גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושתים (תשכ"ג)
הפטרת פרשת עקב
ישעיה מ"ט י"ד – נ"א ג'
א.
מט,
י"ד
ותאמר ציון עזבני ה' וה'
שכחני
ט"ו התשכח
אשה
עולה
מרחם
בן
בטנה?
גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך.
מלבי"ם:
ד"ה
עזבני
ה' וה'
שכחני.
כבר בארתי בפירוש התורה פעמים רבות, כי דרך השפה העברית להקדים הנשוא אל הנושא, ובעת שמקדים הנושא אל הנשוא בא להראות איזה חידוש בנושא.
1. מהי הצורה הסגנונית שבפסוק י"ד שאותה רצה ליישב בעזרת כללו זה?
2.**
כיצד מתישב הענין הסגנוני הנ"ל על פי הכלל הזה?
3. עד היכן נמשכים דברי "ציון"
הפותחים במלת "עזבני"
ובאיזו מלה פותחת התשובה הניתנת ל"ציון"?
(שים לב: לשאלה זו ניתן לענות שתי תשובות! ענה שתיהן ונמק כל אחת מהן.)
ב.
מט,
י"ד
ותאמר ציון עזבני ה' ואד'
שכחני
ט"ו
התשכח
אשה
עולה
מרחם
בן
בטנה
גם
אלה
תשכחנה
ואני
לא
אשכחך.
ברכות ל"ב
"ותאמר ציון עזבני ה' וה'
שכחני"
– היינו עזובה, היינו שכוחה?! אמר ריש לקיש:
אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה:
"רבונו של עולם!
אדם נושא אשה על אשתו ראשונה –
זוכר מעשה הראשונה,
ואתה עזבתני ושכחתני!"
אמר לה הקב"ה:
"בתי,
שתים עשרה מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל,
ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי שלשים רהטון,
ועל כל רהטון ורהטון בראתי שלשים קרטון,
ועל כל קרטון וקרטון בראתי שלשים גסטרא.
[רש"י:
לגיון וקרטון וגסטרא שמות של שררה, כגון שלטון והגמון ודוכוס ופחה]
ועל כל גסטר וגסטרא תליתי שלש מאות ושישים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה,
וכולן לא בראתי אלא בשבליך,
ואת אמרת "עזבני ושכחני"?! "השתכח אשה עולה",
אמר הקב"ה:
כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר?!"
אמרה לפניו: "רבונו של עולם,
הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל?"
אמר לה: "גם אלה תשכחנה".
אמרה לפניו: "רבונו של עולם,
הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני?"
אמר לה: "ואנכי לא אשכחך".
עיין דברי הרשב"א בזה, בעלון ההדרכה!
1.**
הרי"ף
(על
עין יעקב)
מקשה
על תחילת
דברי
הגמרא:
"וקשה,
כי דבר ברור הוא שיש לחלק בין עזובה ובין שכוחה, ואין שכוחה בכלל עזובה".
אם כן –
התוכל להסביר מהי קושיתה של הגמרא על פסוקנו בשאלה "היינו עזובה –
היינו שכוחה?!"
2.**
המהרש"א
שואל על
דברי
הגמרא
"שתים עשרה מזלות בראתי…":
לא ידענא מוצאו דהך מילתא מהאי קרא!
התוכל ליישב קושיתו ולמצוא בפסוקינו רמז לכוכבים ומזלות שברא,
"וכלן לא ברא אלא בשביל ישראל"?
3.*
הגר"א
מתקן
הגירסא:
"כלום אשכח עולות אילים"; צריך למחוק "אילים"
וצריך להיות "עולות אשים".
הסבר מה נימוק הגהה זו?
4.*
מהיכן בפסוקנו דרשו חז"ל פטר רחם שהקריבו אבותינו,
ואת מעשה העגל שישכח ואת מעמד הר סיני שלא ישכח?
ג.
מט,
ט"ז
הן על כפים חקותיך וחומותיך לנגדי תמיד.
רש"י:
ד"ה
על כפים:
על כפי, רואה אני כאלו את חקוקה על כפי,
לראותך ולזכרך תמיד.
(ובכתבי יד אחרים ובדפוסים עוד הוספה כאן:
ד"א:
מעל לענני הכבוד כמו (איוב ל"ו ל"ב)
"על כפים כסה אור". וכנראה איננו מדברי רש"י).
רד"ק:
ד"ה
על כפים:
פירש רב סעדיה:
על עננים וכן (איכה ג' מ"א)
"נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים".
הסבר מה ראו פרשנים לפרש "כפים"
כאן בדרך זו?
ד.
מט,
י"ז
מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו.
פרשני המדות שהתורה נדרשת בהן מביאים את פסוקנו כדגומא לפסוק המתפרש על פי המידה "מדרך קצרה", (מידה ט' מבין ל"ב מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי.)
1.
הסבר מהו האבר שעליו מדלג פסוקנו.
2.
העתק פסוקנו לפי זה בסמני פסוק.
3. *
היכן מצינו בהפטרתנו עוד פסוק המתפרש על פי מידה זו?
4.
רגילים להשתמש בפסוקנו בהוראה אחרת מאשר הוראת הפשט, במה סוטה ההוראה ההיא מפשוטו של מקרא?
ה.
מט,
י"ז
מהרו בניך.
תרגום
יונתן:
ייחון (=מהרו)
יבנוך חרבותיך.
(וכן תרגמו גם השבעים, וגם רב סעדיה גאון.)
1.
הסבר מה המריצם לתרגם כך?
2.
הוכח מתוך הכתובים שגרסתנו "בניך"
– עקר!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
הפטרת פרשת עקב
ישעיהו פרק מט,
יד – כב
להפטרה זו – לפסוקים הראשונים – עיין גיליון עקב תשכ"ג!
א.
שאלה כללית:
אברבנאל:
(בסוף פירושו לפרקנו,
עמ'
רלג/
2)והנבואה הזאת מבואר שהיא עתידה,
ואי אפשר שתפורש על בית שני, כי שם לא באו מרחוק ומצפון ומים ומארץ סינים;
גם לא היו בבבל "לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים" (ישעיהו מט, ז),
כי נבוכדנצר וביתו בלבד מלך עליהם. גם אי אפשר לומר על חורבן בבל (כוונתו:
על גלות בבל)
"עזבני ה' – וה'
שכחני",
כי לא ישבו שמה כי אם חמשים שנה, ואיך יקרא זה עזיבה ושכחה?!ושאר הכתובים כולם יעידון יגידון,
שלא נתקיימו עד הנה, שהם עתידים להתקיים בזמן ביאת משיחנו במהרה יגלה.
והשווה לדבריו אלה פירושו לעובדיה,
שהובא בגיליון וישלח תשי"ט!מה הסיבות ההיסטוריות שהניעו את אברבנאל לפרש בכל מקום שבו נבאו נביאים על קבוץ גלויות,
שהכוונה אינה לשיבת ציון בתחילת ימי בית שני?
ב.
ישעיה מט, יז:
מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ:
השבעים וכן סעדיה גאון תרגמו כאילו היה כתוב "מהרו בוניך".
1. מה המריצם לתרגם כך?
2.
התוכל להוכיח מתוך פרקנו שבניך הוא הגרסה הנכונה?
ג.
ישעיה מט, יז:
מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ:
אברבנאל:
(עמ'
רלב/
1 ) פסוק יז: ואמנם אמרו "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ" פירשו המפרשים שימהרו לבוא ובעונותינו שרבו אורך הגלות העיד שאין הפירוש הזה (של מפרשים שקדמוהו)
אמיתי (כמו שזכרתי בשאלות).
אבל פירושו שיותר מהרה שכחו בני ציון את ארצם משישכח אותה ה' ית'.
לפי שהיו מהם רשעים, שלא היו מרחמים על הארץ הקדושה, והמה סבבו חרבנה,
והוא אמרו מִהֲרוּ בָּנָיִךְ, רוצה לומר לעניין השכחה, לפי מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ,
כלומר,
שבסיבתם נחרבה הארץ ובית המקדש.
1. מהו פירושם של המפרשים אשר לו מתנגד אברבנאל?
2.
בשתים הוא סוטה כאן מן הפירוש המקובל כפשט, אלו הן?
3. מהי חולשת פירושו?
ד.
ישעיה מט, יט:
כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ:
כמה ממפרשינו מפרשים פסוק זה על פי המידה "מדרך קצרה" (שהיא מידה ט'
מבין ל"ב מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי).
1.
הסבר מהו האבר שעליו מדלג פסוקנו?
2.
העתק את פסוקנו בסימני פיסוק.
3.
היכן מצינו בהפטרתנו עוד פסוק המתפרש ע"פ מידה זו?
ה.
ישעיה מט, כ:
עוֹד
יֹאמְרוּ
בְאָזְנַיִךְ
בְּנֵי
שִׁכֻּלָיִךְ
צַר
לִי
הַמָּקוֹם
גְּשָׁה
לִּי
וְאֵשֵׁבָה:
שמואל
לניאדו, כלי
פז, (במאה
ה–
17 בארם
צובא)על
ישעיהו, מקשה:
והלא "לא אמר אדם לחברו – בימי שלוותם – צר לי המקום שאלין בירושלים (אבות ה)?והוא מיישב על פי לשון פסוקנו
הסבר – כיצד ניתן ליישב קושייתו מתוך לשון פסוקנו!
ו.
ישעיה מט, כ:
…
צַר
לִי
הַמָּקוֹם
גְּשָׁה
לִּי
וְאֵשֵׁבָה:
(והשווה:
רש"י בראשית יט,
ט:
ויאמרו
גש הלאה:
קרב להלאה, כלומר התקרב לצדדין והתרחק ממנו … וכן:
רש"י ישעיה פרק מט פסוק כ: גשה לי: התקרב לצד אחר בשבילי ואשבה.)
מלבי"ם
ישעיה
מט, כ
– חלק
באור
הענין
צר לי המקום גשה לי ואשבה: המקום שלך צר לי ואיני יכול לכנס אל תוכו,
ולכן גשה אתה והתקרב אלי,
למען אשב בתוכך.
ר"ל כי אחר שישראל יהיו רבים מאד ולא תוכל א"י להחזיק את כולם, לכן תרחיב הארץ את גבולה,
ותתפשט עד חוצה לארץ, כמו שאמר (נד,
ב):
הרחיבי מקום אהלך;
וזה במשל, שהארץ תגש אל היושבים העומדים חוצה לה ואינם יכולים להכנס אל תוכה.
1. מה קשה בפסוקנו?
2. מה ההבדל בין שני הפירושים?
3. מהי חולשת פירוש המלבי"ם מבחינה לשונית?
ז.
ישעיה מט, כא:
וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה
וַאֲנִי
שְׁכוּלָה
וְגַלְמוּדָה
גֹּלָה
וְסוּרָה
וְאֵלֶּה
מִי
גִדֵּל
הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם:
1.
החוקר
פ. פולץ
– Volz
מעיר
שפסוק
זה מתפרש
יפה אם
נעמידנו
מול פסוק
מז, ח:
וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל:
הסבר במה עשוי הפסוק ההוא להבהיר את פסוקנו?
2. רד"ק
ישעיה
מט, כא:
גולה
וסורה: מצד בנים שגלו וסרו ממנה וכן: "כְּאֵלָה נוֹבֶלֶת עָלֶיהָ"
(ישעיהו א, ל),
…
*
* הסבר מהו הקושי המשותף לפסוקנו ולפסוק ההוא בישעיהו א?
3.
ישעיה
מט, כא:
… אֵלֶּה
אֵיפֹה
הֵם:
רד"ק
ישעיה
מט, כא:
איפה
הם: מאיפה כלומר מאיזה מקום באו,
או פירוש איפה היו.
אברבנאל:
פסוק כא:
… ואלה איפה הם,
רוצה לומר שרוב בני האומה יצאו מכלל הדת והתערבו בגויים ולכן תאמר האומה:
הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם,
שהיו נסתרים בקרב העמים?
א.
מה הקושי בפסוקנו?
*
* ב.
מה ההבדל בין תשובותיהם?
*
* ג.
כיצד אפשר להוכיח את חולשת פירושו של אברבנאל מבחינה לשונית?
ד.
מה אלצו לפרש כך?
ח.
ישעיה מט, טז:
הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד:
מדרש רבה שיר השירים פרשה ח פסקה ו, ג:
אמר ר' איבו:
שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה ולא שאלו כהוגן: עמדו הנביאים ותקנו על ידיהם.
ישראל אמרו (הושע ו, ג):
'ויבא כגשם לנו',
אמרו להן הנביאים:
לא שאלתם כהוגן,
שהגשמים הללו סימן טרחות הן לעולם; יוצאי דרכים מצֵרִין בהם, מפרישי ימים מצֵרִין בהם, טחי גגות מצרין בהם, דורכי גיתות מצרין בהם, עומסי גרנות מצרין בהם, מי שבורו מלא מים וגתו מלא יין מצרין בהם;
ואתם אומרים 'ויבא כגשם לנו'?
ועמדו הנביאים ותקנו (שם יד, ו)
'אהיה כטל לישראל'.
ועוד אמרו ישראל לפני הקב"ה:
'שִֹימֵני כַּחותם על לבֶּךָ כחותם על זרועֶךָ'
(שיר השירים ח,
ו).
אמרו להם הנביאים לא שאלתם כהוגן, הלב פעמים נראה,
ופעמים אינו נראה ואין חותמו נגלה, ואיזהו כהוגן? (ישעיה סב, ג)
והיית עטרת תפארת ביד ה'
וצניף מלוכה ביד אלוקיך. ר'
סימון בן קוּזִית אמר בשם ר' לוי:
אמר להם הקב"ה:
לא אתם ולא נביאכם שאלתם כהוגן וכראוי,
שמלך בשר ודם עובר ועטרה נופלת מעל ראשו וצניף מלוכה מעליה,
ואיזה כהוגן? הה"ד (שם מט, טז)
הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד,
כשם שאי אפשר לו לאדם לשכוח כפות ידיו כך (שם,
שם,
טו)
גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
*
* הסבר מה מסומן בשאלה של כהוגן ושלא כהוגן, (ואל תעלה על דעתך שמדובר בתחרות ביפי סגנון!)
וראה בעלון ההדרכה!
השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה]
הפטרת עקב
ישעיהו מט, יד – כה
הפטרתנו היא השניה מבין ז'
דנחמתא שמפטירין בשבע השבתות שלאחר תשעה באב,
החל מפרשת ואתחנן ועד פרשת כי–תבוא.
המורה ימצא חומר על סידור הפטרות אלה,
על דינים ומנהגים הקשורים בהם,
בספרו של יעקובסון:
חזון המקרא כרך ב 11
– 15.
לשאלה
העיקרית
לפירוש
אברבנאל
להפטרתנו
א, יש
להשוות
דבריו
לתוכחה
בדברים
כח, טו:
(עמ'
רסב ע"א)
"גם מחכמי האומות ראיתי מי שכתב כן,
ואומרו שהתוכחות הראשונות (בפרשת בחקותי) היו על חרבן בבל, ולכן היתה הנחמה באחריתם שהיא פקידת בית שני, אבל הקללות שבזאת הפרשה הם על חרבן בית שני ולא באה עליהם נחמה,
לפי
שלא תהיה
עוד גאולה
… הוא אצלי בלתי אמיתי, לפי שאין ראוי שנחשוב שהיו לישראל שתי גלויות, ושלכן היו הבריתות שנים, כאילו הברית הראשון שכרת הש"י היה על הגלות שנמשך ממנו, והברית השני שכרת משה היה כנגד החרבן וגלות אחר שלא עשה השם יתברך,
ואיך נאמר שיעד משה בדבר שלא יעד הש"י עליו….
ומי האיש בעל שכל יאמין,
שיהיה עניין בית שני גאולה שלמה, כי הנה לא היה שם קבוץ גלויות,
כי אם אנשים מעט 40.000
זכרים שעלו מיהודה ובנימין ומן הנלווים אליהם מבבל, אבל מעמון ומואב ומצרים, ויון וצרפת וספרד וארצות המערב שהיו שם יהודים מפוזרים מחורבן בית ראשון, לא עלו לבית שני. כי אם מאותם שהיו בבבל בלבד, וגם לא עלו כל אשר היו בבבל,
רק הפסולת שבהם,
וגם הם בעלותם לירושלם לא היו בני חורין שמה,
כי בהיותם שמה נשתעבדו למדי ופרס, וזמן גדול אחר ליונים, וזמן רב אחר לרומיים, ופעמים היו מורדים בהם ומולכים החשמונאים, ולא מלך עליהם אדם מזרע בית דוד,
אשר לו יאתה המלוכה בזמן הגאולה. כי אם הנכרים או הכהנים מבית חשמונאי וזולתם כל מאן דאלים גבר. לא היו בבית שני ארון וכרובים, אורים ותומים, ושכינה נראית, ורוח הקודש, שמן המשחה, ואש מן השמים.
בהיות זה כן,
איך נוכל לומר,
שהיתה שם גאולה ובית מקודש (??!) אין זה כי אם שנתן ה' אותם לרחמים לפני שוביהם והעיר את רוח כורש לתת להם רשיון לשבת בירושלים ולבנות בית לעבוד שם את ה',
ולא לצאת מתחת ידם. כאילו מלך ישמעאל המולך עתה בירושלים היה נותן רשות ליהודים אשר בקצות מלכותו לעלות ולבנות בית לה',
בתנאי שיהיו תמיד משועבדים אליו,
ולא יהיה מהפלא,
אם לקצת ימים ימרדו בו.
כן הוא עניין בית שני,
אבל תמיד היו בכלל גלות ראשון, אם לא שנקבצו שמה, כמו שנקבצו קהל גדול מהם אחרי חרבנם בביתר ובאלכסנדריה ובשאר הארצות ובנו בית ה', וכמו שבנו אחרי כן בגלות כמה בתי כנסיות, עם היות הבית שבנה הורדוס,
אחרי
שדמים
רבים שפך
מחכמי
ישראל
ומחסידיו, בית יפה
בבניינו ועושרו, אבל אין ספק שהורדוס אשר עשאו, היה תמיד משועבד אל הרומאים,
ומידם נמלך.
וכל
זה יורה,
שהגלות
הראשון
הוא אשר
התמיד
מיום
חרבן בית
קדשנו
ותפארתנו
על יד
נבוכדנצר
מלך בבל
עד היום
הזה.
[והנה התוכחות שבאו בתורת כהנים בברית הראשון אין ספק שהן בעצם וראשונה על חרבן בית ראשון לפי שבו התחיל הגלות הזה,
אבל גם כן נכלל בהם חרבן בית שני ושאר הצרות שעברו על ישאל בגלות, והכתובים מורים על זה בלי ספק. גם אמר "והשימותי את מקדשיכם"
(ויקרא כו, לא)
לשון רבים … וכן פירש הרלב"ג..
ופירוש "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויבכם (שם פסוק לח),
על הצרות והרציחות שעברו על ישראל בגלות,
שמתו הרבה מהם ברעב ובדבר ובחרב מכלל הרג קהילות קדושות וגירוש היהודים מארץ אנגלטיר"ה,
ושאר ארץ המערב,
ובפרט גירושים מכל ארץ צרפת,
שמתו מהם כפלים מיוצאי מצרים.
ומה גם עתה בגירוש גלות ירושלים אשר בספרד שגדל לכל הגירושים "הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו"…
ועתה ביאר (משה)
שהגלות הוא הראשון שזכר בברית הראשון יכלול חרבן שני הבתים –
ראשון ואחרון –
שעשו בפקידת בית שני".]
עד כאן דבריו שם.
יועמד קטע זה מול פירושו להפטרה ויתברר,
מה ראה אברבנאל – בויכוחו עם חכמי הגויים – להקטין את ערכו של בית שני עד כדי השוואת תקופת בית שני עם תקופת אחד המרכזים בגולה ולבלי הוציא תקופה זו (לרבות תקופת העצמאות של מלכות חשמונאי) מכלל גלות – אשר לדעתו רציפותה נמשכת – ללא הפסק – מחורבן בית ראשון ועד היום.
לשאלה ג יש להפנות את תשומת לב התלמידים שנשתרש בדיבור ובספרות שימוש בפסוק זה שאינו כפשוטו ומרבים לצטטו בהוראה זו, עד כדי שכחת פשוטו של הפסוק. ואולם לא זהו הפירוש של המפרשים שלו מתנגד האברבנאל.
לשאלה ד תובא כאן לשון הברייתא
דר' אליעזר
בנו של
ר' יוסי
הגלילי: למידה ט:
מדרך
קצרה כיצד?
דבהי"א
יז, ה:
כִּי
לֹא
יָשַׁבְתִּי
בְּבַיִת
מִן
הַיּוֹם
אֲשֶׁר
הֶעֱלֵיתִי
אֶת
יִשְׂרָאֵל
עַד
הַיּוֹם
הַזֶּה
וָאֶהְיֶה
מֵאֹהֶל
אֶל
אֹהֶל
וּמִמִּשְׁכָּן:
צריך לומר: וממשכן
אל משכן,
אלא שדיבר הכתוב דרך קצרה.
מאימתי נידון בדרך קצרה? משיצטרך בענין לומר ודאי. (פירוש:
כשיש לנו הוכחה גמורה מהפסוק עצמו, שהוא מצטרך להשלמת התיבות.) כיוצא בדבר אתה אומר:
שמו"ב
יג, לט:
וַתְּכַל
דָּוִד
הַמֶּלֶךְ
לָצֵאת
אֶל
אַבְשָׁלוֹם
כִּי
נִחַם
עַל
אַמְנוֹן
כִּי
מֵת.
צ"ל:
ותכל נפש דוד,
אלא שדיבר דרך קצרה, אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר:
תהילים
פד, ג:
נִכְסְפָה
וְגַם
כָּלְתָה
נַפְשִׁי
לְחַצְרוֹת
ה'….
ומאריך
בהסברת
הדרך הזו
ר' יונה
אבן ג'נאח
בספר
הרקמה
פרק כה,
הנקרא "מה ששמשו בו בחסרון". ומביא דוגמאות רבות מן המקרא.
ויעויין
לזה גם
בספרו
של דוד
ילין
בספרו
לתורת
המליצה
בתנ"ך
*) בפרק הדרך הקצרה.
ושם מחלק הוא את הפסוקים המפרשים ע"פ מידה זו לי"ג סוגים. פסוקנו (וגם השני בהפטרתנו אשר נדרש הלומד למצוא אותו) שייך לסוג ה'.
לפעמים משמיטים פועל בסמוך המליץ על פועל מתנגד לו – הבא באותו מאמר … (עיין שם.)
מהרו בניך… מהרסיך ומחריביך ממך
יצאו; המבטא "ממך
יצאו" הנאמר על המהרסים נותן מקום להבין כי כנגד זה שהמהרסים יצאו,
ימהרו הבנים (או:
הבונים)
לבוא.
*)
דוד ילין, כתבי דוד ילין,
כרך ו, ראובן מס, ירושלים תשמ"ג,
"הדרך הקצרה" עמ'
241 – 253.
על ברייתא דל"ב מידות … עיין ע"צ מלמד, מפרשי המקרא, מגנס,
ירושלים תשל"ח כרך ב עמ' 1061. ונמצאת בתלמוד בבלי,
וילנא,
בסוף מסכת ברכות.