גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שמינית [תש"ט]
ויקרא – קרבן מנחה
פרק ב
א.
פרק א, ב:
אדם כי יקריב מכם…
ספרא
יב:
"אדם
כי יקריב"
– יכול גזירה? ת"ל:
"כי יקריב" – אינו אלא רשות.
פרק ב' פסוק א:
ונפש כי תקריב.
ספרא צג:
ונפש
כי תקריב"
– יכול גזירה? ת"ל:
"כי תקריב" – אינו אלא רשות.
1.
מהיכן למדו חז"ל שהמדובר כאן בקורבנות רשות?
לכאורה נראה כדעת כמה מדקדקים שהדיוק הוא ממה שנאמר "כי"
ולא "אם",
והרי זה אינו,
שאילו נאמר "אם"
– גם כן היינו למדים שהוא רשות.
[וע'
רש"י שמות כ,
כב,
מדברי ר'
ישמעאל!]
2.
נסה להסביר מהו הדיוק הלשוני בפסוקנו שממנו למדו שהוא רשות,
ואיך היה לשון הפסוק אילו היה קרבן חובה?
ב.
פרק ב, א:
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו.
רש"י:
ונפש
כי תקריב:
לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני.
אמר הקב"ה,
מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו:
סולת:
אין סולת אלא מן החיטין שנאמר (שמות כט) סולת חטים. ואין מנחה פחותה מעישרון שנאמר (ויקרא יד) "ועשרון סלת למנחה"
עשרון לכל מנחה:
ועיין ויקרא יד,
כא.
וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׁ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּמֶן לְמִנְחָה וְלג שָׁמֶן:
–
כיצד יש ללמוד מן השיעור שנקבע למנחה [עשרון =
עשירית האיפה]
סימוכין לרעיון המובא ברש"י "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו?"
ועיין שמות טז,
יח.
וַיָּמדּוּ בָעמֶר וְלא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ:
ורש"י שם;
המרבה
והממעיט: יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת וזהו נס גדול שנעשה בו:
וכן שמות טז,
לו;
וְהָעמֶר עֲשִרִית הָאֵיפָה הוּא:
ג.
פרק ב, יא:
כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו.
אברבנאל מקשה:
למה הוצרך לומר כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה, כי הנה ידוע היה שלא הוכשרו להקרבה אלא אלו הדברים שציוה ה', כאילו תאמר "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" ולא הוצרך לומר שלא נקריב מן החיה וכן ציוה בעוף שנקריב מן התורים ומבני היונה ולא הוצרך לומר שלא יקריבו מן התרנגולים ומן האווזים. ולכן יקשה, למה הוצרך הכתוב להזהיר על השאור ועל הדבש, כיון שלא ציוה עליהם?
ונאמרו בטעם איסור זה דעות שונות ואלה מקצתם:
רמב"ם:
מורה נבוכים מאמר ג פרק מו:
… כבר אמרה התורה – כפי שפרש אונקלוס,
שהמצריים היו עובדים למזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה. וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.
… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמתיות,
ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.
וכך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.
…ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקורבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח…
רמב"ן ויקרא פרק ב פסוק יא:
כל המנחה אשר תקריבו לה'.
וטעם השאור והדבש,
יתכן שהוא כדברי הרב במורה הנבוכים (ג,
מו)
אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה לעובדי עבודה זרה להקריב כל מנחתם חמץ, ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה.
וכזה אמרו רבותינו (ספרי שופטים קמו)
במצבה שהיתה נבחרת בימי האבות ואחר כך שנאה השם מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה, כמו שאמר: אשר שנא ה'
אלהיך (דברים טז, כב):
ובטעם המלח אמר גם כן,
בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל.
ספר החנוך: מצות לא תעשה קכו.
שורשי מצוה זו (טעם המצוה) נעלם מאוד למצוא אפילו רמז קטן.
ואולם…
כוונתי באלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות… ואל יהיו להם המצוות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו להבלים. על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה,
ואל יתפוש עלי תופש בשום דבר אחרי שידע כוונתי זאת. ואומר:
כי ענייני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב,
ולפי המעשה יקח דמיונותיו בנפשו.
ועל כן בהרחיק החמץ שהוא נעשה בשהייה גדולה מקרבנו,
יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות כמעשה ה'
ברוך הוא, וכמו שאמרו חז"ל [פרקי אבות ה,
ב]
"… הוי קל כנשר ורץ כצבי…
לעשות רצון אביך שבשמים"
…ובענין הרחקת הדבש נאמר אל ילדים רכים כדי ליסרם,
שהיא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו כמנהג הסובאים והזוללים,
שימשכו לעולם אחר המתוק, אבל החכם לא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו, ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון,
ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת…
ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש, לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה,
ולכן נתרחקו –
לרמוז כי "תועבת ה' כל גבה לב".
1.
הסבר את הביטוי והמשפטים המסומנים –
המודגשים.
2.
מה ההבדל העקרוני שבין טעם הרמב"ם לטעמי ספר החנוך?
3.
השווה את טעם הרמב"ם לאיסור הקטרת שאור ודבש לטעמו באיסור אכילת חלב ודם [מורה נבוכים ג,
מו]
שהובא בגליון צו תש"ו שאלה ד וכן לטעמו בדיני ערלה [מורה נבוכים ג,
לז]
שהובא בגיליון אחרי מות–קדושים תש"ה שאלה א.
4.
התוכל למצוא קו משותף בטעמיו למצוות אלה?