גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת ויקהל
ל"ו–
ל"ז
א.
שאלה כללית הנוגעת לפרקים לו–
לז–
לח
שואל אברבנאל:
הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו והקשה הדבר ביותר בסדר הזה שאמר משה לישראל "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו… את המשכן את אהלו וגו"
(ל"ה י' והלאה וזכר שם כל הדברים שצוה ה'
לעשותם;
ואח"כ זכר העשיה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו והיה מספיק שיאמר הכתוב:
ויעשו…
כאשר צוה ה'
את משה כן עשו. ומה צרך לפרט הדברים פעם אחר פעם?
קרא
רמב"ן
ובייחוד
סוף
דבריו:
רמב"ן
לו, ז
ויעשו
כל חכם
לב בעשי
המלאכה
את המשכן
עשר
יריעות
– הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים,
כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל תחלה (לעיל כה י –כח מג) אמר ועשית כך ועשית כך,
ואחרי כן (לעיל לא ז – יא)
הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות,
עד ככל אשר צויתיך יעשו והטעם בזה,
שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה ובשעת המעשה הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר,
ואמר (לעיל לה י –יא)
יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה'
את המשכן את אהלו וגו',
ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה עשו המשכן עשר יריעות,
ארך היריעה כך ורחב כך,
וכן בכל המלאכה,
ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר:
והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה ובמעשה, אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל,
על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם ואחר כן (בפסוקים לו ח,
לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י –כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים,
ויעש את הקרשים וגו', והיה מספיק בכל הענין שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה'
אותו,
ויאמר ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה'
כן עשו אותה ויברך אותם משה (להלן לט מג)
אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה,
ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן,
זהו שנאמר (כאן)
ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות:
ואמר ויעש יריעות עזים (פסוק יד), ויעש את הקרשים (פסוק כ), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים והזכיר בארון ויעש בצלאל (להלן לז א),
להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (לעיל לא ג), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה,
כי אין במעשהו אומנות גדולה,
אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (להלן לז י), ויעש את המנורה (שם יז):
ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש – ואין כן דעתי,
שגם בחצר המשכן אמר כן (להלן לח ט)
אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן)
במשכן ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (להלן לט לג),
להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה,
כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו,
ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל:
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה'
את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר והטעם,
כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן לח כב)
ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה'
את משה ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה) ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:
אור החיים:
טעם אשר החזיר הכתוב על הפרטים ולא הספיק לומר ויעש כאשר צוה ה'
את משה, על דרך אומרם ז"ל בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם, כי מתוך שחביבה עליו נכתבה שתי פעמים,
כמו כן עשה הכתוב בענין מעשה המשכן,
כי חביב עליו ולזה נכתב ב' פעמים.
ועיין
הירש פ'
לו'
ח'
שהאריך בתשובתו לשאלה זו.
מה הן תשובות החכמים הנ"ל לשאלה זו?
הידועה לך עוד תשובה?
ב.
מה קשה למפרשים בפרק ל"ו?
1. לראב"ע
לו, ב',
ויקרא
– ה"א לקרבה. נוסף כמו ולדבקה בו. וחכם גדול טעה.
שאמר כי כמוהו לשמור את בריתי לעמדה.
כי הוא מפיק ה"א ומלת עומד עומדת. על כן הפי'
לעמוד בה:
ומה פירוש "ומלת עומד עומדת"?
2. לראב"ע
לו, ג',
והם
– ישראל היו עוד מביאים נדבה אל משה בכל בקר:
3. לרמב"ן
לו, ג',
ויקחו
מלפני
משה –
הנה ביום אחד הביאו כל הנדבה הזאת אל אהל מועד שהוא של משה,
והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ובמחרת בהשכמה,
וכן בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה והוא צוה להביא אותה אל האומנים, עד שאמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דים והותר ולא היה היתרון דבר חשוב שיספר בפרשת אלה פקודי מה עשו בו,
אולי היה מונח באהל לחזק בה את בדק המשכן,
או לעשות בה כלי שרת כאשר יעשו במקדש במותרות (שקלים פ"ד ה"ד)
והזכיר הכתוב (פסוק ה) מרבים העם להביא,
לשבח את העם המביאים בנדבתם,
ולפאר החכמים בנאמנותם,
וגם הנגיד עליהם משובח בזה שהעביר קול במחנה למנעם,
כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמם,
כענין שאמר לא חמור אחד מהם נשאתי (במדבר טז טו):ומי הוא "הנגיד"?
4. לראב"ע
לו, ה',
מ"ם
מדי –
נותר כמ"ם מכל מלמדי השכלתי כאשר פירשתיו:
כיצד מפרש ראב"ע לפי זה תהילים קי"ט צ"ט (כיצד אפשר להבין פסוק שלא לפי פירושו?)
ג.
לו,
ו'
ויעבירו קול… אל יעשו עוד מלאכה ויכלא העם מהביא.
חזקוני
לו, ו:
מכאן סמכו רבותינו שהבאה– מלאכה היא.
באר את דבריו והסבר, כיצד למדו חז"ל דבר זה מפסוקנו?
קרא:
רשב"ם
לו, ו:
אל
יעשו עוד
מלאכה –
שהיו טווים בביתם כדכתיב ויביאו מטות:
ספורנו
לו, ו:
אל
יעשו עוד
מלאכה –
לתרומת הקדש. לא הכריז שלא יביאו נדבה כרצונם, אבל הכריז שלא יעשו עוד מלאכה, כמו מלאכת הטוויה שאמר ויביאו מטוה ומלאכת תיקון העצים שאמר עצי שטים לכל מלאכת העבודה הביאו ותיקון העורות וזולתם:
האם מסכים ספורנו עם מדרש חז"ל הנ"ל או מתנגד לו? במה שונה פירושו מפירוש רשב"ם ומהי חולשת הרשב"ם?
רמב"ן
לו, ו:
איש
ואשה אל
יעשו עוד
מלאכה –
הממון יקרא מלאכה,
וכן אם לא שלח ידו במלאכת רעהו (לעיל כב ז),
לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג יד),
וכל המלאכה נמבזה ונמס (ש"א טו ט)
והענין,
שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקדש אבל אמר אל יעשו עוד מלאכה,
להכניס הנשים שלא יהיו עוד טוות את העזים והנה גם ההבאה יקרא מעשה,
ומנע מהם הכל:
כיצד מפרש הרמב"ן את קושיות המפרשים הנ"ל?
ד.
ל"ו כ"א–
כ"ד.
(רק למתקדמים!)
באר בעזרת ציור,
כיצד היו הקרשים נתונים באדנים ע"פ:
רש"י כ"ו י"ז
שתי
ידות
לקרש
האחד –
היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן והן הן הידות והחריץ חצי רוחב הקרש באמצע (ר"ל קרש נקרא מה שנשאר לאחר שחרץ מכאן ומכאן.
ואז נשאר רוחב אמה. נמצא חצי רוחב הקרש שבאמצע הוא חצי אמה. וכן פירש רש"י בהדיא בפרק הזורק צ"ח שהחריץ באמצע רחב חצי אמה. והיה חורץ רביעית אמה מכל צד. וכל יד היה רוחב רביעית אמה. וכן כל שפת אדן היה רוחב רביעית אמה. ודוק היטב. ואז סרה תלונת הרמב"ן ותמיהתו מסולקת)
ואותן הידות מכניס באדנים שהיו חלולים והאדנים גבהן אמה ויושבים רצופים מ' זה אצל זה וידות הקרש הנכנסים בחלל האדנים חרוצות משלשה צדיהן רוחב החריץ כעובי שפת האדן שיכסה הקרש את כל ראש האדן שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש כעובי שפת שני האדנים שיפסיקו ביניהם וזהו שנאמר ויהיו תואמים מלמטה שיחרוץ את צדי הידות כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה:
ה.
ל"ז ט"ז
ויעש את הכלים…
את קערותיו ואת כפתיו ואת מנקיותיו אות הקשות…
עיין:
רש"י:
כ"ה כ"ט
ועשית
קערתיו
וכפתיו
– קערותיו זה הדפוס שהיה עשוי כדפוס הלחם והלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה שולים לו למטה וקופל מכאן ומכאן כלפי מעלה כמין כותלים ולכך קרוי לחם הפנים שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן לצדי הבית מזה ומזה נותן ארכו לרחבו של שולחן וכתליו זקופים כנגד שפת השלחן והיה עשוי לו דפוס זהב ודפוס ברזל. בשל ברזל הוא נאפה וכשמוציאו מן התנור נותנו בשל זהב עד למחר בשבת שמסדרו על השלחן ואותו דפוס קרוי קערה וכפותיו הן בזיכין שנותנים בהם לבונה ושתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות שנאמר (ויקרא כה) ונתת על המערכת לבונה זכה:
וקשותיו
– הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן דוגמתן עשה של זהב ומסדר ג'
על ראש כל לחם שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו ובלשון ערבי כל דבר חלול קרוי קסו"א:
ומנקיתיו
– תרגומו ומכילתיה הן סניפים כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השולחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם ומפוצלים ששה (הרא"ם גורס חמשה)
פצולים זה למעלה מזה וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו ולשון מכילתיה סובלותיו כמו נלאיתי הכיל. אבל לשון מנקיות איני יודע איך נופל על סניפין ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צו) קשותיו אלו סניפין שמקשין אותו ומחזיקין אותו שלא ישבר.
ומנקיותיו אלו הקנים שמנקין אותו שלא יתעפש אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות הן סניפין:
רמב"ן:
כ"ה כ"ט
ועשית
קערותיו פירש"י כי קערותיו דפוסיו, וכפותיו בזיכין שנותנים בהם הלבונה,
וקשותיו כמין חצאי קנים, ומנקיותיו הם סניפין מפוצלין שסומכין את הקנים וכן הוזכרו הכלים האלה בגמרא (מנחות צז) ואמר הרב ולשון מכילתיה סובלותיו,
מלשון ונלאיתי כלכל (ירמיה כ ט),
נלאיתי הכיל (שם ו יא)
ונחלקו בו חכמי ישראל (במנחות שם), שיש אומרים קשותיו אלו סניפין ומנקיותיו אלו הקנים, אבל אונקלוס שתרגם מכילתיה היה שונה כדברי האומר מנקיות אלו סניפין אלו דבריו ז"ל:
ולא נתכנו אצלי,
לפי שאין מכילתיה בלשון ארמי אלא שם למדות כמו איפות וכיוצא בהם, שכן תרגום איפת צדק (ויקרא יט לו)
מכילן דקשוט, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה (דברים כה יד),
לא יהא לך בביתך מכילתא ומכילתא וכן בכל מקום בתלמוד ובדברי חכמים כייל מיכל, במכילתא דכייל איניש בה מתכיל (תרגום ירושלמי בראשית לח כו)
וכן נלאתי הכיל (ירמיה ו יא),
לשון מדה מחזקת,
מן אלפים בת יכיל (מ"א ז כו),
וכל בשליש (ישעיה מ יב),
קטן מהכיל את העולה (מ"א ח סד),
וכן רבים וכן נלאתי כלכל (ירמיה כ ט)
על דעתי אינו לשון סבל,
אבל הוא מלשון זה בעצמו,
נלאתי להכיל, כלשון לא תוכל הארץ להכיל את כל דבריו (עמוס ז י),
וכן רוח איש יכלכל מחלהו (משלי יח יד),
שיכיל אותו בתוך נפשו ולא יקוץ בו,
הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך (מ"א ח כז),
לא יכילו ויחזיקו גודל רוממותך כי אין לך קצב ומדה, אף כי הבית הזה הקטן אשר בניתי (שם)
יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב ה),
שלא יהיה כסיל יוציא כל רוחו, אבל מכיל דבריו בקרבו כראוי ומוציא מהן כראוי ויכלכל יוסף (בראשית מז יב),
שנתן להם מזון כאשר יכילו,
לא העדיף ולא החסיר, רק לחם לפי הטף, וכן כלם:
אבל דעתו של אונקלוס לא נתברר –
ואולי מנקיותיו לדעתו שם למדות כי היתה שם מדה מחזקת שני עשרונים קמח למדוד בה החלה האחת,
לא היו מודדין בעשרון של מנחות, ולית ליה מתני'
דקתני שתי מדות של יבש היו במקדש עשרון וחצי עשרון (מנחות פז), אבל היו שם לדעתו שלש מדות, עשרון וחצי עשרון ושני עשרונים:
והנכון בעיני בדעתו כי המכילא הוא הדפוס העשוי לבצק,
כמו שאמרו (שם צד -)
שלשה דפוסים היו שם, נותנה בדפוס ועדיין הוא בצק,
וכמין דפוס היה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל והדפוס הזה שהוא כדי שלא תתקלקל אינו צריך להיות כצורת הלחם וכשיעורו,
אבל הוא עשוי כמין קערה לסמוך דפנותיו של לחם,
והוא קערותיו אבל הדפוס הראשון של בצק עשוי כמדתו של לחם וכשיעורו, ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות,
ובו מושיבין הבצק ומודדין אותו ומתקנין אותו,
ולפיכך הוא נקרא מכילא, שהוא עשוי למדה ולשון מנקיות,
שם,
כמו איפה וסאה,
כשם קערותיו וקשותיו ושאר השמות שאין בהם תאר ואולי המדות המצודקות הנקראות איפת צדק והין צדק יקראו אותן מנקיות,
שהם נקיות מן השקר ומנקות בעליהן מן האונאה והחטא והקשות שם כולל הקנים והסניפין, אולי בעבור פצולן יקראו כן בחלוף הצדי"ק בשי"ן,
כמו ויראו יושבי קצוות מאותותיך (תהלים סה ט),
כחלוף צדי"ק ושי"ן במלת שחוק:
וכתב ר"א ויש שבוש בדברי הימים (א כח יז),
שהזכיר תחת קערות מזרקות, ותחת הכפות כפורים,
והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות מזלגות,
והכל זהב לצורך השולחן אולי כלים אחרים היו שצוה דוד לשומם בשולחנות שיעשה בנו שלמה,
ואין ככה שולחן אהל מועד והשבוש בדברי רבי אברהם הוא, כי מה שאמר הכתוב והמזלגות והמזרקות והקשוות זהב טהור ולכפורי הזהב במשקל לכפור וכפור איננו מחובר עם לשולחנות המערכת בלבד, אבל הוא חוזר למה שאמר הכתוב (שם בפסוקים יג יד) ולכל מלאכת עבודת בית ה'
ולכל כלי עבודת בית ה'
ואמר לזהב לכל כלי עבודה ועבודה, והזכיר המזלגות ומזרקות שהם כלי המזבח, והקשוות לשולחן, והכפורים למזבח, והזכיר (שם בפסוק יח)
ולמזבח הקטורת זהב מזוקק במשקל,
ואמר (שם בפסוק יט)
הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית,
והנה הוא כלל לכל צרכי ביהמ"ק:
תאר את הכלים לפי המפרשים האלה.
ו.
ל"ז ט"ז
אשר יסך בהן.
עיין
רש"י:
כ"ה
כט
אשר
יסך בהן
– אשר יכוסה בהן ועל קשותיו הוא אומר אשר יוסך שהיו עליו כמין סכך וכסוי וכן במקום אחר הוא אומר (במדבר ד) ואת קשות הנסך וזה וזה יוסך והנסך לשון סכך וכסוי הם:
העתק את דבריו החל מן "וכן במקום אחר"
(הכוונה לבמדבר ד'
ז')
בסמני פסוק.
ראב"ע:
כ"ה,
כה
ועשית
– … ומלת אשר יוסך בהן. שבה אל וקשותיו לא אל הקרובה אליה שהיא ומנקיותיו וכמוהו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכתוב בעמוד ענן ידבר אליהם שהם משה ואהרן לא שמואל. והעד כי במעשה הזכיר הקשוות אשר יוסך בהם ועוד ואת קשות הנסך. ומלת נסך לטעמים רבים. לא יסכו לה'
נסך.
הפסל נסך חרש.
ואני נסכתי מלכי….
שד"ל:
הקשות הם כלים קטנים לנסך בהם. ואמרו "ואת קשות הנסך"
ומנקיותיו כולל יתר כלי הנסך…
ולא היה תשמישן לצרך השלחן אלא לצרך המזבח.
מה פירוש המלה יסך לפי דעתם ומה שרשה?
לשם מה מביא ראב"ע את תהלים צ"ט ו'? במה מסייע פסוקנו ל"ז ט"ז לפרושו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)
ויקהל–
פקודי
ל"ו,
א – ז
א.
שאלה כללית:
ר'
ש.
ר.
הירש מעיר לשתי פרשות אלה ויקהל– פקודי (ל"ו ח'):
נשים אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל,
וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו,- נשים אל לבנו,
שאפילו ה"כתב והמכתב" שהם כ"כ סמליים עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שמושם בקודש בכונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש קדושת ספר תורה אך ורק כשנכתב בכונה "לשם קדושת ספר תורה", יתר על כן,
בכתיבת האזכרות (שמות הקדושים) צריכה כוונת הסופר לכתבם "לשם קדושת ה"
להיות מבוטאת בפיו בשעת כתיבתם ולפחות עליו לשוותה נגד עיניו תמיד;
נשים עוד על לבנו, כי כוונת הנרמז בכלי המשכן תנאי הכרחי הוא לאמתות פרושה הסמלי פי כמה וכמה, מאחר שכלים אלה:
ארון,
שלחן,
מנורה,
יריעות,
בגדים קיימים מחוץ למשכן במציאות רגילה.
מהו הקשי בפרשיותינו–
המתורץ לפי דעת הירש, אם "נשים אל לבנו"
את כל האמור לעיל?
ב.
ל"ו א'
וכל איש חכם לב אשר נתן ה'
חכמה ותבונה בהמה
והשוה:
ל"ט
ו' ובלב
כל
חכמי
לב
נתחי
חכמה
כ"ח
ג'
על
כל
חכמי
לב
אשר
מלאתיו
רוח
חכמה.
ברכות
נ"ה
ע"א:
א"ר
יוחנן:
אין הקבה"ו נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר (דניאל ב') "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא– לידעי בינה". שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דבי אבהו;
אמר ליה: אתון מהתם מתניתו ליה– אנן מהכא מתניתו לה: (שמות ל"א)
"ובלב כל חכמי לב נתתי חכמה".
הסבר מהו הרעיון שמצאו חז"ל בפסוקים הנ"ל?
מקשין:
למה לא הביא ר' אבהו ראיתו מפי תצוה (כ"ח ג') שהוא קודם, והביא ראיתו מכי תשא ל"א ו' שהוא פסוק מאוחר יותר במקרא?
ענה לקושיתו!
ג.
השוה:
ל"ז
ב': כל
אשר
נשאו
לבו
לקרבה…
כ"ה
ב': כל
איש
אשר
ידבנו
לבו.
הסבר מה בין שני ביטויים אלה (המסומנים בקו).
העזר
בדברי
המלבים:
הנה במצרים לא למדו אומנויות כאלה; כי היו עושים בחמר ובלבנים,
רק ה' השפיע עליהם חכמה לזה, אבל מאין ידע האיש שהוא יהיה מוכן לזה, ושנתן ה' חכמה בלבו למלאכות אלה? אמר שזה הרגיש כל אשר נשאו לבו לקרבה, שאם הרגיש בלבו תשוקה והרגיש שיוכל לקרב אל המלאכה,
זה היה הסימן שנתן ה'
חכמה בלבו לזה,
ובא לפני משה.
ד.
לו,
ג'
ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו…
רמב"ן:
הנה ביום אחד הביאו את כל הנדבה הזאת אל אהל מועד שהוא של משה. והחכמים לקחו בו ביום מלפניו ולמחרת בהשכמה וכך בשני הביאו אליו עוד אל אהלו נדבה.
והוא צוה אותם להביא אל האומנים, עד שאמרו לו,
שהם מרבים להביא.
והיתה דים והותר…
והזכיר הכתוב "מרבים העם להביא"
לשבח את העם המביאים בנדבתם ואת האומנים בנאמנותם. וגם הנגיד עליהם משובח בזה,
שהעביר קול במחנה למנעם, כי אין לו חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעמים,
כענין שאמר: (במדבר ט"ז)
"לא חמור אחד מהם נשאתי".
1.
הסבר את המלים המסומנות בקו.
2. מצא בפסוקים אלה עוד הוכחות (בלשון הכתוב, בסגנונו)
לכך שרצתה התורה להבליט כאן את שבחם של ישראל.
(ע'
גם ל"ה כ"א–
כ"ט!)
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
ל"ו י"ט:
ויעש מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה.
רש"י כ"ו י"ד
ד"ה
מכסה
לאהל. לאותו גג של יריעות עזים עשה עוד מכסה אחד כל עורות אילים מאדמים ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים.
ואותן מכסאות לא היו מכסין אלא את הגב, ארכן ל' ורחבן י', אלו דברי רבי נחמיה. ולדברי רבי יהודה:
מכסה אחד היה,
חציו של עורות אילים מאדמים וחציו של עורות תחשים.
רשב"ם י"ד
ד"
ה
ומכסה
עורות
תחשים
מלמעלה: מלמעלה של עורות אילים וכן פשוטו משמע.
ויש מפרשים כך במס' שבת (כ"א ע"א).
1. האם מתאים פיסוק הטעמים לדעה הראשונה או לדעה השניה?
2. איך יש להטעים לפי הדעה האחרת?
ב.
פסוקים רבים באו באותה הלשון בפרשיות מצות המשכן (תרומה–
תצוה)
ובפרשיות עשיתו (ויקהל–
פקודי)
אך נבדלים הם לעתים בטעמיהם.
לדוגמא:
"ארך
היריעה
האחת
שלשים
באמה".
ב–כו ח' באה המלה "ארך"
במונח לגרמיה
ואילו ב–לו טו' באה המלה "ארך"
בגרש.
חכמי המסורת קבעו "סימן"
כדי שלא נחליף את הטעמים בשני הפסוקים האלה בזו הלשון:
"דפקיד יתיב– דעביד קאים".
מה פירוש "הסימן"
הזה ובמה הוא עשוי לסייע בידינו לבל נחליף את הטעמים?