גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה עשירית [תשי"א]
ויקרא – קרבן מנחה
פרק ב
א.
פרק ב יג:
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח
ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך
על כל קרבנך תקריב מלח.
בטעם מצוה זו נאמרו דעות שונות.
ראב"ע:
פסוק יג
ברית
אלהיך. הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון:
רמב"ם:
מורה נבוכים מאמר ג פרק מו:
…כבר אמרה התורה – כפי שפרש אונקלוס,
שהמצריים היו עובדים למזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה. וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.
… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמתיות,
ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה'. ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.
וכך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.
…ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקורבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח…
ספר החנוך: מצוות עשה קיז:
… ומלבד זה יש במלח עניין אחר רומז,
כי המלח מקיים כל דבר ומציל מן ההפסד והריקבון,
וכן במעשה הקרבן ינצל אדם מן ההפסד ותישמר נפשו ותישאר קיימת לעד.
1.
מהו ההבדל העקרוני בטעם מצוות הוספת המלח לקורבנות בין שלושת החכמים הנ"ל?
2.
השווה לדברי הרמב"ם כאן את טעמו באיסור בניין המזבח גזית:
מורה נבוכים ג,
מה [גיליון יתרו תש"ד,
ה].
3.
באיסור אכילת דם:
מורה נבוכים ג,
מו [גיליון צו תש"ו ד],
במצוות ערלה:
מורה נבוכים ג,
לז [אחרי מות קדושים תש"ה].
מה הקו המשותף בדבריו בטעמי מצוות אלה?
4. השווה לפסוקנו [יג]
את שני הפסוקים הבאים:
במדבר יח,
יט:
דברי הימים ב',
יג,
ה:
כיצד השפיע פסוקנו כאן על לשון הפסוקים שם?
ב.
שאלות מבנה וסגנון:
1.
פסוק
יא:
כל המנחה אשר תקריבו לה'
לא תיעשה חמץ.
מקשים:
מאחר שדין זה נאמר לגבי כל המנחות שנאמרו בפרק זה,
למה הביאו הכתוב כאן [בין מנחת מרחשת לבין מנחת בכורים]
ולמה לא יביאו בסוף פרק ב'
בגמר דבריו על המנחה?
2.
פסוק יג:
ולא תשבית מלח…
מלבים קמ"ה:
יש הבדל בין פעל "שבת"
ובין יתר הלשונות "חשך"
"מנע"
"חדל"
הנרדפים עמו, במה שפעל "שבת"
מורה תמיד שמפסיק מן הדבר שעסק בו עד עתה,
או שיתבטל עסק שהתמיד עד עתה במציאות.
כמו [שמות ה, ה]
"והשבתם אותם מסבלותם";
מה שאין כן הפעלים האחרים,
מורים שמונע או חדל לעתיד.
שאם יאמר [בראשית ב, ג]
כי בו חשך מכל מלאכתו – יפורש שלא יפעל בעתיד, וכשאמר:
"כי בו שבת מכל מלאכתו",
יפורש שהפסיק העסק שעסק בו עד עתה בעבר.
ועל פי זה יפלא מה שאמר פה "ולא תשבית מלח",
שעל שלא ימנע מתת מלח – לא יצדק פעל "שבת"
?!
ישב את תמיהת המלבים והסבר את שימוש הלשון של פסוקנו בהתאם להגדרת המושג "שבת"
של המלבים.
3.
השווה:
פסוק יא:
כל המנחה אשר תקריבו… וכל דבש לא תקטירו
פסוק יב:
קרבן ראשית תקריבו
פסוק יג:
במלח תמלח, ולא תשבית… תקריב מלח.
הסבר את החילופין בין לשון יחיד ללשון רבים.
היעזר בדברי הרמב"ן פסוק יא:
ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים, כי עם אהרן ובניו ידבר.
וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח,
כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה (פסוק ז) "ואם מנחת מרחשת קרבנך". והטעם,
כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה: