גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שלוש עשרה [תשי"ד]
ויקרא – קרבן חטאת
פרק ד
הערה:
לפסוקים הראשונים של פרקנו עיין גיליון ויקרא תש"ד וגיליון ויקרא תש"ז וצרפו לגליוננו.
א.
בטעם קרבן חטאת
רמב"ן פסוק ב:
נפש
כי תחטא:
בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש.
וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת,
מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא.
ולולא זה היו טפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה,
ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".
ר'
ש.ר.
הירש:
שוגג הוא חוטא מחמת היסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות, שמעשהו יהיה כתורה וכמצווה, מפני שהוא אינו כפי ביטוי הנביא [ישעיה סו,ב]
"חרד על דברי".
– חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים,
שתהיה כפי התורה והמצווה הן הן עיקר העבירה אשר ב"שוגג";
זהו "הפשע"
שבעקבות ה"חטא",
כמו שנאמר [ויקרא טז, טז]
"פשעיהם לכל חטאתם".
ר'
דוד הופמן ויקרא [חלק א: עמוד קכד]:
אף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא.
ובזה שונה הביטוי "חטא"
משאר הביטויים לציון מעשי עבירה ["פשע",
"עוון"],
שבאחרונים משתמשים רק לציון עבירות שבמזיד ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה.
לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג:
א.
שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק,
"שוגג בלאו או בכרת", כלומר:
לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת.
ב.
שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור,
אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק.
[למשל:
הוא עושה מלאכה בשבת ושכח שאותו יום שבת, או שהוא אוכל חלב וחושב שהוא שומן.]
אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה נזהר ונשמר כראוי. עם ישראל נצטווה [ויקרא יח, ל]
"ושמרתם את משמרתי"
[בראשית יח, יט]
"ושמרו דרך ה'",
להישמר ולהיזהר שלא להחטיא את דרך ה',
על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוונם כך, שימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה שגם השוגג זקוק לכפרה. לא כן מי שעבר עבירה שלא ברצונו מתוך אונס,
הוא פטור מכל קרבן. ("אונס רחמנא פטריה").
1.
מה ההבדל בין הרמב"ן לבין שני האחרונים בטעם קרבן חטאת המובא על שגגה?
2.
התוכל ליישב בעזרת הנאמר לעיל את תמיהתו של אברבנאל:
ואתה תראה שאין בעולה ולא בשלמים ולא במנחה הבדל מהמקריבין; כי שווה הוא הדין שיקריב אותם המלך או שיקריב אותם ההדיוט מעם הארץ,
אבל בחטאת יש הבדל גדול בין השוגגים הבעלים המקריבים,
אם היה השוגג הכוהן הגדול…
ואם היה החוטא השוגג "כל עדת ישראל"
כלומר הסנהדרין, ואם נשיא יחטא,
ואם החוטא השוגג היה הדיוט מעם הארץ.
3.
בשתי דרכים מיישב הרמב"ן כאן את מילת "נפש"
בתחילת פרקנו.
כיצד?
ב.
שים לב:
אצל "כל עדת ישראל"
נאמר פסוק כ':
"וכפר עליהם הכהן ונסלח להם"
אצל "הנשיא"
נאמר פסוק כו:
"וכפר עליו הכהן ונסלח לו"
אצל "נפש אחת"
[ההדיוט]
נאמר פסוק לא:
"וכפר עליו הכהן ונסלח לו"
ר'
נפתלי הרץ ויזל:
ובפר כהן משיח לא זכר כפרה וסליחה…
ואולי לפי ששני הפרים עבודתם בכהן גדול,
והוקשו זה לזה,
גם כפרת פר העדה בעדו ובעד כל ישראל, וכמו ששנינו: "הורה עם הציבור ועשה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור שגם הוא בכללן"
לא הוצרך לומר כן […
"ונסלח לו"] בפרו.
התוכל ליישב תמיהה זו בדרך אחרת?
ג.
השווה:
פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא…
פסוק יג:
ואם
כל
עדת
ישראל
ישגו…
פסוק כב:
אשר נשיא יחטא…
פסוק כז:
ואם
נפש
אחת
תחטא…
הוריות דף י ע"ב:
אמר ר' יוחנן בן זכאי:
אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם נשיא שלו מביא קרבן,
צריך אתה לומר מהו הדיוט?!
[רש"י:
בתמיה.
אם המלך שאין לבו כפוף,
מרגיש ומביא קרבן על שגגתו,
כל שכן שהדיוטות מרגישים, שלבם כפופים]. ואם על שגגתו הוא מביא קורבן, צריך אתה לומר:
מהו זדונו?!
[רש"י:
בתמיה.
כלומר:
אם על שגגתו מרגיש,
כל שכן שמרגיש על זדונו וחוזר בתשובה].
רש"י פסוק כב:
אשר
נשיא: לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.
ונתפרשו דבריו אלה במלבים ויקרא רנז:
מילת אשר באה פה תחת מילת אם,
שלא כמנהג… ויסוד מוסד אצלנו שלא תיכנס שום מילה בגבול חברתה ויש הבדל ביניהם, שמילת "אשר"
הבא במקום "אם"
מורה,
שרוצה שצד זה יתקיים… שלכן אמר "אשר נשיא…" שרוצה בנשיא המביא קרבן, שממנו ילמד ההדיוט והמזיד… וכבר כתב הראב"ע במאזניים, שכל מה שיוכל המפרש לחבר ענין המילות לדבר אחד – הוא הטוב; וכן עשה רב האי גאון,
שאמר שנקרא "פרד"
בעבור שלא יוליד והוא "נפרד".
ושם "ערב"
עם "ויתערבו בגויים" [תהלים קו,לה]
על עירוב הצורות.
– וחז"ל הלכו בדרך זו במקומות הרבה. וידעו שמילת "אשר"
יש לה איזה שיתוף עם "אושר"
"אשרי האיש" [תהלים א, א]
ועם "ישר"
שכולם יוצאים ממרכז אחד. ואמרו [דברים י, ב]
"אשר שברת" – יישר כוחך ששברת.
[ועיין רש"י דברים לד,
יב "לעיני כל ישראל"].
1.
למה כיוון רש"י בדרך עיבודו את לשון הגמרא בפרושו לתורה.
[כרגיל אין רש"י מביא את מקורותיו מילה במילה אלא תמיד בשינוי לשון].
2.
בגמרא הנ"ל מתקיף רבא בריה דרבה את דברי ר'
יוחנן בן זכאי משני כתובים:
ויקרא ה, טז:
ואת אשר חטא מן הקודש ישלם
מלכים א' יד,
טז:
…
ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל
הסבר,
שאין שני פסוקים אלה סותרים את דברי הגמרא!