גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –שנה שניה (תש"ג)
פרשת אמור –
פרשת הנוקב
פרק כד פסוקים י –
יג
א.
פרק כד, י:
ויצא בן אשה ישראלית.
– כיצד מבארים רש"י ראב"ע,
רמב"ן,
שד"ל את סמיכות הפרשיות?
רש"י
ויקרא
פרק כד
פסוק י
ויצא
בן אשה
ישראלית. מהיכן יצא? רבי לוי אומר:
מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר:
מפרשה שלמעלה יצא,
לגלג ואמר: "ביום השבת יערכנו"
[ויקרא כד, ח],
דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה.
ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן?
אמר להם: מבנות דן אני,
אמרו לו: (במדבר ב, ב)
"איש על דגלו באותות לבית אבותם" כתיב,
נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגידף:
– באר את הדעות השונות המובאות בדבריו.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק י
ואיש הישראלי. … ולא נדע למה נסמכה זאת הפרשה, אולי דיבר המקלל דברים אשר לא כן בעבור הלחם והשמן והקרבנות.
באר את הביטוי "דברים אשר לא כן".
רמב"ן
ויקרא
פרק כד
פסוק י
ויצא
בן אשה
ישראלית. טעמו "ויצא בתוך בני ישראל", וכן "ויצא בתוך העיר"
(אסתר ד, א),
כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל העיר, וכן זה יצא מאוהלו או ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם.
וטעם במחנה. כי היתה המריבה במחנה, ושמעו רבים ותפשו בו ויביאו אותו אל משה האוהלה.
וטעם הזכיר זה בכאן, כדברי האומר: מפרשה של מעלה יצא (ויקרא רבה לב,
ג),
כי חטא בשפתיו על אשי ה', והוכיחו האיש הישראלי,
וינצו שניהם, ויחר אפו וקילל בנפשו.
שד"ל
ויקרא
פרק כד
פסוק י
אחר שהשלים המצוות שהן בעבור כבוד שמו יתברך (הקרבנות והחגים ומשפטי הכהנים), סיים בעונש המקלל את השם שהוא הקצה האחרון המתנגד לכל המצווה עד כאן.
והנה עד כאן לא בא שום ציווי על זה (כי שמות כב,
כז "אלוהים לא תקלל"
הוא על הדיינים),
כי אין להעלות על הדעת שאיש מישראל יקלל את ה', ומעולם לא היתה התורה מזהרת על זה,
אלמלא המקרה שקרה,
כי בן איש מצרי עשה התועבה הזאת,
ואחר שקרה המקרה,
באו עליו האזהרה,
ונכתב כאן לסיים כל המתייחס לקדושת השם.
ב.
פרק,
כד י:
ויצא
בן–אשה
ישראלית
והוא
בן–איש
מצרי
בתוך
בני
ישראל
וינצו
במחנה
בן
הישראלית
ואיש
הישראלי:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק י
ואיש
הישראלי. כמו "לאיש העשיר" [שמואל ב', יב,
ד],
"את יום השביעי"
[בראשית ב, ג].
– מה קשה לו ומה רצה להוכיח על ידי שני הפסוקים: שמואל ב', יב,
ד;
בראשית ב, ג?
ג.
פרק כד, יא:
ויקוב
בן
האישה
הישראלית
את
השם
ויקלל
ויביאו
אותו
אל
משה
ושם
אימו
שלומית
בת
דברי
למטה
דן:
אונקלוס
ויקרא
פרק כד
יא
ופריש בר איתתא בת ישראל ית שמא וארגיז, ואיתיאו יתיה לוות משה ושום אמיה שלומית בת דברי לשבטא דדן:
יונתן
בן עוזיאל
ויקרא
פרק כד
יא
וכד נפק מבי דינא כד מחייב, פריש וחריף בר איתתא בת ישראל ית שמא רבא ויקירא דמתפרש דשמע בסיני ואזיד וארגיז,
ושום אמיה שלומית בת דברי לשבטא דדן.
רש"י
ויקרא
פרק כד
פסוק יא
ויקוב.
כתרגומו:
ופריש,
שנקב שם המיוחד וגידף, והוא שם המפורש ששמע מסיני.
רשב"ם
ויקרא
פרק כד
פסוק יא
ויקוב.
הזכיר את השם ואחר כך בירכו.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק יא
ויקוב.
יש אומרים שפירושו ויפרש, כמו "אשר פי ה'
יקבנו"
[ישעיהו סב, ב],
"אשר נקבו בשמות"
[במדבר א, יז].
ויש אומרים שהוא כמו "מה אקוב" [במדבר כג, ח].
והראשון קרוב לפי דעתי.
–
מה פירוש המילה "ויקוב"
לפי:
תרגום אונקלוס, תרגום יונתן, רש"י,
רשב"ם,
ראב"ע?
– מה טעם מבכר ראב"ע את פירושו הראשון על השני?
ד.
פרק כד טו:
ואל
בני
ישראל
תדבר
לאמר
איש
איש
כי
יקלל
אלהיו
ונשא
חטאו:
פסוק
טז:
ונוקב שם ה'
מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנוקבו שם יומת:
רש"י
ויקרא
פרק כד
פסוק טו
ונשא
חטאו. בכרת כשאין התראה:
רשב"ם
ויקרא
פרק כד
פסוק טו
איש
איש כי
יקלל
אלהיו. סתם בכינוי בלא פירוש שם המובהק. ומפרש השם המובהק יתברך שמו,
ואחר כך מקללו.
מות יומת. לפי פשוטו יש לפרש כן.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק טז
ויש אומרים כי יקלל אלהיו,
בסתר.
והנכון שמילת אלהים שם התואר,
והמלאכים יקראו אלהים,
וכן הדיינים. ומי יוכל לדעת מה שיש בלב המקלל.
אך אם יפרש השם הנכבד,
שאינו שם התואר,
ולא יתערב עם שם, כי הוא לבדו.
והנה הטעם בעת שיקלל –
אם יפרש השם יומת בנקבו שם, כאשר עשה בן המצרי, ולמען כבוד השם לא נזכר.
עקדת
יצחק
פרשת
אמור, שער
שישים
ושמונה
והטעם
כי איש
איש מכל אישי המין,
מאיזה עם או תערובת שיהיה,
אשר יקלל אלוהיו,
מפורסם הוא שישא חטאו, כי הוא עוון פלילי לפי דתו. לכן נוקב שם ה' הגדול והנורא "מות יומת – רגום ירגמו…".
–
לכאורה נראה שיש סתירה בין הפסוקים טו וטז.
מהי הסתירה וכיצד מיישבים אותה רש"י,
רשב"ם,
ראב"ע,
עקדת יצחק?
ה.
פסוקים יז –
כב.
למה נסמכה פרשה זו לפרשה הקודמת לפי ראב"ע וספורנו.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק טז
ויתכן שהיכו אלה הניצים זה את זה,
על כן נכתבה זאת הפרשה.
וכבר הזכירה,
רק הוסיף "כגר כאזרח יהיה"
[ויקרא כד,
כב].
והחל כי יכה כל נפש אדם בזדון ולא במלחמה מגר או אזרח.
ספורנו
ויקרא
פרק כד
פסוק יז
ואיש
כי יכה
כל נפש
אדם. בהיות קיללת אלהים אצל קצת האומות דבר נקל מאד,
כאומרו "והתקצף וקילל במלכו ובאלהיו"
(ישעיהו ח,
כא),
וכאמרם ז"ל:
השומע אזכרה מפי גוי אינו חיב לקרוע,
שאם אין אתה אומר כן,
נתמלא כל הבגד קרעים (סנהדרין ס,
א).
ועם זה נראה שיהיה דיבור המקלל בזה דיבור בטל,
בהיות כל קללה נמנעת במציאות האל יתברך,
ביאר הטעם ואמר כי אמנם הפועל הרע,
כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים,
אף על פי שהוא פועל אחד בעצמו,
יתחלף עונשו כפי חילוף אותם הנושאים,
עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או ענש מיתה,
וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו –
יהיה העונש ממון.
ועל זה נתן שלושה ראיות:
אחד בהורג,
שההורג נפש אדם חיב מיתה (פסוק יז),
וההורג בהמת חברו חיב ממון בלבד (פסוק יח).
שנית:
בחובל,
שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף לולי חסרון יכולתנו לצמצם,
כמו שקיבלו רבותינו ז"ל (בבא קמא פג,
ב).
והוצרך לעונשו ממון,
ועם כל זה הנה הממון רב,
שחייב בחמישה דברים,
כמו שקבלו הם ז"ל,
ומכה בהמה (פסוק כא)
יהיה עונשו ממון מועט.
שלישית:
בחובל אדם,
שחובל באביו ובאמו חייב מיתה (שמות כא,
טו),
וחובל אדם אחר חייב ממון (פסוקים יט כ),
ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן שיהיה עונשו מועט מאד.
ולא הזכיר קללת אביו ואמו,
כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דיבור בטל לגמרי,
ולא כן קיללת האב.
ביאור
ויקרא
פרק כד
פסוק יז
לפי שהשווה כאן כבוד המקום לכבוד בשר ודם, שעל מברך השם חייב סקילה,
ועל מקלל אביו ואימו חייב סקילה. בעבור כבוד הצלם שהם שותפים ביצירתו… – סמך לו דין מכה אדם,
יהיה מי שיהיה,
חייב מיתה. ומכה שאר בעל חיים אפילו של חברו אינו אלא תשלומין, לייסד בליבנו כבוד צלם האדם וגדולתו.
ו.
פרק כד, יט:
ואיש
כי
יתן
מום
בעמיתו
כאשר
עשה
כן
יעשה
לו:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק יט
כן
יעשה לו. ואמר שמשון [שופטים טז,
יא]
"כן עשיתי להם",
והגאון הביא ראיות משיקול הדעת,
כי לא יתכן להיות [ויקרא כד,
כ]
"שבר תחת שבר"
כמשמעו,
כי הראשון בא בלא כוונה,
ואיך יתכן לעשות שבר כמוהו?
ואם הוא במקום מסוכן הנה ימות,
וכן בעין.
ומי שסר שלישית אור עינו,
איך יוכל לעשות כן בעין החובל?
על כן דברי הקבלה אמת.
כי פירוש כל אלה,
שיש עליו כופר,
וראוי להוציא עינו אם לא יפדנו.
ואם טענו עלינו,
אם היה החובל עני,
ותשובתינו –
כי על הרוב דיבר הכתוב,
ושמא יעשיר העני.
גם זאת התשובה על הטוענים,
אם היה חובל העין עיוור:
– דברי ראב"ע כאן הם קיצור דבריו שמות כא,
כד,
עיין שם והשווה למקומנו!
אבן
עזרא
שמות פרק
כא פסוק
כד
עין.
אמר רב סעדיה:
לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם היכה עין חבירו וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת? אולי יחשיך אור עינו כולו.
ויותר קשה הכוויה והפצע והחבורה,
כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות,
ואין הדעת סובלת.
אמר לו בן זוטא: והלוא כתוב במקום אחר: [ויקרא כד, כ]
"כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו"?
והגאון השיב לו:
יש לנו בי"ת תחת על.
והנה טעמו כן ינתן עליו עונש, ובן זוטא השיב לו: [ויקרא כד, יט]
"כאשר עשה כן יעשה לו".
והגאון השיב: הנה שמשון אמר"
[שופטים טו, יא]
"כאשר עשו לי כן עשיתי להם", ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב:
אם היה המכה עני מה יהיה עונשו?
והגאון השיב: אם עיוור יעוור עין פיקח מה יעשה לו? כי העני יתכן שיעשיר וישלם.
רק העיוור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירש שלם, אם לא נסמוך על דברי חכמינו זכרונם לברכה. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה,
אין הפרש ביניהם.
והנה יהיה פירוש עין תחת עין. ראוי להיותו עינו תחת עינו,
אם לא יתן כופרו. ואמר הגאון: כי יש שן שהעונש שלו מעט, אם יהיה המוכה נער. כי אם יכרת עוד יחליף.
והזכיר היד, כי היא בעלת מלאכה. והזכיר הרגל, שהוא יותר קשה מהיד. כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת.
ולפי דעתי, כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב.
כי כאשר יכה אדם חבירו.
או יכנו בעין שהוא עומד כנגדו. או בפה שעומד כנגדו וישבור שניו. או ביד שבה ילחם. או יגן בעד פניו, או ברגל בבורחו מפניו:
1. מהי הדעה שבה נלחם רב סעדיה גאון?
2. מה רצה רב סעדיה גאון להוכיח בעזרת הפסוק שופטים ט"ו י"א?
3. מה הן יתר הוכחותיו.
ז.
בטעם ברכת השם
כתב
ספר
החינוך
מצוות
לא תעשה
עו:
משורשי המצווה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה וכל הוד נפשו נהפך למשחית,
והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדיבור שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו,
ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתנו,
וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה מאיתנו – יבוא כנגד חפצו ברוך הוא.
ספר
אורות
המצוות
פרשת
משפטים
מצווה
עו:
וטעם מצווה זו גלוי וידוע שאף על פי שאין השם יתברך מתפעל מזה,
כי הוא מקור הברכות, מכל מקום בזה שהעיז פניו רשע זה לברך את ה' פורק עול מצוות המקום מעל צוארו וראוי לעונש גדול,
כאשר בא מבואר (ויקרא כד, טז)
"ונוקב שם ה'
מות יומת". ואינו ראוי לעונש זה מפני מה שעשה,
כי אין ה'
יתברך מתפעל מזה – כאשר אמרנו –
אלא מפני מה שעתיד לעשות,
כדרך מי שמקלל במלכו, שלא יחוש לכבודו ולא יפנה למצוותו.
באר את ההבדל שבין שתי השקפות הנ"ל בטעם מצוות לא תעשה זו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה הרביעית (תש"ה)
אמור
פרק כד פסוקים יז–כג
א.
פרק כד, יט – כ:
פסוק
יט:
ואיש כי–יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו:
פסוק כ:
שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו:
הכתב
והקבלה
ויקרא
פרק יט
פסוק יט:
פרשה זו קשה מאד, כי לפי פשטות הדברים נראה ברור שהחובל בחברו חייבתו התורה עונש בגופו… ודבר זה יתנגד אל טבע האדם ודעתו, להעניש עונשי גוף כאלה באדם,
וכבר באה אלינו הקבלה האמיתית מפי רבותינו,
שלא יענש החובל לעולם עונש הגוף כי אם עונש ממון. לכן יאמרו המפרשים שהתורה לא הזכירה פה רק מה שהיה ראוי לענוש את החובל, ועל זה אמרה "כאשר עשה כן יעשה לו"
כלומר היה מן הראוי לענוש בכמו אלה,
וזה לא ירווה צמאון דורשי האמת, היאך תזכיר התורה העונש שהיה ראוי לחול עליו, ותעלים ממנו במה יענש באמת?!
כן
שואל
הגור
אריה:
למה לא כתבה תורה "ישלם לו ידו או מומו"?
התוכל לענות על שאלה זו?
ב.
פרק כד, יט – כ:
…כאשר עשה כן יעשה לו.
שבר
תחת
שבר
עין
תחת
עין
שן
תחת
שן
כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו.
רמב"ם
הלכות
חובל
ומזיק
פרק א
הלכות
ג, ה:
זה שנאמר בתורה:
"כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו",
אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, לפיכך משלם נזקו.
והרי הוא אומר (במדבר לה, לא)
"ולא תקחו כופר לנפש רוצח",
לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר.
ומניין שזה שנאמר באיברים "עין תחת עין"
תשלומין הוא? שנאמר בו "חבורה תחת חבורה",
ובפירוש נאמר "וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף…רק שבתו יתן ורפוא ירפא",
הא למדת ש"תחת"
הנאמר בחבורה – תשלומין, והוא הדין ל"תחת"
הנאמר בעין ובשאר איברים.
ואף על פי שדברים אלו נראין מעניין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבנו מהר סיני,
כולן הלכה למעשה הן בידינו,
וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבנו ועד עכשיו.
1. מה הן שלוש ההוכחות שמביא הרמב"ם לכך ש"עין תחת עין"
– תשלומי ממון?
2. מה ההבדל שבין הוכחותיו?
כוזרי מאמר ג סעיפים מו – מז:
אמר הכוזרי: הלא עונש הנזק מפורש בתורה,
במה שאמר "עין תחת עין"
ו"כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו"?
אמר החבר: "והלוא נאמר בו אחר כן "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש",
הלוא זה הכופר.
והלוא לא היה אומר: מי שהיכה סוסך,
הכה סוסו! אבל אומר: קח סוסו, כי אין לך תועלת בהכות סוסו. וכן מי שכרת ידך, אין אומרים לו:
קח ידו, שאין בזה תועלת בכרות ידו.
כל שכן שהיה נכנס בדינין האלה מה שסותר אותו השכל מ"פצע תחת פצע"
ו"חבורה תחת חבורה",
איך נוכל לשער זה? שמא ימות אחד מהם מפצע ולא ימות האחר מכמותו,
ואיך נוכל לשער כמותו? ואיך ניקח עין מי שאין לו אלא עין אחת,
כופר עין מי שיש לו שתי עיניים,
וישאר האחד סומא,
והשני בעין אחת?
והתורה אמרה "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו??"…
3.
והשווה לדבריו ראב"ע במקומות הבאים והרמב"ן.
אבן
עזרא
שמות פרק
כא פסוק
כד
עין.
אמר רב סעדיה:
לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם היכה עין חבירו וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת? אולי יחשיך אור עינו כולו.
ויותר קשה הכוויה והפצע והחבורה,
כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות,
ואין הדעת סובלת.
אמר לו בן זוטא: והלוא כתוב במקום אחר: [ויקרא כד, כ]
"כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו"?
והגאון השיב לו:
יש לנו בי"ת תחת על.
והנה טעמו כן ינתן עליו עונש, ובן זוטא השיב לו: [ויקרא כד, יט]
"כאשר עשה כן יעשה לו".
והגאון השיב: הנה שמשון אמר"
[שופטים טו, יא]
"כאשר עשו לי כן עשיתי להם", ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב:
אם היה המכה עני מה יהיה עונשו?
והגאון השיב: אם עיוור יעוור עין פיקח מה יעשה לו? כי העני יתכן שיעשיר וישלם.
רק העיוור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצוות התורה פירש שלם, אם לא נסמוך על דברי חכמינו זכרונם לברכה. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה,
אין הפרש ביניהם.
והנה יהיה פירוש עין תחת עין. ראוי להיותו עינו תחת עינו,
אם לא יתן כופרו. ואמר הגאון: כי יש שן שהעונש שלו מעט, אם יהיה המוכה נער. כי אם יכרת עוד יחליף.
והזכיר היד, כי היא בעלת מלאכה. והזכיר הרגל, שהוא יותר קשה מהיד. כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת.
ולפי דעתי, כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב.
כי כאשר יכה אדם חבירו.
או יכנו בעין שהוא עומד כנגדו. או בפה שעומד כנגדו וישבור שניו. או ביד שבה ילחם. או יגן בעד פניו, או ברגל בבורחו מפניו:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק יט
כן
יעשה לו.
ואמר שמשון [שופטים טז, יא]
"כן עשיתי להם",
והגאון הביא ראיות משיקול הדעת,
כי לא יתכן להיות [ויקרא כד, כ]
"שבר תחת שבר"
כמשמעו,
כי הראשון בא בלא כוונה,
ואיך יתכן לעשות שבר כמוהו?
ואם הוא במקום מסוכן הנה ימות, וכן בעין. ומי שסר שלישית אור עינו,
איך יוכל לעשות כן בעין החובל? על כן דברי הקבלה אמת.
כי פירוש כל אלה, שיש עליו כופר,
וראוי להוציא עינו אם לא יפדנו. ואם טענו עלינו,
אם היה החובל עני, ותשובתינו – כי על הרוב דיבר הכתוב,
ושמא יעשיר העני.
גם זאת התשובה על הטוענים,
אם היה חובל העין עיוור:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק כ
כן
ינתן בו.
יש בי"ת תחת על,
כמו [נחמיה ב, יב]
"אשר אני רוכב בה", ורבים כן. או פירושו: כן ינתן בו אם לא יפדה:
רמב"ן
ויקרא
פרק כד
פסוק יח
אין נפש תחת נפש. בבהמה,
ממש,
שיצטרך לקנות לו בהמה כבהמתו,
אבל שישלם לו דמים בשיווי הנזק אשר עשה לו.
וכן שבר תחת שבר עין תחת עין (בפסוק כ), על דעת רבותינו (בבא קמא דף פג עמוד ב):
4. מה הן שתי הוכחותיו של החבר בכוזרי ומה ההבדל העקרוני ביניהן?
ג.
פרק כד, כב:
משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוקיכם.
אברבנאל
[ ויקרא
פרק כד
השאלה
התשיעית] מקשה:
באומרו "משפט אחד יהיה לכם ולגר וכו'", כי זה המאמר כפול, לפי שכבר נאמר
למעלה (פסוק טז) "כגר כאזרח בנקבו שם יומת",
ולמה נשנה כאן ענין הגר?
נסה לענות על שאלתו.
ד.
פרק כד, כג:
וירגמו אותו אבן,
ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה.
רש"י
ויקרא
פרק כד
פסוק כג
ובני
ישראל
עשו. כל המצווה האמורה בסקילה במקום אחר: דחייה,
רגימה ותלייה:
רמב"ן
ויקרא
פרק כד
פסוק כג
ובני
ישראל
עשו כאשר
ציווה
ה' את
משה. אף לסמיכה אף לדחייה אף לתלייה, אף ל"לא תלין נבלתו על העץ"
[דברים כא, כג].
ור'
אברהם [אבן עזרא] אמר בפשוטו, כי עשו מאותו היום והלאה כמשפט הזה בחובל. ואינו נכון שיהיה כתוב על העתיד. ופשוטו,
וירגמו אותו אבן,
כי עשו בני ישראל המצווה אשר צוה ה' את משה, כי כן יכפול בכל השומרים מצוות השם,
כמו שנאמר בפרשת הפסח (שמות יב, כח),
וכמו שאמר בפרשת הפקודים (במדבר א, נד)
"ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'
את משה כן עשו", וכן במטות הנשיאים (במדבר יז, כו)
"ויעש משה כאשר ציווה ה'
אותו כן עשה".
והנכון בעיני בכאן,
מפני שפירט בתחילה הסקילה, ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו,
כי טעם הכתוב,
לומר כי כאשר דיבר משה אל בני ישראל, הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו, ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציווה השם את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי,
אלא לבער הפגום מתוכם.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כד
פסוק כג
ובני
ישראל
עשו. מאותו היום כמשפט הזה בחובל.
ספורנו
ויקרא
פרק כד
פסוק כג
ובני
ישראל
עשו כאשר
ציווה
ה' את
משה. שלא רגמוהו מפני שנאה על שהיה גר ושהתגרה באזרח,
אבל עשו "לבלתי סור מן המצווה" (על פי דברים יז, כ).
העמק
דבר ויקרא
פרק כד
פסוק כג
וירגמו
אותו
אבן. לא עשו עוד על פי הכעס והנקמה שמצאו בלבבם בשעה ששמעו,
אלא עשו מצד המצווה, וכדי לקיים מצוות רגימה רגמו בו אבן אחת. ובזה סיים הכתוב "כאשר ציווה ה'",
לפי התורה והקבלה בדיני סקילה.
1. מה הקושי בפסוק זה?
2.
כיצד מתרצים אותו המפרשים הנ"ל?
3. מהי חולשת תירוצו של ראב"ע?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת האחת עשרה (תשי"ב)
אמור – נוקב שם ה'
פרק כד פסוקים י–טז
שים לב: לעניין זה עיין גם גליון אמור תש"ג העוסק כולו באותם הפסוקים,
בייחוד עיין
בשאלה 5 שם!
א.
שאלה כללית
בעל
עקדת
יצחק
לפי שכל הספר הזה במעלתן של ישראל וקדושתן הוא מדבר (רוצה לומר: במעלות ובקדושה שישראל מחויבים בהם),
כמו שנמשכו הדברים מתחילת מעשה הקרבנות ואחר בהבדילם מהמאכלות האסורות ומיתר הטומאות: פנימיות וחיצוניות, ומהשכיבות המגונות עד הרחיקם לא מהכיעור לבד,
כי אם מן הדומה לכיעור כמו שנתבאר בכל פרשת קדושים תהיו.
ואחר מה שרוממם מכל לשון בתת להם סדר זמנים ומקראי קודש אשר יקראו אותם במועדם,
אשר בזה יזכו להאיר נרו של הקדוש ברוך הוא אשר בבית מקדשו כנזכר,
הנה סמך מעשה בן אשה ישראלית להורות,
מה תלד הפריצות והבלתי נקיות,
ילדי פשע ובני חטאת בזה,
שהיה בן אשה ישראלית שנפרצה מכללה ויצאה להיבעל לנכרי כמו שאמר "והוא בן איש מצרי", כי הורה בו הנסיון תועלת ההישמר וההיזהר בכל המצוות הקודמות מזה המין ודומיהם,
והוא אשר נדעך נרו.
1.
הסבר מהי לפי דבריו סמיכות הפרשיות שבין פרשתנו לפרשה הקודמת.
2. סמן את הפרקים (או את קטעי הפרקים) שלהם יכוון בעל העקדה בסקירה
הניתנת בזה על כל ספר ויקרא.
ב.
פרק כד, י:
ויצא בן אשה ישראלית
ויקרא
רבה לב,
ג
"ויצא"
– מהיכן יצא? ר'
לוי אומר: יצא מעולמו. כמו שנאמר (שמואל א', יז,
ד):
"ויצא איש הביניים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת…"
לביאור מדרש זה:
רבנו
בחיי על
התורה:
מעולמו יצא כי האדם "עולם קטן".
מתנות
כהונה
על מדרש
רבה:
מאחר שחירף מערכות אלוקים חיים,
כבר נמשל כבהמות וגרוע מהם,
עד שלא יאות עליו שם אדם שהוא עולם קטן… והוא היסב דרכו והרחיק מאדם מאוד.
ר'
דוד
לוריה
על מדרש
רבה:
שיצא מעולמו, שהיא שכינת עוזו של הקדוש ברוך הוא,
ומתעלם ומתכסה בלבוש העולמות שברא.
1.
הסבר – על פי הפירושים הנ"ל – את מובנו של הביטוי "מעולמו יצא".
2. מהו הנימוק החיצוני לדרש זה?
3.
כיצד נעזר המדרש בשמואל א',
יז,
ד,
מה הדמיון בין פסוקנו לפסוק ההוא, הלוא שם בפירוש נאמר "מהיכן יצא" – ממערכות פלישתים.
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
רש"י
ויקרא
פרק כד
פסוק י:
ויצא
בן אישה
ישראלית. מהיכן יצא? רבי לוי אומר:
מעולמו יצא, רבי ברכיה אומר:
מפרשה שלמעלה יצא,
לגלג ואמר: [לעיל פסוק ח]
"ביום השבת יערכנו",
דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה.
ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן?
אמר להם: מבני דן אני,
אמרו לו: (במדבר ב, ב)
"איש על דגלו באותות לבית אבותם" כתיב,
נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב,
עמד וגידף:
כמה ממפרשי רש"י סבורים שאין רש"י מביא שני פירושים או שלשה לדיבור המתחיל אחד,
אלא אם כן אין דעתו נחה מאף אחד מהם.
ועיין לכלל זה גליון ראה תש"ב – שאלה ב2
תולדות תש"ד – שאלה ב1
וירא תש"ה – שאלה ג4
נח תש"ט – שאלה ג1
בראשית תש"י – שאלה א3
האזינו תש"י – שאלה ב3
שמות תשי"א – שאלה ד4
ויחי תשי"ב – שאלה ג2
מה ראה רש"י להביא לפסוקנו שלושה פירושים,
מהי מעלתו ומהי חולשתו של כל אחד מהם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים (תשכ"א)
אמור – עריכת הנרות
פרק כד פסוקים א –
ד
א.
בטעם המצווה
בטעם המצווה נאמרו דעות שונות,
והנה מקצתן:
ספר
החינוך
מצוות
עשה צח:
משורשי המצווה שציוונו ה' יתברך להיות נר דולק בבית הקדוש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים.
וכל עניין ההגדלה בו, כדי שיכניס האדם בליבו –
כשיראהו – מורא וענווה. וכבר אמרנו כי במעשה הטוב תוכשר הנפש.
וכל זה סובב על הציור הבנוי לנו,
כי הכל נגזר מצד המקבלים,
עם היותי מאמין באמת, כי יש למקובלים בענינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים.
ואולם אנחנו נכתוב הנראה בפשוטן של הדברים,
והכל לשם שמיים.
המלבי"ם
שמות פרק
כז פסוק
כ:
… ובאשר ציור המקדש היה כאילו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד,
וכל ענייני המשכן ועבודתו היה להשכין שם אור ה'
ושכינת זוהרו, ציווה אל הגוף הכללי, שהם בני ישראל,
שיביאו אל משה שמן זית זך שהוא יטהר נשמתם,
וקדושתה שתהיה מוכנה למאור, ואז באמצעות משה,
שהוא הוריד את התורה ואור אלוקים לארץ,
יעלה את המנורה שהיא כלל נשמת ישראל להעלות נר תמיד; ומפרש שהאור הזה בא מן התורה הנתונה בארון הברית שמשם יערך את הנרות לפני ה'
תמיד.
1.
הסבר את המילים המודגשות והמסומנות בקו.
2. מה ההבדל העקרוני בין גישת שניהם במתן טעם למצווה.
3. ספר החינוך –
ההולך במניין המצוות בעקבות הרמב"ם – מונה את מצוות עריכת הנר בפרשת תצוה ולא במקומנו,
בפרשת אמור. הסבר – למה?
ב.
שאלות סגנון:
1.
פסוק ב:
ויקחו אליך שמן זית זך כתית
א.
למה נאמר "ויקחו"
ולא נאמר "ויתנו"?
ב.
איך מתקשר פועל "ויקחו"
עם מילת "אליך"?
2.
פסוק
ג:
יערוך אותו אהרון מערב עד בוקר.
א.
והלוא אין פועל עריכת הנרות כל הלילה "מערב עד בוקר".
הסבר את לשון הכתוב!
– עיין לשתי השאלות (1, 2) בדברי רש"י הבאים:
רש"י
בראשית
פרק כד
פסוק יח
ותורד כדה. מעל שכמה:
רש"י
בראשית
פרק לח
פסוק יב
ויעל על גוזזי צאנו. ויעל תמנתה לעמוד על גוזזי צאנו:
רש"י
שמות פרק
ג פסוק
ג
אסורה נא. אסורה מכאן להתקרב שם:
3.
השווה את הנאמר בפסוקים
פסוק
ב:
…
להעלות נר תמיד
פסוק ג:
…
יערוך
אותו
אהרון…
לפני
ה'
תמיד
פסוק ד:
…
יערוך
את
הנרות
לפני
ה'
תמיד
למה לא נאמר בפסוק ב – "לפני ה'"?
ב.
פרק כד פסוקים י –
טז נוקב שם ה'
פסוק י:
ויצא בן אישה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל ויינצו במחנה.
ספרא
רלה [יד,
א]:
ויצא
בן אישה
ישראלית: מניין יצא? מבית דינו של משה. שבא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן. אמרו:
"מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן?" אמר להן: "מבנות דן אני".
אמרו לו: "הכתוב אומר: (במדבר ב, ב)
"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל".
נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב.
ועמד וגידף.
תנחומא
[כג]:
"ויצא
בן אשה
ישראלית". מהיכן יצא? ר'
לוי אמר: מעולמו יצא, כמו שנאמר בגלית (שמואל א', יז,
ד)
"ויצא איש הביניים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת".
ר'
ברכיה אמר: מהיכן יצא? מפרשה של מעלה,
שנאמר (ויקרא כד, ה – ח)
"ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות…
ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה'
תמיד…"
אמר:
דרך המלכים לאכול פת חמה,
שמא צנינא? (= לגלג על לחם הפנים שאכלוהו לאחר תשעה ימים).
ראב"ע
ויקרא
פרק כד
פסוק י
ויצא
בן אישה
ישראלית. מאוהלו,
כמו (במדבר טז, כז)
"יצאו ניצבים פתח אהליהם".
רמב"ן
ויקרא
פרק כד
פסוק י
ויצא
בן אישה
ישראלית. טעמו,
ויצא בתוך בני ישראל, וכן (אסתר ד, א)
"ויצא בתוך העיר",
כי יצא מביתו או ממקום מושבו אל העיר; וכן זה, יצא מאוהלו או ממקומו ובא בתוך העם וינצו שם.
וטעם "במחנה",
כי היתה המריבה במחנה, ושמעו רבים ותפשו בו ויבואו אותו אל משה האוהלה.
1. מה ראו חכמינו לדרוש מילת "ויצא"
והלא לכאורה אין פירושה אלא כמשמעה וכפי שפירשוה ראב"ע ורמב"ן?
2. מה האחיזה הלשונית לכל אחד מן המדרשים הנ"ל?
3. מה ראה ר'
לוי להסתמך על הפסוק משמואל א', יז,
הלוא שם נאמר בפירוש מהיכן יצא: "ממחנות פלשתים"?
4. מהו ההבדל הרעיוני בין שלושת המדרשים?
5. מה בין הספרא לבין הרמב"ן בפירוש המילה "במחנה"?
ג.
פרק כד, י:
ויצא בן אישה ישראלית.
אברבנאל
פרק כד
השאלה
הראשונה:
… ויש מפרשים שהוא כמו (משלי כה, ח)
"אל תצא לריב מהר", וכן (דברים יג, יד)
"יצאו אנשים בני בליעל".
הסבר מהו פירושו של "ויצא"
לפי פירוש זה?
ד.
שאלה כללית
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(ביאור)
ויקרא
פרק כד
פסוק י:
…לפי שספר ויקרא כולו מראשו ועד כאן קדושות: קדושת הקרבנות, הנזירה מן הטומאות והעריות, ומועדי ה' הקדושים וכל פרשת קדושים… ומכאן ואילך לא דיבר עוד על קדושת הגוף והמצוות, כי אם בקדושת הארץ שמיטה ויובל; לכן נכתב באחרונה הסיפור הזה,
לפי שבפרשת קדושים החל … (יט,
ב)
"איש איש אשר יקלל את אביו ואת אימו מות יומת", ועל ברכת ה'
לא הזהיר ולא העניש, אף על פי שהוא חמור מאד ממקלל הוריו, לפי שאין מדרך כבוד של מעלה להזהיר על ברכת השם הנכבד והנורא … וחלילה לבני ישראל היודעים את ה'
ש"יברכוהו",
והדבר בעצמו נמנע,
שהיודע אותו שהוא לבדו ומאיתו הכל ואין מי יעמוד לפניו, קללתו לשגעון תחשב…
על כן לא באה אזהרה על המקלל את ה'
המיוחד…
אבל סיפר הכתוב שקרה הדבר הרע הזה במחנה ישראל … ומשאלת משה ותשובת ה'
אנו למדין על דרך הסיפור,
דין הפושע כזה.
שתי שאלות בקשר לפרשתנו מיישב בעל הביאור בדבריו אלה.
אלו הם?
ה.
פרק כד, יא:
ויקוב בן האישה הישראלית את השם ויקלל.
ראב"ע
ויקרא
פרק כד
פסוק יא
ויקוב.
יש אומרים, שפירושו – ויפרש,
כמו (ישעיה מב, ב)
"אשר פי ה'
יקבנו",
(במדבר א, יז)
"אשר ניקבו בשמות".
ויש אומרים שהוא כמו (במדבר כג, ח)
"מה אקוב לא קבה אל".
והראשון קרוב לפי דעתי.
1. מה ההבדל בין שני הפירושים?
2. למה נראה לו הראשון קרוב לפשט מן השני?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושלוש (תשכ"ד)
אמור
פרק כד פסוקים יז –
כג
א.
אברבנאל מקשה:
באמרו "ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו'
ומכה נפש בהמה וגו'", ולמה הובאו כאן המשפטים האלה מהאדם והבהמה,
שכבר ציוותה התורה עליהם?
והנה אחת מן התשובות הרבות שניתנו לקושה זו:
ספורנו
פסוק יז:
ואיש כי יכה כל נפש אדם: בהיות קללת אלוקים אצל קצת בני אדם,
רעים וחטאים נגד ה' ונגד המלך, דבר נקל מאד,
כאמרו:
(ישעיה ח, כא)
"והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ובאלוהיו",
וכאומרם ז"ל (סנהדרין ס, א)
"השומע אזכרה (רש"י:
השומע "ברכת ה'") מפי עובד כוכבים בזמן הזה אין חייב לקרוע, שאם אין אתה אומר כן,
נתמלא כל הבגד כולו קרעים".
(רש"י:
בזמן הזה: שאנו בגלות ואין אימת בית דין מוטלת עליהם… נתמלא כל הבגד קרעים: לפי שהדבר תדיר,
לפי שאין מתייראין מבית דין).
ועם זה נראה שיהיה דיבור המקלל בזה דיבור בטל,
בהיות כל קללה נמנעת במציאות ה' יתברך,
לכן ביאר הטעם ואמר, כי אמנם הפועל הרע כאשר יהיה נעשה בנושאים מתחלפים,
אף על פי שהוא פעל אחד בעצמו,
יתחלף עונשו כפי חילוף אותם הנושאים, עד שיהיה העונש בהיות החטא באיזה נושא עונש בגוף או עונש מיתה. וכאשר יהיה בנושא אחר למטה ממנו יהיה בעונש ממון.
ועל זה הביא שלוש ראיות,
אחד בהורג: שההורג נפש אדם היה חייב מיתה וההורג בהמת חברו חייב ממון בלבד.
שנית בחובל: שהחובל אדם היה ראוי ליענש בגוף, לולי חסרון יכולתנו לצמצם, כמו שקיבלו חז"ל (בבא קמא פג,
ב),
והוצרך לעונשו ממון,
ועם כל זה הנה הממון רב, שחייב בחמישה דברים,
כמו שקיבלו הם ז"ל,
ומכה בהמה יהיה עונשו ממון מועט.
שלישית בחובל אדם,
שהחובל באביו ובאימו חייב מיתה,
וחובל באדם אחר חייב ממון,
ואין צריך לומר מכה בהמה בזה האופן,
שיהיה עונשו מועט מאד. ולא הזכיר קללת אביו ואימו,
כי היא בלתי דומה לזאת הקללה שהוא דיבור בטל לגמרי, ולא כן קללת האב.
1. מה תשובתו לשאלת אברבנאל הנ"ל?
2.
הסבר את המילים שהודגשו וסומנו בקו. (שים לב: המושג "נושא"
כאן כוונתו למה שיקרא בפינו היום –
"מושא"!)
3. לשם מה מובא הפסוק מישעיה פרק ח?
4.
"לולי חסרון יכולתנו לצמצם" – לאיזה "צמצום"
יכוון בדבריו?
5. למה אמר "שלישית בחובל אדם",
הלא גם ראייתו השנייה היתה בחובל
אדם?
ב.
הרמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א:
הלכה
ב:
…ומשלם (החובל)
הפחת שהפחית מדמיו,
שנאמר "עין תחת עין",
מפי השמועה למדו,
שזה שנאמר "תחת"
– לשלם ממון הוא.
הלכה
ג:
זה שנאמר בתורה:
"כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו",
אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, לפיכך משלם נזקו.
והרי הוא אומר (במדבר לה, לא)
"ולא תקחו כופר לנפש רוצח",
"לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר…
הלכה
ה:
ומניין שזה שנאמר באיברים "עין תחת עין"
תשלומין הוא? שנאמר בו [שמות כא, כה]
"חבורה תחת חבורה",
ובפירוש נאמר [שמות כא, יח]
"וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף…רק שבתו יתן ורפוא ירפא",
הא למדת ש"תחת"
הנאמר בחבורה –
תשלומין,
והוא הדין ל"תחת"
הנאמר בעין ובשאר איברים.
הלכה
ו:
ואף על פי שדברים אלה נראין מעניין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבנו מהר סיני,
כולן הלכה למעשה הן בידינו,
וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע, ובבית דינו של שמואל הרמתי,
ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימי משה רבנו ועד עכשיו.
להלכה
ה מקשה
בעל לחם
משנה:
ואם תאמר: הרי כבר הביא ראייה מקרא ד"לא תקחו כופר לנפש רוצח"
דמשמע דלנפש רוצח אי אתה לוקח אבל אתה לוקח לראשי איברים,
ואם כן –
מאי קמבעיא ליה "מניין"?
1.
התוכל ליישב קושייתו?
הרמב"ם
הלכות
חובל
ומזיק
פרק ה
הלכות
ט–י–יא:
אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו,
שהמזיק ממון חברו,
כיוון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחברו אף על פי שנתן לוחמישה דברים (נזק,
צער,
ריפוי,
שבת,
בושת),
אין מתכפר לו,
ואפילו להקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו.
ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול, אין זו דרך זרע ישראל,
אלא כיוון שביקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו,
ימחול לו. וכל הממהר למחול,
הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו.
ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו: שהאומר לחברו: "סמא את עיני,
קטע את רגלי על מנת שאתה פטור",
הרי זה חייב בחמישה דברים – (כלומר:
חייב המסמא לשלם לנחבל נזק,
צער,
ריפוי,
שבת ובושת, אף על פי שהיכהו בהסכמת המוכה), שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך, אבל האומר לחברו:
"קרע את כסותי,
שבר את כדי על מנת שאתה פטור"
– הרי זה פטור.
ג.
1. החוקר בנו יעקב
בנו יעקב בספרו (בגרמנית)
"עין תחת עין"
הביא הוכחות לכך ש"עין תחת עין"
לפשוטו של מקרא אינו יכול להיות אלא ממון.
1.
משימוש המילה "תחת":
בראשית
מד, לג:
ישב
נא
עבדך
תחת
הנער
עבד
לאדוני
שמות כא, כז:
לחופשי
ישלחנו
תחת
עינו
איוב כח, טו:
לא
יתן
סגור
תחתיה
ולא
ישקל
כסף
מחירה
איוב טז, ד:
לו
יש
נפשכם
תחת
נפשי
מלכים א', כ,
לט:
אם
הפקד
יפקד
והיתה
נפשך
תחת
נפשו
מלכים ב', י,
כד:
האיש
אשר
ימלט…
נפשו
תחת
נפשו
הסבר מהי ההוכחה מלשון הפסוקים ההם?
2.
לדעת בנו יעקב יש הוכחה מיוחדת ל"עין תחת עין"
– ממון בפסוק הבא:
ירמיהו
ה,
יט:
והיה כי תאמרו תחת מה עשה ה'
אלוהינו לנו את כל אלה?
ואמרת…
כאשר עזבתם אותי ותעבדו אלוהי נכר בארצכם כך תעבדו זרים בארץ לא לכם.
הסבר מהי ההוכחה מפסוק זה ובמה יש לראות דווקא בו הוכחה חזקה יותר מאשר בכל הפסוקים שהובאו לעיל?
ד.
לפי דעת יעקב הורוביץ
(במאמרו בגרמנית "עין תחת עין שן תחת שן" בספר היובל להרמן כהן עמודים 609 – 658).
יש הוכחה נוספת מסגנון
חוקי
חמורבי בסעיפים הבאים לפשוטו של מקרא יורה על עין תחת עין – ממון.
146
איש כי ישחית את עין רעהו –
עינו תושחת.
147 אם איבר (עצם)
איש ישבור –
איברו ישבר.
229 כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה מלאכתו באמונה ונפל הבית אשר בנה והמית
את בעל הבית – מות יומת הבנאי.
231
ואם עבד בעל הבית המית – יתן עבד תחת עבד לבעל הבית.
219
רופא כי יפצע פצע כבד בעבד בן עניים בסכין נחושת והמיתו – עבד תחת עבד יתן.
245 כי ישכור איש שור והמיתו בפשיעה או בהכאה –
שור תחת שור לבעל השור יתן.
263
ואם יאבד הרועה את הבקר או את השה אשר נתנו לו לשמור –
שור תחת שור
ושה תחת שה ישלם לבעליו.
(תרגום דוד היינריך מילר)
הסבר מהי ההוכחה מסגנון הדברים שעין תחת עין פירושו לפשוטו –
ממון ולא עין ממש?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וחמש (תשכ"ו)
אמור נוקב שם השם
פרק כד פסוקים י –
כג
השבוע לא יופיע עלון הדרכה
א.
שאלה כללית בטעם דין הנוקב:
ספר
החינוך
מצוות
לא תעשה
עו:
משורשי המצווה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה וכל הוד נפשו נהפך למשחית,
והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדיבור שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו,
ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתנו,
וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה מאיתנו – יבוא כנגד חפצו ברוך הוא.
ספר
אורות
המצוות
וטעם מצווה זו גלוי וידוע,
שאף על פי שאין השם יתברך מתפעל מזה, כי הוא מקור הברכות, מכל מקום במה שהעיז פניו רשע זה לברך את ה', פורק עול מצוות המקום מעל צווארו וראוי לעונש גדול,
כאשר בא מבואר (ויקרא כד, טז)
"ונוקב שם ה'
מות יומת". ואינו ראוי לעונש זה מפני מה שעשה,
כי אין ה'
יתברך מתפעל מזה – כאשר אמרנו –
אלא מפני מה שעתיד לעשות,
כדרך מי שמקלל במלכו, שלא יחוש לכבודו ולא יפנה למצוותו.
1. באר את ההבדל שבין שתי השקפות הנ"ל בטעם מצוות
לא תעשה זו!
2.
היכן מצינו במקרא שוב שבוצע דין זה ובוצע שם שלא כדין?
ב.
שאלה כללית:
ר'
יצחק
קארו
(זקנו של ר'
יוסף קארו בעל השלחן הערוך)
בפירושו לתורה: תולדות יצחק:
וסמיכות זאת הפרשה לפרשיות של מעלה הוא,
שלמעלה אמר מעלת משמשי ה'
יתברך,
שהוא הכהן המקריב,
ואמר (ויקרא כא, ח):
"וקידשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב",
שמי שמשמש לה'
יתברך הוא גדול מאד בעיני אלוקים ואדם.
ולזה אמר גם כן מעלת הקרבן, שהדורון שישלחו לה'
יתברך ראוי שלא יהיה בו מום ושאר פסולים שיש בו.
ואחר כך אמר מעלת ה'
יתברך עצמו, שאמר שהקדוש ברוך הוא נותן שלימות בגופותינו ובנפשותינו: אם נפשותינו –
אמר (ויקרא כד, ב):
"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור",
שהמנורה רומזת להארת נפשנו. ואם שלימות הגוף – שנותן מזון לכל בריותיו, ולזה סמך לו לחם הפנים,
שאמר (ויקרא כד, ה):
"ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות".
בא המקלל ואמר:
"כל זה אינו כלום. לא מקריב ולא קרבן ולא מציאות הא–ל!"
ולזה ברך את השם יתברך לאמור: "לית דין ולית דיין".
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(ביאור)
ויקרא
פרק כד
פסוק י:
…לפי שספר ויקרא כולו מראשו ועד כאן קדושות: קדושת הקרבנות, הנזירה מן הטומאות והעריות, ומועדי ה' הקדושים וכל פרשת קדושים… ומכאן ואילך לא דיבר עוד על קדושת הגוף והמצוות, כי אם בקדושת הארץ שמיטה ויובל; לכן נכתב באחרונה הסיפור הזה,
לפי שבפרשת קדושים החל … (יט,
ב)
"איש איש אשר יקלל את אביו ואת אימו מות יומת", ועל ברכת ה'
לא הזהיר ולא העניש, אף על פי שהוא חמור מאד ממקלל הוריו, לפי שאין מדרך כבוד של מעלה להזהיר על ברכת השם הנכבד והנורא … וחלילה לבני ישראל היודעים את ה'
ש"יברכוהו",
והדבר בעצמו נמנע,
שהיודע אותו שהוא לבדו ומאיתו הכל ואין מי יעמוד לפניו, קללתו לשגעון תחשב…
על כן לא באה אזהרה על המקלל את ה'
המיוחד…
אבל סיפר הכתוב שקרה הדבר הרע הזה במחנה ישראל … ומשאלת משה ותשובת ה'
אנו למדין על דרך הסיפור,
דין הפושע כזה.
1. מה השאלה המשותפת לשני הפרשנים?
2. מהי השאלה הנוספת שמיישב בעל הביאור?
ג.
פרק כד, טו:
איש איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו.
פסוק טז:
ונוקב שם ה'
מות יומת
רש"י
ויקרא
פרק כד
פסוק טו:
ונשא
חטאו: בכרת,
כשאין התראה.
ראב"ע
ויקרא
פרק כד
פסוק טו:
כי
יקלל
אלוהיו: בסתר,
והנכון שמילת אלוהים שם התואר,
והמלאכים יקראו "אלוקים",
וכן הדיינים. ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל?
אך אם יפרש השם הנכבד,
שאינו שם התואר,
ולא יתערב עם שם, כי הוא לבדו.
והנה הטעם בעת שיקלל אם יפרש השם יומת בנקבו שם, כאשר עשה בן המצרי, ולמען כבוד ה'
לא נזכר.
זוהר
קו עמוד
ב:
(ויקרא
כד, טו)
"איש איש כי יקלל אלוהיו"
ואף על גב דפולחנא נוכראה הוא…מן דלייט (מי שמקלל) ומבזה לון (=אותם)
– "ונשא חטאו" ודאי…
אבל "ונוקב שם ה'
מות יומת", לאו "ונשא חטאו" כמה לאלין, אלא "מות יומת". "מות"
בעלמא דין, "יומת"
– בעלמא דאתי.
1. מה הקושי בשני הפסוקים האלה?
2.
כיצד מפרשים כל השלשה את וי"ו של "ונוקב שם ה'"?
3. במה שונים שני הראשונים מפירושו של הזוהר?
ועיין לשאלה זו גליון אמור תשי"ב שאלה ב.
4.
הסבר את דברי ראב"ע המודגשים והמסומנים בקו.
ד.
פרק כד, כג:
ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה.
ראב"ע
ויקרא
פרק כד
פסוק כג:
ובני
ישראל
עשו. מאותו היום כמשפט הזה בחובל.
רמב"ן
ויקרא
פרק כד
פסוק כג:
ובני
ישראל
עשו כאשר
ציווה
ה' את
משה. (אחר הביאו את דברי הראב"ע)
ואינו נכון, שיהיה כתוב על העתיד, ופשוטו "וירגמו אותו אבן",
כי עשו בני ישראל המצווה אשר ציווה ה' את משה. כי כן יכפול בכל השומרים מצוות ה'
כמו שנאמר בפרשת הפסח [שמות יב, כח],
וכמו שאמר בפרשת הפקודים "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'
את משה כן עשו" (במדבר א, נד)
וכן במטות הנשיאים:
"ויעש משה כאשר ציווה ה'
אותו כן עשה"
(במדבר יז, כו).
והנכון בעיני בכאן מפני שפירט בתחילה הסקילה,
ואחרי כן חזר ואמר "ובני ישראל עשו",
כי טעם הכתוב לומר, כי כאשר דיבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו,
ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר ציווה ה' את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי,
אלא לבער הפגום מתוכם.
אברבנאל
:
… בא להגיד שעם היות שישראל קיימו וקבלו דבר ה'
בזה,
הנה הם היו נושאים ונותנים בדבר, ומדרך סברתם לא היה המקלל חייב מיתה,
להיותו בן איש מצרי, אבל עשו מה שעשו, לפני שכן צוה ה' את משה, וקיימו וקיבלו מצוותו עם היות שלא היה כן הדין לדעתם…
ואחרים פירשו "ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה" על פרשיות המועדים,
ושמן המנורה, ולחם הפנים שנזכרו למעלה. ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון בעיני.
אור
החיים :
לצד שהיה הדבר על ידי מריבה ומחלוקת שהיתה בין הישראלי ובין בן הישראלית,
יש מקום לומר,
שעשו בו משפט גם בגלל טינה שבלב,
לזה אמר, שעשו כאשר ציווה ה', פירוש:
לצד מצוות ה'
הוא שעשו.
ספורנו
:
שלא רגמוהו בשביל שנאה על שהיה גר שהתגרה באזרח,
אבל עשו לבלתי סור מן המצווה.
1. מה הקושי בפסוקנו?
(ועיין גיליון בחוקתי תשכ"א שאלה א 5)
2. מה ההבדל שבין התשובות השונות?
3. למה קורא הרמב"ן לפירושו הראשון "פשוטו"
ולשני "הנכון בעיני"?
4. יש משווים את פסוקנו –
לפי פירושם של "האחרים"
(המובא באברבנאל) לדברים טו, יז "ואף לאמתך תעשה כן" במה דומים שני הפסוקים, (אם נפרש את פסוקנו לפי הפירוש
הזה)?
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השישית (תש"ז)
בחוקותי – הקללה
פרק כד פסוקים יד –
מו
(לעניין הברכות והקללות בכללן עיין גיליון בחוקותי תש"ו!)
א.
שאלות מבנה:
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(ביאור)
פרק
כד פסוק
ד:
האמת הברור, שכל מיני ברכות וקללות שהן תחת השמש,
שעל ידיהן משלם ה' שכר טוב לצדיקים ונפרע על ידיהן מעוזביו,
מתחלקין לארבעת ראשי סדרים המפורשים בנבואת יחזקאל פרק יד (עיין פסוקים יב – כג),
…וארבעת ראשי המשפטים הללו כוללים כל המשפטים הרעים והצרות הרבות המגיעים בתבל ארצה… וכך הם סדורים בפרשה זו… ודע,
כי בנוסף על ארבע סדרי ברכות וקללות אלה הנוהגים בישראל ובאומות כולן, יש סדר חמישי של ברכות שאינו נוהג אלא בישראל,
שהוא השראת השכינה בהם ומקדשו אשר בתוכם והנבואה ורוח הקדש … ולעומתם סדר קללה הפוך ממנה שהוא סילוק שכינה וחורבן המקדש…
1.
השווה את דברי הקללה שבפרקנו (יד – מו)
ליחזקאל יד (יב – כג)
ומצא את מבנה הקללה בעזרת השוואה זו ובעזרת דברי ר' נפתלי הירץ ויזל לעיל!
2.
השווה:
פסוק יז:
ונתתי פני בכם
ופסוק כד:
והלכתי אף אני עימכם בקרי
– מה ההבדל בין שני מיני עונשים אלה ובמה יש לראות כאן הדרגה?
3.
השווה:
פסוק יז:
וניגפתם לפני אויביכם
לפסוק כה:
והבאתי עליכם חרב.
– מה ההבדל בין שני עונשים אלה ובמה יש לראות כאן הדרגה?
ב.
פסוק ט:
אף אני אעשה זאת לכם
שם
עולם:
"זאת"
כינוי הרומז. ורומז פעמים למעלה (ירמיהו ב, יז),
ופעמים למטה (ויקרא יא, ב).
– הסבר את אפשרות שני הפירושים האלה בפסוקנו והכרע ביניהם!
ג.
פסוק כא:
ואם
תלכו
עמי
קרי
ולא
תאבו
לשמע
לי
ויספתי
עליכם
מכה
שבע
כחטאתיכם:
פסוק
כג:
ואם
באלה
לא
תווסרו
לי
והלכתם
עמי
קרי:
פסוק
כד:
והלכתי
אף
אני
עמכם
בקרי
והכיתי
אתכם
גם
אני
שבע
על
חטאתיכם:
פסוק
כו:
ואם
בזאת
לא
תשמעו
לי
והלכתם
עמי
בקרי:
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק כא
ואם
תלכו עמי
קרי. רבותינו אמרו:
עראי,
במקרה,
שאינו אלא לפרקים,
כן תלכו עראי במצוות.
ומנחם פירש לשון מניעה,
וכן:
(משלי כה,
יז)
"הוקר רגלך",
וכן "יקר רוח"
(משלי יז,
כז).
וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס,
לשון קושי,
שמקשים ליבם לימנע מהתקרב אלי:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק כא
קרי. אמרו רבים,
שפירושו גבורה וניצוח,
כאיש שיחזק ליבו ולא יפחד למען שלא ינוצח,
ואין ריע לו.
ויש אומרים שהוא מגיזרת כל הקורות.
והטעם,
שאמר בדברי הפלשתים:
"כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא"
[שמואל א',
ו,
ט].
ועל שני הפירושים יחסר בי"ת,
כמו "כי ששת ימים"
[שמות כ,
יא],
או יהי כן תלכו עמי הליכת קרי,
כאשר הראיתיך רבים כאלה:
רשב"ם
ויקרא
פרק כו
פסוק כא
ואם
תלכו עמי
קרי.
מנחם פירש לשון מניעה מגזרת "הוקר רגלך"
[משלי כה,
יז],
והבל הוא.
כי הוקר מגזרת חטופי פ"ה הפועל כמו "הושב את אביך"
[בראשית מז,
ו].
מן "אברם ישב"
[בראשית יג,
ב].
וקרי מן קרה.
מגיזרת "איקרה כה"
[במדבר כג,
טו].
וזה פירושו,
אם תלכו עמי במקרה ולא תדיר,
כאדם שאינו הולך תדיר אצל בוראו:
1.
כיצד מפרשים הנ"ל את המילה קרי? (שים לב: רש"י – שני פירושים, ראב"ע – שני פירושים.)
2. מהי ביקורת הרשב"ם על פירושו של מנחם?
3. מה ראייתו של ראב"ע משמואל א',
ו – ט?
4. מה ראייתו של ראב"ע משמות כ,
יא?
5. למי מן המפרשים מסכים דברי
רבנו
בחיי:
זו דרך תורה:
כאשר יבואו עליו צרות ומקרים,
שיודה עלי פשעו לה' ויחשוב שאין זה אלא מצד חטאו לה',
ולא יתלה אותם במקרה.
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י
1. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יד
אם
לא תשמעו
לי. להיות עמלים בתורה,
ולדעת מדרש חכמים.
יכול לקיום המצוות?
כשהוא אומר: ולא תעשו וגו'
הרי קיום מצוות אמור, הא מה אני מקיים ואם לא תשמעו לי? להיות עמלים בתורה.
ומה תלמוד לומר לי? אין לי אלא זה המכיר את ריבונו ומתכווין למרוד בו.
העתק דברי רש"י (עד "וכן בנמרוד") בסמני פיסוק!
2. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יז
ורדו
בכם
שונאיכם. (תורת כהנים) שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עובדי אלילים עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי,
שנאמר:
(שופטים ו, ג–ד)
"והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו', ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ", אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם,
וכן הוא אומר:
(מיכה ג, ג)
"ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו'":
א.
מנין לו שהמדובר הוא באויב פנימי?
(הרא"ם
פירשו: "מיתורא ד"בכם"
קא דרשי ליה,
דהוה ליה למימר ורדו שונאיכם"
– והוא דחק גדול.)
– מצא טעם אחר לדברי חז"ל!
ב.
מה הרעיון הכלול בדברי חז"ל אלה?
3. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יז
ונסתם.
מפני אימה.
מה קשה לו?
4. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יז
ואין
רודף
אתכם. מבלי כח:
השווה שני מפרשי רש"י אלה:
גור
אריה:
מבלי כוח. פירוש,
לא ירצו לרדוף אחריכם, מפני שאין בכם כוח, ואין האויבים צריכים כלל לרדוף אחריהם.
ר'
וולף
היידנהיים:
רצה להשמיענו בזה,
עוצם הקללה והפלגת המכה, שהיא עד להפליא… שתנוסו מפני אימת הישראלים הרודים בכם.
ואמר:
"ואין רודף אתכם",
מבלי כוח. רצה לומר: מבלי כוח הרודף,
כי גם הוא (הרודף)
ישראלי,
ורבצו בו גם הוא כל האלות והקללות הכתובות בספר התורה הזה,
והנה גם הוא מוכה ונגוע וחסר כוח לרדוף, ומכל מקום תנוסו מפני אימתו,
וזה יורה על אימה מופלגת ומורך לב עצום…
א.
מה קשה לרש"י?
ב.
מה ההבדל בין שני מפרשי רש"י אלה ומה יש לומר לזכותו של כל אחד?
5. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יח
ואם
עד אלה.
ואם בעוד אלה לא תשמעו:
מה קשה לו ומה תיקן בדבריו?
עיין איוב א,
יח!
עד
זה
מדבר
וזה
בא.
ויאמר:
בניך
ובנותיך
אוכלים
ושותים
יין
בבית
אחיהם
הבכור:
6. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יח
ויספתי.
עוד יסורין אחרים:
מה קשה לו?