גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושלוש (תשכ"ד)
הפטרת פרשת שופטים
ישעיהו נא, יב–כג,
נב,
א–יב
א.
נא,
י"ב.
אנכי אנכי הוא מנחמכם
מי
את
ותיראי
מאנוש
ימות
ראב"ע:
ד"ה
מי את.
על דעת הכל עם ישראל ידבר.
ולפי דעתי שהנביא ידבר ברוח הקדש עם נפשו, והעד (ט"ו)
"ואשים דברי בפיך".
ראב"ע:
ט"ז
ד"ה
לנטע
שמים: דרך משל, שיתנבא על המדינות שתשובנה לקדמותן.
רד"ק:
ד"ה
אנכי
אנכי הוא
מנחמכם: אמר "מנחמכם"
לשון רבים ואמר "מי את" לשון נקבה ואחר כך אמר "ותשכח"
"ותפחד"
לשון זכר, כי כן מנהג המקרא, כשמדבר כנגד כנסת ישראל: כשמדבר בלשון רבים מדבר כנגד הפרטים, וכשמדבר בלשון יחיד מדבר כנגד הכלל, וכשמדבר בלשון נקבה מדבר כנגד הכנסת.
רד"ק
ט"ז:
ד"ה
ואשים
דברי
בפיך: הנה שמתי דברי בפיך להיות לי לעם,
וכן (נ"ט כ"א)
"ודברי אשר שמתי בפיך".
"ובצל
ידי
כסיתיך": שלא יוכלו העמים לכלותך בגלות,
כל זמן שיהיו דברי בפיך ובלבבך – כי לא שמתים בפיך אלא להיותם בלבבך לעשותם…
"לנטע
שמים
וליסד
ארץ": וכל זה אכסה עליך בגלות עד שיבוא עת "לנטוע שמים וליסוד ארץ" וזהו קיבוץ גלויות,
שיהיו ישראל עולם חדש.
שד"ל:
והנה העניין ברור שהדיבור כנגד ישראל, ולפיכך ידבר בלשון רבים ובלשון יחיד, בלשון זכר ובלשון נקבה, כמו שדרך לשון הקודש לדבר על עם ואומה. וראב"ע פירש שהנביא מדבר על נפשו ואינו אלא שבוש.
אור
בהיר
(שמעון
ברמן, וילנא
תרס"ד)
ד"ה
אנכי
אנכי הוא
מנחמכם
מי את
ותיראי… והכונה על אלה מבני הגולה שיראו לעלות מבבל לא"י מפני הכשדים,
אולי תגבר ידם למרוד בכורש וינקמו מבני ישראל אם יעלו מגלות בבל לא"י…
אור
בהיר:
ד"ה
דברי
בפיך: כורש
ד"ה
ובצל ידי
כסיתך: כורש והולך ומפרש "דברי"
מה הם:
ד"ה
לנטע
שמים
וליסד
ארץ: מליצה לישועה שעשה כורש לכל העמים.
ד"ה
ולאמר
לציון
עמי אתה:
רומז למה שנתן כורש רישיון לבני הגולה לשוב ולהיות לעם בציון לה' אלוקי ישראל…
מן ציור מליצתי שבפ' ו'
שיותר קרוב שהשמים והארץ יאבדו משתאבד ישועת ה' לכל העמים מיד אויבם בבל,
יוולד ציור מליצי שני, שאם תאבד ישועת ה' גם שמים וארץ יאבדו (ודומה לזה ירמיה ל"א ל"ה),
ומזה יוולד ציור מליצי שלישי שבפסוק, שכורש בעשותו ישועת ה' לכל העמים הוא נוטע שמים ויוסד ארץ.
1. אל מי יפנה הנביא בפרקנו לדעת הפרשנים האלה?
2. מהי ראיית ראב"ע מפסוק ט"ו בפרקנו?
3. כיצד ניתן לבטל ראיה זו מנקודת ראות השקפתם של רד"ק ושד"ל?
4.* מהו "הדבר"
המושם לפי כל אחת מהדעות הנ"ל?
5.* איזו מן הדעות הנ"ל נראית בעיניך,
אם תשים לנגד עיניך את החזרה שבפרקנו:
ב.
נא,
י"ג.
ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ
ט"ז.
ובצל
ידי
כסיתך
לנטוע
שמים
וליסד
ארץ
ולאמר
לציון
עמי
אתה.
ט"ו.
ואנכי
ה'
אלוקיך
רוגע
הים
ויהמו
גליו
ראב"ע:
ד"ה
רוגע יש אומרים שהוא הפוך כמו "גוער",
ויש אומרים "מניח",
אחר שהמו גליו,
לשון "מרגוע"
(ירמיה ו' ט"ז)
והוא הישר בעיני.
או
טעמו: אניח אני הים,
ואני מצוה שיהמו גליו.
והטעם:
משל על המציקים.
שלמה
בן יצחק
ממרייני: תקון
עולם
והנה היה לך להסתכל כי "אנכי ה' אלוקיך רוגע הים ויהמו גליו"
והוא משל לממלכות האומות וממשלתם,
אשר בה מתגאים על ישראל,…
והנה ה' הוא שגזר כך כדי שיהיו רצועת מרדות לישראל, והוא יטלנה מהם וישפילם עד עפר, כי הוא מתגאה על כל גאים.
שד"ל:
ד"ה
רוגע
הים: … בוקע…
וכן (איוב ז' ה')
"עורי רגע וימאס",
וכן (איוב כ"ו י"ב)
"בכחו רוגע הים"
– עניינם בקיעה.
ד"ה
ויהמו
גליו: וגליו הומים לחזור למקומם ולא יוכלו. כטעם (ירמיה ה' כ"ב)
"ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברונהו".
והענין על קריעת ים סוף.
ומליצת "רוגע הים ויהמו גליו" העתיק אותה ירמיהו (ל"א ל"ה)
ולא בעל הנבואות האלה לקח אותם מירמיה.
כי כאן היא במקומה, ולא כן הענין בירמיהו.
1.* מה ההבדל בין שני פירושי הראב"ע?
(בין היש אומרים השני לבין דעת הראב"ע)?
2.מה ההבדל בין פירושו האחרון של ראב"ע ("או טעמו")
ובין פירוש בעל תיקון עולם ובין דעת שד"ל?
3.** מה האחיזה בלשון המקרא לתפיסת הים כמשל לאומות?
4. שרש רג"ע מובא שנית בפרקנו (נ"א).
מה הוראתו במקום ההוא?
5.** על מה מסתמך שד"ל בקבעו שירמיהו העתיק מליצה זו מישעיה אף על פי שאין שם מקומה?
הסבר במה יכול שד"ל לנמק שכאן המליצה הזו במקומה ואילו בירמיהו אינה מתאימה להקשר?
6.** כיצד הבין את פסוקנו הפייטן בעל
"מלך
עליון"
בבית הבא:
"מלך
עליון –
כובש מי הים – רוגע גלי ים –
סוער שאון דכים – מלא העולם דים –
משביתם בעים – ושבים אחור ואיים
לעדי
עד ימלוך
– מלך
עליון".
ג.
נא,
י"ז.
את קובעת כוס התרעלה שתית מצית
דוד
ילין: חקרי
מקרא:
שתית
מצית:… על דרך (שיר השירים ג')
"צאינה וראינה", וכן (תהילים ע"ה)
"ימצו ישתו", (יחזקאל כ"ג ל"ד)
"ושתית אותה ומצית".
* מהי הפליאה הדקדוקית בפסוקנו ובאיזו דרך הוא מיישבה?
ד.
נא,
י"ט.
שתים הנה קוראותיך מי ינוד לך
השד והשבר והרעב והחרב מי אנחמך
1. אברבנאל
מקשה:
באמרו "שתים הנה קורותיך"
ובפרטן זכר ארבע באמרו "השוד והשבר והרעב והחרב"?
וזו
תשובת
אברבנאל:
פשט הכתובים אומר אלי, שלא אמר "שתים הנה קורותיך"
כי אם על שתי הגלויות,
גלות בית ראשון וגלות בית שני, ועל שניהם אמר:
"מי ינוד לך?"
וזכר הרעות שקבלו בכל אחד מהגלויות ההנה,
שהן ארבע…
התוכל לענות לשאלתו תשובתו אחרת?
2. ראב"ע
ד"ה
מי אנחמך:
חסר בי"ת:
במי אנחמך? כי האדם יתנחם כאשר יאמר לו: "מה שאירע לך כבר אירע כן לפלוני".
1. מהו הקושי הדקדוקי בפסוקנו?
2. התוכל להסביר כיצד ומשום מה הושמטה הבי"ת של "במי אנחמך".
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
הפטרת שופטים
ישעיהו פרק נא יב–כג;
נב,
א–יב
שאלתנו הראשונה (א1)
עסקו בה רבות פרשנים וחוקרים עד היום,
לא רק ביחס לפרקנו (בייחוד בנוגע לפסוק טז).
היא השאלה הגדולה בזהותו של עבד ה'
בפרק נ"ג,
וכן נשאלת היא בנוגע לישעיה מט א–ו.
הפתרונות השונים שניתנו אז והיום אפשר לחלקם לשני סוגים,
לאלה המזהים את האת שבפרקים אלה עם אישיות אינדיבידואלית (הנביא?
כורש?)
ואלה המזהים את האת עם כלל (ישראל?
השארית?).
ויש גם המתנגדים לכל אחת מהכרעות אלה והחושבים שהמרומז הוא גם לפרט מסוים,
גם לכלל ישראל (בובר).
הקושי בפסוק טז נגרם ע"י הביטוי התמוה "לנטוע שמים וליסוד ארץ".
וכי למי מלבד ה'
ניתן לעשות כזאת?
להבנת הביטוי הזה נביא כאן מתוך דברי הרמב"ם
מורה
נבוכים
ב,
כט:
דע כי מי שאינו מבין שפת אדם כאשר ישמעהו מדבר, הרי הוא בלי ספק מכיר שהוא מדבר,
אלא שאינו יודע מטרתו. ויותר קשה מזה יש שהוא שומע מדבריו מילים שהם כפי שפת המדבר מורים על ענין,
ויארע במקרה שתהא אותה המילה בשפת השומע מורה על הפך אותו הענין אשר רצהו המדבר,
ויחשוב השומע כי הוראתה אצל המדבר כהוראתה אצלו, כגון אילו שמע ערבי אדם עברי אומר "אבה"
הרי יחשוב שהוא מדבר על אדם שהוא מֵאֵן לדבר מסוים וסרב לו, והעברי לא נתכוון אלא שהוא רוצה אותו הדבר וחפץ בו.
וכך יארע להמון בדברי הנביאים כיוצא בזה,
מקצת דבריהם אינם מובנים כלל,
אלא כמו שאמר:
וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא (ישעיהו כט, יא),
ומקצתו יובן ממנו הפכו או סתירתו כמו שאמר: והפכתם את דברי אלוקים חיים (ירמיהו כג, לו).
ודע כי לכל נביא ביטויים מסוימים מיוחדים לו כאילו הם שפת אותו האיש,
כך מבטאהו החזון המיוחד לו למי שמבינו (למי שמבין דברי כל נביא ונביא בסגנונו המיוחד לו).
ואחר הקדמה זו צריך שתדע כי ישעיה ע"ה רגילים בדבריו הרבה מאד ובדברי זולתו מעט, שכאשר מודיע על פירוק ממשלה או אובדן אומה גדולה,
אומר זאת בלשון שהכוכבים נפלו והשמים קדרו,
והשמש חשכה, והארץ נהרסה ורעשה,
והרבה כדומה להשאלות אלה. וזה כמו שאומרים אצל הערבים על מי שאירעה לו צרה גדולה "נהפכו שמיו על ארצו". וכן כאשר מתאר הצלחת ממשלה והתחדשות אושר מכנה את זה בתוספת אור השמש והירח, והתחדשות שמים והתחדשות ארץ וכיוצא בזה, כמו שהם (הנביאים)
כאשר מתארים אבדן אדם או אומה או עיר מייחסים מצבי כעס וחרון גדול לה' עליהם,
וכאשר מתארים הצלחת עם, מייחסים לה' מצבי שמחה וששון.
…
ואחר אשר ביארתי לך שפה זו באופן כללי, אראך אמתת הדבר והוכחתו. אמר ישעיה ע"ה כאשר נבאו ה' את פירוק ממשלת בבל ואבדן סנחריב ונבוכדנצר שעמד אחריו והכרתת מלכותו,
ובא לתאר כשלונותיהם בסוף שלטונם ומפלותיהם ומה שיארע להם מן הצרות הבאות על כל ניגף הַנָס מפני ניצחון החרב,
אמר,
כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַ אוֹרוֹ (ישעיה יג, י).
ואמר עוד באותו התאור, עַל כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת הֹ'
צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ (שם יג, יג).
ואיני חושב כי מי שהוא הגיעה בו הסכלות והעיוורון וההימשכות אחרי פשטי ההשאלות והמאמרים ההטפתיים,
שידמה כי כוכבי השמים ואור השמש והירח נשתנו כאשר נשמדה מלכות בבל, ולא שהארץ יצאה ממרכזה כפי שהזכיר, אלא כל זה תיאור מצב הניגף, שהוא בלי ספק רואה כל אור חושך,
וימצא כל מתוק מר, וידמה שהארץ צרה לו, והשמים אוטרים (נהפכים)
עליו (ומביא פסוקים רבים מישעיהו המדברים בחורבן עולם ומפרשם בדרך מטפורית, עיין שם. כגון:
כד,
יז–כ;
כד,
כג;
ל,
יט–כו;
לד,
ג–ה).
…
ועוד כאשר בא ישעיהו לבשר לישראל אבדן סנחריב וכל העמים והמלכים אשר עמו כידוע, ונצחונם בנצחון ה'
לא זולתו, אמר להם במשלו ראו היאך נתקרעו אותם השמים ובלתה אותה הארץ ומת כל אשר עליה ואתם מנצחים,
כאילו אומר שאותם אשר מלאו את הארץ והיו נחשבים יציבים כשמים דרך הגזמה,
אבדו במהירות וכלו ככלות העשן,
ועקבותיהם הנראים יציבים כיציבות הארץ אבדו אותם העקבות כאבדן הבגד הבלוי.
בתחילת פרשה זו אמר: כִּי נִחַם ה'
צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וגו' הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וגו' קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וגו'
שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת: (ישעיהו נא, ג – ו).
ואמר בשיבת מלכות ישראל ויציבותה ותמידותה כי
ה' יחדש שמים וארץ,
כי זה נוהג בלשונו שהוא עושה שלטון המלכות כאילו הוא עולם מיוחד כלומר שמים וארץ.
וכאשר התחיל בנחמות אמר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (שם נא, יב)
וכל הנספח לכך,
אמר:
וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה.
ואמר בקיום המלכות וסילוקה מן העצומים המפורסמים:
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ (נד,
י).
ואמר בהתמדת מלכות המשיח ושלא תבטל מלכות ישראל מאחרי כן, אמר:
לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וגו'
(שם ס, כ).
והעניין אשר אנו סובבים סביבו כבר נתבאר,
והוא שהפסד העולם הזה ושינויו מכפי שהוא,
או שינוי דבר מטבעו והתמדתו כפי אותו השינוי, הוא דבר שלא נאמר לנו בו לשון נביא, וגם לא דברי חכמים …..
לשאלה ד2
יש לזכור את הכלל שכבר קבעוהו פרשנים קדמונים ואביא אותו כאן בלשונם של שני אחרונים:
העמק
דבר
(ר'
נפתלי
צבי
יהודה
ברלין
המכונה
הנצי"ב
מוולוז'ין)
בהקדמתו:
והנה זה ידוע דאות הבאה בסוף התיבה משמשת הרבה פעמים לתחילת תיבה שלאחריה.
וכן במדבר לב,
מב:
ויקרא לה נבח:
ונוכל עוד לומר דהנו"ן של "נבח"
קאי על סוף התיבה של "לה",
והוי כאילו כתיב "ויקרא להן נבח".
תורה
תמימה
(ר'
ברוך
עפשטיין):
מדרך הלשון בכמה מקומות שאות אחת אשר בסוף התיבה תשמש גם לראש התיבה שאחריה, הדורשת בתחילתה אותה האות, ולכן אותה האות חסרה בתחילת התיבה השנייה,
או בסוף התיבה הראשונה, כמו בראשית ל,
טז:
בלילה הוא, במקום בלילה ההוא;
שמות יט, יב:
השמרו לכם עלות בהר – במקום מעלות בהר…
על ידי כך יתבארו דברי
ראב"ע.