גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וארבע (תשכ"ה)
הפטרת שמות
(כמנהג האשכנזים)
ישעיהו כז, ו – יג;
כט,
כב–כג
א.
הבאים
ישרש…
מה הקשר שבין פרשתנו לפסוקי ההפטרה?
(שים לב: לשאלה זו ניתנו במפרשי ההפטרות תשובות שונות נסה לתת אחדות!)
ב.
ישעיה כז ו:
הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה:
אברבנאל:
"הבאים"
(עמוד
קמד): הבאים מהגלות ישמחו בשלמותה (בזה שנשלמו ימי גלותם) ולא יחטאו עוד באופן שלא יבואו לידי עונש.
הבאים
ישרש
יעקב
יציץ
ופרח
ישראל, כלומר,
יתן שורש למטה ויציץ ופרח למעלה, ומלאו פני תבל תנובה – והוא שרבו יעצמו במאד מאד וכפל העניין במילות שונות.
1.
הידוע לך פירוש אחר למילת "הבאים "?
2. מהי חולשת פירושו של אברבנאל?
3. האם "מלאו"
הוא פועל עומד או יוצא?
מי הנושא של ו"מלאו"?
4. יש חושבים שפסוק זה כוונתו למה שהובטח לאברהם (בראשית יב, ג),
הסבר!
ג.
ישעיה פרק כז
פסוק
ז: הַכְּמַכַּת
מַכֵּהוּ
הִכָּהוּ
אִם
כְּהֶרֶג
הֲרֻגָיו
הֹרָג:
פסוק
ח: בְּסַאסְּאָה
בְּשַׁלְחָהּ
תְּרִיבֶנָּה
הָגָה
בְּרוּחוֹ
הַקָּשָׁה
בְּיוֹם
קָדִים:
רד"ק
ישעיה
כז, ז
הכמכת
מכהו
הכהו: כי עתה בזמן הזה תוכלו להכיר ולדעת כי אין חמה לא–ל על ישראל,
כמו שאמר: "חמה אין לי"
(לעיל,
ד)
כי תראו אם (האם)
כמכת מכהו הכהו.
ומכהו הוא מכה ישראל, כמו פרעה וסנחריב וזולתם; ועתה אם בכל אשר חטא ישראל הכהו הא–ל כמו שהכה מַכֶּה ישראל,
שהכהו בעשר מכות ו"סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, א).
אם
כהרג
הרוגיו
הורג: כפל דבר;
אמר:
אם הורג ישראל כמו שנהרגו הרוגיו,
והם אויבי ישראל.
והכינוי כנגד הא–ל,
כי הם הרוגי הא–ל שהרגם בשביל ישראל.
או יהיה הכינוי לישראל,
ואמר הרוגיו,
כי בעבור ישראל הם הרוגים,
והרי הם כאילו הרגם.
רד"ק
ישעיה
כז, ח
בסאסאה:
עניינו מן "סאה"
(מ"ב ז, א),
והוא כפול הפ"א והעי"ן,
והוא שם לבדו ואין בו כינוי לנקבה,
כי הה"א רפה. אמר:
לא עשה הא–ל עם ישראל כמו שעשה עם אויביו,
ששפך חמתו עליהם ואבדם מן העולם; לא עשה כן עם ישראל,
אלא כשהיו חוטאים לפניו, במידה נפרע מהם,
לא יותר מן המידה, שהיא 'שפיכת חמה', אלא במידה; "קו לקו" (כח,
י),
הוא נפרע מהם.
והמידה שהוא שולח להם תריבנה,
כלומר,
תריב כנסת ישראל בשלחה –
והוא כלל לשדות התבואה ולעצי הפרי, כלומר,
ששולח להם השדפון והירקון, ארבה וחסיל (ע"פ דה"ב ו, כח)
וכיוצא בהם.
הגה
ברוחו
הקשה: הסיר הפרי ברוחו הקשה שמשיב בהם.
ביום
קדים: יום שנושבת רוח קדים קשה,
רוחו היא ששולח בהם להנקם מהם,
לאבד תבואתם ופירותיהם;
לא שישפוך חמתו עליהם בלא מידה עד שיכלם,
זה לא יעשה הא–ל עם ישראל,
וזהו שהקדים "חמה אין לי",
"הכמכת מכהו",
'ושלח'
הוא שֵם על הגנות ושדות התבואה'
כמו "ברכת השלח לגן המלך"
(נחמיה ג,
טו);
"שלחיך פרדס רמונים"
(שה"ש ד,
יג).
אברבנאל:
פסוק
ז:
באומרו
הכמכת
מכהו
הכהו אם כהרג הרוגיו הורג, רוצה לומר, האם היתה המכה שהוכה בה העם הזה נערכת אל יד המכה,
שהוא יכולת הקב"ה הבלתי בעל תכלית באמת,
לא היתה כן מכתו, כיון שניצלו ממנה.
כי בהיות המכה בבי"ת הנה אם היתה ההכאה לפי ערכו – תכלם!
וזהו אומרו 'הכמכת מכהו' – שהוא הקב"ה – 'הכהו'
את העם הזה?
ועוד עשה טענה אחרת, 'אם כהרג הרוגיו הורג', רוצה לומר, אם הורג ישראל בעונשו כמו שנהרגו שאר הרוגי הקב"ה.
ורמז בזה לשאר האומות, שבחרות אפו ית'
עליהם נמחה שמם מיני ארץ,
כסנחריב ועמו, ובבל ועמה, שנהפכו כמהפכת סדום ועמורה ושאר האומות הרוגי ה', שלא נשאר להם שם ושארית.
אין ספק, שישראל לא היה כן, כי לא באו לידי כליה.
פסוק ח:
אבל
'בסאסאה
בשלחה
תריבנה', כלומר,
כאשר נלחם הקב"ה באומה זו ונתמלאה סאתם ברשעתם, 'בשלחה',
כלומר,
בשלח אותה מן הארץ והליכתה בגלות, רב ודן אותה לא בעונש וכליה.
פסוק
ט:
וזכר עוד, שגם אותו גלות ושילוח לא היה לתכלית הנקמה אלא לתועלת ישראל למרק עוונותיו …
שד"ל
פסוק ז:
הכמכת
מכהו
הכהו: וכי הכה ה'
את יעקב באף וחמה כדרך שהכה את מכהו שהוא בבל? אם כהרג הרוגי ה' (שהם אויבי ה',
והם הרשעים, והם בני בבל,
שאמר עליהם (כו,
יד):
מתים בל יחיו)
נהרג יעקב? לא כן, כי בבל נכרתה לצמיתות, ויעקב הושפל, ועוד ישוב ויפרח,
וכמו שאמר (שם יט) יחיו מתיך.
מכהו:
הוא המכה את יעקב.
הכהו:
הא–ל ליעקב.
הרוגיו:
הרוגי ה'. והנה אפשר היה לקרוא "אם כהרג "הורגיו",
ותהיה הכוונה, הורגיו של ישראל,
כמו שאמר תחילה,
הכמכת מכהו, וכבר היו אנשים שבחרו בקריאה הזאת, ולא שמו על לב כי משוררי הקודש לא זה הוא המבוקש אצלם, שיהיו מאמריהם מתאימים חלק כנגד חלק ממש,
אבל בהפך הם בוחרים שיהיו שני החלקים דומים מצד ובלתי דומים מצד אחר…
פסוק ח:
בסאסאה
בשלחה
תריבנה: כי אמנם עם בבל (הנזכרת למטה בתואר "עיר בצורה" פסוק י) רבת אתה ה'
והיית לה לאויב בסאסאה, במידה גדולה וכפולה.
סאסאה – כפול מן סאה,
ומורה על כפל וריבוי, כמו "יפיפית"
(תהלים מה, ג).
בשלחה:
בשלח אותה מעל פניך, כלומר כששלחת מעל פניך את בבל, לא שלחתה כדרך ששלחת מעל פניך את ישראל, כי ישראל עוד יקומו וישובו לארצם, ובבל לא תוסיף לקום.
תריבנה:
נעשית לה כאויב…
הגה:
הופך פניו מהא–ל ואומר: ה'
הגה את בבל ברוחו הקשה,
כלומר בחמה שפוכה לאין מרפא.
הגה,
לשון כאשר הגה מן המסילה (שמואל–ב כ, יג),
הגו סגים מכסף (משלי כה, ד)…
עניין הסרה וביעור.
הכורם:
פסוק
ח:
בסאסאה:
מגזרת סאה, והיא כפולה, כמו ירקרק. והכוונה,
השם לא הריב את ישראל ולא חרה אפו בם עד שנתמלא סאתם. ובשלחה,
כאשר שלחו כל מוסר ויראת ה' מעליהם.
הגה
ברוחו
הקשה: הגה,
דיבר בדיבורו הקשה,
כלומר,
המתין להם עד שנתמלא סאתם ואז דיבר אתם קשות.
קדים:
רוח עזה, ותרגום המקרא: ערשט אלס דאז זינדענמאאס פאלל וואר, האדערסט דוא – גאטט– וועגען איהרער אויסגעלאססענהייט; אלסדאן ערשט שפראך ער אן איינעם שטירמישען טאגע מיט שטרענגעס גייסטע.
1. למי מתייחס הכינוי של "מכהו"
לפי דעת הפרשנים דלעיל ואיזו מן הדעות נראית לך פשוטו של מקרא?
* 2.
במה שונה רד"ק מן האברבנאל ומשד"ל בפירושו מילת "בשלחה"?
* 3.
מהי טעותו של רד"ק בהסתמכו על נחמיה ג,
טו?
4.
כיצד מפרש כל אחד מן הנ"ל את מילת "בסאסאה"?
הסבר את דברי רד"ק המסומנים – המודגשים.
* * 5.
התוכל להביא הוכחה לאחד הפירושים למילת "סאסאה"
משיר השירים א,
י?
* * 6.
התוכל להביא נימוק נגד הקריאה של הורגיו (במקום "הרוגיו")
נוסף על נימוקו של שד"ל?
7.
כיצד מתקשרים הפסוקים ז – ח לפסוק הבא לפי דעת אברבנאל?
ד.
ישעיה כז, יב:
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה'
מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם
וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
רד"ק
ישעיה
כז, יב
יחבט:
כמו שהוא חובט חטים מן הקש וכמו שהוא חובט זיתים מהאילן,
כן יחבוט הא–ל את ישראל מהאומות, כי הם בתוך העמים כחטים בתוך הקש וכזיתים בין אילן הזית,
שילקוט אדם ממנו הטוב, שהוא הפרי, ויניח הקש והעצים.
משבולת הנהר:
'שבולת'
הוא חוזק מרוצת הנהר כמו "ושבלת שטפתני"
(תהלים סט,
ג).
באור
ע"י
דוד
אוטטענזאסער
ספר
קריה
נאמנה, ישעיהו,
פיורדא
תקס"ז:
משבולת:
… ואולי משתמש המליץ הקדוש במילת 'שבולת'
במקום הזה, לדבר בלשון נופל על לשון (ווארטשפיעל)
… .
1.
הסבר מה ראה רד"ק להביא כאן שתי דוגמאות לשימוש 'חבט',
(חטים בתוך הקש,
זיתים בתוך אילן)
ולמה לא הסתפק באחד מהם?
2. מהי ההוראה הכפולה של 'שבלת'
בפסוקנו שאליה ירמוז הנביא לדעת בעל הבאור?
ה.
ישעיה כז, יג:
… וּבָאוּ
הָאֹבְדִים
בְּאֶרֶץ
אַשּׁוּר
וְהַנִּדָּחִים
בְּאֶרֶץ
מִצְרָיִם
…
הסבר,
למה בגולי אשור הפועל "אבד"
ובגולי מצרים הפועל "נדח"?
ועיין יחזקאל לד,
טז.
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה]
הפטרת שמות
(כמנהג האשכנזים)
ישעיהו כז, ו – יג;
כט,
כב–כג
הבאים
ישרש…
לשאלה
ב נביא
בזה את
דבריו
המוזרים
של א.
ארליך
בפירושו
מקרא
כפשוטו:
ישעיהו כז, ו:
הבאים
ישרש
יעקב: הפירוש המקובל ידוע לכל, והוא פירוש חכמי ישראל הראשונים,
רש"י ואבן עזרא ורד"ק,
וכל כמי הגוים כרוכים אחריהם מבלי דעת פירוש טוב והגון ממנו.
ואני לא נראה לי ש"הבאים"
זה כמו בימים הבאים, לפי שכן לא ייאמר בכל לשון, ולא תמצא דוגמתו בכל כתבי הקודש. והשנית שאם כן,
אין טעם לסוף הפסוק, כי היה בדין שיאמר "ומלאה ארצו תנובה"
כנגד יעקב וישראל,
או ומלאה ארצי,
או ומלאו הרי,
כנגד ה', מה פני תבל שאמר, וכי אין בעולם כי אם ישראל וכשישריש הוא ויפרח ימלאו פני תבל תנובה?
ועוד מה ישריש,
כי אם לא היה ישראל צץ ופורח בשעה שנאמרה נבואה זו,
משריש ודאי היה,
לפי שבאין שורש אין תקומה.
ובגלל הדברים האלה אומר אני,
שהבאים זה לא נקוד כדין,
ודינו הֲבָאִיִּם, ובי"ת מלמד על מקום ההשרשה,
ככתוב "בל שורש בארץ גזעם (מ,
כד).
ואיים בתחילה ארצות הים ומשם נשאל למרחקי ארץ, והוא כמשמעו כאן.
והדברים שאלה, כדברי הפסוק האחר,
וזה פירושם: הישריש יעקב וישראל ויציץ ופרח באיים אשר הם נפוצים שם, ולא ישוב לארצו עוד, למען ימלאו פני תבל דעת ה'. ואמר הנביא כן,
מפני שנפוצים ישראל עובדי ה'
בגוים ילמדו הגוים מדרכיהם וישובו לעבוד ה'
גם המה.
ויתורגם המקרא ללועזית:
soll in fernen Ländern
Jacob Wurzel schlangen, Israel blühen,
auf dass
die Welt, so weit sie ist,
voll Erkenntnis werde?
הבאתי דברים אלה שיתברר ללומד כיצד אפשר – בשינוי קל של ניקוד ובקריאת פסוק הנאמר בניחותא – בתמיהה – להגיע להבנה הפוכה ממש מזו שהתכוון אליה הכתוב.
ועיין שאלה ב/
4.
בשינוי ניקוד עוסקת גם שאלה ג/ 6 , הרצון להכריח את לשון הפסוק להקביל בשני חלקיו בקבלה מלאה הביא רבים לידי סירוס הכתוב או לסטייה מניקודם של המנקדים.
וכן
מציע ר'
יונה
אבן ג'נאח
בספרו
"הרקמה"
שער
כח.
מה שבא על בנין הפועל והוא באמת פעול – באמרו (דבה"י–ב יח, לד)
"ומלך ישראל היה מעמיד במרכבה"
במקום "מעמד"
(מ"ם–קמץ,
עי"ן–חטף קמץ, מ"ם–קמץ)
כאשר נאמר במלכים–א כב, לה.
וכן "הכמכת מכהו הכהו"
המשפט הוא "מוכהו",
כאשר נאמר "אם כהרג הרוגיו הורג".
וכבר
תפשו
הפרשן
הקדמון
ר' יהודה
אבן
בלעם על
פירוש
זה:
"יש לבעל דין לחלוק … "
לשאלות ג/ 4-5 מילת "סאסאה"
כיחידאית במקרא מעוררת כמובן קשיים רבים.
הקשר עם מילת "סאה"
– מידה,
נראה ברור. אך פירושו של כפל האותיות מסופק. שאלה זו אינה פרשנית בלבד אלא ממנה תוצאות להלכה.
כי סמני נגעי בגדים הם "ירקרק,
אדמדם"
– ומה התייחסותם ל"ירק"
ו"אדם"?
הרמב"ם בפירושו למשניות קובע:
רמב"ם פירוש המשניות – מסכת נגעים פרק יא
משנה ד: אמר הש"י בטומאת בגדים ירקרק או אדמדם. ושורש משרשי הלשון,
שלא יהיה אותו דרך בלא עניין מן התוספת מה שיוסיף לרבוי ולהפלגה, וכאשר אמר ירקרק או אדמדם,
ולא אמר ירוק או אדום.
רצה בזה חוזק הירקות וחוזק האדמימות, …
ואולם
הראב"ע
מסופק
בכלל
הנ"ל
ומביא
שני
פירושים:
אבן עזרא ויקרא פרק יג פסוק מט:
ירקרק – מגזרת ירוק, כי העין כמוהו.
וזה כפול לחסרון וכן "שחרחרת"
(שיר השירים א,
ו)
ויש אומרים הפך הדבר.
ולא הכריע. ואולם בספרו יסוד
מורא
(השער
ה –יא)
נתן גם הוא כלל לשוני בעניין הכפל,
אך שונה כללו מן הכלל שאמר הרמב"ם:
ואלו דבריו שם:
ירקרק,
שחרחורת,
אדמדם – וזה הכפל לחסרון,
אם העי"ן והלמ"ד כפולים – ואם נכפלו הפ"א והעי"ן יהיה הכפל ליתרון, כמו "יפיפית"
(תהלים מה, ג)
וככה "תשגשגי"
(ישעיהו יז, יא).
לשאלה
ד/ 2 נביא
בזה את
דברי דוד
ילין, חקרי
מקרא, ישעיהו
(ירושלים
תרצ"ט)
עמוד
כו [הוצ'
ר.
מס,
תשמ"ג,
עמ'
19].
אשר כנראה לא ידע שכבר קדמו דוד אָטטענזאָסער בפרט זה:
יחבט ה': אמר "יחבט"
ולא באר מה יחבט, ומלשון חֹבט חטים בגת (שופטים ו, יא),
שהכוונה בו היא:
חובט שבלים כדי להוציא מהן את גרגרי החטה, נבין כי כוונת פסוקנו היא:
ה'
יחבוט את העמים להוציא מהם את בני ישראל. וכן מורה על זה סופו של פסוק "ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל", המקביל אל המבטא "כמלקט שבלים בעמק רפאים" (לעיל יז, ה).
ומכיון שעמד הנביא להשתמש במילת "שבלים"
עלתה במחשבתו הוראתה השניה של מילה זו:
זרם מים; ומכיון שסמלה של אשור הוא הנהר (פרת)
וסמלה של מצרים הוא היאור – המשיך ב"דרך קצרה": משבלת (=מזרם)
הנהר ועד נחל (=יאור)
מצרים,
ותפש הנביא "נחל מצרים" במקום "יאור מצרים" בהיות "נחל מצרים" גבולה של ארץ ישראל, ואחרי שגמר משפט זה חזר לרעיונו הראשון וגמר: ואתם תלקטו לאחד אחד (=אחד לאחד) בני ישראל.
ומעיקרא היה לו לומר: "יחבט ה' שבלים משבלת הנהר ועד נחל מצרים", וקיצר במקום שהיו צריכות לבוא שתי מילים דומות זו לזו. וסמך על "שבלת",
שהוכנסו בה שתי הוראותיה..