גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שנייה – תש"ג
ויקרא
פרק ה
השאלון הזה הוא המשך שאלון ויקרא תש"ב,
אשר עסק בטעמי הקורבנות ובסוגיהם באופן כללי (עיין שם).
שאלון זה עוסק בסוגים מיוחדים (קורבן עולה ויורד,
אשם גזלות).
א – יג:
קרבן עולה ויורד
א.
ספר החינוך:
מצות עשה קכא
מצוות עשה להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים,
והם:
טומאת המקדש, כלומר אדם שהוא טמא באב הטומאה ונכנס למקדש בשגגה…
ושבועת ביטוי, כלומר שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות…
ועובר עליה בשגגה,
וכן שבועת העדות,
כלומר שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד…
משרשי
המצוה, כבר אמרנו כי עניין הקרבן להזכיר ולהשיב החוטא אל לבו בכוח הפעולה, כי הרע מעשיו,
ושיבקש מחילה לאל על העשוי,
ויזהר על העתיד.
ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני אדם ומיעוט הבנתם ודלות כוחם הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם ועניים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה. וזה יספיק לך על השבועות.
גם על עניין מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו,
שעניין הטהרה קשה מאוד על האדם לשומרו…
ומן השורש הזה שאמרנו שהכישלון קרוב לעניינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה על שוגג או מזיד, לפי שעניין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע ותולים השקר בשכחה ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחים כל כך ברעה הגדולה שעושים בהטיית כיוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתם אדם עשוק ורצוץ,
לא יתנו לב על זה,
ועל כן מהתמדת העניין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה בין שוגג בין מזיד.
ואולם המבין בבני אדם, כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו, אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הריחוק,
והעניין הוא כאילו יודע האל ברוך הוא אל בני אדם: דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים. ואולם הנכשל מכם ויעבור עליה,
יעשה תשובה בכל כוחו ויגדור עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד.
ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצוות בוראו.
1.
מה המשותף בשלושת המקרים הנ"ל –
לפי דעת ספר החינוך –
שבהם חייבים קורבן עולה ויורד?
2.
במה שונה חיוב הקרבן במקרה שבועת העדות מבשאר המקרים?
3.
מה כוונת ספר החינוך בקטע האחרון (החל מן "ואולם המבין בבני אדם")
וכנגד איזו דעה מוטעית הוא פונה?
ב.
פרק ה, א:
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָא עֲונוֹ:
רמב"ן:
והוא
עד או
ראה או
ידע. אינם שלשה ענינים,
כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה,
אבל יאמר, אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה, אם לא יגיד יש עליו עון:
והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו. ולכך פירשו רבותינו (שבועות לג🙂 כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה,
ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה.
כיצד,
מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו,
זו היא ראיה בלא ידיעה.
מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו, זו היא ידיעה בלא ראיה:
ועל דרך הפשט אין צריך לראיה בלא ידיעה, אבל "או ראה" שהוא ראה ההלואה או המקח לגמרי, "או ידע" ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה: ולא אמר כאן "ונעלם ממנו", כי הוא חייב במזיד, או בשגגת השבועה עם זדון העדות. אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה אין עליו כלום:
1.
העתק את הפסוק בסימני פיסוק לפי פירושו.
2.
נמק,
מדוע יש להציב בסוף הפסוק פסיק ולא נקודה !
3.
מה פירוש הביטויים המובאים בדבריו:
"עדות שיזכה ממנו המשביע".
"ראיה בלא ידיעה;
ידיעה בלא ראיה"
4.
כיצד יש לבאר לפי פסוקנו את המלים:
"ואת אלית וגם דברת באזני"
(שופטים יז,
ב).
ג.
פרק ה, ב – ד
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה
אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם:
אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם
בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
1.
ר'
דוד הופמן מפרש את המילה "ואשם"
בפסוקים ג–ד,
כאילו נאמר;
"ואשם והוא ידע".
מדוע?
– המסכים פירושו זה לפירוש הרשב"ם?
2.
מדוע מפרש רש"י את המילה "ואשם"
בפסוק ב ובפסוק ג,
אף על פי שבשניהם הפירוש אחד –
ונמנע מלפרשה בפסוק ד אף על פי ששם פירושה אחר?
היעזר בתשובתך בדברי הרמב"ן ב.
"ונעלם ממנו".
רש"י:
(ה,
ב)
ואשם.
באכילת קודש או בביאת מקדש:
רש"י:
(ה,
ג)
ואשם.
באכילת קודש או בביאת מקדש:
רמב"ן:
(ה,
ב)
ונעלם
ממנו
והוא
טמא. שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש.
לשון רש"י.
ואין הכוונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם, כי בכל הקורבנות למעלה נאמר כן. אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן, כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא, ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים,
אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן. אבל אמר, כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה,
או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה, ויחטא בהעלמה של אחת מאלה,
יתחייב להביא קרבן.
ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש,
ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה.
וזה ישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו.
ד.
פסוקים כ –
כו.
אשם גזלות
בבא קמא קג ע"א:
הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו (רש"י:
על שקר והודה)
יוליכנו אחריו למדי.
מאיזה פסוק בפרשתנו למדו דין זה?
ה.
פרק ה פסוקים כא –
כב
נֶפֶשׁ
כִּי
תֶחֱטָא
וּמָעֲלָה
מַעַל
בַּיהוָֹה
וְכִחֵשׁ
בַּעֲמִיתוֹ
בְּפִקָּדוֹן
אוֹ
בִתְשׁוּמֶת
יָד
אוֹ
בְגָזֵל
אוֹ
עָשַׁק
אֶת
עֲמִיתוֹ:
אוֹ
מָצָא
אֲבֵדָה
וְכִחֶשׁ
בָּהּ
וְנִשְׁבַּע
עַל
שָׁקֶר
עַל
אַחַת
מִכּל
אֲשֶׁר
יַעֲשֶה
הָאָדָם
לַחֲטא
בָהֵנָּה:
1.
מה ההבדל בין המושגים פקדון –
תשומת יד;
עשק –
גזל;
כחש ב…
– כחש ל…
2.
למה נאמר בשלושת המקרים הראשונים "ב"
(בפקדון,
בתשומת יד,
בגזל)
וברביעי ("עשק")
לא נאמר "ב"?
3.
המלבים איילת השחר (הקדמה לפירושו לויקרא)
כלל קצט:
דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו", דהיינו שהדבר שיש בו חידוש על חבירו יאמר לבסוף,
בעניין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא להיפך.
שדרך הדיבור שיעלה מושגיו או מאמריו מן הקל אל החמור.
באר את סדר העניינים בפסוקינו (כ"א–כ"ב)
לפי הכלל הנ"ל!
ו.
רש"י:
(ה,
יז)
ולא ידע ואשם ונשא עונו.
(תורת כהנים) רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע,
על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע.
רבי יוסי אומר:
אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון,
שלא נצטווה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו.
וכי איזו מידה מרובה של טובה או של פורענות?
הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו. מידה טובה המרובה,
היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה בים הכיפורים על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
ר'
עקיבא אומר: הרי הוא אומר (דברים יז, ו)
על פי שני עדים או שלושה עדים וגו', אם מתקיימת העדות בשניים למה פרט לך הכתוב בשלושה?
אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה. אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה,
על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ר'
אלעזר בן עזריה אומר: (דברים כד, יט)
"כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה"
הרי הוא אומר:
(דברים כד, יט)
"למען יברכך וגו'"
קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע. אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקב"ה קובע לו ברכה:
רש"י:
(ה,
כא)
נפש כי תחטא.
(תורת כהנים) אמר ר' עקיבא:
מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה'? לפי שכל המלווה והלווה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר.
לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר.
אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם לפיכך כשהוא מכחש – מכחש בשלישי שביניהם.
באר את הביטויים האלה המובאים ברש"י:
1. פסוק יז –
"וכי איזו מידה מרובה של טובה או של פורענות".
2. פסוק כא –
"מכחש בשלישי שביניהם".
ב.
עצה
טובה
לשאלה
א: עיין רש"ר הירש לפסוק יג, שהלך בדרך אחרת מאשר ספר החינוך