גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת הארבע–עשרה [תשט"ו]
ויקרא – בטעם הקורבנות
פרק א
בטעם הקורבנות בכלל עיין גיליון ויקרא תש"ה וכן גם גיליון ויקרא תשי"ג שאלה א.
א.
מתוך דברי המדרשים
בראשית רבה לד,
ט:
[בראשית ח, כא]
"וירח ה' את ריח הניחוח":
הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש; "וירח"
– ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש… "וירח ה'" – הריח ריח דורו של שמד [=הוא דורו של ר' עקיבא שמסרו עצמן להריגה ולשריפה על קידוש ה' – זהו דורו של הרוגי מלכות בימי אדרינוס קיסר].
רב שלום בשם ר' מנחמא אמר: משל למלך שהיה מבקש לבנות לו פלטין על הים ולא היה יודע היכן לבנותה, ומצא צלוחית של פפולסמון [של שמן הטוב]
והלך והריחה ובנה אותו פלטין שם [במקום הצלוחית]. הדא הוא דכתיב [תהלים כד, ב]
"כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". בזכות מה? בזכות [תהלים כד, ו]
"דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה".
1.
ממפרשי המדרש יש אומרים שרצה המדרש בדבריו אלה לפרש את טעם הקרבת הקורבנות בכלל,
הסבר –
כיצד.
היעזר בדברי הרמב"ן פסוק ח,
החל מן "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים…"
עד "מושכים הלב בדברי אגדה".
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו…
וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד; ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.
2.
כיצד מפרש המדרש הזה את שני הפסוקים המובאים בו מתהלים כד?
3.
למה נאמר במדרש "ריחו של אברהם עולה"
ואח"כ "עולין מכבשן האש"?
ב.
פסוק ד:
וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו
רמב"ן ד"ה וסמך [בסוף דבריו שם]
ונרצה לו: יחזור אל השם הנכבד הנזכר,
שיתרצה לו בקרבן זה לכפר עליו, מלשון [שמואל א' כט,
ד]
"ובמה יתרצה זה אל אדוניו";
[תהלים מד, ד]
"ואור פניך כי רציתם" וכן רבים.
ויתכן כי "ונרצה"
כינוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו,
מלשון [ישעיה מ, ב]
"כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה"; [דברי הימים ב'
לו,
כא]
"עד רצתה הארץ את שבחותיה";
[ויקרא כו, מג]
"והם ירצו את עוונם", לשון השלמה.
ויתכן שהוא כעניין הראשון כאילו העוון רצוי לפני ה',
לא יחר אפו בו עוד.
הכתב והקבלה: ונרצה לו:
יסכים ברצונו לנקות עצמו מכתמי פשעו וחטאיו [עס רעגע זיך אין איהם דער וויללע זיך דאבייא צו ענטזינדיגען].
מילת "ונרצה"
על הרצון הפשוט העולה בקרב לב איש לעשות דבר מה, כענין [אסתר א, ח]
"לעשות כרצון איש ואיש" והנפעל יורה על שיתפעל האדם בעצמו בשימת לב ונפש על חטאיו ורוע מעשיו וגדולת מי שחטא נגדו,
עד שתטהר מחשבתו,
ויעלה ברצון נפשו הטהורה ההסכמה להתחרט ולהתוודות על מה שעשה נגד רצונו יתברך.
ודומה מילת "ונרצה"
למילת "ונמכר"
[ויקרא כ, לט]
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך"… כן "ונרצה"
שהוא פועל בעצמו את רצונו.
ומילת "לכפר"
פירוש – להתוודות"
כמו [ויקרא טז, ו]
"וכפר בעדו ובעד ביתו" שפירושו – יתוודה עוונותיו ועוונות אנשי ביתו…
ובזה המקרא על מקומו,
"וסמך ונרצה",
וכדעת רבותינו:
כל הסומך מתוודה על קרבנו וידוי דברים והיא העיקר התכליתי המכוון בכל הקורבנות.
1.
הסבר מהו ההבדל בין שלושת פירושי הרמב"ן לביטוי "ונרצה לו".
2.
במה שונה בעל הכתב והקבלה מכולם?
3.
במה שונה הוראת הניפעל של "ונרצה"
[וכן של "ונמכר"
במקום המובא בדבריו]
מכל ניפעל אחר בתורה?
4.
היש להביא ראיה ממקומו של פסוקנו בפרק לפרושו של הכתב והקבלה ונגד פרושו הראשון של הרמב"ן?
ג.
פסוק ח:
לריח ניחוח לה'
ר'
אליעזר אשכנזי ספר מעשי ה'
פרק כז:
כאשר אמר בקורבנות "ריח ניחוח לה'"
לא לסיפור מעלת הקורבנות נאמר כך, אבל אדרבא לסיפור גרעון המעלה נאמר כן,
כי המביא הקרבן ויחשוב כי בקרבן נתכפר העוון, הודיעה לו התורה שאין הדבר כך, כי הקרבן איננו רק "ריח ניחוח" על מה שהוא עתיד לעשות ואם אינו מתקן מעשיו – עליו נאמר [ישעיה א, יא]
"למה לי רב זבחיכם"? ולכך הושאלה לה'
יתברך מילת "הריח",
כי כאשר הריח הטוב הבא מרחוק יעיד על הדבר בעצמו היותו טוב, כמו כן כל "ריח ניחוח" שנאמר בקורבנות שמקריבים ישראל שיהיו "לריח ניחוח לה'",
פירושו שהקרבן ההוא יהיה לפני ה' כמבשר על המעשים הטובים שעתיד המקריב ההוא לעשות. ונקרא "ריח ניחוח לה'",
לפי שכל דבר נרגש אל המרגיש טרם הגיעו אליו,
יושאל לו בלשוננו הקדוש לשון "ריח",
כמו שנאמר באיוב (לט,
כה)
"מרחוק יריח מלחמה"
[הסוס בקרב], שפירושו,
שהרגיש במלחמה טרם הגיעו אליה.
ולפי שכל המביא קרבן דעתו לעשות תשובה ולהתקרב אליו יתברך, נקרא היות הקרבן "ריח ניחוח לה'"
קאסוטו:
מנח עד אברהם עמוד 81
(בראשית ח, כא)
"וירח ה' את ריח הניחוח"…
אלוקי ישראל אין לו צורך בזבחים [תהלים נ, יג]
"האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה"? קורבנותיו של נח הם עולות ובשרם נשרף כליל ואינו נאכל. מה שמגיע עד כיסא ה'
אינו אלא הריח – דבר שאין בו ממש. ובודאי אין הכוונה לריח של הבשר הנשרף שבלי ספק אינו "ניחוח"
אלא הכוונה לדבר חשוב יותר.
… הביטוי "הריח ריח ניחוח"
פשט כבר בלשון העברית את הוראתו המילולית,
ועבר להוראה מושאלת:
מעין "קיבל ברצון, הוקיר את הכוונה שבלב המקריב".
בתהלים נ –
אחרי הפסוק האמור – כתוב מיד "זבח לאלוקים תודה",
והכוונה:
… זבח את הזבח הרצוי בעיני האלוקים והוא הזבח המביע לו את תודתך והמראה על רגש התודה שבלבך.
כזה היה זבחו של נח,
לפיכך היה זבחו לרצון לפני ה'…
ניחוח:
נגזר מן השורש "נוח",
פרושו דבר הגורם לנחת רוח והמקובל בנחת רוח.
1.
מה קשה לשניהם גם בפסוקנו גם בבראשית ח,
כא?
2.
במה שווים שניהם?
3.
המסכים קאסוטו עם פרושו של רש"י לפסוקנו?
4.
מהו הדיוק הלשוני שבפרושו של ר'
אליעזר אשכנזי שאינו בקאסוטו?
5.
מה רצה ר'
אליעזר אשכנזי להוכיח בעזרת הפסוק המתאר את סוס המלחמה באיוב?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י
פסוק ב:
אדם כי יקריב
אדם:
למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל,
שהכל היה שלו,
אף אתם לא תקריבו מן הגזל.
[א]
מה קשה לו?
[ב]
מהו הרעיון הכללי הכלול באיסור זה.
ועיין ישעיה סא,
ח.
[ג]
בעל כלי יקר מבאר דברי רש"י:
לפי שאין דרך העולם שילך ויגזל בהמה ויקריב אותה לגבוה, ומי פתי יסור לעשות העבירה,
כדי שיעשה בה מצווה, כשאין לו הנאה מן העבירה?
אמנם זהו בנמצא שיגזול אדם ממון הרבה וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן שיהיה לו כופר על שאר הממון שבידו…
מהיכן למד בעל כלי יקר שזו דעת רש"י –
מה בלשונו של רש"י מסייעו?