גיליונות נחמה – שמות 6

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)

פרשת וארא

פרק ו' א'-ט'

א.
מה הקשר שבין תחילת פרשתנו לסוף הפרשה הקודמת (ה'
כ"ב–כ"ג,
ו'
א')
לפי פירוש רש"י
ב'-ט'
ולפי פירוש חז"ל המובא ברש"י
ט' ד"ה
ולא שמעו
אל משה החל מן "ורבותינו
דרשו
לענין
של מעלה".

רש"י ו, ב

וידבר
אלהים
אל משה
– דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה:

ויאמר
אליו אני
ה' – נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה'
נאמן ליפרע כשהוא אומר אצל עונש כגון וחללת את שם אלהיך אני ה'
וכשהוא אומר אצל קיום מצות כגון ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' נאמן ליתן שכר:

ו,
ג

וארא
– אל האבות:

באל
שדי –
הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:

ושמי
ה' לא
נודעתי
להם –
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי:

ו,
ד

וגם
הקמותי
את בריתי
וגו' – וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:

לתת
להם את
ארץ כנען
– לאברהם בפרשת מילה נאמר אני אל שדי וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך (בראשית יז) ליצחק כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם (בראשית כו) ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי אמרתי ליעקב אני אל שדי פרה ורבה וגו' (בראשית לה) ואת הארץ אשר וגו' הרי שנדרתי להם ולא קיימתי:

ו,
ה

וגם
אני –
כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים:

אשר
מצרים
מעבדים
אותם
ואזכור
– אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי:

ו,
ו

לכן
– ע"פ אותה השבועה:

אמור
לבני
ישראל
אני ה'
– הנאמן בהבטחתי:

והוצאתי
אתכם –
כי כן הבטחתיו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:

סבלות
מצרים –
טורח משא מצרים:

ו,
ח

נשאתי
את ידי
– הרימותיה להשבע בכסאי:

ו,
ט

ולא
שמעו אל
משה –
לא קבלו תנחומין:

מקוצר
רוח –
כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו.
קרוב לענין זה שמעתי בפרשה זו מרבי ברוך בר'
אליעזר והביא לי ראיה ממקרא זה (ירמיה טז) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה'
למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפי'
לפורענות מודיע ששמו ה' וכ"ש האמנה לטובה.
ורבותינו דרשוהו (ש"ר סנהדרין קיא)
לענין של מעלה (שמות ה) שאמר משה למה הרעותה אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין יש לי להתאונן על מיתת האבות הרבה פעמים נגליתי עליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם:

וגם הקימותי וגו'
– וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים. וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר. וכן ביעקב (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת למה הרעותה. ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת שלא נאמר ושמי ה'
לא שאלו לי וא"ת לא הודיעם שכך שמו הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ועוד היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור לבני ישראל. לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תדרש שנאמר (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות:

ב.
ו,
ג'

רש"י

וארא
– אל האבות:

מה מובנם של דברי רש"י "אל האבות" ומה בא להשמיענו?

ג.
ו,
ג'
רש"י

ושמי
ה' לא
נודעתי
להם –
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי:

1. שני קשיים רוצה רש"י לתרץ בדבריו.
אלו הם ומה הן תשובותיו?

2. במה מסייעים הפסוקים:
ירמיהו ט"ו י"ב;
יחזקאל כ"ז ט' להבנת דברי רש"י במקומנו?

3.
על
דברי
רש"י
"שהרי
הבטיחם
ולא
קיימתי" מקשה
הרא"ם
(ר'
אליהו
מזרחי):

לא הבנתי כונת הרב (רש"י)
בזה,
מפני שאין העדר קיום הבטחה עד היום ראיה על שלא נגלה להם בשם ה' הנאמן לאמת דבריו.
מפני שעדיין לא הגיע זמן ההבטחה – שאמר לאברהם ודור רביעי ישובו שהוא סוף ארבע מאות שנה משנולד יצחק – אלא עכשו.

באר מהי קושייתו וכיצד יש לתרצה.

העזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן
ב' ד"ה
וידבר
אלוקים
עד "ועם
כל זה
לא תקן".

וידבר
אלהים
אל משה–
לשון רש"י דבר אתו משפט על שהקשה לומר ולדבר למה הרעותה לעם הזה ויאמר אליו אני ה', נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו' וארא אל אברהם וגו' באל שדי, הבטחתיו הרבה הבטחות,
ובכלן אמרתי להם אני אל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם,
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי להם,
שלא נודעתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת הדברים,
שהרי הבטחתים ולא קיימתים כל אלו דברי הרב וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן, מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו ועם כל זה לא תקן הלשון …

ד.
ו * ג'

ראב"ע:

וארא
– נבואת האבות היתה במראות הלילה על כן מלת וארא.
מלת שדי קשה בפירוש….

מה קשה לו בלשון הכתוב ומה בא לתקן?

ה.
ו,
ג'

ראב"ע:

וארא – …

וככה דקדוקו יש מלות מושכות עצמן ואחרו'
עמם ג"כ אותיות. כמ"ם מאל אביך ויעזרך ואת שדי. שהוא ומאת שדי.
וככה בי"ת באל שדי כאילו כתוב ובשמי יי'
לא נודעתי להם….

1. באר את דבריו,
הידועות לך דוגמאות נוספות לכלל זה?

2.
המסכים ראב"ע עם רש"י בפרט זה או יש ניגוד ביניהם.
נמק את תשובתך!

ו.*
ו,
ד'

רש"י:

ד.
וגם
הקמותי
את בריתי
וגו' – וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:

1.
מדוע ראה רש"י צרך לפרש כאן את המלה "הקימותי"
("הצבתי והעמדתי")?

2.
מדוע שונה פירושו כאן מפירושו למלה זו בראשית ט'
י"א
ד"ה
והקימותי.

והקימותי
– אעשה קיום לבריתי ומהו קיומו את הקשת כמו שמסיים והולך:

ז.
* ד'-ה'

וגם
הקימותי
– וגם
אני
שמעתי.

ד.
וגם
הקמותי
את בריתי
וגו' – וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם:

ה.
וגם
אני –
כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקיים לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים:

1.
כיצד מפרש רש"י כל אחד מן "גם"
אלה?

2. ומה הקשי שבכל אחד מהם?

ח.
ו,*
ט'

רש"י
ד"ה
וגם
הקימותי…. וגם אני שמעתי וגו' לכן אמור לבני ישראל. לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תידרש שנאמר (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות.

1. מה כונת רש"י במשל הפטיש.

2. מה יש ללמד מכאן על שיטתו בפירוש הכתובים.

השאלות המסומנות בכוכב קשות יותר.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)

פרשת וארא

פרק ו'
פסוק ג'

א.
ו,
ג'.

וארא אל אברהם…
באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם.

1.
השוה את פסוקנו לפסוקים בראשית ט"ו ז'; כ"ח י"ג;

מה השאלה גדולה המתעוררת מתוך השואה זו?

2.
כיצד מיישבים אותה המפרשים הבאים:

רש"י

באל
שדי –
הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:

ושמי
ה' לא
נודעתי
להם –
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי:

ר'
סעדיה
מובא
בראב"ע

ד"ה
וארא… אמר
רב סעדיה
הגאון: כי תחסר באחרונה מלת לבדו.
כאילו אמר ובשמי יי' לבדו לא נודעתי להם רק פעם באל שדי ופעם בשם יי'.
וכמוהו לפי דעתי לא יעקב לבדו יאמר עוד שמך כי אם ישראל משתתף עמו ואין צורך לתקון הזה ….

ר'
ישועה
מובא
בראב"ע

וארא
– … ורבי
ישועה
אמר: כי אברהם ויעקב לא ידעו זה השם רק משה כתב ככה.

ר'
יהודה
הלוי
כוזרי
מאמר ב,
ב:

תאמרו "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי"
רוצה לומר בדרך רכה והנצחון,
וכמו שאמר (תהילים קי"ח י"ד)
"לא הניח איש לעשקם ויוכח עליהם מלכים"
ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה ועל כן אמר "ושמי ה' לא נודעתי להם",
(רוצה לומר "ובשמי ה'", מפני שבי"ת של "באל שדי" תשרת לשניהם). ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות שבורא העולם ברא את הדברים ההם בריאה חדשה מכוונת, כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם; לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב,
אך מפני שהם רבים והיה הספק בלבבם,
והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב, שאפילו לא היו פוגעים כל ימותם כי אם רעה,
לא היתה אמונתם באלוקים נחלשת ולא היו צריכים אל כל זה.

רמב"ן ו, ב:

וידבר
אלהים
אל משה
– לשון
רש"י דבר אתו משפט על שהקשה לומר ולדבר למה הרעותה לעם הזה ויאמר אליו אני ה', נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו' וארא אל אברהם וגו' באל שדי, הבטחתיו הרבה הבטחות,
ובכלן אמרתי להם אני אל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם,
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי להם,
שלא נודעתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת הדברים,
שהרי הבטחתים ולא קיימתים כל אלו דברי הרב וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן, מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו ועם כל זה לא תקן הלשון,
שהיה ראוי לומר לא הודעתי,
או שיאמר ושמי ה' לא נודע להם ואולי לדעתו יאמר ושמי ה' ולא נודעתי להם,
כלומר שלא נודעתי להם בו:

והחכם
רבי אברהם
פירש כי בי"ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם וגו'
באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם וענין הכתוב,
כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב,
ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס,
ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים,
יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם,
והם באדם עונש ושכר באמת ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה,
וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה ועוד אפרש זה (ויקרא כו יא ד"ה ונתתי) אם גומר ה'
עלי:

והנה אמר האלהים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי,
אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל וצדקו כל דברי ר"א בענין הזה,
אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע.

דע והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ואודע אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם,
או שיאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם אבל הוא יתקן בזה,
כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם,
כאשר נודעתי לך:

ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו,
יאמר אני ה'
נראתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם במראה אליו אתודע (במדבר יב ו),
ואותי אני ה'
לא נודעתי להם,
שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י),
כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת,
או אלף דלת לבדו והנה הענין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה,
ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול,
כטעם מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג יב),
וכתיב (שם שם יד)
כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי,
כי התורה בשמו הגדול נתנה,
שנאמר (להלן כ ב)
אנכי ה' אלהיך,
והוא שנאמר (דברים ד לו)
מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכבר רמזתי פירוש "השמים"
והקב"ה יגלה עינינו ויראינו נפלאות מתורתו וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם, וגם אני שמעתי,
כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני,
וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי, והמשכיל יבין:

ומה שדרשו רבותינו בענין הזה (שמו"ר ו ד)
חבל על דאבדין ולא משתכחין,
הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי,
ולא הודעתי להם ששמי ה'
כשם שאמרתי לך,
ולא הרהרו אחר מדותי וכו',
ועוד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואתה תחלת שליחותי אמרת לי מה שמך,
ולבסוף אמרת ומאז באתי אל פרעה וגו'
(לעיל ה כג),
ועל זה נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם וגו':

גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא,
כי הוקשה להם ז"ל,
למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה ולאמר שלא נראה אליהם רק באל שדי, מה צורך היה לו זה,
היה ראוי לומר אני ה',
ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וידעתם כי אני ה' המוציא ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק באל שדי, הם האמינו בי,
וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם,
אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמים ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים וגם זה נכון והגון:

1. **
הסבר בדברי הרמב"ן את המושג "נסים
נסתרים"

2.
הסבר בדברי הרמב"ן את ההבדל בין "שדוד
המזלות" ובין
"שנוי
התולדות"

3. *
במה מסייעים הפסוקים ירמיהו ט"ז כ"א;
יחזקאל כ' ה'-ט';
וגם תהילים ט'
י"ז,
להבנת פסוקנו?

ב.
ו'
ג'.

וארא אל אברהם…
באל שדי ושמי ה' לא נודעתי.

מהו הקשי הלשוני שבפסקנו ואיך מיישבים אותו המפרשים?

רש"י

ושמי
ה' לא
נודעתי
להם –
לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי:

רמב"ן

(ושמי ה' ראה לעיל)

(ועיין גם כיצד הבין הרמב"ן את דברי רש"י)

הכוזרי
עיין
שאלה א'

ראב"ע

וארא:
וככה דקדוקו יש מלות מושכות עצמן ואחרו'
עמם ג"כ אותיות. כמ"ם מאל אביך ויעזרך ואת שדי. שהוא ומאת שדי.
וככה בי"ת באל שדי כאילו כתוב ובשמי יי'
לא נודעתי להם ….

רשב"ם

באל
שדי –
הבטחתי על העתיד ולא קיימתי עדיין:

העתק את פסוקנו בסמני פסוק בהתאם לפירוש האחרון!

ג.
ו'
ג'.

וארא אל אברהם…
ושמי ה' לא נודעתי להם.

שמות
רבה ו'
ד'

וארא
אל אברהם:
א"ל הקב"ה למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין (= ואין כמותם בנמצא).
הרבה פעמים נגליתי לאברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הודעתי להם י שמי ה', כשם שאמרתי לך ולא הרהרו אחר מדותי.
אמרתי לאברהם (בראשית י"ג)
"קום – התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"
– בקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים – ולא הרהר אחר מדותי.
אמרתי ליצחק (בראשית כ"ו)
"גור בארץ הזאת…
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלה". בקש לשתות מים ולא מצא,
אלא "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק", ולא הרהר אחר מדותי, אמרתי ליעקב (בראשית כ"ח).
הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך "בקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקמה במאה קשיטה – ולא הרהר אחר מדותי;
ולא שאלני מה שמי, כשם ששאלת אתה.
ואתה תחילת שליחותי אמרת לי,
"מה שמו" ולבסוף אמרת (שמות ה' כ"ג)
"ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה".

ר'
יהודה
הלוי
הכוזרי
עיין
שאלה א'

ראב"ע
ג'

ד"ה
וארא –
… והנה האבות לא הגיעה מעלתם לדבקה בשם כמשה אשר ידעו השם פנים בפנים ע"כ היה יכול משה לשנות תולדות עולם השפל ולחדש אותות ומופתים שלא יכלו האבות לחדשם.
והנה משה אמר שני דברים האחד למה זה שלחתני.
והשני והצל לא הצלת את עמך. והשיב על האחרון עתה תראה אשר אעשה לפרעה. ועל הראשון ויאמר אליו אני יי'. והטעם כי על ידי האבות נודע שמי שהוא אל שדי ועל ידך יודע שמי ה'
הנכבד בעולם כאשר אמר לכן אמור לבני ישראל אני יי'. והנה שלחתיך להודיע זה השם:

(ועיין
גם רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
ל"ה).

כבר בארתי לבני האדם כולם הארבעה הבדלים אשר נבדלה בהם נבואת 'משה רבנו' מנבואת שאר הנביאים,
והבאתי ראיה על זה וגיליתיו בפרוש ה'משנה'
ו'במשנה תורה', ואין צורך להשיבו,
ואינו מענין המאמר:

ואשר אודיעך אותו – כי כל דבר שאומר אותו בנבואה בפרקי זה המאמר אמנם הוא בצורת נבואת כל הנביאים,
אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו, אמנם נבואת 'משה רבנו' לא אדבר בה באלו הפרקים אפילו מלה אחת, לא בבאור ולא ברמיזה. והוא,
ששם 'נביא'
אמנם יאמר אצלי על משה ועל זולתו בסיפוק. וכן הענין אצלי עוד בנפלאותיו ונפלאות זולתו,
כי אותותיו אינם מכת נפלאות שאר הנביאים:

אמנם ראית התורה על היות נבואתו נבדלת מכל מי שקדמו היא אמרו, "וארא אל אברהם וגו', ושמי יי לא נודעתי להם"
– הנה כבר הודיענו שהשגתו אינה כהשגת ה'אבות',
אבל יותר גדולה – כל שכן השגת זולתם ממי שקדם. ואמנם הבדלה מנבואת כל מי שיתאחר הוא אמרו על צד ההגדה,
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו יי פנים אל פנים" – הנה כבר התבאר,
שהשגתו נבדלת מהשגת כל מי שיתאחר אחריו ב'ישראל',
אשר הם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" "ובתוכם יי" – וכל שכן בשאר האומות. ואמנם הבדל מופתיו על הכלל ממופתי כל נביא על הכלל –
כי כל הנפלאות אשר עשאום הנביאים או נעשו להם,
הגידו בהם יחידים מבני אדם,
כאותות אליהו ואלישע.
והלא תראה 'מלך ישראל' תמה מהם וישאל גחזי שיגידם לו, כמו שאמר, "ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע;
ויהי הוא מספר וגו', ויאמר גחזי, אדוני המלך, זאת – האשה,
וזה – בנה אשר החיה אלישע" – וכן אותות כל נביא זולת 'משה רבנו'. ולזה הגידה התורה עליו גם כן שלא יקום נביא לעולם שיעשה אותות בפרהסיא לעיני הנאות לו והחולק עליו, כמו שעשה משה – והוא אמרו, "ולא קם נביא עוד וגו',
לכל האותות והמופתים וגו', לעיני כל ישראל"
– שהוא קשר הנה שני הענינים יחד, שלא יקום מי שישיג כהשגתו,
ולא מי שיעשה כמעשיו; ואחר כן באר שהאותות ההם היו "לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו"
החולקים עליו, והיו גם כן בפני 'כל ישראל' הנמשכים אחריו, 'לעיני כל ישראל',
וזה – דבר לא נמצא לנביא לפניו;
וכבר קדמה הגדתו הצודקת, שלא יהיה זה לזולתו:

ולא יטעך מה שבא מעמידת אור השמש ליהושע השעות ההם, "ויאמר לעיני ישראל"
– כי לא יאמר,
'כל ישראל', כמו שבא במשה.
וכן אליהו ב'הר הכרמל' בפני אנשים מועטים.
(ואמנם אמרתי, 'השעות ההם', מפני שיראה לי באמרו, "כיום תמים", שהוא – כיום הגדול שיהיה;
כי 'תמים'
– שלם,
כאילו אמר, שהיום ההוא היה אצלם בגבעון כגדול שבימי הבקיץ שם):

ואחר שתבדיל לי בשכלך נבואת משה ומופתיו – שהפלגת ההשגה ההיא כהפלגת הפעולות ההם –
ותאמין שזאת –
מדרגה,
נקצר להשיגה על אמיתתה, תשמע מאמרי באלו הפרקים כולם בנבואה ובמדרגות הנביאים בה – כל זה אחר זאת המדרגה.
וזה היה ענין הפרק:

רמב"ן
כמו בשאלה
א'

מהי דרגת האבות בהשוואה לדרגת משה רבנו לפי הדעות הנ"ל?

עצה
טובה
לקוראי
גרמנית: קראו לפסוקנו

B. Jacob, Mose am Dornbusch.

Monatschr. F. Gesch. U. Wissensch. D. Judentume 1922, s. 180-200.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)

פרשת וארא

פרק ו'

הערה:
בפסוק ג' של פרקנו ובקשיים הרבים הכרוכים בו עוסק במיוחד גליון וארא תש"ו,
עיין שם!

א.
שאלות מבנה.

1. מה הם הקשיים והתמיהות השונות שבמבנה פרקנו?

2. **
מהו מבנה דברי ה' ב'-ח'?

למה לא נאמר "וידעתם
כי אני
ה' אלוקיכם"
בסוף דבריו אחרי הבטחת ירושת הארץ?

ב.
השוה:

השווה את פסוק ט' בפרקנו לפ' ל"א בפרק ד'.

מהי הסבה לשנוי בעמדת העם?

ג.
השוה

השווה את הסוסי משה לפני הסנה להסוסיו בפרקנו:

התוכל לנמק את השנוי הזה בלשון הכתוב?

ד.
השוה:

רש"י
י"ג

ד"ה
ואל
פרעה… ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה.
ודבר הציווי מהו מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק העניין באלה ראשי בית אבותם ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו:

כ"ט

וידבר
ה' – הוא הדבור עצמו האמור למעלה בא דבר אל פרעה מלך מצרים אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם חזר הענין עליו להתחיל בו:

ל'

ויאמר
משה לפני
ה' – היא האמירה שאמר למעלה הן בני ישראל לא שמעו אלי ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק הענין וכך היא השיטה כאדם האומר נחזור על הראשונות:

רמב"ן
י"ג

ויצום
אל בני
ישראל –
פירש רש"י ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין ללמדנו היאך נולדו ובמי נתיחסו וידבר ה' אל משה לאמר אני ה'
דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך הוא הדבור עצמו האמור כאן בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין בשביל ליחסם חזר עליו להתחיל בו ויאמר משה לפני ה' היא אמירה האמורה כאן הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו',
ושנאה הכתוב בשביל שהפסיק הענין וכך היא השטה, כאדם שאומר נחזור על הראשונות וכן דעת רבי אברהם (בפסוק כט):

ואין כן דעתי – אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו), ועשה כן, ולא שמעו אליו,
וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם,
ואז ענהו הן בני ישראל לא שמעו אלי, והקב"ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה,
וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה, ודי שידבר האחד,
כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה וחזר השם ואמר אליו אני ה' (פסוק כט), הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך,
כי לך יהיו הדברות כלם,
לא לאהרן עמך,
ואותך עשיתי שליח אל פרעה אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים, והשם אמר אליו ראה נתתיך אלהים לפרעה (להלן ז א),
כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלהים מצוה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם:

והנה זו מעלה גדולה למשה,
זכה בה בענותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר (להלן יא ג)
גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, מדה כנגד מדה,
שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם ורש"י כתב (להלן ז ב)
אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה ואין זה נכון כלל:

1. מהו ההבדל בין רש"י ובין רמב"ן בפירוש הפסוקים הנ"ל?

2.
התוכל להביא סעד לדברי רש"י "וכך היא השיטה"
ממקומות אחרים בתורה?

3.*
לפסוק
י"ב
וגם לפסוק
ל' מקשה
אברבנאל:

הנה זה עצמו כבר אמרו משה בעת שנצטווה בשליחות שנאמר (ד'
י')
"לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי" ולמה אם כן זכרו כאן שוב ומה החידוש אשר חדשו?

ענה לשאלתו!

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)

פרשת וארא

פרק ו' כ"ט – ז'
ו'

(הערה:
לבעיית פ' ג'
"ואני
אקשה את
לב פרעה"
עיין גליונות וארא תש"ב,
תש"ד!)

א.
השוה:

רש"י
ו י"ג

ואל
פרעה החל
… ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה.
ודבר הצווי מהו מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו:

ו,
כ"ט

וידבר
ה' – הוא הדבור עצמו האמור למעלה בא דבר אל פרעה מלך מצרים אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם חזר הענין עליו להתחיל בו:

ו,
ל'

ויאמר
משה לפני
ה' – היא האמירה שאמר למעלה הן בני ישראל לא שמעו אלי ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק הענין וכך היא השיטה כאדם האומר נחזור על הראשונות:

רמב"ן
ו, י"ג

ויצום
אל בני
ישראל –
פירש רש"י ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין ללמדנו היאך נולדו ובמי נתיחסו וידבר ה' אל משה לאמר אני ה'
דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך הוא הדבור עצמו האמור כאן בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין בשביל ליחסם חזר עליו להתחיל בו ויאמר משה לפני ה' היא אמירה האמורה כאן הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו',
ושנאה הכתוב בשביל שהפסיק הענין וכך היא השטה, כאדם שאומר נחזור על הראשונות וכן דעת רבי אברהם (בפסוק כט):

ואין כן דעתי – אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו), ועשה כן, ולא שמעו אליו,
וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם,
ואז ענהו הן בני ישראל לא שמעו אלי, והקב"ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה,
וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה, ודי שידבר האחד,
כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה וחזר השם ואמר אליו אני ה' (פסוק כט), הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך,
כי לך יהיו הדברות כלם,
לא לאהרן עמך,
ואותך עשיתי שליח אל פרעה אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים, והשם אמר אליו ראה נתתיך אלהים לפרעה (להלן ז א),
כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלהים מצוה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם:

והנה זו מעלה גדולה למשה,
זכה בה בענותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר (להלן יא ג)
גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, מדה כנגד מדה,
שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם ורש"י כתב (להלן ז ב)
אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה ואין זה נכון כלל:

רשב"ם
ו, ל'

ואיך
ישמע אלי
פרעה –
פרשה זו היא פרשה שלמעלה הם בני ישראל לא שמעו אלי וגו' אבל למעלה קיצר דברן תחתיך:

1.
הסבר מהו ההבדל בין שתי הדעות שמצינו במפרשים אלה?

2.*
איזו משתי הדעות נראית לך יותר ומדוע?

3.**
הבא דוגמאות ממקומות אחרים בתורה למה שמתאר כאן רש"י ב"וכך היא השיטה".

ב.
השוה:

פ'
ד'
ט"ו–ט"ז.
ודברת
אליו
ושמת
את
הדברים
בפיו
ואנכי
אהיה
עם
פיך
ועם
פיהו
ודבר
הוא
לך
אל
העם
והיה
הוא
לך
לפה
ואתה
תהיה
לו
לאלוהים.

לפרק
ז' א'-ב'...
נתתחך
אלוהים
לפרעה
ואהרן
אחיך
יהיה
נביאך
אתה
תדבר
את
כל
אשר
אצוך
ואהרן
אחיך
ידבר
אל
פרעה…

מה מוסיפים פסוקינו (בפ'
ו')
על האמור כבר בפרק ד'?

העזר בדברי
הרמב"ן
ד' ט"ו

עם
פיך –
להורותך אשר תדבר אל פרעה כי עתה לא אמר שידבר אהרן בעבורו רק אל העם,
כמו שנאמר ודבר הוא לך אל העם,
אבל לפרעה משה ידבר ויתכן שיהיה זה לכבוד המלכות ובסוף חזר משה ואמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (להלן ו ל),
ונתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה,
והיא מעלה למשה,
ולכך אמר שם ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (להלן ז א):

וטעם ועם פיהו – להיות דברי פיהו לשומעים חן:

ג.
ז,
ב'.

אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך יהיה נביאך.

הירש:

"כיחס הנביא אלי – כן יהיה יחס אהרן אליך".
ביטוי זה חשוב ביותר להבנה האמיתית של תופעת הנבואה בישראל… כשם שמשה ואהרן הנם שתי אישיות נפרדות,
משה הנגיד ומצוה,
אהרן המבצע וחוזר – כן עומד הנביא מול ה',
נפרד ממנו, אינו יוצר נבואתו כי אם שופרה.

הסבר כנגד איזו תפישה מוטעית של נבואה נלחם כאן הירש?

ד.
ז,
א'.

אלוהים לפרעה.

תרגום
אונקלוס:

אלהים
לפרעה –
רב לפרעה.

תרגום
יונתן:

אלהים
לפרעה –
דחילו בפרעה (=
יראתו של פרעה)
כאלו אלהא דיליה,

רש"י
בראשית
ו' ב'

בני
האלהים
– בני השרים והשופטים….
כל אלהים שבמקרא לשון מרות וזה יוכיח (שמות ד) ואתה תהיה לו לאלהים (שם ז) ראה נתתיך אלהים:

רש"י
שמות ד'
ט"ז

לאלהים
– לרב ולשר:

רש"י
שמות ז'
א'

נתתיך
אלהים
לפרעה –
שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין:

רש"י
שמואל
ב' ז'
כ"ג

אשר
הלכו
אלהים –
משה ואהרן, שנאמר (שמות ז א):
נתתיך אלהים לפרעה;

מדרש
שכל טוב:

ראה,
במה שהתרסת בו עד כאן כל כך כנגדו דלא יכול לך,
אתה רואה שאימתך מוטלת עליו כאימת יראתו,
דהיינו ע"ז שלו.

ראב"ע
ז, א'

ד"ה ויאמר ה'
עד "אל אנשי דורו".

העמק
דבר:

התבונן בדבר: כן יהי כאשר דברת, שלא תדבר בעצמך לפרעה, אבל לא משום שתהיה שפל ונבזה בעיניו,
אלא משום שהוא יחשוב שאתה גדול כל כך כמו אלוקים, שלא בנקל גם לפניו להיות נדבר עם אלוהים; כך תהא נחשב בעיניו, שאינו ראוי לשמע מפיך, כי אם מפי אהרן שהוא נביאך ונתקיים במשה: כל המשפיל עצמו הקבה"ו מגביהו.

1. מה הן שתי השיטות בבאור מלת "אלוהים"
כאן.
(מיין את המפרשים לקבוצות)

2. מה ראה רש"י מלפרש גם בשמואל ב'
"אלוקים"
– לשון קדש?

3.*
במה שונה "העמק דבר" מכלם,
מה חדש בפרושו?

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ו.
ז,
ו'.

כן עשו

חזקוני:
אע"פ שהולכים על נפשם בדברם אל פרעה,
לא נמנעו לעשות שליחותו של הקבה"ו.

רמב"ן
בראשית
ו' כ"ב

ויעש
נח ככל
אשר צוה
אותו
אלהים –
שעשה את התיבה ואסף המאכל ודרך הכתוב לאמר "ויעש",
"וכן עשה", לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה:

רמב"ן
שמות י"ב
כ"ח

וילכו
ויעשו
בני ישראל
– שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערבים,
ודרך הכתוב לכפול ולאמר "כן עשו", לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו,
כמו שפירשתי בנח (בראשית ו כב)
וכן וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו (להלן לט מג)
ולרבותינו בזה מדרש (מכילתא כאן) לפי שלא היה צריך הכתוב להזכיר ההליכה,
אמרו ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה ויעשו,
וכי כבר עשו,
אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות העלה עליהם הכתוב כאלו עשו כאשר צוה את משה ואת אהרן כן עשו, להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה ואהרן עשו ד"א מה תלמוד לומר כן עשו, אלא שאף משה ואהרן כן עשו דרשו תחלה כי הכפל לשבח ישראל שלא שכחו, ולא נפל להם דבר מכל אשר אמרו להם, והוא דרך הלשון במקומות רבים:

רמב"ן
שמות כ"ה
ט'

וכן
תעשו
לדורות
– אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו כלי בית עולמים כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה כתבנית אלו תעשו אותם ואם לא יהיה המקרא מחובר למעלה הימנו לא היה לו לכתוב וכן תעשו, אלא כן תעשו,
והיה מדבר על עשיית אהל מועד וכליו לשון רש"י ולא ידעתי שיהיה זה אמת שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחשת עשה שלמה עשרים אמה ארך ועשרים רחב (דהי"ב ד א):

ור"א אמר וכן תעשו הכלים,
כי בתחלה אמר ועשו לי מקדש –
ועל דרך הפשט אין צורך לכל זה,
אבל בא הכפל לחזוק וזרוז,
אמר ועשו לי מקדש, בית וכלים כמקדש מלך ובית ממלכה (עמוס ז יג),
ושכנתי בתוכם, בבית ובכסא הכבוד אשר יעשו לי שם,
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן הזה אשר אמרתי שאשכון בו בתוכם ואת תבנית כל כליו וכפל וכן תעשו כולכם בזריזות וחריצות, והוא כהכפל ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'
את משה כן עשו (להלן לט לב),
כי מפני שהיא צואה אמר וכן תעשו:

מה הקשי הסגנוני ומה ההבדל העקרוני בדרך הפרשנות בין חזקוני לרמב"ן?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)

פרשת וארא

פרק ו' ב'-ט'

(הערה:
לבעיות הקשורות בפסוק ג' עיין גליון וארא תש"ו שהיה כולו מוקדש רק לפסוק זה.)

א.
שאלות כלליות

1.
הסבר,
מה הן הסגולות המיוחדות (בסגנון,
במבנה)
המשוות לדברי ה'
כאן (פסוקים ב'-ה')
את אופין החגיגי.

2.
דברי ה' (ב'-ח')
מחולקים לשתי פסקאות ב'-ה';
ו'-ח',
המחוברות ע"י מלת התוצאה "לכן".
הסבר מה הן הסבות המוסברות בחלק הראשון (ב'-ח')
הגורמות לתוצאות המובטחות בחלק השני (ו'-ח').

ב.
ו,
ב'.

וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני ה'.

שמות
רבה ו'
א':

הוא שאמר הכתוב (קהלת ב'): "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, את אשר כבר עשוהו". הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה…
כיצד נאמר על משה? לפי שכבר הודיע הקבה"ו למשה שלא יניע אותם פרעה לילך,
שנאמר (ג'
י"ט):
"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה" – ומשה לא שמר את הדבר הזה, אלא בא להתחכם על גזרתו של הקבה"ו והתחיל אומר (ה'
כ"ב):
"למה הרעות לעם הזה?!" והתחיל לדון לפניו,
ועל זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה – של הוללות וסכלות היו.
"כי מה האדם שיצוה אחרי המלך?" – וכי מה היה לו להרהר אחר מדותיו של הקבה"ו,
"את אשר עשוהו"
– מה שכבר גלה בו… ועל דבר זה (כלומר:
על דברי טענותיו של משה)
בקשה מדת הדין לפגוע במשה שנאמר: "וידבר אלוהים אל משה"; ולפי שנסתכל הקבה"ו שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת הרחמים,
שנאמר "ויאמר אליו אני ה'".

1. מהי הביקורת של המדרש על משה?

2.* מה הרמזים בפסוקנו שעליהם בנוי המדרש ומה הקשיים הלשוניים שאותם הוא מתרץ?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
ו,
ח'.

והבאתי אתכם אל הארץ.

בעל
אור החיים
מקשה:

קשה,
כי דברי אל עליון דברו טהור הוא,
כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ, דכתיב "והבאתי אתכם אל הארץ" ולא מצינו שכן היה, אלא את בניהם הביא שמה,
אבל כל דור ויוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר?

ראב"ע:

כי רבים מיוצאי מצרים, גם בניהם יחשבו כהם.

1.
הסבר מה הן שתי התשובות הניתנות בראב"ע לשאלה הנ"ל?

2.**
התוכל לתרץ קושיה זו בדרך אחרת על סמך הנאמר בפ' ו'.

(ואגב תתרץ גם שאלת מבנה בפ' זה,
שנתקשו בו כמה מפרשים: כיצד נאמרה התוצאה של "וידעתם כי אני ה'" לבין ההבטחות על הנסים והישועות שעתיד ה'
לעשות להם, ולמה לא באה בסוף כלם?)

ה.
ו,
ט'.

וידבר
משה
כן
אל
בני
ישראל
ולא
שמעו
אל
משה
מקצר
רוח
ומעבודה
קשה.

1.
השוה לפסוק זה את תגובת העם

ד'
ל'-ל"א:
וידבר
אהרן
את
כל
הדברים
אשר
דבר
ה'
אל
משה…

ויאמן
העם
וישמעו
כי
פקד
ה'
את
בני
ישראל
וכי
ראה
את
ענים
ויקדו
וישתחוו.

מהי סבת השנוי בתגובת העם?

2. רמב"ן
ז, ט

מקוצר
רוח
ומעבודה
קשה –
לא בעבור שלא יאמינו בה'
ובנביאו,
רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח,
כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו,
מדעתו שירוח לו אחרי כן וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה, ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו:

ספורנו
ו, ט

ולא
שמעו אל
משה –
להתבונן בכל זה בענין שיבטחו בישועת האל יתברך ויחשבה להם צדקה,
כענין באברהם, וכן לא נתקיים בהם ונתתי אותה לכם אבל נתנה לבניהם: מקצר רוח. כי לא נאמנה את אל רוחם, ולא נתנו לב להתבונן:

ומעבודה
קשה. כי לולא העבודה הקשה היו נותנים לב לדברי משה,
והיו מבינים מטענותיו שראוי לבטוח:

מה בין שני המפרשים בהסבר הביטוי "מקצר רוח ומעבודה קשה"?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה כפי בחירתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)

וארא – היסוסי משה

פרק ו פסוקים י – ל

א.
ו יג:

וַיְדַבֵּר
ה'
אֶל
משֶׁה
וְאֶל
אַהֲרֹן
וַיְצַוֵּם
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
וְאֶל
פַּרְעֹה
מֶלֶךְ
מִצְרָיִם
לְהוֹצִיא
אֶת
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם:

אבן
כספי,
משנה
כסף
– ספר
שני –
מצרף
לכסף, פסוק
יג:

וַיְדַבֵּר
ה' אֶל
משֶׁה
וְאֶל
אַהֲרֹן
וַיְצַוֵּם:
אמר יוסף: יש בזה המאורע עניין נבואת משה עד היום שתי שאלות: הראשונה:
איך יהרהר משה כלל אחר מצוות ה'
בצוותו לו לעשות דבר, עד שאחרי דברו ישנה ויפחד,
וזה לא אחת ולא שתים לבד, אבל שבע פעמים עד הנה,
אין זה כי אם חס ושלום חולשת האמונה בו ית'. והשאלה השנית: הנה ה' ית'
הוא השכל הגמור השלם וכן תמיד בפעל,
ואיך ישתנו הנחותיו עד שמשה כאילו הוא יועץ יותר שלם נותן עצות הגונות אחת לאחת לו ית'?
והוא תחילה בהיות אהרן מליץ לישראל, ושנית גם לפרעה,
ולמה לא ענהו ה': הליועץ למלך נתנוך?!
התשובה לראשונה: חלילה שיהיה נזורות משה ופחדו מצד שיהרהר בה' ית',
אבל מצד היותו מהרהר בעצמו ובנפשו, שמא אינו מבין מה שיאמר ה' לו,
כי דבריו ית'
קצרים וסתומים דקים וקשים. כי כן ראוי לו, והלא כן הם דברי כל חכם, אף כי האל ית'. ואין רשות לעבד העומד לפני האל, שיבקש ממנו על כל מילה פירוש ופירושים,
כאילו הוא מדבר עם חברו.
לכן היה משה עבד ה'
כשומעו דבר ה'
חושד תמיד בשכלו והבנתו, עד שהיה חרד ומתפחד משגגת עצמו וכל זה מעצם חכמתו. כמו שכתוב: (משלי יד,טז):
חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע והפכו:
וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ: וכן:…
(שם יד, טז):…
וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ:
וה'
ית'
לא יעשה עבדיו מהשוטים, כי אין לו חפץ בכסילים,
אבל מן החכמים החוקרים להבין תוכות הדברים ובטעמיהם בכל סבותיהם וסבות סיבותיהם בתכלית.
וזה אינו חולשת האמונה בה'
ית',
אבל הפוכו, רצוני,
הפלגת חוזק האמונה בו, אשר זה הכוונה באומרו: תמים תהיה עם ה' אלוקיך (דברים יח,יג).
וזו היתה סיבת נזורות משה וברחו, עד שעמד על תוכן שלמות העניינים בחקירותיו ובהתבוננתו, עד שהגיעה לו הנבואה המושלמת לו בזה השליחות, באמרו:
שמות ז,א):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:,
ואחריו:
(שמות ז,ו):
וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ:
, כלומר בשמחה ובטוב לבב. ואין ספק שמשה,
אילו היה בתכלית שלמותו שהגיעה אליו בסיפור הכתוב בכי תשא, (שמות לג,יא)
שנאמר עליו: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים"
וכן וראית את אחורי וכו',
לא הגיעו אליו אלו החרדות אף לא אחת. אמנם עתה אינו עוד בתכלית השלמות, ואם היה גם עתה במדרגת שלמות יתירה על כל הנביאים שהיו.
והתשובה לשאלה השנית….

1.
סמן,
מה הן שבע הפעמים אשר בהם "יהרהר משה אחרי מצוות ה'
בצוותו לו לעשות דבר"?

2. הבא דוגמאות מספר בראשית, אשר גם שם נראים צדיקים "כמהרהרים בה'" מחולשת אמונה – ובאמת אין דבריהם אלא "חרדה ופחד משגגת עצמם" – כדברי אבן כספי!

3.
השווה דברי אבן כספי לדברי רש"י ורשב"ם,
בגיליון שמות תשט"ז שאלה 1,
למי משני הפרשנים מתקרבת עמדתו?

4. התוכל להביא ראיה מפרשת שמות (מן השיחה שעל יד הסנה)
למה שאומר אבן כספי כי עד עתה "אין משה עוד בתכלית השלמות"
אשר אליה הגיע בכי תישא (לג,
יא)?

5.** נסה לענות על שאלתו השניה?

————————————————————————————-

מתוך
גיליון
שמות
תשט"ז:

שמות
ג, יא:

וַיֹּאמֶר
משֶׁה
אֶל
הָאֱלֹהִים
מִי
אָנֹכִי
כִּי
אֵלֵךְ
אֶל
פַּרְעֹה
וְכִי
אוֹצִיא
אֶת
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
מִמִּצְרָיִם:

רש"י
ג, יא:
מי
אנכי: מה אני חשוב לדבר עם המלכים.

וכי
אוציא
את בני
ישראל: ואף אם חשוב אני מה זכו ישראל,
שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים.

רשב"ם
ג, יא

ויאמר
משה מי
אנכי: מי שרוצה לעמוד על עיקר פשוטו של מקראות הללו ישכיל בפירושי זה, כי הראשונים ממני לא הבינו בו כלל וכלל. משה השיב על שני דברים,
שאמר לו הקב"ה ללכת אל פרעה וגם להוציא את בני ישראל ע"י מצוות פרעה – ומשה השיב על ראשון ראשון.
"מי אנכי כי אלך אל פרעה" – ואפילו להביא לו מנחה ודורון!
וכי ראוי אני ליכנס בחצר המלך איש נכרי כמוני?
"וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" כלומר,
ואפילו ראוי אני ליכנס לפני פרעה שישא פני לשאר דברים, איזה דבר המתקבל לפרעה אומר לו? וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב שהם עבדיו,
חפשים מארצו? ואיזה דבר המתקבל אומר לו שע"י אותו הדיבור אוציאם ממצרים ברשות פרעה?
והקב"ה השיב לו על ראשון ראשון ואמר כי אהיה עמך ואתן חנךָ בעיני המלך ותלך אל פרעה ולא תירא.

ומה שאתה ירא לפני פרעה,
וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. הלא אתה רואה בתבערת הסנה כי שלוחו של הקב"ה אני וזה האות לך הוא להיות בטוח שאהיה עמך. וכן מצינו בגדעון שאמר לו המלאך הלא שלחתיך (שופטים ו,יד).
ועל מה שאתה אומר וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, כלומר,
באיזה טענה שאומר לפרעה ישמע אלי להוציאם,
בהוציאך את העם ממצרים, אני מצווה לך עכשיו שתעבדו את האלהים על ההר הזה ותקריבו עולות. וטענה זו תוכל לומר, כי לזבוח לאלהים יניחם ללכת.
ואף ע"פ שכאן לא פירש, לבסוף מפרש ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וגו', ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה (פסוק יח). וכן בכל פעם ופעם היה משה אומר כך לפרעה.
וכן מצינו בשמואל כשציוהו הקב"ה למשוח את דוד אמר שמואל להקב"ה ושמע שאול והרגני (ש"א טז,ב).
והקב"ה אמר לו עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי.
אף כאן דרך חכמה ציווה למשה בהוציאך וגו' וכן תוכל לומר לו. מי שמפרשים מקראות הללו על עניינים אחרים,
אינם אלא טועים גמורים.

א.
מהו ההבדל העקרוני בין רש"י לבין רשב"ם בהסבר היסוסיו של משה?
שים לב ביחוד להבדל שביניהם בפירוש הטענה השניה "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".

ב.
מהי חולשתו הגדולה של הרשב"ם?

ג.
התוכל להביא ראיה ממקומות אחרים בספר לנכונות תפיסתו של רש"י?
(בנוגע להיסוסיו של משה כלפי ישראל.)

—————————————————————————————————

ב.
ו,
יג:

וַיְדַבֵּר
ה'
אֶל
משֶׁה
וְאֶל
אַהֲרֹן
וַיְצַוֵּם
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
וְאֶל
פַּרְעֹה
מֶלֶךְ
מִצְרָיִם
לְהוֹצִיא
אֶת
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם:

ספרי
פרשת
בהעלותך
פיסקא
לג

וַיְדַבֵּר
ה'
אֶל
משֶׁה
וְאֶל
אַהֲרֹן
וַיְצַוֵּם
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל:

אמר להם היו יודעים שסרבנין וטרחנין הם (בני ישראל), אלא על מנת שתקבלו עליכם,
שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים.

רמב"ם
יד החזקה
– הלכות
סנהדרין
פרק כה

הלכה
א: אסור לאדם לנהוג בשררה על הצבור ובגסות הרוח אלא בענווה ויראה וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים נענש ואינו רואה לו בן תלמיד חכם שנאמר לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב:

הלכה
ב: וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אע"פ שהן עמי הארץ ולא יפסיע על ראשי עם הקדש אע"פ שהן הדיוטות ושפלים בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות השם שהוציא מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבינו שנאמר בו כאשר ישא האומן את היונק והרי הוא אומר ואצווה את שופטיכם זו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק צא ולמד ממשה רבן של כל הנביאים כיון ששלחו הקב"ה במצרים ונאמר ויצום אל בני ישראל אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים:

רש"י
ו, יג:

וידבר
ה' אל
משה ואל
אהרן: לפי שאמר משה ואני ערל שפתים צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ.

ויצום
אל בני
ישראל: (ש"ר)
ציווה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם.

ואל
פרעה
מלך
מצרים:
ציוום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם זהו מדרשו. ופשוטו:
ציוום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הציווי מהו?
מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק העניין "באלה ראשי בית אבותם" ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו.

1.
רש"י מביא קיצור דברי הספרי דלעיל גם לפסוקנו וגם לבמדבר
יא,יב
ד"ה
כי
תאמר
אלי.

כי
תאמר אלי
– שאתה אומר אלי שאהו בחיקך והיכן אמר לו כן (שמות לב) לך נחה את העם ואומר (שמות ו) ויצום אל בני ישראל ע"מ שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:

על
האדמה
אשר
נשבעת
לאבותיו
– אתה אומר לי לשאתם בחיקי:

ומזכיר שם גם את פסוקנו!
הסבר מהו הקושי שרצה ליישב במקומנו ומהו הקושי שרצה ליישב שם (בבמדבר)!

2. מהו ההבדל בין פשט לדרש בפירוש הביטוי "צווה אל פלוני"?

** 3.
כיצד מתקשר, לדעת רש"י סוף הפסוק "להוציא את בני ישראל" לתחילתו "ויצוום אל…"?

** 4.
מה ראה רש"י להקדים כאן את מדרשו לפשוטו?

** 5.
למה פתח רש"י בלשון רבים "ציווה עליהם להנהיגם" וסיים בלשון יחיד "ציווה עליו לחלוק לו כבוד"?

** 6.
למה מביא הרמב"ם את עיקר הוכחתו מפסוקנו ("צא ולמד…") ואינו מסתפק בראייתו מבמדבר יא,
יב?

ג.
ו יג:

וַיְדַבֵּר
ה'
אֶל
משֶׁה
וְאֶל
אַהֲרֹן
וַיְצַוֵּם
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
וְאֶל
פַּרְעֹה
מֶלֶךְ
מִצְרָיִם
לְהוֹצִיא
אֶת
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם:

תלמוד
ירושלמי
מסכת ראש
השנה פ"ג
ה"ה,
דף
נח ע"ד,
(כשר,
תורה
שלמה, וארא
ו' ע"ז)

דא"ר שמואל בר רב יצחק:
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", על מה ציום?
על פרשת שילוח עבדים. (פירוש:
שלא ישעבדו איש באחיו מבני ישראל ובזכות זה יהיו נגאלים.) ואתייא כהיא (הרי זה כפי שאמר) דאמר ר' אילא:
לא נענשו ישראל (שגלו מן הארץ)
אלא על פרשת שילוח עבדים.
(לפי שהיתה מצווה ראשונה להם במצרים ובשבילה נגאלו). הדא הוא דכתיב:
" מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם".
(ירמיהו לד,יד).

** 1.
היכן מצא הירושלמי רמז לכך בפסוקנו שנצטוו על שילוח עבדים, והיכן מצא רמז לכך בירמיהו לד?

2. מהו רעיון המדרש הזה?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]

וארא – היסוסי משה

פרק ו פסוקים י – ל

לפני גשת קבוצת הלומדים לפתור שאלה א שבגיליוננו, עליה להסתכל בתחילת פרשתנו ו,
ב – ז,
ז (עד רביעי), כי יש לברר תחילה מהו הקשר בין החלקים. צריך לברר תחילה שפסוקים ב–ח באו כתגובה לדברי הפקפוק ויאוש של משה רבנו בסוף פרשת שמות (ה,
כב–כג)
ויש בהם כל האמצעים העלולים לנטוע בטחון בלב הומעם,
זכר האבות וההתגלות אליהם, הברית שנכרתה אתם,
הבטחת הארץ, 4 לשונות של גאולה,
רחמי ה' על העם הסובל,
השפטים שיעשו בשונאיהם,
ושוב בסוף הבטחת הארץ לאבות,
ועל כולם ארבע פעמים (בהתחלה,
בסוף ופעמיים באמצע)
"אני ה'" – ליתר הדגשה. כל הרעיונות האלה,
במלוא השגב וההוד שבהם אינם עושים על העם המשועבד כל רושם – "מקוצר רוח ומעבודה קשה". את זה יש להסביר כדי להבין את פקפוקי משה הנאמרים בפסוקים יב ושוב בפסוק ל.

מעתה יש להבין את הקשר שבין ב–ט לבין י–יב.
אחרי השליחות אל העם – שלא הצליחה,
שליחות שניה אל פרעה.

יש להעמיד זה מול זה:

יש לדון בכך אם המקום השני אינו אלא חזרה על הראשון או יש לפנינו שיחה שניה.

ויש לעיין בדעות:

רש"י
ו, יג

ואל
פרעה
מלך
מצרים:….
ופשוטו:
ציוום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הציווי מהו מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס,
אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק העניין ב"אלה ראשי בית אבותם", ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו.

רש"י
ו, כט

וידבר
ה': הוא הדבור עצמו האמור למעלה "בא דבר אל פרעה מלך מצרים", אלא מתוך שהפסיק העניין כדי ליחסם, חזר העניין עליו להתחיל בו.

רש"י
ו, ל

ויאמר
משה
לפני
ה': היא האמירה שאמר למעלה "הן בני ישראל לא שמעו אלי", ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק העניין וכך היא השיטה כאדם האומר נחזור על הראשונות.

והדעה השניה והיא של הרמב"ן:

רמב"ן
ו, יג

ויצום
אל בני
ישראל: פירש רש"י ודבר הציווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק העניין ללמדנו היאך נולדו ובמי נתייחסו. וידבר ה' אל משה לאמר אני ה'
דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך הוא הדבור עצמו האמור כאן "בא דבר אל פרעה מלך מצרים", אלא מתוך שהפסיק העניין בשביל ליחסם חזר עליו להתחיל בו ויאמר משה לפני ה' היא אמירה האמורה כאן הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו',
ושנאה הכתוב בשביל שהפסיק העניין וכך היא השיטה, כאדם שאומר נחזור על הראשונות וכן דעת רבי אברהם (בפסוק כט).

ואין כן דעתי:
אבל כאשר ציווה ה' את משה לדבר אל בני ישראל, לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו), ועשה כן, ולא שמעו אליו,
וחזר וציווה אותו שיבוא אל פרעה ויצווה אותו לשלחם,
ואז ענהו הן בני ישראל לא שמעו אלי, והקב"ה ציווה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה,
וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבואו אל בני ישראל ואל פרעה, ודי שידבר האחד,
כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה וחזר ה' ואמר אליו אני ה' (פסוק כט), הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך,
כי לך יהיו הדברות כולם,
לא לאהרן עמך,
ואותך עשיתי שליח אל פרעה,
אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים,
וה'
אמר אליו ראה נתתיך אלהים לפרעה (להלן ז, א),
כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצווה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלהים מצוה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם.

והנה זו מעלה גדולה למשה,
זכה בה בענוותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר (להלן יא, ג)
גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, מידה כנגד מידה,
שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם ורש"י כתב (להלן ז, ב)
אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה ואין זה נכון כלל.

מעתה אפשר לגשת ללמוד הגיליון.
שאלה א דורשת חזרה על פרשת שמות (פרקים ג–ד)
– והלומדים נדרשים לסקור שוב את כל סירוביו של משה רבנו שם.

לשאלתו
הראשונה
של
אבן
כספי

"איך יהרהר משה כלל אחרי מצוות ה'"

יש להקביל שאלות דומות לאלה ששאלו מפרשים לגבי היסוסים של צדיקי עולם גם בספר בראשית.

כגון:
ל–טו,
ח:
"במה
אדע
כי
אירשנה":

המלבי"ם:
איך אמר אברהם אבינו: במה אדע – כאילו לא האזין בדבר ה'

(ועיין תשובות לכך לך–לך תש"י)

או
לנדרו
של
יעקב
כח, כ:

אברבנאל:

איך היה מסופק יעקב במה שנאמר לו בנבואתו, הרי נאמר לו בחלום "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך"
והוא אומר כמסופק:
"אם יהיה ה'
עמדי ושמרני…"

(ועיין גיליון ויצא תש"ב שאלה ו)

או
לפחדו
של
יעקב
בבוא
הבשורה
על
הליכת
עשו
לקראתו
וארבע
מאות
איש
עמו
לב,ח

אברבנאל:
הנה ה' במראה הסולם הבטיח "והנה אנכי עמך"
ואיך היה יעקב מסופק בנבואותיו?"

(ועיין תשובות לשאלה זו גיליון וישלח תש"ז ב/4)

התשובה הניתנת בגיליוננו באבן כספי,
בייחוד בדבריו החל מן "לכן היה משה עבד ה'
כשומעו דבר ה'
חושש…
עד "תמים תהיה עם ה'!" התשובה הזו היא הניתנת לרוב גם בשאלה הנ"ל
– ביחוד ע"י הרמב"ן.
וכדאי לקרוא דבריו בראשית טו,ב ויאמר ה'
אלהים מה תתן לי החל מן "ויש עליך לשאול":

רמב"ן
בראשית
טו, ב

ויש עליך לשאול,
שכבר נאמר לו לאברהם (לעיל יג, טו):
"כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ",
ואיך יאמר עתה "ואנכי הולך ערירי,
והנה בן ביתי יורש אותי",
ולמה לא האמין בנבואה הראשונה כאשר יאמין בזאת? והתשובה,
כי הצדיקים לא יאמינו בעצמם בחטאם בשגגה,
וכתוב (ירמיה יח, ט):
"רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ושב הגוי ההוא ועשה הרע לפני ונחמתי על הטובה".
והנה ראה עצמו בא בימים ולא נתקיימה נבואתו וחשב כי חטאיו מנעו הטוב ואולי חשש עתה פן ייענש על הנפשות שהרג,
כדברי רבותינו (ב"ר מד ה)
וכלשון הזה אמרו בבראשית רבה (עו,
ב):
"ויירא יעקב מאד ויצר לו"
(להלן לב, ח),
מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה וכו'.

אלא שהאבן כספי מטשטש בעצמו את האמת הזו אשר די בה להבין כל ספקותיו והיסוסיו של משה,
ע"י הדגישו בסוף דבריו שעדיין לא היה משה בתכלית השלמות. (כאילו כל היו ספקות כאלה והרגשת ה"אנכי עפר ואפר"
וה"קטונתי מכל החסדים",
וה"אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא אנכי", נעלמים אילו היה במדרגה גבוהה יותר!)

לשאלה ב יש להדגיש בעיקר את הרעיון החשוב לנו כיום – כבכל הזמנים – שכל התמנות וכל שררה אינה נטילת זכויות יתר כי אם חובות יתר, כי אם עול ומשא.

להבנת
שאלה
ג יש
אולי
לצרף
את
דברי
שמות
רבה
יד,ג:

… לפי שהיו פושעים בישראל שהיה להם פטרונים מן המצרים והיה להם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת ממצרים…

וייתכן שאלה הם שעליהם יספר הירושלמי, שהיו משעבדים באחיהם העברים וכן מצא מ,
כשר
(בתורה
שלמה
בחלק
ט מילואים
ג) ¹בילקוט
אלביחאני,
כתב
יד:

מה ציוום לבני ישראל? שישלחו עבדיהם חפשים,
כדי שיצאו חפשים".

והרי יש כאן לקח גדול,
אמת שאינה יאה אלא למי שאינו משעבד אחר.

וכן
יאמר
מ, כשר
במקום
הנ"ל:

תנאי קודם למעשה יציאת מצרים נצטוו ישראל שהם בעצמם ישחררו את עבדיהם. ובזכות זה יצאו חופשים ויהיו מוכשרים לקבל עליהם עול מלכות שמים,
כדרשת הירושלמי ברכות פ"ג:
עבדים מניין שפטורים מקריאת שמע?
שנאמר:
"ה'
אחד"
– את שאין לו אדון אלא הקב"ה,
יצא עבד שיש לו אדון אחר.

אלביחאני,
יעקב בן מנצור,
פירוש התורה וההפטרות,
בכתב–יד.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)

פרשת וארא

פרק ו' ב'-ט'

גליון זה הוא המשכו של גליון וארא תשי"ז,
עיין שם וצרפהו לגליוננו.

א.
שאלה כללית:

1. ירושלמי
פסחים
י' א':

מניין לארבע כוסות (בליל הסדר)? ר'
יוחנן בשם ר'
בניה:
כנגד ארבע גאולות,
שנאמר:
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים,
והצלתי אתכם מעבודתם,
וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם". והוצאתי,
והצלתי,
וגאלתי,
ולקחתי.

הסבר מה היא העליה הדרגתית מן הראשונה לשניה, לשלישית עד לרביעית?

(שים
לב: בלשון הראשונה "והוצאתי"
נאמר "מתחת",
בשניה "והצלתי"
נאמר "מ…"
בשלישית "וגאלתי"
אין מושא עקיף אלא מבאר האופן "ב",
וברביעית "ולקחתי"
מושא עקיף "לי".)

2.* דעת
זקנים
מבעלי
תוספות
שמות י"ב
מ'

ד'
כוסות כנגד ד'
גאולות…
וכוס חמישי, דהיינו למאן דצריך לשתיה – הוא כנגד "והבאתי"
שגם הוא גאולה.
כדאמרי אינשי: מאן דמאריה שחרריה ומסר ליה כל דידיה בידיה, אי לא אייתיה לבי דריה – מי אהני ליה?
(פירוש:
עבד ששחררו רבו ומסר לו גביעו בידו,
אם לא הביאו לבית דירתו – מה מועיל לו כל הטובה?)
הכי נמי: אם לא הביא הקב"ה אותן לארץ ישראל – מה היה מועיל להם היציאה של מצרים?

למה לא נקבעה גם כוס חמישית כחובה ולא דיברו חז"ל מלכתחילה על חמש לשונות של גאולה?

3.* רבנו
בחיי על
התורה
שמות ו'
ז'.

ומצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבוא. והוא שאמר הנביא (יחזקאל ל"ד י"ד)
"והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל"

הסבר את סיבת השינויים בין ארבע לשונות של גאולה במקומנו (בתורה)
ובין לשונות הגאולה בספר יחזקאל.

ב.
ו**
ג'.

וארא
אל
אברהם
אל
יצחק
ואל
יעקב
באל
שדי

ושמי
ה'
לא
נודעתי
להם

1.** ראב"ע:

נבואת האבות היתה במראות הלילה,
על כן מלת "וארא"

מה קשה לו?

2. ראב"ע:

וככה דקדוקו: יש מלות מושכות עצמן ואחרות עמן, גם כן אותיות כמ"ם (בראשית מ"ח כ"ה)
"מאל אביך ויעזרך ואת שדי"
שהוא "ומאת שדי" וככה בי"ת של "באל שדי" כאלו כתוב "ובשמי ה' לא נודעתי להם"!

מה קשה לו?

3.** רש"י:

"לא הודעתי" אין כתיב כאן אלא "לא נודעתי", לא נכרתי להם במדת אמתות שלי, שעליה קרא שמי ה', נאמן לאמת דברי,
שהרי הבטחתי ולא קיימתי.

מה קשה לו?

האם מסכים הוא עם דברי ראב"ע (שאלה 2) או מתנגד להם?

ג.
השוה:

הסבר מה סיבת ההבדל שבין שתי הלשונות.
(למה לא נאמר גם בפסוק ז' "אשר הוצאתי"?)

ענה לשאלה זו רק אחרי עיינך בקטע שלנו בשלימותו.

ד.
השוה:

בשתי דרכים רוצה הקבה"ו להביא בני אדם להכרת אלוהותו.

(שים לב: הגורם לידיעת ה'
בשני המקומות הנ"ל אחד: הוצאת ישראל ממצרים!)

ה.
פסוקים ו'-ז'-ח'.

רבים
המפרשים
המקשים:

כיצד נאמרה התוצאה של "וידעתם כי אני ה' אלקיכם"
בין ההבטחות על הישועות שעתיד ה' לעשות להם, בין "והוצאתי",
"והצלתי",
"וגאלתי",
"ולקחתי"
לבין "והבאתי אתכם אל הארץ", "ונתתי אותה לכם",
ולמה לא תבוא התוצאה של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"
אחרי כל ההבטחות כולן?

וישבו
ר' חיים
בן עטר
בעל "אור
החיים":

וקודם אמרו "והבאתי אתכם אל הארץ" אמר "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם…", פירוש:
תנאי הוא הדבר – ובזה (= ועל תנאי זה)
"והבאתי אתכם אל הארץ", וזולת זה (=
ובלי קיום תנאי זה של "וידעתם"),
אם תנאצו ה',
אין כאן הבטחה זו, אשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה'
באמצע ההבטחות הטובות.

1.
כיצד מיישב בעל "אור החיים" את הקושיה דלעיל,
ובמה הוא סוטה בפירושו את פסוק ז'
"וידעתם כי" מן הפירוש המקובל?

2. מה יש לטעון נגד פירושו זה מתוך ההסתכלות מדוייקת בלשון הפסוקים ובמבנם?

3. יש המיישבים את הקושיה הנ"ל שלא כדרך ר' חיים בן עטר,
לא כמשפט נטפל תנאיי, אלא כמשפט מחובר,
ומסתמכים הם על דברי ר'
עקיבא בפרקי אבות ג', י"ד:

הוא היה אומר:
חביב אדם שנברא בצלם (אלוקים),
חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם.

ופירושו הרמב"ם:

שההודעה מה שהטיבו לך היא הטבה אחרת.

וכך מפרש אלבק בפירושו למשנה:

חיבה יתירה היא זו שחיבב הקבה"ו,
לאדם,
שהודיע לו שנברא בצלם.

ענה לפי זה לשאלתו: למה באה התוצאה "וידעתם כי אני ה'" באמצע בתוך שורת ההבטחות ודווקא במקום זה – "ולמה לא תבוא אחרי כל ההבטחות כלן"?

ו.
לדעת
החוקר
Benno Jacob במאמרו
הגדול
לפרק ג'
ולפרק
ו' בספר
שמות "Mose
am Dornbusch" Monatsschrift f. Gesh. U. Wissensch. D. Judent.
1922 p. 196 רמז ישעיה הנביא במשא מצרים (פרק י"ט)
ברמזים ברורים לפסוקינו (ו',
ב'-ח').
ואלה דבריו (בתרגום מגרמנית):

פרק י"ט בישעיה יש בו רמיזות ברורות לפרקנו.
לאחר שתיאר הנביא בפסוקים א'-ט"ו בצבעים "מצרים"
את הגזירה שנגזרה על מצרים,
הריהו מתאר בסוף הפרק את צרותיהם ואת ישועתם כמעט מלה במלה,
על פי הנאמר בתורה על מצבם של ישראל במצרים.

1.
הוכח דברי החוקר הנ"ל בציינך באילו ביטויים וצירופי מלים ירמוז ישעיה לפרקנו.

2.
הסבר מה היתה כוונת ישעיה בהשתמשו כלפי מצרים בביטויים לקוחים מפסוקינו אלה – ודווקא בפרק זה?

3. גם ביחזקאל כ'
מוצא החוקר הנ"ל רמזים לפסוקינו ואף פסוקים שלימים שהם לדעתו מעין פירוש לפסוקינו כאן.

סמן את הפסוקים ביחזקאל שאליהם יכוין.

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כ"א לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)

וארא

פרק:
ו:
ט – יג

(עיין גם גליון תשט"ז וצרפו לגליוננו)

א.
ו,
ט:

וַיְדַבֵּר
משֶׁה
כֵּן
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
וְלֹא
שָׁמְעוּ
אֶל
משֶׁה
מִקֹּצֶר
רוּחַ
וּמֵעֲבֹדָה
קָשָׁה:

רש"י
ו, ט:

וְלֹא
שָׁמְעוּ
אֶל
משֶׁה: לא קבלו תנחומין.

מִקֹּצֶר
רוּחַ: כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו.

אבן
עזרא ו,
ט:

וַיְדַבֵּר…
וְלֹא
שָׁמְעוּ: ולא הטו אוזן לדבריו, כי קצרה רוחם באורך הגלות ובעבודה הקשה שהתחדשה עליהם.

רמב"ן
ו, ט:

מִקֹּצֶר
רוּחַ
וּמֵעֲבֹדָה
קָשָׁה: לא בעבור שלא יאמינו בני ישראל בה'
ובנביאו,
רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח,
כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו,
מדעתו,
שירווח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה.
ועבודה קשה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם, ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו.

אברבנאל:

… והן שתי סיבות,
הא'
" קֹּצֶר רוּחַ" שקצרה נפשם בעמלם;
והב'
בעֲבֹדָה קָשָׁה שהיו עושים, לא היה להם פנאי אפילו לשמוע בשורות טובות, והיה אם כן הקוצר רוח בנפש, והעבודה הקשה בגוף.

ספורנו
ו, ט:

וְלֹא
שָׁמְעוּ
אֶל
משֶׁה: להתבונן בכל זה בעניין שיבטחו בישועת הא–ל יתברך ויחשבֶהָ להם צדקה,
כעניין באברהם. וכן לא נתקיים בהם (ו,ח)
"ונתתי אותה לכם"
אבל נְתָנָהּ לבניהם.

מִקֹּצֶר
רוּחַ: כי לא נאמנה את א–ל רוחם (עפ"י תהלים עח,ח),
ולא נתנו לב להתבונן.

וּמֵעֲבֹדָה
קָשָׁה: כי לולא העבודה הקשה היו נותנים לב לדברי משה,
והיו מבינים מטענותיו שראוי לבטוח.

1.
מה בין רש"י לראב"ע בפירוש הביטוי קוצר רוח?

*
2. מה הוא הקושי הנוסף בפסוקנו (על קושי הביטוי)
שאותו מיישב הרמב"ן?

3.
במה שונה ספורנו מכל קודמיו בפירושו את מגמת הפסוק?

*
*4. במה שונה ספורנו בתפישתו את היחס שבין "מקוצר רוח"
ובין "עבודה קשה"
משאר המפרשים?

5.
האם אחד מפרשנינו מסכים לתפישה זו,
האם אחד מהם מתנגד לה?

ב.
שמות ו, יב:

וידבר משה לפני ה'…

העמק
דבר:

לא שדיבר אל ה', כי לא מצינו לעולם "וידבר משה אל ה'" זולת (במדבר כז, טו–טז)
"וידבר משה אל ה':יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה…
", ויש על זה דרוש בבמדבר רבה…

* התוכל למצוא סיבת הדבר,
שלא נאמר כאן ובכלל "אל"
אלא "לפני"
ונאמר שם בבמדבר "אל"?

ג.
ו,
יב:

וַיְדַבֵּר
משֶׁה
לִפְנֵי
ה'
לֵאמֹר

הֵן
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
לֹא
שָׁמְעוּ
אֵלַי
וְאֵיךְ
יִשְׁמָעֵנִי
פַרְעֹה
וַאֲנִי
עֲרַל
שְׂפָתָיִם:

מקשים:

למה לא אמר גם אצל פרעה "
וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה "
– כמו שאמר בפסוק ל שבפרקנו.

ענה לקושיה זו!

עיין:

בראשית
כג, יא:
לֹא
אֲדֹנִי
שְׁמָעֵנִי
הַשָּׂדֶה
נָתַתִּי
לָךְ
וְהַמְּעָרָה
אֲשֶׁר
בּוֹ
לְךָ
נְתַתִּיהָ
לְעֵינֵי
בְנֵי
עַמִּי
נְתַתִּיהָ
לָּךְ
קְבֹר
מֵתֶךָ:

פסוק
יג:
וַיְדַבֵּר
אֶל
עֶפְרוֹן
בְּאָזְנֵי
עַם
הָאָרֶץ
לֵאמֹר
אַךְ
אִם
אַתָּה
לוּ
שְׁמָעֵנִי
נָתַתִּי
כֶּסֶף
הַשָּׂדֶה
קַח
מִמֶּנִּי
וְאֶקְבְּרָה
אֶת
מֵתִי
שָׁמָּה:

ועיין:

מיכה
ז, ז:
וַאֲנִי
בה'
אֲצַפֶּה
אוֹחִילָה
לֵאלֹהֵי
יִשְׁעִי
יִשְׁמָעֵנִי
אֱלֹהָי:

ד.
ו,
יג:

וַיְדַבֵּר
ה'
אֶל
משֶׁה
וְאֶל
אַהֲרֹן
וַיְצַוֵּם
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
וְאֶל
פַּרְעֹה
מֶלֶךְ
מִצְרָיִם
לְהוֹצִיא
אֶת
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם:

רש"י
ו, יג:

וַיְצַוֵּם
אֶל
בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל:
ציווה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם.

וְאֶל
פַּרְעֹה
מֶלֶךְ
מִצְרָיִם:
ציוום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם זהו מדרשו.

עקדת
יצחק: (שער
לה): ציוום אל בני ישראל ואל פרעה, כלומר שנתן חינם וכבודם ומוראם בעיניהם באופן שיקובלו להם דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרים.

והיה אפוא אומרו "וַיְצַוֵּם"
כאומרו (תהלים לג,ט):
"כי…
הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד",
(מלכים–א יז,ד)
"ואת העורבים צויתי לכלכלך"; "הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך" (שם,
ט).
כי כל מה שיקבע ה'
בלב כל פועל – מדבר ובלתי מדבר – או בטבע כל נמצא, הוא "ציווי"
ו"מאמרו"
באמת.
והעד הנאמן לזה הפירוש מה שאמר להלן כשחזר על שאלתו (ז,
א)
"ראה נתתיך אלוהים לפרעה".

1.
מה קשה להם בפסוקנו?

2.
מה ההבדל ביניהם בתפישה התחבירית של פסוקנו?

*
3. מה הניע את בעל העקדה לפרש כפי שפירש?

*
4. מה רמז מצא רש"י בלשון הכתוב למה שאמר "לחלוק לו כבוד"?

ה.
מדברי המדרשים:

מדרש
רבה שמות
פרשה ו:
" וְלֹא
שָׁמְעוּ
אֶל משֶׁה
" – היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, וכן ביחזקאל מפרש ואומר (יחזקאל כ, ז)
"איש שקוצי עיניו הַשליכו ובגלולי מצרים אל תִטמאו" – ראה מה כתיב (שם ו,יא):
"איש שקוצי עיניו לא הִשליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו".

1.
במה שונה הדרש בפירוש מילת "שמע"
מפירושיהם של רש"י,
ראב"ע,
רמב"ן שהובאו בשאלה הקודמת?

** 2.
כיצד דורש המדרש את המילים "מעבודה קשה"?

3.
אם כדברי המדרש –
למה לא הייתה זו תגובתם כאשר שמעו את בשורת הגאולה בראשונה (בסוף פרק ד)?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה]

וארא

פרק:
ו פסוקים: ט – יג

(עיין גם גיליון וארא תשט"ז )

גיליוננו אינו עוסק הפעם ביחידה אורגנית מתוך פרשתנו,
שהרי פסוק ט.
שבו עוסקת שאלה א הוא סיומו של היחידה הקודמת,
הוא מכיל את תגובתו (ביתר דיוק:
חוסר תגובתו)
של ישראל לנאום הגדול של ו,
ב–ח.
אך מכיוון שהגיליונות וארא תשי"ז,
תשי"ט שעסקו ביחידה הראשונה של פרשתנו לא הגיעו עד פסוק ט,
לכן פתחנו הפעם בו.

פסוק ט מעורר כמה שאלות.
יש בתגובת העם נסיגה אחורה,
לעומת תגובתם לבשורה שהובאה אליהם לראשונה (ד,
לא),
מה גרם לנסיגה זו?

יש לפועל "שמע"
החוזר ונשנה בפרקנו (ט,
יב פעמיים,
ל)
הוראות שונות.
וכבר עמד על כך רש"י בבראשית לז,
כז.

רש"י
בראשית
פרק לז
פסוק כז:

וישמעו,
וקבילו מניה. וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון "וישמע יעקב אל אביו" (בראשית כח,ז);
וכגון "נעשה ונשמע" (שמות כד,ז),
מתורגם:
נקבל,
וכל שהיא שמיעת האוזן כגון "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן"
(בראשית ג,ח);
"ורבקה שומעת" (בראשית כז,ה);
"שמעתי את תלונות בני ישראל"
(שמות טז,יב).
כולן מתורגם: ושמעו,
ושמעת,שמיע קדמי.

וכך עמד על חלוקה זו הרמב"ם בתחילת דיונו על הפועל "שמע",
מורה
נבוכים
א פרק
מה🙁מו"נ
בתרגום
מיכאל
שוורץ)

"שמע"
הוא ביטוי משותף,
יש שהוא במשמעות שמיעה, ויש שהוא במשמעות קבלה וציות.

במשמעות שמיעה: ["ושם אלהים אחרים לא תזכירו]
לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג),
"והקול נשמע בית פרעה" (בראשית מה, טז)
זה תדיר.

תדיר באותה מידה שמע במשמעות קבלה וציות:
(שמות ו,ט)
[וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה [מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה:]. אם ישמעו ועבודו [יכלו ימיהם בטוב,
ושניהם בנעימים] (איוב לו,יא).
ולכם הנשמע [לעשות את כל הרעה הגדולה הזאת, למעול באלהינו להושיב נשים נכריות?]
(נחמיה יג,כז);
[כל איש אשר ימרה את פיך] ולא ישמע את דבריך [לכל אשר תצוינו,
יומת]
(יהושע א,יח).

יש שהוא במשמעות ידיעה והכרה:
גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח,מט),
פירושו:
לא תדע את דיבורו.

ובפסוק שלנו נחלקו המפרשים לפי איזו מן ההוראות השונות יש להבין את ה"ולא תשמעו".
ואולם רש"י *)
וכן הרמב"ם לא חלקו בין "שמע אל דברי משה"
ובין "שמע את דבריו",

עמד על ההבדל בעל העמק
דבר:
(הנצי"ב
מוולוז'ין):

יש לדעת ההפרש בין לשון "ישמעני"
ובין "ישמע אלי", ד"ישמעני"
משמעו שיהא נשמע לקבל דברו,
כמו:
"אך אם אתה לו שמעני"
(בראשית כג), והיינו – קבל ממני. אבל "ישמע אלי" משמעו שיטה אזנו לשמוע דברו,
וממילא מובן הפירוש "ולא שמעו אל משה", שלא הטו אזן כלל לדבריו.

ומכאן גם תשובה לשאלה ג.

הקושי בשאלה ד (שבה עסק גם גיליון וארא תשט"ז)
הוא בכך שלא נאמר מה ציווה,
ואם המילה "להוציא את בני ישראל ממצרים"
הוא משפט מושא והוא הוא הדבר אשר ציווהו ה',
הרי אין זה מתאים לשני הציוויים,
לציווי "אל בני ישראל"
ולציווי "אל פרעה".
רוב הפרשנים רואים פסוקנו כמשפט חסר ומשלימים ויצוום לדבר אל…
ואל…
והמילים "להוציא את בני ישראל"
קשורים למושא הסמוך להם בלבד.
דהיינו:
שוב תישאל השאלה ויצוום לדבר,
ומהו אשר ידברו?
יש אמנם מדרש (שמות רבה יד,
ג)
הרואה במילים "להוציא את בני ישראל"
תוכן הדיבור גם לפרעה גם לישראל,
לפי שעל שניהם יש להשפיע,
זה שיוציא,
ואלה שיצאו,
וכן דברי המדרש ההוא (האקטואליים מאד בימינו):

לפי שהיו בישראל,
שהיו להם פטרונים מן המצרים והיה להם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת ממצרים.

בגיליוננו הבאנו שתי תשובות הפותרות את הבעיה באופן אחר לגמרי.

__________________________________

*)
בדרך כלל שם רש"י לבו לקשרי היחס שבין פועל למושא הישיר,
ועיין דבריו המעניינים בשמות ה'
ט.

ד"ה ואל ישעו בדברי שקר על ההבדל שבין "שעה אל"
ובין "שעה ב…".