גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שישית (תש"ז)
ויקרא
פרק ד
הפסוקים הראשונים של פרק ד
[גיליון זה הוא המשך גיליון ויקרא תש"ד,
שעסק בפסוקים הראשונים של פרקנו.]
א.
מהו מבנה פרקנו?
נסה לבאר למה באו חלקיו בסדר זה דווקא?
ב.
מה טעם קורבנות חטאת?
רמב"ן פסוק ב:
נפש
כי תחטא
בשגגה. בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש:
וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת,
מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה,
ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבוא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה.
ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.
ספר החינוך מצוות עשה צה
… הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד, שיאמר בינו ולכותל:
"חטאתי,
לא אוסיף עוד",
אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקורבנות החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת…
ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני האדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם…
ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון,
שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו רק שבזה ניתן השכל –
ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת,
שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות…
ועל כן נצטווה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם ולהשבית זכרו,
… כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל – אבד ובטל לגמרי,
וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם וגם לגוף השותף עימה יש קיום בתחייה בסיבתה בלכתו בעצתה,
כלומר שישמר מן החטא. ובקובעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו.
אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה,
כי החטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים,
כי אם –
שבט לגו כסילים.
ג.
פרק ד, יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו…
מלבי"ם ויקרא רמ"ג:
דע,
שיש הבדל בין "שגג"
מפעלי הכפל ובין "שגה"
מנחי ל"ה.
"שגה"
מנחי ל"ה הוא טעות עיוני ושגג מפעלי הכפל הוא נטייה מעשית, "ומה שגיתי הבינו לי [איוב ו, כד];
"שגו ברואה" [ישעיה כח, ז];
"לשגות מאמרי דעת"
[משלי יט, כז]
"הנה השכלתי ואשגה הרבה מאד [שמואל א', כו,
כא];
כולם הם שגיאה וטעות עיוני,
שטעה אם על ידי עיונו,
אם על ידי החושים, כי סיבות השגיאה העיונית הם הרבה מאד.
לא כן "כי תחטא בשגגה",
"מכה נפש בשגגה"
– הם שגגה מעשית,
וזה יסובב לפעמים ע"י שגיאה עיונית שקדמה לה.
הבא ראיות מפרקנו להגדרותיו של שגה ושגג !
ד.
פרק ד, יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו
ספרא רמא:
עדת ישראל… זו סנהדרין גדולה.
רש"י פסוק יג
עדת ישראל. אלו סנהדרין:
1.
הסבר את נכונות פירושם בעזרת הפסוקים הבאים: במדבר טז,
ג;
כה,
ו;
כז,
כא.
2.
התוכל להביא סעד לדבריהם מפסוקים אחרים?
ה.
השווה את הפסוקים:
פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא…
פסוק יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו…
ועשו אחת… ואשמו…
(פסוק יד) …והקריבו הקהל
ביאור:
ורבותינו אמרו שאף על פי ששווה כהן משיח לציבור [=עדת ישראל=סנהדרין]
שצריך העלם דבר,
אינו דומה להם במעשה, שאם הורו בית דין וטעו ועשו הקהל – חייבין [בית דין], אבל הורה כהן משיח ועשו העם –
אינו חייב, עד שיעשה הוא [עצמו]
כהוראתו.
1.
היכן נרמז בפסוקינו הבדל זה?
2.
מה יש ללמוד מדין זה על ההבדל שבין עמדת הכוהן הגדול לבין עמדת הסנהדרין?
ו.
פסוק כ: וכפר עליהם הכהן ונסלח להם
פסוק כו:
וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו
פסוק לא:
וכפר עליו הכהן ונסלח לו
1.
מהו ההבדל בין "כפר"
לבין "סלח"
ומדוע יבוא הראשון תמיד בפעל והשני תמיד בנפעל?
2.
למה לא נאמרה כפרה וסליחה גם לגבי כהן משיח בפרקנו?