גיליונות נחמה – ויקרא 1

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה ראשונה

ויקרא [תש"ב]

פרק א

א.
טעמי הקורבנות

קרא:

רמב"ם מורה נבוכים מאמר ג פרק לב.
בעיקר מן "וכאשר שלח ה'
משה"
עד "כדי שתעלה בידם האמונה";

שם פרק מו עד "בהיפך אשר בקצה האחרון";

פירוש הרמב"ן לפרק א פסוק ט.
ניחוח,
החל מן "והנה בכתוב הזה טעם הקורבנות"
עד "מושכים הלב בדברי אגדה".

רמב"ם – מורה נבוכים ג,
לב:

וכאשר שלח ה'
משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך כמו שאמר: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלקים בשמים ממעל" (דברים ד, לט).
– ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם"
ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו,
שהיו אז רגילים בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם,
– לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו,
שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם,
כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה'
ויאמר:
"ה'
ציוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה –
אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם לשמו יתברך וציונו לו,
יתברך,
וציונו לבנות היכל,
"ועשו לי מקדש"
ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו, "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו…

והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית,
שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו והיא מציאות ה' ואחדותו.
ולא יברחו הנפשות וישתוממו בביטול העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם.

ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי:
"איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאוד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה'
לנו להגיע אל כוונתו הראשונה,
ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו [=הקורבנות]
אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השנייה?"
– שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו,
והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה. והוא אמרו [שמות יג, יז–יח]:
"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים… ויסב…
דרך המדבר". וכמו שהסב ה'
אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע,
אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן צווה בזאת המצווה אשר זכרנו [=הקורבנות]
מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע,
עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת [=עזיבת]
עבודה זרה.

כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה… ואחר ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום –
כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים [שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל הראשון] ויניחם פתאום.

וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, ונולדו גם כן [במדבר]
אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות,
וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבינו "על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו"…
כן בא זה החלק מן התורה [=תורת הקורבנות] בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה.

רמב"ם:
מורה נבוכים מאמר ג פרק מו:

… כבר אמרה התורה – כפי שפירש אונקלוס,
שהמצריים היו עובדים למזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה. וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.

… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמתיות,
ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה' ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.

וכך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.

רמב"ן ויקרא א,
ט:

ניחוח.
והנה בכתוב הזה טעם הקורבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג,
מו)
כי טעם הקורבנות,
בעבור שהמצרים והכשדים,
אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם,
היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלושה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא,
ובו יתכפרו העוונות.
כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך: והנה הם [=דברי הרמב"ם האלה] דברי הבאי, "ירפאו שבר גדול"
וקושיה רבה "על נקלה" [המליצה לקוחה מירמיה ו, יד]
יעשו שולחן ה'
מגואל,
שאיננו רק [=שאין מטרתו אלא]
להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר כי הם "לחם אשה לריח ניחוח". [כלומר:
ביטוי זה מוכיח שיש להם ערך עצמי חיובי ולא רק ערך פולמוסי, כדי לרפא דעות משובשות]. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה,
ומזל שור, שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד –
זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים…

ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע, [=אם לא נקריב ולא נזרוק הדם אלא נאכל בהמות אלה המקודשות להם אכילת חולין גמורה,
להוכיח שאין בהם שום קדושה ושום צד אלוהות] שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו –
אין בעולם כשדי או מצרי – הקריב קורבן וייטב בעיני ה'
ואמר בו [בראשית ח, כ"א]
"וירח ה' את ריח הניחוח"
וממנו אמר אל לבו [שם]
"לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". [שם ד, ד]
"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה'
אל הבל ואל מנחתו", ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל…

ולשון הקורבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון,
רק [=כי אם] שוללות לעבודה הזרה מדעת השוטים.

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו…
וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד; ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.

1.
מהם טעמי הקורבנות לפי הרמב"ם?
שים לב!
הרמב"ן מביא רק אחד מהם:
זה המובא במורה פרק מו.

2.
מהו טעם הקורבנות שהרמב"ן מביא אותו?

3.
מהן טענותיו של הרמב"ן נגד הרמב"ם?

4.
מדוע אין הרמב"ן מתנגד באותן הטענות גם לדברי רבותינו שהוא מביא אותם בפרושו לשמות יב,
ג.
ד"ה איש שה לבית אבות,
שלכאורה הם מסכימים עם דברי הרמב"ם?

רמב"ן:
שמות יב, ג

איש שה לבית אבות. טעם המצוה הזאת,
בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון.
ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמות רבה טז,
ב),
כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו (שם)
קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים:

ב.
למבנה הפרשה

1.
המלבים ב"אילת השחר"
הקדמה לפירושו לויקרא כלל צה:

"יש הבדל בין מילת 'כי'
ובין מילת 'אם'.
שמילת 'כי'
תבוא בתחילת המאמר התנאיי, ומילת 'אם'
תבוא בפרטי החלוקות.
ודוגמא שמות כא:
כי תקנה עבד עברי –
אם בגפו –
אם אדוניו יתן – אם אמר יאמר העבד".

השתמש בכלל זה לבאר את השמוש במלים 'כי'
ו'אם'
בפרשתנו:

בפרק א:
פסוקים:
ב,
ג,
י,
יד;

בפרק ג:
פסוקים:
א,
ו,
ז,
יב;

בפרק ד:
פסוקים ב,
יג,
לב;

בפרק ה:
פסוקים:
א,
יא,
כא.

2.
מיין
את קורבנות בעלי החיים שבפרקים א,
ג,
ד,
ה,
לסוגיהם
ולמיניהם לפי טבלה כזו:

ג.
פרק א, ב

רש"י:

אדם
כי יקריב
מכם. (ת"כ)
כשיקריב.
בקורבנות נדבה דבר הענין: אדם,
למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב הן הגזל,
שהכל היה שלו,
אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

1.
מניין לו לרש"י שבקורבנות נדבה דיבר הענין?

2.
רש"י וראב"ע שניהם לומדים מכאן איסור הקרבת הגזול.
מניין למדו רש"י ומניין למדו הראב"ע?

אבן עזרא:

מכם
– מאוחר [=המילה "מכם"
מופיעה אחרי הפועל "יקריב"],
וכן הוא 'אדם מכם כי יקריב קרבן',
וכמוהו רבים;

או יהיה 'מכם'
– מממונכם;

או יהיה 'מכם'
רמז להוציא את הגזל, כי כן כתוב (ישעיה סא, ח)
שונא גזל בעולה:

ד.
פרק א, ג

לרצונו.
מה פרוש המילה?

תרגום
אונקלוס:

אִם עֲלָתָא קֻרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְּכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵּיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ:

רש"י:

יקריב
אותו. (ערכין כא) מלמד שכופין אותו.
יכול בעל כרחו?
תלמוד לומר: לרצונו הא כיצד?
כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

אבן עזרא:

לרצונו
לפני ה'.
שיקריבנו ברצונו ולא באונס:

רשב"ם:

לרצונו.
אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אוהל מועד אז יהיה לו לרצון.
אבל בחולה ובעל מום כתיב הירצך או הישא פניך.
וכן ומנחה לא ארצה מידכם:

אברבנאל:

כי
יקריב
מכם… שמהם ועצמותם יהיה הקרבן לרצונו לפני ה'.
שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו, כאילו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בעבודת בוראו ושכל מאוויו וחפצו הם לדבקה בו.

העמק דבר:

להפיק רצון מלפניו זהו עיקר פשוטו בזה הלשון בכל מקום ועיין להלן כב,
יט;
כג,
יא.
ועיין רש"י בשני המקומות.

מלבים:

שיהיה לרצונו של מקריב ובדעתו,
לא כמוכרח על הדבר שזה היפך רצונו.

ועיין בפרושו סימן כו באריכות טעמים לשוניים לפרוש זה.

ותרגמו:

מנדלסון:

דאמיט עם איהב גנאדע אויסויירקע;

ר.ש.ר.
הירש:

אלס אויסדרוק זיינעס שערעבענט. ועיין פירושו שם.

בובער–ראזענצווייג:

צו זיינער בעגנאדונג.

חלק את כל המפרשים הנ"ל לקבוצות,
מהי דעת כל הקבוצות?

ה.
מה טעם לשינוי בסדר המילים בפסוקים הבאים?

פסוק י:

ואם מן הצאן קרבנו… לעולה

לבין

פסוק יד:

ואם מן העוף עולה קרבנו.

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה רביעית (תש"ה)

ויקרא

פרק א

א.
למבנה הפרשה

מיין את קורבנות בעלי החיים שבפרקים א,
ב,
ד,
ה,
לסוגיהם ולמיניהם לקרבנות נדבה ולקרבנות חובה.

ב.
פרק א, א – ב

וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאהֶל מוֹעֵד לֵאמר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

רד"ק בספר השורשים שורש "דבר":

יש הפרש בין דיבור ואמירה,
כי האמירה אינה בלי סמיכה אל אחר והדיבור הוא מבלי סמיכה אל אחר כי הוא מורה על עיקר הדיבור שהוא באדם,
כמו שתאמר "אדם–חי מדבר" ולא תאמר "אדם–חי אומר"… ואף על פי שאין הסמיכה כתובה לפעמים,
העניין מובן כי המאמר עם הסמיכה: כמו (בראשית כז, ו)
"אמרי נא אחותי את" כי בוודאי ירצה לומר: אמרי לשואלים אותך…
ולא יאמר לשון "דבור"
על שאינו מדבר אפילו דרך משל, כמו שיאמר לשום סיפור והגדה:
(איוב יב, ז–ח)
ועוף השמים ויגד לך… ויספרו לך דגי הים.

ראב"ע
תהלים
יט, ד:

אין אומר ואין דברים וטעם "אומר"
הם הדיבורים שיש להם טעם שלם כאומר "ראובן חי", וזה לא יהיה רק מחובר דברים, ו"הדיבור"
הוא "ראובן"
בלבד.

מלבי"ם:

"הדיבור"
מציין המבטא לבד,
בין שיהיה מדבר אל עצמו בין שידבר אל חברו,
ובזה הוא כמו סוג שתחתיו כמה מינים.
כי הדיבור המבטאי הזה שיגיע אל חברו יהיה לפעמים "אמירה"
או פעמים "הגדה"
או "עניה"
או "שאלה".
לפעמים יהיה הדיבור ארוך כדרך הדורש ברבים ופעמים יהיה מילה אחת יחידה, לא כן "אמירה"
היא מיוחדת רק על מאמר שיש בו הבנה שיגיד לחברו.

ר'
דוד הופמן:

"וידבר…
לאמר"
כמו (הושע יג, ב)
יוסיפו לחטא, (מלכים ב, י,
ל)
היטבת לעשות (בראשית ב, ג)
ברא אלוקים לעשות.

1.
הסבר לפי הנ"ל למה תקדם לשון "דבור"
ללשון "אמירה"
בפסוק,
"ולא יצוייר כלל שיבוא פועל אמר לפני פועל אמירה"!

2.
מה מובנו של "וידבר –
לאמר"
לפי ר'
דוד הופמן.

3.
כיצד יש להבין לפי זה,
למה מצינו "וידבר ה'…
לאמר"
רק בדיבור ה'
אל משה ולא מצאנוהו בדיבורו אל שאר הנביאים?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1. רש"י פסוק א

ויקרא
אל משה.
לכל דיברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה (יומא ד)

ר'
וולף היידנהיים הבנת המקרא:

והמפרשים התקשו מאד במאמר הזה,
לפי שאין בכתוב הזה שום זכר אמירה,
וציווי,
רק דיבור ומניין לחז"ל לרבות אף אמירות וציוויים.

2. רש"י פסוק א

ויקרא
אל משה.
לכל דיברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חיבה (יומא ד)

ר'
וולף היידנהיים הבנת המקרא:

ההבדל בין "קרא אל" ובין "קרא ל… " כל קריאה בשימוש מילת "אל"
היא קריאת שמו של הנקרא,
אמנם קריאה לפלוני עם למ"ד השימוש הוא לשון זימון והזמנה, וזה בין בעצמו בין בשולחו.
ואין במשמעותו כלל קריאת שם פלוני ואין במשמעותו לא אהבה ולא חיבה, ובניין אב לכל הפסוקים שנאמר בהם "קריאה אל" המסופר בשמואל א',
ג,
ד "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר הנני"… ולא כתוב "ויקרא ה' אל שמואל ויאמר:
שמואל,
ויאמר "הנני"
ואין צורך בזה,
לפי שהאמירה "שמואל"
היא במשמעות "ויקרא אל".

במה מוכיח הפסוק ההוא על פסוקנו והלא בשניהם לא נאמר,
מהו תוכן הקריאה??

3. רש"י פסוק א

… אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהן בלשון עראי וטומאה שנאמר (במדבר כג, כ)
"ויקר אלקים אל בלעם":

צידה לדרך:

הלא לעיל (שמות ג, יח)
כתיב:
ואמרת אליו ה'
אלוקי העברים נקרה עלינו ופירוש רש"י:
נקרה – לשון מקרה וכן "ויקר אלקים אל בלעם". הרי לך שלשון זה שנאמר בבלעם מצינו גם כן בישראל?

נסה לענות על קושייתו.

4. רש"י פסוק ב

אדם
כי יקריב
מכם. (תורת כהנים) כשיקריב.
בקורבנות נדבה דבר הענין:

מניין לו שבקורבנות נדבה ידבר?

5. רש"י
פסוק ב

אדם.
למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

כלי יקר:

נראה שדעת רש"י היא שאין דרך העולם שילך ויגזול בהמה ויקריב אותה לגבוה ומי פתי יסור לעשות העבירה כדי שיעשה בה מצווה, כשאין לו הנאה מן העבירה?
אמנם זהו בנמצא,
שיגזול אדם ממון הרבה וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן, שיהיה לו כופר על שאר הממון שבידו.

מהיכן למד בעל כלי יקר שזו דעת רש"י,
מה בלשונו של רש"י מסייעו?

6. רש"י פסוק ב

תקריבו.
מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות:

מה קשה לו?

ד.
רמב"ן פסוק ב

אדם
כי יקריב
מכם קרבן
לה' מן
הבהמה. שיעור הכתוב הזה,
אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן תקריבו.

ספורנו פסוק ב

אדם
כי יקריב
מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך (הושע יד, ג)
"ונשלמה פרים שפתינו",
וכאומרו (תהלים נא, יט)
"זבחי אלקים רוח נשברה", כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו חז"ל (ספרא,
ירושלמי שקלים א,
ד)
"מכם ולא כולכם,
להוציא את המשומד".

מה ביניהם?

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה חמישית (תש"ו)

ויקרא

פרק א

הפסוקים הראשונים של פרק א

גיליון זה הוא המשך גיליון ויקרא תש"ה,
שעסק בפסוקים הראשונים של פרקנו.

א.
בטעם מצוות הקורבנות.

האברבנאל בהקדמתו לספר ויקרא בדברו על טעמי הקורבנות וברצותו להגן על דעת הרמב"ם מביא
מדרש
ויקרא
רבה
פרשת
אחרי
מות
כב,
ח:

איש
איש כי
ישחט… ר'
פנחס בשם ר'
לוי אומר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול (בשר)
נבלות וטרפות. אמר המלך: "יאכלם על שולחני תדיר ומעצמו הוא נזור".
כך – לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים באיסור ופורענות באה עליהם, אמר הקב"ה:
יהיו מקריבים בכל עת קורבנותיהם לפני באוהל מועד והם ניצולים מעבודה זרה. הדא הוא דכתיב "איש איש אשר ישחט…"

ר'
דוד
הופמן
בהקדמתו
לפירושו
לספר
ויקרא
מעיר שיש לתמוה על גירסא זו שהיתה לפני אברבנאל ואין למצוא כדוגמתה בספרים ובכ"י שלפנינו.
וכן הלשון בויקרא רבה שבידינו:

… והיה למד לאכול נבלות וטרפות,
אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נזור. כך – לפי שהיו ישראל להוטים…"

1.
התוכל להסביר מהי המסקנה משינוי זה בגירסא לגבי טעם מצוות הקורבנות:

2.
מהו טעם המצוה לפי גירסת האברבנאל ומהו טעמה לפי הגירסא הנמצאת לפנינו?

ב.
שאלות מבנה:

הסבר את החלופין בין "כי"
ו"אם"

פסוק ב:

אדם כי יקריב…

פסוק ג:

אם עולה קורבנו…

פסוק י:

ואם מן הצאן

פסוק יד:

ואם מן העוף

והשווה
גם:

פרק ד פסוק ב:

נפש כי תחטא

פסוק ג:

אם הכהן המשיח יחטא

פסוק יג:

ואם כל עדת ישראל….

ענה לשאלה זו רק אחרי עיונך בשמות

כא,
ב–ה

כא,
ז–יא

כא,
כח–לב

כא,
לז–כב,
ג.

ג.
פסוקים ד –
ט.

חז"ל לימדונו שאלה הפעולות כשרות בזר (=אינן צריכות להיעשות בידי כהן דווקא): שחיטה,
הפשט,
ניתוח,
רחיצה.

מהי הזרות הסגנונית בפסוקים המתיישבת על ידי כך?

ד.
השוה מעשה עולת בקר ג – ט למעשה עולת צאן י – יג.

1. ביאור:
(ר'
נפתלי
הרץ
ויזל):

ואם
מן הצאן.
מעשה עולת בקר ועולת צאן שווים. ומאוד עמקו דרכי התורה ואין בידינו לדעת למה נאמר בשתי פרשיות,
ופירט בבקר מה שקיצר בצאן ופירט בצאן מה שקיצר בבקר… וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון.

מהו הקושי העיקרי בסידור העניינים?

2.
התוכל להסביר למה נאמר לגבי הבקר –
פסוק
ח:
וערכו
בני
אהרון
הכהנים
את
הנתחים…
ולגבי הצאן –
פסוק
יב: וערך
הכהן
אותם
על
העצים.

ה.
השווה מעשה עולת הצאן למעשה עולת העוף.

פסוק י:

ואם מן הצאן קרבנו… לעולה…

פסוק יד:

ואם מן העוף עולה קרבנו לה'.

1.
מהי סיבת השינוי בסדר המילים?

(לפתרון שאלה זו עיין גם פרק ג פסוק א.)

2. מהי הסיבה שלא נזכר "לה'"
גם בעולת הצאן פסוק י'?

ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1. פסוק ז:

ונתנו
אש. (חולין פא) אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:
מה הרעיון המסומל בדין זה?

2. פסוק ח:

את
הנתחים
את הראש.
לפי שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה לפיכך הוצרך למנותו לעצמו (חולין כז):

מה קשה לו?

3. פסוק
יד:

תורים.
גדולים ולא קטנים:
בני יונה. (חולין כב) קטנים ולא גדולים:

מהו הרמז בלשון הכתוב לדבריו?

4. פסוק טו:

והקריבו.
(חולין סה) אפילו פרידה אחת יביא:

מה קשה לו?

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת הארבע–עשרה [תשט"ו]

ויקרא – בטעם הקורבנות

פרק א

בטעם הקורבנות בכלל עיין גיליון ויקרא תש"ה וכן גם גיליון ויקרא תשי"ג שאלה א.

א.
מתוך דברי המדרשים

בראשית רבה לד,
ט:

[בראשית ח, כא]
"וירח ה' את ריח הניחוח":
הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש; "וירח"
– ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש… "וירח ה'" – הריח ריח דורו של שמד [=הוא דורו של ר' עקיבא שמסרו עצמן להריגה ולשריפה על קידוש ה' – זהו דורו של הרוגי מלכות בימי אדרינוס קיסר].

רב שלום בשם ר' מנחמא אמר: משל למלך שהיה מבקש לבנות לו פלטין על הים ולא היה יודע היכן לבנותה, ומצא צלוחית של פפולסמון [של שמן הטוב]
והלך והריחה ובנה אותו פלטין שם [במקום הצלוחית]. הדא הוא דכתיב [תהלים כד, ב]
"כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". בזכות מה? בזכות [תהלים כד, ו]
"דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה".

1.
ממפרשי המדרש יש אומרים שרצה המדרש בדבריו אלה לפרש את טעם הקרבת הקורבנות בכלל,
הסבר –
כיצד.

היעזר בדברי הרמב"ן פסוק ח,
החל מן "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים…"
עד "מושכים הלב בדברי אגדה".

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו…
וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד; ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.

2.
כיצד מפרש המדרש הזה את שני הפסוקים המובאים בו מתהלים כד?

3.
למה נאמר במדרש "ריחו של אברהם עולה"
ואח"כ "עולין מכבשן האש"?

ב.
פסוק ד:

וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו

רמב"ן ד"ה וסמך [בסוף דבריו שם]

ונרצה לו: יחזור אל השם הנכבד הנזכר,
שיתרצה לו בקרבן זה לכפר עליו, מלשון [שמואל א' כט,
ד]
"ובמה יתרצה זה אל אדוניו";
[תהלים מד, ד]
"ואור פניך כי רציתם" וכן רבים.

ויתכן כי "ונרצה"
כינוי לחטא, שנרצה לו חטאו לכפר עליו,
מלשון [ישעיה מ, ב]
"כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה"; [דברי הימים ב'
לו,
כא]
"עד רצתה הארץ את שבחותיה";
[ויקרא כו, מג]
"והם ירצו את עוונם", לשון השלמה.

ויתכן שהוא כעניין הראשון כאילו העוון רצוי לפני ה',
לא יחר אפו בו עוד.

הכתב והקבלה: ונרצה לו:

יסכים ברצונו לנקות עצמו מכתמי פשעו וחטאיו [עס רעגע זיך אין איהם דער וויללע זיך דאבייא צו ענטזינדיגען].
מילת "ונרצה"
על הרצון הפשוט העולה בקרב לב איש לעשות דבר מה, כענין [אסתר א, ח]
"לעשות כרצון איש ואיש" והנפעל יורה על שיתפעל האדם בעצמו בשימת לב ונפש על חטאיו ורוע מעשיו וגדולת מי שחטא נגדו,
עד שתטהר מחשבתו,
ויעלה ברצון נפשו הטהורה ההסכמה להתחרט ולהתוודות על מה שעשה נגד רצונו יתברך.
ודומה מילת "ונרצה"
למילת "ונמכר"
[ויקרא כ, לט]
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך"… כן "ונרצה"
שהוא פועל בעצמו את רצונו.
ומילת "לכפר"
פירוש – להתוודות"
כמו [ויקרא טז, ו]
"וכפר בעדו ובעד ביתו" שפירושו – יתוודה עוונותיו ועוונות אנשי ביתו…

ובזה המקרא על מקומו,
"וסמך ונרצה",
וכדעת רבותינו:
כל הסומך מתוודה על קרבנו וידוי דברים והיא העיקר התכליתי המכוון בכל הקורבנות.

1.
הסבר מהו ההבדל בין שלושת פירושי הרמב"ן לביטוי "ונרצה לו".

2.
במה שונה בעל הכתב והקבלה מכולם?

3.
במה שונה הוראת הניפעל של "ונרצה"
[וכן של "ונמכר"
במקום המובא בדבריו]
מכל ניפעל אחר בתורה?

4.
היש להביא ראיה ממקומו של פסוקנו בפרק לפרושו של הכתב והקבלה ונגד פרושו הראשון של הרמב"ן?

ג.
פסוק ח:

לריח ניחוח לה'

ר'
אליעזר אשכנזי ספר מעשי ה'
פרק כז:

כאשר אמר בקורבנות "ריח ניחוח לה'"
לא לסיפור מעלת הקורבנות נאמר כך, אבל אדרבא לסיפור גרעון המעלה נאמר כן,
כי המביא הקרבן ויחשוב כי בקרבן נתכפר העוון, הודיעה לו התורה שאין הדבר כך, כי הקרבן איננו רק "ריח ניחוח" על מה שהוא עתיד לעשות ואם אינו מתקן מעשיו – עליו נאמר [ישעיה א, יא]
"למה לי רב זבחיכם"? ולכך הושאלה לה'
יתברך מילת "הריח",
כי כאשר הריח הטוב הבא מרחוק יעיד על הדבר בעצמו היותו טוב, כמו כן כל "ריח ניחוח" שנאמר בקורבנות שמקריבים ישראל שיהיו "לריח ניחוח לה'",
פירושו שהקרבן ההוא יהיה לפני ה' כמבשר על המעשים הטובים שעתיד המקריב ההוא לעשות. ונקרא "ריח ניחוח לה'",
לפי שכל דבר נרגש אל המרגיש טרם הגיעו אליו,
יושאל לו בלשוננו הקדוש לשון "ריח",
כמו שנאמר באיוב (לט,
כה)
"מרחוק יריח מלחמה"
[הסוס בקרב], שפירושו,
שהרגיש במלחמה טרם הגיעו אליה.
ולפי שכל המביא קרבן דעתו לעשות תשובה ולהתקרב אליו יתברך, נקרא היות הקרבן "ריח ניחוח לה'"

קאסוטו:
מנח עד אברהם עמוד 81

(בראשית ח, כא)
"וירח ה' את ריח הניחוח"…
אלוקי ישראל אין לו צורך בזבחים [תהלים נ, יג]
"האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה"? קורבנותיו של נח הם עולות ובשרם נשרף כליל ואינו נאכל. מה שמגיע עד כיסא ה'
אינו אלא הריח – דבר שאין בו ממש. ובודאי אין הכוונה לריח של הבשר הנשרף שבלי ספק אינו "ניחוח"
אלא הכוונה לדבר חשוב יותר.

… הביטוי "הריח ריח ניחוח"
פשט כבר בלשון העברית את הוראתו המילולית,
ועבר להוראה מושאלת:
מעין "קיבל ברצון, הוקיר את הכוונה שבלב המקריב".

בתהלים נ –
אחרי הפסוק האמור – כתוב מיד "זבח לאלוקים תודה",
והכוונה:
… זבח את הזבח הרצוי בעיני האלוקים והוא הזבח המביע לו את תודתך והמראה על רגש התודה שבלבך.
כזה היה זבחו של נח,
לפיכך היה זבחו לרצון לפני ה'…

ניחוח:
נגזר מן השורש "נוח",
פרושו דבר הגורם לנחת רוח והמקובל בנחת רוח.

1.
מה קשה לשניהם גם בפסוקנו גם בבראשית ח,
כא?

2.
במה שווים שניהם?

3.
המסכים קאסוטו עם פרושו של רש"י לפסוקנו?

4.
מהו הדיוק הלשוני שבפרושו של ר'
אליעזר אשכנזי שאינו בקאסוטו?

5.
מה רצה ר'
אליעזר אשכנזי להוכיח בעזרת הפסוק המתאר את סוס המלחמה באיוב?

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י

פסוק ב:

אדם כי יקריב

אדם:
למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל,
שהכל היה שלו,
אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

[א]
מה קשה לו?

[ב]
מהו הרעיון הכללי הכלול באיסור זה.
ועיין ישעיה סא,
ח.

[ג]
בעל כלי יקר מבאר דברי רש"י:

לפי שאין דרך העולם שילך ויגזל בהמה ויקריב אותה לגבוה, ומי פתי יסור לעשות העבירה,
כדי שיעשה בה מצווה, כשאין לו הנאה מן העבירה?
אמנם זהו בנמצא שיגזול אדם ממון הרבה וילך ויתן קצת מן אותו ממון הגזול לצדקה או לקרבן שיהיה לו כופר על שאר הממון שבידו…

מהיכן למד בעל כלי יקר שזו דעת רש"י –
מה בלשונו של רש"י מסייעו?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע על פי הגיליונות

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת הארבע–עשרה [תשט"ו]

ויקרא

פרק א

הבא ללמד פרשת ויקרא יהא מוכן לכך,
שבטרם גישתו לדבר על פרטי הקורבנות ישאלוהו תלמידיו על טעם הקורבנות בכלל.
אם הם מן המבינים והמוכנים להתעמק וודאי ראוי להפנות תשומת לבם לויכוח שמתווכח הרמב"ן עם הרמב"ם בשאלה זו.

דברי הרמב"ם הנאמרים בשני מקומות במורה נבוכים.
המקום העיקרי הוא במאמר ג'
פרק לב (ומודפס בגיליונות לעיון בפרשת השבוע פרשת ויקרא תש"ח).
המקום השני במורה מאמר ג פרק מו,
שאת קיצורו מביא הרמב"ן בפירושו לפרק א פסוק ט ד"ה ניחוח.
ושם גם כל דברי וויכוחו נגד עמדת הרמב"ם.

דברי הסבר קלים וקצרים לעמדת הרמב"ם ימצא המורה בספרו של פרופ'
יצחק הינמן "טעמי המצוות בספרות ישראל"
(הוצ'
המדור הדתי במחלקה לענייני הנוער והחלוץ של הנהלת ההסתדרות הציונית ירושלים תשי"ד, עמ'
92-93 ) וכן ימצא חומר רב,
מסודר ומגובש בשאלת טעמי הקורבנות בפירושו של ר'
דוד הופמן לספר ויקרא בפרק "ערכם של הקורבנות ומשמעותם".
(עמ'
נט –
סז) (ויקרא,
הוצ'
מוסד הרב קוק,
ירושלים,
תשי"ד),
ביחוד בעמ'
סד–סה.

בגיליוננו זה העמדנו בתחילת דיוננו את המדרש מתוך בראשית רבה המקשר את שאלת הקורבנות לקרבן המובא ע"י נח ולאלה צדיקי עולם אשר הביאו עצמם קרבן על מזבח לקדש שם ה'
ברבים.
אולי יועילו דברי המדרש ההוא בצרוף דברי המדרש המוזכרים שם המובאים ברמב"ן לקרב להבנת הלומד –
גם צעיר גם מבוגר –
את משמעותו האמיתית של קרבן עולה.

וכדי להקל על הבנת העניין,
ועל הקשר שבין דברי מדרש אלה לבין משמעותם הכללית של הקורבנות,
נביא בזה קטע מתוך דברי ר'
דוד הופמן בספרו הנ"ל (עמ'
סה):

"רק נח, שראה במו עיניו באבדן עולם מלא רשעים,
שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה'
ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חיים.
הדם שנשפך בתורת "נפש"
בעל החיים על גבי המזבח,
היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו הוא שייך לה', "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".

ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת ?
דבר זה מתברר רק על ידי קרבנו של אברהם אבינו.
כבר בתשעה ניסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה'.
עתה היה עליו לעמוד בניסיון הקשה ביותר.
על פי צו ה'
היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו,
אשר היה קשור בו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו.
ולאחר שגילה את נכונותו השלימה וצייתנותו האיתנה,
באה הקריאה לשמור על חיי בנו והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו.
בזה הובע בבירור הרעיון,
שבכוח החיים שאנחנו מקריבים לה'
באמצעות קרבן בעל חיים,
אנחנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלימה לדרישות ה',
שהן המטרה הסופית שלו.
זאת היא מה שה'
דורש מן האדם,
זאת היא תוכנה של "יראת ה'
": משמעת בלתי מוגבלת לה'.
"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה,
ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".

אחרי שאלה א עם כל הקשור בה יעבור המורה לשאלה ג המקשרת אף היא את פסוק ט שבפרקנו לקרבנו של נח ומסבירה את הביטוי של "ריח ניחוח"
בתרגמו את המוחשי שבו ללשון מושגית מופשטת.
יושם לב בעיקר לדברי ר'
אליעזר אשכנזי אשר באמצעותם מתברר לנו –
למה השתמשה כאן התורה בדברה "בלשון בני אדם"
על הקב"ה דווקא בביטוי המשתייך לחוש הריח ולא כפי שנוהגת התורה בכל מקום בביטויים המשתייכים לחוש השמע ולחוש הראיה.

בשאלה ד יתעכב המורה בעיקר בשאלה (2
) וירחיב את המושג "מצווה הבאה בעבירה",
ויתחום תחומים ברורים בינינו לבין כל מי שאומר שיש מטרות "נשגבות"
"ונאצלות"
"המקדשות"
שימוש באמצעים פסולים,
ויראה את המרחק שבין כל מיני השקפות מסוג זה לבין ישעיהו סא,
ח:
"כי אני ה'
אוהב משפט שונא גזל בעולה"..

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
השנה השבע–עשרה [תשי"ח]

ויקרא

פרק א

עיין גיליון ויקרא תשי"ג שאלה א.

בטעם הקורבנות

ויקרא רבה כב,
ח:

ר'
פנחס בשם ר'
לוי אומר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למוד לאכול (בשר)
נבלות וטרפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא גדור. כך – לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים באיסור…
אמר הקב"ה:
יהיו מקריבים בכל עת קורבנותיהם לפני באוהל מועד והם ניצולים מעבודה זרה.

רמב"ם – מורה נבוכים ג,
לב:

… שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה'
משה רבינו עליו השלום לתתנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך כמו שאמר:
"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלקים בשמים ממעל" (דברים ד, לט).
– ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם".
ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו,
שהיו אז רגילים בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם,
– לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו,
שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם,
כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה'
ויאמר:
"ה'
ציוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה –
אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם לשמו יתברך וציונו לו,
יתברך,
וציונו לבנות היכל,
"ועשו לי מקדש"
ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו…

והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית,
שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו והיא מציאות ה' ואחדותו.
ולא יברחו הנפשות וישתוממו בביטול העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם.

ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי:
"איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאוד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה'
לנו להגיע אל כוונתו הראשונה,
ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו [=הקורבנות]
אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השנייה?"

– שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו,
והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה. והוא אמרו [שמות יג, יז–יח]:
"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים… ויסב…
דרך המדבר". וכמו שהסב ה'
אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע,
אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן צווה בזאת המצווה אשר זכרנו [=הקורבנות]
מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע,
עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת [=עזיבת]
עבודה זרה.

כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה… ואחר ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום –
כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים [שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל ראשון] ויניחם כולם פתאום.

וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, ונולדו גם כן [במדבר]
אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות,
וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבינו "על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו"…
כן בא זה החלק מן התורה [=תורת הקורבנות] בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה… כאשר היתה זאת העבודה –
הקורבנות – על צד הכוונה השנייה. והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחית. הושם בין שני המינים הפרש גדול, והוא שהקרבת הקורבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא נעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, "אל המקום אשר יבחר ה'"
ולא יהיה כהן אלא זה המיוחד –
כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפילין.

רמב"ם מורה נבוכים ג, מו:

שהמצרים היו עובדים למזל טלה,
מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן, אמר [שמות ט, כב]
"הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו". אבל לשחיטת הבקר והצאן כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם היו מגדילים זה המין מאוד, ולזה תימצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות שאינן אמתיות,
ציוונו להקריב אלה השלושה מינים לבד, "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם",
עד שהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל השם,
כך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.

רמב"ן ויקרא א,
ט:
[אחרי הביאו דברי הרמב"ם הנ"ל:]

… אלה דבריו ובהם האריך. והנה הם [=דברי הרמב"ם האלה] דברי הבאי, "ירפאו שבר גדול"
וקושיה רבה "על נקלה" [המליצה לקוחה מירמיה ו, יד]
יעשו שולחן ה'
מגואל,
שאיננו רק [=שאין מטרתו אלא]
להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר כי הם "לחם אשה לריח ניחוח". [כלומר:
ביטוי זה מוכיח שיש להם ערך עצמי חיובי ולא רק ערך פולמוסי, כדי לרפא דעות משובשות]. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה,
ומזל שור, שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד –
זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים…

ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע, [=אם לא נקריב ולא נזרוק הדם אלא נאכל בהמות אלה המקודשות להם אכילת חולין גמורה,
להוכיח שאין בהם שום קדושה ושום צד אלוהות] שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו –
אין בעולם כשדי או מצרי – הקריב קורבן וייטב בעיני ה'
ואמר בו [בראשית ח, כ"א]
"וירח ה' את ריח הניחוח"
וממנו אמר אל לבו [שם]
"לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". [שם ד, ד]
"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה'
אל הבל ואל מנחתו", ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל…

ולשון הקורבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון,
רק [=כי אם] שוללות לעבודה הזרה מדעת השוטים.

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קורבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו…
וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד; ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.

ר'
דוד הופמן: ויקרא עמוד סה:

… רק נח שראה במו עיניו באובדן עולם מלא של רשעים, שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה'
ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חיים.
הדם שנשפך בתורת "נפש"
בעל החיים על גבי המזבח,
היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו הוא שייך לה', "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".

ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת? דבר זה מתברר רק על ידי קרבנו של אברהם אבינו. כבר בתשעה נסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה',
עתה היה עליו לעמוד בנסיון הקשה ביותר.
על פי צו ה' היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו,
אשר היה קשור בו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו.
ולאחר שגילה את נכונותו השלמה וצייתנותו האיתנה,
באה הקריאה לשמור על חיי בנו. והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו.
בזה הובע בבירור הרעיון, שבכוח החיים שאנחנו מקריבים לה'
באמצעות קרבן בעל–החי,
אנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלמה לדרישות ה',
שהן המטרה הסופית שלו. זאת היא מה שה' דורש מן האדם,
זאת היא תוכנה של "יראת ה'", משמעת בלתי מוגבלת לה'. "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".

1. מה ההבדל בין טעם הקורבנות הניתן ברמב"ם במקום הראשון [לג]
לבין טעם הקרבן הניתן ברמב"ם במקום השני [מו]?

2.
האפשר להביא סעד לדברי הרמב"ם מדברי המדרש שהובא בראשית הגליון? נמק תשובתך!

[עיין גם בגיליון ויקרא תשי"ג [שאלה א],
בנסיונו של אברבנאל להביא סעד לדברי הרמב"ם מן המדרש הנ"ל בשינוי גירסא!]

3.
כיצד יכול הרמב"ם להביא ראיה לדעתו [הנאמרת במורה נבוכים ג,
לב!]
מן המצווה שבדברים יב,
ד–יד ?

4.
מהי כוונת הרמב"ן באמרו,
שדברי הרמב"ם "ירפאו שבר גדול על נקלה".
מהו השבר?

למה יעשו דברי הרמב"ם –
לדעת הרמב"ן –
את "שלחן ה'
מגואל". [המליצה שאולה ממלאכי א,
ז]

5.
הרמב"ן מנסה לסתור את דברי הרמב"ם מלשון הכתוב –
כיצד?

6.
מהי טענת הרמב"ן על הרמב"ם מקרבן הבל ונח?

7.
כיצד אפשר להגן על דעת הרמב"ם ולהסיר ממנו תלונת הרמב"ן הנשענת על קורבן הבל ונח?

8.
כיצד מתייחס הרמב"ן לטעם שניתן ע"י עצמו בסוף דבריו "בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה"…

9.
במה שונה הטעם הניתן ע"י ר'
דוד הופמן מדברי הרמב"ן האחרונים "ויותר ראוי לשמוע…"?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה השבע–עשרה [תשי"ח]

ויקרא

פרק א

בבואנו ללמד ספר ויקרא תמיד ניתקל באותו קושי,
שכל עניין הקורבנות זר ומוזר הוא לנו,
רחוק מהבנתנו ורחוק מליבנו.
בגיליונותינו השתדלנו כפעם בפעם לעסוק באחד מפרטי עשייתם,
באחד מסיגו הקורבנות ולהשתדל לדלות מתוכם לקח.

הפעם ניסינו לתת ללומדים לקט קטן,
קטן מאוד לעומת העושר הרב במקורות,
מן הדברים שנאמרו בטעמי הקורבנות בכלל.

חשיבות מיוחדת לשאלה 2.
האם דיברי המדרש מיחסים לקורבנות ע רך חיובי,
האם האכילה על שולחן המלך אמצעי הוא למטרה העליונה לקרב את בן המלך לאביו,
או אינם אלא אמצעי שלילי כדי למנוע ממנו מינהגיו הרעים?

מדיברי הרמב"ם הבאנו הפעם רק את טעמו השני.
את הראשון –
והחשוב יותר –
מאמר ג'
ל"ב הבאנו בגיליון תש"ח.
הדברים כולם שם בנויים על הנחת היסוד שלו לטעמי מצוות שביטא אותה במלים ברורות במאמר ג'
כ"ט.

תורתנו עולה,
שורשה וקוטבה אשר עליו תסור הוא למחות את הדעות האלה [הנוגעות באלילות]
מן הלבבות.

ואולם יש רבים הטועים בהבנת דיברי הרמב"ם האלה,
כאילו מאס הרמב"ם בכל "המצוות הפולחניות"
ונגד תפיסה מוטעית זו של הרמב"ם כתב דברים חשובים פרופ'
יצחק הינמן ז"ל בסיפרו טעמי המצוות חלק א'
[מהדורה שלישית עמ'
93]. והמורה ייטיב לעשות אם יקרא לפני תלמידיו את דברי הרמב"ם בסיום של הלכות מעילה פרק ח'
הלכה ח':

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ואל יהרוס לעשות אל ה',
פן יפרוץ בו.
ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול.

בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה !
ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שניקרא שם אדון עולם עליהם בדברים בלבד –
נתקדשו,
וכל הנוהג בהן מינהג חול – מעל בה ואפילו היה שוגג צריך כפרה,
קו"ח למצוות שחקק לנו הקב"ה,
שלא יבעט אדם בהן מפני שלא ידע טעמן. ולא יחפה דברים אשר לא כן על ה', ולא יחשוב בהן משחבתו כדיברי החול. הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם. אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים.
והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים.
והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים.
והמשפטים הן המצוות שטעמן גלוי וטובה עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם. והחוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים חוקים חוקותי לך ואין לך רשות להרהר בהן. ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהם [משיבין = מקשים קושיות =
למה נתנו? למה אתם מקימים אותם?] כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח. וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החוקים.
וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה. שנאמר טפלו עלי זדים, אני בכל לב אצור פקודיך [תהלים קי"ט]
ונאמר שם בענין:
"כל מצוותיך אמונה,
שקר רדפוני עזרני".
וכל הקורבנות כולם מדבר החוקים הם.

בהתקפת הרמב"ן על הרמב"ם יש להבדיל בין טענות ישירות ובין הלכתיות נגד הרמב"ם על דרך השלילה [4,
5, 6].

כדאי להשוות לדבריו את טעמי הקורבנות של שד"ל.
וכן של הירש.
שניהם הוסברו יפה בסיפרו הנ"ל של הינמן כרך שני 83-81,
וכן 143-140,
אגב לשאלה 8
יש להשוות מקומות אחרים ברמב"ן שבו הוא מביא תשובה אגדית ואינו מתייחס אליה ברצינות רבה,
כגון בשמ'
א א'
"ואלה דיברי אגדה…"
וכן במדבר חקת [כ א]
"… והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה והוא טוב לדחות בו השואל",
וכן "ואלה דברים מושכים הלב בדיברי אגדה".

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שביעית [תש"ח]

ויקרא

בטעם מצוות הקורבנות

רמב"ם – מורה נבוכים ג,
לב:

… שאי אפשר לצאת מן ההיפך אל ההיפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה'
משה רבינו עליו השלום לתתנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך כמו שאמר:
"וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלקים בשמים ממעל" (דברים ד, לט).
– ולהינתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם".
ואמר "ואותו תעבודו", והיה המנהג המפורסם בעולם כולו,
שהיו אז רגילים בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם,
– לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו,
שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם,
כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאילו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה'
ויאמר:
"ה'
ציוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה –
אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה". ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם לשמו יתברך וציונו לו,
יתברך,
וציונו לבנות היכל,
"ועשו לי מקדש"
ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקורבן לו "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו…

והגיע התחבולה בזאת הערמה האלוקית,
שנמחה זכר עבודה זרה. והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו והיא מציאות ה' ואחדותו.
ולא יברחו הנפשות וישתוממו בביטול העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זולתם.

ואני יודע שנפשך תברח מזה העניין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלני בלבך ותאמר לי:
"איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאוד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאילו הם תחבולה שעשה ה'
לנו להגיע אל כוונתו הראשונה,
ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו [=הקורבנות]
אשר חשבת, שהם על צד הכוונה השנייה?"
– שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו,
והוא שכבר בא בתורה כמו זה העניין בשווה. והוא אמרו [שמות יג, יז–יח]:
"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים… ויסב…
דרך המדבר". וכמו שהסב ה'
אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע,
אל דרך אחרת עד שהגיעה הכוונה הראשונה – כן צווה בזאת המצווה אשר זכרנו [=הקורבנות]
מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע,
עד שיגיע הכוונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת [=עזיבת]
עבודה זרה.

כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה… ואחר ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום –
כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים [שכבר נטו אליהם הנפשות, עד ששבו כמושכל ראשון] ויניחם כולם פתאום.

וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, ונולדו גם כן [במדבר]
אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות,
וכל זה היה במצוות אלוקיות על ידי משה רבינו "על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו"…
כן בא זה החלק מן התורה [=תורת הקורבנות] בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה… כאשר היתה זאת העבודה –
הקורבנות – על צד הכוונה השנייה. והצעקה והתפילה וכיוצא בהם מן העבודות יותר קרובה אל הכוונה הראשונה ההכרחית. הושם בין שני המינים הפרש גדול, והוא שהקרבת הקורבנות אף על פי שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא נעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד, "אל המקום אשר יבחר ה'"
ולא יהיה כהן אלא זה המיוחד –
כל זה העניין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הציצית והמזוזה והתפילין.

וכן
עיין
גם
מורה
נבוכים
ג,
מו [קיצור תוכנו מובא ברמב"ן דלקמן:]

רמב"ם:
מורה נבוכים מאמר ג, פרק מו:

… כבר אמרה התורה – כפי שפרש אונקלוס,
שהמצריים היו עובדים למזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן… ושחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה. וכולם היו מגדילים זה המין מאוד –
ולזה תמצא אישי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.

… ובעבור שימחה זכר אלה הדעות,
אשר אינן אמתיות,
ציונו להקריב אלו המינים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם",
עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי – בו יתקרבו אל ה'. ובמעשה ההוא יכופרו העוונות.

וכך מרפאים הדעות הרעות אשר הם חוליי הנפש האנושי בהיפך אשר בקצה האחרון.
…ומפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב העניינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקורבנותיהם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש וציווה בהתמדת המלח…

רמב"ן ט:

ואמר הרב במורה הנבוכים (ג,
מו)
כי טעם הקורבנות,
בעבור שהמצרים והכשדים,
אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם,
היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלושה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא,
ובו יתכפרו העוונות.
כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך: והנה הם [=דברי הרמב"ם האלה] דברי הבאי, "ירפאו שבר גדול"
וקושיה רבה "על נקלה" [המליצה לקוחה מירמיה ו, יד]
יעשו שולחן ה'
מגואל,
שאיננו רק [=שאין מטרתו אלא]
להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר כי הם "לחם אשה לריח ניחוח". [כלומר:
ביטוי זה מוכיח שיש להם ערך עצמי חיובי ולא רק ערך פולמוסי, כדי לרפא דעות משובשות]. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב,
כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה,
ומזל שור, שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כוחם ויסודם,
אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד –
זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים…

ויותר תתרפא המחלה באכלנו מהם לשובע, [=אם לא נקריב ולא נזרוק הדם אלא נאכל בהמות אלה המקודשות להם אכילת חולין גמורה,
להוכיח שאין בהם שום קדושה ושום צד אלוהות] שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו –
אין בעולם כשדי או מצרי – הקריב קרבן וייטב בעיני ה'
ואמר בו [בראשית ח, כ"א]
"וירח ה' את ריח הניחוח"
וממנו אמר אל לבו [שם]
"לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם". [שם ד, ד]
"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה'
אל הבל ואל מנחתו", ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל…

ולשון הקורבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי". וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון,
רק [=כי אם] שוללות לעבודה הזרה מדעת השוטים.

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קורבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו…
וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד; ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.

1.
בשני מקומות דן הרמב"ם בחלק ג'
של מורה נבוכים בטעם הקורבנות,
בפרק לב ובפרק מו שקיצור דבריו מובא ברמב"ן.
מה ההבדל העקרוני בין דבריו פה ושם?

2.
מה הדמיון בין מצוות הקורבנות להליכת בני ישראל במדבר ארבעים שנה –
לדעתו?

3.
מה הדמיון ומה ההבדל בין קורבנות לתפילה לדעתו?

4.
הרמב"ן משתדל לסתור דבריו ע"י הוכחות ישירות וע"י הוכחות על דרך השלילה כיצד?

5.
מה הן ראיותיו מקרבן הבל ונח?

6.
כיצד אפשר להגן על דעת הרמב"ם נגד טענת הרמב"ן מקרבן הבל ונח?

7.
מה טעם הקורבנות המובא בסוף דברי הרמב"ן [ויותר ראוי לשמוע הטעם]
ומה דעת הרמב"ן על הטעם הזה?

גיליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה השתים עשרה [תשי"ג]

ויקרא – טעם הקורבנות

א.
הקדמה לתורת הקורבנות.

דעות שונות נאמרו בטעם הקורבנות.

דעת הרמב"ם [מורה נבוכים ג,
לב]
וראה גיליון ויקרא תש"ח.

אברבנאל
ברצותו
להגן
על
דעת
הרמב"ם נגד מתנגדיו הביא כהוכחה לדעתו מדרש ויקרא רבה פרשת אחרי מות כב,
ח:

ר'
פנחס בשם ר'
לוי אומר: משל לבן מלך שלבו היה גס עליו והוא למוד לאכול נבלות וטרפות. אמר המלך: "יאכלם על שולחני תדיר ומעצמו הוא נוזר".
כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים באיסור ופורענות באה עליהם, אמר הקב"ה:
"יהיו מקריבים קורבנותיהם לפני באוהל מועד והם נפרשים מעבודה זרה!"

ר'
דוד הופמן בפרושו לויקרא [תרגום לעברית ירושלם תשי"ג]
עמוד סא מעיר לזה:

אחרי עיון מעמיק יכירו כי נוסחתו של אברבנאל משובשת לחלוטין… לפי נוסחתו היה המאמר בלתי מובן ואי הגיוני… ובאמת כתוב בכל המהדורות של ויקרא רבה וכן גם בילקוט:…

… והיה למוד לאכול נבלות וטרפות.
אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נוזר. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע"ז…

1.
הסבר,
כיצד יכול המדרש –
בגירסא המובאת באברבנאל –
לשמש סיוע לדעת הרמב"ם על הקורבנות.

2.
הסבר,
למה גירסא זו היא "בלתי מובנת ואי הגיונית"
כדעת ר'
דוד הופמן.

3.
מה ההבדל העקרוני בין המדרש בגירסת אברבנאל ובין המדרש כפי שהוא מודפס ב ספרינו?

פרק ג'. זבח שלמים

ב.
פסוק א.

ואם זבח שלמים קרבנו.

נקראו שלמים –
זבח שלמים בכל הפרשה ואין כל עולה וחטאת ואשם שלא נסמכה להם מילת "זבח".

–
התוכל למצוא סיבה לתופעה זו?
היעזר בפסוקים הבאים:

שמות יג,
טו;
שמואל א'
ט,
יב;
שמואל א'
כ,
כט.

ג.
פסוקים א–ב:

אם מן הבקר הוא מקריב…
וסמך ידו על ראש קרבנו

פסוקים ז–ח:

אם
כבש
קרבנו…
וסמך
את
ידו
על
ראש
קרבנו.

פסוקים יב–יג:

ואם
עז
קרבנו
…
וסמך
את
ידו
על
ראשו.

וכן בעולה:

פרק א פסוק ד:

וסמך
ידו
על
ראש
העולה.

וכן בחטאת:

פרק ד פסוק ד:

וסמך
את
ידו
על
ראש
הפר.

פרק ד פסוק טו:

וסמכו
זקני
העדה
את
ידיהם
על
ראש
הפר.

בטעם הסמיכה נאמרו דעות שונות:

רמב"ן פרק א פסוק ח:

[אחרי התנגדו לטעם הרמב"ם בקורבנות]… ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה' כי כאשר יחטא ויביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה;
ויתוודה בפיו כנגד הדיבור; וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ונפשו וראוי לו שישרף גופו וישפך דמו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה,
וכופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש… ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה. ועל דרך האמת יש בקורבנות סוד…

אברבנאל:

וסמך ידו על ראש העולה – להגיד שיהיה עניינו כעניין העולה ההיא כי כמו שהיא תעלה על מזבח ה'
על ידי הכהנים ותדבק עם האש האלוקי,
כן המקריב יעלה על מזבח ה' שהוא רמז לעונג העולם הבא וידבק אל הקב"ה כי אש אוכלה הוא – ויהיה ריח ניחוח לפניו.

ועיין לעניין הסמיכה:
במדבר כז,
כג;
במדבר ח,
י;
ויקרא טז,
כא.

1.
הסבר מהו ההבדל שבין הטעמים הניתנים לעיל לסמיכה.

2.
איזה טעם מתאים יותר לסמיכה שעל זבח שלמים?

3.
כיצד מתייחס הרמב"ן לטעם זה לקורבנות המובא בדבריו?