גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
הפטרת פרשת שלח
יהושע פרק ב'
א.
שאלה כללית
בעניין המרגלים ששלח משה (במדבר י"ג)
חולק הרמב"ן על דעת רבותינו (המובאת גם ברש"י י"ג א')
וטוען טענות עקרוניות נגד תפיסתם (עיין דבריו בתחילת פרשת שלח).
לתפיסתו המנוגדת לתפיסת חז"ל מביא הוא את פרקנו כאחת ההוכחות החזקות.
עיין בדברי
הרמב"ן
שלח
יג,
א והסבר במה מסייע פרקנו לתפיסתו?
רמב"ן
ב.
שלח
לך אנשים
– לדעתך,
אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח.
לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו,
כמו שנאמר (דברים א כב)
ותקרבון אלי כולכם וגו', ומשה נמלך בשכינה,
אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג יז)
אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה,
חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדבר המרגלים למען לא יירשוה,
לשון רש"י מדברי אגדה:
ויש כאן לשאול,
אם כן משה עצמו חטא בענין, שנאמר וייטב בעיני הדבר (דברים א כג).
ולמה אמר להם בענין הארץ "הטובה היא אם רעה" (פסוק יט) אחר שנאמר לו מתחלה שהיא טובה ורחבה.
ועוד מה עשו המרגלים, כי משה אמר להם (פסוק יח) וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ואמר להם בערים (פסוק יט) הבמחנים אם במבצרים,
ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם. ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו (פסוק כח) אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות,
וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם:
ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה"
(פסוק לב) בלבד,
כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם.
וכן כתוב (דברים א כח)
אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וגו', ובכאן כתיב (להלן יד ג)
לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז. והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה,
והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים לאבותם, כדכתיב (דברים ט א ב) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק, ואם היה פשע המרגלים וחטאתם בזה למה יניא את לב בניהם כהניא המרגלים את לב אבותם. ועוד מה טעם למשה רבינו בשליחות הזאת,
אם הארץ טובה והעם רפה הרי טוב,
ואם רעה או שהעם חזק,
סבור הוא שיחזירם למצרים:
אבל ישוב הענין בזה, כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים, כענין שנאמר (שופטים א כד)
הראנו נא את מבוא העיר,
ושיתנו להם עצה באיזו עיר ילחמו תחלה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ, וכך אמרו בפירוש (דברים א כב)
וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים וגו',
כלומר הערים אשר נבא אליהן תחילה ומשם נבא בכל הארץ. וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות, וכן עשה עוד משה עצמו שנאמר (להלן כא לב)
וישלח משה לרגל את יעזר,
וכן ביהושע בן נון (יהושע ב א)
שנים אנשים מרגלים,
ועל כן היה טוב בעיני משה. כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב, כאשר בא הכתוב במלחמת העי (שם ח ב)
שהיתה על פי השם ובמקומות רבים. אז נמלך משה בשכינה, ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען,
וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש:
והנה משה אמר להם (פסוק יז) עלו זה בנגב,
וטעמו עלו זה הדרך בנגב,
שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר.
ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה,
כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים,
כי הם היו תרים הר האמורי מצד חברון, כי גם יהושע לא כבש את כולם.
וזה טעם ומה הארץ אשר הוא יושב בה (פסוק יט), על העם היושב בנגב:
ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו (שמות ג ח)
אל ארץ טובה ורחבה וגו',
בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה,
ולכך אמר להם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (פסוק כ), כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ.
ומן הידוע כי אין מצרים רחוק מאד מחברון רק כמהלך שבעת ימים, וארץ כנען מגעת בתחומה קרוב למצרים, ואי אפשר שלא ידעו הדרים במצרים ענין ארץ כנען הטובה היא אם רעה.
אבל כוונתו של משה לדעת את הדרך אשר יעלה בה ואת הערים אשר יכבוש תחלה כאשר פירשתי,
ואמנם היו ישראל במצרים עבדים בעבודת פרך לא ידעו ולא יבינו,
על כן רצה משה שיגידו להם כל עניני הארץ לשמחם במעלותיה כי יודע היה בהם:
ד"ה
שלח לך
… הנראה בעיני בלשון הכתוב, כי לא נמלך משה בשכינה,
אבל טעם "שלח לך", כי הסכימו לשלוח מרגלים. והיה במנהג שישלחו שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ושישלחו מקצתם, והשם היודע עתידות צוהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל ושיהיו הנשיאים שבהם,
כי חפץ השם שיהיו שוים בענין כל הגדולים אולי יזכרו וישובו אל ה',
ואם אין, שתהיה הגזירה שוה בכל העם.
וזה טעם על פי ה'
(פסוק ג), שיהיו במצות השם נשיאים וראשי בני ישראל:
והנראה אלי לפי פשט הכתוב,
כי לא הזכיר השם למשה שאלתם ששאלו לשלח מרגלים ולא הסכמת משה עמהם,
שאלו היה כן היה הכתוב מספר בכאן ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו'
וייטב הדבר בעיני משה, ואח"כ היה כותב וידבר ה'
אל משה לאמר שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד וגו'. אבל היה הענין כך, ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה,
ואחר כך בא הדבור אל משה כשאר הדברות ואמר לו סתם "שלח לך אנשים",
וזה טעם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל,
כי הוא מדבר בענין חדש לא סופר בו כלל.
והיה כל זה,
כי ה' חפץ למען צדקו שתהיה השליחות במצותו ושתהיה בכל שבטיהם ובגדוליהם, למען ינצלו:
וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א כב),
והוא חפוש בדרכים ובענין הכבוש מלשון חפר אוכל (איוב לט כט),
וזה טעם "לפנינו"
שילכו הם אחריהם על דרכם,
כלשון וארון ברית ה' נוסע לפניהם (לעיל י לג).
אבל השם צוה "ויתורו את ארץ כנען", והוא כטעם ברירה כבאים לקנות דבר, מלשון לבד מאנשי התרים והסוחרים (דה"י ב ט יד), וכן אל הארץ אשר תרתי להם (יחזקאל כ ו),
וכן לתור להם מנוחה (לעיל י ג),
ועל כן צוה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה וגו'
השמנה היא אם רזה וגו',
והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות,
ויעלו בה בחפץ גדול. והנה נאמר כאן הענין בסתם כי כן היה, אבל במשנה תורה הזכיר להם משה כל הדברים מתחילתן,
להגיד להם פשעם כי חטאו במה שבקשו ושאלו הם עצמם:
ועל דעת רבותינו חטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו, בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד, והיה להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת.
ומשה קבל מהם,
למלאות תאוותם. ויהיה טעם וייטב בעיני הדבר (דברים א כג),
שסבלתי רעתכם והוריתי לעשותו:
והשם צוהו שישלח איש אחד איש אחד למטה אבותיו וגו' כענין שנאמר בשמואל (ש"א ח ז)
שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם.
והנה האנשים האלה לא נקבו בשמות על פי השם כאשר היה בפקודים (לעיל א ה – טו)
ובחלוק הארץ (להלן לד יט – כח),
כי מצות ה'
לא תבא בה תקלה לעושיה ושומר מצוה לא ידע דבר רע,
רק הוא יתברך צוה למשה איש אחד למטה אבותיו תשלחו וגו'
ושיהיו נשיאים, ומשה מדעתו בירר את אלה ושלחם, והם גמלו לנפשם רעה:
ב.
ב,
א'.
וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים.
מלבי"ם:
ד"ה
וישלח: זה היה בעת שאמר לראובני ולגדי (יהושע א' י"ב)
קודם לדבר ה'
אליו וקודם שהכריז (א'
י"א)
"הכינו לכם צידה לדרך", ובזה נמלטנו ממה שנבוכו המפרשים…
מלבי"ם
פרק א'
י"ב
ולראובני…:
קודם שבא דבר ה' אליו חשב יהושע מחשבות על כבוש הארץ,
ובהיותו ירא מן המלחמה אמר לראובני ולגדי,
שיעברו חלוצים לפני אחיהם, וכן שלח מרגלים,
וכל זה מיראתו ומפחדו.
1.**
מהי המבוכה שנבוכו בה כל המפרשים אשר ממנה נמלט המלבי"ם בפירושו זה?
2. מהו הסעד שניתן למצוא בלשון הכתובים לפירושו זה?
ועיין
רש"י
בראשית
ד' א'
ד"ה והאדם ידע.
רש"י
בראשית
כ"א
א'
ד"ה וה' פקד.
מנין למלבי"ם שהיה יהושע ירא וחרד מן המלחמה?
ג.
ב,
א'.
לכו וראו את הארץ ואת יריחו
האלשיך
מקשה:
הלא בכלל הארץ היא יריחו ולא עוד אלא שהיה לו להפך השיטה: "את יריחו ואת הארץ".
יחזקאל
קויפמן
בפירושו
ליהושע
מיישב את פסוקנו בהפנותו אותנו ליהושע ז'
ב'.
* הסבר כיצד מתיישב פסוקנו בעזרת הפסוק ההוא?
ד.
ב,
ד'.
ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו
רש"י:
ד"ה
ותצפנו: יש מקראות מדברים על הרבים כיחיד. לפי שמיהרה בהטמנתם ובמקום צר כאילו היה יחידי….
ד"א
ותצפנו: כל אחד ואחד בפני עצמו.
ודוגמתו מצינו (משלי כ"ז ט') "שמן וקטורת ישמח לב" ולא אמר "ישמחו".
רד"ק:
ד"ה
ותקח
האשה: כבר לקחה אותם וצפנתם טרם היכנס שלוחי המלך לביתה,
כשהרגישה שנודע הדבר למלך.
ד"ה
ותצפנו: כל אחד לבדו,
כדי שלא יכירו מקומם אם יעלו לגג.
האלשיך:
או יאמר, כי עשתה בערמה להצפין ולכסות הענין לבל ישיתו לב אל המרגלים אשר היו אז לפניה,
על כן תפסה אותם בידים לפני שלוחי המלך. וזהו "ותקח האשה את שני האנשים"
ותצפנו את הענין בזה, ותאמר:
"כן באו אלי"…
לומר:
האם שני אנשים לבד באים אל ביתי שאדרוש מאין המה?! הלא כן כאשר באו אותם האנשים באו אלי האנשים האלה אשר לפניכם, וכאשר לא ידעתי מאין באו אלה, כן לא ידעתי גם במרגלים.
ובמרמה דברה למען החזיק בלבבם כי לא אלה המרגלים,
כי אדרבא מהן לוקחת ראיה אל המרגלים.
1. שני קשיים שונים בפסוקנו רוצים המפרשים ליישב בזה,
אילו הם הקשיים?
2. מהי חולשת כל אחד משלושת הפירושים?
ה.
ב,
ט'
ידעתי כי נתן ה'
לכם את הארץ
כי
נפלה
אימתכם
עלינו
וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם.
ר'
יוסף
אבן כספי
אדני כסף
ד"ה
ידעתי: זה מין אחד ממיני הידיעה.
והנכון אצלי בכאן,
שהיא כונה בזה לאמר, שהארץ בעצמה אינה בצורה כל כך, וטענה אחרת "וכי נפלה אימתכם"
ויותר מופלג אמרה "וגם נמוגו…".
1. מהו הקושי בפסוקנו שאותו מיישב אבן כספי?
2.*
לשם מה הוסיף בהמשך פירושו את המילים "והנכון אצלי בכאן ש…",
נגד איזה פירוש הוא מתנגד באמרו ש"אצלו נכון"
הפירוש האחר?
3.*
במה נראה לך חלקו השלישי של פסוקנו "יותר מופלג"?
ו.
ב,
ח'
…
וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם
השווה
שמות
ט"ו
ט"ז
אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען
תפול עליהם אימתה ופחד
מכילתא:
"אימתה"
על רחוקים "ופחד"
על קרובים.
מלבי"ם
שמות שם:
וה"אימה"
הוא מצד גדולת הדבר המאיים,
והפחד הוא שיפחד שיגיע לו ממנו רע ונזק.
מלבי"ם
יהושע
ט':
גדר ה"אימה"
והבדלה מיתר לשונות המורים על המקור והפחד,
כי ה"אימה"
תהיה תמיד מפני ציור רוממות העצם המאיים ועזוזו, לא מפני אפשרויות הרע אשר יוכל להשיג ממנו.
** הוכח את נכונות הגדרתו זו ל"אימה"
על פי פסוקי פרקנו!
ז.
ב,
י"א
ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם.
מלבי"ם:
ד"ה
ונשמע: ר"ל כי הדרך הוא בעת יתעלה גוי מירכתי ארץ להחריב ארצות,
תחילה לשמע שמעו יפחדו וייראו מפניו, אבל בעת יקרב הגוי אל גבול ארצם יתעוררו יושבי הארץ ואיש את רעהו יחזקו להלחם נגדו.
אבל פה לא כן הוא,
כי בין בעת אשר "ונשמע"
– אז "וימס לבבנו" מפני השמועה, ובין גם עתה שקרבתם אל גבול ארצכם,
"לא קמה עוד רוח" גבורה באיש לעורר את העם לקראת הנשק,
כי נואשו כולם מלהלחם, יען יודעים כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, ומי ילחם וינצח את האלוקים האדירים האלה.
מה הפליאה הסגנונית שרצה ליישב בדבריו אלה?
ח.
ביאורי מילים:
1. השווה:
במדבר
י"ג
ב':
שלח
לך
אנשים
ויתורו
את
ארץ
כנען
דברים
א'
כ"ב: נשלחה
אנשים
לפנינו
ויחפרו
לנו
את
הארץ
יהושע
ב'
א': וישלח
יהושע
שנים
אנשים
מרגלים
חרש…
ב'
ב': ויאמר
למלך
יריחו
לאמור:
הנה
אנשים
באו
הנה
הלילה
מבני
ישראל
לחפר
את
הארץ
ג':
הוציאי
האנשים
הבאים
אליך…
כי
לחפר
את
כל
הארץ
באו.
ועיין
גם:
בראשית
מ"ב:
מרגלים
אתם
לראות
את
ערות
הארץ
באתם.
** התוכל למצוא את ההבדל במשמעות שבין רגל,
תור,
חפר?
2. השווה:
ד'. ותקח
האשה
את
שני
האנשים
ותצפנו
ו'. והיא
העלתם
הגגה
ותטמנם
מלבי"ם:
יש הבדל בין צפן ובין טמן, הצפון הוא העומד במקום שאין העין רואהו (והוא ההפוך מפעל "צפה"
כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו)
הגם שאינו מכוסה באיזה מכסה או בעפר,
רק שעומד מן הצד. והטמון הוא המכוסה מלמעלה בכיסוי או בעפר.
1. האם מתפרש על ידי הגדרותיו השינוי שבין פסוק ד'
לפסוק ו'?
2. המתאימה הגדרתו למקומות אחרים במקרא כגון:
שמות
ב'
ולא
יכלה
עוד
הצפינו
שמות
ב'
ויך
את
המצרי
ויטמנהו
בחול
דברים
ל"ג כי
שפע
ימים
יינקו
ושפוני
טמוני
חול
יחזקאל
י"ג
ד' קח
את
האזור…
וקום
לך
פרתה
וטמנהו
שם…
תהילים
ל"א
כ'
מה
רב
טובך
אשר
צפנת
ליראיך.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
הפטרת שלח
יהושע פרק ב'
הקרבה בין הפרשה ובין ההפטרה בולט הפעם לעין –
שליחות מרגלים פה ושם.
ואולם דווקא קרבה זו היא שעוררה פרשנים רבים להשתומם על מעשה יהושע ולהקשות עליו בייחוד לנוכח התוצאות העגומות שהיו לשליחת המרגלים הראשונה.
וכן מקשה הרלב"ג:
למה לא סמך יהושע על דברי ה'
יתברך שהבטיחו שלא יתייצב איש לפניו כל ימי חייו,
ולמה הסכים לשלוח מרגלים עם מה שהתפרסם לו מה שהגיע מהתאחר ישראל במדבר על דבר המרגלים אשר שלח משה?
והוא מיישב שאלה זו ביישוב אשר האברבנאל מתנגד לו התנגדות נמרצת.
אבל לא זו בלבד היא "המבוכה שנבוכו בה"
הפרשנים,
שמרמז לה מלבי"ם (שאלה ב),
אלא יש כאן שאלה המורה בעיתוי השליחות,
וכבר
עמד
על
כך
רש"י.
א'
ד"ה "וישלח יהושע"
על כרחי אני צריך לומר שבתוך ימי אבל משה שלחם, שהרי לסוף ג'
ימים שתמו ימי אבל משה עברו את הירדן, שמשם אנו למדים שמת משה בז' באדר,
כשאתה מונה שלשים ושלשה יום למפרע מיום שעלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון.
ועל כרחך משנשתלחו המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמישי (מיום שליחתם), שנאמר (פסוק כ"ב)
"וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים",
בו בלילה (פסוק כ"ג)
"… ויעברו ויבואו אל יהושע בן נון…", (פרק ג' א')
"וישכם יהושע בבקר ויסעו מהשיטים",
הרי יום רביעי (ג'
א')
"וילינו שם טרם יעבורו", נמצא שלא עברו עד יום חמישי".
ואולם לא כך מפרשים מפרשים אחרים,
אשר קשה היה להם שבעוד כל העם עסוק באבלו של משה וכבר שלח יהושע מרגלים והתכונן לבאות.
ולכן נסו לפרש מילת (א'
י"א)
"בעוד שלשת ימים אתם עוברים"
באופן אחר.
יעוין ברלב"ג.
ושוב
בדרך
אחרת
ניסה
הגר"א
לפתור
את
שאלתנו:
ונראה שבאותו יום שתמו ימי אבל משה,
דהיינו יום שישה בניסן, באותו יום שלח מרגלים ובאותו היום באו אצל רחב ושלחה אותם תחילת ליל שביעי וישבו בהר יום ז' ויום ח' וליל ט', הרי שלשת ימים,
ובאותו הלילה הלכו ליהושע "וישכם יהושע בבקר"
ביום ט', "וילינו שם טרם יעברו", ליל עשרה בניסן,
וביום עשרה עברו את הירדן.
מכל מקום על המורה,
לפני העמידו את תלמידיו בפני שאלה ב,
להצביע על שלושת הפסוקים:
א'
י"א
"...
כי
בעוד
שלשת
ימים
אתם
עוברים
את
הירדן…";
ג'
ב'
"ויהי
מקץ
שלשת
ימים
ויעברו
השוטרים
בקרב
המחנה…";
והעיקר
ג'
י"ט
"והעם
עלו
מן
הירדן
בעשור
לחדש
הראשון",
כדי שיבינו מה הם הקשיים שבהם מתחבטים פרשנינו.
שאלת לשון יחיד של "ותצפנו"
העסיקה רבים מן הפרשנים הראשונים והאחרונים.
בצורה פשטנית יותר מדי מיישב
אבן
כספי:
ד"ה
ותצפנו: לחנם טרחו בזה הקודמים,
כי כן נכון לרבים לומר כל לשון יחיד כמו לשון רבים וכן היפך זה,
ר"ל ליחיד כל לשון רבים כמו לשון יחיד,
וזה ידוע ליודעי הגיון והמשל היותר נמרץ כתוב (מלכים ב'
י"ט י"ד)
"ויקח חזקיה את הספרים…
ויקראם ויפרשהו לפני ה'",
ובישעיה כתיב (ל"ז י"ד)
"ויקראהו ויפרשהו".
ואולם הכלל הזה "לומר לרבים בלשון יחיד"
מלבד מה שהוא מפוקפק מאוד,
עדיין אינו עונה כלל לשאלה,
למה נבחרה צורה זו –
גם אם נקבלה "כנכונה"
– דווקא במקום זה וזה ולא במקום אחר.
בדרך אחרת ניסה לפותרה יחזקאל קויפמן:
ד"ה
ותצפנו: כמו ותצפנם…
חלופי וי"ו ומי"ם,
עיין גם ח'
ל"ג וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון…
חציו אל מול הר…
(חציו לפי פירושו:
של "כל ישראל")
וכן
במלכים
ב'
י"ז
ל"ד:
עד היום הזה הם עושים כמשפטים הראשונים,
אינם יראים את ה'
ואינם עושים כחוקותם וכמשפטם וכתורה וכמצוה אשר צוה ה'
את בני יעקב.
והנה קשה לקבל את הכלל הזה של חלופי וי"ו במי"ם על סמך שני המקומות הללו בלבד.
ובפרט שאת המקום האחרון ניתן לפרש –
כפי שפרשו רש"י –
"כחוקותם וכמשפטם שהיה עליהם לעשות משנתגיירו".
לכן נראים דברי המפרשים הרואים בצורת "ותצפנו"
כוונה מיוחדת המתאימה למקום זה ולסיטואציה זו דווקא.
בשאלה ה יש להסב תשומת הלב הלומדים לכך,
עד כמה עלולה רציונליזציה מופרזת להחטיא את כוונת הפסוק.
האמנם רק בקיאותה של רחב במצבה האסטרטגי של מדינתה היא המדברת מתוך ה"ידעתי"
שלה?
האין כאן ודאות אחרת לגמרי שהביאה אותה לכך?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
הפטרת פרשת שלח
יהושע פרק ב'
א.
שאלה כללית
רלב"ג
מקשה:
וראוי שנעיין בהיתר ספק: מה יקרה בענין הצואה שצוה יהושע את שוטרי העם (=יהושע פרק א'
י'-י"א)
ושלחו המרגלים? מה ענין אלה המרגלים? והנה איך שתהיה תשובתם בבואם,
לא ימנעו מלבוא בארץ לרשת אותה, כי כבר יעד להם יהושע כי בעוד שלשת ימים יעברו את הירדן לבוא לרשת את הארץ, ואם אמרנו שכבר שלח המרגלים קודם זה,
הנה יקשה גם כן – למה לא סמך יהושע על דברי ה' יתברך,
שהבטיחו שלא יתייצב איש בפניו כל ימי חייו. ולמה הסכים לשלוח המרגלים עם מה שהתפרסם לו מה שהגיע מהתאחר במדבר לישראל על דבר המרגלים אשר שלח משה?
ואנחנו אומרים בהיתר זה הספק ששלוח המרגלים הוא על שני דרכים:
הדרך האחת לחקור אם יתכן שישתדל להלחם בעם אשר הם שלוחים לרגל בארצם,
אם לא יתכן זה, כאילו אמר שיחקרו מה העם היושב בה אם מעוט הוא אם רב, החזק הוא הרפה ומה הערים הבמחנים אם במבצרים.
והנה פרי זה הרגול הוא אם בהמשך אל המלחמה או התרחק ממנה, לפי מה שיספרו המרגלים.
והדרך השני…
1. מה היא הדרך השנייה ב"היתר זה הספק"
בטעם שליחת המרגלים?
(שים לב:
הרלב"ג מסתמך בדרך השנייה על המסופר בשופטים פרק ז').
ב.
ב,
א
וישלח
יהושע
בן
נון
מן
השטים
שנים
אנשים
מרגלים
חרש
לאמור
במדבר
רבה ט"ז
(א')
מהו חרש? מלמד שעשו עצמן קדרים והיו צווחין: "הרי קדרות! מי שרוצה יבוא ויקנה". כל כך למה?
כדי שלא ירגיש בהם אדם,
קרי ביה "חרש",
כדי שלא יאמרו בני אדם שהם מרגלים.
רות
רבה ב'
"מרגלים חרש לאמור"
– ר'
יהודה ור' נחמיה:
חד אמר בכלי נגרות היה בידם – "מרגלים חרש"; ר'
נחמיה אומר כלי קדרות היה בידם – "קדרין חרש לאמור".
תני ר' שמעון בן יוחאי:
"חרש"
כמשמעו,
אמר להם: "עשו עצמכם חרשים",
ואתם עומדים על רזיהם.
1. איך אפשר לפרש מלת "חרש"
לפי פשוטה?
2.** מה ראו כל החכמים במדרשים הנ"ל להוציא המילה מפשוטה?
3.* הסבר את דברי במדבר רבה "קרי ביה חרש"?
כיצד מפרש ר'
יהודה (רות רבה)
את המלה "חרש"?
ג.
ב,
א'.
וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים
מלבי"ם:
ד"ה
וישלח: זה היה בעת שאמר לראובני ולגדי (יהושע א' י"ב)
קודם לדבר ה'
אליו וקודם שהכריז (א'
י"א)
"הכינו לכם צידה לדרך", ובזה נמלטנו ממה שנבוכו המפרשים…
פרק
א'
י"ב
ולראובני…:
ולראובני…:
קודם שבא דבר ה' אליו חשב יהושע מחשבות על כבוש הארץ ובהיותו ירא מן המלחמה,
אמר לראובני ולגדי שיעברו חלוצים לפני אחיהם,
וכן שלח מרגלים,
וכל זה מיראתו ומפחדו.
1. **
מהי המבוכה שנבוכו בה כל המפרשים אשר ממנה נמלט המלבי"ם בפירושו זה?
2. מהו הסעד שניתן למצוא בלשון הכתובים לפירושו זה?
ועיין:
רש"י
בראשית
ד' א'
ד"ה והאדם ידע
רש"י
בראשית
כ"א
א'
ד"ה וה' פקד.
3. מנין למלבי"ם שהיה יהושע ירא וחרד מן המלחמה?
ד.
ב,
ה',
ויהי השער לסגור בחשך והאנשים יצאו
רד"ק:
ד"ה
השער
לסגור: עומד לסגור שחשך היום.
אברבנאל:
ואמרה "ויהי השער לסגור"
אפשר שיפורש על שער הבית ואפשר שיפורש על שער העיר.
… ואם יהיה פירוש השער הנזכר בשני הפסוקים האלה (ה'
ז')
שער העיר, תאמר רחב "ויהי השער לסגור"
– ר"ל:
באמת וזמן כזה חטאתם אתם שלוחי המלך חטאה גדולה ושלא סגרתם את שער העיר כי כן ראוי לעשות בזמן המלחמה, ומפני שאתם לא סגרתם את שער העיר נעשתה התועבה הזאת שיצאו המרגלים.
יהודה
קיל
(בפירוש
החדש
ליהושע):
ד"ה
ויהי
השער
לסגור: בזמן שהשער עומד כרגיל להסגר,
והוא בתחילת הלילה.
ד"ה
בחשך: שעה שלא היתה יכולה לעקוב אחריהם.
1. מה ההבדל בין הנ"ל בפירוש המקור 'לסגור'
בפסוקנו?
2. איזה מהם נראה לך פשוטו של מקרא?
ה.
ב,
י"א
…
כי ה'
אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת
במכילתא
יתרו
(י"ח
א'): משוים
את דברי
רחב הנ"ל
לדברי
שני גרים
אחרים:
יתרו
(שם
י"ח
י"א):
"עתה
ידעתי
כי
גדול
ה'
מכל
האלוהים".
נעמן
(מלכים
ב' ה'
ט"ו):
"הנה
נא
ידעתי
כי
אין
אלוקים
בכל
הארץ
כי
אם
בישראל"
מי מן השלושה הבין בגדלות הבורא יותר מחבריו?
ו.
ב,
י"ח,
את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון
רד"ק:
ד"ה
תקות חוט
השני –
פירושו קו שיורד ועשוי מחוטי שני…
1. מנין לו ש'תקוות חוט'
הוא חוט שזור ומחובר מכמה חוטים?
2.** השוה איוב ז'
ו'…"ויכלו באפס תקוה".
3. האם הוראת המלה 'תקוה'
שם כהוראתה כפסוקנו?
ז.
מידות שהתורה נדרשה בה:
1. בפרקנו יש מקום המתפרש לפשוטו על פי המידה הי"ג מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן,
והיא:
"כלל
שאחריו
מעשה
ואינו
אלא
פרטו
של
ראשון".
(לפי אותה מידה יש גם לפרש ביהושע ט"ז א'-ג'
ובפסוקים הבאים – לפי פירוש הגר"א).
מה הוא המקום בפרקנו המתפרש על פי מידה זו?
2. בפרקנו יש פסוק המתפרש על פי המידה הכ"ד מל"ב מידות שהתורה נדרשת בהן והיא:
"מדבר
שהיה
בכלל
ויצא
מן
הכלל
ללמד
על
עצמו
יצא".
(ועיין גם שמואל ב',
ב',
ל':
מלכים א',
י"א,
א')
מה הוא הפסוק בפרקנו המתפרש על פי מידה זו?
ח.
מעין "חידה"
הראב"ע:
מעיד (בכמה מקומות) שהכתוב ידבר לפעמים על מחשבת הנפשות הפועלות בפרק ולא על דעת הכתוב, כגון (ירמיהו כ"ח י') "ויקח חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיהו הנביא",
וכגון (שמואל א' כ"ח)
"ויאמר שמואל" (=ולא שמואל דבר אלא בדמיונו של שאול,
שחשב ששמואל דבר).
ומביא גם ראיה מפרקנו.
** מה הוא הפסוק בפרקנו שבו מדבר הכתוב "על מחשבת" האנשים,
ולא על דעת הכתוב?