גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
ויקהל–פקודי
פרק לח, כא – לא
א.
שאלה כללית:
ר'
ש.ר.
הירש מעיר לפרשותינו (לו,ח):
… חזרה כפולה ומשולשת זו תובן אם נשים אל לבנו,
שלכל המשכן על כל פרטי חלקיו נועדה משמעות סמלית,
אבל שום דבר לא ישמש כסמל, אם לא נועד והותקן בכוונה תחילה למען המטרה הסמלית הזאת. נזכור גם, שאפילו ספר תורה,
שהוא בעל משמעות סמלית מובהקת עד כדי כך, שהיינו סבורים שאין לו כלל משמעות אחרת ושקדושתו טמונה בו עצמו – אף על פי כן שימושו בקודש מותנה בכוונה שבלב הסופר בשעת כתיבת האותיות.
והרי קדושת ספר תורה תופסת רק אם נכתב לשם קדושת ספר תורה, והסופר חייב לומר,
ולפחות להתכוון, "לשם קדושת השם"
לפני שהוא כותב את השמות הקדושים, את ה'אזכרות',
וזאת לגבי כל "אזכרה"
לחוד….
כן נזכור, כי תודעתם של העושים במלאכת המשכן על דבר משמעותם הסמלית של הכלים היתה חשובה פי כמה לגבי חלותה של עצם המשמעות הסמלית על הכלים, שהרי הארון, השולחן,
המנורה,
היריעות,ף הבגדים וכו'
– כולם היו חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין.
אם נזכור זאת,
ניטיב להבין מדוע אין הכתוב מסתפק בסיפור פשוט וקצר:
הביאו הכל אל משה, ומשה הקים את המשכן כאשר ציווה ה'.
הרחבת הדיבור על ידי הכתוב באה ללמדנו,
כך אנו סבורים,
כי האומנים ומשה שיוו לנגד עיניהם את קדושתם ומשמעותם הסמלית של כל פרטי החלקים שמהם הורכבה כללות המשכן – הן בשעת העשייה, הן בשעת ההבאה,
ולבסוף בשעת ההקמה.
המשכן כולו וכל אחד מחלקיו נעשו, הובאו והוקמו בקדושה,
וכך הובטחה להם קדושתם.
מהו הקושי בפרשיותינו – המתורץ לפי דעת רש"ר הירש, אם "נשים אל לבנו"
את כל האמור לעיל?
ב.
שמות לח, כא:
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
מדרש תנחומא פקודי פרק ז
אלה
פקודי
המשכן: ולמה עשה חשבון,
הקב"ה מאמינו, שנאמר (במדבר יב) עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ומשה נתן חשבון?
אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר (שמות לג,ח):
וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: ומה היו אומרים?
היו מסתכלים מאחוריו ואומר אחד לחברו: "ראה צווארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו!" וחברו משיבו: ריקה!
אדם שנתמנה על מלאכת המשכן,
על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין,
מה אתה רוצה,
שלא יהיה עשיר?
כששמע כן אמר:
חייכם,
משנגמרה מלאכת המשכן,
אני נותן להם חשבון. כיון שנגמרה, אמר להם: "אלה פקודי המשכן"…
היכן בתורה מצא הדרשן רמז לכך, שהיו בישראל החושדים במשה?
ג.
שמות לח, כא:
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
* 1.
מה פירוש המילה "פקודי"
לפי:
תרגום
אונקלוס
לח, כא:
אלין מניני משכנא משכנא דסהדותא די אתמני על מימרא דמשה פלחן ליואי בידא דאיתמר בר אהרן כהנא.
רשב"ם
לח, כא:
אלה
פקודי: חשבון הכסף והזהב והנחשת:
ספורנו
לח, כא:
אלה
פקודי
המשכן: כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה הם אותם הפקודים שנאמר עליהם ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם ביד איתמר.
וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהקרא בשם באשר הוא זה הפרטי,
לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקדש אשר במשא בני קהת.
ולזה לא נפסדו,
כאמרם ז"ל שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוין,
תלמוד לומר עצי שטים עומדים שעומדים לעד ולעולמי עולמים וגם כן לא נפל דבר מהם ביד האויבים,
על הפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו כמבואר בחרבן בית ראשון על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מענייני משכן משה רבנו ע"ה.
* 2.
למה לא פירשו ספורנו כפירושו הרגיל?
3. על מי מוסבת המילה "אלה"
לפי המפרשים:
רש"י
לח, כא:
אלה
פקודי: בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחשת ונמנו כל כליו לכל עבודתו.
רמב"ן
לח, כא:
אמר המשכן משכן העדות בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה (לעיל כו א)
ובמעשה (לעיל לו ח),
אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות ועל דעת רבים אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה,
יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר,
ואין כלי הקדש הארון והשולחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן,
כי הם ביד אלעזר ואין כן דעתי,
כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר שהיא הנכבדת אבל אלה פקודי ירמוז אשר יזכיר בפרשה למטה,
יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפוייהם וחשוקיהם (פסוקים כה –
כח),
ונחשת התנופה שהוא שבעים ככר שעשה בה מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדני החצרות והיתדות (פסוקים כט –לא),
הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר.
ולא ספר בפרשה מה נעשה בזהב, כי הזהב ממנו ביד איתמר ציפוי הקרשים והבריחים, וממנו ביד אלעזר הארון והכפורת והמנורה והשולחן ומזבח הזהב והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו לא ספר שנתנו משה להם במנין ובמשקל ולכך לא הזכיר כאן פקודת אלעזר,
כי לא בא הכתוב עתה רק לדבר על מלאכת המשכן לא על המסעות ואל יקשה עליך בעבור שימנה כאן מזבח הנחשת והוא פקודת אלעזר, כי יצטרך לומר שעשאוהו מנחשת התנופה, ולא יחוש להוציא דבר אחד מכלל הדברים שאמר בהן שהם ביד איתמר, כי כן דרך הכתוב במקומות הרבה ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו,
כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם ולא ידע משה משקלו ויתכן שלא היה בפקודת איתמר,
כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב (במדבר ג לא)
ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהם, כי בכיור וכנו ישרתו למזבח,
והנה איננו בחשבון הפרשה הזו.
ספורנו:
ראה לעיל.
ד.
ליודעי גרמנית:
פסוק כא מתורגם ע"י בובר–רוזנצווייג כך:
Dies war das Verordnete der
Wohnung … wie sie verordnet wurde durch Mosches Mund als Dienst der
Lewiten.
1. האם הלכו המתרגמים בדרך אחד המפרשים (שבשאלה ג) או בחרו להם דרך אחרת?
* 2.
מה תיקנו בהוסיפם "als"?
ה.
ספורנו לח, כא:
משכן
העדות: ספר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים.
ראשונה,
שהיה משכן העדות,
שהיו בו לוחות העדות. ב',
אשר פקד על פי משה.
ג',
שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר,
כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה.
ד',
ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור,
ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם ולא נפל ביד אויבים.
אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים לא שרתה בו שכינה ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות,
ולא פוקד כי אם על פי כורש ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו ואבינה בעם ובכהנים,
ומבני לוי לא מצאתי שם ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים,
כמבואר בספר עזרא.
ספורנו
לח, כד:
כל
הזהב: העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון,
ולא נראה כלל במקדש שני.
ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה'
את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם.
מה ההבדל בין המשכן לבין בית ראשון ולבין בית שני ומה הרעיון המסומל בזה לפי דעתו?
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב–
* * קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פקודי
פרק לח; מ פסוק כ
א.
שמות לח, כב:
וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'
אֶת משֶׁה:
עין יעקב מסכת ברכות דף נה ע"א
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן,
"בְּצַלְאֵל",
עַל שֵׁם חָכְמָתוֹ נִקְרָא. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לֵךְ אֱמֹר לוֹ לִבְצַלְאֵל, עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן,
אָרוֹן וְכֵלִים, הָלַךְ מֹשֶׁה (ואמר להפך) וְהָפַךְ וְאָמַר לוֹ,
עֲשֵׂה אָרוֹן, וְכֵלִים וּמִשְׁכָּן. אָמַר לוֹ (בצלאל):
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ! מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם,
אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס לְתוֹכוֹ כֵּלִים, וְאַתָּה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לִי אָרוֹן וְכֵלִים, וּמִשְׁכָּן?
כֵּלִים שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה,
לְהֵיכָן אַכְנִיסֵם? שֶׁמָּא כָּךְ אָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
עֲשֵׂה מִשְׁכָּן, אָרוֹן וְכֵלִים?! אָמַר לוֹ (משה),
שֶׁמָּא בְּצֵל אֵל הָיִיתָ וְיָדַעְתָּ?!(שכך שמעתי מפי הקב"ה)
לח,
כב:
וּבְצַלְאֵל
בֶּן
אוּרִי…
עָשָׂה
אֵת
כָּל
אֲשֶׁר
צִוָּה
ה'
אֶת
משֶׁה:
רש"י:
אשר
ציווה
אותו משה – אין כתיב כאן,
אלא כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'
אֶת משֶׁה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו לְמה שנאמר למשה בסיני. כי משה ציווה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואח"כ משכן, אמר לו בצלאל:
מנהג עולם לעשות תחילה בית ואח"כ משים כלים בתוכו. אמר לו: כך שמעתי מפי הקב"ה.
א"ל משה: בצל – אל היית, כי בוודאי כך ציווה לי הקב"ה.
וכן עשה, המשכן תחילה ואח"כ עשה כלים.
1.
לדברי חז"ל אלה מקשים המפרשים:
גור
אריה לח,
כב:
אפילו דברים שלא אמר לו רבו: ואם תאמר, ומשה למה לא ציווה לעשות משכן קודם,
יש לומר דמשה היה מקדים את הכלים,
דהרי הכלים הם חשובים מן המשכן, כמו שמוכיח שהכלים משא בני קהת (במדבר ד, טו),
והמשכן במשא בני מררי (שם שם לא–לב),
ובני קהת היו חשובים מן בני מררי,
ויש להתחיל בעיקר.
אבל בעניין המעשה,
יש להקדים את המשכן, מפני שהמשכן הוא שמירת הכלים.
ולפיכך בצלאל אשר היה ממונה על המעשה,
בא אליו הידיעה לעשות את המשכן קודם.
אבל משה דהיה ממונה על הלימוד בלבד,
והיה יודע ציור המשכן, וזהו הלימוד איך יצווה, התחיל בכלים תחילה,
אבל עניין העשייה מה יקדים במעשה נשכח הימנו, עד כי בצלאל,
המיוחד לעשייה, הזכיר אותו. על זה אמר לו משה "שמא בצל אל היית", כי משה מיוחד לתלמוד ולא למעשה, ובצלאל לעשייה. כלל הדבר, למשה בא הידיעה בעניין התלמוד,
לפי שהוא מיוחד אל הלימוד,
ויש להתחיל בלימוד בדברים שהם עיקרים. ולבצלאל המיוחד על המעשה, בא אליו הידיעה איך יעשם,
ולכך היה יודע בצלאל עשייתם.
וכן
בעל דברי
דוד: לח,
כב:
אם הקב"ה ציווהו למשה לעשות המשכן תחילה, "האיך לא אמר משה באמת כמאמרו ית'?"
1. נסה לענות לקושייתם זו מתוך ההבדל העקרוני שבין אישיות משה לבין אישיות בצלאל!
העזר
ברשב"ם
כה, י:
ועשו
ארון עצי
שטים: ואע"פ שבמעשה בצלאל מצינו שעשה תחילה משכן ואח"כ כלים, ארון ומנורה ושלחן,
שהיכן יכניס את הארון והשולחן כל זמן שאין משכן עשוי, אלא בציווי הוצרך תחילה לפרש עשיית הארון והשולחן, שבשביל הארון שהוא עיקר של "ועשו לי מקדש",
הוצרך לעשות משכן.
2.
הוכח מפסוקי התורה,
שציווה לו הקב"ה למשה לעשות משכן תחילה,
הרי בפרשת תרומה פרקים כה–כו כתובים כלים תחילה ואח"כ משכן?
3.
השווה לדברי הגמרא הנ"ל את דברי
ראב"ע
כה, כב:…
ויש לשאול למה הזכיר ה'
הארון בתחילה (בפרשת תרומה, כה,י)?
כי כתוב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (כה,ט).
ומנהג הלשון לבאר האחרון שהשלים בו. כמו ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו (יהושע כד,ד).
על כן החל ופירש כלי המשכן והחל מהנכבד ואחר כן השולחן והמנורה ואחר כן ואת המשכן תעשה (כו,א).
והנה משה כאשר הקהיל כל העדה החל לומר להם בתחילה המשכן והאהל (לה,יא)
ואחר כן הארון.
ואין צורך שילמד אדם את משה.
ויש לתמוה, למה לא הזכיר מזבח הקטורת (לפי מקומו במשכן)?
והתשובה בדרך משל,
כי הכבוד לא ימוש. על כן הארון דמות כסא.
והנה מנורה ושולחן ערוך. על כן לא הזכיר מזבח הקטורת רק אחר מזבח העולה בעבור שיזהיר לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך. ומשה הזכירו לבני ישראל אחר המנורה (לה,טו)
וכן במעשה (לז,כה).
א.
מהי בקורת הראב"ע לדברי הגמרא בברכות?
ב.
הסבר ביטויו: "ואין צורך שילמד אדם את משה"?
ב.
שמות מ, כ:
וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה:
רש"י
מ, כ:
אֶת
הָעֵדֻת: הלוחות.
שמות
כה טז:
וְנָתַתָּ
אֶל
הָאָרֹן
אֵת
הָעֵדֻת
אֲשֶׁר
אֶתֵּן
אֵלֶיךָ:
רש"י
כה, טז:
וְנָתַתָּ
אֶל
הָאָרֹן: כמו בארון.
הָעֵדֻת:
התורה,
שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצוות הכתובות בה.
רשב"ם
כה, טז:
אֶת הָעֵדֻת: הלוחות שהם עדות וברית בין הקב"ה לישראל ולכך נקראו לוחות הברית.
ספר העקרים –
מאמר שלישי פרק כא
נקראת התורה עדות כמו שאמר הכתוב: "ואל הארון תתן אֶת הָעֵדֻת"
(שמות כה,כא).
וכן,
אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם (תהלים קלב,יב).
לומר:
כי כמו שהעדות (שמעידים עדים בבית הדין) אי אפשר שלא תובן כפשוטה,
ולא נאמר: "נחליף הזמן" או נעשה לה "פירוש או צורה"
באופן שלא יוזמו או יוכחשו העדים; ואם העידו שראובן הרג את שמעון באחד בשבת והוזמו,
לא נאמר: נפרש העדות באופן שלא יהיו זוממין, בשנאמר כי באחד בשבת רצה לומר: בשנה ראשונה לשמיטה,
או שנאמר, כי מה שאמרו שהרגו הוא בעבור שלא נתן לו צדקה להחיותו,
או בעבור שלא למדו תורה להביאו לחיי עולם הבא,
לפי שהעדות ראוי שיובן כפשוטו.
ואם הוזמו העדים נהרגים. ולא נפרש דבריהם כדי שלא יהיו נהרגין.
כן תורת ה'
נקראת עדות בעבור שראוי שיובנו המצוות כפשטן ולא נעשה להם צורות ופירושים,
לומר שיש בהם תנאי או זמן מוגבל,
שלא נזכר בהם.
ועל זה אמר דוד "עדות ה' נאמנה"
(שם יט,ח),
כלומר,
שהיא אמיתית כפשוטה.
והבא לפרש ולשנות ולעשות צורות ולומר, שאיסור החזיר היה זמניי או נאמר על יצר הרע וכיוצא בזה,
ושעיקר כל התורה תלוי באמונת הלב ולא במעשה המצוות,
עליו להביא ראיה,
כי אין בידו לבטל המצוות ולומר שיש בהם תנאי או זמן שלא נזכר.
ועל זה רמז המשורר באמרו:
"כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ"
(שם קיט,פה)
ובאר,
שהשִׁיחוֹת הם שאומרים כי כל מצוותיך אמונה בלבד, ושכבר עבר זמנם ושאין צורך למעשה המצוות כלל. ובזה (שם שם פו)
ה"שֶׁקֶר רְדָפוּנִי" ועל כן "עָזְרֵנִי",
כי אני צריך לעזרתך, שאם לא כן (שם שם פז)
"כִּמְעַט כִּלּוּנִי בָאָרֶץ", ועם כל זה "וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִּי פִקֻּדֶיךָ". וחתם דבריו (שם שם פח):
"כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה" המצוות כפשטן, שהם עדותיך כלומר כעֵדוּת, שיובן כפשוטו. ואין כח ביד שום אדם לפרש ולבטל פשט המצוות.
וזה כי אף אם נמצאו בתורה דברים רבים הסכימו בהם כל החכמים היותם רומזים לעניינים נכבדים עליונים ועניינים שכליים כסיפור גן עדן והארבעה נהרות זולתם,
לא בעבור זה הכחישו מציאותם ושלא יהיו אמת כפשטן,
אבל יאמרו, שעם היות הדברים ההם נמצאים כן במציאות יש בהם רמז לעניינים יותר נכבדים עליונים. כמו שמלאכת המשכן נמצאת כן במציאות והוא רמז לעניינים עליונים נכבדים.
וכן בטבע ההויה האנושית נמצא בה הלשון והשנים והשפתיים לצורך האכילה כמו שהם נמצאים בבעלי חיים ועם כל זה הם באדם לתכלית יותר נכבד, שהם כלים אל הדיבור והמבטא לשבח ה'
ולספר תהילותיו, שהוא תכלית יותר נכבד מן התכלית שנמצאו בעבורו בבעלי חיים. וכן בעולם נמצאו דברים מצד טבע ההויה כארבעה נהרות וזולתם שהם רומזים לעניינים יותר נכבדים מהם. ועל דרך זה הוא שאמרו,
כי ירושלים של מטה הוא משל לירושלים של מעלה ולא אמרו כן להכחיש מציאות ירושלים של מטה,
שהיא לעניין נכבד מצד עצמו כלומר, שתהיה משכן לשכינה,
כמו שלא נכחיש מציאות יחזקאל והיותו מצד עצמו לתכלית נכבד כמציאות אחד מן הצדיקים, בעבור שאמר הכתוב (יחזקאל כד,כד):
"והיה יחזקאל לכם למופת". וכן נבין שיש בתורה דברים רומזים לעניינים אחרים נכבדים ולרמזים עליונים,
והם עם זה אמתיים כפשוטן,
וכל שכן המצוות שעם שיש בהם רמז לעניינים נכבדים עליונים, יש בהם ג"כ תכלית נכבד מצד עצמן ומצד המעשה שבהן, ובעבור זה נקראת התורה עדות כמו שאמרנו,
לומר שהן אמתיות כפשוטן ולא נעשה בהן צורה לבטל הפשט.
** 1.
הסבר סיבת השינוי בין דברי רש"י למילת עדות בפרשת תרומה לבין דבריו בפרשתנו.
2. במה שונה ספר העיקרים בפירושו למילה עדות מפירושי רש"י ורשב"ם?
*3.
כנגד מי מכוונים דבריו כאן,
ר"ל במי הוא נלחם?
* 4.
הסבר דבריו: שלא נעשה לדברי תורה פירוש או צורה?
5. במה נוטה אלבו מן הפשט בפרשו את ארבעת הפסוקים תהלים קיט,
פה–פח!
6.
השווה לדבריו על מלאכת המשכן כאן את פירושי אברבנאל ואלשיך למנורה (גיליון תרומה תש"ח א)
רש"ר הירש לארון (שם תש"ז ג)
אברבנאל למזבח הקטורת (גיליון תצווה תש"ג ד)
מלבי"ם לבגדי כהונה שם תשי"א
האם מסכים ר'
יוסף אלבו לשיטה זו של פירוש מלאכת המשכן או מתנגד הוא לה?
אברבנאל:
(עמ'
434-5)
…ואחר הפרוכת היה ההיכל והיו בו שלושה כלים, והם:
השולחן והמנורה ומזבח הקטורת. לרמוז,
ששומר התורה והמצוות ומקיים אותם לשמה, אע"פ שהוא לא יעבוד מפני השכר הנה הקב"ה לא יקפח שכר פעולותיו,
ושלושה מיני השכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים.
האחד השכר הגופני – העושר והכבוד… ולזה היה רומז השולחן ועליו לחם הפנים….
והנה היה השלחן זהב טהור,
לרמוז אל העושר….
והשכר השני אשר יתן ה'
לאוהבי שמו, הוא החכמה והמדע,
כי אם בתורת ה' חפצו – יחכם ויבין ויתגלו לו תעלומות…
והמנורה היתה רומזת לזה המין השני מן השכר שהוא שכר נפשיי,
לפי שנר ה'
נשמת אדם. והיו שבעת הנרות רומזים אל שבע החכמות שכולם ימצאו בתורת האלוקים.
והיו הנרות כולם פונים אל הנר האמצעי והוא היה פונה אל קודש הקדשים לרמוז שהחכמה האמיתית תסכים עם שרשי התורה אשר בארון. והיתה המנורה זהב כולה להורות על מעלות החכמה וקיומה לעד ושלא ימצאו בה דעות זרות,
בלתי מסכימות אל הדת, כי היא כולה זהב טהור….
והיו בה גביעים,
כפתורים ופרחים, לרמוז אל הסתעפות החכמות והידיעות כולם אלו מאלו, והיות זאת החכמה הכנה לזאת.
והיתה המנורה מקשה כולה, ולכך אמר שלמה:
חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה (משלי ט,א),
כי החכמה כולה אחת היא,
כמו שהבית הוא בנין אחד בכללו, אלא שנחלקה לשבעה חלקים, למספר חילופי הנושאים…
עד שלזה נקראו – "שבע חכמות",… וזה עניין המנורה בעצמה, שהיתה כולה מקשה אחת היא,
ונחלקה לשבעה קנים היוצאים ממנה….
(עיונים עמ' 366)
אלשיך:
כה,לא:
"וְעָשִׂיתָ
מְנֹרַת
זָהָב
טָהוֹר" –
הוא האדם שהוא כמנורה מוכן לקבל להאיר בעזרת ה'
ע"י תורה ומעשים טובים. ועל כן היא י"ח טפחים כמידת אדם בינוני,
ואמר שעם היותו חומר עכור,
יעשה עצמו יקר וחשוב כזהב ושיהיה טהור מכל סיג חלאת לכלוך עוון אשר חטא. והתנאי האחד להיעשות האדם מנורה טהורה הוא לקבל יסורין להתיך ולמרק כל חלאה,
וזה "מקשה תעשה המנורה"
– על ידי הכאות כמקיש בקורנוס – שהוא משל אל היסורין –
תעשה המנורה. ובכלל הדבר שתהיה כולה מעשת זהב אחד ולא מחתיכות הרבה שלא יהיה כל איבר מחתיכה אחת ויחברם,
רק בלי פירוד מתחילתם, משל לאחדות כל איבריו, שלא יטמא אחד מהם ויפרד איכותו מיתר האיברים, כי אם יהיה לכולם אחדות.
– והנה שלושה דברים הם שצריך האדם להכניע תאוות יצרו בהם, הלא המה: א.
התשמיש,
ב.
הדיבור,
כי כל המרבה דברים מרבה חטא, ג.
אכילה ושתייה. על האחד אמר:"ירכה"
הוא התשמיש –
כי על כן נקראו הבנים יוצאי ירך אביהם –
ואמר שגם הוא יהיה מרוסן ונכנע בל ירבה תאוותו;
ועל הדיבור אמר "וקנה"
– הוא הקנה שהדיבור יוצא ממנו,
גם הוא יהיה זהב טהור,
ומקשה,
שלא ידבר רק דברים טהורים ומעטים, כזהב טהור, ויהיה נכנע מלהשיב כרמז "מקשה"
– נעלב ואינו עולב;
ועל שלישי אמר "גביעיה"
– שהוא גביעי יינה,
ו"כפתוריה"
הוא מאכל ומלבוש – כי רמז שניהם ב"תפוח"
(אשר בו אוכל וגם מלבוש – הקליפה)
וגם פרחיה הם יתר ההוצאות שיפריח ויתפשט בהם –
כולם "ממנה יהיו", שלא יהנה מהזולת.
רק יסתפק בשלו,
כי העושה כן לא ירום לבבו להתגאות.
(בעיונים עמ' 368)
ר'
שמשון
רפאל
הירש:
פסוקים
יב–טו:
בדי הארון מסמלים את היעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ואת תכנו, בשעת הצורך, גם מעבר לגבולות עמידתם הנוכחית,
והמצווה שלעולם לא יסורו הבדים מן הארון קבעה מראש לכל הדורות את דבר האמת, שהתורה הזאת ותעודתה אינן תקועות באדמה, שעליה עמדו בשעתם הקודש והמקדש.
נוכחותם של הבדים מעידה על כך, שתורת ה' אינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד, ודבר זה בולט בחריפות יתירה בניגוד שבין הארון לבין שאר כלי המקדש, ובייחוד השולחן והמנורה שאין להם בדים קבועים.
מאליו עולה כאן הרעיון: שולחן ישראל ומנורת ישראל – מלוא חייו הגשמיים ופריחת חייו הרוחניים – קשורים באדמת ארץ הקודש (אינם אפשריים אלא בישיבת העם על אדמת ארץ הקודש);
תורת ישראל שאני…….
נאמר במסכת יומא ע"ב ע"א:
הבדים "מתפרקין ואין נשמטין",
כלומר,
הבדים היו עשויים כך, שניתן היה להוציאם מן הטבעות בדוחק, אך מאליהם לא היו יכולים לצאת. מסתבר שהלאו של "לא יסורו ממנו",
"והמסיר בדי ארון לוקה" מניח את האפשרות של הוצאתם מן הטבעות.
הבדים אל יסורו,
אך הם יכולים לסור, אפשר להסיר אותם מן הארון בכח. אולם,
אם יעשו כך,
לא ייפגע הארון,
אלא יצפה לנושאי–ארון חדשים!(בעיונים עמ' 360)
אברבנאל:
(עמ'
434-5)
...ואחר הפרוכת היה ההיכל והיו בו שלושה כלים, והם:
השולחן והמנורה ומזבח הקטורת. לרמוז,
ששומר התורה והמצוות ומקיים אותם לשמה, אע"פ שהוא לא יעבוד מפני השכר הנה הקב"ה לא יקפח שכר פעולותיו,
ושלושה מיני השכר יושפעו עליו מאת בעל החסד והרחמים.
האחד השכר הגופני – העושר והכבוד… ולזה היה רומז השולחן ועליו לחם הפנים….
והנה היה השלחן זהב טהור,
לרמוז אל העושר….
והשכר השני אשר יתן ה'
לאוהבי שמו, הוא החכמה והמדע…
והמנורה היתה רומזת לזה המין השני מהשכר המתחייב משמירת התורה, שהוא שכר נפשיי…
והיו הנרות כולם פונות אל הנר האמצעי…
והוא היה פונה אל קדש הקדשים לרמוז שהחכמה האמיתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה שהיתה בארון….
והשכר השלישי האחרון הנמשך משמירת התורה, הוא ההשארות הנפשיי הבא לאדם אחר המוות לאור באור החיים… ולרמז לזה היה מזבח הקטורת בהיכל, שהיה עניינו העלות העשן למעלה,
רמז לנפש הצדקת העולה למעלה…
ולהיות השכר הזה יותר יקר ועליון, היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בהכנסו לקדש הקדשים,
מוליך שם הקטורת ומניחו לפני הארון והכרובים,
כאומר:
"שובי נפשי למנוחיכי"
(ע"פ תהלים קטז,ז).
(בעיונים עמ' 367)
המלבי"ם:
פסוק ב:
ועשית
בגדי
קדש: הנה הבגדים שצווה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצונים,
שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה.
אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות, שהם מלבושי הנפש.
ומלבושים אלה לא עשו האומנים,
וציווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה,
היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופירוש "ועשית בגדי קדש לכבוד" – כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם כבוד בכתבי הקודש (כמו שנאמר: (תהלים ל, יג):
למען יזמרך כבוד,
– תעשה בגדי קודש שבם יתלבש הכבוד שהיא הנפש.
פסוק
ג: ואתה תדבר: אולם הבגדים החיצונים,
שהם ירמזו על הבגדים הפנימיים,
זה תעשה ע"י האומנים הבקיאים במלאכה. אולם גם אומנים אלה צריך שיהיו חכמי לב, שכבר בארתי בפירוש ספר משלי,
כי חכם לב הוא מדרגה גבוהה מאד,
כי החכם הוא המתנהג על פי חוקי החכמה ובכל זאת עדיין יש לו מלחמה פנימית עם היצר,
אבל חכם לב הוא שהחכמה שבה להיות קניין בנפשו וממלאה את כל בתי נפשו. ועל זה אמר:
"אשר מלאתיו רוח חכמה" – הוא פירוש ל"חכמי לב": מי שרוח חכמה ממלאה את כל לבו,
ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאווה וליצר ולמחשבות מתנגדות אל החכמה.
וחכמי לב אלה יעשו בגדי אהרן לקדשו,
כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים האלה. (בעיונים עמ' 385)
ג.
שמות מ, כ:
וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה:
ליודעי לועזית:
Buber-Rosenzweig: Er gab in
den Schrein die Vergegenwärtigung
* *
התוכל להסביר תרגום זה ומדוע לא תרגמו "העדות"
כקודמיהם – מנדלסון והירש:
das Zeugnis
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב–
* * קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
ויקהל–פקודי הכיור וכנו
פרק לח פסוק ח
א.
שאלת לשון:
שמות
לח, ח:
וַיַּעַשׂ
אֵת
הַכִּיּוֹר
נְחשֶׁת
וְאֵת
כַּנּוֹ
נְחשֶׁת
בְּמַרְאֹת
הַצֹּבְאֹת
אֲשֶׁר
צָבְאוּ
פֶּתַח
אֹהֶל
מוֹעֵד:
אבן
עזרא
שמות
לח, ח:
ובי"ת במראות, תחת מ"ם כי נכון הוא בלשון הקדש כמו והנותר בבשר ובלחם.
הרמבמ"ן
בבאור חולק עליו וקובע שיש הבדל בין "במראות"
ובין אילו נאמר "ממראות".
**
התוכל להסביר מהו ההבדל לדעתך?
העזר בתשובתך ברמב"ן1
1רמב"ן
לח, כא:
אלה
פקודי
המשכן,…
ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו,
כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שֹם בהם ולא ידע משה משקלו…
ב.
שמות לח, ח:
וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
מדרש תנחומא פקודי פרק ט
אלה
פקודי
המשכן
וגו'… אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מטותיהם.
אמר רבי שמעון בר חלפתא:
מהו היו בנות ישראל עושות?
יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם.
משהיו אוכלים ושותים נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן.
זאת אומרת: "אני נאה ממך",
וזה אומר: "אני נאה ממך"
– ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר,
שנאמר:
"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שמות א,ז),
וכתיב בהן "ותמלא הארץ אותם…
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"
(שם,
יב).
בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה. מתוך הפרך העמידו כל הצבאות,
שנאמר (שם יב, מא):
"יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" ואומר "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם (שם,
נא).
כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן עמדו כל ישראל ונתנדבו: מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים –
הביאו בזריזות הכל.
אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? – עמדו והביאו את המראות, והלכו להן אצל משה.
כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להם לישראל:
טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין?! אמר לו הקב"ה למשה: משה!
על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול מהם ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין,
שנאמר:
"ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו"
(שם לח, ח)
– באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו.
רש"י
שמות לח,
ח
במראת
הצובאת: בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה:
קבל!
כי אלו חביבין עלי מהכל,
שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.
כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך,
היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר: אני נאה ממך,
ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם,
שנאמר (שה"ש ח,ה):
"תחת התפוח עוררתיך",
וזהו שנאמר "במראות הצובאות", ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה ותדע לך שהן מראות ממש שהרי נאמר ונחושת התנופה שבעים ככר וגו'
ויעש בה וגו'
וכיור וכנו לא הוזכרו שם למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה כך דרש רבי תנחומא.
שים לב, כיצד קיצר ועיבד דברי המדרש הנ"ל!
ראב"ע
שמות לח,
ח
וטעם
"הצובאות",
כי משפט כל הנשים להתייפות,
לראות פניהם בכל בוקר במראות נחושת או זכוכית לתקן הפארות שעל ראשיהם. הם הנזכרים בספר ישעיה (פרק ג), כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום.
והנה היו בישראל נשים עובדות השם, שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה,
כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד, להתפלל ולשמוע דברי המצוות, וזהו "אשר צבאו פתח אוהל מועד",
כי היו רבות.
*1.
כיצד מסביר המדרש את הכפל של "הצובאות"
אשר "צבאו"?
*2.
מה ההבדל בין המדרש לבין הראב"ע בהערכת המראות ומה הן שתי ההשקפות השונות המוצאות ביטויין בדבריהם?
א.
שאלת לשון
ראב"ע
ח' ובי"ת
"במראות"
תחת
מ"ם
כי נכון הוא בלשון הקדש כמו (ויקרא
ח' ל"ב)
והנותר
בבשר ובלחם…
והרמבמ"ן
בבאור חולק עליו וקובע שיש הבדל בין
"במראות"
ובין
אלו נאמר "ממראות".
התוכל
להסביר מהו ההבדל לדעתך?
העזר
בתשובתך ברמב"ן
כ"א
ד"ה
אלו פקודי החל מן "ולא
הזכיר בכאן הכיור"
עד
"ויתכן
שלא היה בפקודת איתמר".
אלו
פקודי
… ולא
הזכיר
בכאן
הכיור
וכנו –
כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם ולא ידע משה משקלו ויתכן שלא היה בפקודת איתמר.
ב.
לח,
ח'
במראות
הצובאות אשר צבאו.
תנחומא
פקודי
ט': אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מטותיהם.
אמר ר' שמעון בן חלפתא:
מה היו בנות ישראל עושות?
יורדות לשאוב מים מן היאור והקבה"ו מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהם ון מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם. משהיו אוכלים ושותים נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהם.
זאת אומרת: "אני נאה ממך",
וזה אומר: "אני נאה ממך"-
ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקבה"ו פוקדן לאלתר.
שנ'
"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד".
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב?)
פקודי
ל"ח–
ל"ט
א.
מתוך מדרשי חז"ל
ל"ח
כ"א:
אלה
פקודי
המשכן.
תנחומא פקודי ז':
ולמה עשה חשבון?
הקב"ה מאמין, שנ'
(במדבר י"ב)
"עבדי משה בכל ביתי נאמן"-
ומשה נתן חשבון?!
אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר (ל"ג ח') "והיה כצאת משה…
יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה".
ומה היו אומרים?
היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: "ראה צוארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו!" וחברו משיבו: "ריקה!
אדם שנתמנה על מלאכת המשכן,
על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ואל מנין,-
מה אתה רוצה,
שלא יהא עשיר?!"
כששמע כן, אמר:
"חייכם,
משנגמרה מלאכת המשכן,
אני נותן להם חשבון". כיון שנגמרה, אמר להם: "אלה פקודי המשכן".
השוה למדרש זה את:
תנחומא ויקהל ג'
(שמות ל"ה ל') "ויאמר משה אל בני ישראל:
ראו קרא ה'
בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה". זהו שאמר הכתוב:
"ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם"
(משלי ג)…בשעה שאמר הקבה"ו למשה בהר על מלאכת המשכן… אמר משה: "רבונו של עולם,
מי יעשה כל זאת?" אמר ליה: "ראה קראתי בשם בצלאל" (ל"T
ב).
כשירד משה אמר להם לישראל:
"כך אמר לי הקבה"ו לעשות לו משכן קרשים מזבח ושלחן".
אמרו לו: ומי יעשה כל זאת?" אמר להם: "בצלאל"…
התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: "לא אמר הקבה"ו למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו. (ע'
רש"י ד"ה חור). משה–
מלך;
אהרן אחיו– כהן גדול, בניו–
סגני כהונה; אלעזר–
נשיא נשיאי הלוי;
בני קהת– נושאי המשכן; וזה–
שליט על מלאכת המשכן! כל הגדולה הזאת מבקש משה לכוון!" אמר להם משה:
"אני לא עשיתי כלום מדעתי,
אלא הקבה"ו אמר והוא מראה להם:
ראו קרא ה'
בשם בצלאל". לקיים מה שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים"- זה בצלאל שאמר הקבה"ו "ראו קרא ה'
בשם…
"ואדם"-
אלו ישראל, שנ'
(יחזקאל ל"ד)
"ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם".
1. מה הרעיון המשותף לשני המדרשים?
2.
היכן בתורה מצאו הדרשנים רמז לכך, שהיו ישראל עלולים לחשוב או לדבר כן במשה?
3.
מוסר ההשכל של המדרש המובא לעיל בראשונה (תנחומא פקודי) נלמד לדעת רבותינו (בכמה מקומות) מבמדבר ל"ב פסוק כ"ב.
– הסבר מהו מוסר ההשכל?
– האם מורה עליו מקומנו יותר מאשר במדבר ל"ב כ"ב או האם מורה המקום ההוא עליו ביתר בהירות מאשר מקומנו?
ב.
ל"ט ל"ב
ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'
את משה כן עשו.
רש"י:
ד"ה
ויעשו
בני
ישראל: את המלאה ככל אשר צוה ה' וגו'
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2.
היכן מצינו ברש"י (על התורה) שמישב קשי ממין זה?
3. למה הוסיף רש"י כאן את המלה "מלאכה"
ולא את המלה "עבודה"
הכתובה בפסוק?
אלשיך:
ילמדנו,
כי הגם שהקבה"ו מסייע את עושי המצוה,
מעלה הקבה"ו על העוסק בה, כאלו הוא עשהו כולה. והנה בעבודת המשכן לא היו ישראל בקיאין במלאכה, אך היתה נעשית מאליה ע"י השגחתו יתברך,
אעפ"כ מעלה הכתוב כאלו ישראל עשו הכל…
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2. מה הרעיון הכלול בדבריו?
העמק
דבר:
באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם היה עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות הכל, משום הכא פירש הכתוב שרק "כאשר צוה ה'
את משה כן עשו".
1.
שים לב: בעל העמק דבר אומר דבריו בשבחם של ישראל, לא בגנותם.
הסבר את השקפתו!
2. מה הקשי בפסוקנו המתבאר ע"י דבריו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
ויקהל–
פקודי הכיור וכנו
פרק לח, ח
א.
שאלה כללית
ל"ח
כ"ט:
ונחשת
התנופה
שבעים
ככר
וארבע
מאות
שקל.
ל':
ויעש
בה
את
אדני
פתח
אהל
מועד
ואת
מזבח
הנחשת
ואת
מכבר
הנחשת
אשר
לו
ואת
כל
כלי
המזבח
ל"א:
ואת
אדני
החצר
סביב
ואת
אדני
שער
החצר
ואת
כל
יתדות
המשכן
ואת
כל
יתדות
החצר
סביב.
אברבנאל מקשה:
כאשר זכר הכלים שנעשו מהנחשת:
אדנים ומזבח ומכבר וכל כלי המזבח ושאר הדברים אשר זכר, (?) הכיור וכנו למה לא נזכרו כאן, וידוע שהם מנחושת נעשו, שנאמר ל' י"ח:
"ועשית כיור נחשת וכנו נחשת"?
התוכל לישב קושיתו?
מקשים מפרשים:
למה לא נתנו בכיור וכנו מידות כפי שנתנו בשאר כלים: בארון,
בשולחן,
במזבח?
נסה לישב קושיתם.
ב.
ל"ח ח':
ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד…
ר'
שמשון רפאל הירש מעמידנו על התמיהה:
הרי הוא רעיון עמוק הצפון במעשה זה של הכיור וכנו: אותו הכלי הנועד ל"קדוש ידים ורגלים"
(הוא ביטויים של חז"ל בדברם על מצות "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם". הערת הכותבת.) והיינו אותו כלי הנועד לייצד את האצלתו וזכוכו של מעשה אדם ושאיפותיו, יעשה דוקא מנחשת מראות הנשים,
דהיינו מאותו כלי אשר נועד לכך להפנות תשומת לב מיוחדת לגופניותו של האדם,
לחלקו הנתפש בחושים.
והנה שתי תשובות לישוב תמיהתו:
מדרש תנחומא פקודי ט':
אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מטותיהם.
אמר ר' שמעון בן חלפתא:
מה היו בנות ישראל עושות?
יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם. משהיו אוכלין ושותים נוטלות המראות ומביטות בהן אם בעליהן.
זאת אומרת: "אני נאה ממך",
וזה אומר "אני נאה ממך"-
ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר.
שנא':
"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד" (שמות א' ז')
וכתיב בהן: "ותמלא הארץ אותם…"
"וכאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ".
בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות שנאמר (שמות י"ב)
"יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" ונאמר (שמות י"ב)
"הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם".
כיון שאמר לו הקב"ה למשה לעשות את המשכן,
עמדו כל ישראל ונתנדבו: מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שחם ואבני מלואים– הביאו בזריזות הכל.
אמרו הנשים: "מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן?" עמדו והביאו את המראות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל:
"טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכים?!" אמר לו הקב"ה למשה: "משה!
על אלו אתה מבזה?? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול בהם ועשה מהם כיור נחשת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין".
שנאמר (ל"ח ח') "ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו"-
באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו.
ראב"ע:
וטעם
הצובאות: כי משפט כל הנשים להתיפות לראות פניהן בכל בקר במראות נחושת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם,
הם הנזכרים בס'
ישעיהו (פרק ג'), כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות הזם, שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה,
כי אין להן צורך עוד להתיפות, רק באות יום יום על פתח אהל מועד, להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו "אשר צבאו פתח אהל מועד"
כי היו רבות.
הסבר מהו ההבדל שבין שתי התשובות הניתנות בזה?
ג.
לח,
ח
במראות הנשים הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד
רש"י:
בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס בהן משה מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה:
קבל!
כי אלו חביבין עלי מהכל,
שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.
כשהיו בעליהם יגעים בעבודות פרך,
היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותן ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר: "אני נאה ממך"
ומתוך כך מביאות לבעליהן תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם, שנ'
(שיר השירים) "תחת התפוח עוררתיך".
וזהו שנאמר "במראות הצובאות" ונעשה הכיור מהם…
רמב"ן:
.… ויתכן שנאמר בדרך הפשט, שעשה הכיור וכנו במראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן,
והיה נחושת המראות נחושת כלל ממורס ויפה מאד. ואל כן יחד אותו מתחילה לכלי הזה.
והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להעשות בהן כל הכיור וכנו.
מה ההבדל בין שני הפרשנים בהסבר הלשוני של פסוקנו?
ד.
לח,
ח
אשר צבאו פתח אהל מועד.
הסבר פסוק זה!
הלא המדובר הוא לפני הקמת המשכן, אם כן כיצד צבאו הנשים פתח אהל מועד?