גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה [תש"ב]
פרשת שמיני
פרק יא
א.
טעם איסור מאכלות מסוימים.
מורה
נבוכים
מאמר
ג פרק
מח:
כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים – מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין היזק בו, רק החזיר והחלב.
ואין העניין כן,
כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורוב הפסולת והמותרות,
ורוב מה שמאסתו התורה, לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים.
וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות ובמחנה, כל שכן בתוך המדינה. ואילו הייתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכיסא,
כמו שתראה ארצות הצרפתים היום.
כבר ידעת אמרם "פי החזיר כצואה עוברת…"
והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאוכלו,
וזה מה שלא יסופק בו רופא…
רמב"ן
יא, יג:
והסימן הגדול בעופות היא הדריסה,
שכל עוף הדורס לעולם טמא,
כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס,
ומוליד המרירה שרובה שחרחורת, ונותן אכזריות בלב…
והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם,
והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס,
והשאר כולם יטרופו.
והנה נמצא בתולדותם שינוי, מה שהזכירו חכמים (עבודה זרה לה,
ב),
שכל חלב הטהורים עומד, וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים.
ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע,
ויהיה הזרע המתאסף מן הליחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל,
או לא תוליד בטוב ונכון,
מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות.
אברבנאל כתב כנגדו:
וחלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן,
היה ספר תורת ה' במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם, ואין זה דרך תורת ה'
ועומק כוונותיה. וגם שעינינו הרואות,
האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמא ים חיים כולם היום,
חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם. גם כי יש בריות אחרות שהיזקם מפורסם כאפעה, נחש,
שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בכלל האסורות.
וגם יש מהעשבים והצמחים מזיקים מאד וממיתים בארסיותם… ממה שזכרו חכמי הרפואה ולא אסרה התורה אכילתם, וכל זה ממה שיורה, שלא באה התורה האלוקית לרפאות הגופות ולבקש בריאותם, אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה. ולכן אסרה המאכלים,
לפי שהיו מתעבים ומשקצים הנפש הטהורה המשכלת ומולידים במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות בעשותם באדם רוע מזג,
אשר ממנו תתהווה רוח הטומאה המטמאה הדעות והמעשים, ומגרשת רוח הטהרה והקדושה שעליה ביקש דוד [תהילים נא, יג]
"ורוח קדשך אל תיקח ממני",
ואמר [שם,
שם,
יב]
"לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".
ומפני זה אמר יתברך [יא,
מג]
"אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ןלא תיטמאו בהם"… ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים, כי אם טמאים ותועבה, להורות כי טעם איסורם מפאת הנפש, לא מפאת הגוף ובריאותו… גם כי היו אז המאכלים האסורים מתייחסים לעובדי עבודה זרה, וגם היום בארץ הודו אסור לאכול מן הבקר והצאן–
כמו שזכר הרב המורה –
ובארצות אחרות אוכלים מאכלות אסורות מפני עבודת אלוהיהם ולכך נקראו המאכלים האלה תועבה כמו שנקראת העבודה זרה – תועבה.
שד"ל
פסוק א:
איסורי אכילה, להבדיל מן העמים וגם לרומם את הנפש.
שאכילת הדברים המאוסים מביאה פחיתות נפש, ואין הטעם לשמירת הבריאות, כי אמנם בשר הגמל הוא טוב לבריאות והוא חביב לאנשי המזרח.
1.
מה הם טעמי איסור מאכלות ידועים לפי החכמים הנ"ל?
2.
היש להביא סמך לטעמו הראשון של שד"ל מן הפסוקים:
מד,
מה בפרקנו?
3.
לאיזה מן הטעמים הנ"ל מסייעים דברי הכתוב בפרקנו פסוק מג "אל תשקצו"?
עיין
ראב"ע
לפסוק
זה.
ראב"ע:
אל תשקצו את נפשותיכם. להיותם מטונפות ומגואלות.
ולא תטמאו בהם כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל:
ב.
פרק יא, ג:
כּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אתָהּ תּאכֵלוּ:
מה פירוש המילים מפרסת פרסה לפי רש"י ורשב"ם?
רש"י
יא, ג:
מפרסת.
כתרגומו סדיקא:
פרסה.
פלאנט"ה בלע"ז:
רשב"ם
יא, ג:
מפרסת פרסה. ציפורן אחד כעין מנעל ולא צפרנים בכל אצבע בארנבת ושפן:
למי משניהם מסייעים הכתובים: שמות י. כ"ו "תשאר פרסה", תהילים כ"ט ל"ב "מקרן מפריס"?
הרמבמ"ן תירגם את פסוקנו:
וואס אונטער פירפיסיגען טהירען געטהיילטע קלויען האט וואפאן נעמליך דיא קלויען גאנץ דורכגעשפאלטען זינד. אח"כ חזר בו ותירגם: וואס הופנאגעל אונד געשפאלטענע קלויען האט,
זא דאס צוויי הופנאגעיל דארויס ווערדען.
כמי
משני
המפרשים
הנ"ל
תרגם את
תרגומיו?
ג.
פרק יא, ט:
אֶת
זֶה
תּאכְלוּ
מִכּל
אֲשֶׁר
בַּמָּיִם
כּל
אֲשֶׁר
לוֹ
סְנַפִּיר
וְקַשְקֶשֶת
בַּמַּיִם
בַּיַּמִּים
וּבַנְּחָלִים
אתָם
תּאכֵלוּ:
אבן
עזרא:
ואם רדפנו אחרי הכתוב לבדו בלי העתקה,
הנה לא הותר הדג שהוא באגמים, כי הכתוב פרט בימים ובנחלים.
ד.
מה קשה לרש"י בפסוקים:
1.
פסוק
יא:
ושקץ
יהיו. לאסור את עירוביהן אם יש בהן בנותן טעם (חולין צט).
2.
פסוק
יג:
לא
יאכלו.
לחייב את המאכילן לקטנים, שכך משמעו: לא יהיו נאכלין על ידך.
או אינו אלא לאסרן בהנאה?
תלמוד לומר: (דברים יד, יב)
"לא תאכלו", באכילה אסורין, בהנאה מותרין (יבמות קיד, א).
ה.
רש"י פסוק כו:
מפרסת
פרסה
ושסע
איננה
שוסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת.
דברי רש"י אלה נראים כסותרים את אחד הפסוקים בפרקנו.
מצא את הפסוק ונסה ליישב את הסתירה!
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית [תש"ו]
שמיני
פרק יא
גיליון זה הוא המשך גיליון לפרשה זו תש"ב שעסק בטעמי איסורי מאכלות.
שאלה א בגיליוננו קשורה לשאלה א בגיליון הלז.
א.
בטעם איסורי מאכלות:
שד"ל
"המשתדל"
יא,
א:
…יהיה כל אחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות העובדות אלילים… ולא ילמד ממעשה האומות וידבק תמיד באלקי אבותיו… ולא ימיר כבודו בגילולי הגויים. הטעם הזה כבר נזכר בתורה [ויקרא יא, מד]
"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך
מלבד
הטעם
הזה התלוי בזמנים ובמקומות [שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים – לא הייתה הפרשה הזאת צריכה],
הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתיקון המידות וזה משני הצדדים:
1] כי המצוות האלקיות שאדם שומר,
הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את הא–ל אשר ציווה המצוות ההן,
וזכרון האל והשגחתו…
כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם וקובע בלבו יראת האלוקים לבלתי יחטא.
2] כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו,
אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק, וכטעם [איכה ג, כז]
"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".
והפילוסוף EPICTETUS אמר:
אם ישים האדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח הוא שלא יחטא… ואלו הן: "סבול ופרוש", [SASTINE ET ABSTINE]
כלומר,
סבול הצער ופרוש מן התענוג.
והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.
1.
מה ההבדל העקרוני בין טעמו השני של שד"ל המוזכר בזה ובין טעמי הרמב"ם הרמב"ן והאברבנאל המובאים בגיליון שמיני תש"ב?
2.
לכאורה נאמרים דברי שד"ל כאן על ריבוי המצוות בכללן. במה עלולים דבריו ביחוד לשמש טעם למצוות איסורי מאכלות דווקא?
ב.
למה נקבעו דיני מאכלות אסורים דווקא במקום זה?
ענה לשאלה זו בעזרת ספורנו
ב:
בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, זאת החיה אשר תאכלו. הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדיים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא)
כמו שיהיה הענין לעתיד לבוא,
כאומרו "ונתתי משכני בתוככם,
ולא תגעל נפשי אתכם" (להלן כו, יא)
מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג).
והשיג משה רבינו בתפילתו (שמות לג, יב–טז)
איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל "וירא כבוד ה'
אל כל העם"
(לעיל ט, כג),
ואל ירידת אש מן השמים (שם,
כד).
ובכן ראה לתקן מיזגם שיהיה מוכן ליאור באור החיים הנצחיים, וזה בתיקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במידות ובמושכלות, כאמרו "ונטמתם בם" (להלן מג), וכאומרו "אל תשקצו את נפשותיכם" (שם,
מג),
וכאומרו "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ… כי אני ה'
המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים,
והתקדשתם והייתם קדושים (פסוקים מד–מה),
פירוש:
נצחיים,
מתדמים לבורא יתברך,
כאומרו "כי קדושׁ אני"
(שם).
ואסר הנידה והזבה והיולדת, לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה, כאומרו "והזרתם את בני ישראל מטומאתם,
ולא ימותו בטומאתם,
בטמאם את משכני אשר בתוכם"
(להלן טו, לא).
ג.
פסוק ב:
זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה…
רש"י:
זאת
החיה, מכל הבהמה. מלמד שהבהמה בכלל חיה.
והשווה רש"י דברים
יד, ד:
זאת
הבהמה.
למדנו שהחיה בכלל בהמה.
1.
הסבר את דברי חז"ל המובאים בשני מקומות אלה ברש"י וכיצד למדו חז"ל כללים אלה?
2.
מה הם השימושים השונים של "חיה"
ו"בהמה"
בתנ"ך?
א.
בראשית
ח, יז:
כל
החיה
אשר
אתך…
בעוף
ובבהמה
ובכל
הרמש.
מה מובן "חיה"?
ב.
בראשית
ב, יט:
ויצר
ה' אלקים… כל חית
השדה ואת כל עוף השמים.
מה מובן "חיה"?
ג.
בראשית
ב, כ:
ויקרא
האדם
שמות
לכל
הבהמה
ולעוף
השמים
ולכל
חית
השדה.
מה מובן "חיה"?
ד.
בראשית
ט, ב:
ומוראכם
וחתכם
יהיה
על
כל
חית
הארץ
ועל
כל
עוף
השמים.
בכל
אשר
תרמש
האדמה
ובכל
דגי
הים…
מה מובן "חיה"?
ה.
ויקרא
כה, ז:
ולבהמתך
ולחיה
אשר
בארצך
תהיה
כל
תבואתה
ועיין רש"י שם!
ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך?
מה תלמוד לומר "ולבהמתך"?
מקיש בהמה לחיה,
כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית. כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית (תורת כהנים. תענית ו).
מה מובן "חיה"?
ולעומת
זה
מה
מובן
"בהמה"?
בראשית
ו, ז:
אמחה
את
האדם…
מאדם
עד
בהמה
עד
רמש
ועד
עוף
השמים.
מה מובן בהמה?
2.
תהילים
לו, ז:
אדם
ובהמה
תושיע
ה'.
מה מובן בהמה?
3.
ויקרא
ז, כא:
ונפש
כי
תגע…
בטומאת
אדם
או
בבהמה
טמאה
או
בכל
שקץ
טמא.
מה מובן בהמה?
4.
ויקרא
ה, ב:
או
נפש
אשר
תגע…
או
בנבלת
חיה
טמאה
או
בנבלת
בהמה
טמאה…
או
בנבלת
שרץ.
מה מובן בהמה?
3.
יש ממפרשי רש"י המקשים: אם בהמה בכלל חיה, למה לא נאמר כאן, "זאת הבהמה אשר תאכלו", ולא יזכיר "חיה"
כלל,
ואין אנו צריכים לדברי רש"י?
נסה לענות על שאלתם!
ד.
פסוק ד:
אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
פסוק
ה:
(ה)
וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
פסוק ו:
וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:
4.
התקשו המפרשים למצוא סיבת השינויים האלה ורוב דבריהם דחוקים.
נסה,
אולי תוכל למצוא סיבת צורת הבינוני בפסוק ד על פי הכלל הלשוני של המלבי"ם
(עג):
5. יש הבדל בין מילת "לא"
ובין מילת "איננו",
שמילת "לא"
שוללת הפעולה ומילת "איננו"
שוללת התואר מן המתואר או הקנין מן העצם…
ועיין
עוד
רש"י
בפרקנו
פסוק
כו:
מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת.
כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה
היא מחוברת. כאן לימדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה. ובענין שבסוף הפרשה
פירש על בהמה טהורה.
ה.
פסוק ו:
וְאֶת הָאַרְנֶבֶת
רמב"ן:
ואת
הארנבת. מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו,
וכן היענה, ובעופות – היונה,
אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר,
גמל,
שפן,
חזיר,
"דוב אורב" (איכה ג, י),
"פרה ודוב תרעינה"
(ישעיה יא, ז),
וכן תור בעופות.
ולכך אמר הכתוב:
(לעיל ה, ז)
"שתי תורים או שני בני יונה", יזכיר בתורים שהן בלשון זכר "שתי",
וביונה "שני",
להודיע שאין קפידא בהם.
ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו (בכורות כח, ב)
פרה וחזירה, ויאמרו (שם ו, ב)
גמל הבא מן הגמלה, כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם. וטעם האיסור באלו,
שאינן בעלי שני הסימנים:
מה הקושי במילה זו וכיצד מבאר אותה הרמב"ן?
לשם מה הוא מביא את הפסוק ישעיה יא, ז?
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה התשיעית [תש"י]
שמיני
פרק יא
לפרק זה ובייחוד לטעמי איסורי מאכלות עיין גיליון שמיני תש"ה שאלה א.
א.
שאלות כלליות:
1. ספורנו
ב:
זאת
החיה
אשר
תאכלו. הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדיים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי,
כאמרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך"
(שמות כ, כא)
כמו שיהיה הענין לעתיד לבוא,
כאומרו "ונתתי משכני בתוככם,
ולא תגעל נפשי אתכם" (להלן כו, יא)
מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, ג).
והשיג משה רבינו בתפילתו (שמות לג, יב–טז)
איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל "וירא כבוד ה'
אל כל העם"
(לעיל ט, כג),
ואל ירידת אש מן השמים (שם,
כד).
ובכן ראה לתקן מיזגם שיהיה מוכן ליאור באור החיים הנצחיים, וזה בתיקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במידות ובמושכלות, כאמרו "ונטמתם בם" (להלן מג), וכאומרו "אל תשקצו את נפשותיכם" (שם,
מג),
וכאומרו "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ… כי אני ה'
המעלה את—כם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים,
והתקדשתם והייתם קדושים (פסוקים מד–מה),
פירוש:
נצחיים,
מתדמים לבורא יתברך,
כאומרו "כי קדושׁ אני"
(שם).
ואסר הנידה והזבה והיולדת, לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה, כאומרו "והזרתם את בני ישראל מטומאתם,
ולא ימותו בטומאתם,
בטמאם את משכני אשר בתוכם"
(להלן טו, לא).
פסוק
מג:
ולא
תטמאו
בהם
ונטמתם
בם כי
אני ה'
אלהיכם,
והתקדשתם.
אל תיטמאו בהם באופן שתהיו טמאים ומטומטמים בם, וזה יקרה באכילתם.
כי אמנם בהיותי "אלהיכם"
חפצתי שתתקדשו ותכינו עצמכם אל הקדושה.
פסוק מד:
והייתם
קדושים, כי
קדוש
אני", כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו,
וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי "כי קדוש אני".
וכל זה תשיגו כשתתקדשו ותשמרו מאיסורי מאכלות,
כ אומרם זכרונם לברכה: אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה וכו' (יומא לט, א).
פסוק
מה:
כי
אני
ה' המעלה
אתכם
מארץ
מצרים ל
היות
לכם
לאלהים. וראוי לכם שתעשו זה ההשתדלות להתקדש ולהיות קדושים, כדי להפיק רצוני,
כי אמנם כוונתי כשהוצאתי אתכם מארץ מצרים היה כדי שתשיגו זה,
שאהיה לכם לאלהים בלתי אמצעי,
ושתהיו קדושים ונצחיים בהידמותכם אלי במידות ובמושכלות,
"כי קדוש אני".
א.
הסבר כיצד מפרש ספורנו את קביעת איסורי מאכלות דווקא במקום הזה בספר ויקרא.
ב.
לשם מה מביא ספורנו בראשית דבריו את שני הפסוקים:
שמות כ, כא;
ויקרא כו, יא ומה הקשר בינם לבין הסברו לאיסורי מאכלות?
ג.
מהו לדעת ספורנו הקשר בין חטא העגל לבין איסור מאכלות.
2.
בטעם
איסורי
מאכלות:
שד"ל
"המשתדל"
יא,
א:
…יהיה כל אחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות העובדות אלילים… ולא ילמד ממעשה האומות וידבק תמיד באלקי אבותיו… ולא ימיר כבודו בגילולי הגויים. הטעם הזה כבר נזכר בתורה [ויקרא יא, מד]
"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך
מלבד
הטעם
הזה התלוי בזמנים ובמקומות [שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים – לא הייתה הפרשה הזאת צריכה],
הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתיקון המידות וזה משני הצדדים:
1] כי המצוות האלקיות שאדם שומר,
הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את הא–ל אשר ציווה המצוות ההן,
וזכרון האל והשגחתו…
כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם וקובע בלבו יראת האלוקים לבלתי יחטא.
2] כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו,
אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק, וכטעם [איכה ג, כז]
"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".
והפילוסוף EPICTETUS אמר:
אם ישים האדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח הוא שלא יחטא… ואלו הן: "סבול ופרוש", [SASTINE ET ABSTINE]
כלומר,
סבול הצער ופרוש מן התענוג.
והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.
א.
מה ההבדל העקרוני בין טעמו הראשון של שד"ל לבין שני טעמיו האחרונים?
ב.
דברי שד"ל האחרונים נאמרים כטעם לריבוי המצוות בכלל.
הסבר,
במה עלולים דבריו האחרונים [החל מן "כי אין תחבולה לאדם"] לשמש בייחוד טעם למצוות איסורי מאכלות?
ג.
השווה את דברי ספורנו המובאים בשאלה א 1 לדברי שד"ל כאן, מה ההבדל העקרוני בין טעמו של ספורנו לטעמו הראשון של שד"ל.
ד.
למי משניהם – לספורנו או לשד"ל – יש להביא סיוע מן הפסוקים ויקרא כ, כד–כה?
ב.
לפסוקים כט–לג.
פסוק כט:
וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ:
פסוק ל:
וְהָאֲנָקָה וְהַכּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת:
פסוק לא:
אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנּגֵעַ בָּהֶם בְּמתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
פסוק לב:
וְכל אֲשֶׁר יִפּל עָלָיו מֵהֶם בְּמתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָק כָּל כְּלִי
אֲשֶׁר יֵעָשֶה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:
פסוק לג:
וְכָל כְּלִי חֶרֶשׁ אֲשֶׁר יִפּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאתוֹ תִשְׁבּרוּ:
רש"י
פסוק כט:
וזה
לכם הטמא.
כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה, אלא לטומאה ממש להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים וליכנס למקדש.
מקשה
רבנו
בחיי:
והזכיר שמונה שרצים [בפסוקים כט–ל]
ואמר בהם: "אלה הטמאים לכם"
והנחש אינו בכללם.
ויש לתמוה בזה,
כי ראוי היה בוודאי שיהיה הנחש טמא ומטמא, כי הוא שורש הטומאה והזוהמה,
כידוע מן הנחש הקדמוני, ואם כן למה לא הכניסו הכתוב בכלל השרצים הטמאים?
נסה ליישב תמיהתו!
ג.
שאלות לשון וסגנון.
1.
השווה:
פסוק לג:
וכל
כלי
חרש…
ואותו
תשבורו
פסוק לה:
תנור
וכירים
יותץ
הסבר למה שינה הכתוב כאן בין הפעלים "שבר"
ל"נתץ"
ומה ביניהם?
היעזר בפסוקים:
שמות יב, מו:
ועצם לא תשברו בו.
בראשית
יט, ט:
ויגשו לשבור הדלת.
ויקרא יד, מה:
ונתץ את הבית.
שופטים ח, יז:
ואת מגדל פנואל נתץ.
ישעיה כב, י:
ותתצו הבתים.
2.
חזקוני פסוק מו:
ולכל
נפש
השורצת: למ"ד יתירה כמו [שמות כז, ג]
"לכל כליו תעשה נחשת" [ועיין גם שמואל א', כב,
ז]
מה קשה לו בפסוק מבחינת לשונו?
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת האחת–עשרה [תשי"ב]
שמיני – מאכלות אסורים
פרק יא
א.
דעות שונות נאמרו בטעם איסורי מאכלות והרי מקצתם:
מורה
נבוכים
מאמר
ג פרק
מח:
כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים – מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין היזק בו, רק החזיר והחלב.
ואין העניין כן,
כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורוב הפסולת והמותרות,
ורוב מה שמאסתו התורה, לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים.
וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות ובמחנה, כל שכן בתוך המדינה. ואילו הייתה מותרת אכילת החזיר היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מבית הכיסא…
כבר ידעת אמרם "פי החזיר כצואה עוברת…"
ודע שאלו הסימנים,
רצוני לומר: העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמה,
וסנפיר וקש'שת בדגים אין מציאותם סיבת ההיתר ולא היעדרם סיבת האיסור, ואמנם הם סימן יוודע בו המין המשובח מן המין המגונה.
והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאוכלו,
וזה מה שלא יסופק בו רופא.
ספר
החינוך: מצווה
עט
[משפטים]
משורשי מצווה זו,
לפי שהגוף כלי לנפש ובו תיעשה פעולתה,
וזולתו לא תושלם מלאכתה לעולם,
ועל כן באה בצילו לטובתה ולא לרעתה באמת, כי האל לא ירע אבל ייטיב לכל.
נמצא כי הגוף בין ידיה [בידי הנשמה] כמו הצבת ביד הנפח אשר עמו יוציא כלי למעשהו.
ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכוון לאחוז בו הכלים יעשם האומן טובים,ואם לא יהיה הצבת טוב לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים,
וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו התורה השלמה מכל דבר הגורם לגוף הפסד. ועל הדרך הזה – לפי הפשט – נאמר שבא עלינו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות.
ואם יש מהן שלא נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם,
כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהם חכם יותר ממך ומהם.
וכמה נסכל ונבהל מי שחשב,
שאין לו בדברים נזק או תועלת אלא במה שהשיג הוא!!
ויש לך לדעת,
כי לתועלתנו לא נתגלה סיבתן ונזקן, פן יקומו אנשים מחזיקים עצמם כחכמים גדולים ויתחכמו לומר:
"נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן ובאיש פלוני שטבעו כן וכן".
ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים, על כן לא נתגלה טעמן להועיל לנו מן המכשול הזה.
עקדת
יצחק
פרשת
שמיני:
והראוי שנדע, כי לא לעניין בריאות הגוף וחוליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה,
שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלוקית מזה מהיותה במדרגת חיבור [=ספר]
קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם, וזה מגונה! מלבד שכבר אפשר לתקן אותם במיני טיבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק ההוא, כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כולם. ואם כן לא ישאר האיסור על עמדו,
ותעשה התורה כפלסתר… גם שהגויים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים,
הנה ראינום שהם חיים על הבריאות, ואין עייף ואין כושל בהם לזאת הסיבה.
אמנם מה שנאסרו לנו הוא לעניין חולאי הנפש ובריאותה,
כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות,
אשר מהם תתהווה רוח הטומאה המטמאה הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה ממנה,
שעליו ביקש דוד [תהילים נא, יג]
"ורוח קודשך אל תקח ממני",
ואמר [שם פסוק יב]:
"לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי".
ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה… להורות כי טעם איסורם הוא מצד רוח טומאה,
רוח רעה, רוח זנונים הנמשכים לאוכליהם. והשומר עצמו ירחק מהם, כמו שיזהר מן הדברים הממיתים.
שד"ל
"המשתדל"
יא,
א:
…יהיה כל אחד מישראל מובדל בחוקים ותורות מן האומות העובדות אלילים… ולא ילמד ממעשה האומות וידבק תמיד באלקי אבותיו… ולא ימיר כבודו בגילולי הגויים. הטעם הזה כבר נזכר בתורה [ויקרא יא, מד]
"והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". אך
מלבד
הטעם
הזה התלוי בזמנים ובמקומות [שאם היו כל אנשי העולם מאמינים באל יחיד ושומרים משפטים ישרים – לא הייתה הפרשה הזאת צריכה],
הנה ריבוי המצוות והחוקים הוא מועיל בכל מקום ובכל זמן לתיקון המידות וזה משני הצדדים:
1] כי המצוות האלקיות שאדם שומר,
הרי הן מזכירות אותו בכל שעה את הא–ל אשר ציווה המצוות ההן,
וזכרון האל והשגחתו…
כל זה מתג ורסן העוצר ומונע התאוות מהתגבר על האדם וקובע בלבו יראת האלוקים לבלתי יחטא.
2] כי אין תחבולה לאדם להתגבר על יצרו ולמשול ברוחו,
אלא בהרגילו את עצמו לפרוש מן ההנאות ולסבול הצער והדוחק, וכטעם [איכה ג, כז]
"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".
והפילוסוף EPICTETUS אמר:
אם ישים האדם שתי מילות אלה על לבו, בטוח הוא שלא יחטא… ואלו הן: "סבול ופרוש", [SASTINE ET ABSTINE]
כלומר,
סבול הצער ופרוש מן התענוג.
והנה ריבוי המצוות והחוקים מרגיל האדם למשול ברוחו ולסבול ולפרוש.
1. מה הם טעמי איסור מאכלות לפי הדעות הנ"ל?
2. מה הן ההוכחות
השונות של בעל עקדת יצחק נגד הדעה שנאסרו אלו המאכלות "לעניין בריאות הגוף וחליו"?
3. מהי תשובת בעל ספר החינוך לשאלה: מפני מה לא גילתה התורה טעמם של איסורים אלה?
הידוע לך מאמר חז"ל שבו ניתנת אותה תשובה לשאלה: מפני מה לא גילתה התורה…?
4. מה ההבדל העקרוני בין כל הטעמים הניתנים בזה לבין הטעם
השני שהביאו שד"ל ["אך מלבד הטעם הזה…"]?
5.
איסור ראשון במאכל שניתן בתורה הוא בבראשית ב, טו–יז.
במדרש
תדשא פרק
ז נאמר
באותו
איסור:
ולמה ציווה אותו [את אדם הראשון]
הקב"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע ממנו אחד מהם??
כדי שיהא רואה אותו תמיד,
וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצאו עליו,
ושלא תהא רוחו גסה עליו.
ועיין גיליון בראשית תש"ו שאלה ב דברי ר'
פנחס בן יאיר במדרש תדשא בשלמות.
לאיזה מן הטעמים שנאמרו בגליוננו זה קרוב הטעם ההוא שבמדרש תדשא?
ב.
מדברי המדרש:
פרק
יא ז:
(ז)
וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא… וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם:
מדרש
שוחר טוב
תהילים
פ:
למה נמשלה מלכות אדום לחזיר?
מה חזיר בשעה שהוא רובץ,
מוציא טלפיו ואומר:
"ראו שאני טהור",
כך מלכות אדום – מתגאה וחומסת וגוזלת ומראה עצמה כאילו הם דינים של אמת?
[נוסח
אחר
בויקרא
רבה יג,
ה:
… מתגאה וחומסת וגוזלת ומראה עצמה כאילו מצעת בימה [="מציעה בגד צמר על שולחן שישבו השופטים סביביו למשפט"
מפירושו של ר"ש שטרשון]. מעשה בשלטון אחד שהיה הורג הגנבים והמנאפים והמכשפין, גחן ואמר לסנקליטיו [=הרכין עצמו ולחש באוזני יועציו]:
"שלושתם עשיתי בלילה אחד".
1. מי מסומל בדבריהם ב"מלכות אדום"?
2. מהי התכונה המסומלת לדעתם בחזיר ולמה ייחסוה דווקא למלכות זו?
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השתים–עשרה [תשי"ג]
שמיני
פרק יא
דעות שונות בטעם איסורי מאכלות הובאו בגיליון שמיני תשי"ב.
עיין שם!
א.
שאלה כללית
ר'
דוד
הופמן
בפירושו
לויקרא עמוד רטז [התרגום העברי הופיע במוסד הרב קוק תשי"ג]:
יש חוקרים מבין האחרונים שחושבים,
שחוקי המאכלות האסורות ודיני טומאה וטהרה אינם מיוחדים לעם ישראל לבדו,
אלא שאולים הם אתו מעמי מזרח אחרים.
כך הראו אחדים מהם שההבדלה בין בעלי חיים טהורים לבין טמאים מקורה בדת הצנדית. לפי דעה זו,
שמניחה שיש שתי רשויות בבריאה כולה –
אורמוזד הוא אל כל הטוב ואחרימן אל הרע. יצירתו של אורמוזד טהורה וקדושה ואילו מה שבא מאחרימן הוא טמא ומסואב.
אולם דעה זו תיראה לאחר בחינה מעמיקה כבלי יסוד וכהבל…
ראשית:
בתורת משה אין המושגים "טהור ו"קדוש"
מזדהים זה על זה כמו בדת צורואסטר.
ועוד:
לפי דת צנד מחולקת כל התבל לשני עולמות שנזכרו לעיל, ולזה אין שום זכר בחוקי התורה. כאן מדובר על ההבדלה בין "טהור"
ו"טמא"
רק בשטח קטן.
וגם בפרטים אין התאמה ביניהם.
כך,
למשל,
כל הבהמות החד–פרסיות [שאינן מפריסות פרסה]
כגון הסוס והחמור וכו' והכלב והשועל ועוד הם לפי חוקי צנד חיות טהורות,
ואילו לפי התורה הן משתייכות לחיות הטמאות.
ומלבד זה ההבדל הקיים בין בעלי חיים טהורים לבין טמאים הוא בזה, שהללו מותרים באכילה והללו אסורים,
ואילו לפי דת צנד – החיות הטמאות הן אויבי האל שמצווה לרדפן ולהכריתן,
בעוד שמצווה היא לטפל בחיות הטהורות ולהגן עליהן. ובכלל יש
להעיר, כי
לפי התורה
הטומאה היא
דבר
שבמציאות
רק ביחס
לאדם ולא כמו בדת צנד, שלפיה היא מושתתת בטבע הבריאה כולה. לגבי החיות הטמאות מדגישה התורה "טמא הוא לכם",
הן אסורות באכילה.
אין אף רמז קל לכך שיש לרדוף את בעלי החיים הטמאים,
אלא
אדרבא…
[החוק
מצווה
לרחם
עליהם]…
אין שום דבר משותף לדת צורואסטר והתורה,
אלא רק בזה,
שבשתיהם נמנים בעלי חיים, מהם טהורים ומהם טמאים… והרי כל העמים העתיקים הבדילו בין טהור וטמא, בפרט במערכות בעלי החיים. ואמנם בזה יש
רמז שהיתה
פעם מסורת
ידועה
משותפת
לכל העמים ומקורה של מסורת זו אצל נח,
אבי כל העמים.
1.
הוכח את דבריו המודגשים והמסומנים בקו […"כי לפי התורה הטומאה היא…"].
מלשון הכתובים.
2.
מהי חשיבות הבחנה זו לגבי כל תפישת העולם של התורה.
3.
לאיזה חוק התורה יכוון ר'
דוד הופמן באומרו,
שאין לרדוף בעלי חיים טמאים,
אלא להיפך יש לרחם עליהם.
4.
היכן לימדה אותנו התורה שהבדלה בין בעלי חיים טמאים וטהורים יסודה "במסורת משותפת לכל העמים"?
ב.
פרק יא, א:
וַיְדַבֵּר
ה'
אֶל
משֶׁה
וְאֶל
אַהֲרֹן
לֵאמֹר
אֲלֵהֶם:
רש"י:
לאמר
אליהם. אמר שיאמר לאלעזר ולאיתמר. או אינו אלא לאמר לישראל?
כשהוא אומר "דברו אל בני ישראל" [פסוק ב] הרי דיבור אמור לישראל, הא מה אני מקיים: "לאמר אליהם", לבנים,
לאלעזר ולאיתמר.
רשב"ם:
לאמור
אליהם. למשה ולאהרן. ומזה יש להוכיח על כל "לאמור"
הכתוב ב"וידבר ה' אל משה" כי פירושו לאמור למשה. ולפי שלמעלה נתייחד הדבור לאהרון לבדו, נאמר כאן "לאמור אליהם" לשניהם.
1.
מה קשה לשניהם?
2.
העתק דברי רש"י [הלקוחים מן הספרא]
בסימני פיסוק.
3.
הסבר מהי מעלתו של כל אחד משני הפירושים.
[הסבר בייחוד, מה המריץ את חכמינו זכרונם לברכה להכניס לפסוקנו את אלעזר ואיתמר שלא הוזכרו כלל בפרקנו.]
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת התשע–עשרה [תש"ך]
שמיני
פרק יא
א.
שאלה כללית בטעם מאכלות אסורים
ר'
דוד
הופמן
בפירושו
לספר
ויקרא [תרגום עברי מוסד הרב קוק ירושלים תשי"ג]
עמוד
רטז:
אחרים מצאו בחוקי המאכלות האסורות ודיני הטומאה והטהרה מגמה של התנגדות לעכו"מיות.
מכיוון שהמצרים האלילו את בעלי החיים, קבעו חוקי משה קצתם לקרבנות או למאכל אדם, וקצתם אסרו בציינם אותם כטמאים [כך סובר אוריגינס].
יש שנוטים לראות בחוקים אלה מגמה להבדיל באופן עקרוני בין ישראל לעמים עובדי אלילים. לעם ישראל נתנו מאכלים מיוחדים למזונו, כדי שיצטיין בין העמים כעם מיוחד [Spencer:
de Legibus Hebr.]
או כדי שירגיש את עצמו מורם כעם קדוש לה'
ויבדל מתוך הגויים.
הפסוקים בויקרא כ,
כד–כו:
"… אני ה' אלוקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא.
והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה',
ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי". נתנו מקום לטעות ולחשוב כאילו לא באו חוקי מאכלות אסורות אלא כדי לשמש סימן הבדלה חיצוני לעם ישראל בתורת ממלכת כהנים.
1.
הסבר שאין הפסוקים המובאים לעיל משמשים כלל וכלל הוכחה לתפישה שטעם האיסורים הוא לשמש סימן הבדלה בין ישראל לעמים.
2. היש בפרשתנו פסוקים המעידים על כך שטעם האיסורים האלה הוא כדי להבדיל בין ישראל לעמים?
3. א.
השווה את הטעם הניתן במדרש
תדשא לאיסור ראשון במאכלות:
מדרש
תדשא פרק
ז.
ולמה ציווה אותו הקדוש ברוך הוא שיאכל מכל עץ הגן ומנע ממנו אחד מהם? כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו ושלא תהא רוחו גסה עליו.
ב.
השווה לכך את הטעמים השונים לאיסורי מאכלות בגיליון שמיני תשי"ב.
לאיזה מן הטעמים הניתנים שם דומה טעם זה?
ב.
שאלה כללית בענייני טומאה ומאכלות אסורים.
יחזקאל
קאופמן
תולדות
האמונה
הישראלית
כרך ראשון
ספר שני
עמוד
403:
… הטומאה היא לפי תפיסת כל האמונות האליליות כוח מזיק,
כוח גורם רעה ומחלה לבני אדם וגם כוח אויב ומסוכן לאלוהות,
לקדושה.
הטומאה נובעת ממקור הכוחות הרעים הנלחמים בכוחות הטוב, באל ובאדם. הטומאה כרוכה בכוחות המוות, המחלות,
החושך,
בעולם הרוחות הרעות החותרות להשחית אל ואדם.
הטומאה מדומה כשפע רע ומסוכן השופע ודבק באדם ועשוי להזיק לו… ממין זה הן כל הטומאות שאנו מוצאים אצל כלל העמים האליליים על פני האדמה… כאלה הן הטומאות בבעלי חיים ידועים,
טומאת מאכלות ידועים וכו' – כולן מסוכנות ומזיקות.
הסכנה גלומה בעצמים הטמאים עצמם.
ומי שאינו נזהר בהם הוא ניזוק. הסורים האמינו, שהאוכל מיני דגים אסורים לוקה במכות ובנגעים.
המצרים האמינו שהשותה חלב חזיר לוקה בצרעת,
כי החזיר טמא,
מפני שהוא מזדווג בשעת ליקוי לבנה, שהיא שעה של התגברות הכוחות הדימוניים. לפי אמונות הפרסים כל הטומאות כולן יצירות אהורמין ורוחותיו הרעות…
אמונות דומות לאלו אנו מוצאים בכל העולם האלילי.
שם
עמוד
540–539:
במקרא הטומאה אינה סכנה… חדלה להיות רשות של כוח דמוני, קדמון,
אהורמיני,
ושאין כל מתח של כוחות בין רשות הקדושה ובין רשות הטומאה.
יותר מזה, במקרא אין הטומאה מופיעה ככוח כלל, היא רק מצב… אין
הטומאה
נחשבת
מצד עצמה
למקור
סכנה… לטומאה ממש,
במובן המקראי, אין
לחשוב
את בעלי
החיים
"הטמאים".
שם
עמוד
454:
כשם שאין אנו מוצאים בטומאות שום זכר לסכנה הנובעת מן הטומאה עצמה, כך אין אנו מוצאים באיסורי מאכלות, שום זכר לדבר,
שיש סכנה "בטומאות"
המאכלים עצמם…
בעלי חיים האסורים,
אסורים מפני שהם "תועבה"
ו"שקץ",
אבל אין שום איסור נחשב כטעון כוח מזיק מאגי,
דימוני או כוח מזיק בכלל.
כרך
שני, ספר
שני
455–457:
כל עם ישראל כולו מצווה להיות קדוש ולהישמר מן הטומאה. לקדש עצמו במעשים ובאותות ולהזיר עצמו מדברים ופעולות שיש בהם "טומאה"
– למען יהיה [שמות יט, ו]
"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ישראל מצווים ועומדים להתקדש במשמרת ברית ה',
בקיום החוקים והמצוות,
בצדק וברחמים, בפרישה מזנות ועריות,
מכישוף ונחש… אסור לישראל לאכול "תועבה":
נבלה,
טרפה,
גדי בחלב אמו,
סוגים מסויימים מן הבהמה.
אולם המפעל המכריע של האמונה הישראלית היה:
ביטול האמונה ברשות הטומאה האורמינית.
עם ביטול האמונה בעצמאותו האלוהית של הרע,
בטלה מן העולם האמונה בעצמאותה האלוהית של הטומאה.
ובזה נבדלת האמונה הישראלית, ביסודה מכל אמונה אלילית.
1. נסה להוכיח את דבריו – בייחוד המודגשים והמסומנים בקו – באמצעות פסוקים וביטויים מן התורה, בייחוד מפרקנו.
2. יש המסתמכים להוכחת דבריו על שמות כג,
ה.
כיצד?
3. למה כתב קאופמן:
בעלי החיים "הטמאים"
במרכאות?
ג.
פסוקים מד –
מה
פסוק
מד:
כי
אני
ה'
אלוהיכם
והתקדשתם
והייתם
קדושים
כי
קדוש
אני…
פסוק
מה:
כי אני ה'
המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים והייתם קדושים כי קדוש אני.
ר'
נפתלי
הרץ ויזל
[הביאור]
פסוק
מד:
והתקדשתם.
לכן צריכים אתם להתקדש על ידי החוקים והמשפטים שציוויתי אתכם, עשה ולא תעשה;
ואם לבני נח התרתי כל נפש חיה לאכלה, אתם תבדילו בין מה שאסרתי ובין מה שהתרתי, ואם תעשו כן – והייתם קדושים,
מבטיח אני אתכם שתהיו קדושים,
כי את רוח קדשי אתן בתוככם.
כי
קדוש
אני. דרכי בקודש וצריכים אתם להידמות אלי כאמרו "והלכת בדרכיו" ועוד:
כי קדוש אני:
עמי הקדושה ויש בידי לקדש אתכם על כן תאמינו בהבטחתי שאמרתי "והייתם קדושים".
פסוק
מה:
כי
אני ה'.
שמא תאמרו: למה אותנו ציווה ה' החוקים האלה, לא ציווה כן לכל גוי?
על כן אתם חייבים לעבדני בתורותי ובמצוותי,
כי העליתי אתכם מארץ מצרים,
שמעתי זעקתכם והוצאתי אתכם מכור הברזל באותות ובמופתים, ואז קניתי אתכם לעבדים שתשמרו תורותי הנפלאות,
שעל מנת כן הוצאתי אתכם להיות לכם לאלוהים, ולפי שהיתה ההעלאה הזאת להיות לכם לאלוהים,
להשרות שכינתי בתוככם,
ולשפוך את רוחי עליכם, צריך שתהיינה נפשותיכם מזוככות מאד,
ולכן התקדשו מכל הדברים הגורמים שיקוץ וטומאה בנפש.
והייתם
קדושים. לכן אני מצווה אתכם להיות קדושים – פרושים מכל שיקוץ וטומאה כי קדוש
אני, פרוש מכל חסרון,
ואתם כפי כוחכם תלכו בדרכי… הראשון הודעה והבטחה, השני מצווה וגזרה.
1. מה קשה לבעל הביאור [ר'
נפתלי הירץ ויזל]
בפסוקינו אלה?
2. מה ראה להביא ל"כי קדוש אני"
שבפסוק מד שני פירושים ולמה לא הסתפק באחד? מה ההבדל בין שני פירושים אלה?
3.
היכן מצינו רעיון זה בתורה,
ש"על מנת כן הוצאתי אתכם על מנת להיות לכם לאלוהים"? הסבר את הרעיון!
4.
הסבר את דבריו האחרונים המודגשים והמסומנים בקו:
מי "הראשון"
ומי "השני"?
מניין לו שהראשון הבטחה והשני מצווה ולא להיפך?
ד.
פסוקים מד – מה
פסוק
מד:
כי
אני
ה'
אלוהיכם
והתקדשתם
והייתם
קדושים
כי
קדוש
אני…
פסוק
מה:
כי אני ה'
המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים והייתם קדושים כי קדוש אני.
מלבי"ם
[קע]:
… כי יש הערת השכל והערת התורה, ותחילה הזכיר אותם מצד הערת השכל, מצד שנפשכם חלק אלוה והוא אלוהיהם יוצרם ובוראם, וראוי שהנברא ישתדל להידמות לבוראו ולהתקדש כמוהו.
כמו שהאבות קיימו התורה מצד הערת השכל.
ופה הזהיר אותם מצד הערת התורה, שזה נעשה בעת יציאת מצרים,
שמאז נשתעבדו לו לעבדים והתחייבו לשמור מצוותיו תורותיו וחוקותיו…
1. האם רצה ליישב אותו קושי שיישב הביאור בשאלה הקודמת או עמד לפניו קושי אחר?
2. מה ההבדל בין פירושו לבין פירוש בעל הביאור?
ה.
פסוק מד
פסוק
מד:
כי אני ה'
אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני.
רש"י:
כי
אני ה'.
כשם שאני קדוש שאני ה'
אלוהיכם,
כך "והתקדשתם",
קדשו עצמכם למטה.
והייתם
קדושים. לפני,
שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא.
1.
שני קשיים רצה ליישב בדבריו אלה, אלו הם?
[שים לב: רש"י מפרש את המקרא על דרך הסרוס,
לשם מה?]
2.
הסבר את הרעיון הנאמר בסוף דבריו "קדשו עצמכם למטה"
עד סוף דבריו.
היכן מצינו רעיון זה במקום אחר בתורה או בדברי חז"ל?