גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת החמש – עשרה (תשט"ז)
בהר – בחוקותי
פרק כו פסוקים כז –
לג
לעניין הברכות והקללות בכללן עיין גיליון בחוקותי תש"ו.
א.
שאלה כללית
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק יג
קוממיות.
בקומה זקופה. וריקי מוח אמרו:
כי הקללות רבות מהברכות. ולא אמרו אמת,
רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים ליירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב יתברר לו דברי.
1.
הסבר שלא צדקו דברי "ריקי המוח" בעזרת דברי ראב"ע ובדרך של תשובה אחרת.
2.
למה יקראם ראב"ע בזעף "ריקי מוח"?
ב.
פרק כו, לא:
ונתתי את עריכם חרבה
העמק
דבר פרק
כו פסוק
לא
ונתתי
את עריכם
חרבה. אחר שהשכינה מסתלקת מכלל ארץ ישראל –
פנה זיווה, ובזה יהיו ערי ישראל חרבה.
מה קשה לו בפסוקנו?
ג.
פרק כו, לב:
והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה.
רש"י
פרק כו
פסוק לב
והשימותי
אני את
הארץ. זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה.
רמב"ן
פרק כו
פסוק טז
וטעם אף אני אעשה זאת לכם… וכן מה שאמר בכאן [ויקרא כה, לב]
"ושממו עליה אויביכם",
היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו,
וגם זו ראייה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה,
כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
ראב"ע
ויקרא
פרק כו
פסוק לב
ושממו
עליה. כל כך תהיה שממה, שגם האויבים הדרים ישומו עליה,
היפך "משוש לכל הארץ".
(כוונתו לפסוק באיכה ב, טו:
"ספקו עליך כפים כל עוברי דרך, שרקו ויניעו ראשם על בת ירושלים, הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי,
משוש לכל הארץ!?")
ביאור
ויקרא
פרק כו
פסוק לב
והשימותי
אני את
הארץ. כשתיגלו ממנה לא תישאר הארץ אחריכם בטובה ובכוחה, אלא כמו שברכתיה כשישבתם עליה,
כך עתה אשים [שי"ן ימנית] אני את הארץ,
עד שתהיה חרפה לכל הארצות.
ושממו עליה אויביכם היושבים בה.
שימצאו בה מחסור כל דבר,
כל נגע וכל מחלה, להיות לאות לבני מרי, לדעת כי בגלל עוונותיכם היתה זאת לה,
כמו שאמר (דברים כט, כב – כד):
"גפרית ומלח שרפה כל ארצה… ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת?…
ואמרו:
על אשר עזבו את ברית ה'". ותהיה זאת לכם לחרפה ולמשל בגויים.
1.
מהי תגובת הגויים על שממת הארץ לפי דעת המפרשים הנ"ל?
(שים לב: היש לפנינו ארבע דעות שונות או שלוש,
או שתיים?)
2.
מה ראה רש"י לפרש את פסוקנו כ"מידה טובה לישראל"?
3.
הרמב"ן אומר, שתגובת האויבים ("ושממו עליה") היא "ראיה גדולה". ראיה – למה?
4.
הרמב"ן אומר את דבריו על פי תולדות ארצנו מן חורבן הבית ועד לזמנו.
הנכונים דבריו גם ביתר תקופת הגלות מימי הרמב"ן ועד זמננו?
5.
השווה לדברי רש"י ורמב"ן כאן את דברי רש"י
בראשית
א, א:
בראשית.
אמר רבי יצחק,
לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם"
[שמות יב, ב],
שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל ,
ומה טעם פתח בבראשית? משום:
"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים (תהלים קיא, ו),
שאם יאמרו אומות העולם לישראל:
ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם:
כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא,
הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
שני המקומות באים לבסס את זכותנו על ארץ ישראל.
הסבר מה ההבדל העקרוני בין דברי רש"י שם –
לבין דברי רש"י – רמב"ן כאן בדרך הנמקת זכותנו זו!
ד.
פרק כו, לג:
ואתכם אזרה בגויים.
עבודה
זרה דף
י עמוד
ב:
ההוא קיסרא דהוה סני (שונא)
ליהודאי.
אמר להן לחשיבי דמלכותא (לשרי המדינה): "מי שעלה לו נימא ברגלו (רש"י:
בשר מת שמצערו)
יקטענה ויחיה, או יניחנה ויצטער?"
אמרו לו: "יקטענה ויחיה!" אמר להו קטיעה בר שלום:
חדא,
שלא יכלת להו לכולהו! (אחת,
שאי אתה נוצח את כולם!)
דכתיב (זכריה ב, י)
"כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם".
רש"י
פרק כו
פסוק לג
זו מידה קשה,
שבשעה שבני המדינה גולים למקום אחד, רואים זה את זה ומתנחמים,
וישראל נזרו כבמזרה,
כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה.
הסבר מה הן שתי ההשקפות המבוטאות כאן.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ושתים [תשכ"ג]
בהר – בחוקותי
פרק כ"ו,
פסוקים א –
ב
א.
שאלה כללית:
ויקרא
פרק
כו
פסוק
א:
לא
תעשו
לכם
אלילם
ופסל
ומצבה
לא
תקימו
לכם
ואבן
משכית
לא
תתנו
בארצכם
להשתחות
עליה
כי
אני
ה'
אלקיכם:
ויקרא
פרק
כו
פסוק
ב:
את
שבתתי
תשמרו
ומקדשי
תיראו
אני
ה':
ספרא:
ויקרא
פרק
כו
פסוק
א:
… כי אני ה'
אלקיכם:
ויקרא
פרק
כו
פסוק
ב:
את
שבתתי
תשמרו
ומקדשי
תיראו
אני
ה':
תורת
כהנים, פרשת
בהר
פרק
ח ס"ק
ו:
כי
אני
ה' אלוקיכם
את
שבתותי
תשמורו
ומקדשי
תיראו: כנגד הנמכר לעכו"ם הכתוב מדבר,
שלא יאמר הואיל ורבי עובד כוכבים אף אני אעבוד עכו"ם.
הואיל ורבי מחלל שבתות אף אני אחלל השבתות, תלמוד לומר "לא תעשו לכם אלילים את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"
– הזהירו הכתוב על המצוות.
"אני ה' " – אני נאמן לשלם שכר.
אברבנאל:
ויקרא
פרק
כה
פסוק
נה:
כי
לי
בני
ישראל
עבדים … ולמה אם כן הגר או העקר ירדה בעבדי בפרך ?! ואם יעמוד עברי עם הגר או העקר,
אולי שיצווהו לעשות אלילים ולהקים מצבה ולתת אבן משכית ולחלל את השבת. ומפני זה סמך לזה איסורי עכו"ם,
כי בלי ספק הישראלי הנמכר לגר או לעקר לא ישמור את השבת כראוי ולא ילך לבית המקדש להשתחוות לה'.
ואמר "לא תעשו" ו"לא תקימו" ו"לא תתנו", כאומר לא תהיו סיבת זה ולא תניחו לעשותו בארצכם,
כי אם תניחו למכור בני ישראל לגר ולעקר, הרי בית דין וישראל יהיו סיבה לכל התועבות האלה,
ואינו מן הראוי,
"כי אני ה'
אלוקיכם",
ואין לעבוד לזולתי.
וכן אמר אחר זה: "את שבתותי תשמורו,
אני ה' " – שבראתי את העולם בששה ימים ונחתי ביום השביעי מכל מלאכתי.
ואפשר לפרש: "לא תעשו לכם אלילים" שהכתוב מדבר כנגד זה הנמכר לגר או לעקר, שבהיותו עמו לא יעשה כמעשיו בעבודת הפסילים,
ולא יחלל את השבת אע"פ שהגר או העקר יעשה זאת, ושיעלה על כל פנים למקדש שלש פעמים לחוג בשנה.
ספורנו
ויקרא
פרק
כו
פסוק
א:
לא
תעשו
לכם: אף על פי שתשתעבדו לאומות,
כמו שעשה זה שמכר עצמו לגוים –
לא תמירו כבודכם בלא יועיל.
וזה שלא יטעו,
כמו שהזכירו חז"ל *): (סנהדרין קה ע"א)
שטעו רבים בעת הגולה שאמרו לנביאים: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום"?! וזה כי אפילו אחר כל שעבוד אתם עבדי, כמו שהזכירו ז"ל (שם)
שהשיבו הנביאים על זה כאומרם (אמר ריש לקיש,
מאי דכתיב) "דוד עבדי (שמואל–ב,
ג,
יח)
נבוכדנצר עבדי (ירמיהו כה, ט),
– עבד שקנה נכסים,
עבד למי ?
נכסים למי ?
"
כי
אני
ה' אלוקיכם:
אפילו בימי השעבוד,
כאמרו "ואף גם זאת…
לא מאסתים… כי אני ה'
אלקיכם"
(להלן פסוק מד).
ויקרא
פרק
כו
פסוק
ב :
את
שבתותי
תשמורו: אף בימי השעבוד,
אף על פי שהמנוחה בהם זכר לחירות.
ומקדשי תיראו: המקומות המקודשים בגלות,
והם בתי כנסיות ובתי מדרשות,
אף על פי שחרב בית המקדש כאמרו "ואהי להם למקדש מעט" (יחזקאל יט, טז)
ואמרו ז"ל:
(מגילה כט ע"א)
"אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (שבבבל)".
כלי
יקר
ויקרא
פרק
כה
פסוק
מח:
אחרי
נמכר
גאולה
תהיה
לו: וכי סלקא דעתך שיגאלו קודם שהוא נמכר ? מה ת"ל "אחרי נמכר" ? כי יש לומר:
מדקאמר "לא ירדנו בפרך לעיניך". סלקא דעתך אמינא שזה עיקר הטעם לגאולתו,
ואם כן –
אמתין עד שאראה הנהגתו (של הגר תושב או העקר שקנה את העברי) עמו,
אם ירדנו בפרך או לא;
קמ"ל,
שתיכף אחרי שנמכר,
אף על פי שלא עבד בו, עדיין חייב אתה לגאלו, כדי שלא ילמד ממעשיו ויאמר "הואיל ורבי מגלה עריות, ועובד עבודה זרה,
ומחלל שבת, אף אני כמותו"!
באור
(ר'
נפתלי
הרץ
ויזל) פרק
כו
פסוק
א:
לא
תעשו
לכם
אלילים:
מילת "אלילים"
נופל על עבודה זרה ועל כל ענייני הבל, ואחשוב שגם במקום הזה (כמו שבאר בפרק יט פסוק ד) אינו מדבר בעבודה זרה גמורה,
שאינו עניין לכאן,
ולכן נאמר "אלילים"
שכולל כל מיני מעשה הבלים ודמיונות של עובדי עכו"ם,
אע"פ שאינן ע"ז,
כגון הצורות הדמיוניות שהיו נוהגין לעשות כמו התרפים.
ופסל:
שורשו פסל ועניינו על צורה הנפסלת מעץ או מאבן,
כמו "פסל לך" (שמות לד,א);
"ויפסלו בוני שלמה"
(מלכים–א ה, לב);
וגם זה אינו לע"ז לעבדו, אלא פסל של מלך וכיוצא בו, כדרך שעושים הגויים בארצותיהם לזיכרון ולנוי, וכן מצבה שהיא אבן אחת,
שנאסרה אפילו לשמים,
וכאומרו "לא תקים לך מצבה אשר שנא ה'
אלוקיך"
(דברים טז, כב),
כלומר אפילו לשמים.
וכן פסל, גם אם נעשה לכבוד ה'
אסור,
על דרך משל לפסול מאבן תבנית משה רבנו עם הלוחות בידו ותבנית אהרן וקטורת בידו,
לפאר בפסילים אלה רחובות העיירות ודרכי הרבים,
כדרך שעושים האומות בארצותם, כל זה אסור לנו לעשות בארצנו… .
ואבן משכית: אסורה גם היא לתת אותה בארצנו להשתחוות עליה אפילו לשמים … לפי שהמעשים הללו מרגילים מחשבות הבל ומקרבין לע"ז,
ולכן נסמך לכאן שלא יקימו הדברים הללו בארץ הקדושה,
לפי שהפרשה כולה מדברת בקדושת הארץ, שתנהוג בה שביעית ויובל ושלא תמכר לצמיתות,
"כי לי הארץ"
חתם העניין באזהרות הללו שמדרך הגויים לפאר בהן טירותם ועריהם, שלא יעשו כן ישראל בארצם.
זהו לפי פשוטו.
1.
מהי השאלה העיקרית שבה עוסקים כל הפרשנים הנ"ל ?
2.
מהו ההבדל בין שני פירושי האברבנאל ?
3.
מה ההבדל בין פירושי כל הפרשנים דלעיל (פרט לבאור) ובין הבאור ?
4.
מה ראה ספורנו לפרש "מקדש"
בפסוקנו כבתי כנסיות בגולה ?
ב.
ויקרא פרק כו פסוק א:
…
ואבן
משכית
לא
תתנו
בארצכם
להשתחות
עליה
…
תרגום
אונקלוס
ויקרא
פרק
כו
פסוק
א: …
ואבן סגידא לא תתנון בארעכון למסגד עלה …
תרגום
יונתן
ויקרא
פרק
כו
פסוק
א: …
ואבן מצייר (מצויר)
לא תתנון בארעכון למגחן עלה …
1.
כיצד הגיע אונקלוס לתרגומו ?
(בעל
נתינה
לגר, ר'
נתן
אדלר, תקס"ג–
תר"ן)
מיישב:
"תרגומו על שם התכלית שהיא ההשתחוויה".
ואינו נראה, שתתורגם מילת "משכית"
בהשתחויה על שם התכלית הכתובה במפורש בצידו – "להשתחוות עליה"!)
2.
כיצד הגיע תרגום יונתן לתרגומו ?
ג.
ויקרא פרק כו פסוק ב:
את
שבתתי
תשמרו
ומקדשי
תיראו
אני
ה':
ויקרא
פרק
יט
פסוק
ל:
את
שבתתי
תשמרו
ומקדשי
תיראו
אני
ה':
ספרא
פרשת
קדושים
פרק
ז, ס"ק
ז:
… אמר שבת משם שמירה ואמר מקדש משם מורא. יכול יהא ירא מן המקדש ? ת"ל "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו"
– מה שבת לא מן השבת אתה מתיירא אלא ממי שפקד על השבת, אף מקדש –
לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש. …
1.
הסבר את מובנה של ההוה אמינא: "יכול יהא ירא מן המקדש"
– הלא הוא בעצמו אמר: "אמר מקדש משם מורא"!
2.
הסבר לפי דברי הספרא דלעיל,
למה אם כן נאמרה שמירה אצל שבת ונאמר מורא אצל המקדש – מאחר שלפי דעת הספרא שייך מורא גם בשבת ?
*)
לדברי חז"ל אלה עיין בעלון ההדרכה.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשכ"ג
בהר – בחוקותי
פרק כ"ו,
פסוקים א –
ב
בסוף פרשת בהר באים באופן מפתיע שני פסוקים בהם עוסק גיליוננו.
הם תמוהים הן מבחינת היותם נטולי קשר בולט בינם לבין הפסוקים הקודמים להם,
(דיני עבדים וגאולת עבדים) והן מבחינת היותם חזרה על פסוקים שכבר נאמרו לפני כן (בפרשת קדושים).
ר'
דוד
הופמן
בפירושו
לויקרא
מקדים
לפסוקים
אלה:
לפני התוכחה והאזהרה לשמירת מצוות ה', באו עוד חמש דרישות חשובות שאפשר לראותן בהוספה על החוֹמֶש הראשון של עשרת הדברות וכיסוד לכריתת הברית שבאה אח"כ .בדומה לכך באה בשמות לד,
יא–כו,
לפני כריתת הברית עשיריה של מצוות:
א.
איסור עשיית אלילים,
(השווה לעיל יט,
ד)
זה אוסר עבודת אלילים ואפילו עשייתן;
ב.
איסור פסל ומצבה.
ג.
איסור אבן משכית
ד.
שמירת שבת (ראה לעיל יט,
ל)
ה.
מורא מקדש (שתי מצוות חשובות אלו חזרו ונשנו כאן,
כדי להניח אותן ליסוד כריתת הברית. המילה שבתותי כוללת כאן בוודאי גם שמיטות ויובלות)
פרשנינו רצו להדק את הקשר בין פסוקינו לא עם התוכחה שלאחריהם אלא עם העניינים שלפניהם,
ובזה עוסקים כל הפרשנים המובאים בשאלה א.
לדברי הספורנו הרומז לדברי חז"ל השווה:
מדרש
תנחומא
נצבים
פרק
ג: דברים
כט, יג–יד:
ולא
אתכם
לבדכם
אנכי
כורת
… . כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו… . אתה מוצא כשבקשו ישראל לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל,
מה כתיב שם ? (יחזקאל כ, א)
"באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'
". אמרו לו: "כהן הקונה את העבד מהו שאוכל בתרומה ? א"ל אוכל. אמרו לו: אם חזר כהן ומכרו לישראל,
לא יצא מרשותו ? אמר להם: הן.
אמרו לו: אף אנו כבר יצאנו מרשותו נהיה ככל האומות !
א"ל יחזקאל לישראל:
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות…".
ואומר:
"חי אני נאם ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם"
(יחזקאל כ, לב–לג).
כי בשבועה אתם עמדי ולכן נאמר: "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך" (פסוק יב), שלא אחזור בדבר שנשבעתי לאבותיכם,
"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת …"
אלא אף הדורות העתידים לבוא היו שם.
שאלה ג חשיבותה בכוון האנטי–מאגי.
מושווים בדברי הספרא – הקדושה במקום והקדושה בזמן. השווה לזה דברי
אברהם
השל
מתוך
ספרו
(באנגלית)
*) "השבת ומשמעותה לאדם בן זמננו".
תמצית
רעיונותיו
בפרק
ראשון:
כל ציויליזציה טכנית שאיפתה לנצח את החלל,
לשלוט בחלל, להגדיל את מספר העצמים השייכים לנו הממלאים את החלל,
להרבות את היש התופס מקום,
להרבות בכוח ובשלטון – ויחד עם זה לברוח מפני הזמן. רוצים אנו להרבות את רכושנו ומפסידים אנו בהווייתנו. והלא לא כמותם ואיכותם של העצמים אשר ברשותנו מגבירים את עוצמת הווייתנו, אלא שעות ורגעים הם הם שבהם קונים אנו את עולמנו. היהדות מעונינת יותר בזמן מאשר בחלל.
המילה "קדוש",
אחד המושגים החשובים ביותר בתורה,
המייצגים את סודו והודו של האלוקים –
מופיעה לראשונה בסוף מעשה בראשית,
ולא התייחסה לא להר ולא למזבח ולא לשום עצם מן העצמים שנבראו. ולא נקבע שום מקום מן המקומות להיות קדוש,
אלא מה נאמר שם ?
"ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"
(בראשית ב, ג).
רחוקה היא תפישה זו מכל המיתולוגיות, שהרי בכל אותן אמונות ודעות היו מסיימים מעשה בריאה,
כגולת כותרת –
בקביעת מקום קדוש,
הר או מעיין,
עץ או גיא – ואילו תורתנו לא קידשה את המקום, כי אם את הזמן, את השבת. בבריאת עולם רק קדושה אחת נקבעה, והיא קדושת היום.
לאחר זמן, לפני שניתנה תורה לעם הנבחר,
נדרש מעם זה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"; ורק לאחר שנכשל העם הזה ודרש אלוהים אשר יראום בעיני בשר ונטמאו בעגל,
אז ניתן להם – לבל ילכו אחרי התוהו –
גם מקום קדוש והושמו בו כלים למען יוכלו לעבוד את ה'
בטהרה,
ועם זה ניתן אף לחושיהם הנדרש להם.
ורבות הודגש במדרשים,
שלא ניתן להם הצו לבנות את המשכן אלא לאחר שנכשלו בעגל,
ושלא ניתן להם אלא מפני שדרוש היה להם מתוך חולשתם.
יושמו דברים אלה על לב ויעזרו למציאת הפתרון של שאלה ג / 2 .
A.
J. Heschel, The Sabbath, its meaning for modern man, New York 1951 *)
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושמונה (תשכ"ט)
בהר – בחוקותי – התוכחה
פרק כו פסוקים יד –
כו
א.
שאלה כללית
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק יג
קוממיות.
בקומה זקופה. וריקי מוח אמרו:
כי הקללות רבות מהברכות. ולא אמרו אמת,
רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים ליירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב יתברר לו דברי.
1.
הסבר שלא צדקו דברי "ריקי המוח" בעזרת דברי הראב"ע ובדרך של תשובה אחרת.
2.
למה יקראם ראב"ע בזעף "ריקי המח"?
ב.
פרק כו, יט:
ושברתי את גאון עוזכם.
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יט
ושברתי
את גאון
עוזכם. זה בית המקדש,
וכן הוא אומר (יחזקאל כד, כא)
"הנני מחלל את מקדשי את גאון עוזכם."
ראב"ע
ויקרא
פרק כו
פסוק יט
גאון
עוזכם. השובע,
כטעם (דברים לב, טז)
"וישמן ישורון ויבעט",
והגאה אם ישבר – יפול וישח.
ר'
דוד
הופמן
ויקרא
פרק כו
פסוק יט
[על
פי תרגום
של נחמה]
גאון
עוזכם. שפע פוריות הארץ הוא הבסיס לכוח העם ועוזו. ועיין יחזקאל [לג,
כח]
"ונתתי את הארץ שממה ומשמה ונשבת גאון עוזה ושממו הרי ישראל מאין עובר".
העם גאה בה (= בפוריות של ארצו)
והוא נכלם בהעדרה (ועיין ירמיהו יד,
ג – ד).
ביחזקאל כד, כא כוונת "גאון עוזכם" הוא המקדש ("הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמל עיניכם".)
ר'
דוד
הופמן
ויקרא
פרק כו
פסוק יט
[על
פי תרגום
גאון
עוזכם. גבורת העם נובעת משפע הפריון,
יחזקאל לג, כח.
מתגאים בו כשישנו ונכלמים כשאיננו.
ירמיה יד, יג.
ביחזקאל כד, כא צויין המקדש כ"גאון עוזכם".
מה ראה רש"י להסתמך על הפסוק האחרון (= בדברי הופמן) ולפרש את הביטוי "גאון עוזכם" בהתאם לפסוק זה (בית המקדש), ולא הסתמך על הפסוק הראשון ביחזקאל (לג,
כח)
ולא פירש בהתאם לפסוק זה "גאון עוזכם" – פוריות ארצכם?
ג.
פרק כו, כה …
ונאספתם אל עריכם ושילחתי דבר בתוככם וניתתם ביד אויב.
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק כה
ונאספתם.
מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור.
מה קשה לו?
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק כה
ושילחתי
דבר
בתוככם. ועל ידי הדבר וניתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקוברו – ניתנין ביד אויב.
ראב"ע
ויקרא
פרק כו
פסוק כה
ונאספתם
אל עריכם.
מפני החרב, ושם אשלח הדבר והרעב עד שתרצו להינתן ביד האויב.
וזה טעם "וניתתם ביד אויב"
והיא מילה מבנין נפעל.
1.
קושי אחד הוא העומד בפני שני הפרשנים בפסוק זה אשר אותו הם מנסים ליישב. מה הוא?
2.
מה המשותף ומה השוני ביישובי שני הפרשנים הנ"ל?
3.
מה ראה הראב"ע להזכיר בפירושו גם את הרעב ("אשלח הדבר והרעב")
שאינו מוזכר כלל בפסוקנו?
ד.
פרק כו, כו:
…ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק כו
ואפו
עשר נשים
לחמכם
בתנור
אחד. מחוסר עצים.
רשב"ם
ויקרא
פרק כו
פסוק כו
בתנור
אחד. כי אשה אחת לא תוכל למלא את התנור פת.
איזה משני הפירושים נראה לך מתאים יותר להקשר?
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק כו
והשיבו
לחמכם
במשקל. שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפולת ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהן.
רלב"ג
ויקרא
פרק כו
פסוק כו
והשיבו
לחמם
במשקל שהיה כששמוהו בתנור,
כי לא יניחוהו לאפות כראוי,
כדי שיאכלו ממנו מעט.
העמק
דבר ויקרא
פרק כו
פסוק כו
במשקל.
בפת"ח והוא כמו בה"א הידיעה, היינו באותו משקל שהיה בעודו עיסה והוא סימן שלא נאפה יפה.
1.
מה הביא את שני הפרשנים האחרונים שלא לפרש בעקבות הספרא?
2.
יש מפרשים שלא כדברי הנ"ל אלא בפירוש אחר, על פי יחזקאל ד, טז.
מהו הפירוש?
3.
מהי חולשת הפירוש האחרון?
ה.
פרק כו, כא:
ואם תלכו עמי קרי…
פסוק
כג:
ואם באלה לא תווסרו לי והלכתם עמי קרי
פסוק
כד:
והלכתי אף אני עימכם בקרי…
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק כא
ואם
תלכו עמי
קרי. רבותינו אמרו: עראי,
במקרה שאינו אלא לפרקים, כך תלכו עראי במצוותי; ומנחם פירש לשון מניעה, וכן (משלי כה, יז)
"הוקר רגלך מבית רעך", וכן (משלי יז, כז)
"יקר רוח –
איש תבונה". וקרוב לשון זה לתרגומו של אונקלוס –
"קשי",
שמקשים ליבם לימנע מהתקרב אלי.
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
ויקרא
פרק כו
פסוק כא
ואם
תלכו עמי
קרי. … ואפשר לדעתי כי קרי שם המקרה, וכל הקורות הם באים בגזרת השם, ופלשתים שאמרו, "כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא…"
כדרך הרשעים דברו.
או שאמרו מקרה הוא ככל קורות העולם,
לא בעבור ארון עוזו; וכן כאן אין פירושו שיאמרו:
מקרה הוא ולא ה' פעל זאת, כי אם כן – מה טעם (פסוק כד) "והלכתי אף אני עמכם בקרי"?
אבל עניינו: אם תלכו עמי קרי שגם במקרה הרעה הזאת שקרה לכם, תלכו עמי כמו שהלכתם עמי קודם לכן,
וזהו שפירש (פסוק כא) "ולא תאבו לשמוע לי" ועוד אפרשנו (פסוק כג).
לפסוק
כד:
והלכתי
אף אני
עמכם
בקרי. אתנהג גם אני עמכם במקרים כאלה, כאשר נהגתי עמכם עד עתה,
לא תחוס עיני ולא תחמול עליכם.
רמבמ"ן
[ר'
משה
בן מנחם
מנדלסון]; ויקרא
פרק כו
פסוק כא
[בתוך
הביאור]
על דעתי שורש "קרה"
הונח על ההולך לקראת האדם,
ובא לו מנגד פניו. והאל"ף בתיבת "לקראת"
תמורת ה"א השורש שאינה נחה באמצע התיבה. נאמר (דברים כה, יח)
"אשר קרך בדרך"
– בא לקראתך; (במדבר כג, ח)
"ויקר אלוקים אל בלעם" – ענטגעגען קאממען; והכבד (= בבנין הפעיל) (בראשית כז, כ)
"כי הקרה ה'…"
(האט ענטגעגען קאממען לאססען) שבא לו לעומת פניו ממולו.
והנה "קרי"
הוא השם המופשט מהמתואר ובא בלא שימוש,
כי הוא תואר הפועל, וכן דינו כאשר זכרנו פעמים רבות. והשיעור כי ההליכה תהיה הליכת קרי, לעומתו וממולו (ענטגעגען).
וידוע שהדרכים על דרך השאלה (האלף בקמ"ץ),
הם הפעולות והמעשים אשר על ידם יגיע העושה לתכלית נרצה ממנו,
והתכלית ההוא אשר אליו יכונו הדרכים ההם,
הוא מגמת פני העושה. ועל האדם העושה כמעשיו וחפץ בתכלית ההוא הנרצה והמבוקש ממנו, יאמר (היוד בצירי) שהוא הולך בדרכיו.
או הולך אחריו.
וזהו ענין ההליכה בדרכי ה'
או אחרי ה'.
שישים מגמת פניו אל התכלית הנרצה לה'
ברוך הוא, ומתנהג במידותיו.
והמעלה היותר נכבדת היא "ההתהלכות את ה'"
או "עם ה'" כידוע.
מעתה על הממרה את פי ה' ומתכוון לעשות נגד רצונו, יאמר שהוא הולך עמי קרי,
(וואנדעלט איהם ענטגעגען,
צו ווידער), ששם מגמת פניו היפך התכלית הנרצה לה'
יתברך ומתנהג בדרכים ההולכים למולו;
ולכן הוא אומר להלן "והלכתי אף אני עמכם בקרי".
הכוונה – שתהיה רצוני ותכלית מעשי היפך ומתנגד לרצונכם ותכלית מעשיכם.
ואתנגד לכם בכל דרכיכם, וכן מתורגם בלשון אשכנז: צו ווידער וואנדעלן.
שד"ל
– ביכורי
עתים
תקפ"ט
עמוד
89
ועתה הנה לפנינו מלת "קרי"
או "בקרי"
האמורה בקללות והמפרשים פרשוה גם היא לשון "מקרה"
ולא נתקררה דעתי בדבריהם. (ומביא את דברי רש"י הנ"ל וסותר דבריו):
דאם כן –
אין פסוק כד ואין פסוק כז לא עונש ולא איום. (ומביא פירוש מנחם הנ"ל ומעיר): אבל פירושו דחוי מפאת הדקדוק.
מלבד שאין טעם לפרש "בחמת קרי" בחמת מניעה, מפני שהמכות אינן כולן "בשב ואל תעשה",
אבל יש מהן הרבה ב"קום עשה". ויש מפרשים "אם תלכו עמי קרי" – אם תאמרו שהמכות במקרה! ומה טעם לפי זה "והלכתי אף אני עמכם בקרי"?
הלוא נמצא הכתוב מקיים טעותם.
(ומביא פירוש ר'
נפתלי הירץ ויזל ודוחה אותו)
ולפי פירושו העיקר חסר… ועוד:
מה טעם "תלכו עמי" שהיא מליצה קרובה למליצת (בראשית ו, ט)
"את האלוקים התהלך נח"?
ומביא פירוש הרמבמ"ן:
אבל לא מצאנו מילת "לקראת"
בענין התנגדות. …מלבד זה הנה כשהגיע אצל [פסוק כח] "והלכתי עימכם בחמת קרי" לא מצא ידיו ורגליו. כי מה טעם "בחמת התנגדות"? וכל חימה היא התנגדות.
1.
מה הן הדעות השונות בפירוש המילה "קרי"?
2.
מהי ביקורת שד"ל לכל אחת מהן. (הסבר,
מדוע אם לפי רש"י אין פסוק כד עונש או איום.
מדוע יש לדחות פירוש מנחם מטעמי דקדוק?
3.
מדוע אין לקבל פירושו של היש מפרשים במה פירוש זה "מקיים טעותם" וכו'
וכו'?).
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
בחוקותי
פרק כו
(שאלון זה הוא המשך שאלון בחוקותי תש"ג שעסק בפסוקי הברכות הראשונים,
לאלה שלא השתמשו אשתקד בשאלון ההוא מועתקת כאן שאלה א' הנוגעת לברכות בכללן.
א.
מקשה אברבנאל פרק כו השאלה הראשונה:
למה זה היו ייעודי התורה ושכרה כולם דברים גשמיים כמו שזכרו בברית הזה,
ולא יעדם בשלמות הנפשי ושכר הנשמה אחר המוות, באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו האמיתית… וכבר שות שתו השערה האויבים עם הכתוב הזה,
וכיחשו היות לישראל שכר נפשי אחר המות מפני זה!
1. מי הם "האויבים"?
2. מה הן התשובות השונות בפי החכמים הבאים?
רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ט
הלכה א
מאחר שנודע שמתן שכרן של מצוות, והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה'
הכתוב בתורה, היא חיי העולם הבא, שנאמר:
[דברים כב, ז]
"למען ייטב לך והארכת ימים",
והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו אורחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת,
שנאמר:
[במדבר טו, לא]
"הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה". מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך,
ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך, וכל אותן הדברים בעולם הזה,
כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו,
ושאר כל דברי הברית?!
כל אותן הדברים אמת היו ויהיו, ובזמן שאנו עושים כל מצוות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצוות,
ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצוות.
אלא כך הוא הכרע כל הדברים. הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו,
עץ חיים היא,
וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דיעה גמורה נכונה – זוכה בה לחיי העולם הבא,
ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה.
והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד – שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה,
כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה,
כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן,
אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה כדי שנזכה לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר בתורה, אחר שהבטיח בטובות העולם הזה [דברים ו, כה]
"וצדקה תהיה לנו וגו'". וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן, כענין שנאמר [דברים לב, טו]
"וישמן ישורון ויבעט",
שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה,
שהן חיזקו ידיהם לבעוט, ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא,
כדי שיאבדו ברשעם.
הוא שכתוב בתורה [דברים כח, מז–מח]
"תחת אשר לא עבדת את ה' וגו'
ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך".
נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו,
כלומר,
אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו,
משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם,
עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא, וייטב לך לעולם שכולו טוב,
ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך,
ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא. שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים,
אין לו במה יזכה. שנאמר [קוהלת ט, י]
"כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול",
ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם, מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות, עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצוות,
כדי שתאבדו מחיי העולם הבא,
ונמצא שאיבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוות שבהן זוכין לחיי העולם הבא:
רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ט
הלכה ב
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח,
כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא. לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת,
שנאמר [ישעיה יא, ט]
"כי מלאה הארץ דעה את ה'", ונאמר [ירמיה לא, לג]
"ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו", ונאמר [יחזקאל לו, כו]
"והסירותי את לב האבן מבשרכם",
מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו,
ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו, שנאמר [ישעיה ב, ב]
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים", וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח,
הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד:
כוזרי
מאמר
א סעיפים
קד –
קט
(קד)
אמר הכוזרי: והלוא ייעודי הדתות האחרות עשירים יותר ומשופעים מייעודיכם:
(קה)
אמר החבר: אך כל אלה ייעודים לאחר המוות, ובחיים אין דבר מהם ואין גם דבר אשר יורה עליהם:
(קו)
אמר הכוזרי: נכון הדבר. עדיין לא ראיתי איש מן המאמינים בייעודים ההם מתאווה להחשתם, ולהיפך,
אילו יכל לדחותם ולאחר בואם לאלף שנים ולהישאר עד אז בכלא החיים עם כל יסורי העולם הזה ועם העיצבון אשר בו,
היה בוחר בכך:
(קז)
אמר החבר: אך מה לדעתך יאמר האיש שראה בעיניו את המעמדים הגדולים בהם נגלה כבוד מלכות השמים:
(קח)
אמר הכוזרי: זה בלא ספק יתאווה כי תהיה נפשו תמיד נפרדת מחושיו ותשאר תמיד נהנית מן הזיו ההוא. איש כזה וודאי מתאווה למות:
(קט)
אמר החבר: לא כן ייעודינו הם. כי נידבק בעניין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה. וכי יתחבר העניין האלוהי בנו באותות גדולה במראות כבוד ובנפלאות. ולכן לא נאמר בתורה אם תעשו ככל המצווה הזאת,
אביאכם אחרי מותכם אל גינות ואל מקום תענוגות, כי אם והייתם לי סגולה ואני אהיה לכם לאלהים ואנהיגכם, ואנשים מכם יהיו עומדים לפני ועולים השמיימה כאותם שהיו מתהלכים בחייהם בין המלאכים,
והמלאכים יראו לכל אחד מאלה בן אדם להבדיל בינו לבינם ואף מלאכי יהיו מתהלכים בקרבכם בארץ, ותראו אותם בבואם בודדים או במחנות לשמור עליכם ולהלחם לכם, ותאריכו ימים על הארץ שבסיועה הגעתם למדרגה הזאת, היא אדמת הקודש,
ויהיו השובע בארץ הזאת ורעבה,
טובתה ורעתה, תלויים בענין האלוהי לפי מעשיכם.
ויהיה מנהג הטבע נוהג בכל העולם כולו,
אך לא בכם,
כי כל עוד שכינתי שורה בקרבכם תראו שבע בארצכם וגשמיכם יבאו כסדרם, לא יכחשו זמניהם ותגברו במתי מספר על אויביכם, ובזה תדעו כי עניינכם נוהג לא לפי חוקי הטבע כי אם לפי רצוני.
אך בעברכם על דברי תראו רעב ובצורת ונגף וחיה רעה, גם בימים אשר כל העולם כולו שרוי בשלווה. אז תדעו כי עניינכם מונהגים על ידי דבר העומד למעלה מן החוק הטבעי.
וכל זה נתקיים כל הייעודים הכלולים בתורתנו באו, אין לחוש איפוא פן לא יוסיפו להתקיים.
לעומת זה כל ייעודי הדתות האחרות יכללם שורש אחד והוא התקווה להיות קרוב לאלוה ולמלאכיו,
ומי שהגיע למדרגה זו לא יירא מוות.
לא כן תורתנו היא מוכיחה את ייעודה במראה עיניים.
משל למה הדבר דומה? לחברים שחנתה שיירתם במדבר, ונפרד אחד מהם והלך להודו.
ומלך הודו קיבלו בכבוד רב,
משנודע לו כי הוא אחד החברים ההם,
כי המלך הכיר את אבותיהם שהיו אוהביו.
ויתן המלך בידו מתנות יקרות למען ישאן אל חבריו,
וילבישו בגדי חמודות,
וישלח עמו מכבודתו,
אנשים אשר לא היה עולה על הדעת כי יצאו מלפני המלך,
וילכו אל המדבר ההוא. אף ציווהו על מעשים אשר יעשה, וכרת עמו ברית על פיה קיבל עליו האיש לעבוד את המלך.
והנה זה שב האיש אל חביריו בלוויית צירי מלך הודו, והחברים שמחו בצירים וחלקו להם כבוד ויקר,
ובנו להם ארמון לשבות בו.
ברבות הימים התחילו החברים ההם שולחים מאיתם שליחים להודו למען יראו שם את פני המלך.
דבר זה עלה ביד השליחים על נקלה,
כי דאגו להם צירי המלך אשר הוליכום בדרך הקרובה והישרה. ובשובם ידעו כל החברים כולם כי כל הרוצה להגיע להודו, קל הדבר מאד עליו, אם רק ידבק בעבודת המלך ויכבד את ציריו המוליכים אותו אל המלך. מעתה לא שאל איש מה העבודה הזאת לנו. הסיבה היתה ברורה לעין כל להידבק במלך,
כי הדבקות בו היא האושר.
והנמשל הוא, החברים – הם בני ישראל,
והתייר הראשון –
הוא משה, והתיירים האחרים –
הם שאר הנביאים,
וצירי מלך הודו – הם השכינה והמלאכים,
ובגדי החמודותיהם –
האור המושכל אשר האיר את נשמת משה בנבואה, והאור הנגלה אשר קרן על פניו, והמתנות היקרות שנשלחו אל החברים – הן שני הלוחות ועליהם עשרת הדברות. לא כן בעלי הדתות האחרות,
הם לא ראו דבר מכל זה וכאילו נאמר להם,
קבלו עליכם לעבוד את מלך הודו כמו שקיבלו עליהם החברים ההם,
ואז תקרבו אל המלך אחרי מותכם. ואם לא תעבדוהו – והרחיקכם המלך ועונשכם אחר המוות.
והנה אחדים מהם אמרו, מעולם לא בא אדם אלינו לספר לנו,
כי מיום מותו הוא נמצא בגן עדן או בגיהנם,
אולם רבים העדיפו לשם השמירה על המקבל ועל הסכמת הציבור לדעה אחת, לקבל עליהם את העבודה ההיא,
אך תקוותם לשכר זה חלשה היתה בנפשם,
ורק כלפי חוץ הופיעה כחזקה ומקיימת, כי באמונה ההיא היו מתכבדים ומתפארים על פני המון העם. האומנם יוכלו אלה להתפאר בשכר אשר לפי טענתם יעלה בידם אחר המוות על פני האנשים המגיעים לשכר זה בחייהם?
האין טבע הנביאים והחסידים קרוב יותר לקיום הנצחי מטבע מי שלא הגיע למדרגה זו?!
אבן
עזרא
דברים
פרק לב
פסוק לט
…ורבים אומרים כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא.
והעד,
שאמר בתחילה "אמית"
ואחר כך "אחיה",
וכן [שמואל א', ב,
ו]
"ה'
ממית ומחיה" והעד,
[שם]
"ה'
מוריד שאול ויעל".
ואחרים אמרו, מפסוק [בראשית ט, ה]
"ואך את דמכם לנפשותיכם", גם [דברים ו, כה]
"וצדקה תהיה לנו",
[דברים ל, כ]
"כי היא חייך"
– בעולם הבא, [שם]
"ואורך ימיך" – בעולם הזה, [דברים ה, טז]
"למען ייטב לך".
ורבינו האי ז"ל אמר, כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העולם הבא, כי היה ידוע בהעתקה. ולפי דעתי, שהתורה ניתנה לכל,
לא לאחד לבדו,
ודבר העולם הבא לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא.
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק יב
…ולא הזכיר הכתוב בכאן שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות,
ובעולם הבא אחרי תחיית המתים,
כי קיומן מחוייב בדרך היצירה כמו שפירשתי בכריתות (ויקרא יח, כט)
והעונש הוא שמכרית החייבים בהם,
והשאר כולם יתקיימו ביסוד יצירתם.
רמב"ן
דברים
פרק יא
פסוק יג
בכל לבבכם ובכל נפשכם. והלוא כבר הזכיר [דברים ו, ה]
"בכל לבבך ובכל נפשך", אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לציבור,
לשון רש"י מספרי (עקב מא). וביאור העניין, כי השם לא יעשה הניסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש,
ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר, ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה,
או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם,
אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצוות מאהבה שלימה יעשה עימהם את כל הניסים האלה לטובה,
ואמר כי בעבדם עבודה זרה יעשה עמהם אות לרעה.
ודע כי הניסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם.
ב.
השוואת הברכות והקללות.
1.
ריבוי הקללות.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק יג
קוממיות.
בקומה זקופה. וריקי מוח אמרו:
כי הקללות רבות מהברכות. ולא אמרו אמת,
רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים ליירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב יתברר לו דברי.
לדבריו
אלה הוסיף
ר' נפתלי
הירץ
ויזל
בביאור:
ויותר מזה אני אומר, שהברכות רבות מהקללות.
ואם תשים ליבך לדברנו בעניין חלוקת הברכות והקללות, תבין מריבוי הקללות חסדי ה'
ורחמיו על עמו.
נסה להוכיח דברי ר' נפתלי הירץ ויזל המתאימים להנחה הידועה בדברי חז"ל:
מרובה מידה טובה ממידת פורענות.
2.
א.
הקבלה.
נסה לבאר מה סיבת אי ההקבלה בתנאי הברכה והקללה?
|
פסוק יד: |
פסוק |
|
ואם לא תשמעו לי |
אם בחוקותי תלכו |
|
ולא תעשו את כל המצוות האלה |
ואת מצוותי תשמרו |
|
|
ועשיתם אותם |
פסוק
טו:
ואם
בחקותי
תמאסו
ואם
את
משפטי
תגעל
נפשכם
לבלתי עשות את כל מצוותי
להפרכם
את
בריתי
תוכל להיעזר בתשובתך לשאלה זו בדברי רמב"ן וספורנו פסוק ו.
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק טו
אם
בחקותי
תמאסו. בעבור היות החוקים מצוות לא נתגלה טעמם להמון,
ימאסו אותם הכסילים,
יאמרו מה החפץ לה'
שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת,
ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר.
אבל המשפטים,
הכול חפצים בהם והכול צריכים אותם,
אין יישוב לעם ומדינה בלתי משפט.
ולא תגעל נפש שום אדם משפט,
"מכה איש ומת"
(שמות כא,
יב),
"וכי ינצו"
(ויקרא כא,
כב),
ודיני השור והבור והשומרים וכיוצא בהם,
אבל המשפט אשר נעשה בעוברי המצוות,
כאיש אשר יבעול העריות או יחלל השבת ויעשה אוב וידעוני,
בזה יקוצו,
מפני המצוות שהן עול כבד על הרשעים.
ולכך אמר,
"ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי",
כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצוות.
וטעם להפרכם את בריתי. שתופר הברית לגמרי,
ויהיו בלא תורה להתיר לעצמם עריות בפרהסיא,
וכל תאווה תערב לנפשם.
ספורנו
ויקרא
פרק כו
פסוק טו
ואם
בחקותי
תמאסו.
שלא בלבד תבטלום אבל תמאסו בם.
ואם את משפטי תגעל נפשכם. תגעל אותם כמו שמקיא אדם בכוונה מוסכמת,
מבלי אין דרך למאוס אותם בהיות טעמם נודע והגון.
לבלתי עשות את כל מצוותי. וזאת הגעילה למשפטים לא תהיה אלא כדי לפרוק מעליכם עול כל המצוות,
כאמרם ז"ל:
"יודעים היו ישראל בעבודה זרה שלא היה בה ממש,
ולא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא"
(סנהדרין סג,
ב).
וכן העיד הנביא באומרו "לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלהיהם,
כי רוח זנונים בקרבם"
(הושע ה,
ד).
להפרכם את בריתי. כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצוות,
כאומרו "והעולה על רוחכם היו לא תהיה,
אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות,
לשרת עץ ואבן"
(יחזקאל כ,
לב).
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ו
ונתתי
שלום. שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום,
תלמוד לומר אחר כל זאת:
ונתתי שלום בארץ,
מכאן שהשלום שקול כנגד הכל,
וכן הוא אומר:
(ישעיה מה, ז)
"עושה שלום ובורא את הכל".
מקשה
בעל דברי
דוד:
יש לדקדק מנלן שזהו דרך תירוץ על קושיה "שמא תאמרו…"? אמאי לא נאמר שהאי "ונתתי שלום" הוא הבטחה כשאר הבטחות, לא דרך קושיה ותירוץ?
נסה לענות על קושייתו.
2. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ח
חמישה מאה ומאה רבבה. (תורת כהנים ב,
ד)
וכי כך הוא החשבון? והלוא לא היה צריך לומר אלא "ומאה מכם שני אלפים ירדופו",
אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה.
הסבר את הרעיון הכלול בדבריו?
הרא"ם
(ר'
אליהו
מזרחי):
ויש לתמוה, דאם כן באומות העולם, דכתיב בהם (דברים לב, ל)
"איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה",
היה לו לומר "ושניים יניסו שני אלפים?
ענה על קושייתו!
3. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ט
והפריתי
אתכם. (תורת כהנים) בפרייה ורבייה:
והרביתי
אתכם. (תורת כהנים) בקומה זקופה:
והשווה
לדבריו
רמב"ן:
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק ט
וטעם והפריתי. שיעשו כולם פירות פרי הבטן,
לא יהיה בהם עקר ועקרה.
וחזר ואמר "והרביתי",
שיעשו פירות רבים ולא ישכלו,
וימלאו ימיהם, ולכך יהיו עם רב.
1.
דברי ספרא אלה המובאים ברש"י תמוהים מאד.
הסבר מהי התמיהה!
2.
השווה לדבריו כאן:
בראשית א, כב:
רש"י
בראשית
פרק א
פסוק כב
פרו.
לשון פרי, כלומר עשו פירות:
ורבו.
אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר,
ובא "ורבו"
שאחד מוליד הרבה:
נסה לישב את התמיהה! בעל שפתי חכמים מסתפק בהסבר פורמלי בלבד.
נסה להוסיף עליו גם טעם הגיוני!
שפתי
חכמים
ויקרא
פרק כו
אות צ
ואם תאמר: דילמא והפריתי והרביתי תרווייהו קאי אפרייה ורבייה כמו בכל מקום דכתיב פריה ורביה בהדדי? ויש לומר: מדלא כתיב "והפריתי והרביתי אתכם"
אלא והפריתי אתכם,
והרביתי אתכם", דמשמע דשני עניינים הם (מהרא"י).
4. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יג
אני ה' אלהיכם.
כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה,
שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם ניסים גדולים:
למה לא פירש כדרכו בכמה מקומות אחרים,
כגון:
רש"י
ויקרא
פרק יט
פסוק לו
אשר הוצאתי אתכם.
על מנת כן.
רש"י
ויקרא
פרק כה
פסוק לח
דבר אחר: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים,
על מנת שתקבלו עליכם מצוותי,
ואפילו הן כבדות עליכם:
רש"י
במדבר
פרק טו
פסוק מא
אשר הוצאתי אתכם.
על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזרותי:
ד.
פסוק יא:
ולא תגעל נפשי אתכם.
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יא
ולא
תגעל
נפשי. אין רוחי קצה בכם,
כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר,
כמו (שמואל ב',
א,
כא)
"כי שם נגעל מגן גבורים",
לא קיבל המשיחה,
שמושחין מגן של עור בחלב מבושל כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית שלא יקוב העור:
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק יא
ונתתי
משכני
בתוככם.
זה בית המקדש.
"ולא תגעל נפשי אתכם",
אין רוחי קצה בכם.
כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר,
כגון:
"כי שם נגעל מגן גבורים"
(שמואל ב',
א,
כא),
לא קיבל המשיחה,
שמושחין מגן של עור [בחלב]
מבושל כדי להחליק מעליו מכות חץ או חנית שלא יקוב העור,
לשון רש"י:
ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקדוש ברוך הוא,
כי בשומרנו כל המצוות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגועל נפשו,
וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר:
(להלן פסוק מד)
"לא מאסתים ולא געלתים",
ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיה יד,
יט)
"המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך":
1.
הסבר מהי תמיהתו של הרמב"ן על פסוקנו.
2.
התוכל ליישב תמיהתו?
3.
לכאורה נראה שיש גם סתירה מעין זו בין פסוק ל לבין פסוק מד.
כיצד מיישבה רש"י?
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ל
וגעלה
נפשי
אתכם. (תורת כהנים א,
ד)
זה סילוק שכינה:
4. ואלה
דברי
אברבנאל
פרק כו
פסוק יא:
עם היות שהפילוסופים סילקו ההשגחה האלוקית מפרטי בני אדם,
באומרם שהיה גרעון בחוקו יתברך להשגיח בבני אדם, אמר יתברך, שלא יהיה הדבר כאשר חשבו,
כי לא תגעל נפשו אותם ולא תמאסם מלהשגיח בהם.
כיצד מיישב אברבנאל את תמיהת הרמב"ן?
5. רלב"ג:
ונתתי
משכני
בתוככם. כאשר תהיו באופן שלא תגעל נפשי אתכם.
במה הוא שונה מדעת המפרשים?
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
בחוקותי – דברי התוכחה
פרק כו פסוקים יד – מו
הערה:
לשאלת מבנה הפרק עיין גיליון בחוקותי תש"ז שאלה א)
א.
שאלה כללית:
דברי התוכחה האלה השפיעו בהרבה על לשון הנביאים ועל אופי תוכחותיהם.
הבא ראיות להשפעה חזקה זו של הפרק על הנביא יחזקאל בפרקים ד, ה,
ו.
ב.
פסוק יח:
ויספתי
ליסרה
אתכם
שבע
על
חטאתיכם.
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יח
שבע
על
חטאתיכם. (תורת כהנים ה,
א)
שבע פורענויות על שבע עבירות האמורות למעלה:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק יח
שבע.
בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים. וכן "כי שבע יפול צדיק וקם"
[משלי כד, טז],
"עד עקרה ילדה שבעה" [שמואל א', ב,
ה].
ואין על חטאתיכם להוסיף שבעה,
רק ויספתי פעם אחרת, כמו "קול גדול ולא יסף" [דברים ה, יט]:
וטעם על חטאתיכם.
בעבור חטאתיכם, ויש אומרים שהחשבון כמשמעו, והראשון נכון, כי אם נחשוב "ושברתי"
אחד,
"שמיכם כברזל" שניים,
וארץ כנחושה, ותם לריק, ויבול הארץ ופרי העץ, הנה שש, ומכת חית השדה,
הנה שבע:
רשב"ם
ויקרא
פרק כו
פסוק יח
שבע
על
חטאתיכם. כלומר הרבה מכות על חטאתיכם.
כמו "שבע יפול צדיק וקם" [משלי כד, טז],
"ואור החמה יהיה שבעתיים" [ישעיה ל, כו],
"והחזיקו שבע נשים"
[ישעיה ד, א]:
1.
לאיזה פסוק בפרקנו מוסבים דברי רש"י "שבע עבירות האמורות למעלה"?
2. מה בין רש"י לראב"ע בפירוש המילה "שבע"?
השווה
:
רש"י
שמות פרק
ט פסוק
י
באדם
ובבהמה. ואם תאמר מאין היו להם הבהמות, והלוא כבר נאמר:
"וימת כל מקנה מצרים" [שמות ט, ו]?
אלא לא נגזרה גזרה אלא על אותן שבשדות בלבד,
שנאמר:
"במקנך אשר בשדה"
[שמות ט, ג],
והירא את דבר ה' הניס את מקנהו אל הבתים.
וכן שנוייה במכילתא אצל "ויקח שש מאות רכב בחור"
(שמות יד, ז):
אבן
עזרא
שמות פרק
ט פסוק
ו
ויעש
ה'. ופירוש וימת כל מקנה מצרים.
רובו.
כי הנה כתיב,
"שלח העז את מקנך" [שמות ט, יט],
וככה תמצא בברד "ואת כל עשב השדה" [שמות ט, כה].
והעד מכת הארבה "ואכל את יתר הפליטה" [שמות י, ה]:
רש"י
במדבר
פרק יא
פסוק ה
אשר
נאכל
במצרים
חינם. אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חינם,
והלוא כבר נאמר (שמות ה, יח)
"ותבן לא ינתן לכם", אם תבן לא היו נותנין להם חינם,
דגים היו נותנים להם חינם?
ומהו אומר חינם,
חינם מן המצוות (ספרי):
אבן
עזרא
במדבר
פרק יא
פסוק ה
חינם.
בזול כאילו היא חינם:
רש"י
במדבר
פרק יד
פסוק כב
זה
עשר
פעמים. שניים בים, ושניים במן, ושניים בשליו, וכו'
כדאיתא במסכת ערכין:
אבן
עזרא
במדבר
פרק יד
פסוק כב
זה
עשר
פעמים. הטעם,
רבים.
והזכיר עשר, בעבור היותו סך חשבון, כי הוא סוף האחדים, וראש העשרות, שהם במחברת השנית:
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ח
חמישה מאה ומאה מכם רבבה.
(תורת כהנים ב,
ד)
וכי כך הוא החשבון, והלוא לא היה צריך לומר אלא "מאה מכם שני אלפים ירדופו"?
אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק ו
ואין
מחריד. לא מחיה רעה ולא מאויב,
רק אתם תרדפו האויב ויפול לפניכם. והתימה,
כי מתי מעט מכם ירדפו מתי רב מהאויבים? וכבר הודעתיך בספר מאזניים, כי עשרה ומאה ואלף ורבבה שהיא עשרת אלפים סך חשבון, ומנהג המרבה לומר אחד לעשר.
כמו "כי עתה כמונו עשרת אלפים"
[שמואל ב', ח,
ג].
ופה הוסיף, כי המאה ירדפום חמישה. והנה כפל מנהג המרבה. וכל אחד מהמאה ירדוף מאה.
ועיין עוד דוגמאות גיליון כי תשא תש"ד שאלה א
3. מה ההבדל בשיטה הפרשנית בין רש"י לראב"ע על פי כל הדוגמאות הנ"ל?
4. מה יש לומר לזכותה של כל אחת משתי השיטות הנ"ל?
ג.
פרק כו, לח:
ואבדתם בגויים:
ספרא
ח, א
[מו]:
"ואבדתם
בגויים" ר'
עקיבא אומר: אלה עשרת השבטים שגלו למדי.
אחרים אומרים: "ואבדתם בגויים" – אין "אובדן"
אלא גולה.
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק לח
ואבדתם
בגוים. כשתהיו פזורים תהיו אבודים זה מזה:
1. מה קשה להם בפסוקנו?
2. מה ההבדל העקרוני בין שני פירושי הספרא?
3. למה לא קיבל רש"י דעת אף אחד מהן והלך לו בדרך שלישית?
4. הבא ראיה מלשון פסוק מן התנ"ך לדעת ה"יש אומרים" שאין אבדן אלא "גולה".
ד.
פרק כו, מ:
והתוודו את עוונם…
פסוק מא:
אף
אני
אלך
עימם
בקרי,
והבאתי
אותם
בארץ
אויביהם.
לצירוף שני פסוקים אלה מקשה
ארבנאל
פרק כו
השאלה
העשירית:
עם היותו מהראוי,
שבעבור שיהיה ישראל "מודה ועוזב ירוחם"
(משלי כח, יג).
הנה אמר על הוידוי ההוא "אף אני אלך עימם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם".
ואחרי כן הכביד עונשם ורעתם אחרי הוידוי יותר ממה שהיה לפני הוידוי. ולמה לא יקל עולם אחר התוודותם?
ענה לקושיתו בעזרת הרמב"ן:
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק מא
… והנה
אחר
"והתוודו
את עוונם"
(בפסוק מ) היה ראוי שיאמר "וזכרתי את בריתי יעקוב" (פסוק מב), כי מה טעם "והבאתי אותם בארץ אויביהם" עכשיו במקום הזה,
ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם?
ופירש רבי אברהם:
אף אני כן עשיתי עמהם ויסרתים, להביאם בארץ אויביהם להכניע לבבם הערל. והזכיר זה בכאן,
כי התוודו את עוונם בעבור שאני המסבב להם, כי גם בשעת קלקלתם נתכוונתי בהם שיעשו תשובה ויתוודו:
ועל דעתי ירמוז כי אחר הווידוי ילך עמם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם עד שיכנע לבבם הערל.
ועיין ירמיהו ג,
ה;
וכן ג, י.
ירמיה
פרק ג
ה
הינטור
לעולם
אם
ישמור
לנצח,
הנה
דיברת
ותעשי
הרעות
ותוכל:
ירמיה
פרק ג
י
וגם
בכל
זאת
לא
שבה
אלי
בגודה
אחותה
יהודה
בכל
ליבה,
כי
אם
בשקר
נאום
ה':
ה.
פסוק מא:
והבאתי אותם בארץ אויביהם.
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק מא
והבאתי
אותם. (תורת כהנים ח,
ה)
אני בעצמי אביאם.
זו מידה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים:
הואיל וגלינו בין האומות עובדי אלילים נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם,
אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר:
(יחזקאל כ, לב–לג)
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה וגו'
חי אני וגו'
אם לא ביד חזקה וגו'":
ועיין יחזקאל פרק כ פסוקים לב–לג:
יחזקאל
פרק כ
פסוקים
לב –
לג:
והעולה על רוחכם היו לא תהיה,
אשר אתם אומרים:
נהיה כגויים,
כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן:
חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם:
לדברי
רש"י
אלה מקשה
הרא"ם:
ולא ידעתי למה לא יפרשו אותו כמשמעו,
שיביאם בארץ אויביהם,
כמו:
(דברים כח, לו)
"יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך"?
ומתרץ
הגור
אריה
קושיתו:
…דלא הוי לו למכתב לשון הבאה, כי המביא מטפל עם אותו שמביא. וכיון שהגלות הוא עזיבה, לא הוי ליה למכתב לשון הבאה, דמשמע שהוא מטפל ומתעסק בהם.
1. במה נוטה רש"י ממשמעות הכתוב.
2. מה הניעו לנטות ממשמעות הכתוב לדעת הגור אריה?
3.
התוכל לתרץ קושית הרא"ם תירוץ נוסף על תירוץ הגור אריה,
אף הוא מלשון הכתוב?
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלוש – עשרה (תשי"ד)
בחוקותי
פרק כו פסוקים יד –
מו
א.
השווה:
השווה את דברי התוכחה שבפרשתנו לדברי התוכחה דברים כח,
טו – סט.
ואלה
דברי
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק טז:
אף
אני אעשה
זאת לכם.
…ודע והבן, כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת: הגלות והגאולה ממנו,
שכן תראה בתוכחות שאמר: "ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם" (פסוק טו), ואמר:
"להפרכם את בריתי"
(שם),
והזכיר בהם במות וחמנים וגילולים (פסוק ל), כי היו עובדי עבודה זרה ועושים כל הרעות, והוא שאמר (פסוק לב) "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם",
יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקיבול הקרבנות,
שהיו לרצון לו במקדש ההוא – והעונשים עליהם: חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף,
כי כל זה היה שם,
כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו.
ואמר בגלות (פסוק לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה …כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה", שהיו שנות הגלות כשנים אשר ביטלו השמיטות.
וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דברי הימים ב',
לו,
כא)
"למלאות דבר ה'
בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה,
כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה",
כן התרה בהם וכן הגיע אליהם.
אם כן דבר ה' ברור הוא, שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב.
ותסתכל עוד בעניין הגאולה ממנו,
שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות וזכירת הארץ, לא שימחול עוונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם, ולא שיאסוף את נדחיהם, כי היה כן בעלותם מבבל,
שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוויים עליהם מעט ומקצת השבטים אשר גלו לבבל,
ושבו בדלות בעבדות מלכי פרס;
וגם
לא אמר,
שישובו
בתשובה
שלמה
לפניו, רק שיתוודו עוונם ועוון אבותם (פסוק מ), ומצינו אנשי בית שני עושים כן, כמו שהתוודה דניאל (ט,
ה–ח)
"חטאנו ועווינו הרשענו ומרדנו וסור ממצוותיך… ולא שמענו אל עבדיך הנביאים…
ה'
לנו בושת הפנים למלכינו לשרינו ולאבותינו" וכתיב (דניאל ט, טז)
"כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו".
וכן נחמיה התוודה,
ועזרא אמר: (נחמיה ט, לד)
"מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך"
– הרי כי כולם למדו מן התורה שיתוודו עוונם ועוון אבותם.
וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת, שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו,
אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותנו זה ולגאולה שניגאל ממנו, כי הסתכלנו תחילה,
שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותם בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ויעבדו עבודה זרה כלל,
אבל אמר: (דברים כח, טו)
"והיה אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחקותיו אשר אנכי מצווך היום"
– אמר כי מפני שיעברו על קצת ממצוותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו,
שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט, ב)
שבית ראשון –
מפני מה חרב?
מפני עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים,
בית שני שאנו בקיאים בהם,
שהיו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים – מפני מה חרב?
מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם.
ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן,
שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו במסכת יומא [כא,
ב].
ואמר בקללות (דברים כח, מט)
"ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר", שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד,
ואמר שם: (דברים כח, לו)
"אל גוי אשר לא ידעת",
[דברים כח, מט]
"גוי אשר לא תשמע לשונו"
מפני רוב ריחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת,
מפני שגלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, וייחוס ישראל משם היה, ויודעים לשונם כעניין שנאמר (מלכים ב', יח,
כו)
"דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו", וכן (דברים כח, סד)
"והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ",
היא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו.
ואמר (דברים כח, סח)
"והשיבך ה' מצרים באניות", ובגלותנו זה היה שמילא טיטוס מהם ספינות,
וכן כתוב בספר הרומיים. וכן מה שאומר שם: (דברים כח, לב)
"בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות".
וכן (דברים כח, מא)
"בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי",
איננו הגלות שגלו אבות ובנים,
רק השבי ההוא לבנים לבדם והאבות נשארים בארץ. ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלימה,
אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם.
וכן "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא"
(דברים כח, מח),
היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו,
ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד,
ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים.
ועוד ראייה, שאמר (דברים כח, לו)
"יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך",
כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית,
ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים",
רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך,
ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת,
כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא,
ב).
וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש עניין גלותנו זה,
והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלימה מעולה על כולם.
אמר (דברים ל, א)
"והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו'", והבטיח (שם פסוק ה)
"והטיבך והרבך מאבותיך",
שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל,
לא לשישית העם.
ושם הבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז)
"ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך",
והנה "אויביך"
ו"שונאיך"
רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו.
ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל.
וכן מה שאמר בכאן (ויקרא כו, לב)
"ושממו עליה אויביכם",
היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו,
וגם זו ראייה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חריבה כמוה,
כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקדוש ברוך הוא כרת אותה,
כי כן היה שמו הגדול עימנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבוא מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו,
שנאמר:
(חגי א, ח)
"וארצה בו ואכבדה",
ותוספת הה"א רמז לשנייה שבשם הגדול.
וכבר דרשו בו (יומא כא, ב)
מדרש אחר גם כן, רמז לחמישה דברים שהיה הבית השני חסר וכו'.
הערה:
לפי ספר תכלת מרדכי על הרמב"ן לר' מרדכי גימפל יפה,
יש לגרוס [בפיסקה שלפני האחרונה],
"והנה "אויביך"
ו"שונאיך",
רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו – הנוצרים והישמעאלים", וכן הוא בוויכוח הרמב"ן,
והושמט בחומשים שלנו מטעמים מובנים.
1. מהו לדעת הרמב"ן ההבדל העיקרי בין התוכחה בפרשתנו לבין התוכחה בפרשת כי תבוא,
ומה הן הוכחותיו של הרמב"ן?
2.
התוכל להוסיף עוד ראיות להשקפתו זו מתוך השוואת שתי התוכחות?
3.
הסבר במה רואה הרמב"ן בפסוק לד דברי נחמה?
ועיין רש"י וראב"ע לפי זה!
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק לד
אז
תרצה. תפייס את כעס המקום שכעס על שמיטותיה:
והרצת.
למלך את שבתותיה:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק לד
וטעם
כל
ימי השמה
ואתם
בארץ
אויביכם. שתהיה שממה מכם אז תשבות ותמצא מנוחה למלאות שבתותיה:
4.
השווה לדברי הרמב"ן אשר בפסקה השנייה המודגשים והמסומנים בקו לדבריו על דברים
פרק ד פסוק ל.
הסבר שאין דבריו שם סותרים לדבריו כאן.
רמב"ן
דברים
פרק ד
פסוק ל
ושבת
עד ה'
אלוהיך
ושמעת
בקולו. גם זה רמז לגאולת בבל,
ששבו אל השם והתוודו לפניו ושמעו לקול הנביאים אשר הקים להם,
ולפיכך הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח ברית אבותם כאשר אמר (ויקרא כו, מב)
"וזכרתי את בריתי יעקוב וגו'".
ובסוף הספר ירמוז לגאולה העתידה כאשר פירשתי (ויקרא כו, טז),
ואזכרנו עוד בעזרת ה' (דברים כח, מב):
5.
הידוע לך איזה נביא מושפע בדברי תוכחותיו מתוכחת פרשת בחוקותי, ואיזה מושפע מתוכחת כי תבוא?
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השבע–עשרה (תשי"ח)
בחוקותי
פרק כו פסוקים א –
יג
לעניין הברכות בכללן עיין גיליון בחוקותי (תשי"ז)
א.
פרק כו, יא:
ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם.
רש"י
פרק כו
פסוק יא
ולא
תגעל
נפשי. אין רוחי קצה בכם, כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר,
כמו (שמואל ב', א,
כא)
"כי שם נגעל מגן גבורים",
לא קיבל המשיחה,
שמושחין מגן של עור מבושל,
כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית,
שלא יקוב העור.
מקשה
הרמב"ן
פרק כו
פסוק יא
ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקדוש ברוך הוא,
כי בשומרנו כל המצוות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגועל נפשו,
וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר:
(להלן פסוק מד)
"לא מאסתים ולא געלתים",
ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיה יד,
יט)
"המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך":
הסבר את קושיתו ונסה לישב אותה!
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ו
ונתתי
שלום. שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום,
תלמוד לומר אחר כל זאת:
ונתתי שלום בארץ,
מכאן שהשלום שקול כנגד הכל,
וכן הוא אומר:
(ישעיה מה, ז)
"עושה שלום ובורא את הכל".
א.
מקשה
בעל דברי
דוד:
יש לדקדק מנלן שזהו דרך תירוץ על קושיה "שמא תאמרו…"? אמאי לא נאמר שהאי "ונתתי שלום" הוא הבטחה כשאר הבטחות, לא דרך קושיה ותירוץ?
ב.
רש"י הביא כאן את הפסוק בישעיהו לפי הנאמר בברכות יא:
"כתיב "רע"
וקרינן "הכל",
וכן הוא נוסח בברכת יוצר אור. ואולם במקורו בספרא נ: "ובורא רע" –
הסבר,
מה ראייה מן הפסוק בישעיה לענייננו ומה ראה רש"י להביא את לשון "הכל"?
והלוא בדרך כלל,
אם אומר רש"י "וכן הוא אומר"
כוונתו לפסוק מפורש!
2. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ח
ורדפו
מכם. מן החלשים שבכם,
ולא מן הגיבורים שבכם.
מה רמז מצא בפסוקנו לדרשו כך?
3. רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ח
חמישה
מאה ומאה
מכם רבבה.
(תורת כהנים ב,
ד)
וכי כך הוא החשבון, והלוא לא היה צריך לומר אלא "מאה מכם שני אלפים ירדופו"?
אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה.
א.
הסבר מה היא תשובתו של רש"י לקושיתו!
ב.
דברי רש"י אלה מביא הרמב"ן לבראשית יח,
כד כדי ליישב בעזרתם קושיה על רש"י.
הסבר מה עניינם שם?
ג.
מקשה
הרא"ם
(ר'
אליהו
מזרחי):
ויש לתמוה, דאם כן באומות העולם, דכתיב בהם (דברים לב, ל)
"איכה ירדוף אחד אלף ושניים יניסו רבבה",
היה לו לומר "ושניים יניסו שני אלפים, ולמה לא פירש שם רש"י דבר?
ישב קושייתו!
ג.
שאלות בראב"ע
1. אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק ג
אם
בחוקותי. …
וי"ו "ונתתי"
כוי"ו "והארץ היתה תוהו ובוהו" [בראשית א, ב],
ולעולם כאשר המילה מלרע עם וי"ו,
הטעם הוא לעתיד,
ואם מלעיל עבר,
חוץ ממתי מעט.
א.
מה קשה לו?
ב.
מה המיוחד בוי"ו של "והארץ"
היתה תהו ובהו ובמה וי"ו זו עוזרת לישוב הקושי בפסוקנו?
2. אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק ה
וטעם
וישבתם
לבטח. כי בימי הרעב יגלו בני אדם ממקומם,
כטעם (בראשית ד, יב)
"לא תוסף תת כחה לך,
נע ונד תהיה בארץ".
מה קשה לו בפסוקנו?
3. אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק ז
ונתתי שלום בארץ.
ביניכם.
מה קשה לו?
4. אבן
עזרא
ויקרא
פרק כו
פסוק ח
ורדפו מכם חמישה מאה. והתימה,
כי מתי מעט מכם ירדפו מתי רב מהאויבים? וכבר הודעתיך בספר מאזניים, כי עשרה ומאה ואלף ורבבה שהיא עשרת אלפים סך חשבון, ומנהג המרבה לומר אחד לעשר.
כמו "כי עתה כמונו עשרת אלפים"
[שמואל ב', ח,
ג].
ופה הוסיף, כי המאה ירדפום חמישה. והנה כפל מנהג המרבה. וכל אחד מהמאה ירדוף מאה.
ויש אומרים, כי בעבור התחברות האחדים יוסיף המספר, וכן (דברים לב, ל):
"איכה ירדוף אחד אלף", ואין צורך.
א.
מה קשה בפסוקנו?
ב.
הסבר את המילים המודגשות והמסומנות בקו.
ג.
מהי סברתם של היש אומרים?
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השמונה – עשרה (תשי"ט)
בחוקותי
פרק כו פסוקים מ –
מא
א.
פרק כו, מ:
והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי
פסוק מא:
אף אני אלך עימם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם.
ראב"ע
ויקרא
פרק כו
פסוק מא
אף
אני. כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם אל ארץ אויביהם עד שייכנע לבבם הערל.
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק מא
או אז יכנע לבבם הערל.
…והנה אחר "והתוודו את עוונם"
[פסוק מ] היה ראוי שיאמר (מב)
"וזכרתי את בריתי יעקב", כי מה טעם "והבאתי אותם בארץ אויביהם" עכשיו במקום הזה,
ואין עתה הזמן שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם?
ופירש ראב"ע (ומביא את דבריו כנ"ל)
והזכיר זה בכאן,
כי התוודו את עוונם בעבור שאני המסבב להם, כי גם בשעת קלקלתם נתכוונתי בהם שיעשו תשובה ויתוודו.
ועל דעתי ירמוז,
כי אחר הווידוי ילך עמהם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אוביהם עד שיכנע לבבם הערל,
והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם, אבל היו להם צרים ואויבים שם, כמו שנאמר (נחמיה ד, ה)
"ויאמרו צרינו"; (נחמיה ו, טז)
"ויהי כאשר שמעו כל אויבינו",
והארץ ביד העמים היתה, כמו שאמר עזרא בתפילתו (נחמיה ט, לו–לז)
"הנה אנחנו היום עבדים, והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טובה,
הנה אנחנו עבדים עליה; ותבואתה מרבה למלכים אשר נתת עלינו בחטאותינו,
ועל גוויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם,
ובצרה גדולה אנחנו".
אברבנאל
ויקרא
פרק כו
פסוק מ
בעבור שתכלית פקידת בית שני היה כמו שביארתי, והעיד עליו הנביא ירמיה כדי שהעולים מבבל ישובו אל ה' ויתפללו אליו, יעד כאן הכתוב,
מה יהיה עניינם בזה, באומרו "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם", כי כן היו מתוודים בבית שני כמו:
(דניאל ט, ג)
"ואתנה את פני אל ה'
האלוקים לבקש תפילה ותחנונים". ואמר דניאל (דניאל ט, ה)
"חטאנו ועווינו הרשענו ומרדנו וסור ממצוותיך …".
וכן התוודו נחמיה ועזרא גם כן, אך הפסוק מבאר ומפרש גנות הדור, באומרו "במעלם אשר מעלו בי", רצה לומר, שיתוודו ויצעקו חסידיהם אל ה'
בעדם כמתחרטים מעונותיהם ומעוונות אבותיהם.
אבל אנשי הדור ההוא, לא יעזבו החטא כי תמיד יחזיקו בו ויהיו "כטובל ושרץ בידו".
וזהו "במעלם אשר מעלו בי". ואף על פי שהיו מתוודים,
יחזיקו תמיד במעל ובחטא.
"ואף אשר הלכו עמי בקרי"
– כי מלבד העבירות העצומות שהיו ביניהם כמו שהיו באבותיהם,
הנה היו מייחסים עונשי ההשגחה למקרה כאנשי בית ראשון.
ומפני שלא היה הווידוי ההוא עם עזיבת החטא מהעם,
אמר:
"אף אני אלך עמם בקרי",
רצה לומר, שמהפגעים והמקרים שיבואו לא ישמרם ה'.
… והנה מה שאמר לעיל (פסוק לג) "ואתכם אזרה בגויים … והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" נאמר על הגלות הראשון שגלו על ידי נבוכדנצר. ואומרו כאן (פסוק מא) "והבאתי אותם בארץ אויביהם" נאמר בלי ספק על אנשי בית שני שיבואו מחדש בארץ אויביהם,לכלות פשע ולהתם חטאת מהעוונות שעשו אבותיהם,
שלא נתכפרו מהם,
ולכך אמר "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם".
כלומר,
שאין להם לאנשי בית שני אלא אחד משני דרכים:
אם שיעשו תשובה ויכנע לבבם הערל, ואז ירצו את עוונם שיעזבו עוונם בהחלט,
כי זה היה תכלית הפקידה … או שילכו בגלות אחר.
1. מה הם הקשיים השונים בשני הפסוקים האלה המתורצים בדברי המפרשים
הנ"ל?
2.
הסבר את פירושו של ראב"ע – מה הוסיף להבנת פסוקנו?
3.
כיצד מפרש אברבנאל את המושג "הליכה בקרי"?
4.
לאיזו ארץ מתכוון הפסוק באמרו "והבאתי אותם בארץ אויביהם?"
לדעת הרמב"ן והאברבנאל?
5. במה סוטה האברבנאל מן הפשט בפרשו את פסוק מ?
6.
אברבנאל רואה בעליית עזרא ונחמיה ובכל תקופת בית שני רק "פקידה"
בלבד (הוא מדגיש זאת חזור והדגש גם בפירושיו לנביאים). מה הניעו לכך?
ב.
פסוק מ:
והתוודו את עוונם.
ספורנו
ויקרא
פרק כו
פסוק מ
והתוודו
את עוונם.
קצתם,
כמו דניאל ועזרא וזולתם.
האם אחד הקשיים שעמד לפני המפרשים שבשאלה א עמד אף בפניו?
פסוק
מא:
או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם.
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק מא
או
אז יכנע:
כמו (שמות כא, לו)
"או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום", אם אז יכנע.
לשון אחר: אולי,
שמא אז יכנע לבבם.
ואז ירצו את עונם: יכפרו על עוונם ביסוריהם.
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק מא
או
אז יכנע.
(אחרי הביאו את דברי רש"י הנ"ל),
והנכון בעיני שיאמר:
"והבאתי אותם בארץ אויביהם", או עד זמן יכנע לבבם הערל, או עד זמן ירצו את עוונם באורך הגלות.
1. מה קשה להם?
2. מה ההבדל ביניהם?
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)
בחוקותי – הברכות
פרק כו פסוקים א –
יג
א.
שאלה כללית
תנחומא
ראה פיסקא
ד
(דברים יא, כו)
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה",
אנכי שבחרתי בטובה … שלא יאמרו הבריות כשבא משה לברכנו –
מעט ברכנו, וכשבא לקללנו –
הרבה קללנו. כיצד?
הקללות שבתורת כהנים,
שלושים פסוקים חסר אחד, והברכות אחת עשרה!
אמר ר' שמואל:
מי שמביט בהן מוצא הברכות יתירות על הקללות …
ראב"ע
ויקרא
פרק כו
פסוק יג:
קוממיות.
וריקי מוח אמרו:
כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת.
רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים,
ליירא ולהפחיד השומעים,
והמסתכל היטיב יתברר לו דברי.
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(בביאור)
ויקרא
פרק כו
פסוק יג:
(לדברי
הראב"ע
הנ"ל):
ויותר מזה אני אומר, שהברכות רבות מהקללות.
ואם תשים ליבך לדברנו בעניין חלוקת הברכות והקללות, תבין מריבוי הקללות חסדי ה'
ורחמיו על עמו.
1)
התוכל להוכיח מתוך דברי הכתוב (אם "תביט בהן") שהברכות יתירות על הקללות?
2)
היכן מצינו עוד רמזים בדברי התורה –
בפרשתנו – ובמקומות אחרים למה שאמרו חז"ל "מרובה מידת הטובה ממידת הפורענות"?
ב.
פרק כו, ג:
אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם.
פסוק ד:
ונתתי גשמיכם בעיתם…
ספרא
א, א:
"אם
בחוקותי
תלכו" – מלמד שהמקום מתאווה שיהיו ישראל עמלים בתורה.
וכן הוא אומר (תהילים פא, יד)
"לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו,
כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי".
ואומר (ישעיה מח, יח)
"לו הקשבת למצוותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים …". וכן הוא אומר (דברים ה, כו)
"מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם".
גמרא
עבודה
זרה דף
ה עמוד
א:
תנו רבנן: "אם בחוקותי תלכו",
אין "אם"
אלא לשון תחנונים,
וכן הוא אומר (תהלים פא, יד)
"לו עמי שומע לי …
כמעט אויביהם אכניע"
ואומר (ישעיה מח, יח–יט)
"לו הקשבת למצוותי ויהי כנהר שלומך …
ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו".
הסבר מה ראו חז"ל שלא לפרש כאן "אם"
כמילת תנאי אלא כמילת הבעת משאלה ותקוה?
ג.
פרק כו, ה:
וישבתם לבטח בארצכם
הכתב
והקבלה
ויקרא
פרק כו
פסוק ה
אינו ייעוד השלום שלא ילחמו בהם אויביהם,
רק הבטחה, שמפני רוב השובע שתהיה בארצם לא יצטרכו ללכת נע ונד בארץ אחרת לבקש מאכל,
כמו שכתוב "נודד הוא ללחם איה" (איוב טו, כג).
מניין לו שאינו מתכוון לשלום,
שלא ילחמו בהם אויביהם?
ד.
פרק כו, ט:
והקימותי את בריתי אתכם
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק ט
והקימותי
את בריתי
אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה,
אלא ברית חדשה שלא תופר,
שנאמר (ירמיהו לא, ל–לא)
"וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה,
לא כברית אשר כרתי את אבותם, אשר המה הפרו את בריתי…"
ראב"ע
ויקרא
פרק כו
פסוק ט
להיותכם ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ.
1. מה ההבדל בין שני הפירושים?
2. על מה יכול כל אחד להסתמך מבחינה לשונית?
ענה לשאלה זו רק אחרי עיינך בדברי רש"י וראב"ע הבאים:
רש"י
שמות פרק
ו פסוק
ד
וגם
הקימותי. וגם כשנראיתי להם בא–ל ש–די היצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם.
ראב"ע
בראשית
פרק ו
פסוק יח
והקימותי
את בריתי.
לאות שהשם נשבע שלא ימות הוא ובניו במבול, ואם לא נמצא בתחילה מפורש,
כאשר מצאנו במשנה תורה (דברים א, כב)
"נשלחה אנשים לפנינו".
ומילת "והקימותי"
– שאקיים את שבועתי.
ה.
פרק כו, יא:
ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם
רלב"ג
ויקרא
פרק כו
פסוק יא
ירצה,
לפי מה שאחשוב,
כי בהנהגם בדרכי התורה באופן שירחיקו הפעילות המגונות, שהם סיבת מיאוס רצון ה'
יתברך במי שיעשה אותם, הנה אף על פי שלא קנו מהשלמות המכוון בתורה ובדיעות –
שהוא כל פרי התורה –
דבר מורגש, הנה יהיה (=בכל זאת) משכן ה' יתברך בהם.
והנה הרצון בזה (= רצונו לומר בזה)
שכבר אתן את משכני בתוככם כשתהיו באופן שלא תגעל נפשי אתכם,
ואף על פי שלא קניתם מהשלמות בדיעות מה שיתחייב שתדבק השגחתי בכם.
והיה זה כן,
לפי שזה הנימוס התוריי מיישיר אל קנין השלמות ההוא היישרה נפלאה.
ולכן אי אפשר מזולת שימצאו באומה המתנהגת במנהגי זאת התורה, שהשיגו בקניין זאת השלמות דבר מורגש.
1.
הסבר את המילים המודגשות והמסומנות בקו.
2.
הרלב"ג מיישב בדבריו אלה שתי קושיות המתעוררות על ידי פסוקנו, אחת עניינית ואחת סגנונית. אלו הקושיות ומה הוא פתרונן?
3. במה סוטה רלב"ג בפירושו את פסוקנו מן הפירוש הרגיל?
ו.
שאלות ברש"י
1. פסוק
ט:
ופניתי
אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם,
משל למה הדבר דומה? למלך ששכר פועלים וכו' כדאיתא בתורת כהנים [ב,
ה].
(ושם נאמר: ופניתי אליכם. משלו משל למה הדבר דומה?
למלך ששכר פועלים הרבה, והיה שם פועל אחד ועשה עמו מלאכה ימים הרבה.
נכנסו הפועלים ליטול שכרם ונכנס אותו הפועל עימהם. אמר לו המלך לאותו הפועל:
"בני,
אפנה לך, הרובים הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט,
אבל אתה חשבון רב אני עתיד לחשוב עימך". כך היו ישראל בעולם הזה מבקשים שכרם מלפני המקום,
ואומות העולם מבקשים שכרם מלפני המקום, והמקום אומר להם לישראל: "בני!
אפנה לכם! אומות הללו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט,
אבל אתם חשבון רב אני עתיד לחשב עימכם. לכך נאמר "ופניתי אליכם").
א.
מה קשה לו בפסוקנו?
ב.
מה הצריכו להזכיר את דברי המדרש האלה?
2. פסוק
ט:
והפריתי
אתכם. בפריה ורביה.
והרביתי
אתכם. בקומה זקופה.
מפרשי
רש"י
תמהו.
ולמה לא יפרש והפריתי אתכם – בפריה,
והרביתי אתכם –
ברביה.
ועיין
רש"י
בראשית
א, כב
פרו.
לשון פרי כלומר,
עשו פירות.
ורבו.
אם לא אמר אלא "פרו",
היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא "ורבו"
שאחד מוליד הרבה.
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושלש (תשכ"ד)
בחוקותי
פרק כו פסוקים יד –
כ
א.
פרק כו, יד:
ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה
פסוק טו:
ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם
לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יד
–טו
(על
פי הספרא)
ואם
לא תשמעו
לי. להיות עמלים בתורה,
לדעת מדרש חכמים.
יכול לקיום המצוות?
כשהוא אומר "ולא תעשו" הרי קיום מצוות אמור, הא מה אני מקיים "ואם לא תשמעו לי"? להיות עמלים בתורה.
ומה תלמוד לומר "לי"?
אין "לי"
אלא זה המכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו. וכן בנמרוד (בראשית י, ט)
"גיבור ציד לפני ה'", שמכירו ומתכוון למרוד בו, וכן באנשי סדום:
(בראשית יג, יג)
"רעים וחטאים לה'
מאד"
– מכירים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו. ולא תעשו. משלא תלמדו –
לא תעשו. הרי שתי עבירות.
ואם בחוקתי תמאסו.
מואס באחרים העושים.
משפטי תגעל נפשכם.
שונא החכמים.
לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות.
את כל מצוותי.
כופר המצוות שלא ציוויתים, לכך נאמר "את כל מצוותי"
ולא נאמר: "את כל המצוות".
להפרכם את בריתי.
כופר בעיקר. הרי שבע עבירות:
הראשונה גוררת השניה,
וכן עד השביעית,
ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים,
שונא את החכמים,
מונע את האחרים,
כופר במצוות, כופר בעיקר.
השווה:
בראשית פרק לה פסוק כב:
…
וישמע
ישראל
ויהיו
בני
יעקב
שנים
עשר.
בראשית
פרק לז
פסוק כז:
…
כי
אחינו
בשרנו
הוא
וישמעו
אחיו.
בראשית פרק מב פסוק כג:
…
והם
לא
ידעו
כי
שומע
יוסף.
שמות פרק כד פסוק ז:
…
כל
אשר
דיבר
ה'
נעשה
ונשמע.
מלכים א', פרק ב פסוק מב:
…ותאמר
אלי,
טוב
הדבר,
שמעתי.
משלי פרק א,
פסוק ה:
… ישמע
חכם
ויוסף
לקח.
1.
לאיזו מן "השמיעות"
השונות בפסוקים הנ"ל מתאים פסוקנו לפי הפירוש הניתן לו במדרש ספרא הנ"ל?
2. מה רמז מצאו חכמים לכך שהכוונה אינה (רק)
לתורה שבכתב אלא למדרש חכמים (תורה שבעל פה)?
3. מה ראיה מפסוקי נמרוד ואנשי סדום על פסוקנו, והרי שם לא נאמר "שמע"
ואף לא "לי"
או "לו"?
4.
רש"י בסוף דבריו ("להפרכם…")
קובע ששני הפסוקים האלה בנויים על דרך ראשון גורר שני, והוא חוזר על שני הפסוקים ומפרט, אם כך –
מה ראה להצביע על גרירה זו גם ב"ולא תעשו", ולא הסתפק בדבריו בסוף פסוק טו?
5.
מנין ששנאת החכמים כלולה ב"משפטי תגעל נפשכם"
ולא "חוקותי תמאסו"?
6. מה ראה רש"י למנות את העבירות אחת לאחת (בסוף דבריו) ולקבוע שמספרם שבע,
מה הקושי או התמיהה המתפרשת על ידי כך?
ב.
פרק כו, טו:
ואם בחוקותי תמאסו
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק טו
בעבור היות החוקים מצוות לא נתגלה טענתם להמון, ימאסו אותם הכסילים.
יאמרו:
"מה החפץ לה'
שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת, ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר?" אבל המשפטים הכל חפצים בהם והכל צריכים אותם, אין יישוב לעם ומדינה בלתי משפט, ולא תגעל נפש שום אדם משפט [שמות כא, יב]
"מכה איש ומת",
[שמות כא, כב]
"וכי ינצו אנשים…",
ודיני השור והבור והשומרים וכיוצא בהם. אבל המשפט אשר נעשה בעוברי המצוות כאיש אשר יבעול העריות או יחלל השבת ויעשה אוב וידעוני, יקוצו בהם מפני המצוות שהן עול כבד על הרשעים,
ולכך אמר: "ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי", כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצוות.
וטעם להפרכם את בריתי. שתופר הברית לגמרי,
ויהיו בלא תורה להתיר לעצמם עריות בפרהסיא,
וכל תאווה תערב לנפשם.
ספורנו
ויקרא
פרק כו
פסוק טו
ואם
את משפטי
תגעל
נפשכם. תגעל אותם, כמו שמקיא אדם בכוונה מוסכמת,
מבלי אין דרך למאוס אותם,
בהיות טעמם נודע והגון.
לבלתי עשות את כל מצוותי.
וזאת הגעילה למשפטים לא תהיה אלא כדי לפרוק מעליכם עול כל המצוות, כאמרם ז"ל (סנהדרין סג, ב):
"יודעים היו ישראל בעבודה זרה שלא היה בה ממש,
ולא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא". וכן העיד הנביא (הושע ה, ד)
"לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלוהיהם, כי רוח זנונים בקרבם".
להפרכם את בריתי.
כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצוות.
1. מה הקשיים בפסוקנו המתורצים בדברי שני הפרשנים?
2. מה ההבדל בין שני הפרשנים הנ"ל לבין דרשת חז"ל המובאת בדברי רש"י לעיל בתפישתם התחבירית של פסוקנו?
3. מה רצה ספורנו להוכיח על ידי המאמר שבסנהדרין סג,
ב?
4.
כיצד מפרש הספורנו את הושע ה, ד?
מי הנושא בחלקו הראשון של הפסוק?
האם הוא סוטה מפשוטו של מקרא?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י.
ויקרא
פרק כו
פסוק טז:
מכלות
עיניים. העיניים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא,
וידאבו הנפשות של משפחתו במותו.
כל תאווה שאינה באה ותוחלת ממושכה קרויה "כליון עיניים".
(א)
מה קשה לו בפסוקנו?
(ב)
מה ראה רש"י לשנות את הנושא (הסמוי)
("העיניים"
לפי פירושו הן של החולה,
וה"נפש"
של בני משפחתו)?
2. ויקרא
פרק כו
פסוק יז:
ונתתי
פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי, להרע לכם.
(א)
מה ראה רש"י (על פי הספרא)
להוציא מילת "פני"
ממשמעה ולפרשה לשון "פנאי",
ולמה לא יפרשנו לשון "פנים"?
(ב)
יש מקשין על דברי רש"י:
מה שייך פנייה "מכל עסקיו", וכי אין עונש החוטאים "מעסקיו"?
ישב קושייתם!
3. ויקרא
פרק כו
פסוק יז:
ורדו
בכם
שונאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל, אין מבקשין אלא מה שבגלוי,
שנאמר:
(שופטים ו, ג–ד)
"והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ", אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם,
וכן הוא אומר:
(מיכה ג, ג)
"ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו".
(א)
הסבר,
מניין שהמדובר כאן באויב פנימי ולא חיצוני?
(שים
לב: הרא"ם
מיישב
קושיה
זו:
"מייתורא דבכם קא דרשי ליה.
דהוה ליה למכתב "ורדו שונאיכם" וממילא בהם קמיירי".
והוא תירוץ דחוק).
(ב)
לשם מה מוסיף רש"י את דבריו "שבשעה שאומות העולם"
וכו'
עד הסוף, מה יישב על ידי זה?
(ג)
לשם מה בא הכפל בדברי רש"י "מכם ובכם"?
(ד)
במה יש בדברי מיכה הוכחה לדבריו?
ויקרא
פרק כו
פסוק יח:
ואם
עד אלה.
ואם בעוד אלה לא תשמעו.
היכן מצינו במקרא "עד"
בהוראה זו?
ויקרא
פרק כו
פסוק יח:
ויספתי.
עוד ייסורים אחרים.
מה קשה לו?
ויקרא
פרק כו
פסוק כ:
ותם לריק כחכם.
הרי אדם שלא עמל, שלא חרש, שלא זרע, שלא ניכש, שלא כסח, שלא עדר, ובשעת הקציר בא שידפון ומלקה אותו, אין בכך כלום.
אבל אדם שעמל וחרש וזרע וניכש וכסח ועדר ובא שידפון ומלקה אותו, הרי שיניו של זה קהות.
מה קשה לו?
(מה ראה להאריך כל כך,
וכי מה היה הפסוק חסר בלי ביאורו)?
גליונות עיון לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלושים (תשל"א)
בחוקותי
פרק כו פסוקים יד –
כ
א.
פרק כו, יד:
ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה
פסוק טו:
ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם
לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי.
רש"י
ויקרא
פרק כו
פסוק יד
– טו
(על
פי הספרא)
ואם
לא תשמעו
לי. להיות עמלים בתורה,
לדעת מדרש חכמים.
יכול לקיום המצוות?
כשהוא אומר "ולא תעשו" הרי קיום מצוות אמור, הא מה אני מקיים "ואם לא תשמעו לי"? להיות עמלים בתורה.
ומה תלמוד לומר "לי"?
אין "לי"
אלא זה המכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו. וכן בנמרוד (בראשית י, ט)
"גיבור ציד לפני ה'", שמכירו ומתכוון למרוד בו, וכן באנשי סדום:
(בראשית יג, יג)
"רעים וחטאים לה'
מאד"
– מכירים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו. ולא תעשו. משלא תלמדו –
לא תעשו. הרי שתי עבירות.
ואם בחוקתי תמאסו.
מואס באחרים העושים.
משפטי תגעל נפשכם.
שונא החכמים.
לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות.
את כל מצוותי.
כופר המצוות שלא ציוויתים, לכך נאמר "את כל מצוותי"
ולא נאמר: "את כל המצוות".
להפרכם את בריתי.
כופר בעיקר. הרי שבע עבירות:
הראשונה גוררת השניה,
וכן עד השביעית,
ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים,
שונא את החכמים,
מונע את האחרים,
כופר במצוות, כופר בעיקר.
השווה:
בראשית פרק לה פסוק כב:
… וישמע
ישראל
ויהיו
בני
יעקב
שנים
עשר.
בראשית
פרק לז
פסוק כז:
…
כי
אחינו
בשרנו
הוא
וישמעו
אחיו.
בראשית פרק מב פסוק כג:
והם
לא
ידעו
כי
שומע
יוסף.
שמות פרק כד פסוק ז:
כל
אשר
דיבר
ה'
נעשה
ונשמע.
מלכים א', פרק ב פסוק מב:
… ותאמר
אלי,
טוב
הדבר,
שמעתי.
משלי פרק א,
פסוק ה:
… ישמע
חכם
ויוסף
לקח.
1.
לאיזו מן "השמיעות"
השונות בפסוקים הנ"ל מתאים פסוקנו לפי הפירוש הניתן לו במדרש ספרא הנ"ל?
2. מה רמז מצאו חכמים לכך שהכוונה אינה (רק)
לתורה שבכתב אלא למדרש חכמים (תורה שבעל פה)?
3. מה ראיה מפסוקי נמרוד ואנשי סדום על פסוקנו, והרי שם לא נאמר "שמע"
ואף לא "לי"
או "לו"?
4.
רש"י בסוף דבריו ("להפרכם…")
קובע ששני הפסוקים האלה בנויים על דרך ראשון גורר שני, והוא חוזר על שני הפסוקים ומפרט, אם כך –
מה ראה להצביע על גרירה זו גם ב"ולא תעשו", ולא הסתפק בדבריו בסוף פסוק טו?
5.
מנין ששנאת החכמים כלולה ב"משפטי תגעל נפשכם"
ולא "חוקותי תמאסו"?
6. מה ראה רש"י למנות את העבירות אחת לאחת (בסוף דבריו) ולקבוע שמספרם שבע,
מה הקושי או התמיהה המתפרשת על ידי כך?
ב.
פרק כו, טו:
ואם בחוקותי תמאסו
רמב"ן
ויקרא
פרק כו
פסוק טו
בעבור היות החוקים מצוות לא נתגלה טענתם להמון, ימאסו אותם הכסילים.
יאמרו:
"מה החפץ לה'
שלא אלבש הבגד הזה המרוקם ברקמי שש ותכלת, ומה נועיל כי נשרוף הפרה ונזרוק עלינו האפר?" אבל המשפטים הכל חפצים בהם והכל צריכים אותם, אין יישוב לעם ומדינה בלתי משפט, ולא תגעל נפש שום אדם משפט [שמות כא, יב]
"מכה איש ומת",
[שמות כא, כב]
"וכי ינצו אנשים…",
ודיני השור והבור והשומרים וכיוצא בהם. אבל המשפט אשר נעשה בעוברי המצוות כאיש אשר יבעול העריות או יחלל השבת ויעשה אוב וידעוני, יקוצו בהם מפני המצוות שהן עול כבד על הרשעים,
ולכך אמר: "ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי", כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצוות.
וטעם להפרכם את בריתי. שתופר הברית לגמרי,
ויהיו בלא תורה להתיר לעצמם עריות בפרהסיא,
וכל תאווה תערב לנפשם.
ספורנו
ויקרא
פרק כו
פסוק טו
ואם
את משפטי
תגעל
נפשכם. תגעל אותם, כמו שמקיא אדם בכוונה מוסכמת,
מבלי אין דרך למאוס אותם,
בהיות טעמם נודע והגון.
לבלתי עשות את כל מצוותי.
וזאת הגעילה למשפטים לא תהיה אלא כדי לפרוק מעליכם עול כל המצוות, כאמרם ז"ל (סנהדרין סג, ב):
"יודעים היו ישראל בעבודה זרה שלא היה בה ממש,
ולא עבדו עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא". וכן העיד הנביא (הושע ה, ד)
"לא יתנו מעלליהם לשוב אל אלוהיהם, כי רוח זנונים בקרבם".
להפרכם את בריתי.
כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצוות.
1. מה הקשיים בפסוקנו המתורצים בדברי שני הפרשנים?
2. מה ההבדל בין שני הפרשנים הנ"ל לבין דרשת חז"ל המובאת בדברי רש"י לעיל בתפישתם התחבירית של פסוקנו?
3. מה רצה ספורנו להוכיח על ידי המאמר שבסנהדרין סג,
ב?
4.
כיצד מפרש הספורנו את הושע ה, ד?
– מי הנושא בחלקו הראשון של הפסוק?
– האם הוא סוטה מפשוטו של מקרא?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י.
1. ויקרא פרק כו פסוק טז:
מכלות
עיניים. העיניים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא,
וידאבו הנפשות של משפחתו במותו.
כל תאווה שאינה באה ותוחלת ממושכה קרויה "כליון עיניים".
(א)
מה קשה לו בפסוקנו?
(ב)
מה ראה רש"י לשנות את הנושא (הסמוי)
("העיניים"
לפי פירושו הן של החולה,
וה"נפש"
של בני משפחתו)?
2. ויקרא
פרק כו
פסוק יז:
ונתתי
פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי, להרע לכם.
(א)
מה ראה רש"י (על פי הספרא)
להוציא מילת "פני"
ממשמעה ולפרשה לשון "פנאי",
ולמה לא יפרשנו לשון "פנים"?
(ב)
יש מקשין על דברי רש"י:
מה שייך פנייה "מכל עסקיו", וכי אין עונש החוטאים "מעסקיו"?
ישב קושייתם!
3. ויקרא
פרק כו
פסוק יז:
ורדו
בכם
שונאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאומות העולם עומדים על ישראל, אין מבקשין אלא מה שבגלוי,
שנאמר:
(שופטים ו, ג–ד)
"והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ", אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם,
וכן הוא אומר:
(מיכה ג, ג)
"ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו".
(א)
הסבר,
מניין שהמדובר כאן באויב פנימי ולא חיצוני?
(שים
לב: הרא"ם
מיישב
קושיה
זו:
"מייתורא דבכם קא דרשי ליה.
דהוה ליה למכתב "ורדו שונאיכם" וממילא בהם קמיירי".
והוא תירוץ דחוק).
(ב)
לשם מה מוסיף רש"י את דבריו "שבשעה שאומות העולם"
וכו'
עד הסוף, מה יישב על ידי זה?
(ג)
לשם מה בא הכפל בדברי רש"י "מכם ובכם"?
(ד)
במה יש בדברי מיכה הוכחה לדבריו?
4. ויקרא
פרק כו
פסוק יח:
ואם
עד אלה.
ואם בעוד אלה לא תשמעו.
היכן מצינו במקרא "עד"
בהוראה זו?
5. ויקרא
פרק כו
פסוק יח:
ויספתי.
עוד ייסורים אחרים.
מה קשה לו?
6. ויקרא
פרק כו
פסוק כ:
ותם לריק כחכם.
הרי אדם שלא עמל, שלא חרש, שלא זרע, שלא ניכש, שלא כסח, שלא עדר, ובשעת הקציר בא שידפון ומלקה אותו, אין בכך כלום.
אבל אדם שעמל וחרש וזרע וניכש וכסח ועדר ובא שידפון ומלקה אותו, הרי שיניו של זה קהות.
מה קשה לו?
(מה ראה להאריך כל כך,
וכי מה היה הפסוק חסר בלי ביאורו)?