחל משה … ואחרים אמרו כי תפלת אל תשחת עמך איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי כי טעמי התפלה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל. וישק את בני ישראל ויהרוג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל על כן כתוב אולי אכפרה בעד חטאתכם אחר שהסיר החטאת כאשר כתוב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל.
והנה בעבור שהשם אמר לו ועתה הניחה לי. הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר וישב משה אל ה'. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר מי אשר חטא לי. עם ועתה לך נחה את העם. וכתיב ויגוף ה'
את העם:

ויחל
– הנה כתוב ואתנפל לפני ה'
את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה כי אמר ה'
להשמיד אתכם. וזהו הרף ממני ואשמידם. כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועו"ג ביניהם עד שהסיר אותה:

רמב"ן י"א

ד"ה
למה ה'
יחרה
אפך …
והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים,
נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו)
ואתפלל אל ה'
ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך, כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר ודעת ר"א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד)
התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

ואין דעתי כן,
בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (בפסוק לא), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה,
ויזכיר כאן (בפסוקים יא –יג)
מקצתה ואחרי הירידה (להלן בפסוק לא)
יזכיר המקצת האחר אבל הן שתי תפלות ולכן נראה,
כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד ח לה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך וכך מצאתי באלה שמות רבה (מב א) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם,
אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'
והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם,
רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (פסוק ל), שימחול לכם:

אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר,
כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו)
והטעם,
לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם,
והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (בפסוקים יב –טז),
ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (פסוק יז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (פסוקים יח יט),
וגם על אהרן (פסוק כ), ושטרח לשרוף את העגל (פסוק כא), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (פסוק כב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (פסוק כג) ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (פסוק כד), חזר (בפסוקים כה –כט)
אל ענין תפלותיו אשר הזכיר,
וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה'
להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה'
ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו',
כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה'
בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה'
להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית,
כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם,
כי גם בכאן לא הזכירה,
כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום:

ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות,
כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו,
ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה'
והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה'
ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל,
וזה לכבוד אהרן,
כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה:

מה הן שתי הדעות– הבא נמוקים לכל אחת מהן!

ב.
לב,
י"א

למה
ה' יחרה
אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול
וביד חזקה.

שמות
רבה מ"ג
ח':

א"ר הונא: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי (מקום החנות) עשה שלו, והאומנות עשתה שלה,
והנער כבחור עשה שלו– יצא לתרבות רעה.
בא אביו ותפסו עם הזונה,
התחיל האב צועק ואומר: "הורגך אני!" היה שם אוהבו,
אמר לו: "אתה אבדת הנער ואתה צועק כנגדו?!" הנחת כל האומנויות ואל למדתו אלא בשם.
הנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות!"
כך אמר משה:
"רבון העולם! הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים, שהיו עובדין טלאים,
ולמדו מהם בניך ואף הם עשו עגל!…
דע מהיכן הוצאת אותם!"

אברבנאל:

הלא ידעת שהוצאת אום מארץ מצרים שהיא מלאה גלולים,
אשר היו מלומדים בכל התועבות האלה… והמצרים עובדי טלאים הם ומהם למדו… והם ל היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכחו הגדול ובזרועו הנטויה ואם הוצאת אותם מתוך הגלולים והעבודות הזרות, למה יחרה אפף,
אם חזרו לעשותם,
כי ההרגל נעשה בהם טבע שני והוא הביאם אל זה ולא היה דבר שנתחדש בהם עתה…

ספורנו:

למה
ה' יחרה
אפך בעמך.
באותם שלא חטאו בעגל:

1.
מה
הקשי העומד בפני שלשתם?

2.
מה
מוסיף אברבנאל בפרושו על דברי המדרש?

3.
במה
שונה ספורנו מן המפרשים האחרים ומהי חולשת
פירושו?

4.
מהי
האחיזה בלשון הכתוב לפירושו
של הספורנו?

ג.
לב,
יא

למה
ה' יחרה
אפך

שמות
רבה מ"ג
ז':

ר'
נחמיה אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפייס את האלוהים.
אמר:
"רבון העולם, עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם?! העגל הזה שעשו יהיה מסייעך:
אתה מזריח את החמה– והוא את הלבנה,
אתה–
הכוכבים והוא– המזלות;
את מוריד את הטל והוא משיב רוחות;
אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים; אמר הקב"ה:
"משה,
אף אתה טועה כמותם?!! והלא אין בו ממש!" אמר לו: "אם כן– "למה ה' יחרה אפך בעמך?"
מקשין:
מדרש זה קשה להולמו. והוא משה רבנו רוצה ללמד עליהם סניגוריה ולהקטין חטאם ולכאורה נראה שמגדיל חטאם,
כי מוכיח שהם עובדים להבל ולריק ומשתחוים לאל לא יושיע– וזה הלא עיקר חטאם (ירמיהו ב': כי אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים) – ומה סניגוריה יש בדבריו?

נסה
לענות לקושיה זו ולבאר את כונת המדרש!

למה
יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם.

אור
החיים:

יש בזה חלול ה' כי יאמרו מצרים:
אתמול אמר "בני בכורי ישראל"-
"שלח את עמי ויעבדוני" והן עתה גילה סופו על תחילתו כי לא לטובה יכון וחס ושלום נראה כשקר. עוד נתכון כי דבר ידוע,
שישראל יעבדו ה'
וכל האומות יעבדו עבודת אלילים ומה שיראו להוציאם ה'
לרעה–
מה שלא עשה לעובדי זולתו…
עוד ירצה, כי לא מצרים לבדם יאמרו אלא יאמרו וישמיעו הדברים לכל, שבזה יתרבה חס ושלום חלול השם

מה
רמז מצא בעל אור החיים בכתוב לדבריו
האחרונים שלא מצרים לבדם יאמרו כך,
אלא
יפיצו דעתם זו גם בין האחרים?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)

כי תשא –
שבירת הלוחות

ל"ב י'ט

א.
ויהי
כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות
ויחר אפו.

מדרש שמות רבה מ'ו:

אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים!
אפשר שלא היה משה מאמין בקב"ה*
שאמר לו: "כי שחת עמך"?
אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל; אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחיד נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו,
אם אינו רואה.

*
נוסח
אחר בדברים רבה ג':

אמר לו הקבה"ו למשה: משה!
לא היית מאמין לי שעשו להם עגל?

עקדת יצחק נ'ג:

…ואינה שאלה חמורה כל כך,
כי ברית כרותה לעינים, שיתפעל האדם למראיתן יותר ממה שיתפעל למשמע אזניו, אע"פ שלא יהיה במה ששמע שום ספק…

ר'
ש.ר.הירש (תרגום מגרמנית מר.ל.):

כל זמן שהשקר האלילי שרשו ויסודו רק בטעויות הרוח והוא מוגבל רק בתחום ההבנה והשכל יש תקוה להסרת המכשול ע"י הסברה והוראה ולהרחקת השוא האלילי בכח האמת, ושערי תשובה עדיין פתוחים לרוחה.
ואולם כשמדוחי האלילות פורצים אל מחוץ לתחומי הכשלון ההגיוני ועוברים לידי הרעלה מעשית של המוסריות,
כשההתפרצות של תאוות החושים זכתה להתקדשות ולפלחן פומבי על מזבח השקר,
אזי נאחזת החושניות בשרשה וניזונה ומתפטמת כאות נפשה. כשם שנקל להורות תשובה לטועה בשקול דעתו (=בשטח הרעיוני), כן קשה להחזיר למוטב את ההמון הפרוע ע"י פריצות ושחיתות המוסר, כל זמן שידע משה רק על מעשה העגל והאלהתו,
סבור היה שיעלה עוד בידו לכונן מקום טהרה בתוך העם לתורה ולכן הוריד בידיו שתי הלוחות; אבל כשראה "את העגל ומחולות",
מיד נוכח שהשקר האלילי כבר הספיק להניב תנובתו לנתק כל רסון ולשחרר התאוות החושניות ולפרץ גדרי המוסר והבין, כי מעתה יש ליצור עם חדש אשר יהיה מוכשר לקיים את התורה הזאת.
בלי התחשבות ובלי היסוס השליך מידיו הלוחות וישברם; בזה הבליט, כי עם זה אינו כדאי והגון ומוכשר לקבל תורה זו.

ספורנו ט'ו

(טו)
ושני
לוחות
העדות
בידו. כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה:

יט.
וירא
את העגל
ומחולות
ויחר אף
משה. כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו,
כענין כי רעתכי אז תעלוזי ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתמותם ויהיו ראוים לאותן הלוחות:

1.
מהי
השאלה העומדת בפני כלם,
שאותה
הם משתדלים לתרץ?

2.
במה
שונה עקרונית תשובת שמות רבה מתשובת שלשת
האחרים?

(והשוה
דברי המדרש המובאים ברש"י:

בר'
יא'
ה'
ד"ה
וירד ה',

בר'
יח'
כ'א
"
ארדה
נא

מה
ההבדל בין גישותיהם השונות של שלשת האחרים?

(שים
לב : מה
מוסיף ר'
ש.ה.הירש
לדברי ספורנו)

3.
לשם
מה נעזר ספורנו בפסוק מתוך ירמיהו י'א?

4.
הסבר
את הביטוי
המסומן בקו שבדברי בעל העקדה.

ב.
לב,
יט

וישלך
מידיו את הלוחות וישבר אותם.

רש"י
יט

וישלך
מידיו
וגו' – (שבת פז) אמר מה פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם:

רשב"ם
יט

וישלך
מידיו –
כשראה את העגל תשש כחו ולא הי'
בו כח להשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם כדרך כל משליכי משוי כשאין בהם כח לשאת.
וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר ועיקר פשוטו כך:

רמב"ן:
ט'ז

והלחות
מעשה
אלהים
המה –
היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה (לעיל לא יח),
כאשר אמר כתובים באצבע אלהים אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם,
כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא,
ולא יכול להתאפק…

עקדת יצחק:

ואפשר כי ראה לעשות כן כדי להפליג במוסרם ולהרבות עגמת נפשם כמו שאמרו חז"ל (שבת ק"ה ע'ב):
"משום ר' יוחנן בן נורי:
המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו,
יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים,
שכך אומנותו של היצר הרע:
היום אומר לו:
עשה כך! ולמחר אומר לו:
עשה כך, עד שאומר לו:
"עבוד עבודת כוכבים"-
והולך ועובד. ומוקמינן בגמרא שאם עשה כן כדי להטיל אימה על בני ביתו–
אתי שפיר.

1.
מה
השאלה העומדת בפניהם?
(אין
זו אותה שאלה שבה עסקנו ב א!)

2.
מה
המיוחדת בתשובת הרמב"ן?

השוה
דבריו שמות ב'
י'א
ד'ה
ויצא אל אחיו.

וטעם
ויצא אל
אחיו –
כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ:

3.
מהי
חולשת תשובתו של הרשב"ם?

4.
כיצד
מתרצים דברי הגמרא המובאים בעקדה את
קושיתנו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)

כי תשא

ל'ב ח– ל'ה

א.
שאלת מבנה:

קאסוטו
בפרושו לשמות מחלק את פרקנו (החל
מפ'
ז')
לשלשה
חלקים:

ז–
יד;
ט'ו–
כ'ט;
ל'-
ל'ה.

הסבר
את חלוקתו זאת (נסה
לתת שמות לחלקים)
וחלק
את החלק האמצעי (ט'ו–
כ'ט)
ליחידות
קטנות!

נתקשו
המפרשים בהבנת פסוקים ל'-
ל'א,
אם
זו תפלה שניה שהתפלל משה או חזרה על התפלה
שהוזכרה כבר בפסוקים י'א–
י'ג.

ע'
ראב"ע י'א

ד"ה
ויחל משה
… וזו התפלה היתה ראויה להכתב אחר שוב משה אל ההר על כן וינחם ה' אחר שהתפלל והתנפל מ' יום.
ואם נחם על הרעה בראשונה מה טעם לומר אולי אכפרה בעד חטאתכם. כי ירד ושרף העגל והרג עובדיו אז שב להתפלל לשם בעד ישראל ובעד אהרן שהיה הסבה. ואחרים אמרו כי תפלת אל תשחת עמך איננה זאת הנזכרת במקום הזה. ולפי דעתי כי טעמי התפלה שוים כאשר אפרש. כי איך יחלה פני השם לפני שרוף העגל. וישק את בני ישראל ויהרוג עובדיו. רק השם רמז לו שיתפלל אחר רדתו ויסיר העגל על כן כתוב אולי אכפרה בעד חטאתכם אחר שהסיר החטאת כאשר כתוב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל.
והנה בעבור שהשם אמר לו ועתה הניחה לי. הזכיר התפלה שהתפלל בהתנפלו לפני השם. וזאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר וישב משה אל ה'. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רק רצה לדבק דבר מי אשר חטא לי. עם ועתה לך נחה את העם. וכתיב ויגוף ה'
את העם:

ויחל
– הנה כתוב ואתנפל לפני ה'
את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה כי אמר ה'
להשמיד אתכם. וזהו הרף ממני ואשמידם. כי אין הדעת סובלת שיתפלל משה בעד ישראל ועו"ג ביניהם עד שהסיר אותה:

כ'ט
ויאמר
משה –
וכבר אמר להם כמו וייצר ה' אלהים ורבים ככה.

רמב"ן י'א

למה
ה' יחרה
אפך… והתפלה הזאת, למה ה', למה יאמרו מצרים,
נראה באמת כי זאת התפלה היא אשר הזכיר במשנה תורה (דברים ט כו)
ואתפלל אל ה'
ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך, כי ענין התפלה שוה בשניהם והנה הזכיר כאן התפלה קודם רדתו מן ההר ושם הזכירה אחרי רדתו מן ההר ודעת ר"א כי משה לא התפלל בעד ישראל כל זמן שהיתה ע"ז ביניהם, אבל כאשר אמר לו הרף ממני ואשמידם (שם ט יד)
התבונן כי הדבר תלוי בו וירד ובער העגל ושב להתפלל בארבעים יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:

ואין דעתי כן,
בעבור שהתפלה שעשה בשובו היא אשר יספר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (בפסוק לא), ואם הכל תפלה אחת שעשה בארבעים היום אחרי שובו להר, למה יחלק אותה,
ויזכיר כאן (בפסוקים יא –יג)
מקצתה ואחרי הירידה (להלן בפסוק לא)
יזכיר המקצת האחר אבל הן שתי תפלות ולכן נראה,
כי כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד ח לה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד אמר למה ה' יחרה אפך בעמך וכך מצאתי באלה שמות רבה (מב א) אמר משה, אם מניח אני את ישראל וארד לי אין לישראל תקומה בעולם,
אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגוריה וכו'
והנה התפלל עליהם ונחם השם על הרעה אשר דבר להרוג אותם ולכלותם, לא שנתרצה להם,
רק שאמר נחמתי לא אעשה כלה וכיון שהיה לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו ואחר כן אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (פסוק ל), שימחול לכם:

אבל במשנה תורה ספר הענין בסדר אחר,
כי אחרי דבר ה' שאמר הרף ממני ואשמידם, אמר ואפן וארד (דברים ט כו)
והטעם,
לפי שהיה משה מסדר להם שם כל חטאיהם והטורח שטרח עליהם,
והנה ספר מה שעשו בחורב בעגל (בפסוקים יב –טז),
ושהוצרך הוא לשבר הלוחות (פסוק יז), ולהתפלל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה (פסוקים יח יט),
וגם על אהרן (פסוק כ), ושטרח לשרוף את העגל (פסוק כא), וספר מה שעשו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה (פסוק כב), ובשלח ה' אותם מקדש ברנע (פסוק כג) ואחרי שהשלים ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם (פסוק כד), חזר (בפסוקים כה –כט)
אל ענין תפלותיו אשר הזכיר,
וסדר את שתי התפלות ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה'
להשמיד אתכם, ואתפלל אל ה'
ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך וגו',
כאומר הוצרכתי להתנפל לפני ה'
בעבורכם ארבעים יום כי מתחלה אמר ה'
להשמיד אתכם, עד שהתפללתי אליו אל תשחת עמך ולא הוצרך להזכיר התפלה השנית,
כי כבר אמר שארבעים יום התנפל עליהם,
כי גם בכאן לא הזכירה,
כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום:

ואם תבין מה שפירשתי תכיר באמת שהיו שתי תפלות,
כי מתחלה חלה את פני ה' אלהיו,
ובסוף התנפל לפני ה' ארבעים יום, כאשר יתבאר בפרשת ויאמר משה אל ה'
והזכיר במשנה התורה (דברים שם בפסוק כ) ובאהרן התאנף ה'
ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ולא הזכיר בכאן זה כלל,
וזה לכבוד אהרן,
כי לא רצה משה להזכיר בחייו שהוצרך לתפלתו שלא יבוש, ושם אחרי מותו הודיענו האמת וזה הסדר הנכון בפרשיות האלה:

א)
מהו
מבנה פרקנו לפי שתי הדעות האלה?

ב)
מהי
טענתו העיקרית של ראב"ע
לחזוק דעתו?

ג)
היכן
מצינו בלמודנו השנה דרך כזו של פירוש
לראב"ע
(רש"י
שמפרש כאן לפסוק כ'ט)

בפרשיות
הקודמות בספר שמות?

ד)
מה
הן טענותיו של הרמב"ן
נגד דעת הראב"ע?

ה)
מהו
ההבדל העיקרי בין ספור מהלך הדברים כאן
לבין הסדר הניתן בדברים פרק ט'ו?

ו)
כיצד
מסביר הרמב"ן
את ההבדל בין שניהם?

ב.
י'ז
וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה
קול מלחמה במחנה.

י'ח
ויאמר:
אין
קול ענות גבורה…

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)

כי תשא

ל"ב

הערה:
לחטא
העגל בכללו ע"י
גליון כי תשא תש"י.

למבנה
הפרק כולו ע'
גליון
כי תשא תשי"ג
א1.

גליוננו
הוא המשך של גליון כי תשא תש"ד,
העוסק
אף הוא במחצית השניה של פרקנו.

א.
תשובת אהרן (כ"ב–
כ"ד)

ראב"ע

ד"ה
אל יחר
אף אדוני:
בעבור גדל מעלתו.

(והשוה
במדבר י"ב
י"א)

1.
מה
קשה לו ומה תיקן בדבריו?

אתה
ידעת את העם כי ברע הוא.

רש"י:

בדרך רע הם הולכים תמיד ובנסיונות לפני המקום.

העמק
דבר:

לעולם אומרים, כי רע להם מעמדם במדבר.

א)
על
מי מלמד אהרן סניגוריה לדעת רש"י
ועל מי הוא מלמד סניגוריה לדעת בעל העמק

דבר?

ב)
מה
הכריחו לרש"י
להוסיף מלים "הם
הולכים"
שאינם
כתובים במקרא?

ג)
למי
משניהם יש להביא ראיה משמות ה'
י"ט?

רש"י:

ד"ה
ואומר
להם: דבר אחד "למי זהב" בלבד,
והם מהרו ליתפרקו ויתנו לו.

מה
קשה לרש"י
בדברי אהרן אלה ומה תיקן בתוספת "דבר
אחד בלבד"
ובתוספת
"והם
מהרו"?

ב.
לב,
כ"ו

מי
לה' אלי.

העמק
דבר:

מי שיודע בעצמו שהוא אך לה'- למסור נפשו וכל אשר לו לאבת ה'
וכבודו–
פירוש,
שאינו עובד את עצמו כלל…
וכשרצה משה לעשות זה האופן לצורך שעה,
הוצרך לחקור מי הוא שיודע בעצמו שהוא אך לה'
אז יכול לבטוח בו, שלא יצא מכשול מדבר מסוכן הלז.

כ"ז
והרגו
איש את אחיו.

העמק
דבר:

כל שאפשר למעט הסכנה עדיף,
ובזה שיהיו מדקדקים להרג דוקא איש את אחיו שחייב מיתה, יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמם…
ומזה יש ללמוד דהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת,
מכל מקום יש להזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו–
דרדיפת אדם הוא סכנה עצומה,
ואם בא בזה שמץ הנאה עצמית לא ינקה. (ומשום זה איתא בבראשית רבה שנענש יעקב על צעקת עשו ולא נענש על חרדת יצחק,
משום שעל חרדת יצחק ודאי הצטער יעקב הרבה, מה שאין כן בצעקת עשו–
נהנה יעקב, משום הכא נענש על זה…)

1.
במה
סוטה בעל העמק דבר בפרושו לפ'
כ"ו
מן הפירוש הרגיל של "מי
לה' אלי"
ומה
תמריצו לפרש כפי שפרש?

2.
במה
סוטה בעל העמק דבר בפרושו לכ"ז
"איש
את אחיו"
מן
הפירוש הרגיל?

3.
מהי
הפליאה הסגנונית בפסוקנו שאותה הוא מתקן
ע"י
פירושו?

4.
מהו
הרעיון המשותף שבפרושו לפ'
כ"ו
ולפ'
כ"ז
ומהי ה"סכנה"
שמפניה
הוא רוצה להזהירנו?

5.
השוה
דברי בעל העמק דבר כאן לדברי בעל תורה
תמימה ודברי הרב קוק שהובאו בגליון פנחס
תשי"ג
שאלה ב.
מה
הרעיון המשותף לדבריהם.

ג.
שאלות בספורנו

1. כ"א

ד"ה
הבאת
עליו
חטאה
גדולה. ששמחו בקלקול במחולות מפני שקבעת להם חג ליום המחרת וזה הוא רע מן הפשע ומן המרד שעשו בעגל. ועל זה בקש רחמים יותר כאמרו: (ל)
"אתם חטאתם חטאה גדולה" וכן בתפלתו אמר (ל"א)
"אנא חטא העם הזה חטאה גדולה"… ולכן אמר: אע"פ שנקהלו עליך להכריחך לעשות להם העגל,
מה עשו לך שהוצרכת לקבוע להם חג ליום המחרת שזאת היתה סבת המחולות שעשו לשמחת העגל, שהיתה רעה מעשיתו.

מה
קשה לו ומה בא ליישב
ע"י
דבריו אלה?

2. כ"ב
ד"ה
כי ברע
הוא: שכבר היו בענין רע נצמדים לגלולי מצרים.

מה
קשה לו?

3. כ"ב
ד"ה
ואשליכהו
באש: בקשתי לאחר את הדבר והשלכתי את הדבר באש בזולת תחבולות הצורפים הצריכות להתיך את הזהב.

א)
מה
קשה לו?

ב)
היכן
מצינו בפרקנו עוד ראיות לכך שבקש אהרן
לאחר את עשייתו,
כדי
להרוויח
זמן?

4. כ"ח
ד"ה
כי פרעה
אהרן: גלה שאין ביניהם צדיקים, שאם היו צדיקים עוזרים לאהרן כאשר נקהלו עליו, לא היה אהרן עושה העגל כלל.

א)
מה
קשה לו?

ב)
כיצד
אין דבריו אלה סותרים לנאמר בפ'
כ"ו
(וע'
רש"י
שם)?

5. כ"ה
ד"ה
לשמצם
בקמיהם: לשם רע בין אויביהם, שיאמרו עליהם שלא נאמנו בבריתם ושביניהם "אין עושה טוב אין גם אחד" (תהלים נ"ג ד') ושלא נשאו פני נביא בתוכם וזה אע"פ שלא כלם ולא רובם נקהלו על אהרן היו כלם לשמצה על שלא מחו בקמים.

א)
מה
פירוש מלת ל"שמצה"
לפי
פירושו?
(וע'
רמב"ן
כ"ה
ד"ה
וטעם וירא משה החל מן ועל

דרך
הפשט)

ב)
מניין
לספורנו "שלא
כלם ואל רובם נקהלו"?

ג)
מה
פירוש המלה "קמיהם"
בפסוקנו
לפי פירושו
ומה פירוש המלה "קמים"
בסוף
פירושו?

ד)
מה
היה חטאו של העם כלו לדעתו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)

כי תשא

ל"ב ל– ל"ה

זהו
המשכו של גליונות כי תשא תשי"ב,
תשי"ד,
תשט"ו,
בפעולות
משה למן רדתו מן ההר.

א.
שאלה כללית:

אברבנאל
שואל:

במה שאמר משה אל העם (ל'):
"אתם חטאתם חטאה גדולה". וכן אמר בתפילתו (ל"א)
"אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם עגל זהב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך…",
כי הנה קודם שירד משה מן ההר התפלל על עון העגל,
ושם נאמר (י"ד)
"וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו"- ואם כבר שב מחרון אפו לא היתה צריכה תפילה אחרת, ולא שיעלה אל ה' לבקש עליו ולא שיאמר "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין…"

ענה
לשאלתו!

ב.
לב,
ל'

אתם חטאתם חטאה גדולה

ספורנו:

דעו גודל חטאתכם,
כי אמנם בידיעתו תהיה תשובה בלי ספק כאמרו (תהלים נ"א)
"כי פשעי אני אדע" וכאמרו (ירמיהו ג') "אך דעי עונך".

מה
קשה לו בפסוקנו ומה תיקן בפרושו?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ל"א
אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם
אלוהי זהב.

רש"י:

ד"ה
אלוהי
זהב: אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם מה יעשו שלא יחטאו?
משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו ומקשטו ותולה לו כיס בצוארו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא?

מקורותיו
של רש"י
הם:

ברכות
ל"ב
א: משה הטיח דברים כלפי מעלה…

דבי ר' ינאי אמרי מהכא:
(דברים א' א')
"ודי זהב". מאי "ודי זהב"? אמרי דבי ר'
ינאי:
כך אמר משה לפני הקבה"ו:
"רבונו של עולם!
בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו "די",
הוא גרם שעשו את העגל.
אמרו דבי ר'
ינאי:
אין ארי נוהם (רש"י:
שמח ומשתגע ומזיק)
מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר…

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר'
יוחנן:
משל לאדם שהיה לו בן,
הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא.

יומא פ"ו ע"ב:

…וצריך לפרוט את החטא (רש"י:
כשהוא מתודה אומר חטא פלוני חטאתי) שנאמר (שמות ל"ב):
"אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי זהב"… דברי ר' יהודה בןבבא. ר'
עקיבא אומר: (תהלים ל"ג)
"אשרי נשוי פשע,
כסוי חטאה" (רש"י:
אשרי מי שלא נתגלה עונו),
אלא מהו שאמר משה "ויעשו להם אלוהי זהב"? כדר'
ינאי,
דא"ר ינאי: אמר משה לפני הקבה"ו:
רבונו של עולם,
כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו "די"
גרם להם שיעשו אלוהי זהב.

1.
מה
קשה לרש"י
בפסוקנו?

2.
המשל
במלך ובבנו נאמר בגמ'
בדברי
דבי ר'
ינאי
על דברים א'
א'-
ואל
נאמר בקשר לפסוקנו.

מה
ראה רש"י
להעבירו לפסוקנו ולא לאמרו במקומו דברים
א'
א'
ד"ה
ודי זהב?

ודי
זהב –
הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל:

3.
מה
ראה רש"י
שלא לפרש פסוקנו כדברי ר'
יהודה
בן בבא שהוא מפני שצריך לפרט חטאו,
ובחר
בדעתו של דבי ר'
ינאי?

4.
מהו
הפ'
בנביאים
שבו מבוטא רעיונו של ר ינאי?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)

כי תשא

ל"ב ז– י"ד.

א.
שאלת סגנון:

השוה
את הפסוקים:

ז':
"לך
רד כי שחת עמך"

י"א:
"למה
ה'
יחרה
אפך בעמך"?

(וע'
לעיל
ג'
ז':
ראה
ראיתי את עני עמי)

1.
כיצד
יש לבאר חלופי כנוי אלה?

2.
הבא
הוכחה מפרק זה (ל"ב)
עצמו,
שאין
חלופי כנוי כאלה דברים ש"במקרה"!

ב.
תפלת משה י"א–
י"ג

1.
מהו
מבנה התפלה הזאת?

2.
השוה
תפילתו זו לתפלת משה במדבר י"ד
י"ג–
ט"ו.

ב"כי
תשא"
"בשלח"

י"ב
למה יאמרו מצרים

ט"ו:
ואמרו
הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור:

ברעה
הוציאם

ט"ז: מבלי
יכולת ה'
להביא
את העם הזה אל

הארץ
אשר נשבע להם

להרג
אותם בהרים

ולכלותם
מעל פני האדמה וישחטם במדבר.

הסבר
את סבת השוני בדברים המושמים בפי הגויים
כאן וכאן!

ג.
לב,
י"א

למה
ה' יחרה
אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול
וביד חזקה.

שמות רבה מ"ג ח:

א"ר הונא: משל לחכם שתפח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי (מקום החנות) עשה שלו, והאומנות עשתה שלה,
והנער כבחור עשה שלו– יצא לתרבות רעה.
בא אביו ותפסו עם הזונה,
התחיל האב צועק ואומר: "הורגך אני!" היה שם אוהבו,
אמר לו: "אתה אבדת הנער ואתה צועק כנגדו?! הנחת כל האומנויות ולא למדתו אלא בשם.
הנחת כל המבואות ואל פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות!"
כך אמר משה:
"רבון העולם! הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים, שהיו עובדין טלאים,
ולמדו מהם בניך ואף הם עשו עגל!…
דע מהיכן הוצאת אותם!"

אברבנאל:

הלא ידעת שהוצאת אותם מארץ מצרים שהיא מלאה גלולים,
אשר היו מלומדים בכל התועבות האלה… והמצרים עובדי טלאים הם ומהם למדו… והם לא היו רוצים לצאת משם ושבעל כרחם הוציאם בכחו הגדול ובזרועו הנטויה;
ואם הוצאת אותם מתוך הגלולים והעבודות הזרות,
למה יחרה אפך,
אם חזרו לעשותם,
כי ההרגל נעשה בהם טבע שני והוא הביאם אל זה ולא היה דבר שנתחדש בהם עתה…

ספורנו:

למה
ה' יחרה
אפך בעמך:
באותם שלא חטאו בעגל.

1.
מה
הקשי בפסוק שאותו רצו ליישב?

2.
מה
מוסיף אברבנאל בפרושו על דברי המדרש?

3.
במה
שונה ספורנו משני קודמיו ומה היא חולשת
פירושו?

4.
מה
האחיזה הססגונית שמצא ספורנו בפסוק
לפירושו?

ד.
לב,
י"א

למה
ה' יחרה
אפך…

שמות
רבה מ"ג
ז':

ר'
נחמיה אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה,
עמד לו משה מפייס את האלוהים. אמר:
"רבון העולם, עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם?! העגל הזה שעשו יהיה מסייעך:
אתה מזריח את החמה– והוא את הלבנה,
אתה–
הכוכבים והוא– המזלות;
אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות;
אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים;" אמר הקב"ה:
"משה,
אף אתה טועה כמותם?! והלא אין בו ממש!" אמר לו: "אם כן– למה ה' יחרה אפך בעמך?"

מקשין:

מדרש זה קשה להולמו. והלא משה רבנו רוצה ללמד עליהם סניגוריה ולהקטין חטאם,
ולכאורה נראה שמגדיל חטאם, כי מוכיח שהם עובדים להבל ולריק ומשתחוים לאל לא יושיע– וזה הלא עיקר חטאם (ירמיהו ב'): "כי אותי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים"-

ומה
סניגוריה יש בדבריו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)

כי תשא

פרק לב, לד–לה;
פרק לג, א–ד

הנה
אנכי
שולח
מלאך
…

השווה את דברי המפרשים הבאים ביניהם:

רש"י
שמות
כג, כ:

הנה
אנכי
שולח
מלאך: כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם (שמות לג, ג)
"כי לא אעלה בקרבך".

רש"י
שמות, לב,
לד:

הנה
מלאכי: ולא אני.

רש"י
שמות
לג, ג:

כי
לא
אעלה
בקרבך: לכך אני אומר לך "ושלחתי לפניך מלאך"(לג,
ב).

רלב"ג
באור
המילות:

כג,
כ:
מלאך הוא נביא,
כי הנביא יקרא "מלאך".

כי
שמי
בקרבו: הנה קרא דברו "שמו",
כי דבר ה'
לנביא הוא מה שהגיע לנו מהידיעה בנימוס הנמצאות ולזה היה הממרה בנביא – ממרה בה'
ית'.

באור הפרשה:

כג,
כ:
הנה
אנכי
שולח
מלאך: נביאי לפניך להנהיגך לשמורך בדרך אשר אתה הולך ע"י העתידות אשר יגידו לך בשמי וע"י הנפלאות שאעשה לך על ידו. והנה יהיו באלה הנביאים מי שיביאך אל המקדש אשר הכינותי להיות ביתי שם,
כי הוא ינחילך את הארץ,
שמע בקולו במה שיגיד לך בשמי ….

לב,
לד:
הנה מלאכי ילך לפניך: מה שסודר לישראל מההשגחה מפני האבות.

לג,
א:
לך
עלה
מזה: וכבר שבה זאת הנבואה למשה במאמר יותר מבואר ואמר אליו ה'
ית':
לך עלה מזה,
אתה וישראל אל ארץ כנען שנשבעתי לאבותיהם,
שהיא ארץ זבת חלב ודבש,
ומזה הצד לבד יירשו הארץ,
כי אינם ראויים לזה מצד עצמם.

לג,
ב:
ושלחתי
לפניך
מלאך: והוא מה שסודר לישראל מההשגחה מפני האבות ואגרש האומות ההם, כי לא אעלה בקרבך, שתדבק השגחתי בכם מצד עצמכם,
כי אתה קשה עורף לצאת מהדעות הנפסדות שגדלתם בהם,
ואם יהיו עיני בכם הנה אכלה אתכם,
כאשר תמרו את פי בזה האופן…

ר'
יוסף
אבן
כספי:

לג,
א:
לך
עלה
מזה: אע"פ שחרה אף ה' בהם,
כבר ניחם מהשמידם,
ושב על כל פנים להנחתו הראשונה, רצוני,
להכניסם לארץ איך שיהיה.

לג,
ג:
כי
לא
אעלה
בקרבך: הנה בפרשת ואלה המשפטים, אמר ה' "הנה אנכי שולח מלאך" ולכן אף עתה שאינו עת רצון קיים לו ה'
אותו הייעוד ואמר "ושלחתי לפניך מלאך".
והנה הדיבור הראשון,
גם השני אינו שולל מהיות ה' עצמו הולך עמם,
אם לפניהם או לאחריהם או בתוך מחניהם.

וכוונת הדיבור הראשון היתה בזולת היפקדו ית'
מהם ועתה באר היפקדו, והיותו ית' בלתי הולך עמם.
וכל זה דברה תורה כלשון בני אדם,
כדמות מלך כועס על בניו ועמו, ואינו רוצה ללכת עמם, מצורף לסיבה שיזכור "כי עם קשה עורף הוא".

פן
אכלך
בדרך: כי לגדולתו ויקרתו יחשוב עוונם ולא יוכל לשאת בראותו יום יום חטאם, כי א–ל קנא ונוקם הוא; לכן לחמלתו עליהם לרוב סכלותם יתרחק מהם ויפקיד עליהם מלאך, שמעלתו שפלה ממעלתו ית', והוא,
רצוני לומר – המלאך ינהלם.
וזה המלאך שזכר ב"ואלה המשפטים", רק שבאר עתה,
כי בעבור רעתם שעשו בדבר העגל יעצום עיניו מהם,
בהיפקד מושבו בתוכם,
כדי שלא יראה תמיד חטאתם,
פן יחרה אפו יום אחד וישחיתם. וכל זה דרך משל, מובן לכל משכיל.

שד"ל
כג, כ:

הנה
אנכי
שולח
מלאך:
הקדמונים פרשו: מלאך רוחני. והערדער ורוזנמילר (מאומות העולם בזמנו)
פירשו:
עמוד האש והענן.

ולא יובן לפי זה מאמר "ושמע בקולו" (כג,
כא).

ולי נראה כדעת רלב"ג שהמלאך הוא נביא, והוא משה, ולפי שחטאו ונתעכבו במדבר לא הביאם הוא אל הארץ ומלא יהושע את מקומו.

לב,
לד:
הנה
מלאכי
ילך
לפניך: כאן הוא מלאך ממש, כלומר שלא תלך שכינתו עמהם,
כלומר שלא יעשו המשכן, כי המשכן הוא אות שה'
בקרבם.

לג,
ג:
כי
לא
אעלה
בקרבך: לא תעשה לי משכן.

הרכסים
לבקעה: ר'
יהודה
ליב
שפירא
(תקע"ה).
כג,
כ:

שולח
מלאך
לפניך: על זאת לא הקפיד משה,
שכן דרך הלשון בהצלחת דרך אדם, אבל אחר שהבטיח לישראל לשכון בתוכם להתהלך בקרב מחניהם,
כמו שנאמר להלן:
"ושכנתי בתוך בני ישראל" (כה,
ח)
"ושכנתי בתוכם"; והתהלכתי בתוככם", ודומיהן,
וכשחטאו אמר: "כי לא אעלה בקרבך"
(לג,
ג),
חרד לב משה.

קאסוטו
פירוש
לשמות
כג, כ:

הנה
אנכי
שולח
מלאך
לפניך: אין הכוונה לאישיות נבדלת מן האלוקים; ואין מלאך האלוקים סוף סוף אלא פעולתו של האלוקים ומה פירושה של שליחות ה' לפני מישהו, למדים אנחנו ממקום אחר במקרא.
בבראשית כד, ז,
אומר אברהם לעבדו:
ה'
אלוקי השמים … הוא ישלח מלאכו לפניך,
ובהמשך הסיפור אין אף רמז קל למלאך ממש שילווה את העבד,
אלא רק מסופר שהצליח ה'
את דרכו; … ברור אפוא משם שאין המלאך אלא הדרכתו ועזרתו של ה'. וכיוצא בזה נאמר בבמדבר כ,
טז:
"וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים". ולמעלה (יד,
יט),
מכנה הכתוב את עמוד הענן בשם מלאך האלוקים. לפיכך המילים הנידונות כאן אין פירושן אלא:
אני אדריך אתכם ואצליח דרככם.
ובהמשך הכתוב, בסיפא של פסוק כב ברור הדבר שהכוונה לפעולות ה'
בעצמו ובכבודו.

כג,
כא:
כי
לא
ישא
לפשעכם
כי
שמי
בקרבו: כל ההשקפות התיאולוגיות שקשרו מפרשים בכתוב זה,
על תפקידם של המלאכים, על אופיים, ועל יחסם אל האלוקים, זרות בהחלט לפשוטו של מקרא.
לפי תפישת המקרא אין הבחנה מדויקת כאמור,
בין ה' ובין מלאכו, ועל זה מורה הביטוי "כי שמי בקרבו";
פירוש המילה "שמי"
הוא:
עצמי וכבודי, והכוונה:
אני בעצמי מתגלה לכם בו,
וכמוני כמוהו. כך תשמור לעשות,
יען כי רק אם שמוע תשמע בקולו של מלאכי המדבר אליכם בשמי, ועשית כל אשר אדבר (כפל העניין במילים שונות, ועוד רמז ברור להזדהות; קולו של המלאך הוא מה שאני אדבר),
רק אם תקיים תנאי זה אני אגן עליך על ידי מלאכי,
ואיבתי את אויבך,
וצרתי את צורריך (גם כאן כפל העניין במילים שונות).

לב,
לג:
הנה
מלאכי
ילך
לפניך: כאשר הבטחתיך (כג,
כ),
כלומר:
אתן לכם את הגנתי ואת עזרתי להצלחת דרככם ולכיבוש ארצכם.

לג,
א–ד:
פיסקה זו מקבילה אל הקודמת,
ועניינה הוא עניינה… וצריכות היו שתיהן, מפני שבקודמת הופסק העניין בזכרון המגיפה שבפסוק לה ולא נגמר, ולא צוינה ההסתייגות שנאמרה למשה.
כדי להוסיף חידוש זה היה מן הצורך לחזור על העניין פעם שניה ולבארו בפרטות יתירה.

וידבר
ה' אל
משה, כאמור בפסקה הקודמת:
לך עלה מזה,
אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים. אתה התחלת במפעל זה, ואתה תגמרהו; … ואני אקיים בכל העם שבועה זו, כפי שבקשתני (לב,
יג).

אחר פסוק לג,
ב,
הבא כאילו בסוגריים,
נקשר שוב פסוק ג אל הסיפא של פסוק א,
כתקבולת לאותה סיפא:
לך עלה מזה,
אתה והעם, אל ארץ זבת חלב ודבש,
אל ארץ מלאה כל טוב כאשר הודעתיך בראשית שליחותך (ג,
ח,
יז).
אבל רוצה "אני"
להוסיף הסתייגות זו:
כי (בהוראת "אפס כי", כמו ישעיהו כח,
כח)
לא אעלה אני בכבודי ובעצמי בקרבך. כל מה שהבטחתי לאבות אקיים,
אבל השראת שכינתי שאמרתי להשרות בתוך מחנה ישראל ע"י המשכן, שהם יבנו לשמי,
דבר זה לא יקום ולא יהיה, מכיון שהעם אינו עוד ראוי לו. אמנם מסרתי לך הוראות מפורטות על עשיית המשכן ובתחילת הוראות אלו אמרתי לך "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"
(כה,
ח),
ובסופן אמרתי לך,
ש"הוצאתי את בני ישראל מארץ מצרים לשכני בתוכם" (כט,
מו)
אבל עכשו, מאחר שהם בגדו בי, איני מרשה שיבנו לי משכן ולא אשכון בתוכם. את הגנתי ועזרתי אתן להם מרחוק, והם לא יזכו לראות את סמל נוכחותי בתוך מחניהם.

לפי פירושנו בפסוק זה ובפסוקים המדברים על שליחות המלאך (כג,
כ ואילך וכאן פסוק ב)
כל הבעיות שהתלבטו בהן המפרשים אינן בעיות,
והכל ברור.

1. מהו הקושי העיקרי שרצו כולם ליישב?

2. היש עוד קשיים נוספים על הקושי העיקרי המתורצים ע"י אחד או אחדים מהנ"ל?

3. מה הן התשובות השונות הניתנות ע"י הפרשנים הנ"ל?
סדרם לקבוצות!

4. למי מהפרשנים הנ"ל יש להביא ראיה מבראשית כד, ז?

5. למי מהפרשנים הנ"ל יש להביא ראיה מתהלים קד, ד?

6. למי מהפרשנים הנ"ל יש להביא ראיה מדברי הימים–ב לו, טז?

בראשית
כד, ז:
ה'
אֱל–ֹהֵי
הַשָּׁמַיִם
אֲשֶׁר
לְקָחַנִי
מִבֵּית
אָבִי
וּמֵאֶרֶץ
מוֹלַדְתִּי
וַאֲשֶׁר
דִּבֶּר
לִי
וַאֲשֶׁר
נִשְׁבַּע
לִי
לֵאמֹר
לְזַרְעֲךָ
אֶתֵּן
אֶת
הָאָרֶץ
הַזֹּאת
הוּא
יִשְׁלַח
מַלְאָכוֹ
לְפָנֶיךָ
וְלָקַחְתָּ
אִשָּׁה
לִבְנִי
מִשָּׁם:

תהילים
קד, ד:
עֹשֶׂה
מַלְאָכָיו
רוּחוֹת
מְשָׁרְתָיו
אֵשׁ
לֹהֵט:

דבהי"ב
לו, טז:
וַיִּהְיוּ
מַלְעִיבִים
בְּמַלְאֲכֵי
הָאֱלֹהִים
וּבוֹזִים
דְּבָרָיו
וּמִתַּעְתְּעִים
בִּנְבִאָיו
עַד
עֲלוֹת
חֲמַת
ה'
בְּעַמּוֹ
עַד
לְאֵין
מַרְפֵּא:

7.
המפרשים רואים בשכינת ה' בתוך ישראל, בקרבתו אליהם את החסד הגדול.
כיצד ייתכן שיראו גם בהתרחקו מישראל מעשה של רחמים וגמילות חסד עם ישראל?

8. מהו לדעת המפרשים הנ"ל היחס בין דברי ה'
למשה בסוף פרק לב (בייחוד פסוק לד)
לבין דבריו אל משה ב–
לג,
א–ג?

השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]

כי תשא

פרק לב, לד–לה;
פרק לג, א–ד

הנה
אנכי
שולח
מלאך
…

הפסוקים בסוף פרק לב ובתחילת לד קשים להבנה. הקדשנו את גליוננו הפעם כולו רק לעניין אחד.

האברבנאל
– אשר הקדיש ספר שלם לבעיית המלאך אשר ישלח כאן עם ישראל ואשר נועד ללכת אתם עוד בסוף פרשת משפטים (שם הספר: עטרת זקנים) – מקשה את קושיותיו שם. ולהבהרת השאלה הנדונה בגיליוננו נביא בזה חלק מדבריו והמורה המעונין לבוא עד חקר הדברים יקחם משם (החל בפרק ראשון עד פרק כב) בשלמותם.

השאלה היא (ל–כג,
כ)
מה היתה הסיבה שרצה הקב"ה [במקום הזה] לנטוש את עמו ולהסיר מעליהם השגחתו הפרטית אשר השגיח בם בדבקות מיום הוציאו אותם מארץ מצרים ועתה למה הפקיד עליהם מלאך ינהגם, הוא ימשול בהם?

והנה בפרשת כי תשא שאמר ית' "ושלחתי לפניך מלאך"
היתה לו סיבה חזקה למה שחטאו בעגל.
אבל כאן אחרי זכרון המעמד הנבחר ושלמות העם בו,
ששמעו קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש ותשובתם הרמ"תה לקיים התורה שאמרו "נעשה ונשמע" – מה פשעם ומה חטאתם שנתחייבו בעונש גדול כזה??

ורש"י כתב: כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם … (עיין בגיליון) הנה באר שעניין זה המאמר הוא עצמו מה שאומר בפרשת כי תשא ושנאמר כאן, (ובמדרש רבה שמות פרשה מה פסקה ד,
יש מי שדורש כן על דבר העגל),
והוא דבר בלתי מתיישב מפנים רבים:

האחד כי הבשורה הרעה הזאת אין לה מקום, כי היא לא היתה לאות על דבר שיהיה באחרית הימים…, ואינה כדי שישובו בתשובה – ומה צורך אם כן בה?

ומהם,
שהנה כפי דעת רש"י זצ"ל קיצר הכתוב ולא בישר העוון שיעשו בעגל אבל זכר העונש שימשך עליו והוא זר מאד שיבשרהו בעונש וברעה אשר ימצא את עמו ויעלים החטא כי בזה יתן מקום לאדוננו משה ע"ה להתרעם ולאמר למה תעשה כה לעבדיך.

וגם לא יבשר במה שיתפלל עליו משה ולא בסליחת העוון, ולא בישר אם כן תחילת העניין שהוא עוון העגל ולא בישר תכלית העניין שהוא הסליחה והכפרה, אלא בישר העונש שהוא אמצעי ביניהם.

ומהם,
שאין זה המקום נאות לבשורה הזאת, כי תחילת הפרשה במשפטי התורה ומצוותיה ועליית הרגל, ואיך סמוך לזה יבשרהו בעונש העגל ויחזור לעניין הראשון ממתן תורה?

פרק
שני

ספק שני שיתחייב בפרשה הוא:
למה לא בקש משה ע"ה כאן על הגזירה הזאת ואם הענישם הא–ל ית' על לא חמס בכפם איך לא נתרעם עליו ולא שם תפילה לאלוקים. והנה ראוי שיתפלל לה' ית'
שישוב מחרון אפו וילך בתוכם לא ע"י מלאך אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו כאשר עשה עד הנה כמו שהתפלל על זה עצמו אחרי עוון העגל.
ואם קבל הנהגת המלאך בהיות עם ישראל זכאים בלי פשע, איך חשב אחרי שעשו את העגל להרויח בתפילתו לבטל הגזירה הזאת??

(ומזכיר את רבינו נסים בדרשותיו;
את הרמב"ם במו"נ חלק שני פרק לד ובפרק ז.
ועוד)

(ועיין שם באריכות).

הבאנו בגליוננו לקט קטן של תשובות. על הלומד להתרגל לכך להבחין בין התשובות השונות, לראות את הדומה,
גם בניסוח לשוני שונה לגמרי,
וכן לראות את ההבדלים גם במקום שבמבט ראשון נראים הדברים שווים.
וזו כוונת שאלה 3 והתפקיד לסדר תשובות שונות לקבוצות.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה התשע עשרה (תש"ך)

כי תשא –
שבירת הלוחות

לב,
יט

א.
שמות לב, יט:

...
וישלך
מידו
את
הלחת
וישבר
אתם
תחת
ההר:

בעל
באר
יצחק
מקשה:

הנה מעשה שבירת הלוחות נראה זר ומתמיה,
וידמה זה מפעולת החיה, ואין לשבר אפילו כלי קל בחמתו, ואף כי דבר קדוש ויקר כזה?

והנה אחדים מן ההסברים שניתנו לפליאה זו:

מדרש
רבה שמות
פרשה מג

שנא'
(תהלים קו)"ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו"… ר'
שמואל בר נחמן אמר, עמד בפרץ לפניו,
דבר קשה. משל למלך, שכעס על בנו וישב על בימה ודנו,
וחייבו.
נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו, מה עשה סונקתדרו?
חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך,
כדי להשיב חמתו.
כך,
בשעה שעשו ישראל אותו מעשה,
ישב הקב"ה עליהם בדין לחייבם; שנא'
"הרף ממני ואשמידם",
ולא עשה. אלא בא לחתום גזר דינן שנאמר (שמות כה) "זובח לאלהים _×)יחרם בלתי ל–ה'
לבדו".
מה עשה משה?
נטל את הלוחות מתוך ידו של הקב"ה כדי להשיב חמתו. למה"ד?
לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור, הלך וקלקלה עם אחר. הסרסור שהיה נקי,
מה עשה? נטל את כתובתה,
מה שנתן לו השר לקדשה,
וקרעה.
אמר,
מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש. כך עשה משה,
כיון שעשו ישראל אותו מעשה,
נטל את הלוחות ושברן. כלומר,
שאלו היו רואין עונשן –
לא חטאו. ועוד אמר משה,
מוטב נידונין כשוגגין ואל יהו מזידין, למה שהיה כתוב בלוחות (שם כ) "אנכי ה' אלהיך";
ועונשו אצלו– "זובח לאלהים יחרם",
לפיכך שבר את הלוחות… _×)
הפירוש:
זובח לע"ז,
לאותו אלוהים שהוזהרת עליהם, לכך נקוד בקמץ.
יחרם–יומת.

אבות
דרבי
נתן, פרק
שני משנה
ג:... נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה. כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה העגל,
אמר:
"היאך אני נותן להם את הלוחות, מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן כתוב בהן:
"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"?

… רבי יוסי הגלילי אומר: אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם,
שאמר לשלוחו, צא וקדש לי נערה יפה וחסודה, ומעשיה נאין. הלך אותו שליח וקדשה. לאחר שקדשה, הלך ומצאה שזינתה תחת אחר.
מיד,
היה דן (ק"ו)
מעצמו ואמר: "אם אני נותן לה כתובה מעכשיו, נמצא מחייבה מיתה;
אלא אקרע את כתובתה ואפטרנה מאדוניה לעולם".
כך היה משה הצדיק דן ק"ו מעצמו. אמר:
"היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות הללו? מזקיקני אותם למצות חמורות ומחייבני אותם מיתה!
שכך כתוב בהן (שמות כב,יט)
"זובח לאלהים יחרם בלתי לה'
לבדו"
אלא אאחוז בהן ואשברם ואחזירם למוטב.₁₎

והסכימה דעתו לדעת המקום, שנא'
(דברים י) "אשר שברת" – יישר כוחך ששברת:

₁₎
בפירוש
בנין
יהושע, לאבות
דרבי
נתן, נאמר:
על ידי זה יחזרו למוטב,
שלא יתייאשו מן התשובה על העבירה הגדולה,
כי יהיו נידונים כפנויה. בעל תורה תמימה הביא מאמר זה בלשון זו: "אלא אשברם ואחזירם למוטב, ואחר כך אתן להם לוחות אחרים". (ולא מצאתי מה מקורו)

מדרש
רבה שמות
פרשה מו:
ד"א,
"וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם",
ראה,
שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם, ושבר את הלוחות.
ואמר להקב"ה:
"הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול,
שנאמר (שם לה,לב)
"ועתה אם תשא חטאתם –
כן לחטאתי מחול.
ואם אין אתה מוחל להם,
אל תמחול לי – – אלא,
"מחני נא מספרך אשר כתבת"!

רש"י
שמות לב,
יט:

וישלך
מידיו
וגו', (שבת פז ע"א)
אמר:
"ומה פסח שהוא אחד מן המצות, אמרה תורה (שמ'
יב,מג)
"כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה כאן,
וכל ישראל מומרים – ואתננה להם?!

1. מה המשותף שבתשובות שלושת מדרשי החכמים לשאלה דלעיל ובמה שונים תשובותיהם זו מזו?

2.
לדברי אבות דרבי נתן מקשים:
והלא רק עשרת הדברות בלבד כתובים על הלוחות ולא הפסוק המובא (שמ'
כב,יט)
ישב קושיא זו!

3. במה שונה רש"י מדעת שלושת המקומות שבדברי החכמים דלעיל?

4.
השווה
לכל הנאמר
בשאלה א
את דברי
אברבנאל
הבאים:

ואחשוב שבמקום המזבח שבנה הוא,
עליו השלום, תחת ההר ביום מתן תורה כשכרת ברית בין ה'
ובין ישראל, שם השליך את הלוחות ושיבר אותן, כמו שקורעין שטר העדות כשנפסל.
והנה לא שיבר אותם בהר כשנודע לו עוון העגל אלא שברם במחנה, לפי שישראל, אם לא היו רואים את הלוחות ומעשה ה' כי נורא הוא,
לא היה להם יגון ואנחה על שבירתה,
כי יותר תתפעל הנפש ממה שיראה האדם בעיניו, ממה שישמע מפי המגידים.

עם איזו מ-4
הדעות שהובאו לעיל מסכימים דבריו?

ב.
שמות לב, יט:

...
וישלך
מידו
את
הלחת
וישבר
אתם
תחת
ההר:

בעל
עקדת
יצחק שער
חמישים
ושלוש:

ואפשר שראה לעשות כן, כדי להפליג במוסרם ולהראות עוגמת נפשם. כמו שאמרו חז"ל (שבת ק"ה):
משום ר' יוחנן בן נורי,
המקרע בגדיו בחמתו,
והמשבר כליו בחמתו,
והמפזר מעותיו בחמתו,
יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים,
שכך אומנותו של היצר הרע:
היום אומר לו:
' עשה כך'! ולמחר אומר לו:
'עשה כך' עד שאומר לו:
' עבוד עבודת כוכבים ' – והולך ועובד.

[עיון
יעקב– (פירוש
על עין
יעקב): והטעם שאדם נברא לעשות נחת רוח ליוצרו ולא ליצרו,
וזה שעושה דברים הללו, עושה נחת רוח ליצרו ומורת רוח ליוצרו,
לכן הוא כאילו עובד עבודה זרה, כי לבסוף יעבוד עבודה זרה ממש.]

כאשר קרב אליהם ראה את העגל שנאמר לו (=שעליו דיבר ה'
עמו בהיותו על ההר), כי הוא עגל ממש ולא על דרך כינוי והפלגה,
כמו שחשב, וראה גם כן,
שקול ענות שהיה שומע, שהוא קול מחוללות שהיו משוררים בחלילים לפניו…
וכשראה שלא היו חרדים ולא עצבים על מעשיהם "ויחר אף משה וישלך מידו הלוחות וישבר אותם תחת ההר", כדי שיראו ויכלמו ממעשיהם. וכמה מתאמת זה ממה שאמר במשנה תורה (דברים ט) "ואפן וארד מן ההר… וארא והנה חטאתם לה' אלוקיכם…
ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם".

בעל
העמק
דבר: טו.

ד"ה
לוחות
כתובים
משני
עבריהם.... בא הכתוב לבאר,
איך עשה משה כל הגדולות ליקח את העגל ולשורפו באש ולא עמד איש נגדו, והרי את אהרן הכריחו עוד לעשות העגל (ולא יכול היה לעמוד נגדם).
אלא משום שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר, כשאמר לו ה'
ממעשה העגל והוחלט אצלו כבר אז לשברם,
אלא משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם בראותם,
אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים,
עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה…

… שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם…

1. מהי השאלה שאותה מיישבים שניהם נוסף לשאלת בעל באר יצחק (שאלה–א)?

2. במה שונים שני אלה מכל הדעות שהובאו בשאלה א?

ג.
רשב"ם
שמות לב,
יט:

וישלך
מידיו. כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח להשליכם רחוק ממנו קצת שלא יזיק את רגליו בנפלם כדרך כל משליכי משוי כשאין בהם כח לשאת. וכן ראיתי בפרקים של רבי אליעזר ועיקר פשוטו כך:

רשב"ם
דברים
ט, יז:

ואשברם.
כי לא עצרתי כח, כמו שפרשתי ב"כי תשא".

רמב"ן
שמות לב,
טז:

והלחות
מעשה
אלהים
המה, היה ראוי שיזכיר הכתוב כל מעשה הלוחות בפסוק ויתן אל משה (לעיל לא יח),
כאשר אמר כתובים באצבע אלהים,
אבל הזכירו בכאן לספר במעלתן,
לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם,
כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא,
ולא יכול להתאפק,…

1. במה שונים שני אלה מכל הדעות האחרות שהובאו גם בשאלה א ; גם ב–ב?

2. במה שונות שתי דעות אלה זו מזו?

3.
התוכל להוכיח מלשון הכתוב, איזו מהן נראית בלתי מתאימה לפשט?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)

כי תשא

ל"ב–
ל"ג–
ל"ד

א.
שאלה כללית:

שלש
פעמים פותח משה בתפילה ובבקשה וב"משא
ומתן" עם
הקבה"ו

ל"ב
י"א–
י"ג

ל"ב
ל"א–
ל"ג

ל"ג
י"ב–
ל"ד
י"א

הסבר
מהי התכלית שאותה הוא רוצה להשיג בכל אחת
משלש ההתדיינויות האלה?

ב.
שאלות סגנון

השווה:

ל"ב
ז' לך
רד כי שחת עמך

ל"ב
ט' ראיתי
את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא

ל"ב
י"א למה
ה'
יחרה
אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים

ל"ב
י"ג...
והנחם
על הרעה לעמך

ל"ב
י"ד וינחם
ה'
על
הרעה אשר דבר לעשות לעמו

ל"ב
ל"א אנא
חטא העם הזה חטאה גדולה

ל"ב
ל"ד לך
נחה את העם אל אשר דברתי אליך

ל"ג
א' לך עלה
מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים

ל"ג
י"ג...
וראה
כי עמך הגוי הזה

ל"ג
ט"ז
ובמה יודע איפא כי מצאתי חן בעיניך אני
ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך
מכל העם

1.
התוכל
להסביר סבת השנויים בכינוי?

2.
מה
ההבדל בין משמעות "העם
הזה (2)
ובין
משמעות "העם
הזה"
(6)?

3.
העזר
בדברי משה אל אהרון:
ל"ב
כ"א:
מה
עשה לך העם הזה?

4.
יש
רואים ב"אתה
והעם"
של
ל"ג
א' (8) את
תשובת ה'
לדברי
משה ל"ב
ל"ג.
כיצד?

5.
התוכל
להסביר מהו ההבדל בין "עם"
ו"גוי"
על
פי (9)?

6.
העזר
ב ל"ב
י' ואעשה
אותך לגוי גדול וכן בראשית י"ג
ב' ואעשך
לגוי גדול.

7.
במה
שונה הוראת המלה "העם"
שב(10)
מהוראת
המלה "עם"
בכל
הפסוקים הקודמים?

8.
מה
הסבה שלא נאמר כאן (ב10)
"מכל
העמים"?

ג.
ל"ב ל"א

אנא
חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי
זהב

ל"ג
ועתה
אם תשא חטאתם…

המלה
"ועתה"
פותחת
כרגיל מסקנה מן האמור לפני כן.

השוה:
בראשית
מ"ד
ל"ג:
"ועתה
ישב נא עבדך תחת הנער"

(וע'
בראשית
ספורנו
מד, לג)

ועתה
ישב נא
עבדך תחת
הנער. לפיכך אני מבקש להיות עבד תחתיו כדי שלא אחטא לאבי כל הימים כמו שקבלתי עלי:

דברים
י'
י"ב:
"ועתה
ישראל מה ה'
אלוקיך
שואל ממך כי אם…"

(וע'
רש"י
י, יב
שם)

ועתה
ישראל –
אע"פ שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם:

כי
אם ליראה
וגו' – רבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

שמואל
א'
י"ב
י"ג:
ועתה
הנה המלך אשר בחרתם…
והנה
נתן ה'
עליכם
מלך…

ירמיהו
ג'
ב'
י"ח
ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור…

כיצד
מתקשרים הפסוקים ל"א–
ל"ב
זה עם זה?

ד.
ל"ג ל"ב

ועתה
אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר
כתבת.

רש"י:

ד"ה
ועתה אם
תשא חטאתם
– הרי טוב, איני אומר לך מחני; ואם אין– מחני נא מקרא קצר וכן הרבה.

ספורנו:

ד"ה
אם תשא
חטאתם
ואם אין
מחני נא
מספרך –
הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה,
מחה את הזכויות שלי מספרך ושים לחשבונם,
כדי שיזכו לסליחה.

1.
הסבר
את ההבדל בין שני הפרשנים בתפישתם את
המבנה התחבירי של פסוקנו.
העתק
את פסוקנו פעמים וסמן בסימני פסוק לפי
דעתו של כל אחד!

2.
קאסוטו
(בפרושו
לס'
שמות)
משוה
את מבנה פסוקנו לשמואל א'
פרק
י"ב
י"ד–
ט"ו.
מה
הדמיון?

3.
הידועים
לך עוד מקראות קצרים ממין זה בתורה?

4.
הסבר
מה ההבדל ביניהם בתפישת רעיון הפסוק,
ואיזה
פירוש נראה לך פשוטו של מקרא בהתאם להקשר?

ה.
ל"ב ל"ד

ועתה
לך נחה את העם אל אשר דברתי לך

רש"י:

ד"ה
אל אשר
דברתי
לך –
יש כאן "לך"
אצל דבור במקום "אליך"
וכן (מלכים א' ב')
"לדבר לו על אדוניהו".

מה
קשה לו ומה ראה להביא ראיתו ממלכים א'
דוקא,
וכי
לא מצינו "לדבר
לך" או
"לדבר
לי" פעמים
רבות בתורה?

ו.
ל"ג י"ב

ראה
אתה
אומר אלי:
העל
את העם הזה,
ואתה
אל הודעתני את אשר תשלח עמי

רש"י:

ד"ה
ראה אתה
אומר אלי
– ראה תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו' ואשר אמרת לי (כ"ג)
הנה אנכי שולח מלאך"- אין זו הודעה,
שאין אני חפץ בה.

רשב"ם:

ד"ה
ראה אתה
אומר אלי
העל –
כדכתיב לעיל (ל"ב ל"ד)
"לך נחה את העם".

ד"ה
ואתה לא
הודעתני
– אלא (ל"ב ל"ד)
"הנה מלאכי ילך לפניך" ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך.

שני
קשים רצה רש"י
ליישב. אלו
הם?

ממפרשי
רש"י
מקשים:

"הנה אף שבאמת אין נופל ראית העין אצל השם ית', בכל זה דברה תורה בלשון בני אדם ותיחס ההשגה אצל השם ית' בראיה כמו (שמות ג') "וירא ה' כי סר לראות"
ורבות כיוצא בו,
אם כן מה ראה רש"י לפרש "ראית"
ה'
במקום זה ולא פרשו במקומות שלפני כן,
כגון בשמות ג'
"וירא ה' כי סר לראות"
ועוד?

1.
ישב
את הקושיה!

2.
מה
ראה הרשב"ם
להזכיר בפרושו את ל"ב
ל"ד
ולא הזכיר את "המלאך"
של
ל"ג
ב'?

ז.
ל"ג ט"ז

ונפלינו
אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה.

בביטוי
זה מעלה משה געגועים אל יחס ה'
לישראל
כפי שהיה בעבר.

היכן
הראיה לכך?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)

כי תשא

ל"ב,
לג – לה;
לג,
א – ה

ועיין גם גיליונות כי תשא תשי"ט,
תשכ"ב.

א.
שאלה כללית:

לדעת כמה מפרשים יש לראות בשלושת הפניות של ה'
אל משה הבאות אחרי תפילת

משה השנייה (לב,
פסוקים לא–לב)
התקדמות הדרגתית מדין לרחמים.

השווה:

דברי
ה' בראשונה לב, לג–לד

דברי
ה' בשנייה לג, א–ב–ג

דברי
ה' בשלישית לג, ה

1.
הסבר מה הם הסימנים לכך שמידת הרחמים הולכת וגוברת כאן מדיבור לדיבור?

2. מהו אפוא "הדבר הרע" אשר שמע העם בפסוקים לג,
א–ג.

(ועיין ראב"ע
ד"ה
כי לא
אעלה
בקרבך)?

ג.
כי
לא אעלה
בקרבך –
לא יעשו משכן כי לא אשכון תוך בני ישראל:

3. מה הגורם להתגברות מידת הרחמים מלבד תפילת משה?

ב.
שמות פרק לב,
לג–לד

ויאמר ה' אל משה: מי אשר חטא לי אמחנו מספרי

ועתה לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך

הנה מלאכי ילך לפניך

וביום פקדי ופקדתי.

ר'
אברהם
בן הרמב"ם:

פסוק
לג ד"ה
ויאמר
ה' וגו':
רמז אל אהרון ע"ה.
ואני מעתיק בזה מאת אבא מרי ז"ל ושעל מאמר זה אמר השליח ע"ה במשנה תורה:
(דברים ט, כ)
"ובאהרון התאנף ה'
מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא".

פסוק
לד ד"ה
ועתה לך
נחה: היינו הנהג אותם והבא אותם כדי שיגיעו ויתיישבו במקום אשר דברתי לך, והוא ארץ הכנעני,
כלומר:
כמו שאמרתי לך בתחילת השליחות (שמות ג, יז)
"ואומר אעלה אותם מעני מצרים".

פסוק
לד ד"ה
הנה
מלאכי: רמז שלא תהיה ההשגחה בעזרתם השגחה אלוקית נפלאה כהשגחה ביציאתם ממצרים אלא השגחה בדרך הטבע,
בניצחון אומה על אומה, כמו שאמר בדניאל (י,
יג)
"שר מלכות פרס,
ושר מלכות יון".

פסוק
לד ד"ה
וביום
פקדי: רמז לזמן פורענות לעתיד. כלומר:
אפרע מהם פורענות

לעתיד.
יש אומרים רמז לפורענות לעולם הבא שהמעתיקים ז"ל קראו אותה "יום הדין"; ויש אומרים: פורענות בעולם הזה,
אלא שיש בה שהייה, ועל אותה פורענות נאמר (לה)
"ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל"
ואל זה היה נוטה אבא מרי ז"ל כמו ששמעתי מפיו.

*1.
הסבר מה רמז יש בפסוקנו לכך, שאין הכוונה לעובדי העגל כולם אלא

לאהרון?

**2.
מה ראה להוסיף למילים "לך נחה" את המילים "כדי שיגיעו ויתיישבו

במקום אשר…", שאינם בפסוק, מה תיקן בזה?

*3.
היכן מצינו בתורה "מלאך"
בהוראה זו שניתנת לו כאן?

ג.
שמות לג, ד:

וישמע
העם
את
הדבר
הרע
הזה
ויתאבלו
ולא
שתו
איש
עדיו
עליו:

פסוק
ה:...
ועתה
הורד
עדיך
מעליך…

פסוק
ו: ויתנצלו
בני
ישראל
את
עדים
מהר
חורב:

רמב"ן
לב, לה:…
ועל כל זה אמר (בפסוק ד) "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו", כאבלים.

והנה השם רחמן מלא רחמים,
וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים "אמור

לבני ישראל" (בפסוק ה), כי עד עתה הזכיר "עמך"
(לעיל לב ז)
ו"העם"
(בפסוק א), ועתה יזכירם בשמם החביב ;
וציווה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם, שלא

אכלה אותם כרגע,
אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד,
"ואדעה מה אעשה להם", כלומר:
אפקוד חטאתם לדעתי,
כפי התאבלם והנחמם על עוונם,
כי אני בוחן לב וחוקר כליות….

ר
אברהם
בן הרמב"ם:

ד"ה
ולא שתו
איש עדיו:
לא הזדיינו בנטילת כלי זין,
כמו שהיו מזדיינים מתחילה, ככתוב:
"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג, יח),
מפני שהיה מסעם בכח אשר רכשו נפשותיהם על ידי השגחתו ית'
עליהם,
ככתוב:
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה"
(שמות יד,ח),
וכאן נתייאשו ונכנעו,
כאשר שמעו הודעת השליח ע"ה על גרעון אותה השגחה הנפלאה וחסרונה.

ד"ה
ויאמר
ה' אל
משה… הורד
עדיך: מה שנראה לי בזה הוא מה שבארתי בספר "אלכפאיה",
שכאשר שמעו העם את הדבר הרע הזה,
קצתם לא התכוננו לנסיעה להזדיין בכלי זין ונשארו במצבם,
ועליהם נאמר: "ולא שתו איש עדיו עליו".
וקצתם התכוננו והזדיינו והם שנצטוו "הורד עדיך…" ועליהם נאמר גם כן "ויתנצלו בני ישראל את עדים",
ונסתלקה הסתירה על ידי פתרון זה.

ר'
יוסף
בכור
שור:

ד"ה
הורד
עדיך: אף על פי שכבר לא שתו איש עדיו עליו,
אמר להם עכשו,
שיסלקו מן העדי לגמרי.

ויש מפרשים, לא שתו אותו במקום הנראה אלא תחת בגדיהם, והוא אמר להם

שיורידוהו לגמרי, וינהגו מנהג אבלות על מה שעשו, ויתגלגלו רחמי עליכם.

ר'
אפרים
מלונשיץ: כלי
יקר:

היו כאן שני מיני עדי:
האחד סתם עדי:
חח ונזם וחלי,
שהיו מתקשטים בהם;
השני היה אותם כתרים שניתנו להם בחורב על אמרם "נעשה ונשמע" [ עיין בעלון ההדרכה!
] ובפעם הראשונה, ששמעו "את הדבר הרע הזה" והרי הם כמנודים לשמים, על כן "ויתאבלו ולא שתו איש עדיו"
ומדקאמר "איש עדיו" ולא אמר "בני ישראל" כמו אחר כך "ויתנצלו בני ישראל את עדים",
שמע מינה שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עושרו וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי. אבל אותם שני כתרים שקבלו בחורב לא פרקו…. ועל זה נאמר להם שנית "הורד עדיך מעליך"
– אפילו אותם שני כתרים. ועל זה נאמר:
"ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"
– אותו העדי הניתן להם בהר חורב. ואמר כאן "בני ישראל" ולא אמר "איש עדיו", לפי שכל ישראל היו שווים בו כעשיר כעני.

הכתב
והקבלה:

(אחרי הביאו את דברי הרמב"ן)
ומה נעמו דבריו אלה בהתקשרות מאמרי הפרשה.
ולפירושו אין "הורד"
לעסוק בפעולת ההורדה,
אבל "הורד"
הוא ההנחה במעמד של הורדה,
כלומר:
אחר שכבר הורדתם את העדי תניחוהו בכך ולא תשימוהו עוד עליכם,
כדי להזכיר תמיד היקר שאיבדתם בסיבת חטאתכם ותתחרטו על עוונכם (אים צושטאנדע דעס אבלעגענס פערבלייבען), וכמו שפרשתי ב"ואחזק את לב פרעה"…

1. מהו הקושי שאותו מנסים כל הפרשנים הנ"ל ליישב?

2. מה ההבדל בין התשובות השונות הניתנות בזה לישוב הקושי?

3.
הסבר,
מה פירוש המילים המודגשות מתוך דברי הרמב"ן?

היש להביא לו ראיה מבראשית
יח, כא?
(ועיין
רש"י שם!)

ארדה
נא –
למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה הכל כמו שפירשתי בפ' הפלגה ד"א ארדה נא לסוף מעשיהם:

הכצעקתה
– של מדינה הבאה אלי עשו – וכן עומדים במרדם כלה אני עושה בהם.
ואם לא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן.
וכיוצא בו מצינו במקום אחר (שמות לג) ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך. ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משונה על שנתנה מזון לעני כמפורש בחלק:

4. מהי הראיה מלשון הכתוב, שאפשר להביא ליש מפרשים שבדברי בעל "בכור שור"?

5. מהי הראיה מלשון הכתוב שאפשר להביא לדעת בעל "כלי יקר", שהמדובר כאן בשני מיני עדי?

6.
לאיזה חטא התכוון בעל כלי יקר באומרו "החטא הנמשך מן העדי"?

7. מהי ראיתו של הכתב והקבלה מן שמות יד, ד.
כיצד הוא מפרש את הפסוק ומה עניינו לשאלתנו?

ד.
פרק לג פסוקים ד–ו

(המשך שאלה ג )

רלב"ג:

וכאשר שמעו העם הדבר הרע הזה והוא סוד השגחת ה' ית'
מהם,
התאבלו על מה שנפקד מהם "ולא שתו איש עדיו עליו".
אחשוב שהרצון בזה העדי שניתן להם במתן תורה והוא הנימוס התוריי,
שהוא עדי ושלמות למי שיתנהג בו.

וכבר ביאר זה העניין אחר זה ואמר,
שהם התנצלו העדי שהיה להם מהר חורב,
וכאילו הסירו צווארם מתחת עול התורה. והסיבה היתה, כי כבר הובטחו בקבלם התורה,
שהשגחת ה' ית'
תידבק בהם מפני התורה –
כמו שקדם –
וכאשר ראו שנפקד מהם זה התכלית, דימו שאין תועלת להם בתורה,
וזה היה מרי שני.

ולזה אמר ה'
אל משה (פסוק ה) "אתם עם קשה עורף" ולא תוכלו לצאת מדיעותיכם

הנפסדות אשר גדלתם עליהם, וזו היא הסיבה,
שאם אעלה בקרבך זמן מועט,
ישיגך

הכיליון מפני העונש שאביא עליכם על מרותכם פי, ועתה הוספתם לחטוא להוריד

עדיך מעליך, הנה אדעה מה אעשה לך.
אמרו ז"ל בשמות רבה:
מהן "עדיך"?

ר'
שמעון בן יוחאי אומר: כלי הזין שנתן להם הקב"ה ושם המפורש חקוק עליו "ומשה

יקח את האהל",
כיון שראה משה מתנה טובה שהיתה בידם איבדו אותה,
מיד כעס

עליהם…
ואין ספק שזאת המתנה שניתנה להם מחורב היא התורה,
ואין ספק ששם

המפורש חקוק עליה,
כי היא תישרנו אל השגתו יתעלה.

1. במה שונה הרלב"ג בפירושו לפסוק ד מכל הפירושים שהובאו בשאלה ג?

2. במה שונה הרלב"ג מהם בפירושו לפסוק ה?

*3.
במה שונה הרלב"ג מהם בפירושו את היחס שבין פסוקים ד–ה לפסוק ו?

**4.
מהי מעלת פירושו ומהו חסרונו?

השאלות המסומנות ב * קשות והמסומנות ב–
** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה]

כי תשא

פרק לב, לג–לה;
לג,
א–ה

בפתיחת מאמרו "המילה המנחה ואב הצורה של הנאום" *)

כותב
מ. בובר:

דו שיחו של אלוקים עם משה, הנפסק ומתחדש חליפות,
לאחר חטאת העם (שמות לב, ד–יד לא–לד;
לג,
א–ה יב –
כג;
לד,
א–י)
אם תראהו ברציפותו,
תמצאהו בנוי לתלפיות,
מיקשה אחת במבנהו מאין כמוהו.

והוא מחלק את הדו–שיח הזה לשלושה שלבים:

השלב
הראשון של הדו–שיח (המסתיים בל"ב,יד):
נמנע כליון העם.

השלב
השני הבא לאחר הפורענות,
לג,
לא – לג ו (לב,
לה הוא מאמר מוסגר של המספר, **) המתייחס אל מאורעות מאוחרים והנספח כאן בבחינת ביאור לסופו של פסוק לד), שבו נטושה

המערכה על נחיית העם להבא,
עד בואו לארץ כנען…

…
זהו השלב השני.
עתה,
לאחר אבלו של העם ולאחר המאמר המוסגר וההכרחי על האוהל, (לג,
ז – יא)

…,
בא
השלב
השלישי,… עניינו הוא הבקשה שאלוקים יביא את עמו לארץ כנען לא על–ידי מלאך אלא בכבודו ובעצמו.

על כמה צדדים של השיחה כולה, בייחוד על המילים המנחות שבה,
עמדנו בגיליון כי תשא תשכ"ב.
על פסוקי השלב השלישי עמדנו בגיליון כי תשא תשכ"ד.

בגיליוננו השנה עמדנו על אותם פסוקים מתוך השלב השני הבאים לאחר אותה בקשה נועזה של משה ב–לב,
לב,
שבה מביע משה נמרצות שאין הוא רוצה להיות נבדל וניצל ושהוא וישראל כרוכים יחד. בפסוקים שבהם עוסק גיליוננו הולך ומפציע חסדו של ה',
המקבל את תפילת משה. ויפה מעיר בובר (שם עמ' 302)

שלאחר ה"ועתה אם תשא חטאתם" של משה פותח אלוקים במיאון – שלמראית עין, אולם הוא נוקט אותה לשון ' ועתה ' המסמלת כאן את החסד –
בקשת חסד מזה ומתן חסד מזה –
ואומר:
' ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך '. והנה בפעם הראשונה הוא כורך את משה,
לאחר שהלה דחה את החסד שהוגש לו לבדו, וניצב לימין העם,
בכריכה אחת עם אותו עם (לג,
א):
' לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים '. לכאורה אין כאן אלא חזרה חלקית על דברו הרשון לב,ז;
ברם עתה, בשילוב ההודעה על ה'מלאך'
ניטל עוקצם של הדברים ונשמעת נימה של פיוס: שוב לא 'לך רד', אלא:
לך והוסף לנחותו כאשר בתחילה עד בואו לארץ!…

על "המלאך"
אשר ילך במקומו ואשר אין משה רוצה בו עיין גיליון כי תשא תשי"ט.

בפסוקים המעטים האלה יש כמה קשיים, נראה ש–לג,א חוזר על לב, לד.
וכן נראה ש–לג,
ו אינו אלא חזרה על הנאמר ב–לג,
ד.

לשם התמצאות כללית בפסוקים אלה פתחנו בשאלה הכללית, בה נדרש הלומד למצוא תשובה לשאלות הנ"ל טרם עיינו בפירושים. אם יתקשו הלומדים למצוא את התשובה יעיינו בדברי הרמב"ן הארוכים ל–לב,
לה ד"ה ויגף ה'
את העם, (את סוף דבריו הבאתי בשאלה ג), ומתוכם ימצא ישוב לקושיות הנ"ל ויתבררו לו הפסוקים בהמשכם.

לשאלה ג נביא בזה מדברי חז"ל על "העדי",
שהבאנום בגיליון כי תשא תש"ד.

מסכת
שבת דף
פח ע"א:

דרש רבי סימאי,
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל,
קשרו לו שני כתרים (רש"י:
מזיו השכינה) אחד כנגד "נעשה"
ואחד כנגד "נשמע";
וכיון שחטאו ישראל,
ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום,
שנאמר (שמות לג) : "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"…
אמר ריש לקיש עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו שנאמר: (ישעיהו לה, י):
"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

מדרש
תנחומא
שלח סימן
יג:

ויאמר
ה' אל
משה עד
אנה
ינאצוני
העם הזה.
זה שאמר הכתוב,
"ותפרעו כל עצתי"
(משלי א, כה),
כל הטובה אשר יעצתי עליכם,
קלקלתם ובטלתם אותה.
מתחילה,
"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח),
באלפי אלפים ורבי רבבות של מלאכים ירדתי בשבילכם, והייתי מוסר לכל אחד ואחד שני מלאכים.

רבי יוחנן אומר,
אחד חוגר זיינו ואחד נותן עטרה בראשו.
רב הונא אמר,
פורפוריא הלבישם ושם המפורש חקוק עליהם. כל הימים שהיה בידם, לא היה דבר רע נוגע בהם ולא מלאך ולא דבר אחר.
וכשחטאו,
אמר להם משה:
"הורד עדיך" (שם לג,ה).
באותה שעה, "וישמע העם את הדבר הרע הזה" (שם,
שם ד). וכתיב,
"ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"
(שם,
שם ו).

מדרש
רבה שמות
פרשה נא
ה: ב

שעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המוות בהם שנאמר (שמות לב, טז)
"חרות על הלוחות"
מהו "חרות"?
ר'
יהודה אומר: חירות מן גלויות,
ור'
נחמיה אומר: חירות ממלאך המוות….

שכיוון שקבלו התורה הלבישם הקב"ה מזיו הדרו,
ומה היה הלבוש?
רבי יוחנן אומר:

עטרות הלבישן, ורבי שמעון בן יוחאי אומר:
כלי זיין נתן להם והשם הגדול חקוק עליו וכל ימים שהיה בידם לא היה מלאך המוות יכול לשלוט בהם….
וכשחטאו העביר הקב"ה מהם כל אותו הטוב שנאמר (שם):
"ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".

ועל סמך דברי חז"ל אלה יובנו דברי בן הרמב"ם,
דברי כלי יקר וגם דברי הרלב"ג יותר.

*)
מתוך ספרו "דרכו של מקרא"
מוסד ביאליק 1964
עמ'
300.

**)
יושם לב שפירושו של בובר לפסוק לה עולה בקנה אחד עם פירושו של ר' אברהם בן

הרמב"ם שמביאו בשם אביו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)

כי תשא

ל"ב–
ל"ג–
ל"ד

א.
שאלה כללית:

שלש
פעמים פותח משה בתפילה ובבקשה וב"משא
ומתן" עם
הקבה"ו

ל"ב
י"א–
י"ג

ל"ב
ל"א–
ל"ג

ל"ג
י"ב–
ל"ד
י"א

הסבר
מהי התכלית שאותה הוא רוצה להשיג בכל אחת
משלש ההתדיינויות האלה?

ב.
שאלות סגנון

השווה:

ל"ב
ז' לך
רד כי שחת עמך

ל"ב
ט' ראיתי
את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא

ל"ב
י"א למה
ה'
יחרה
אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים

ל"ב
י"ג...
והנחם
על הרעה לעמך

ל"ב
י"ד וינחם
ה'
על
הרעה אשר דבר לעשות לעמו

ל"ב
ל"א אנא
חטא העם הזה חטאה גדולה

ל"ב
ל"ד לך
נחה את העם אל אשר דברתי אליך

ל"ג
א' לך עלה
מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים

ל"ג
י"ג...
וראה
כי עמך הגוי הזה

ל"ג
ט"ז
ובמה יודע איפא כי מצאתי חן בעיניך אני
ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך
מכל העם

1.
התוכל
להסביר סבת השנויים בכינוי?

2.
מה
ההבדל בין משמעות "העם
הזה (2)
ובין
משמעות "העם
הזה"
(6)?

3.
העזר
בדברי משה אל אהרון:
ל"ב
כ"א:
מה
עשה לך העם הזה?

4.
יש
רואים ב"אתה
והעם"
של
ל"ג
א' (8) את
תשובת ה'
לדברי
משה ל"ב
ל"ג.
כיצד?

5.
התוכל
להסביר מהו ההבדל בין "עם"
ו"גוי"
על
פי (9)?

6.
העזר
ב ל"ב
י' ואעשה
אותך לגוי גדול וכן בראשית י"ג
ב' ואעשך
לגוי גדול.

7.
במה
שונה הוראת המלה "העם"
שב(10)
מהוראת
המלה "עם"
בכל
הפסוקים הקודמים?

8.
מה
הסבה שלא נאמר כאן (ב10)
"מכל
העמים"?

ג.
ל"ב ל"א

אנא
חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלוהי
זהב

ל"ג
ועתה
אם תשא חטאתם…

המלה
"ועתה"
פותחת
כרגיל מסקנה מן האמור לפני כן.

השוה:
בראשית
מ"ד
ל"ג:
"ועתה
ישב נא עבדך תחת הנער"

(וע'
בראשית
ספורנו
מד, לג)

ועתה
ישב נא
עבדך תחת
הנער. לפיכך אני מבקש להיות עבד תחתיו כדי שלא אחטא לאבי כל הימים כמו שקבלתי עלי:

דברים
י'
י"ב:
"ועתה
ישראל מה ה'
אלוקיך
שואל ממך כי אם…"

(וע'
רש"י
י, יב
שם)

ועתה
ישראל –
אע"פ שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחבתו עליכם ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם:

כי
אם ליראה
וגו' – רבותינו דרשו מכאן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

שמואל
א'
י"ב
י"ג:
ועתה
הנה המלך אשר בחרתם…
והנה
נתן ה'
עליכם
מלך…

ירמיהו
ג'
ב'
י"ח
ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור…

כיצד
מתקשרים הפסוקים ל"א–
ל"ב
זה עם זה?

ד.
ל"ג ל"ב

ועתה
אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר
כתבת.

רש"י:

ד"ה
ועתה אם
תשא חטאתם
– הרי טוב, איני אומר לך מחני; ואם אין– מחני נא מקרא קצר וכן הרבה.

ספורנו:

ד"ה
אם תשא
חטאתם
ואם אין
מחני נא
מספרך –
הן תרצה לשאת חטאתם והן שלא תרצה,
מחה את הזכויות שלי מספרך ושים לחשבונם,
כדי שיזכו לסליחה.

1.
הסבר
את ההבדל בין שני הפרשנים בתפישתם את
המבנה התחבירי של פסוקנו.
העתק
את פסוקנו פעמים וסמן בסימני פסוק לפי
דעתו של כל אחד!

2.
קאסוטו
(בפרושו
לס'
שמות)
משוה
את מבנה פסוקנו לשמואל א'
פרק
י"ב
י"ד–
ט"ו.
מה
הדמיון?

3.
הידועים
לך עוד מקראות קצרים ממין זה בתורה?

4.
הסבר
מה ההבדל ביניהם בתפישת רעיון הפסוק,
ואיזה
פירוש נראה לך פשוטו של מקרא בהתאם להקשר?

ה.
ל"ב ל"ד

ועתה
לך נחה את העם אל אשר דברתי לך

רש"י:

ד"ה
אל אשר
דברתי
לך –
יש כאן "לך"
אצל דבור במקום "אליך"
וכן (מלכים א' ב')
"לדבר לו על אדוניהו".

מה
קשה לו ומה ראה להביא ראיתו ממלכים א'
דוקא,
וכי
לא מצינו "לדבר
לך" או
"לדבר
לי" פעמים
רבות בתורה?

ו.
ל"ג י"ב

ראה
אתה
אומר אלי:
העל
את העם הזה,
ואתה
אל הודעתני את אשר תשלח עמי

רש"י:

ד"ה
ראה אתה
אומר אלי
– ראה תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו' ואתה לא הודעתני וגו' ואשר אמרת לי (כ"ג)
הנה אנכי שולח מלאך"- אין זו הודעה,
שאין אני חפץ בה.

רשב"ם:

ד"ה
ראה אתה
אומר אלי
העל –
כדכתיב לעיל (ל"ב ל"ד)
"לך נחה את העם".

ד"ה
ואתה לא
הודעתני
– אלא (ל"ב ל"ד)
"הנה מלאכי ילך לפניך" ואיני חפץ כי אם בלכתך עמנו בעצמך.

שני
קשים רצה רש"י
ליישב. אלו
הם?

ממפרשי
רש"י
מקשים:

"הנה אף שבאמת אין נופל ראית העין אצל השם ית', בכל זה דברה תורה בלשון בני אדם ותיחס ההשגה אצל השם ית' בראיה כמו (שמות ג') "וירא ה' כי סר לראות"
ורבות כיוצא בו,
אם כן מה ראה רש"י לפרש "ראית"
ה'
במקום זה ולא פרשו במקומות שלפני כן,
כגון בשמות ג'
"וירא ה' כי סר לראות"
ועוד?

1.
ישב
את הקושיה!

2.
מה
ראה הרשב"ם
להזכיר בפרושו את ל"ב
ל"ד
ולא הזכיר את "המלאך"
של
ל"ג
ב'?

ז.
ל"ג ט"ז

ונפלינו
אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה.

בביטוי
זה מעלה משה געגועים אל יחס ה'
לישראל
כפי שהיה בעבר.

היכן
הראיה לכך?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)

כי תשא

ל"ב,
לג – לה;
לג,
א – ה

ועיין גם גיליונות כי תשא תשי"ט,
תשכ"ב.

א.
שאלה כללית:

לדעת כמה מפרשים יש לראות בשלושת הפניות של ה'
אל משה הבאות אחרי תפילת

משה השנייה (לב,
פסוקים לא–לב)
התקדמות הדרגתית מדין לרחמים.

השווה:

דברי
ה' בראשונה לב, לג–לד

דברי
ה' בשנייה לג, א–ב–ג

דברי
ה' בשלישית לג, ה

1.
הסבר מה הם הסימנים לכך שמידת הרחמים הולכת וגוברת כאן מדיבור לדיבור?

2. מהו אפוא "הדבר הרע" אשר שמע העם בפסוקים לג,
א–ג.

(ועיין ראב"ע
ד"ה
כי לא
אעלה
בקרבך)?

ג.
כי
לא אעלה
בקרבך –
לא יעשו משכן כי לא אשכון תוך בני ישראל:

3. מה הגורם להתגברות מידת הרחמים מלבד תפילת משה?

ב.
שמות פרק לב,
לג–לד

ויאמר ה' אל משה: מי אשר חטא לי אמחנו מספרי

ועתה לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך

הנה מלאכי ילך לפניך

וביום פקדי ופקדתי.

ר'
אברהם
בן הרמב"ם:

פסוק
לג ד"ה
ויאמר
ה' וגו':
רמז אל אהרון ע"ה.
ואני מעתיק בזה מאת אבא מרי ז"ל ושעל מאמר זה אמר השליח ע"ה במשנה תורה:
(דברים ט, כ)
"ובאהרון התאנף ה'
מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא".

פסוק
לד ד"ה
ועתה לך
נחה: היינו הנהג אותם והבא אותם כדי שיגיעו ויתיישבו במקום אשר דברתי לך, והוא ארץ הכנעני,
כלומר:
כמו שאמרתי לך בתחילת השליחות (שמות ג, יז)
"ואומר אעלה אותם מעני מצרים".

פסוק
לד ד"ה
הנה
מלאכי: רמז שלא תהיה ההשגחה בעזרתם השגחה אלוקית נפלאה כהשגחה ביציאתם ממצרים אלא השגחה בדרך הטבע,
בניצחון אומה על אומה, כמו שאמר בדניאל (י,
יג)
"שר מלכות פרס,
ושר מלכות יון".

פסוק
לד ד"ה
וביום
פקדי: רמז לזמן פורענות לעתיד. כלומר:
אפרע מהם פורענות

לעתיד.
יש אומרים רמז לפורענות לעולם הבא שהמעתיקים ז"ל קראו אותה "יום הדין"; ויש אומרים: פורענות בעולם הזה,
אלא שיש בה שהייה, ועל אותה פורענות נאמר (לה)
"ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל"
ואל זה היה נוטה אבא מרי ז"ל כמו ששמעתי מפיו.

*1.
הסבר מה רמז יש בפסוקנו לכך, שאין הכוונה לעובדי העגל כולם אלא

לאהרון?

**2.
מה ראה להוסיף למילים "לך נחה" את המילים "כדי שיגיעו ויתיישבו

במקום אשר…", שאינם בפסוק, מה תיקן בזה?

*3.
היכן מצינו בתורה "מלאך"
בהוראה זו שניתנת לו כאן?

ג.
שמות לג, ד:

וישמע
העם
את
הדבר
הרע
הזה
ויתאבלו
ולא
שתו
איש
עדיו
עליו:

פסוק
ה:...
ועתה
הורד
עדיך
מעליך…

פסוק
ו: ויתנצלו
בני
ישראל
את
עדים
מהר
חורב:

רמב"ן
לב, לה:…
ועל כל זה אמר (בפסוק ד) "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו", כאבלים.

והנה השם רחמן מלא רחמים,
וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים "אמור

לבני ישראל" (בפסוק ה), כי עד עתה הזכיר "עמך"
(לעיל לב ז)
ו"העם"
(בפסוק א), ועתה יזכירם בשמם החביב ;
וציווה לאמר להם כי לטובתם לא אעלה בקרבם, שלא

אכלה אותם כרגע,
אבל הטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאתם, וכן יעשו תמיד,
"ואדעה מה אעשה להם", כלומר:
אפקוד חטאתם לדעתי,
כפי התאבלם והנחמם על עוונם,
כי אני בוחן לב וחוקר כליות….

ר
אברהם
בן הרמב"ם:

ד"ה
ולא שתו
איש עדיו:
לא הזדיינו בנטילת כלי זין,
כמו שהיו מזדיינים מתחילה, ככתוב:
"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג, יח),
מפני שהיה מסעם בכח אשר רכשו נפשותיהם על ידי השגחתו ית'
עליהם,
ככתוב:
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה"
(שמות יד,ח),
וכאן נתייאשו ונכנעו,
כאשר שמעו הודעת השליח ע"ה על גרעון אותה השגחה הנפלאה וחסרונה.

ד"ה
ויאמר
ה' אל
משה… הורד
עדיך: מה שנראה לי בזה הוא מה שבארתי בספר "אלכפאיה",
שכאשר שמעו העם את הדבר הרע הזה,
קצתם לא התכוננו לנסיעה להזדיין בכלי זין ונשארו במצבם,
ועליהם נאמר: "ולא שתו איש עדיו עליו".
וקצתם התכוננו והזדיינו והם שנצטוו "הורד עדיך…" ועליהם נאמר גם כן "ויתנצלו בני ישראל את עדים",
ונסתלקה הסתירה על ידי פתרון זה.

ר'
יוסף
בכור
שור:

ד"ה
הורד
עדיך: אף על פי שכבר לא שתו איש עדיו עליו,
אמר להם עכשו,
שיסלקו מן העדי לגמרי.

ויש מפרשים, לא שתו אותו במקום הנראה אלא תחת בגדיהם, והוא אמר להם

שיורידוהו לגמרי, וינהגו מנהג אבלות על מה שעשו, ויתגלגלו רחמי עליכם.

ר'
אפרים
מלונשיץ: כלי
יקר:

היו כאן שני מיני עדי:
האחד סתם עדי:
חח ונזם וחלי,
שהיו מתקשטים בהם;
השני היה אותם כתרים שניתנו להם בחורב על אמרם "נעשה ונשמע" [ עיין בעלון ההדרכה!
] ובפעם הראשונה, ששמעו "את הדבר הרע הזה" והרי הם כמנודים לשמים, על כן "ויתאבלו ולא שתו איש עדיו"
ומדקאמר "איש עדיו" ולא אמר "בני ישראל" כמו אחר כך "ויתנצלו בני ישראל את עדים",
שמע מינה שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עושרו וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי. אבל אותם שני כתרים שקבלו בחורב לא פרקו…. ועל זה נאמר להם שנית "הורד עדיך מעליך"
– אפילו אותם שני כתרים. ועל זה נאמר:
"ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"
– אותו העדי הניתן להם בהר חורב. ואמר כאן "בני ישראל" ולא אמר "איש עדיו", לפי שכל ישראל היו שווים בו כעשיר כעני.

הכתב
והקבלה:

(אחרי הביאו את דברי הרמב"ן)
ומה נעמו דבריו אלה בהתקשרות מאמרי הפרשה.
ולפירושו אין "הורד"
לעסוק בפעולת ההורדה,
אבל "הורד"
הוא ההנחה במעמד של הורדה,
כלומר:
אחר שכבר הורדתם את העדי תניחוהו בכך ולא תשימוהו עוד עליכם,
כדי להזכיר תמיד היקר שאיבדתם בסיבת חטאתכם ותתחרטו על עוונכם (אים צושטאנדע דעס אבלעגענס פערבלייבען), וכמו שפרשתי ב"ואחזק את לב פרעה"…

1. מהו הקושי שאותו מנסים כל הפרשנים הנ"ל ליישב?

2. מה ההבדל בין התשובות השונות הניתנות בזה לישוב הקושי?

3.
הסבר,
מה פירוש המילים המודגשות מתוך דברי הרמב"ן?

היש להביא לו ראיה מבראשית
יח, כא?
(ועיין
רש"י שם!)

ארדה
נא –
למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה הכל כמו שפירשתי בפ' הפלגה ד"א ארדה נא לסוף מעשיהם:

הכצעקתה
– של מדינה הבאה אלי עשו – וכן עומדים במרדם כלה אני עושה בהם.
ואם לא יעמדו במרדן אדעה מה אעשה להפרע מהן ביסורין ולא אכלה אותן.
וכיוצא בו מצינו במקום אחר (שמות לג) ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך. ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק בין עשו לכלה כדי להפריד תיבה מחברתה. ורבותינו דרשו הכצעקתה צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משונה על שנתנה מזון לעני כמפורש בחלק:

4. מהי הראיה מלשון הכתוב, שאפשר להביא ליש מפרשים שבדברי בעל "בכור שור"?

5. מהי הראיה מלשון הכתוב שאפשר להביא לדעת בעל "כלי יקר", שהמדובר כאן בשני מיני עדי?

6.
לאיזה חטא התכוון בעל כלי יקר באומרו "החטא הנמשך מן העדי"?

7. מהי ראיתו של הכתב והקבלה מן שמות יד, ד.
כיצד הוא מפרש את הפסוק ומה עניינו לשאלתנו?

ד.
פרק לג פסוקים ד–ו

(המשך שאלה ג )

רלב"ג:

וכאשר שמעו העם הדבר הרע הזה והוא סוד השגחת ה' ית'
מהם,
התאבלו על מה שנפקד מהם "ולא שתו איש עדיו עליו".
אחשוב שהרצון בזה העדי שניתן להם במתן תורה והוא הנימוס התוריי,
שהוא עדי ושלמות למי שיתנהג בו.

וכבר ביאר זה העניין אחר זה ואמר,
שהם התנצלו העדי שהיה להם מהר חורב,
וכאילו הסירו צווארם מתחת עול התורה. והסיבה היתה, כי כבר הובטחו בקבלם התורה,
שהשגחת ה' ית'
תידבק בהם מפני התורה –
כמו שקדם –
וכאשר ראו שנפקד מהם זה התכלית, דימו שאין תועלת להם בתורה,
וזה היה מרי שני.

ולזה אמר ה'
אל משה (פסוק ה) "אתם עם קשה עורף" ולא תוכלו לצאת מדיעותיכם

הנפסדות אשר גדלתם עליהם, וזו היא הסיבה,
שאם אעלה בקרבך זמן מועט,
ישיגך

הכיליון מפני העונש שאביא עליכם על מרותכם פי, ועתה הוספתם לחטוא להוריד

עדיך מעליך, הנה אדעה מה אעשה לך.
אמרו ז"ל בשמות רבה:
מהן "עדיך"?

ר'
שמעון בן יוחאי אומר: כלי הזין שנתן להם הקב"ה ושם המפורש חקוק עליו "ומשה

יקח את האהל",
כיון שראה משה מתנה טובה שהיתה בידם איבדו אותה,
מיד כעס

עליהם…
ואין ספק שזאת המתנה שניתנה להם מחורב היא התורה,
ואין ספק ששם

המפורש חקוק עליה,
כי היא תישרנו אל השגתו יתעלה.

1. במה שונה הרלב"ג בפירושו לפסוק ד מכל הפירושים שהובאו בשאלה ג?

2. במה שונה הרלב"ג מהם בפירושו לפסוק ה?

*3.
במה שונה הרלב"ג מהם בפירושו את היחס שבין פסוקים ד–ה לפסוק ו?

**4.
מהי מעלת פירושו ומהו חסרונו?

השאלות המסומנות ב * קשות והמסומנות ב–
** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה]

כי תשא

פרק לב, לג–לה;
לג,
א–ה

בפתיחת מאמרו "המילה המנחה ואב הצורה של הנאום" *)

כותב
מ. בובר:

דו שיחו של אלוקים עם משה, הנפסק ומתחדש חליפות,
לאחר חטאת העם (שמות לב, ד–יד לא–לד;
לג,
א–ה יב –
כג;
לד,
א–י)
אם תראהו ברציפותו,
תמצאהו בנוי לתלפיות,
מיקשה אחת במבנהו מאין כמוהו.

והוא מחלק את הדו–שיח הזה לשלושה שלבים:

השלב
הראשון של הדו–שיח (המסתיים בל"ב,יד):
נמנע כליון העם.

השלב
השני הבא לאחר הפורענות,
לג,
לא – לג ו (לב,
לה הוא מאמר מוסגר של המספר, **) המתייחס אל מאורעות מאוחרים והנספח כאן בבחינת ביאור לסופו של פסוק לד), שבו נטושה

המערכה על נחיית העם להבא,
עד בואו לארץ כנען…

…
זהו השלב השני.
עתה,
לאחר אבלו של העם ולאחר המאמר המוסגר וההכרחי על האוהל, (לג,
ז – יא)

…,
בא
השלב
השלישי,… עניינו הוא הבקשה שאלוקים יביא את עמו לארץ כנען לא על–ידי מלאך אלא בכבודו ובעצמו.

על כמה צדדים של השיחה כולה, בייחוד על המילים המנחות שבה,
עמדנו בגיליון כי תשא תשכ"ב.
על פסוקי השלב השלישי עמדנו בגיליון כי תשא תשכ"ד.

בגיליוננו השנה עמדנו על אותם פסוקים מתוך השלב השני הבאים לאחר אותה בקשה נועזה של משה ב–לב,
לב,
שבה מביע משה נמרצות שאין הוא רוצה להיות נבדל וניצל ושהוא וישראל כרוכים יחד. בפסוקים שבהם עוסק גיליוננו הולך ומפציע חסדו של ה',
המקבל את תפילת משה. ויפה מעיר בובר (שם עמ' 302)

שלאחר ה"ועתה אם תשא חטאתם" של משה פותח אלוקים במיאון – שלמראית עין, אולם הוא נוקט אותה לשון ' ועתה ' המסמלת כאן את החסד –
בקשת חסד מזה ומתן חסד מזה –
ואומר:
' ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך '. והנה בפעם הראשונה הוא כורך את משה,
לאחר שהלה דחה את החסד שהוגש לו לבדו, וניצב לימין העם,
בכריכה אחת עם אותו עם (לג,
א):
' לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים '. לכאורה אין כאן אלא חזרה חלקית על דברו הרשון לב,ז;
ברם עתה, בשילוב ההודעה על ה'מלאך'
ניטל עוקצם של הדברים ונשמעת נימה של פיוס: שוב לא 'לך רד', אלא:
לך והוסף לנחותו כאשר בתחילה עד בואו לארץ!…

על "המלאך"
אשר ילך במקומו ואשר אין משה רוצה בו עיין גיליון כי תשא תשי"ט.

בפסוקים המעטים האלה יש כמה קשיים, נראה ש–לג,א חוזר על לב, לד.
וכן נראה ש–לג,
ו אינו אלא חזרה על הנאמר ב–לג,
ד.

לשם התמצאות כללית בפסוקים אלה פתחנו בשאלה הכללית, בה נדרש הלומד למצוא תשובה לשאלות הנ"ל טרם עיינו בפירושים. אם יתקשו הלומדים למצוא את התשובה יעיינו בדברי הרמב"ן הארוכים ל–לב,
לה ד"ה ויגף ה'
את העם, (את סוף דבריו הבאתי בשאלה ג), ומתוכם ימצא ישוב לקושיות הנ"ל ויתבררו לו הפסוקים בהמשכם.

לשאלה ג נביא בזה מדברי חז"ל על "העדי",
שהבאנום בגיליון כי תשא תש"ד.

מסכת
שבת דף
פח ע"א:

דרש רבי סימאי,
בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל,
קשרו לו שני כתרים (רש"י:
מזיו השכינה) אחד כנגד "נעשה"
ואחד כנגד "נשמע";
וכיון שחטאו ישראל,
ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום,
שנאמר (שמות לג) : "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"…
אמר ריש לקיש עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו שנאמר: (ישעיהו לה, י):
"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

מדרש
תנחומא
שלח סימן
יג:

ויאמר
ה' אל
משה עד
אנה
ינאצוני
העם הזה.
זה שאמר הכתוב,
"ותפרעו כל עצתי"
(משלי א, כה),
כל הטובה אשר יעצתי עליכם,
קלקלתם ובטלתם אותה.
מתחילה,
"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח),
באלפי אלפים ורבי רבבות של מלאכים ירדתי בשבילכם, והייתי מוסר לכל אחד ואחד שני מלאכים.

רבי יוחנן אומר,
אחד חוגר זיינו ואחד נותן עטרה בראשו.
רב הונא אמר,
פורפוריא הלבישם ושם המפורש חקוק עליהם. כל הימים שהיה בידם, לא היה דבר רע נוגע בהם ולא מלאך ולא דבר אחר.
וכשחטאו,
אמר להם משה:
"הורד עדיך" (שם לג,ה).
באותה שעה, "וישמע העם את הדבר הרע הזה" (שם,
שם ד). וכתיב,
"ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב"
(שם,
שם ו).

מדרש
רבה שמות
פרשה נא
ה: ב

שעה שנתן הקדוש ברוך הוא התורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המוות בהם שנאמר (שמות לב, טז)
"חרות על הלוחות"
מהו "חרות"?
ר'
יהודה אומר: חירות מן גלויות,
ור'
נחמיה אומר: חירות ממלאך המוות….

שכיוון שקבלו התורה הלבישם הקב"ה מזיו הדרו,
ומה היה הלבוש?
רבי יוחנן אומר:

עטרות הלבישן, ורבי שמעון בן יוחאי אומר:
כלי זיין נתן להם והשם הגדול חקוק עליו וכל ימים שהיה בידם לא היה מלאך המוות יכול לשלוט בהם….
וכשחטאו העביר הקב"ה מהם כל אותו הטוב שנאמר (שם):
"ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".

ועל סמך דברי חז"ל אלה יובנו דברי בן הרמב"ם,
דברי כלי יקר וגם דברי הרלב"ג יותר.

*)
מתוך ספרו "דרכו של מקרא"
מוסד ביאליק 1964
עמ'
300.

**)
יושם לב שפירושו של בובר לפסוק לה עולה בקנה אחד עם פירושו של ר' אברהם בן

הרמב"ם שמביאו בשם אביו.