גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ותשע [תש"ל]
ויקרא – מנחה
פרק ב
א.
פרק ב, א:
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'
העמק דבר
ונפש כי תקריב.
לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש… אכן לא נתבאר על איזה דבר הוא בא, ונראה שבא להשיג כפרה וריצוי על השחתת הנפש במידות.
משום הכא אמר דוד לשאול [שמואל א', כו,
יט]
"אם ה' הסיתך בי ירח מנחה", פירושו:
הסיתך בי על ידי מחלה של מידת העיצבון והכעס – ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך. ובמלאכי [ב,
יג]
כתוב:
"וזאת שנית תעשו:
כסות דמעה את מזבח ה'
בכי ואנקה, מאין עוד פנות אל הפנחה ולקחת רצון מידכם", שעשו מחמת תאווה לנשים יפות מנשותיהם רעה עם הנשים שלא כדין,
והביאו מנחה לכפרה,
ואמר הנביא, שדמעת העשוקה [=
אשתו שעשה לה רעה, שבגד בה] מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה, שתעלה לרצון… ומשום זה אמר משה רבנו [במדבר טז, טו]
"אל תפן אל מנחתם". ובאשר השחתת המידות בא על ידי קלקול אחת מארבע המרות, כמו מרה שחורה אם מתגברת,
מולידה עיצבון, ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה,
וירוקה מולידה תאווה,
ואדומה מולידה כעס.
הרחב דבר במדבר טז, טו:
ובזה יפורש יפה מקרא [ישעיה א, יג]
"לא תוסיפו הביא מנחת שווא",
שאין לו משמעות.
ולדברינו הפירוש שמביאים על מה שעושים שלא כראוי כאילו בא להם מחמת קלקול איזה מרה שהיא מביאה אותם לידי מעשים אלו,
ובאמת הם עושים בשאט–נפש,
בלא הסתת הטבע המקולקל –
ואם כן –
הרי זה מנחת שווא.
1.
כיצד הוא מפרש את הפסוק ממלאכי ומה עניינו לעניינינו?
2.
כיצד יש להסביר לפי פירושו שאמר משה על דתן ואבירם:
"אל תפן אל מנחתם"?
3.
מה הקושי בפסוק בישעיה א,
יג שעליו אמר שלכאורה "אין לו משמעות",
וכיצד ניתן לפרשו בעזרת פירושו הנ"ל?
ב.
פרק ב, ב
ונפש כי תקריב מנחה
השווה:
בראשית לב, יד:
ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו
בראשית מג, יא:
קחו מזמרת הארץ…
והורידו לאיש מנחה
שמואל א', י,
כז:
ולא הביאו לו מנחה
מלכים ב', ח,
ח:
קח בידך מנחה ולך
לעומת:
בראשית מג, לד:
וישא משאת מאת פניו אליהם ותרב משאת בנימין…
שמואל ב', יא,
ח:
ותצא אחריו משאת המלך
ירמיהו מ, ה:
ויתן לו רב טבחים ארוחה ומשאת
1.
התוכל להסביר לפי הנ"ל מה ההבדל בין "מנחה"
לבין "משאת"?
האם אין הפסוק מתהלים (קמא,
ב)
"תיכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב"
סותר הבחנה זו?
ג.
פרק ב, יג
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח
ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך
על כל קרבנך תקריב מלח
ראב"ע:
ברית אלוקיך: הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון.
ראב"ע:
במדבר יח, יט:
ברית מלח עולם.
ברית כרותה מגיזרת [תהלים קז, לד]
"ארץ פרי –
למלחה"
ומקום המלח כמו נכרת, שלא עלה בו צמח כלל.
וכן [דברים כט, כב]
"גפרית ומלח שריפה כל ארצה".
1.
כיצד יש לפסק את החלק השני של פסוקנו ["ולא…
מנחתך"}
בסימני פיסוק בהתאם לפירושו של הראב"ע?
2.
האם מפרש הראב"ע את המילה "מלח"
במקומנו ובבמדבר שם בפירוש אחד או מפרשו בשני המקומות בפירושים שונים?
ד.
פרק ב, יג
…
ולא
תשבית
מלח
ברית
אלוקיך
מעל
מנחתך
ר'
נפתלי הירץ ויזל [ביאור]
ברית אלוקיך: …אבל "ברית אלוקיך" הוא לדעתי ברית עולם בששת ימי בראשית,
כי אז נתן ה' חוק לכל דבר.
עליו נאמר: [ירמיה לג, נה]
"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ולנח אמר [בראשית ו, יח]
"והקימותי את בריתי אתך" שבו יקים בריתו ברית עולם,
שלא יאבדו המינים כולם במבול,
שלכול אחד נכרת ברית והיא חוקו וטיבעו לעד לעולם,
ו"ברית מלח" הוא שיתקיים, לא יבאיש ולא יתליע, גם בו ישמרו כל מיני מזון מהבאש.
ואין כמוהו בעניין זה בכל המזונות שתחת השמש.
וגזירת ה' היא שיותן ממנו [=מן המלח] על כל הקורבנות העולות למזבח,
להורות על הקיום.
ולפי שנכרת ברית למלח שיתקיים,
לכן כל קיום עולם שתחת השמש נמשל לברית מלח,
כמו הכהונה שניתנה לזרע אהרון עד עולם,
אמר [במדבר יח, יט]
"ברית מלח עולם היא". וכן המלכות שניתנה לדוד ולזרעו עד עולם,
נאמר [דברי הימים ב',
יג,
ה]
"ה'
אלוקי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח".
והתבונן שאמר כאן "ברית אלוקיך" ובכל הפרשה לא נזכר שם "אלוקים",
לפי…
שד"ל:
מלח ברית אלוקיך:
עד היום הזה נשיאי הערביים,
כשכורתים ברית מביאים כלי של מלח ואוכלים יחד פת במלח. והנה זה היה מנהג ידוע בימי קדם בארצות המזרח שהברית נכרת במלח.
ואמנם כל קרבן הוא לרצות ולפייס האל ולהביאו עימנו בברית, ולפיכך ציוה לתת מלח בכל קרבן וקרא לאותו מלח – "מלח ברית אלוקיך",
כי בו אתה כורת ברית עם אלוקיך.
1.
האם מפרש ר'
נפתלי הירץ ויזל את מילת "מלח"
במקומנו ובפרשת במדבר באותה הוראה או בשתי הוראות שונות?
2.
כיצד יש לסמן בסימני פיסוק את המילים "ולא…
מנחתך"
לפי ר'
נפתלי הירץ ןיזל וכיצד לפי שד"ל?
3.
מה ההבדל בין דרך פרשנותו של ר'
נפתלי הירץ ויזל ובין דרכו של שד"ל בפירושם את הביטוי "מלח ברית אלוקיך"?
4.
התוכל למצוא את הסיבה למה נאמר כאן "אלוקיך"
אף על פי שבכל הפרשה הוזכר תמיד "ה'"
ולא "אלוקים"?
ה.
פרקב,
יג
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח…
על כל קרבנך תקריב מלח
ר'
משה
חפץ, מלאכת
מחשבת:
סוף הפסוק טעם לראשיתו. להקריב על מזבח ה' דבר ההגון ונהוג לשולחן בשר ודם, כי לא ישימו על שולחן הדיוט זבח אין בו מלח. על כן ציוה ה' "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח"
הואיל וגם על כל קרבנך ומאכל שולחנך תקריב מלח.
במה שונה ר'
משה חפץ בפירושו מכל הפירושים שקראנו לעיל?
ו.
פסוק "ג:
ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך על כל קורבנך תקריב מלח:
רמב"ם מורה נבוכים מאמר ג פרק מו:
… כבר אמרה תורה – כפי שפירש אונקלוס,
שהמצרים היו עובדים למזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן…
ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל –
… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמיתיות,
ציוה להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.
כן מרפאים הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהפך אשר בקצה האחרון …
ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקורבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציוה בהתמדת המלח…
1.
במה שונה הרמב"ם בטעם המצווה של "לא תשבית"…
מכל הפרשנים שהובאו לעיל?
2.
התוכל למצוא בלשון פסוקנו מעין סעד לדעת הרמב"ם?