גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית [תש"ד]
פרשת שמיני
פרק ט
א.
כבוד ה'
פסוק
ד:
כִּי
הַיּוֹם
ה'
נִרְאָה
אֲלֵיכֶם:
פסוק ו:
וְיֵרָא
אֲלֵיכֶם
כְּבוֹד
ה':
פסוק כג:
וַיֵּרָא
כְבוֹד
ה'
אֶל
כָּל
הָעָם:
רש"י,
רשב"ם,
ראב"ע,
רמב"ן,
ספורנו,
רכסים לבקעה, ביאור,
שד"ל.
רש"י:
שמות
טז, ז:
בוקר
וראיתם.
לא על הכבוד שנאמר: "והנה כבוד ה'
נראה בענן" נאמר,
אלא כך אמר להם: ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם ובשר יתן,
אך לא בפנים מאירות יתננה לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה,
והלחם ששאלתם לצורך,
בירידתו לבוקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר שיש שהות להכינו,
וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא.
רש"י
פסוק
ד:
כי
היום ה'
נראה
אליכם. להשרות שכינתו במעשה ידיכם. לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה.
רש"י
פסוק
כג:
ויצאו
ויברכו
את העם.
אמרו:
"ויהי נועם ה'
אלהינו עלינו" (תהילים צ, יז),
יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן, ושימש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה,
והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה:
משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל,
לכך אמר להם:
"זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו וירא אליכם כבוד ה'"
[פסוק ו], אהרן אחי כדאי וחשוב ממני,
שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.
רשב"ם
שמות טז,
ז:
ובוקר
וראיתם
את כבוד
ה'. שימטיר לכם לחם בבוקר.
רשב"ם
פסוק
כג:
וירא
כבוד ה'
אל
כל העם.
כיצד?
ותצא
אש מלפני
ה'. מבית קודשי הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטורת, שהוא קודם להקטרת תמיד, כדאמר במסכת יומא [לג,
ב].
ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפם, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח "ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים".
ראב"ע:
ויקרא
ט, ו
וטעם
ויאמר
משה. כאשר הראיתיך. "ואשאל אותה" [בראשית כד, מז],
וטעמו כבר אמר להם משה זה הדבר עשו, שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל, אז יראה לכם כבוד ה',
והטעם על האש שיצא.
רמב"ן:
שמות
טז, ו
והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד. כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו,
כדרך העולם, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים כענין מעשה בראשית,
והוא מה שאמרו בו (אבות ה, ו)
שנברא בין השמשות:
ולכן אמר הכתוב באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר,
אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר תראו את כבוד מלכותו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו, שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו,
כענין "לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי"
(ישעיה סו, יח).
וכתיב (שם יט) "והגידו את כבודי",
וכן רבים. וכן הוא דעת אונקלוס.
ספורנו:
ויקרא
ט, ד:
כי
היום ה'
נראה
אליכם. כבר נראה במעשי ידיכם, כאומרו:
"וכבוד ה' מלא את המשכן"
[שמות מ, לד],
וראוי שתכבדוהו בקרבן זה על גילוי שכינתו.
פסוק
ו:
וירא
אליכם
כבוד ה'.
מלבד גילוי השכינה שהיה במשכן,
כאומרו:
"וירא כבוד ה'
אל כל העם"
[פסוק כג].
רכסים
לבקעה:
שמות
יד, יח:
בהכבדי.
פלאות המקום יתברך קורא הכתוב בכל מקום "כבודו",
"ובאו וראו את כבודי" [ישעיה סו, יח]
את נפלאותי, "והגידו את כבודי [ישעיה סו, יט],
"ובוקר וראיתם את כבוד ה'"
[שמות טז, ז]
– הפלא שעושה לכם בירידת המן.
ויקרא
ט, כג:
וירא
כבוד ה',
ומפרש היאך? שיצאה אש מלפניו ותאכל. הפלא הזה נקרא כבוד ה'.
ביאור:
[ר'
נפתלי
הרץ ויזל]
פסוק
כג:
כבוד
נברא
לעיני
העם וידעו כי ה'
שוכן בקרבם, ואיננו כמו "וירא אליו ה'"
[בראשית יח, א],
"ואראה את ה'
יושב על כיסא"
[ישעיה ו, א]
שהוא במראה הנבואה,
אבל ראיית כבוד ה' הוא הענן והכבוד נראה בו,
כדמות אור יקר נשגב מן האור הידוע לנו, וזה פירוש "וירא אליכם כבוד ה'" [כאן פסוק ז]…
וככה ירד כבוד ה' על המשכן לעיניהם… וכן "והנה כבוד ה'
נראה בענן" [שמות טז, י]
וכיוצא בזה תמיד על כבוד מושג לעין,
ובלי ספק שביום זה היה תוספת אורה וכבוד, והוא מן הדברים המפליאים שמדרך התורה לקצר בהם ולהעלים עניינם. ובשאר מקומות שנזכר גילוי שכינה בענן, היה דיבור ומצווה,
אבל כאן אינו אלא לכבוד ישראל להודיעם כי רצה אלוקים את מעשיהם…
שד"ל:
פסוק
ד:
וטעם
"כי
היום ה'
נראה
אליכם" על ירידת האש מן השמים לאכול הקרבנות,
כי אמנם כל נס ניכר וגלוי הוא מראה כבוד ה', כמו "ובוקר וראיתם את כבוד ה'"
[שמות טז, ז]
שאין המכוון בו אלא ירידת המן.
1.
מהי דעת החכמים הנ"ל בפירוש המושג "כבוד ה'"?
סדרם לקבוצות ונסה לנמק דעת כל קבוצה.
2.
לאיזו דעה יש להביא ראייה או סתירה מן הפסוק דברי הימים ב', ז,
ג?
ב.
שאלות ודיוקים במפרשים:
1. רמב"ן
פסוק ב:
ויאמר
אל אהרן
קח לך
עגל בן
בקר. נצטווה משה רבינו בקרבנות הללו,
כמו שאמר בסוף,
"זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו"
[להלן פסוק ו],
ואם לא נזכר זה. וכן,
"ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'
מלא העומר ממנו למשמרת" [שמות טז, לב].
וכן,
"אנכי האל בית אל" [בראשית לא, יג).
סיפר יעקב זה,
ואם לא נזכרה האמירה לו.
וכבר הראיתיך בפרשיות של מצוות הפסח (שמות יא, א)
כאלה רבות.
א.
מה הקושי שבא הרמב"ן לתרץ?
ב.
הבא דוגמאות אחדות מ"רבות"
אלה!
הבא גם דוגמא לתופעה זו מן הפרק הבא [
י ] שבפרשתנו.
2. רמב"ן:
פסוק
ג:
וטעם ואל בני ישראל תדבר לאמר. שיאמר להם אהרן כן, כי רצה שיהיה אהרן המצווה בשם ה'
והוא המקריב הקרבנות,
לגדלו בעיני העם.
והנכון,
שטעמו ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים, כי לכך קראם שידברו לישראל,
כדרך "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו" [שמות יב, כא].
או אמר לכל אחד מן הזקנים, "ואל בני ישראל תדבר", ושיעור הפרשה, ויאמר אל אהרן קח לך,
ואל הזקנים אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר. כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצוותו, כדרך "ואצו אתכם בעת ההיא לאמר… חלוצים תעברו"
(דברים ג, יח)
, וכן רבים במשנה תורה.
א.
על שתי שאלות עונה הרמב"ן כאן. אלו הן?
ב.
מה ראייה יש מדברים ג,
יח לדבריו כאן?
3. רמב"ן
פסוק
ג:
ור'
אברהם אמר (בפסוק ו) כי טעם "ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו",
(שם)
שכבר אמר להם משה זה הדבר. ואם כן, יתכן שיהיה שיעור הפסוקים האלה כך: "קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'
אותי תעשו וירא אליכם כבוד ה', ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו',
ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו לכם שעיר עזים".
והנה קיצר בתחילה ופירש בסוף.
ואיננו נכון, אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות,
"ויקחו את אשר ציווה משה",
חזר ואמר להם,
"זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו",
שיקריבו הקרבנות על הסדר שיצוום,
ואחר כך יראה להם הכבוד.
א.
מה הקושי בפסוק ו שרצה לתרץ?
ב.
מה בין תירוצו לתירוץ ראב"ע ו:
וטעם ויאמר משה.
כאשר הראיתיך. ואשאל אותה וטעמו כבר אמר להם משה זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל אז יראה לכם כבוד ה'
והטעם על האש שיצא.
ג.
מי משניהם קרוב יותר לפשוטו של מקרא?
4. רש"י:
פסוק
ב:
קח
לך עגל.
להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה.
על
דברי
רש"י
אלה מקשה
הרא"ם:
לא ידעתי היאך הודיע זה, אם בעבור שנראה להם כבוד ה'… אפילו בלא עגל נמי ידענו,
שמכיוון שנראה להם כבוד ה'
על ידי הקרבתו,
ידענו שכבר נתכפר עוונו… ועוד:
היכן מצא זה רש"י,
והלא לא מצינו לחז"ל בשום מקום שיאמרו אלא:
שהעגל בא לכפר על מעשה העגל, לא,
להודיע
שמכפר
לו.
נסה לענות על קושייתו!
ג.
שאלות סגנון
1.פסוק
ז:
וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם
נראה שיש בפסוק זה כפל מלים מיותר.
באר את הפסוק באופן כזה שלא תהיה בו לשון יתירה.
2.
למה נאמר בפסוק ט:
וַיַּקְרִבוּ
בְּנֵי
אַהֲרֹן
אֶת
הַדָּם
אֵלָיו
[עגל
החטאת]?
למה נאמר בפסוק יב:
וַיַּמְצִאוּ
בְּנֵי
אַהֲרֹן
אֵלָיו
אֶת
הַדָּם
[העולה]?
להבנת
שאלה זו
עיין
רש"י
ויקרא
א, ה:
וזרקו.
עומד למטה וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחוט הסיקרא כנגד הזויות, לכך נאמר: "סביב"
שיהא הדם ניתן בארבע רוחות המזבח. או יכול יקיפנו כחוט? תלמוד לומר: "וזרקו"
ואי אפשר להקיף בזריקה. אי "וזרקו"
יכול בזריקה אחת?
תלמוד לומר: "סביב".
הא כיצד? נותן שתי מתנות שהן ארבע.
וכן
עיין פרק
ד פסוקים
ה–ו,
ופסוק
ל.
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת השלוש–עשרה [תשי"ד]
שמיני
פרק ט
א.
פרק ט, ב:
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר
רש"י:
קח
לך עגל.
להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא עך ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה:
השווה לדברי רש"י אלה:
רש"י
ויקרא
פרק טז
פסוק ד:
כתונת
בד וגו'.
מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ שיש בהם זהב,
לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (ראש השנה כו,
א)
אלא בארבעה ככהן הדיוט, וכולן של בוץ.
רש"י
במדבר
פרק יט
פסוק כב:
אל
אלעזר
הכהן. כשם שנקהלו על אהרן שהוא כוהן לעשות העגל, ולפי שאהרון עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו,
שאין קטיגור נעשה סניגור.
ומקשים מפרשי רש"י משני מקומות אלה על מקומנו: והלוא "אין קטיגור נעשה סניגור"?!
1.
הסבר מהי הקושיה ומה מובנה?
ומביא
הרא"ם
בשם
יש אומרין:
מפני שהחוטאים בדבר אחד ונזופים בו, אין מדרכם שישתמשו באותו דבר.
ואפילו שיזכירוהו בפיהם כל עוד שלא נתכפר להם עוון ההוא, מפני שעל ידי שהוא משתמש בו או מזכירו בפיו נזכר עוונו,
ולכן בהכרח כשהם רואים את אהרון עכשיו שהוא מקריב העגל שחטא בו ואינו ירא פן יזכר עוונו,
נודע להם שבוודאי נתכפר עוון העגל.
ומוסיף הרא"ם:
ואין זה נכון".
2.
הסבר מלשונו של רש"י לפסוקנו ש"אין זה נכון".
3.
השווה לדברי רש"י כאן את דבריו בראשית בראשית פרק
יב פסוק
א
לך
לך. להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים ועוד שאודיע טבעך בעולם.
נסה ליישב את קושייתנו בעזרת דבריו שם.
ב.
פרק ט, ב:
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל
רמב"ן:
נצטווה משה רבנו בקרבנות הללו,
כמו שאמר בסוף,
[פסוק ו] "זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו",
ואם לא נזכר זה. וכן [שמות טז, לב]
"זה הדבר אשר ציווה ה'
מלא העומר ממנו למשמרת", וכן [בראשית לא, יג]
"אנוכי האל בית אל", סיפר יעקב זה,
ואם לא נזכרה האמירה לו.
וכבר הראיתיך בפרשיות של מצוות הפסח כאלה
רבות.
1. מה קשה לרמב"ן בפסוקנו?
2.
היכן נמצא קושי זה שוב בפרשת שמיני [פרק י]?
3.
למה לא יפרשנו במקום השני בפרק י כאשר יפרשנו כאן?
4.
היכן מצינו בלימודנו בשנה זו קושי ממין זה ויישובו ברמב"ן בספר שמות?
5. למה יביא הרמב"ן כסיוע לפירושו שמות טז,
לב ולא יביא שמות טז,
טז הקודם לו בפרק?
ג.
פרק ט, ד:
כִּי
הַיּוֹם
ה'
נִרְאָה
אֲלֵיכֶם:
רש"י:
כי
היום
ה' נראה
אליכם. להשרות שכינתו במעשה ידיכם לכך קרבנות הללו באין
חובה ליום זה.
שד"ל:
כי
היום
ה' נראה
אליכם. …וטעמו על ירידת האש מן השמים לאכול הקרבנות, כי אמנם כל נס ניכר וגלוי הוא "מראה כבוד ה'",
כמו [שמות טז, ז]
"ובוקר וראיתם את כבוד ה'"
שאין המכוון בו אלא ירידת המן.
ואולי בכוונה ניקדו "נראה"
[בקמץ],
לשון נקבה, כדי שיובן – אש ה',
לא האל עצמו.
1. מהו הקושי הלשוני – דקדוקי שרצה שד"ל ליישב?
2.
ר'
דוד הופמן מיישב קושי דקדוקי זה בעזרת הפסוקים בראשית כג, יג;
ל,
יג.
מהי חולשת פירושו?
3.
מהו הקושי הענייני בפסוקנו שרצה שד"ל ליישב?
[ועיין גם רשב"ם פסוק ד:
כי היום ה'
נראה.
ויוציא אש מן השמים להקטיר קרבנות.]
ד.
פרק ט, ז:
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ
ספרא
ז [על פי מהדורת המלבי"ם]:
ויש אומרים: היה אהרון רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו. אמר לו משה:
אחי,
ממנו אתה מתירא?
הגס לבך וקרב אליו. לכן נאמר: "קרב אל המזבח".
רמב"ן
לדברי
ספרא
אלה:
קרב
אל המזבח.
וטעם זה, כי בעבור שהיה אהרון קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כעניין שנאמר [תהילים נא, ה]
"וחטאתי נגדי תמיד",
והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו,
ולכך אמר לו משה "הגס דעתך", שלא יהיה שפל רוח כל כך, כי כבר רצה ה' את מעשיו.
מהי דרך הרמב"ן בפירושו את מדרש חז"ל הנ"ל?
[והשווה לדרכו בפירוש מדרשי חז"ל:
רמב"ן
בראשית יא, כח:
…כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם,
אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו.
והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר,
שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו,
והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו. או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו.
רמב"ן
בראשית לז, טו:
וימצאהו
איש
והנה
תועה
בשדה. יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך,
ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה,
להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו.
ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר,
כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם.
ולזה נתכוונו רבותינו (בראשית רבה פד,
יג)
באומרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חינם היה כל הסיפור הזה,
להודיענו כי עצת ה' היא תקום.
רמב"ן
בראשית
לז, טז:
נסעו
מזה. הסיעו עצמן מן האחוה. נלכה דותינה, לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא,
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו,
לשון ר' שלמה.
ואין הכוונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחווה והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות,
שאם כן היה נמנע ללכת ולא היה מסכן בעצמו.
אבל הכוונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת,
ואמר לשון משמש לשני פנים,
ושניהם אמת, והוא לא הבין הנסתר בו,
והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו. ודרשו זה, מפני שהאיש הזה הוא מלאך ואם כן יודע הוא אנה הם,
ולמה לא אמר הנם בדותן,
ואמר כמסתפק ששמע מהם שילכו שם ואינו יודע אנה הם עתה,
ולכן יעשו מדרש במאמרו.]
ה.
פרק ט, כג:
וַיֵּרָא
כְבוֹד
ה'
אֶל
כָּל
הָעָם:
רמב"ן
בראשית
יח, א:
והנה
שלושה
אנשים
ניצבים. … והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי "בעצם היום הזה נימול אברהם"
[בראשית יז, כו],
אמר שנראה עליו ה' בהיותו חולה במילתו,
יושב ומתקרר בפתח אוהלו מפני חום היום אשר יחלישנו… וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כעניין שנאמר במשכן [ויקרא ט, כג]
"ויצאו ויברכו את העם וירא
כבוד ה'
אל
כל העם",
כי מפני השתדלותם במצוות המשכן זכו לראיית השכינה, ואין גילוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצווה או לדיבור כלל,
אלא גמול המצווה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם, כעניין שנאמר [תהילים יז, טז]
"אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך".
וכן ביעקב אמר:
"ויפגעו בו מלאכי אלוקים" [בראשית לב, ב].
ואין שם דיבור ולא שחידשו בו דבר,
רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים.
וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה…
וזו כוונתם [של חז"ל]
שאמרו:
"לבקר את החולה"
[ועיין רש"י יח, א:
וירא אליו ה'],
שלא היה לדיבור אלא לכבוד לו.
1.
מהו הקושי המשותף שמצא הרמב"ן בפסוקנו, בבראשית יח, א,
ובבראשית לב, ב?
2. מהי מטרת גילוי השכינה גם שם וגם במקומנו לדעת הרמב"ן?
["כאן וכאן"]
3. לשם מה נעזר הרמב"ן ליישוב קושייתו בתהילים יז,
טז?
4. האם דרך הרמב"ן בפרשו מדרשי חז"ל שמצאנו בשאלה ד מתאימה לדרכו כאן בפרשו את מדרש חז"ל המובא בדברי רש"י יח, א?
הערה:
למושג כבוד ה'
עיין גיליון שמיני תש"ד שאלה א.
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת השמונה עשרה [תשי"ט]
שמיני – וירא אליכם כבוד ה'
פרק ט
עיין גם גיליון שמיני תשי"ד,
בייחוד שאלה אחרונה!
א.
ויקרא פרק ט
פסוק
א:
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא משֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
פסוק ב:
וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה':
פסוק ג:
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:
פסוק ד:
וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה'
נִרְאָה אֲלֵיכֶם:
פסוק ה:
וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר ציווה משֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה':
אברבנאל
מקשה:
(עמוד נד) השאלה הב': באומרו "ואל בני ישראל תדבר לאמור קחו שעיר עזים לחטאת וג'" כיוון שהקריב משה את אהרון ואת בניו ואת זקני ישראל וציווה אהרון על קרבנו, למה לא ציווה גם כן לבני ישראל על קרבנם.
וציווה את אהרון שידבר אליהם ושיצוום עליו,
והכתוב אמר (פסוק ה) "ויקחו את אשר ציווה משה",
מורה שהוא ציווה אותם על קרבנם, לא אהרון לבד?
ישב קושייתו.
ב.
פרק ט, ה:
…
וַיִּקְרְבוּ
כָּל
הָעֵדָה
וַיַּעַמְדוּ
לִפְנֵי
ה':
ספרא
פרשת
שמיני
מכילתא
דמילואים:
ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה': קרבו כולם בשמחה ויעמדו לפניו.
ומשל למלך שכעס על אשתו והוציאה. לאחר ימים נתרצה לה, מיד חגרה מתניה,
קשרה כתפיה, והיתה משמשת אותו יותר מדי.
אף כך ישראל:
כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עוונותיהם קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו, לכך נאמר "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'".
דברי
ספרא אלה
מפורשים במלבי"ם:
פסוק ה: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה': מבואר אצלנו שיש הבדל בין "קרב"
ובין "נגש".
שהקריבה היא בשניים שווים, וההגשה בקטן לפני גדול, ובכל מקום שיש בו טורח או מורא.
ובבראשית רבה (צג,
ו):
"מצינו 'הגשה'
– למלחמה,
'הגשה'–לפיוס,
'הגשה'–לתפילה"
(והביאו רש"י בבראשית יח,
כג),
ולפי זה היה ראוי פה לומר לשון הגשה, כמו (ירמיה ל, כא)
"והקרבתיו ונגש אלי".
גם מבואר אצלנו שיש הבדל בין עמד ובין נצב.
שהעמידה היא רק הפך הישיבה,
וההתייצבות מורה שמתחזק לעמוד במקום ההוא, עד שהעמידה והעכבה במקום הקדוש ייפול עליה יותר פועל "נצב";
בפרט במקום שהיו מצפים חול הכבוד העליון,
כמו שאמר "כי היום ה'
נראה אליכם".
1. מה היה הקושי בפסוקנו שאותו רצה הספרא ליישב?
2. במה מסייעים דברי המלבי"ם להבנת הספרא?
ג.
כבוד ה'
ויקרא
פרק ט
פסוק ד:
…
כִּי הַיּוֹם ה'
נִרְאָה אֲלֵיכֶם:
ויקרא
פרק ט
פסוק ו:
וַיֹּאמֶר
משֶׁה
זֶה
הַדָּבָר
אֲשֶׁר
ציווה
ה'
תַּעֲשׂוּ
וְיֵרָא
אֲלֵיכֶם
כְּבוֹד
ה':
ויקרא
פרק ט
פסוק כג:
וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה'
אֶל כָּל הָעָם:
רש"י:
שמות
טז, ז:
בקר
וראיתם: לא על הכבוד,
שנאמר:
"והנה כבוד ה'
נראה בענן" נאמר,
אלא כך אמר להם: ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאוותכם,
ובשר יתן, אך לא בפנים מאירות יתננו לכם, כי שלא כהוגן שאלתם אותו ומכרס מלאה,
והלחם ששאלתם לצורך,
בירידתו לבוקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה בבקר, שיש שהות להכינו,
וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא.
רש"י
ויקרא
פרק ט
פסוק כג:
ויצאו
ויברכו
את העם.
אמרו:
"ויהי נועם ה'
אלהינו עלינו" (תהילים צ, יז),
יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן, ושימש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה,
והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה:
משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל,
לכך אמר להם:
"זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו וירא אליכם כבוד ה'"
(פסוק ו), אהרן אחי כדאי וחשוב ממני,
שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו.
רשב"ם
שמות טז,
ז:
ובוקר
וראיתם
את כבוד
ה': שימטיר לכם לחם בבוקר.
רשב"ם
פסוק ד:
כי
היום ה'
נראה:
ויוציא אש מן השמים להקטיר קרבנות.
רשב"ם פסוק כג:
וירא
כבוד ה'
אל
כל העם.
כיצד?
ותצא אש מלפני ה', מבית קודשי הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטורת, שהוא קודם להקטרת תמיד כדאמר במסכת יומא (לג,
ב).
ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפם, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח "ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים".
רמב"ן:
שמות
טז, ו
ובוקר
וראיתם
את כבוד
ה'. … והנכון בעיני כי היה הפלא במן גדול מאד. כי השלו הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו כדרך העולם,
אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים, כענין מעשה בראשית,
והוא מה שאמרו בו (אבות ה, ו)
שנברא בין השמשות.
ולכן אמר הכתוב:
באות אשר יעשה לכם היום בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים,
כי יערוך לכם שולחן במדבר (המליצה שאולה מתהילים עח, יט),
אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבוקר תראו את כבוד מלכותו "אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו"
(על פי דברים ג, כד),
שבגדולות ובנפלאות שיעשה ה' יראה את כבודו,
כענין "לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי"
(ישעיה סו, יח).
וכתיב (שם יט) "והגידו את כבודי",
וכן רבים.
רכסים
לבקעה שמות יד, יח:
בהכבדי
בפרעה
ברכבו
ובפרשיו: פלאות המקום יתברך קורא הכתוב בכל מקום "כבודי",
"ובאו וראו את כבודי" (ישעיה סו, יח)
את נפלאותי, "והגידו את כבודי"
(ישעיה סו, יט),
"ובוקר וראיתם את כבוד ה'"
(שמות טז, ז)
הפלא שעושה לכם בירידת המן.
רכסים
לבקעה ויקרא ט,
כג:
וירא
כבוד ה':
ומפרש היאך, שיצאה אש מלפניו ותאכל… הפלא הזה נקרא כבוד ה'.
ביאור:
ר'
נפתלי
הרץ ויזל:
פסוק
כב: וירא
כבוד ה'
אל
כל העם:
כבוד נברא נראה לעיני העם,
וידעו כי ה'
שוכן בקרבם, ואיננו כמו "וירא אליו ה'"
(בראשית יח, א),
"ואראה את ה'
יושב על כסא"
(ישעיה ו, א)
שהוא במראה הנבואה,
אבל ראיית כבוד ה' הוא הענן והכבוד נראה בו,
כדמות אור יקר נשגב מן האור הידוע לנו, וזה פירוש "וירא אליכם כבוד ה'" (כאן פסוק ו),
… וככה ירד כבוד ה' על המשכן לעיניהם,
ותצא אש ותאכל על המזבח,
והודו לה' על חסדו. וכן "והנה כבוד ה'
נראה בענן" (שמות טז, י)
וכיוצא בזה תמיד על כבוד מושג לעין,
ובלי ספק שביום זה היה תוספת אורה וכבוד, והוא מן הדברים המפליאים שמדרך התורה לקצר בהם ולהעלים ענייניהם. ובשאר מקומות שנזכר גילוי שכינה בענן, היה דיבור ומצווה,
אבל כאן אינו אלא לכבוד ישראל להודיעם כי רצה אלוקים את מעשיהם. ודומה לזה פירש הרמב"ן בפרשת וירא,
אמר,
שנגלה לאברהם השכינה למעלה וכבוד לו…
1. מה פירושו של "כבוד ה'" לפי הנ"ל?
(סדר את הפרשנים לקבוצות!)
2.
מדוע אין לדעת רש"י לזהות את כבוד ה'
בשמות טז, ז עם כבוד ה' שמוזכר שם בפסוק י?
3.
ההולך הרשב"ם בפירושו לשמות טז ובפירושו למקומנו באותה דרך?
ד.
פרק ט, ו:
וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר ציווה ה'
תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה':
ספרא
פרשת
שמיני
מכילתא
דמילואים
ו:
זה
הדבר אשר
ציווה
ה' תעשו:
אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו,
שנאמר:
(דברים י, טז):
"ומלתם את ערלת לבבכם". מפני מה? (דברים י, יז):
"כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים". עשיתם כן –
"וירא אליכם כבוד ה'".
דברי
ספרא אלה
מפורשים
במלבי"ם:
לא ידענו מה ציווה שיעשו הם, והלוא הם לא עשו דבר,
רק אהרון עבד עבודתו! ופירש בספרא בדרך הדרוש, שציווה שהם יעשו מעשה הכהן הגדול, שמה
שיעשה
הכהן
הגדול
בבית
מקדש
הגדול, יעשו
הם בבית
מקדש
הקטן, שהוא הלב, אשר שם משכן כבוד ה',
כמו שאמר (שמות כה, ח)
"ושכנתי בתוכם", וכמו שזבחו כוחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול, ככה יזבח כל איש כוחות הנפש המתאווה והמתעורר – שהוא היצר הרע – על מזבח הקטן, להעבירו על ידי אש אהבת ה' שלהבת יה עד שייחד כל כוחותיו לאדון המיוחד.
ואם עשיתם כן – "וירא אליכם כבוד ה'" לשכון כבוד בתוככם.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק ט
פסוק ו
וטעם "ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו"
כאשר הראיתיך (בראשית כד, יד "אותה הוכחת"), (בראשית כד, מז)
"ואשאל אותה". וטעמו:
כבר אמר להם משה "זה הדבר עשו",
שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל, אז יראה להם כבוד ה'
– והטעם על האש שיצא.
1. מה קשה בפסוקנו גם לספרא וגם לראב"ע?
2. מה בין תשובת הראב"ע לבין תשובת הספרא?
3.
הסבר את דברי ראב"ע "וכבר הראיתיך "ואשאל אותה", ומה עניין הפסוק ההוא בבראשית לעניינינו?
4. לשם מה נעזר המלבי"ם בשמות כה,
ח?
עלון הדרכה להוראת פרשת שבוע
על פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשי"ט
שמיני – וירא אליכם כבוד ה'
פרק ט
ר'
דוד
הופמן
מקדים
לפרקנו:
בפרק ט מסופר איך התחילו אהרון ובניו בעבודתם ביום השמיני, אחרי גמר המילואים ואיך נגלה כבוד ה'
במקדש במראה אש מלפני ה'.
עבודתו החגיגית שבה מתחיל אהרון את שרותו,
דומה במקצת לעבודה ביום הכיפורים,
שעליה כתוב בפרק טז, באשר כאן כמו שם מקריב אהרון קודם את הקרבן בעדו ואח"כ את הקורבן בעד העם.
לפני שאלה א יש להפנות תשומת לב הלומדים לכך,
שלא נפתח פרקנו בפתיחה הרגילה "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל אהרון ואל בניו" [כמו ויקרא כב,
יז–יח]
או "וידבר ה' אל משה לאמור צו את אהרון ואת בניו" [כמו ויקרא ו,
א–ב].
וכבר עמד על כך הרמב"ן בתחילת פרקנו:
נצטווה משה בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף [פסוק ו] 'זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו'
– ואם לא נזכר זה [ואם = ואם כי, ואעפ"י];
וכן (שמות טז, לב)
"ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'
מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם",
וכן (בראשית לא, יג)
"אנוכי הא–ל בית א–ל",
סיפר יעקב זה [לרחל וללאה] ואם לא נזכרה האמירה לו…
אם כן אין להעלות על הדעת שמשה מדעתו ציווה ציוויים אלה אלא שזהו מדרך הכתוב שלפעמים יקצר וימסור רק דברי ה'
אל משה ולפעמים רק דברי משה אל העם ולא יכתבם פעמיים.
ועתה לשאלה א,
יש להבליט ענוותנותו של משה,
והשתדלותו להעמיד את אהרון במקומו הראוי לו ולהבליט את עמדתו ואת חשיבותו לעיני כל ישראל.
רצונו של משה לעודד את אהרון מבליט רש"י לפסוק ב ד"ה קח לך עגל וכן לפסוק ז ד"ה קרב אל המזבח וכן הרמב"ן לפסוק ז.
ורצונו להבליט את עמדתו של אהרון לעיני בני ישראל מבליט רש"י בדבריו לפסוק א ד"ה ולזקני ישראל,
וזה בולט אף בכך שאינו פונה ישר אל ישראל אלא משאיר את הציוויים לאהרון שיצווה הוא את ישראל.
שאלה ב ו–
ד יש ללמוד בזה אחר זה. דרכו של המלבי"ם בייחוד בפירושו לויקרא [שאינו בעצם פירוש לויקרא אלא פירוש לספרא]
הוא להראות עד כמה מעוגנים דברי חז"ל בלשון הכתוב,
ובדרך למודו מגלה הוא לא אחת הבחנות דקות בסגנון הכתובים. ההבחנה הזו שבין "נגש"
לבין "קרב"
עוזרת לנו להבין בפרקנו גם את פסוק ח ואת דברי הספרא:
ויקרב
אהרון
אל
המזבח.
ספרא:
(פסוק ח): ויקרב אהרון אל המזבח –
בזריזות.
המלבי"ם מה שאמרו חז"ל "בזריזות"
הוא עפ"י ההבדל בין "קרב"
ובין "נגש",
כי היה לו לומר ויגש אהרון אל המזבח, בפרט שהיה נסוג אחור תחילה [עיין רש"י ז ד"ה קרב אל המזבח]. ובזה ישמש לשון הגשה, רק אחר שאמר לו משה קרב בזריזות ולא נתמהמה.
וכך גם מתבארים דברי חז"ל לדברים א,
כב ועיין רש"י שם.
לשאלה ג יש להבליט את ההבדל בין תשובת הספרא עם פירוש המלבי"ם לבין תשובת הראב"ע – העונות שתיהן לאותה שאלה.
הראב"ע הולך כאן בדרך אשר הרבה ללכת בה כדי להימנע מקושיות כגון בבראשית כט, יב ד"ה ויגד יעקב לרחל, וכן בראשית כד,
סד ד"ה ותפל מעל הגמל, ועיין בייחוד שמות יט, ט ד"ה ויאמר. (ויש להעיר שאין לכל זה כל אחיזה בלשון, כי הכתוב ברצותו לאמור וכבר עשה אומר:
'ופלוני עשה' ולא 'ויעש פלוני' עיין לכלל זה רש"י בראשית ד,
א והאדם ידע את חוה אשתו ורש"י שם, וכן בראשית כא,
א וה' פקד את שרה ורש"י שם וכן בראשית לט,
א ורש"י שם].
ואולם עיקר גיליוננו הוא בשאלה ג ובנסיונות השונים לפרש את המושג כבוד ה'.
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים וארבע [תשכ"ה]
שמיני
פרק ט פסוקים א–ז
א.
פרק ט, א:
ויהי
ביום
השמיני
קרא
משה
לאהרון
ולבניו
ולזקני
ישראל.
רש"י:
ולזקני
ישראל. להשמיעם שעל פי הדיבור אהרון נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמרו:
מאליו נכנס.
מה קשה לו בפסוקנו?
ומקשים:
ולמה לא יפרשנו רש"י כמו שפירש הראב"ע
בשמות
יב, כא:
ויקרא משה לכל זקני ישראל.
והם יאמרו לקהל.
יישב קושייתם.
ב.
פרק ט, ו:
ויאמר
משה
זה
הדבר
אשר
ציווה
ה'
תעשו
ראב"ע:
וטעם
"ויאמר
משה" – כאשר הראיתיך [בראשית כד, מז]
"ואשאל אותה", וטעמו:
וכבר אמר להם משה: זה הדבר עשו,
שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל, אז יראה להם כבוד ה'.
והשווה
דבריו:
בראשית
כד, יד:
אותה
הוכחת. …
ורבים יתמהו באומרם,
שלא שאל [=העבד]
כהוגן,
ולא ידעתי למה,
כי אילו הייתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו, ומצאה שהיא ממשפחה אחרת [=שלא ממשפחת אברהם],
היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום, כי [פסוק כג] "ויאמר בת מי את", פירושו,
וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום,
וכן אמר [פסוק מז] "ואשאל אותה… ואשים הנזם".
שמות
לג, ד:
וישמע העם את הדבר הרע.
ומהו?
הוא הכתוב אחריו [פסוק ה] "אמור אל בני ישראל… [עד סוף הפסוק];
וכמוהו [שמות ד, יט]
"ויאמר ה' אל משה במדין".
וכבר פירשתי [תהילים עח, כ]
"הגם לחם יוכל תת" [ראב"ע שם: "לחם"
הוא הבשר כמו "את קרבני לחמי לאשי", והעד "אם יכין שאר לעמו" שהטעם כפול כי "שאר"
כמו בשר]. כי כמוהו [תהילים עח, כג]
"ויצו שחקים ממעל"
– וכבר ציווה שחקים,
וככה זה. ואין צורך לתיקון הגאונים: שעשה ככה תמיד.
רמב"ן
פסוק ב:
ויאמר אל אהרון קח לך עגל בן בקר. …ור'
אברהם אמר, כי טעם [פסוק ו] "ויאמר משה" שכבר אמר להם משה: "זה הדבר…" ואם כן – ייתכן שיהיה שיעור הפסוקים האלה כך:
[א]:
"קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל". [ו]:
"ויאמר משה זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו וירא אליכם כבוד ה'".
[ב]
"ויאמר אל אהרון:
קח לך עגל…"
[ג]
"ואל בני ישראל תדבר לאמר:
קחו שעיר עזים לחטאת". והנה
קיצר
בתחילה
ופירש
בסוף.
ואיננו נכון. אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות [פסוק ה] "ויקחו את אשר ציווה משה"
חזר ואמר להם [פסוק ו] "זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו"
שיקריבו הקרבנות על הסדר שיצום…
1. מהו הקושי בפסוק ו שאותו מנסים שני הפרשנים ליישב?
2. מהי הדרך בה הולך ראב"ע גם במקומנו,
גם בשמות ד,
יט;
לג,
ד;
בראשית כד, כג,
תהילים עח?
3.
הסבר מה מאלצו בכל אחד מן המקומות האלה ללכת בדרך זו!
היש אפשרות באחד המקומות ליישב את הקושי מבלי ללכת בדרכו?
4.
הסבר את דברי הרמב"ן המודגשים והמסומנים בקו.
5.
מהו הגורם לדחיית הרמב"ן את פירוש הראב"ע ["ואינו נכון"]?
6.
כיצד מיישב הרמב"ן את הקושי שבפסוק ו ובמה נאמן הוא בזה לשיטתו בכמה מקומות בפירושו?
ג.
פרק ט, ו:
ויאמר
משה
זה
הדבר
אשר
ציווה
ה'
תעשו
וירא
אליכם
כבוד
ה'.
אור
החיים:
זה
הדבר. …ונראה שיכוון לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך, דכתיב [פסוק ה] "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'" – דקדק הכתוב לומר "לפני ה'" ולא אמר לפני "אוהל מועד", גם לא היה צריך לומר,
שהרי אמר בסמוך [פסוק ה] "ויקחו את אשר ציווה משה אל פני אוהל מועד",
אלא ירצה לומר שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל והערכת עמידתם שהיא "לפני ה'", ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות, כמאמר דוד [תהילים טז, ח]
"שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" כי בזה לא ימוט, "מימינו"
שהיא התורה – "כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו,
כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול"
[המובאה הזאת מדברי הרמ"א שולחן ערוך אורח חיים א, א]
ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים.
וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: "זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו"
– פירושו ציווה ה'
שתעשו אותו, שתהיו תמיד מעריכים בדעתיכם כי אתם עומדים לפני ה',
"וירא אליכם כבוד ה'".
עוד יכוון בכלל אומרו "לפני ה'", שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה',
כדכתיב [ישעיה נט, ב]
"כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוהיכם", וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'.
וכפי זה ידוייק על נכון אומרו "זה"
על מעשה האמור בסמוך.
1. מה קשה לו בפסוק ו?
2. במה שונה פירושו גם מפירוש הראב"ע,
גם מפירוש הרמב"ן דלעיל ומהי הראיה לפירושו מלשון הכתוב?
ד.
פרק ט, ז:
ויאמר
משה
אל
אהרון:
קרב
את
המזבח.
ספרא
ז [על פי מהדורת המלבי"ם]:
ויש אומרים: היה אהרון רואה את המזבח בתבנית שור והיה מתיירא ממנו. אמר לו משה:
אחי,
ממנו אתה מתיירא?
הגס לבך וקרב אליו. לכן נאמר: "קרב אל המזבח".
רמב"ן
לדברי
ספרא אלה
ז:
קרב
אל המזבח.
…וטעם זה, כי בעבור שהיה אהרון קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כעניין שנאמר [תהילים נא, ה]
"וחטאתי נגדי תמיד",
והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו,
ולכך אמר לו משה "הגס דעתך", שלא יהיה שפל רוח כל כך, כי כבר רצה ה' את מעשיו.
1. מהי דרך הרמב"ן בפירושו את מדרש חז"ל הנ"ל?
2.
והשווה לדרכו בפירוש מדרשי חז"ל:
רמב"ן
בראשית
יא, כח:
…כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר,
והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם, אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו.
והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר,
שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו,
או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו:
רמב"ן
בראשית
לז, טו:
וימצאהו
איש והנה
תועה
בשדה. יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך,
ונכנס בשדה, כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה,
להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו.
ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר,
כי זימן לו הקדוש ברוך הוא מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו (בראשית רבה פד,
יד)
באומרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חינם היה כל הסיפור הזה,
להודיענו כי "עצת ה' היא תקום".
רמב"ן
בראשית
לז, טז:
נסעו
מזה. הסיעו עצמן מן האחווה.
נלכה
דותינה. לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו: שם מקום הוא,
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו,
לשון ר' שלמה.
ואין הכוונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה מן האחווה והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות,
שאם כן היה נמנע ללכת ולא היה מסכן בעצמו.
אבל הכוונה להם,
כי האיש גבריאל אשר הגיד לו, הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים,
ושניהם אמת, והוא לא הבין הנסתר בו,
והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו. ודרשו זה, מפני שהאיש הזה הוא מלאך,
ואם כן יודע הוא אנה הם, ולמה לא אמר הנם בדותן,
ואמר כמסתפק ששמע מהם שילכו שם ואינו יודע אנה הם עתה?
ולכן יעשו מדרש במאמרו.
גליונות לפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים וחמש [תשכ"ו]
שמיני
פרקים ט – י
עיין
גם גליונות
שמיני
תשכ"ה
לשאלה
א; טו–טז
לשאר
השאלות.
א.
פרק ט פסוק ו:
זה
הדבר
אשר
ציווה
ה'
תעשו
וירא
אליכם
כבוד
ה'.
ספרא ו:
אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום; כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו,
שנאמר [דברים י, טז]
"ומלתם את ערלת לבבכם". מפני מה? [דברים י, יז]
"כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים…" עשיתם כן –
"וירא אליכם כבוד ה'".
דברי
ספרא אלה
מתפרשים
ע"י
שני
הפרשנים
הבאים:
מלבי"ם
…שציווה שהם יעשו מעשה הכהן הגדול, שמה שיעשה הכהן הגדול בבית מקדש הגדול,
יעשו הם בבית מקדש הקטן,
שהוא הלב, אשר שם משכן כבוד ה',
כמו שאמר [שמות כה, ח]
"ושכנתי בתוכם". וכמו שזבחו כוחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול, כן יזבח כל איש כוחות הנפש המתאווה והמתעורר –
שהוא היצר הרע – על מזבח הקטן להעבירו על ידי אש אהבת השם שלהבת יה,
עד שייחד כל כוחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד…
ואם עשיתם כן – "וירא אליכם כבוד ה'" – לשכון כבוד בתוככם.
העמק
דבר:
זה הדרוש [=דברי הספרא שהבאנו לעיל] צריך עוד יותר ביאור מגוף המקרא. וגם מה שייך לכאן המקרא [דברים י, יז]
"כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים…"?
והעניין,
כי כבר היה בימי משה כיתות בישראל,
שהיו להוטים אחרי אהבת ה',
אבל לא על ידי גבולים שהגבילה התורה,
[וכאשר יבואר באורך בפרשת קרח שזה היה עיקר החטא של מאתיים וחמישים האנשים,
שהיו צדיקים גמורים וחטאו בנפשותם במה שמסרו עצמם למיתה על ידי תשוקה קדושה זו להשיג אהבת ה'
על ידי הקטורת,
אף על גב שלא יהיה לרצון כפי דרך התורה,
שרק אהרון ובניו יקטירו].
והנה כבר ידע משה רבנו,
שכיתות כאלה מתנוצצות,
אלא שלא הגיעה עדיין השעה להתפרץ… אלא שהבין משה דמכל מקום יש בלב כמה אנשים…
הרצון להגיע למדרגה כזו של קרבת אלוקים.
מה שאי אפשר להגיע אליו אלא בעת שנצטוו על ידי זה,
בשביל זה אמר משה לישראל,
כי לא כן הדבר, אלא "אותו יצר הרע העבירו מלבכם"
– שגם זה התשוקה,
אף על גב שהיא להשיג אהבת ה'
בקדושה,
מכל מקום, אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות גדולי ישראל בזו התשוקה.
ואמר להם משה טעם לדבר,
"ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום"
– פירושו:
אם תשימו דעתכם לדרך התורה – תלכו הכל בדרך אחת ובעצה אחת; מה שאין כך אם נבקש אהבת ה’ שלא בדרך התורה, ותהיה תורת כל אחד בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתם,
הוא נגד רצון ה' וכבודו יתברך.
וזה שמסיים "כשם שהוא יחידי בעולם –
כך רצונו וכבודו שתהא עבודתם מיוחדת לפניו",
והביא התורת כוהנים יסוד לזה הדרוש, מהא דכתיב [דברים י, יז]:
"כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי…"
וסיפא דקרא "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד",
ואי אפשר לפרש שוחד ממון או שוחד דברים לפני הקדוש ברוך הוא, או אפילו הרבה מעשים טובים,
שזה אינו בכלל שוחד, וכל מה שביד אדם לעשות לטוב, הרי זה מחוייב,
ואם כן אינו שוחד, אלא על כרחך:
["השוחד"
הוא]
מסירות נפש ודבקות נעלה, באופן שנאמר [תהילים קטז, טו]
"יקר בעיני ה'
המוותה לחסידיו" מכל מקום, אם הוא שלא על פי התורה, אינו עולה לרצון כל כך,
ויהיה נענש על זה… ובזה שייך לומר "שלא יקח שוחד",
היינו שנותן נפשו על אהבת ה' ועל כבודו יתברך באופן שאינו מחויב בזה,
ואין לך שוחד גדול מזה.
ובא משה רבנו בשעה המוכשרת לכך, להגיד לאדם יושרו,
אשר רק "זה הדבר אשר ציווה ה'
תעשו וירא אליכם כבוד ה'"
ולא על ידי דרכים אחרים,
איש כפי רעיון לבבו.
כן בארנו מאמר חז"ל בתורת כוהנים על המקרא הנפלא הלזה.
1.
מה הוא הקושי ב"מקרא הנפלא הלזה"
אשר הביא את הספרא לשים בפי משה דברי מוסר אלה?
2.
מהי ראייתו של המלבי"ם משמות כה,
ח?
3.
מה ההבדל בין המלבי"ם לבין העמק דבר בפירוש המלים "זה הדבר…"?
4.
מהי ראייתו של בעל העמק דבר מדברים י, יז?
5.
במה סוטה בעל העמק דבר בפירושו לתהילים קטז, טו מפשוטו של מקרא ומה בכלל הקשר בין הפסוק ההוא לעניינו?
6.
נגד מי מכוונים דבריו על הכיתות "הלהוטים אחרי אהבת ה' אבל לא על ידי הגבולים שהגבילה תורה…"
ו"דבקות נפש שאינה לרצון ה'
וכו'"?
ב.
פרק י פסוק א:
ויקחו
בני
אהרון
נדב
ואביהוא
איש
מחתתו
ויתנו
בהן
אש
וישימו
עליה
קטורת
ויקריבו
לפני
ה'
אש
זרה
אשר
לא
ציווה
אותם.
ספרא:
[כא]
דבר אחר: כיון שראו בני אהרון שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודשי הקודשים שנאמר:
"ויקחו שני בני אהרון…"
[לב]
ויקחו שני בני אהרון: אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה,
עמדו להוסיף אהבה על אהבתם,
"ויקחו וכו'".
העמק
דבר:
שנכנסו מאש התלהבות של אהבת ה', ואמרה תורה דאף על גב דאהבת ה'
יקרה היא בעיני ה' אבל לא בזה הדרך, "אשר לא ציווה…"
1.
מה ההבדל בין שתי הדעות שנאמרו בספרא במניעים למעשה נדב ואביהוא?
2.
לפי איזו מידה מן המידות שהתורה נדרשת בהן מפרש התנא קמא את מעשה נדב ואביהוא?
3.
היש למצוא עוד ראיות במקרא,
שאין להוסיף "אהבה על אהבה"
בקרבנות ובעבודת בית המקדש בכלל?
ג.
פרק י פסוק ד:
ויקרא
משה
אל
מישאל
ואל
אלצפן
בני
עוזיאל
דוד
אהרון.
העמק
דבר:
דוד
אהרון.…ולפי הפשט משמעות "דוד"
כמו ידידות, מלשון [שיר השירים א,
ב]
"כי טובים דודיך מיין", ובא לפרש למה קרא לבני עוזיאל יותר מבני יצהר וכדומה? אלא משום שידע משה שיש מהם מקנאים לאהרון וכבודו,
והיו נראים בזה כשמחים לאידו;
על כן קרא לבני עוזיאל שידע שהוא אוהב וריע ומצטער בצערו,
וכן היו בניו ענווים ותיקים.
ומידתו של מישאל יש להבין ממה שהיה אחיו הקטן נשיא לקהת,
והוא לא ערער על זה.
1.
מה קשה לו בפסוקנו?
2.
מניין שהיו ממשפחת אהרון שלא מבני עוזיאל "שהיו מקנאים לאהרון וכבודו"?
3.
מה הניע את הפרשן להביא על נס שלא היה מישאל מתקנא באחיו הקטן שהיה נשיא לבני קהת?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1.
פסוק
ג:
הוא
אשר דיבר
וגו'. (זבחים קטו, ב)
היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג).
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי.
אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום,
והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.
א.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי מדרש אלה.
ב.
לדעת בעל צידה לדרך יש לגרוס "והייתי סבור בי ובך".
הסבר מה טעם הגהה זו?
למדרש
אל תקרי
זה עיין
גם גיליון
תצווה
תשכ"ה
ועלון
הדרכה.
2.
פסוק
ד:
שאו
את אחיכם
וגו'. כאדם האומר לחברו:
העבר את המת מלפני הכלה,
שלא לערבב את השמחה.
מה קשה לו?
3.
פסוק
ו:
אל
תפרעו: אל תגדלו שער.
מכאן
שאבל אסור בתספורת.
אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום.
ולא
תמותו. הא אם תעשו כן תמותו.
לדעת
הרא"ם סותרים דברי רש"י אלה את אלה, והשאיר הסתירה בצריך עיון.
מהי הסתירה?
4.
פסוק
ו:
ואחיכם
כל בית
ישראל. מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה.
בעל
צידה
לדרך
מקשה:
מנלן דמשום אלו האבלים יצטערו,
שמא משום צער מתים שהיו תלמידי חכמים יצטערו?
יישב קושייתו!
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה העשרים וחמש [תשכ"ו]
שמיני
ט'
– י'
בטרם גשת המורה להסבר הפרשה הקשה והסתומה של מות שני בני אהרון יעיין תחילה עם תלמידיו בארבעת המקומות שבהם מזכירה תורה את מותם.
אין לשאול את פי המפרשים מה הוא חטאם לפני אשר נשאל את פי התורה עצמה,
מה העידה היא בדבר? ונראה שלא תמיד לשון הכתובים בדברים על חטאם אחת היא.
הלומד רוצה להבין,
מה היה גודל החטא כדי שיוכל להבין את העונש האיום – וקשה לו להבינו גם אחרי עיינו בכל ארבעת המקומות.
השקפת חז"ל ששני אלה גדולי הדור היו, שיסודה בביטוי שבתורה "בקרובי אקדש" [פסוק ג'] אוסרת עלינו לראות את חטאם כעבירה חמורה על איסור מפורש – לכן גם ראו רוב המפרשים את חטאם כמשהו שאולי מפאת עצמו לא היה בו "חיוב מיתה, רק אצל נדב ואביהו מפני גודל מעלתם העליונה ומדרגתם הגבוהה דקדק עמם הקב"ה כחוט השערה"
[כדברי שם עולם].
וזהו המושג של "בקרובי אקדש" ויפה קשרו הראב"ע עם עמוס [ג'
ב']
"ורק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיהם".
מעתה ניפנה לגיליוננו.
לשאלה א יעויין גם בגיליון שמיני תשכ"ה שאלות ב ג העוסקות באותו קושי "במקרא הנפלא הלז".
וראוי לראות כיצד משתדלים הראב"ע והרמב"ן המובאים שם לפתור את הקושי בדרכי דקדוק וסגנון וכיצד רואים כאן הפרשנים המאוחרים שהבאנו הפעם עניינים רעיוניים עמוקים ודווקא הם חוזרים ומתקרבים לדברי חז"ל בספרא.
דברי
העמק דבר שבשאלה א ושבשאלה ב – מגמה אחת להן. ונביא בזה את דבריו שאליהם ירמוז כאן,
שאמרם על מאתיים וחמישים נוטלי המחתות.
במדבר
י"ז
ג' ד"ה
החטאים
האלה
בנפשותם.
לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל גם ביראת ה'.
והיה מניעת הכהונה מהם – שהוא גורם לדבקות ואהבת ה' – כאש בוער בקרבם,
לא לשם שררה וכבוד המדומה,
כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה.
וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חס ושלום. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמוות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י ט"ז ז' ד"ה רב לכם בני לוי… שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם… "
ולכאורה אינו מבואר,
מה זה תירוץ על מאתיים וחמישים האיש במה שכתוב ,החטאים על נפשותם"?
אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר [במדבר ל' י"א]
"מאשר חטא על הנפש" שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה'
– וזה אינו לפי ערכו, והבחינה [=הראייה]
על זה, שהרי ניטמא, ואמר הכתוב דמי שצער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, יקרא חוטא על נפשו. והכי נמי: המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אע"ג שידעו שלא ינקו ובוודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי "החטאים האלה בנפשותם".
בדברים אלה יש הסבר לדברי הספרא "שהוסיפו אהבה על אהבה", הפונים נגד עבודת ה' שיש בה התלהבות ולהט אמיתי אפילו עד כדי מסירת נפש, אבל אין בה ריסון ומשמעת וקבלת עול תורה ומצוות על חומרותיהם.