גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעת (תש"ה)
ויקהל–
פקודי – הארון
ל"ז,
א–
ט – ל"ח
א.
1. א רש"י
ויעש
בצלאל –
לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים נקראת על שמו:
מה קשה לו?
ועיין:
רמב"ן
שמות כ"ה
י
ד"ה
ועשו
ארון …
וכן אמרו במדרש רבה (שמות לד ב)
מפני מה בכל הכלים כתוב ועשית, ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה בר'
שלום אמר הקב"ה יבאו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון,
או יעזור לבצלאל עזר מעט,
או שיכוונו לדבר:
2. ויעש
בצלאל
את
הארון.
רשב"ם
כ"ה
י:
ועשו
ארון עצי
שטים –
לפי שהוא דבוק ארון של שטים בקו חטף פתח.
ואע"פ שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחלה משכן ואח"כ כלים ארון ומנורה ושלחן שהיכן יכניס את הארון והשלחן כ"ז שאין משכן עשוי אלא בצווי הוצרך תחלה לפרש עשיית הארון והשלחן שבשביל הארון שהוא עיקר של ועשו לי מקדש הוצרך לעשות משכן:
מה קשה לו ואיך תרץ הקושי?
3. ב
ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ.
רש"י כ"ה י"א
מבית
ומחוץ
תצפנו –
(יומא עב) שלשה ארונות עשה בצלאל ב'
של זהב וא'
של עץ ד'
כתלים ושולים לכל אחד ופתוחים מלמעלה. נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ וחפה שפתו העליונה בזהב נמצא מצופה מבית ומחוץ (שם תנחומא שמות רבה):
לבוש
האורה:
מניין לו שהיה עושה כל ארון חתיכה אחת של זהב בפני עצמו ונתן זה לתוך זה, שמא היו מצפין את של עץ מכמה חתיכות טסי זהב וחברו ביתדות כדרך המצפין כלים?
(וכן
כתב
אברבנאל:
ואחשוב שהיה צפוי הזהב דק,
ורחוק הוא שיהיו שלשה ארונות,
כי יהיה המשא כבד ולא יוכלו לשאת אותם ארבעה אנשים על כתפיהם, כל שכן עם (?) הכפרת!)
נסה לענות על קושיתו של לבוש האורה!
4. תנחומא
ויקהל:
שלש תיבות עשה בצלאל את הארון: שתים של זהב ואחת של עץ; שקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ ואח"כ צפה שפתותיהן זהב– ואח"כ ויעש לו זר זהב סביב. מכאן שיהא תלמיד חכם תוכו כברו.
ירושלמי
שקלים
פרק ו':
…נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב…
לדעת כמה מפרשים גירסת הירושלמי כאן מתוקנת ונכונה יותר.
מדוע?
למה בחר רש"י בכל זאת בגירסת המדרש?
5. ב
ויעש לו זר זהב סביב.
יומא
ע"ב
ב':
ר'
יוחנן רמי כתיב זר וקרינן זיר? זכה נעשית לו זיר, לא זכה– נעשית זרה הימנו.
הסבר את הרעיון הכלול במאמר זה!
6.
ויצק
לו
רש"י כ"ה י"ב
ויצקת
– לשון התכה כתרגומו:
לשם מה מביא רש"י את התרגום כאן?
(והשוה:
ת"א
בראשית
כ"ח
י"ח
ויצק
שמן –
ואקדים יעקב בצפרא ונסיב ית אבנא די שוי אסדוהי ושוי יתה קמא ואריק משחא על רישה:
ת"א
ויקרא
ב' א'
"ויצק"
– ואנש ארי יקריב קורבן מנחתא קדם יי סולתא יהי קורבניה ויריק עלה משחא ויתן עלה לבונתא:
ל"ח ח' הכיור וכנו.
ג.
רש"י לח, ח
במראת
הצובאת
– בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע א"ל הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם שנא'
(שה"ש ח) תחת התפוח עוררתיך וזהו שנאמר במראות הצובאות ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו' ויעש בה וגו'
וכיור וכנו לא הוזכרו שם למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא והוא תרגום של מראות מירוא"ש בלע"ז (שפיעגעל).
וכן מצינו בישעיה (ישעיה ג) הגליונים מתרגמינן מחזיתא:
ראב"ע
לח, ח
ובי"ת
במראות
– תחת מ"ם כי נכון הוא בלשון הקדש כמו והנותר בבשר ובלחם. וככה בלשון ישמעאל.
וטעם הצובאות. כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארות שעל ראשיהם.
הם הנזכרים בספר ישעיה כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתיפות.
רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אוהל מועד. כי היו רבות.
ולא הזכיר הכתוב מדת הכיור כאשר הזכיר מדת הכיורים שעשה שלמה.
רק נעשה בכל המראות שהביאו.
והכן שהוא המכונה לעולם הוא כמדת הכיור וכן המשפט.
ובעבור שפתח אהל מועד למזרח כמו הפנים על כן קרא לפאת ים ירכי'
וקרא הקרובים אל הפתח כתפיים ככתפות איש:
שונה יחסם של חז"ל (בדבריהם המובאים ברש"י)
מיחסו של ראב"ע למראות הנשים.
באר מהו ההבדל העקרוני ביניהם!
רמב"ן
לח, ח
במראות
הצובאות
– בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו,
והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו',
ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה לשון רש"י:
והטעם במדרש הזה,
שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים,
כדכתיב (לעיל לה כב)
ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז,
והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד)
יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה,
אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד,
והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור,
כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:
ואונקלוס תרגם דאתיאן לצלאה לתרע משכן זימנא,
נוטים דבריו לדברי ר"א שאמר שהיו הנשים האלה עובדות ה',
וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה,
ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחשת המראות נחשת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה,
והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו וגם נכון הוא שיתכונו בכך מתחלה מפני ענין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:
1. באר את תמיהתו
"ולא
ידעתי
איך יתפרש
לפי זה
אשר
צבאו…"
2. מה בין רש"י לרמב"ן (החל מן "וייתכן שנאמר בדרך הפשט") בפירוש המלה "צובאות".
התוכל להביא סעד מתוך הפסוק לדעת רש"י?
עצה
טובה: לטעם
מצות
בנין
המשכן
וכליו
עיין
מורה
נבוכים
מאמר ג'
פרק
ל"ב
עד "וכהנו
לי". (מאתר דעת)
|
אם דוגמה והזכרתי וכן
ובכמו וכאשר שלח והיה ולפיכך וייחד |