גיליונות נחמה – ויקרא 10

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שנייה [תש"ג]

פרשת שמיני

פרק י

א.
חטא בני אהרן

1. מה היה חטא בני אהרון,
אשר עבורו נתחייבו מיתה לפי ספרא, רש"י,
רשב"ם [א–ב]
ביאור.

2.
בעקבות איזו מדעות הספרא הולך הרשב"ם ובעקבות איזו מהם הביאור?

ספרא
[כא]:

באותה שעה קפצה פורענות על נדב ואביהוא,
ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם. כיוון שראו את משה ואהרון שהיו מהלכים תחילה והם באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא: עוד שני זקנים מתים ואנו ננהיג את הקהל, אמר הקב"ה:
מי קובר את מי? הם קוברים אתכם,
ויהיו הם מנהיגים את הקהל.

דבר אחר: כיון שראו בני אהרון שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודשי הקודשים שנאמר:
"ויקחו שני בני אהרון…"

[לב]
ויקחו שני בני אהרון: אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה,
עמדו להוסיף אהבה על אהבתם,
"ויקחו וכו'".

רש"י
י, ב:

ותצא
אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
ר'
ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו'
כדאיתא בויקרא רבה.

רשב"ם
י, א–ב:

ויקחו
בני
אהרן
נדב
ואביהוא. קודם שיצא האש מלפני ה'
כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים, ונתנו בהן אש זרה אשר לא ציווה אותם משה ביום הזה – שאף על פי שבשאר ימים כתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"
[ויקרא א, ז],
היום לא ציווה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה, ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש באה מן השמים.
כמו שאמר אליהו "ואש לא תשימו"
[מלכים א', יח,
כה],
לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש מלמעלה.

פסוק
ב:

ותצא
אש מלפני
ה' ותאכל
אותם. והוא ותצא אש של פסוק ראשון. כמו שפירשתי אצל "וישב משה את דברי העם"
[שמות יט, ח].
וכן "וישב את הכסף לאמו". שכתוב שני פעמים בפסל מיכה [שופטים יז, ג–ד]
ששניהם אחד הם.
אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש "ותאכל את העולה ואת השלמים של מזבח החיצון כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי "ותצא אש מלפני ה'" להקטיר קטורת לפנים תחילה ופגעה בבני אהרן שם ומתו ואחר כך יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון "ותאכל את העולה וימותו לפני ה'".

ביאור
[ ר'
נפתלי
הרץ
ויזל]:

… נדב ואביהוא גדולי עולם היו,
וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה',
אבל מרוב שמחהנתערבבה דעתם ליכנס לפנים ולהקטיר כל אחד קטורת סמים דקה.ולא נצטוו מפי משה לעשות כן, אלא מדעתם עשו,
וזהו "אשר לא ציווה אותם". אבל האש שנטלו היה ממזבח החיצון, כמשפטו בכל יום או מן הכיריים וכמו שאמרנו. ואין "אש זרה" הנאמר כאן –
אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח",
שעניינו מאכל אש,
כאילו אמר: מתנת אש זרה שלא נצטוו עליה, שמן "אשי ה'", הנפרד – אש,
כמו "קן"
מן "קני"….
לא שעברו על לאו "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" [טז,
ב]
שעדיין לא הוזהרו עליו… ולא אחת מן האזהרות המפורשות.

אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים,
כאומרו [מיכה ו, ח]
"והצנע לכת עם אלוקיך"… ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם… אבל המה עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתם נחשב להם עוון ומתו… שגברה עליהן אהבת המקום ברוך הוא ועשו מה שעשו…

[הערה:
הפסוקים המובאים ברשב"ם הם, שמות יט, ח ועיין רשב"ם שם! שופטים יז, ג–ד].

בעל
צידה
לדרך
[פירוש
על רש"י
על התורה]
מקשה
על דברי
רש"י
הנ"ל:

כל המפרשים הקשו,
למה הוצרכו חז"ל לתת טעם וסיבה למיתתם,
זה אומר ככה וזה אומר ככה, הלא
מקרא מלא
מכחישם ואמר בהדיא הטעם כאן ובריש פרשת אחרי מות [ויקרא טז, א]
ובפרשת פנחס [במדבר כו, סא]
"בהקריבם אש זרה"?

גם
האברבנאל
מקשה
על דברי
ר' ישמעאל
המובאים
בסוף
דברי
רש"י:

…שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר,
ואם עדיין לא הזהיר על היין ועל השכר, למה ימותו בני אהרון עליו?

התוכל להסיר הקושיות הללו בדרך הפשט?

ב.
פרק י, ג:

הוּא
אֲשֶׁר
דִּבֶּר
ה'….

רש"י
ג:

הוא
אשר דיבר
וגו'. (זבחים קטו, ב)
היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג).
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי.
אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום,
והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

אבן
עזרא ג:

הוא
אשר
דיבר ה'.
כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו,
כטעם "רק אתכם ידעתי"
[עמוס ג, ב],
וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד.
"ועל פני כל העם אכבד"
וייראו ממני.

רמב"ן
ג:

ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה,
כי "דבר ה'" – גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו. וה"דיבור"
יאמר בכל אלה,
"דברתי אני עם לבי" (קהלת א, טז),
חשבתי מחשבה זו.
"וזה הדבר אשר מל יהושע"
(יהושע ה, ד)
זה הענין, "על דבר הכסף"
(בראשית מג, יח).
וכן "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'"
(שם כד, נא),
גזר,
וכמוהו,
"באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה'
אשר דבר ביד יהושע בן נון" (מלכים א', טז,
לד).
והנה אמר משה:
המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו,
בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, "ועל פני כל העם אכבד",
שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

ר'
יצחק
עראמה
בעל עקדת
יצחק:

וברוך הוא דיין אמת שופט צדק, אשר משפטיו וגזרותיו הן הנה היו דברי תוכחה וקולות גערה בלב כל העם להחרידם ולהבהילם ביראה ורעד,
לאמור:
הן בקדושיו לא נשא פנים ואיך נעמוד אנחנו, והוא מה שאמר משה לאהרון:
"הוא אשר דיבר ה' וכו'"…
אמנם הפירוש הנכון הוא מה שאמרנו, כי המעשה הנורא ההוא בעצמו הוא הדיבור האלוקי, אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו,
לומר להם "בקרובי אקדש" כדי שאכבד על פני כל העם.

1.
מה השאלה ומה ההבדל בין ארבע התשובות הניתנות?

2.
מהי ראיית הרמב"ן מבראשית כד,
נא ומה יש לטעון נגד ראייה זו?

ג.
פרק י, ג:

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵש…ׁ

באר את הרעיון הכלול במילים אלה לפי:

רש"י:

בקרבי.
בבחירי:

ועל פני כל העם אכבד.
כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס.
אם כן באלו,
כל שכן ברשעים.
וכן הוא אומר:
(תהילים סח, לו)
"נורא אלוהים ממקדשיך"
אל תקרי ממקדשיך,
אלא ממקודשיך.

ראב"ע:

הוא
אשר
דיבר ה'.
כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו,
כטעם "רק אתכם ידעתי"
[עמוס ג, ב],
וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד.
"ועל פני כל העם אכבד"
וייראו ממני.

* לשם מה מביא ראב"ע את עמוס ג, ב?

רשב"ם:

ויאמר
משה אל
אהרן. אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה. כי הדבר הזה אשר אני אומר לך "הוא אשר דבר ה'… בקרובי אקדש". בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקדוש ברוך הוא: "והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום.
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו"
[ויקרא כא, י–יב].
הא אם לא יצא –
קידש.
ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה, שאתה כוהן גדול,
ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך.

ועל פני כל העם אכבד.
זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו.

*
במה שונה הוא משאר המפרשים?

ביאור:

ולדעתי ניחם משה את אהרון,
שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה בם אש ה', אלא מקרובי ה'
היו,
מן הקדושים אשר בארץ, ובעבור גדולתם נענשו,
כי כן דרכו של הקדוש ברוך הוא להיקדש בקרובים אליו… כי דקדק עמהם מאד על חטא שחטאו מתוך געגועי אהבה, כמו שפירשנו, למען דעת כי ה' קדוש ומרומם על מחשבת בני האדם, שמדרך האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם. וה'
נוהג להיפך, וכן קרה למשה ולאהרון שבעבור חטא אחד שחטאו במי מריבה [שמקנאתם על כבוד המקום באו אליו] נקנסה עליהם מיתה ונאמר גם שם: "ויקדש בם…"

ד.
פרק י, ג:

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

* מה בין רש"י,
רמב"ן,
אברבנאל והביאור? ומי מהם המתאים ביותר להמשך העניין?

רש"י:

וידום
אהרן. קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל?
שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:

רמב"ן:

וטעם
וידום
אהרן. שהיה בוכה בקול,
ואז שתק. או כטעם, "ואל תדום בת עינך" (איכה ב, יח).

אברבנאל:

שנהפך לבו והפך כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים,
גם לא קיבל תנחומים ממשה,
כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

ביאור:…אבל הוא עניין סבלנות ודממת הנפש, שלא תחשוב מחשבות יגון והרהורי צער… כמו "דום לה' והתחולל לו, אל תתחר במצליח דרכו" [תהילים ל, ז]
כלומר:
שתשקוט נפשו ממהומת הקנאה והכעס ברשעים מצליחים דרכם, וכן "ישב בדד וידום"
[איכה ג, כח]…
וכן אהרון שקט לבו מהצער ודבקה נפשו בה' המתקדש בקדושיו.

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השישית [תש"ז]

שמיני

פרק י

א.
פרק י, א:

וַיִּקְחוּ
בְנֵי
אַהֲרֹן
נָדָב
וַאֲבִיהוּא
אִישׁ
מַחְתָּתוֹ
וַיִּתְּנוּ
בָהֵן
אֵשׁ
וַיָּשִׂימוּ
עָלֶיהָ
קְטֹרֶת
וַיַּקְרִיבוּ
לִפְנֵי
ה'
אֵשׁ
זָרָה
אֲשֶׁר
לֹא
ציווה
אֹתָם:

ויקרא
רבה כ:

בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן:
על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.

על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים; ועל ההקרבה – שהקריבו קורבן שלא ניצטוו;

על אש זרה – אש מבית כיריים הכניסו;
ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר [י,
א]
"איש מחתתו" – איש מעצמו עשו.

ספרא
כא:

באותה שעה קפצה פורענות של נדב ואביהוא,
ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם. כיוון שראו את משה ואהרון שהיו מהלכים תחילה והם באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא: עוד שני זקנים מתים ואנו ננהג את הקהל, אמר הקב"ה:
מי קובר את מי? הם קוברים אתכם,
ויהיו הם מנהיגים את הקהל.

דבר
אחר:

כיון שראו בני אהרון שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקודשים שנאמר:
"ויקחו שני בני אהרון…"

[לב]
דבר אחר: ויקחו שני בני אהרון: אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה,
עמדו להוסיף אהבה על אהבה,
שנאמר:
"ויקחו וכו'".

רש"י
י, ב:

ותצא
אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
ר'
ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו'
כדאיתא בויקרא רבה.

ביאור
[ ר'
נפתלי
הרץ
ויזל]:

… נדב ואביהוא גדולי עולם היו,
וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה',
אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים ולהקטיר כל אחד קטורת סמים דקה,
ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן, אלא מדעתם עשו,
וזהו "אשר לא ציווה אותם". אבל האש שנטלו היה ממזבח החיצון, כמשפטו בכל יום… ואין "אש זרה" הנאמר כאן –
אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח",
שעניינו מאכל אש,
כאילו אמר: "מתנת אש זרה שלא ניצטוו עליה"… וטעם שלא אמר "קטורת זרה" כמו שתירגם אונקלוס "קטורת דבוסמין נוכראין"
= מרקחת סמים זרים,
כי על זה לא עברו,
כי הם הקטירו קטורת כשרה,
ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטורת. ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה, לבד מיום הכיפורים שמקטיר כוהן גדול קטורת כזו לפני ולפנים, ועדיין לא נאמרה להם פרשת יום הכיפורים.
שהרי נאמר בה [פרק טז] "אחרי מות שני בני אהרן".
וזהו שפירש "אשר לא ציווה אותם", שלא ציווה ביום זה קטורת כזו וזוהי הזכות. ולא שעברו על לאו [טז,
ב]
"ואל יבוא בכל עת אל הקודש" שעדיין לא הוזהרו עליו.

אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים,
כאומרו "והצנע לכת עם אלוקיך" [מיכה ו, ח]
ולירוא מגשת אל הקודש, אם לא נקראו לבוא שם,
ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם… לא שעברו חלילה על לאו מפורש בתורה,
וכל שכן שלא עברו על מצוות משה שציווה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים,
אלא מעולם לא ציווה משה כן ואין זכר בכתוב מעניין זה…

לא חטאו שני גדולי עולם הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות,
ובעבור גדולתם נחשב להם לעוון ומתו. שוב ראיתי בתורת כוהנים שאמרו רבותינו: "כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה"
וזה כדברינו שמרוב שמחה… הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה'
בקטורת חדשה, נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.

1.
מה היה חטא בני אהרון לפי דעת הביאור?

2.
מה ההבדל העקרוני בין דעת הביאור ובין הדעות, שהוא דוחה אותן?

3.
התוכל להביא עוד ראיות מן התנ"ך [מקרים או דינים]
המוכיחים כי "התגובה הספונטנית" = הוספת אהבה על אהבה" אינה רצויה בענייני קרבנות ועבודת המקדש?

ב.
שאלת מבנה הפרק.

אברבנאל
שואל: "בפרשת "יין ושכר אל תשת": למה נכנסה הפרשה הזאת [פסוקים ח–יח]
בתוך סיפור בני אהרון? כי למעלה מזה סיפר סיפור מיתתם ואחר הפרשה הזאת סיפר מה שקרה על מיתתם משעיר החטאת… ולמה נכנסה אם כן שם הפרשה הזאת?

עיין
רש"י
פסוק ב:

ותצא
אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
ר'
ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו'
כדאיתא בויקרא רבה:

ענה לשאלת אברבנאל אליבא דכל אחת משתי הדעות המובאות ברש"י.

היעזר גם במשלי לא, ו–ז.

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י

1. פסוק
ב: ותצא
אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
ר'
ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שהיה לו בן בית וכו'
כדאיתא בויקרא רבה:

בעל
דברי דוד
מקשה: רבים מתמיהים: מה לנו לפשפש אחר עבירה שלהם, והוא מפורש בכתוב – בשביל אש זרה?!

תרץ
קושייתם!

2.
פסוק
ו:

ואחיכם
כל בית
ישראל. מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה.

מקשה
בעל צידה
לדרך: מנלן זה, דמשום אלו האבלים יצטערו, שמא משום צער המתים שהיו תלמידי חכמים יצטערו?!

מצא תירוץ לקושייתו מלשון הכתוב!

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השביעית [תש"ח]

שמיני – מות שני בני אהרון

פרק י

גיליון
זה הוא
המשך
גיליון
שמיני
תש"ז,
עיין
שם בייחוד
בשאלה
א.

א.
פרק י, א:

וַיִּקְחוּ
בְנֵי
אַהֲרֹן
נָדָב
וַאֲבִיהוּא
אִישׁ
מַחְתָּתוֹ
וַיִּתְּנוּ
בָהֵן
אֵשׁ
וַיָּשִׂימוּ
עָלֶיהָ
קְטֹרֶת
וַיַּקְרִיבוּ
לִפְנֵי
ה'
אֵשׁ
זָרָה
אֲשֶׁר
לֹא
ציווה
אֹתָם:

בעל
הטורים:

אשר
לא
ציווה. אין לומר לא ציווה להביא אש זרה,
וגם לא ציווה שלא להביא,
אלא פירושו אשר ציווי של "לא"
ציווה אותם. וכן "לכל צבא השמים אשר לא ציוויתי" (דברים יז, ג).

אמרי
נעם:

אשר
לא ציווה
אותם. סרס המקרא ודרשהו:
אשר ציווה אותם לא תקריבו,
ומשמע "אשר לא ציווה"
לשון אזהרה, וכן נאמר [דברים יז, ג]
"וילך ויעבוד אלוהים אחרים… או לכל צבא השמים אשר לא ציוויתי"
– אשר ציוויתי לא תעבדו, כך רצה לומר.
והעולם שאינם יודעים סרוס המקרא מקשים: והלא כמו כן לא ציווה להם שלא להקריב אש זרה, וכיון שלא הוזהרו – למה נענשו?
ולא הבינו המקשים סרוס הפסוק.

שם
עולם:

אשר
לא ציווה
אותם. מתוך גנותם בא לידי שבחם.
רק אשר לא ציווה אותם,
אבל לא אשר ציווה אותם "לא"!

ר'
שמשון
רפאל
הירש: [תרגום מפירושו בגרמנית]:

אשר
לא ציווה
אותם: … אפילו אם לא היו אסורים פרטי ההקרבה וההקטרה הזו,
וכן אולי לא היו המקריבים אסורים בהקרבה באותו יום – דיו העדר הציווי [–"אשר לא ציווה אותם"] על ההקרבה להפכה לאיסור גמור.
אין דבר, אין פרט בכל פרשת הקורבנות,
שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי: אפילו קרבנות נדבה – חובה עליהן להיותן נשמרות ונעשות בכל הגדרים והסדרים החלים עליהם.
קרבת האלוקים שהאדם רוצה להגיע עדיה בהקריבו קרבן, תושג רק על ידי ההקשבה לקול אלוקים,
על ידי עשיית רצונו וקבלת עול מלכותו.
זוהי אחת הנקודות שבהן יהדות ועבודה זרה מתנגדות זו לזו ניגוד גמור. העבודה זרה שואפת על ידי קרבנותיה להפעיל את האלוקות,
שתסייע לאדם להשיג מאווייו, קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את עצמו לעמוד לשרת לפני ה', לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות אלוקיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו, על מנת שתהיינה נר לרגליו בדרך חייו.
קרבנות שאדם בודה מלבו, הן לפי זה,
ממיתים את האמת,
שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן,
בעוד שהקרבנות שבדו מלבם בני אדם מושיבים לכיסא את הסובייקטיביזם השרירותי בשטח אשר רק הציות והמשמעת להקדוש ברוך הוא יכירם מקומם… לא בדרכי עבודת ה' חדישים לפי מציאות האופנה האחרונה [במקור Erfindungen gottesdienstlicher
Novitaete], כי אם בהגשמת רצון בוראו הנאמר בתורתו יצדק הכהן בפעולתו.

1. שתי דעות לארבעת המפרשים הנ"ל בהבנת המילים "אשר לא ציווה אותם" – מה הן דעותיהם ומה ההבדל העקרוני ביניהם?

2.
עיין
רש"י
דברים
יז, ג:

אשר
לא צויתי.
לעבדם.

לאיזו משתי הדעות הנ"ל הוא נוטה בפירושו שם?

3.
הסבר מהו חטא נדב ואביהוא לדעת הירש!

4.
השווה את דעתו לדעות שהובאו בגיליון שמיני תש"ז שאלה א בטעם מיתת נדב ואביהוא,
והסבר מה ביניהם?
[בייחוד מה ההבדל בין דעתו לדעת הביאור].

ב.
פרק י, ג:

הוּא
אֲשֶׁר
דִּבֶּר
ה'

רש"י
ג:

הוא
אשר דיבר
וגו'. (זבחים קטו, ב)
היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג).
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי.
אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום,
והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

אבן
עזרא ג:

הוא
אשר
דיבר ה'.
כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו,
כטעם "רק אתכם ידעתי"
[עמוס ג, ב],
וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד.
"ועל פני כל העם אכבד"
וייראו ממני.

רמב"ן
ג:

ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה,
כי "דבר ה'" – גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו. וה"דיבור"
יאמר בכל אלה,
"דברתי אני עם לבי" (קהלת א, טז),
חשבתי מחשבה זו.
"וזה הדבר אשר מל יהושע"
(יהושע ה, ד)
זה הענין, "על דבר הכסף"
(בראשית מג, יח).
וכן "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'"
(שם כד, נא),
גזר,
וכמוהו,
"באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה'
אשר דבר ביד יהושע בן נון" (מלכים א', טז,
לד).
והנה אמר משה:
המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו,
בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, "ועל פני כל העם אכבד",
שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

רבנו
בחיי:

… בשני מקומות דיבר.
האחד במעמד סיני,
שהזהיר הכהנים [שמות יט, כב]
"וגם הכהנים הניגשים אל ה'
יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'"…
והשני באוהל מועד [שמות כט, מג]
"ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי".

בן
אמוזג
"אם
למקרא":

לא מצאנו בדברי ה' כדברים האלה, ומי שיש לו עיניים לראות יראה, כי זה לאות,
שלא כל מה שדיבר ה'
למשה נכתב בתורה.
ודברים הרבה לא נמסרו לו להעלותם על ספר. ולולי שקרה מקרה זה לא היו דברי ה' אל משה נודעים לנו כלל מהתורה שבכתב…

1. מה הקושי בפסוקנו והיכן מצאנו קושי דומה לזה במקומות אחרים בתורה?

2. מה הן הדרכים השונות ביישוב הקושי? ועיין שמות לב,
כז:
רש"י – רמב"ן.

רש"י:

כה
אמר וגו'.
והיכן אמר? (שמות כב, יט)
"זובח לאלהים יחרם".

רמב"ן:

וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל. בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל,
והנה מידת הדין פוגעת בהן בעבור שקיצצו בנטיעות. ועוד,
כי המשפט לאלהים הוא (דברים א, יז).
ומפני זה אמר בלויים "כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל"
(במדבר טז, ט),
כי העבודה לאלהי ישראל, ולשמו נבדלו בזכות הזאת.

3.
מדוע אין רש"י הולך בשיטתו זו גם בבראשית כד,
נא?

4. במה דומה הקושי בפסוקנו לקושי שבפרשתנו ט,
ב ובמה שונים הכתובים זה מזה? [ולכן אין דרך הרמב"ן שם כדרכו כאן].

5.
התוכל לציין פסוקים בתורה, אשר הם כדברי בן אמוזג כאות לקיום תורה שבעל פה?

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השישית [תש"ט]

שמיני

פרק י

גיליון זה הוא המשך גליונות תש"ז–תש"ח שעסקו שניהם במות שני בני אהרון.

א.
שאלות ודיוקים ברש"י

1.
פסוק
ג:

וידום
אהרן. קיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל?
שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:

לבוש
האורה
מקשה: מה ראה רש"י להפוך פירושו ולפרש "וידום אהרון" קודם "בקרובי אקדש"?

נסה לתרץ קושייתו!

2.
פסוק
ד:

שאו
את אחיכם
וגו'. כאדם האומר לחבירו:
העבר את המת מלפני הכלה,
שלא לערבב את השמחה.

מה קשה לו?

3.
פסוק
ה:

בכתנותם.
של מתים, מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם (סנהדרין נב, ב).

מה קשה לו?
מה ראה לפרש כך ולא אחרת?

4.
פסוק
ו:

ואחיכם
כל בית
ישראל. מכאן (מועד קטן כח,
ב)
שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה.

מקשה
בעל
צידה
לדרך: מנלן זה, דמשום אלו האבלים יצטערו, שמא משום צער המתים שהיו תלמידי חכמים יצטערו?!

מצא תירוץ לקושייתו מלשון הכתוב!

פרק
י,
ו:

…
וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף…

ספרא
לב [על פי מהדורת המלבי"ם]:

"ועל
כל העדה
יקצוף
ואחיכם
כל בית
ישראל
יבכו" –
זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא:
"אחיכם יבכו ועל כל העדה לא יקצוף.
הא:
אם אין אחיכם בוכים יקצוף.

א.
מה הצריך את הספרא לפרש את פסוקנו במקרא מסורס?

ב.
היכן מצינו בפרשתנו [פרק ט] עוד פסוק שהכרחי לפרשו על ידי סרוס?

ג.
הידועים לך בתנ"ך עוד פסוקים מסורסים?

ראב"ע:

ולא
תמותו. מילת "ולא"
מושכת עצמה, כמו "ולא למדתי חכמה"
[משלי ל, ג]
וכן הוא ולא על כל העדה יקצוף,
כי אתם תכפרו בעדם. וטעם "ואחיכם כל בית ישראל". תמצאנו רמוז בפרשת "ראה אנכי".

א.
שני קשיים אחד לשוני ואחד ענייני מתורצים על ידו בדבריו.

אלו הם?

ב.
הסבר את הביטוי "מושך עצמו".

ג.
מה ההבדל בין פירוש הראב"ע ובין דברי ספרא הנ"ל ומה מעלותיהם של כל אחד מהם?

ג.
פרק י ו:

וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף…

אונקלוס:

וְעַל כָּל כְּנִשְׁתָּא יְהֵי רוּגְזָא.

מפרשי
תרגום
אונקלוס
מקשים: מה ראה התרגום לתרגם פועל עתיד "יקצוף"
בשם עצם "יהא רוגזא" ולא כפועל עתיד "ירגז"?

ד.
פסוקים ח–י:

פסוק ח.

וַיְדַבֵּר
ה'
אֶל
אַהֲרֹן
לֵאמֹר:

פסוק ט.

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:

פסוק י.

וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:

בשאלות סמיכות הפרשיות:

רש"י
פסוק ב:

ר'
ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע,
שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש.
משל למלך שהיה לו בן בית וכו'
כדאיתא בויקרא רבה:

רמב"ן:

והטעם בצוואה הזאת עתה, שלא יתעה הכהן בשכרות היין ויבוא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה, כאשר עשו בניו.
ויתכן כי מה שדרשו (ויקרא רבה יב,
א)
שהיו נדב ואביהוא שתויי יין,
לומר כי מפני יינם טעו באש זרה,
לא שיהיה העונש מפני היין,
כי עדיין לא הוזהרו ממנו,
אבל עונשם שטעו באש ה',
כאשר רמזתי (לעיל פסוק ב).

אברבנאל:

והנה ציווה אחר זה "יין ושכר אל תשת", לפי שהיה לב אהרון ובניו כלב אשה מצירה על שריפת בניו,
ומפני אזהרת משה לא היו יכולים לבכות ולספוד כראוי,
ומפני זה אולי ישתו יין כדי לשכוח צרתם כמו שאמר [משלי לא, ו–ז]
"תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו",
הנה מפני זה בא הדיבור לאהרון ולבניו,
"יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך".
ובאו לו בזה שתי סיבות מונעות אליהם שתייתו: האחת באומרו "בבואכם אל אהל מועד"… במקום "בעבור"
כמו "ויעבוד ישראל באשה"
[הושע יב, יג],
"והוא נחש ינחש בו" [בראשית מד, ה];
"התשחית בחמשה" [בראשית יח, כח]
ורבים כן, יאמר:
אין ראוי שתשתו יין ושכר בעבור שאתם צריכים לבוא אל אהל מועד… לעשות את העבודות אשר בהיכל,
שבהיותכם שיכורים תחטאו בעבודתכם שמה ותמותו. והדבר הזה יהיה חוקת עולם לדורותיכם… והסיבה השנייה שבעבורה אין ראוי שתשתו יין ושכר,
מפני שאתה מורה התורה לעם,
ועל פיך יעשו הבדל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, וגם בשאר הדינים אתה עתיד להורות את בני ישראל את כל החוקים, וכמו שאמר [מלאכי ב, ז]
"כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו".

1.
כיצד מפרשים הנ"ל את סמיכות הפרשיות ומה ביניהם?

2.
איזו תמיהה בדברי ר' ישמעאל מיישב הרמב"ן?

3. במה נוטה אברבנאל בפירושו מן הפירוש המקובל?

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה העשירית [תשי"א]

שמיני

פרק י

[לשאלת חטאם של שני בני אהרון עיין גיליון שמיני תש"ז.

לחציו הראשון של פרקנו עיין גליונות שמיני תש"ח – תש"ט].

א.
פרק י, ז:

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ

ספר
החינוך:

משורשי המצווה [=טעמי המצווה], היסוד הבנוי לנו בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם. ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר שבעולם, כי באמת אם יניחוה יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה' יתברך,
אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר…

היכן מצינו בפרשתנו עוד דינים במגמה זו?

בעל שם עולם [פירוש לויקרא, בתחילת מאה זו]
מקשה:

לכאורה יקשה: מה עניין לאו זה לכאן בשעת מיתת נדב ואביהוא,
הלא אזהרה זו תלוויה בעת העבודה [שלא יצא בעת העבודה מפתח אוהל מועד],
אם כן תיכף בבוקר כאשר התחילו פעם ראשונה לעסוק בעבודה, היה לו להזהירם שלא יניחו העבודה ויצאו…

ענה
לקושייתו!

ב.
פרק י, טז:

וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר

ספרי
במדבר
לא, כא:

משה רבנו לפי שהיה בכלל כעס בא לכלל טעות.
ר'
אלעזר אומר: בשלושה מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות: אתה אומר [ויקרא י, טז]
"ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים לאמור":
– מהו אומר: "מדוע לא אכלתם את החטאת…?"
– כיוצא בו אתה אומר [במדבר כ, י]
"ויאמר:
שמעו נא המורים…!"
מהו אומר? [פסוק יא] "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים".
אף כאן אתה אומר [במדבר לא, יד]
"ויקצוף משה על פקודי החיל"
– מהו אומר? [פסוק כא] "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא…" – משה רבנו לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות.

רש"י
במדבר
לא, כא:

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים.
וכן אתה מוצא בשמיני למלואים שנאמר (ויקרא י, יז)
"ויקצוף (משה)
על אלעזר ועל איתמר", בא לכלל כעס בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י–יא)
ב"שמעו נא המורים… ויך את הסלע", על ידי הכעס טעה.

1.
הסבר,
מה הדמיון שבשלושת המקרים ומהי הטעות בכל אחד מהם?

2.
הסבר את מוסר ההשכל במדרש חז"ל זה.

3.
מדוע נמנע רש"י מלהביא את דברי חז"ל אלה למקומנו?

4.
מדוע נמנע רש"י מלהביא את דברי חז"ל אלה לבמדבר כ, י?

ג.
פרק י, יט:

הֵן
הַיּוֹם
הִקְרִיבוּ
אֶת
חַטָּאתָם
וְאֶת
עֹלָתָם
לִפְנֵי
ה'
וַתִּקְרֶאנָה
אֹתִי
כָּאֵלֶּה
וְאָכַלְתִּי
חַטָּאת
הַיּוֹם
הַיִּיטַב
בְּעֵינֵי
ה':

שד"ל:

הן
היום
הקריבו: אני עם ארבעת בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותינו לכפר בעדנו,
ואף על פי כן קרו אותי כאלה,
שמתו שני בני,
אם כן הרי אין אנחנו רצויים לפני המקום. ואן כן – אם אכילת החטאת היא כאשר אמרת לכפר על העדה, [עיין רש"י פסוק יז:
"ואותה נתן לכם"],
הייתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום?
ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בלבנו.
שעדיין הרי אנו רצויים לפניו והרי אנו כדאי לכפר על העם,
"הייטב בעיני ה'?"
הלוא יותר תבער בנו חמתו על זדון לבנו זה.

ולדעת
הכורם [המאה ה– 18] הכוונה:
אם כבשתי צערי ולא בכיתי כדי להצדיק דין שמים ברבים, הייטב בעיני ה'
לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת,
ולבי מלא יגון ועצב, ובשר קדשים ראוי לאוכלו בשמחה ולא כלחם העצבים.

1. מה בין שני הפירושים הנ"ל?

2. נסה להכריע ביניהם!

ד.
פרק י, כ:

וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו:

רש"י:

וייטב
בעיניו. הודה ולא בוש לומר: לא שמעתי.

זבחים
קא, א:

הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. אלא אמר: שמעתי ושכחתי.

מבקר
המקרא
הנוצרי
דילמן
[בספרו
Genesis
1892] טוען:

כי הקטע בפרקנו טז–כ אינו אלא תוספת מאוחרת,
מאחר שאין להניח שהתורה תתאר את משה כמי שעלול לטעות וכמי שצריך ללמוד מפי אחרים.

כנגדו
טוען ר'
דוד
הופמן:

שיש בתורה כמה מקומות בהם מסופר שנעלמה הלכה ממשה ולמד מפי אחרים והודה ולא בוש.

הבא דוגמאות לכך!

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת הארבע–עשרה [תשט"ו]

שמיני

פרק י

א.
שאלה כללית:

פסוק
א:

(א)
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ

וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת

וַיַּקְרִיבוּ
לִפְנֵי
ה'
אֵשׁ
זָרָה
אֲשֶׁר
לֹא
ציווה
אֹתָם:

השווה

ויקרא
טז, א:

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו.

במדבר
ג, ד:

וימת
נדב
ואביהוא
לפני
ה'
בהקריבם
אש
זרה
לפני
ה'…

במדבר
כו, סא:

וימת
נדב
ואביהוא
בהקריבם
אש
זרה
לפני
ה'
…

דעות שונות לחכמינו בהסבר חטא בני אהרון והנה מקצתם:

ויקרא
רבה כ,
ח:

בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן:
על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.

על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים; ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו;

על אש זרה – אש מבית כיריים הכניסו;
ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר [פרק י, פסוק א] "איש מחתתו" – איש מעצמו עשו.

רשב"ם
י, א–ב:

ויקחו
בני
אהרן
נדב
ואביהוא. קודם שיצא האש מלפני ה'
כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים, ונתנו בהן אש זרה אשר לא ציווה אותם משה ביום הזה – שאף על פי שבשאר ימים כתיב "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"
[ויקרא א, ז],
היום לא ציווה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה, ולא טוב היום להביא אש זרה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש באה מן השמים.
כמו שאמר אליהו "ואש לא תשימו"
[מלכים א', יח,
כה],
לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש מלמעלה.

פסוק
ב:

ותצא
אש מלפני
ה' ותאכל
אותם. והוא ותצא אש של פסוק ראשון. כמו שפירשתי אצל "וישב משה את דברי העם"
[שמות יט, ח].
וכן "וישב את הכסף לאמו". שכתוב שני פעמים בפסל מיכה [שופטים יז, ג–ד]
ששניהם אחד הם.
אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש "ותאכל את העולה ואת השלמים של מזבח החיצון כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי "ותצא אש מלפני ה'" להקטיר קטורת לפנים תחילה ופגעה בבני אהרן שם ומתו ואחר כך יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון "ותאכל את העולה וימותו לפני ה'".

1.
הסבר את ארבע הדעות המובאות בויקרא רבה בעזרת ארבעת הפסוקים שבהם מוזכר חטא נדב ואביהוא.

לדעה ראשונה – שמתו על הקריבה – מסביר
בעל אור
החיים [לפרשת אחרי מות]:

נתכוון להודיע שלא יחשוב אדם כי יצאה מחשבתם לפועל [שבאמת נכנסו לפני ולפנים] אלא שנדחפו ומתו.
והכוונה בהודעה זו לשלול, לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב הגם שימות.
וזה ימצא בהיות אדם בבחינת החושק שיתן נפשו על דבר הגם שידע שימות עליו, לזה אמר "וימותו"
פירוש – "וכבר מתו" ולא השיגו מחשבתם להתקרב, והבן זה.

1.
כיצד מפרש בעל אור החיים את חטא בני אהרון "על הקריבה"?

2.
איזה קושי סגנוני בפסוק יישב בעל אור החיים על ידי פירושו זה?

3.
הסבר במה שונה הרשב"ם [גם מבחינה לשונית]
מארבע הדעות המובאות במדרש רבה?

4. לשם מה מביא הרשב"ם את הפסוק משמות יט,
ה:
מה רצה להוכיח בעזרתו, ולשם מה את הפסוקים משופטים יז, ג,
ד].

5.
התוכל להסביר מהי חולשת פירושו מבחינה לשונית?

6.
במה דומה, לדעת רשב"ם מעמד ישראל כאן למעמד ישראל עם אליהו על הר הכרמל [מלכים א', יח]?

ב.
[המשך השאלה הכללית]

ספרא
יז:

כיון שראו בני אהרון שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקודשים שנאמר:
"ויקחו שני בני אהרון…"

ויקחו שני בני אהרון: אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה,
עמדו להוסיף אהבה על אהבהתם "ויקחו איש מחתתו וכו'".

1.
הסבר מהו ההבדל העקרוני בין שתי הדעות האלה בחטאם של שני בני אהרון.

2.
הקרוב הרשב"ם לאחת משתי הדעות האלה?

3. מה היה המניע הפנימי למעשיהם לפי דעה ראשונה?

ג.
המשך הנ"ל

ביאור
[ ר'
נפתלי
הרץ ויזל]
י,
א:

… נדב ואביהוא גדולי עולם היו,
וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה',
אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים ולהקטיר כל אחד קטורת סמים דקה,
ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן, אלא מדעתם עשו,
וזהו "אשר לא ציווה אותם". אבל האש שנטלו היה ממזבח החיצון, כמשפטו בכל יום… ואין "אש זרה" הנאמר כאן –
אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח",
שעניינו מאכל אש,
כאילו אמר: "מתנת אש זרה שלא ניצטוו עליה"… וטעם שלא אמר "קטורת זרה" כמו שתירגם אונקלוס "קטורת דבוסמין נוכראין"
= מרקחת סמים זרים,
כי על זה לא עברו,
כי הם הקטירו קטורת כשרה,
ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטורת. ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה, לבד מיום הכיפורים שמקטיר כוהן גדול קטורת כזו לפני ולפנים, ועדיין לא נאמרה להם פרשת יום הכיפורים.
שהרי נאמר בה [פרק טז] "אחרי מות שני בני אהרן".
וזהו שפירש "אשר לא ציווה אותם", שלא ציווה ביום זה קטורת כזו וזוהי הזכות. ולא שעברו על לאו [טז,
ב]
"ואל יבוא בכל עת אל הקודש" שעדיין לא הוזהרו עליו.

אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים,
כאומרו "והצנע לכת עם אלוקיך" [מיכה ו, ח]
ולירוא מגשת אל הקודש, אם לא נקראו לבוא שם,
ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם… לא שעברו חלילה על לאו מפורש בתורה,
וכל שכן שלא עברו על מצוות משה שציווה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים,
אלא מעולם לא ציווה משה כן ואין זכר בכתוב מעניין זה…

לא חטאו שני גדולי עולם הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות,
ובעבור גדולתם נחשב להם לעוון ומתו. שוב ראיתי בתורת כוהנים שאמרו רבותינו: "כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה"
וזה כדברינו שמרוב שמחה… הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה'
בקטורת חדשה, נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.

1.
השווה לדבריו אלה את דברי בעל העמק דבר על מקריבי המחתות במדבר יז,
ג "החטאים האלה בנפשותם".

לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה'.
והיה מניעת הכהונה מהם – שהוא גורם לדבקות ואהבת ה' – כאש בוער בקרבם,
לא
לשם שררה
וכבוד
המדומה, כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה.
וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חס ושלום. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמוות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י טז, ז:
רב לכם בני לוי… שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם…" ולכאורה אינו מבואר,
מה זה תירוץ על מאתיים וחמישים האיש במה שכתוב "החטאים האלה בנפשותם"?
אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר [במדבר ו, יא]
"מאשר חטא על הנפש" – שנצטער מיין, והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה'
– וזה אינו לפי ערכו, והבחינה [=הראייה]
על זה, שהרי נטמא, ואמר הכתוב, דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, מקרי חוטא על נפשו. והכי נמי: המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' על ידי עבודה,
אף על גב שידעו שלא יינקו ובוודאי יקויים דבר משה, וזה מיקרי "החטאים האלה בנפשותם".

1. מה ההבדל העקרוני בין דעת בעל הביאור לבין כל שאר הדעות שהוא דוחה אותן?

2.
הסבר מהו הצד המשותף בחטאם של בני אהרון ושל מקריבי המחתות לפי הדעות האלה?

3. היש למצוא עוד ראיות מן התנ"ך [הן בדינים, הן במקרים שאירעו]
שאין להוסיף "אהבה על אהבה"
בענייני קרבנות ועבודת המקדש?

עלון הדרכה להוראת פרשת שבוע

על–פי הגליונות שלנחמה ליבוביץ –
שנה תשט"ו

שמיני – מות נדב ואביהוא

פרק י

בטרם גשת המורה להסבר הפרשה הקשה והסתומה של מות שני בני אהרון יעיין תחילה עם תלמידיו בארבעת המקומות שבהם מזכירה התורה את מותם.
אין לשאול את פי המפרשים מה היה חטאם לפני אשר נשאל את פי התורה עצמה,
מה העידה דבר?
ונראה שלא תמיד לשון הכתובים בדברם על חטאם אחת היא.

הלומד רוצה להבין,
מה היה גודל החטא כדי שיוכל להבין את העונש האיום –
וקשה לו להבינו גם אחרי עיינו בכל ארבעת המקומות.

השקפת חז"ל ששני אלה גדולי הדור היו, שיסודה בביטוי שבתורה "בקרובי
אקדש"
(פסוק ג), אוסרת עלינו לראות את חטאם כעבירה חמורה על איסור מפורש –
לכן גם ראו רוב המפרשים את חטאם כמשהו שאולי מפאת עצמו לא היה בו "חיוב
מיתה", רק אצל נדב ואביהוא מפני גודל מעלתם העליונה ומדרגתם הגבוהה דקדק עמם הקב"ה כחוט השערה"
(כדברי בעל שם
עולם).

וזהו המושג של "בקרובי
אקדש"
ויפה קשרו הראב"ע
עם
עמוס
(ג,
ב):

"רק
אתכם
ידעתי
מכל
משפחות
האדמה
על
כן
אפקוד
עליכם
את
כל
עוונותיכם".

מעתה ניגש ללמוד את דעות החכמים והמפרשים.
יש לשים לב לכך שלפי פירוש הרשב"ם (א/3)
יש כאן עניין של מוקדם ומאוחר, שהרי לפי דבריו קרה מה שמסופר בפרק י פסוקים א–ב לפני מה שמסופר בסוף הפרק הקודם!

ההסבר הפשוט של "אש זרה" – אש מן ההדיוט אינה יכולה לספק אותו,
שהרי בפירוש נאמר בויקרא (א,
ז):
ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח"
ופירשו רש"י:
"אע"פ שאש יורדת מן השמים – מצווה להביא מן ההדיוט", לכן פירש מה שפירש, אלא שבדבריו עדיין לא הסביר מהו גודל חטאם ומה היא רעתם.

הסבר מעמיק –
רחוק מראיית חטאם כעבירה פורמלית על סדרי עבודת הקרבנות – נותן לנו בעל אור
החיים, ויש להאריך בלימוד דבריו.

טוב לקשר את שאלה א/2
עם שאלה ג וללמוד בעיון את דברי הבאור המסבירים את המושג שהופיע בשאלה ב "עמדו
להוסיף
אהבה
על
אהבה". שאין עבודת ה'
דבר שבהתלהבות בלבד,
אפילו לא של מסירות נפש בלבד, אלא שיש אף חוק וגבול,
סדר וקצב ומשטר – זהו הרעיון הצריך לעמוד במרכז השיעור וקשה יהיה בודאי לצעירים הנוטים לדבר בבוז על כל מה שהוא מצוות אנשים מלומדה.
(בשכחם שלמוד –
ערך הנהו) והנוטים לראות בכל התפרצות רגשית אם תהא כנה ואמתית ערך כשלעצמו.

לשם הבהרת הרעיון הזה הובאו גם דברי בעל העמק
דבר לפרשת קורח הרואה גם במקריבי המחתות את חטאם של אלה שאינם יודעים את חוקם ואין רוצים להכיר בהגבלות שהוטלו עליהם ומתוך געגועים ואהבה רוצים הם להרוס אל על – מבלי שיהיו ראויים לכך. והשווה לזה גם דברי אברבנאל שהובאו בגיליון במדבר
תשי"ד.

בקשר לשאלה זו ג/2 ובניגוד להתנהגות זו יש להעמיד את התנהגות אהרון בפסוק ג "וידם אהרן". ועיין לזה גיליון שמיני תש"ג שאלה ד.
וכן יש להעיר את התלמידים על כך,
שלא נאמר כאן וישתוק אהרון אלא וידום ועיין תהילים (לז,
ז):
"דם לה' והתחולל לו"

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת החמש–עשרה [תשט"ז]

שמיני

פרק י

א.
חטאם של בני אהרון.

פסוק
א:

ויקחו
בני
אהרון
נדב
ואביהוא
איש
מתחתו
ויתנו
בהן
אש
וישימו
עליה
קטורת
ויקריבו
לפני
ה'
אש
זרה
אשר
לא
ציווה
אותם.

ספרא
כד [לב]:

"ויקחו
בני
אהרון" אף הם בשמחתם כיוון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו"
– אין קיחה אלא שמחה. "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרון"? – שלא חילקו כבוד לאהרון. "נדב ואביהוא" – לא נטלו עצה ממשה. "איש מתחתו" – איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.

השווה שני הפירושים הבאים לדברי ספרא אלה.

ביאור
[ ר'
נפתלי
הרץ ויזל]
י,
א:

… נדב ואביהוא גדולי עולם היו,
וחלילה להם לעבור בזדון את פי ה',
אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים ולהקטיר כל אחד קטורת סמים דקה,
ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן, אלא מדעתם עשו,
וזהו "אשר לא ציווה אותם". אבל האש שנטלו היה ממזבח החיצון, כמשפטו בכל יום… ואין "אש זרה" הנאמר כאן –
אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח",
שעניינו מאכל אש,
כאילו אמר: "מתנת אש זרה שלא ניצטוו עליה"… וטעם שלא אמר "קטורת זרה" כמו שתירגם אונקלוס "קטורת דבוסמין נוכראין"
= מרקחת סמים זרים,
כי על זה לא עברו,
כי הם הקטירו קטורת כשרה,
ששמו אש במחתה ונתנו עליה קטורת. ולא נזכרה מתנת אש כזו בתורה, לבד מיום הכיפורים שמקטיר כוהן גדול קטורת כזו לפני ולפנים, ועדיין לא נאמרה להם פרשת יום הכיפורים.
שהרי נאמר בה [פרק טז] "אחרי מות שני בני אהרן".
וזהו שפירש "אשר לא ציווה אותם", שלא ציווה ביום זה קטורת כזו וזוהי הזכות. ולא שעברו על לאו [טז,
ב]
"ואל יבוא בכל עת אל הקודש" שעדיין לא הוזהרו עליו.

אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים,
כאומרו "והצנע לכת עם אלוקיך" [מיכה ו, ח]
ולירוא מגשת אל הקודש, אם לא נקראו לבוא שם,
ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם… לא שעברו חלילה על לאו מפורש בתורה,
וכל שכן שלא עברו על מצוות משה שציווה מפי הגבורה שלא להעביר אש במשכן ביום זה כדי שיתקדש שם שמים באש מן השמים,
אלא מעולם לא ציווה משה כן ואין זכר בכתוב מעניין זה…

לא חטאו שני גדולי עולם הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות,
ובעבור גדולתם נחשב להם לעוון ומתו. שוב ראיתי בתורת כוהנים שאמרו רבותינו: "כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה"
וזה כדברינו שמרוב שמחה… הוסיפו אהבה על אהבה לשרת לפני ה'
בקטורת חדשה, נוסף על קרבנות החינוך שהקריבו בו ביום.

שמשון
רפאל
הירש:

"בני אהרון נדב ואביהוא" – "ולא נטלו עצה מאביהם", או דווקא מפני שהיו בני אהרון ראו עצמם בני חורין מליקח עצה, היו נדב ואביהוא רק שניים מאישי האומה ולא שאלו את רועה האומה משום שיחסו ערך רב לאישיותם.

"איש מחתתו" – כל אחד פעל על דעת עצמו ולא נטלו עצה זה מזה – בוודאי הייתה כוונתם כשרה,
– הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה "קרובי"
– ולדברי הספרא "הוסיפו אהבה על אהבה", אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד,
לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כוהן בישראל אשר אינו אלא חלק של כלל ישראל ורק בתוך הכלל ולמען הכלל ניתנה לו עמדתו בפני אלוקיו –
ההקרבה וההקטרה הזו.
וכן אולי לא היו המקריבים אסורים בהקרבה באותו יום, דיו העדר הציווי [= "אשר לא ציווה אותם"] על ההקרבה להפכה לאיסור גמור. אין דבר, אין פרט בכל פרשת הקרבנות,
שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי: אפילו קרבנות נדבה – חובה עליהן להיותן נשמרות ונעשות בכל הגדרים והסדרים החלים עליהם.
קרבת האלקים שהאדם רוצה להגיע עדיה בהקריבו קרבן, תושג רק על ידי ההקשבה לקול אלקים,
על ידי עשיית רצונו וקבלת עול מלכותו.
זוהי אחת הנקודות שבהן יהדות ועבודה זרה מתנגדות זו לזו ניגוד גמור. העבודה זרה שואפת על ידי קרבנותיה להפעיל את האלוקות,
שתסייע לאדם להשיג מאווייו, קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את
עצמו לעמוד לשרת לפני ה', לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות אלוקיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו, על מנת שתהיינה נר לרגליו בדרך חייו.
קרבנות שאדם בודה מלבו, לפי זה, ממיתים את האמת,
שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן,
בעוד שהקרבנות שבדו מלבם בני אדם מושיבים לכיסא את הסובייקטיביזם השרירותי בשטח אשר רק הציות והמשמעת להקדוש ברוך הוא יכירם מקומם… לא בדרכי עבודת ה' חדישים לפי מציאות האופנה האחרונה [במקור Erfindungen
gottesdienstlicher Novitaete],
כי אם בהגשמת רצון בוראו הנאמר בתורתו יצדק הכהן בפעולתו.

1.
הסבר במה שווים שני המפרשים הנ"ל בהסברתם את חטאם של בני אהרון – איזו דעה על חטאם נדחית על ידי שניהם?

2. מה ההבדל שבין שתי תפישותיהם?

3. במה ניכרת בדברי הירש השפעת תקופתו ובעיות דורו?

ב.
פרק י, ג:

בקרובי אקדש

בבא
קמא נ,
א:

תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול,
באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא:
שעה ראשונה אמר להם: "שלום"
[רש"י:
תעלה],
שעה שניה אמר להם: "שלום".
שלישית אמר להם:
"עלתה!"
[רש"י:
כבר עלתה ודאי,
דפשיטה ליה דלא תמות שם]…
אמרו לו: "נביא אתה?" אמר להם: "לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי,
אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו [רש"י:
לחפור בורות לעולי רגלים] ייכשל בו זרעו?"
אמר רבי אחא:
"אף על פי כן, מת בנו בצמא!"
שנאמר [תהילים נ, ג]
"וסביביו
נשערה
מאד", מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה"
[רש"י:
עם סביביו, צדיקים הדבקים בו].

ר'
נחוניא אמר מהכא:
[תהילים פט, ח]
"אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא
על כל
סביביו".

ילקוט
שמעוני
ב, תשס:

[תהילים נ, ג]
"יבוא אלוקינו ואל יחרש, אש לפניו תאכל וסביביו
נשערה
מאד".

מידת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מעל הקרובים,
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים,
שנאמר:
[ויקרא י, ג]
"בקרובי אקדש", וכתיב "וסביביו נשערה מאד"
– ואומר [תהילים פט, ח]
"אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".

1. במה יש בדברי משה – אם נפרשם כחכמינו זכרונם לברכה לעיל – נחמה לאהרון?

2. במה שונה עמדתו של גדול הדור של המורם מעם – לפי הדברים הנ"ל – מעמדת כל אחד מבני האומה?

3.
היכן מצינו בתורה שוב עונש חמור שיש בו משום בקרובי אקדש?

4. מה הדמיון בין פסוקנו לבין עמוס ג,
כ?

ג.
רשב"ם:

וימותו
לפני ה'.
ומיד כששמע אהרון היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו.

ויאמר משה אל אהרון. "אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך – "הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש", בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי, שכן אמר לי הקדוש ברוך הוא: [ויקרא כא, י–יב]
"והכהן הגדול מאחיו… את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום… ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו",
הא אם לא יצא – קידש – ואין מוקדם ומאוחר בתורה – ולכך אל תניח העבודה,
שאתה כוהן גדול,
ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הקדוש ברוך הוא ועבודתו על ידך.

ועל פני כל העם אכבד.
זהו כבוד שכינה,
שרואה [הכהן]
בניו מתים – ומניח אבלו בעבודת בוראו.

1.
הסבר מה שונה הרשב"ם בפירוש פסוק ג מן הפירוש שניתן על ידי חז"ל [בשאלה ב] וגם מרש"י?

2.
האם נראים לך דבריו קרובים יותר לפשוטו של מקרא?

עלון הדרכה להוראת פרשת שבוע

על פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשט"ז

שמיני – מות נדב ואביהוא

פרק י

גיליון שמיני שנה זו הוא המשכו של גיליון שמיני תשט"ו שהיה אף הוא מוקדש לחטאם של בני אהרון.
גם שיעור זה כחברו אשתקד צריך להתחיל בקריאת ארבעת המקומות בתורה שבו הוזכר חטאם של בני אהרן.

לנוחיות הלומדים יובאו ארבעת הפסוקים כאן וכן דברי המדרש רבה המסכמים את דעות חז"ל בעניין החטא.

ויקרא
פרק
י פסוק
א:

ויקחו
בני
אהרן
נדב
ואביהוא
איש
מחתתו

ויתנו
בהן
אש
וישימו
עליה
קטרת

ויקריבו
לפני
ה'
אש
זרה
אשר
לא
ציווה
אתם:

ויקרא
פרק
טז
פסוק
א:

וידבר
ה'
אל
משה
אחרי
מות
שני
בני
אהרן
בקרבתם
לפני
ה'
וימתו:

במדבר
פרק
ג פסוק
ד:

וימת
נדב
ואביהוא
לפני
ה'
בהקרבם
אש
זרה
לפני
ה'…

במדבר
פרק
כו
פסוק
סא:

וימת
נדב
ואביהוא
בהקריבם
אש
זרה
לפני
ה'…

מדרש
רבה
ויקרא
פרשה
כ פסקה
ח:

בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה ועל הקרבה,
על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
על הקריבה –
שנכנסו לפני ולפנים,
ועל ההקרבה –
שהקריבו קרבן שלא נצטוו, על אש זרה – אש מבית הכיריים הכניסו; ועל שלא נטלו עצה זה מזה –
שנאמר (שם יז) "איש מחתתו" איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה.

יושם לב שלא כל ארבעת המקומות מנמקים את מותם באותו אופן.
וספק הוא אם בכלל יש בארבעת הפסוקים הסבר ונימוק למותם או שמא אין בי"ת של "בקרבתם"
"בהקריבם"
רק בי"ת הזמן ולא בי"ת הסיבה. מכל מקום על הלומד תחילה לראות את הפסוק על לשונו וצרוף תיבותיו בעיניו הוא, בטרם יגש לשמוע דברי חכמים ומפרשים.

מי שגיליון תשט"ו בידו יעיין שוב בשאלה א,2 /א
כי דברי אור החיים המובאים שם חשיבותם רבה – והיא גם מעבר טוב לשאלת גליוננו א 1 – 2.

לשם הבנת דברי הבאור צריך להפנות שוב תשומת לבם של הלומדים לפסוק א ולנאמר בו "אשר לא ציווה אותם".

קוראינו ואף לומדינו היום רגילים לקרוא קריאה פזיזה שטחית,
בלתי מעיינת. ספק גדול אם יראו את השאלה הפרשנית הנשאלת לגבי מלים אלה.
אל ישאל המורה – אלא יחכה לשאלת התלמידים, יראה,
אם יגלוה הם.
השאלה היא:

"אשר לא ציוה"
– לא ציוה להביאה

או – ציוה לא להביאה

דעות שונות בשאלה זו:

בעל
הטורים
ויקרא
פרק
י פסוק
א: אשר לא צוה:
אין לומר: לא ציווה להביא אש זרה וגם לא ציווה שלא להביאו, אלא פירושו ציווה שלא, (פירושו שאין לומר שלא היה ציווי כלל על ההבאה,
הן להביא הן שלא להביא,
דאם כן –
למה מתו?!) אלא ציווה אותם "לא",
שאמר להם בפירוש שלא להביא.

ולעומתו יפרש בעל
שם
עולם (ר'
אליעזר
ליפמן
לכטנשטיין,
וורשא תרל"ז 1877 פירוש
יסודי
לויקרא
ולספרא)

בשם קודמים לו:
מתוך גנותם בא לידי שבחם:
רק אשר לא ציווה אותם,
אבל לא אשר ציווה אותם "לא"!

(קבוצה מתקדמת הרוצה להתעמק בשאלה לשונית–סגנונית (שכמובן במקומנו אינה סגנונית בלבד אלא נוגעת במהות חטאם של נדב ואביהו) תעיין בדברים יז,
ג ודברי רש"י שם!)

דברים
פרק
יז
פסוק
ג:

וילך
ויעבד
אלוהים
אחרים
וישתחו
להם
ולשמש
או
לירח
או
לכל
צבא
השמים
אשר
לא
צויתי:

רש"י
דברים
פרק
יז
פסוק
ג:

אשר
לא
צויתי – לעבדם:

ברור שדברי הבאור (ר'
נפתלי הרץ ויזל)
וכן דברי הירש יש להם מובן רק אם נקבל דעתם של האחרונים –
"אשר לא ציוה",
ולא "אשר ציוה אותם לא"!

ועתה
לעצם
הרעיון:

דברי הבאור המרחיבים רעיון חז"ל שהחטא היה רק בזה ש"הוסיפו אהבה על אהבה" – ראוי להדגישם בדור הזה והם צריכים לעמוד במרכז השיעור,
שאין עבודת ה'
עניין של התלהבות בלבד, אפילו לא של מסירות נפש,
אלא של קבלת עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות,
רעיון זה רחוק מרבים מבני דורנו, (אף

מלבם של אלה שעצם רעיון של עבודת ה' אינו רחוק מהם.);
ההשתעבדות לחוק, למצווה ואף אם היא לפרקים בניגוד להרגשה הספונטאנית שבלב,
נראית להם "כמצוות אנשים מלומדה"
ואין לך גנאי גדול מזה לגבם. ואולם חז"ל ראו את חטאם של בני אהרן דווקא ברצונם הבלתי מרוסן להעפיל אל על, להתדבק בבורא לא בדרך אשר ציוה.

מול קבלת עול מלכות שמים שהיא תכלית התורה כולה,
באה כאן האקסטזה הדתית החופשית מעול מצוות,
הבלתי מרוסנת –
ועל כך נענשו.

(ואולם ר' שמשון רפאל הירש משלב רעיון נוסף בדברי חז"ל ובדברי רנה"ו,
והדברים יובנו רק לחוג לומדים היודע תולדות יהודים במערב אירופה במאה הקודמת ופולמוסי דורו. יש בדבריו צמצום רעיון חז"ל למלחמה ב"תיקונים"
ו"חידושים"
בדתנו ובסדרי תפילותינו,
בשעה שחז"ל נלחמו כאן למושג צרוף של עבודת אלוקים בכלל!
מעבר לתנאי זמן ומקום.)

השאלה והתימהון לחומרת העונש הבלתי מובנת לנו – בפרט אם נקבל את דעתם של האומרים "אשר לא ציוה"
ולא "אשר ציוה לא"
– תהווה מעבר משאלה א לשאלה ב.

כאן ההזדמנות למורה לדבר עם תלמידיו על חובות שמטילה הבחירה – בין אם "הנבחר"
הוא בודד, חוג,
או אומה שלמה – בניגוד לגאוותנות של נבחר הרואה בעובדת היותו נבחר זכויות יתר, פריבילגיות,
אף היתרים לגבי חוקים אשר "לא למענו ניתנו"
כביכול,
או הרואה העצם הבחירה "זכויות לפרנסה היסטורית"
כביטויו היפה של בובר.

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת השש–עשרה [תשי"ז]

שמיני

פרק י פסוק ג

[עיין לתחילת הפרק גיליונות שמיני תשט"ו,
תשט"ז בייחוד לפסוקנו:
תשט"ז שאלה ב]

א.
פסוק ג:

ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור

בקרובי
אקדש
ועל
פני
כל
העם
אכבד.

רש"י:

היכן דיבר? [שמות כט, מג]
"ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" אל תקרי "בכבודי"
אלא "במכובדי",
אמר לו משה לאהרון: "אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום,
והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

ראב"ע:

כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו,
כטעם [עמוס ג, ב]
"רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם".
וכאשר אראה בם קדושתי, אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני.

רמב"ן:

[אחרי הביאו את דברי רש"י הנ"ל בשינוי נוסחה "עכשיו אני רואה שהם קדושים ממני וממך"]
…לשון רש"י ממדרש רבותינו.
ואם כן – [כלומר:
לפי פירוש זה]
יהיה טעם "ונקדש בכבודי", שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו.
ור"א [=ר'
אברהם אבן עזרא]
גם כן אמר "הוא אשר דיבר ה' לאמור"
– כבר אמר לי ה' שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם "רק אתכם ידעתי"
… [עד סוף דברי ראב"ע הנ"ל].
ואם כן – [=לפי פירוש זה של ראב"ע]
הוא דיבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו, שכך המידה הזאת לפניו. ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה,
כי "דבר ה'" – גזרותיו ומחשבתו ועניין דרכיו, ו"הדיבור"
יאמר בכל אלה:
[קהלת א, טז]
"דברתי אני עם לבי" – חשבתי מחשבה זו.
וכן [יהושע ה, ד]
"וזה הדבר אשר מל יהושע"
= זה העניין. וכן [בראשית מג, יח]
"על דבר הכסף המושב באמתחותינו",
וכן [בראשית כד, נא]
"ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'"
– גזר.
וכמוהו [מלכים א', טז,
לד]:
"באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה,
כדבר ה' אשר דיבר ביד יהושע".

והנה אמר משה:
המקרה הזה הוא אשר גזר ה' לאמור אל לבו:
"בקרובי אקדש" שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד – שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

1. מה קשה לשלושתם בפסוקנו?

2. מה ההבדל בין שלושתם ביישוב הקושי?

3.
ההולך רש"י כאן באותה דרך שבה הלך במקומות הבאים, או בחר לו שם דרך אחרת?

רש"י
בראשית
פרק לב
פסוק יג

ושמתי את זרעך כחול הים.
והיכן אמר לו כן? והלא לא אמר לו אלא:
(בראשית כח, יד)
"והיה זרעך כעפר הארץ"?! אלא שאמר לו (שם,
טו)
"כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך",
ולאברהם אמר: [בראשית כב, יז]
"הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים".

רש"י
שמות פרק
יד פסוק
יב

אשר דיברנו אליך במצרים. (מכילתא)
והיכן דיברו? [שמות ה, כא]
"ירא ה' עליכם וישפוט".

רש"י
שמות פרק
לב פסוק
כז

כה אמר וגו'.
והיכן אמר? (שמות כב, יט)
"זובח לאלהים יחרם"
כך שנויה במכילתא.

רש"י
דברים
פרק ה
פסוק יא

כאשר ציווך. (שבת פז, ב)
קודם מתן תורה במרה:

רש"י
דברים
פרק יב
פסוק כא

וזבחת וגו' כאשר ציוויתך. למדנו שיש ציווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני.

4..
מהי הוכחת הראב"ע מעמוס ג,
ב?

5.
ההולך הראב"ע כאן בדרך שבה הלך במקומות הבאים?

אבן
עזרא
שמות פרק
יד פסוק
יב

הלוא זה הדבר.
איננו מפורש, רק ידענו כי כן היה.
כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה. והדבר הזה הוא בכלל [שמות ו, ט]
"ולא שמעו אל משה".

אבן
עזרא
שמות פרק
טז פסוק
כג

ויאמר.
כבר אמר לי השם כי אתם חייבים לשבות מחר,
שלא תעשו מלאכה אפילו אוכל נפש.

6. מה הקושי המשותף לפסוקנו ולבראשית כד, נא וכיצד מיישבו הראב"ע שם?

אבן
עזרא
בראשית
פרק כד
פסוק נא

דיבר
ה'. גזר,
וכן [תהילים לג, ו]
"בדבר ה' שמים נעשו", או הוכיח בחלום:

7.
"כור
הזהב" על
הרמב"ן
מגיה
דברי
הרמב"ן:

"שיהיה קדוש בעיני כל העם במכובדי"

[במקום "ובמכובדי"
הכתוב בכל החומשים].
התוכל להסביר הגהה זו?

8.
השווה
דברי
הרמב"ן
כאן
לדבריו
בבראשית
א, ג:

ויאמר אלוהים יהי אור.

מלת "אמירה"
בכאן להורות על החפץ, כדרך "מה תאמר נפשך ואעשה לך"
(שמואל א', כ,
ד),
מה תרצה ותחפוץ,
וכן "ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'"
(בראשית כד, נא),
כאשר רצה. כי כן הוא הרצון לפניו.

האם פירוש "אמירה"
שם מזדהה עם פירוש "דיבור"
כאן?
[ועיין
גליון
בראשית
תשי"ד
שאלה ב].

9.
מה עניין מלכים א', טז,
לד למקומנו [הרמב"ן מביאו כדוגמא אחרונה] והלוא הפסוק ירמוז ליהושע ז,
כב ומה אפוא הקושי המשותף לפסוקנו ולפסוק ההוא?

10.
השווה דברי הרמב"ן כאן לדבריו במדבר טז,
ה:

ויש אומרים, כי "וישמע משה ויפול על פניו",
לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו "בוקר ויודע ה'
וגו'",
ולא נזכר זה רק בסיפור משה לעם.
וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדיבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהיפך.
ולפעמים לא יזכיר האחד כלל,
כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שסיפר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם,
כמו שאמרו: (במדבר לב, לא)
"את אשר דיבר ה' לעבדיך כן נעשה",
וכתוב ביהושע (כב,
ט)
"אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה". ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם,
כענין שאמר (במדבר לד, יג)
"זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר ציווה ה'
לתת לתשעת המטות וחצי המטה",
ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו (שבת פז, א),
אינו נכון שיעשה משה דבר בחילוק הארץ אלא ברשות,
כי הכל במצוות השם יעשה דכתיב [במדבר כו, נג]
"לאלה תחלק הארץ וגו'".

האם הולך הרמב"ן בפירושו שם ובפירושו לבמדבר לב, לא [להלן]
באותה הדרך שבה הוא הולך כאן, או בחר לו אצלנו דרך אחרת?

רמב"ן במדבר פרק לב פסוק לא–לב

ויענו בני גד ובני ראובן לאמור וגו'
נחנו נעבור. אמרו לו: אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול,
חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצווה,
כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצוותו. וזה טעם "את אשר דיבר ה' ", כי מתחלה אמרו (פסוק כה) "כאשר אדוני מצוה".

ב.
פרק י, ג:

וידום אהרון.

אברבנאל:

נהפך לבו והיה כאבן דומם,
ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים,
גם לא קיבל תנחומים ממשה,
כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

שם
עולם:

ולא אמר "וישתוק"
כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה"
ו"שתיקה".
"שתיקה"
אינו מורה אלא שתיקה לבדה מדיבור או מבכי ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חיצוניות, כמו אחר שאמר [תהילים קז, כז]
"יחוגו וינועו כשיכור",
אומר אחר כך:
[תהילים קז, ל]
"וישמחו כי ישתוקו",
אבל דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות,
כמו שביארו חוקרי הלשון; לכן העיד הכתוב על אהרון קדוש ה'
שלא שתק לבד,
אלא "וידום",
שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה, כי לא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא כלל, אלא צידק עליו את הדין.

1. מה ההבדל ביניהם ואיזה נראה לך קרוב לפשוטו של מקרא?

2.
לאיזה משניהם יש להביא חיזוק מתהילים לז,
ז?

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת השבע–עשרה [תשי"ח]

שמיני –

פרק י, טז – כ

הערה:
להבנת
הפרשה
הזו
יוקדמו
דברי ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
בביאור:

דברי הפרשה סתומים… ולפרש במה נחלקו משה ואהרון לפי משמעות
הכתוב יראה בעיני כי שעיר החטאת,
בין שיתפרש על שעיר חטאת המפורש בעניין למעלה [ט,
ג]
"קחו שעיר עזים לחטאת", או על שעיר ראש חודש – הכל עניין אחד, כי ה' ציווה למשה שיאמר לאהרון ולבניו שיאכלו נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמי העם [י,
י–יד]
ולא ציווהו על אכילת החטאת,
וכן משה ציווה לבד על אכילת מנחה וחזה ושוק,
ולא דיבר כלום מאכילת חטאת,
וסבור משה, לפי שהמנחה והשלמים אינן לכפר על עוון העדה, הוצרך ה' לצוותו שיאכלוהו אוננין.
אבל החטאת שבא לכפר [על עוון העדה]
וצריכין הכהנים לאכול בשרו ובעלים מתכפרים, לא היה צריך לצוותו על אכילתו, וכל שכן הוא,
כי כבר הגיד להם דיני החטאת בפרשת צו, וידעו שבשר חטאת חיצונה נאכל לכהנים בעזרה,
לכן כשדרש עליו והגידו לו ששרפוהו קצף,
שהיה להם לאוכלו.

א.
פרק י, טז:

ויקצוף
על
אלעזר
ועל
איתמר
בני
אהרון
הנותרים.

אלשיך:

קצף על בניו הנותרים, להיותם כאודים מוצלים מאש, היה ראוי להם להיזהר בל ייכשלו בעניין עבודה כאחיהם,
כי כאשר נכווה האדם מאש,
ראוי לו להיזהר ביותר.

מה הפליאה בסגנון פסוקנו שאותה רצה ליישב?

ב.
שאלות ברש"י:

פסוק
טז:

על אלעזר ועל איתמר: בשביל כבודו של אהרון הפך פניו כנגד הבנים וכעס.

מה קשה לו?

2.
פסוק
יח:

הן
לא הובא:
שאילו הובא, היה לכם לשורפה כמו שנאמר [ויקרא ו, כג]
"וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תשרף".

מה קשה לו?

3.
פסוק
יח:

אכל
תאכלו. היה לכם לאוכלה אף על פי שאתם אוננים.

מה קשה לו?

פסוק יח:

כאשר ציויתי: לכם במנחה.

מה קשה לו?

ג.
דעות שונות לפרשנים בהסבר חילוקי הדעות בין משה ואהרון.

רש"י
פסוק יט:

הייטב
בעיני
ה'. אם שמעת בקודשי שעה [שאפילו אני אונן,
חייב הייתי לאכול],
אין לך להקל בקודשי דורות [ושעיר של ראש חודש – קודשי דורות הוא].

רשב"ם:

הן
היום
הקריבו
את חטאתם
ואת
עולתם. היא העולה והחטאת של אהרון ובניו שכתוב למעלה [ט,
ב]:
"קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים",
והבנים סייעו לאהרון בקבלת הדם,
כאמור למעלה [ט,
ט,
יב].
וכן אמר אהרון:
למה קצפת על בני, הלוא היום הזה הקרבנו אני ובני קרבנותינו שנתחנכנו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה,
"ותקראנה אותי כאלה",
והיאך אוכל חטאת של קודשי דורות ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתנו?

וכן
"הכורם"
[מבני
חבורת
"הביאור"
בסוף
המאה ה–
18]:

הכוונה:
אם כבשתי צערי ולא בכיתי כדי להצדיק דין שמים ברבים, הייטב בעיני ה'
לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת ולבי מלא יגון ועצב,
ובשר קדשים ראוי לאוכלו בשמחה ולא כלחם העצבים.

שד"ל:

הן
היום
הקריבו. אני עם ארבעת בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותינו לכפר בעדנו,
ואף על פי כן קרו אותי כאלה,
שמתו שני בני,
אם כן הרי אין אנחנו רצויים לפני המקום. ואן כן – אם אכילת החטאת היא כאשר אמרת לכפר על העדה, [עיין רש"י פסוק יז:
"ואותה נתן לכם"],
הייתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום?
ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בלבנו.
שעדיין הרי אנו רצויים לפניו והרי אנו כדאי לכפר על העם,
"הייטב בעיני ה'?"
הלוא יותר תבער בנו חמתו על זדון לבנו זה.

1. במה שונה עקרונית תפישתם של המפרשים האחרונים מתפישת רש"י [שהיא תפישת חז"ל]?

2. מהו ההבדל בין דעת רשב"ם לבין דעת שד"ל?

3. מהי חולשת פירושו של שד"ל,
מה אפשר לטעון נגד פירושו?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה השבע–עשרה [תשי"ח]

שמיני

פרק י ט"ז–כ'

בכמה גיליונות של שנים שעברו [בייחוד בגיליונות תשט"ו,
ט"ז,
י"ז]
נידונו בעיות פרק זה, בייחוד של חלקו הראשון. יש לפתח את השיעור בהסבר קצר על מות שני בני אהרון,
בייחוד על השאלה אשר כל כך התקשו בה תנאים ואמוראים בעלי מדרש ופרשנים קדמונים ומאוחרים;
מה היה חטאם.
[עיין גם בעלוני ההדרכה של תשט"ו ותשט"ז].
אחרי כן יפנה המורה אל הציוויים שניתנו ע"י משה לאהרון ובניו, בנוגע להתנהגות שלאחרי האסון אשר קרם. [ג'
– ט"ו].
תובלט כאן – בייחוד בפסוקים ו–ז וכן בפסוקים י"ב – ט"ו המגמה לדחות אבלות לדחות כל עניין של צער פרטי בפני עבודת המשכן.
המשך העבודה – למרות כל מה שקרה – מסביר אותה בעל ספר החנוך למצוות "ומפתח אהל מועד לא תצאו".

משורשי
המצווה [=טעמי המצווה] היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם. ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר שבעולם. כן באמת, אם יניחוה, יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם, שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה' יתברך,
אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר…

ייתכן שיראה צו זה – וכן הציווי לאכול את המנחה הנותרת [ והכוונה למנחה המוזכרת ב–ט'
ד'
לפני האסון] – בעיני הלומדים כ"בלתי אנושי". ייתכן ויתמהועלל אי התחשבות זו ברגשות האדם הסובל. ואחרי שתשאל שאלה זו ראוי להתחיל בלימוד הקטע שלו מוקדש גיליוננו.
יתכן שמתוכו תעלה תשובה לשאלה הנ"ל.

הקטע הזה דורש להבנתו ידיעת כמה פרטים בדיני קורבנות,
על כן הובאו בראש הגיליון דיברי ר'
נפתלי הירץ ויזל המסבירים את טענת משה רבנו ומהי השגיאה שנעשתה לדעתו בשריפת שעיר החטאת.

יקרא המורה תחילה עם תלמידיו את הפסוקים על תורת החטאת שנאמרו לאהרון, הלא הם פרק ו' י"ז – י"ט בייחוד

י"ט,
הכהן המחטא אותה יאכלנה

במקום
קדוש תאכל בחצר אהל מועד.

וכן יש לקרוא פסוק ו'
כ"ג כדי להבין את דיברי משה אצלנו בפרק י'
ח'
אך יזהר המורה שלא להיתקע לעניינים פורמליים בלבד. כל אלה אינם אלא הקדמה להבנת הויכוח בין משה ואהרון. השאלה העיקרית בגיליוננו היא שאלה ג. האם היא כאן משא ומתן של הלכה,
[לדעת אהרון נדחית האבלות רק מפני קורבנות השעה ההיא אך לא מפני קודשי דורות, ולכן כדין עשה אם בקודשי דורות – היא חטאת ראש חודש – לא עבר עבודתו, היינו לא אכל את הטעון אכילה אלא שרף את השעיר מאחר שאין אונן רשאי לאוכלו]
או אם יש כאן בדיברי אהרון משהו המתייחס לעצם רוח המצווה וטעמה. יש כאן הזדמנות להסביר – בעקבות דיברי הרשב"ם – שאין הקורבן פעולה
מאגית המועילה לבעלה [=המביא את קורבנו]
ולעושיה [=הכוהן המחטא אותה]
על ידי עצם
עשייתה, גם אם לבו בל עמו;
מחשבתו וכוונתו של המקריב הם חלק בלתי נפרד מעצם עשיית המצווה.
משום כך אמר לו לבו של אהרון שאינו צריך לכפות על עצמו אכילת החטאת אשר היא צריכה להיעשות בשמחה גדולה. ואם כי נצטווה מפי משה שלא
להתאבל וגם קיבל על עצמו הדין [פ'
ג'
"וידם אהרון"] [וראה גיליון תשי"ז ב], אך לא ראה בעצמו אפשרות לשמוח וזה גם לא נדרש ממנו.

ודבריו אלה והלך מחשבה זה גם נתקבל ע"י משה [י'
כ'
וישמע משה וייטב בעיניו].

[על ענוותנותו של משה רבנו שהודה על טעותו עיין גיליון שמיני תשי"א ד].

ויש להוסיף כאן את דברי ויקרא
רבה י"ג
א':

הוציא משה כרוז לכל המחנה:
אני טעיתי בהלכה,
ואהרון אחי בא ולמד לי.

ופירושו של בעל
העמק
דבר:

וטעם העברה זו במחנה, ללמד לחכמי הדור והדורות שלא יהא אדם גדול בוש ונרתע מלהודות טעות הוראה,
שהרי משה רבנו גם כן טעה.

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים [תשכ"א]

שמיני

פרק י, א – יא

א.
פסוק ג

הוא אשר דיבר ה' לאמור

בקרובי
אקדש
ועל
פני
כל
העם
אכבד

וידום אהרון.

רמב"ן:

הוא
אשר דיבר
ה' לאמור.
…וטעם וידום אהרון:
שהיה בוכה בקול – ואז שתק.

או:
כטעם [איכה ב, יח]
"אל תידום בת עינך".

אברבנאל:

נהפך לבו והיה כאבן דומם,
ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים,
גם לא קיבל תנחומים ממשה,
כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

ר'
יעקב
צבי
מקלנבורג: הכתב
והקבלה

הרמב"ן אמר: מתחילה היה בוכה ואחר כך שתק, ואין זה נראה,
דאילו כן היה ראוי לומר "וישתוק אהרון", כי ההוראה הפרטית של לשון שתיקה היא על צד ההפסקה, אם הפסק מדיבור או שביתה ומנוחה מתנועה הקודמת, כמו [תהילים קז, ל]
"וישמחו כי ישתוקו"
[=הגלים],
דהיינו כשינוחו מתנועתם שגרם להם סער הים וגליו, וכן [יונה א, יא]
"וישתוק הים מעלינו".

אמנן לשון "דמם"
הונח בפרטות [לפי דעת ר'
שלמה פפנהיים] על השתיקה הרצונית,
שמוסכם ברצונו לשתוק,
והוא לשון השוואה [מלשון [תהילים קלא, ב]
"אם לא שיויתי ודוממתי נפשי",
דהיינו שהוא מושווה ברצונו ואין בו ערעור פנימי המציק לו לשידבר,
כי אם הסכמה גמורה והשוואת הרצון להיות שוקט ושותק ואינו מתפעל כלל אל הדיבור. מזה אמר [תהילים לז, ז]
"דום לה' והתחולל לו", [איכה ג, כו]
"טוב ויחיל ודומם",
עניינם סילוק המיית הנפש וקיבול הדבר בפשיטות נמרץ, בלי ערעור ופקפוק,
וכן [תהילים סה, ב]
"לך דומיה תהילה",
פירוש:
דומיה של אדם בעת שמקבל דינך נחשב לך כאילו הוא מהלל אותך.

ומזה אמר כאן "וידום אהרון" – מגיד שבחו של אהרון שהיה שותק ברצון גמור, שווה בדעתו בלי שום ערעור על המקרה שאירע לו.

ר'
דוד
הופמן –
ויקרא [בתרגום העברי בהוצאת מוסד הרב קוק] עמוד רה

אהרון נרגע כששמע שבניו נענשו עונש חמור כל כך דווקא מפני שהיו מקורבים לה'.

1.
מה בין שני פירושי הרמב"ן?

2.
מה ההבדל בין אברבנאל, הכתב והקבלה והופמן בהערכת אהרון?

3.
מה ראה רש"י להקדים פירושו ל"וידום אהרון" לפירושו ל"ועל פני כל העם אכבד".

ב.
פסוקים ט – י – יא

פסוק
ט:

יין
ושכר
את
תשת
אתה
ובניך
אתך
בבואכם
אל
אוהל
מועד
ולא
תמותו…

פסוק
י:

ולהבדיל
בין
הקודש
ובין
החול
ובין
הטמא
ובין
הטהור.

פסוק
יא:

ולהורות
את
בני
ישראל…

רש"י
פסוק י:

ולהבדיל.
כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת. הא למדת שאם עבד – עבודתו פסולה.
[=עבודתו שעבר בשכרות קרויה חול].

רש"י
פסוק
יא:

ולהורות.
לימד שאסור שיכור בהוראה.

ר'
נפתלי
הירץ
ויזל: ביאור:

יפה אמר "ולהבדיל",
כלומר:
כמו שאסרתי שתוי במקדש… בעבור קדושת המקום שנכנס בו,
יש עוד איסור בעניין השכרות בעבור "להבדיל"
"ולהורות".
כי המבולבל בשכרות יטעה בין קודש לחול ויטעה בהוראותיו.
וזהו טעם וי"ו "ולהבדיל"
שאילו אמר "להבדיל",
הייתי אומר, שעל כן איסור יין ושכר,
לפי שצריכין להבדיל ולהורות. ואין הדבר כן,
שעיקר האזהרה והעונש בעבור קדושת המקדש והעבודה… עכשיו שאמר "ולהבדיל"
בוי"ו הוא עניין אחר, כאילו אומר: מלבד קדושת המקדש שבעבורו אסרתי יין ושכר,
יש עוד בעניין השכרות איסור,
בעבור להבדיל ולהורות.

העמק
דבר פסוקים ט–יא:

יין
ושכר אל
תשת. באשר דאונן פסול לעבודה משום דשרוי בצער,
אינו יכול להיות באהבת ה'
ודבקות הבאה אך מתוך שמחה של מצווה… ואף כוהן גדול רשאי להקריב אונן משום שלפי ערך גדולתו אפשר להתגבר על צערו ולעמוד לפני ה' בשמחה,
וכך הייתה מידתו של אהרון.
אמנם היא עבודה קשה שבמקדש [= להתגבר על צערו],
ונצרך דבר לסייע לזה. והייתי אומר לשתות יין ושכר כמו שאמר [משלי לא, ו–ז]
"תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו",
משום הכא הזהיר הקדוש ברוך הוא לאהרון ובניו באותה שעה, שהמה לא ישתמשו בעצה זו בבואם לאוהל מועד להשיג אהבה.

ולהבדיל בין הקודש והחול. הוסיף הקדוש ברוך הוא לתת עצה אחרת לשמח הלב ולהסית דעתו מצער, היינו על ידי יינה של תורה המשמחת לב כדכתיב [תהילים יט, ט]
"פיקודי ה' ישרים משמחי לב"…

ומשמעות "בין הקודש ובין החול" ולא כתיב "בין קודש לחול"
כבר נתבאר… שפירוש "בין ובין" היינו הספקות הנופלים בין קודש וודאי לבין חול ודאי.
ויש שנוטה ספקו יותר לקודש ויש להיפך.

ובירור
הספקות
והלכותיהם
משמח הלב
מאד, כידוע
מאמר
החכם, שאין
שמחה
כהיתר
הספקות.

ולהורות את בני ישראל. עוד הוסיף עצה המשמחת הלב הוא להורות לתלמידים מקשיבים… ונצטווה אהרון לעסוק בזה ויהיה גורם שמחת הנפש המשכחת כל צער ויגון.

ר'
דוד
הופמן:

…לפי הפשט הפשוט,
"ולהבדיל"
הוא שם פועל עם למ"ד השימוש, הממשיך את הצו שבפסוק הקודם,
כדוגמת שמות לב,
כט.
לפי זה ניתן כאן הצו לכהנים להבדיל… ודווקא כאן ניתן הצו הזה, כדי להזהיר את אהרון ובניו שאת פעולת ההוראה שהיו מחוייבים בה ככהנים, לא יפסיקו על אף היותם אבלים.

אבל את ההלכה של "שיכור אל יורה"
אפשר להסיק אף מתוך הסמיכות שבין איסור היין לבין הצו להורות.

1.
מה הקושי התחבירי בפסוקים אלה?

2.
כמה תפישות תחביריות שונות מיוצגות בדברי ארבעת הפרשנים האלה?

3.
מה היא הוראת הוי"ו של "ולהבדיל"
לפי רש"י והיכן בתורה מצינו וי"ו בהוראה כזו?

4.
מה ההבדל שבין ויזל ב"ביאור"
לר'
דוד הופמן בפירוש פסוקנו, וכיצד מתפרשת וי"ו של "ולהבדיל"
לפי כל אחד מהם?

5. מה רצה ר'
דוד הופמן להוכיח בעזרת שמות לב, כט?

ג.
שאלות בראב"ע:

פסוק
ב:

וימותו
לפני ה'.
כי חשבו שיעשו דבר רצוי לפניו.

א.
מה קשה לו?

ב.
במה סוטה הוא מפשט הכתוב?

פסוק
ג:

הוא
אשר דיבר
ה'. כבר אמר לי ה' שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו,
כטעם [עמוס ג, ב]
"רק אתכם ידעתי"

א.
לשם מה מוסיף הראב"ע את המלה "כבר"?

לאיזה פירוש הוא מתנגד?

ב.
מה עניין הפסוק עמוס ג,
ב לפירוש פסוקנו?

פסוק
ו:

ואחיכם כל בית ישראל. תמצאנו רמוז בפרשת ראה.

א.
בעל
צפנת
פענח
בפירושו
לראב"ע [סוף המאה ה– 14] מעיר למקומנו:

לא מצאתי לו שום דבר רמז מזה מאומה, …ויש ממששים כעוורים קיר וסמכו דבריו למה שאמר בפרשת ראה [יד,
א]
"בנים אתם… לא תתגודדו: "אחר שתדעו שאתם בנים לה'
והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו,
כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם".

– אם זהו המקום שאליו יתכוון,
מה הפירוש הרמוז בו למקומנו?

– רוב מפרשי הראב"ע דוחים דעה זו, למה?

ב.

מפרשי
ראב"ע
רבים
סבורים
שהוא
מתכוון
לדבריו
דברים
יב, יז:

לאכול בשעריך מעשר דגנך. עם הלויים ידבר,
גם עם ישראל במעשר שני על דעת רבים. "ובכורות בקרבת וצאנך".
עם הכהנים ידבר,
כי הלויים גם הכהנים הם בכלל ישראל.
כמו [דברים ג, יח]
"ואצו אתכם", שידבר עם שני שבטים וחצי.
וכן [במדבר יח, טו]:
"אך פדה תפדה",
עם ישראל ידבר.
והטעם,
מי שהוא חייב לפדות. וכן [בפרקנו פסוק יז]
"לאכול בשעריך" [פסוק יח] "לפני ה' אלוהיך תאכלנו".

–
הסבר מה הוא הפירוש לפסוקנו הרמוז בדבריו אלה?

– מה הדמיון בין הפסוקים המובאים בדבריו לפסוקנו?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה העשרים [תשכ"א]

שמיני

י'
א'
– י"א

בכמה גיליונות של שנים שעברו [בייחוד בגיליונות תשט"ו,
ט"ז,
י"ז]
נדונו בעיות פרק זה, בייחוד של חלקו הראשון. יש לפתוח את השיעור בהסבר קצר על מות שני בני אהרון,
בייחוד על השאלה אשר כל כך התקשו בה תנאים ואמוראים, בעלי מדרש ופששטנים,
ורבות ושונות היו התשובות לשאלה:
מה היה חטאם?

אחרי מבוא זה המסתיים בתגובת אהרון "וידם אהרון" [עיין שאלה א בגליוננו] יפנה המורה אל הציוויים שנתנו אחרי האסון,
מהם הנוגעים ישירות בהתנהגות המיידית לאחרי האסון,
מהם הנוגעים להתנהגות בעתיד ואף הם קשורים "איך שהוא" באסון.
[פסוקים ד' – ט"ו].

תובלט כאן בייחוד בפסוקים ו'
ז'
וכן בפסוקים י"ב – ט"ו המגמה לדחות אבלות, לדחות כל עניין של צער פרטי מפני עבודת המשכן.
המשך העבודה, – עבודת ה' – למרות כל מה שקרה מסביר אותה בעל ספר החנוך כטעם למצוות "ומפתח אהל מועד לא תצאו".

משורשי
המצווה [=מטעמי המצווה] היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות ש. ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם, כן באמת, אם יניחוה יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם, שיהיה
בעולם
דבר גדול
מעבודת
ה' יתברך,
אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר…

ואולם כיצד מתקשרים הפסוקים ח'
– י"א לפסוקים שלפניהם ושלאחריהם, ובייחוד מה הקשר שביניהם לבין האסון?

ויש להקדים לשאלה ב את דיברי רש"י לפ' ב'
ד"ה ותצא אש זרה. ויש להבין דיברי ר' ישמעאל,
שלא רצה לומר בזה שמתו על עברם על דבר אשר לא נצטוו עליו – ולא רצה ישמעאל לומר שזו הייתה העבירה שעליה עברו, והלא הכתוב אומר בפירוש שהקריבו "אש זרה אשר לא ציווה אותם" [ועיין בגיליון שמיני תשט"ז
דיברי הספרא שהוסיפו "אהבה
על אהבה"
ודיברי ויזל והירש המפרשים את דיברי הספרא האלה, וכן בגיליון תשט"ו את דיברי בעל
העמק
דבר] אלא שרצה ר'
ישמעאל להסביר, מה הייתה סיבת
הסיבה למותם, מהו שהביאם לצאת מגדרם, וכנראה שכרון היין ממש הוא שהביאם לשיכרון ההתלהבות והאקסטזה – וכל אלה הם חילול העבודה אשר אינה אלא קיום רצון הבורא כפי שציווה עליהם.

וכן פרשו הרמב"ן:

ט'
ד"ה יין ושכר אל תשת

…והטעם בצורה זאת עתה שלא יתעה הכוהן בשכרות היין ויבוא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה כאשר עשו בניו.

וייתכן כי מה שדרשו שהיו נדב ואביהו שתויי יין,
לומר כי מפני יינם טעו באש זרה,
לא שיהיה העונש מפני היין,
כי עדיין לא הוזהרו ממנו.

ואולם קשר אחר בין האסון לבין איסור שתיית יין רואה בעל העמק דבר וכן עיין בגיליון שמיני תש"ט בדברי אברבנאל.

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ושתיים [תשכ"ג]

שמיני –

פרק י, טז – כ

פסוק
טז:

ואת
שעיר
החטאת
דרוש
דרש
משה
והנה
שורף

1.
התוכל להסביר את סדר המלים הבלתי רגיל הזה [מושא,
נשוא,
נושא],
ולמה לא נאמר בסדר המלים הרגיל "וידרוש משה את…?"

2.
למה נאמר "שורף"
ולא נאמר "נשרף"?
שהיא הצורה הרגילה?

עיין לזה דברי בעל "שם
עולם" לויקרא!.

כל בניין ובניין אין דומה הוראתו להוראת חברו בשום מקום, כי אם כל אחד ואחד יש לו הוראה בפני עצמו. וכן גם הבדל בין נפעל ובין פועל.

כי שורש שהוא בבניין הקל – פועל יוצא לשני; בבניין הכבד הוא פועל יוצא לשלישי, אם כן תולדותיהם כיוצא בהם:

בניין נפעל תולדות הקל מורה תמיד על הפעול שקיבל פעולת פועל יוצא לשני; אבל "פועל"
תולדות הכבד מורה על הפעול לפי פעולת הפועל, היינו כאשר בכבד הוא פועל יוצא לשני מורה על הפעול שקיבל פעולת פועל יוצא לשני.
וכאשר בכבד הוא פועל יוצא לשלישי מורה על הפעול שקיבל פעולת פועל יוצא לשלישי.

אם כן – כאן שריפת שעיר החטאת היה פועל יוצא לשלישי,
אהרון ציווה את בניו לשרוף השעיר, לכן לא נאמר "נשרף",
כי נפעל אינו מורה כי אם שהפעול קיבל פעולת פועל יוצא לשני, וכאן השעיר קיבל פעולת פועל יוצא לשלישי,
לכן נאמר "שורף"
בפועל שמורה גם כן שקיבל פעולת פועל יוצא לשלישי,
ולכן נאמר "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר"
כי הם שרפוהו.

ועל דעתי לפי זה מיושב דברי רש"י שכותב:

"על אלעזר ועל איתמר. בשביל כבודו של אהרון הפך פניו כנגד הבנים וכעס".

ולכאורה יפלא על דברי רש"י אלה: וכי בשביל כבודו של אהרון יכעס על הבנים שהם נקיים וחפים מכל פשע ואינם יודעים רע מאומה?
אבל לפי הנזכר לעיל אתי שפיר.

1.
התוכל ליישב את צורת "שורף"
לפי דברי בעל "שם עולם"?

2.
והתוכל ליישב את צורת "שורף"
בדרך אחרת?

3.
כיצד מתיישבת הפליאה על פירושו של רש"י ב"על אלעזר ועל איתמר" לפי דברי בעל "שם עולם" עד שיאמר עליהם שעתה הכל "אתי שפיר"?

פסוק
טז:

ויקצוף
על
אלעזר
ועל
איתמר
בני
אהרן
הנותרים.

ספרא
מא [לפי
מהדורת
מלבי"ם]

ר'
אליעזר אמר: "הנותרים"
– קרובים היו לשטף אלא שריחם הקדוש ברוך הוא על אהרון.

העמק
דבר:

הנותרם.
כתיב חסר ללמדנו,
דעל כן קצף בשביל שהיה חושש שלא יענשו גם המה, חס ושלום, בשביל שאינם נזהרים בקדשי המקדש.
וזה היה קשה למשה רבנו יותר מאילו עברו על מצוות עשה בעלמא, שאינו ראוי לקצוף טרם חקור דבר. אבל נרתע מפחד העונש.

להבנת
דברי
הספרא:

מלבי"ם "איילת השחר" [מבוא לפירושו לספרא]
כלל תסו:

יש הבדל בין "נשאר"
ובין "נותר".
"נשאר"
מציין שנשאר בכוונה.
"נותר"
מציין שנותר מעצמו שלא בכוונה.

ומזה יעמוד עוד הבדל: ה"נשאר"
לא היה משותף עם הכלל והנותר היה משותף על הכלל.

1.
מה הקושי שעליו עומד כל אחד מן הפירושים דלעיל?

2.
במה עוזר הכלל הלשוני של המלב"ים להבנת דברי ר' אליעזר בספרא?

ועיין גיליון ויקרא תשכ"ב [לפסוק "ואת היותר החרמנו"].

ר'
נפתלי
הרץ ויזל
[ה"ביאור"
לספר
ויקרא].

דברי הפרשה סתומים… ולפרש במה נחלקו משה ואהרון לפי משמעות
הכתוב, יראה בעיני כי שעיר החטאת בין שיתפרש על שעיר חטאת המפורש בעניין למעלה [ט,
ג]
"קחו שעיר עזים לחטאת", או על שעיר ראש חודש – הכל עניין אחד, כי ה' ציווה למשה שיאמר לאהרון ולבניו שיאכלו נותרת המנחה וחזה ושוק של שלמי העם [י,
יב–יד]
ולא ציווהו על אכילת החטאת,
וכן משה ציווה לבד על אכילת מנחה וחזה ושוק ולא דיבר כלום מאכילת חטאת. וסבור משה, לפי שהמנחה והשלמים אינן לכפר,
הוצרך ה' לצוותו שיאכלוהו אוננין,
אבל החטאת שבא לכפר על עוון העדה,
וצריכין הכהנים לאכול בשרו ובעלים מתכפרין, לא היה צריך לצוותו על אכילתו, וכל שכן הוא,
כי כבר הגיד להם דיני החטאת בפרשת צו, וידעו שבשר חטאת חיצונה נאכל לכהנים בעזרה,
לכן כשדרש עליו והגידו לו ששרפוהו קצף,
שהיה להם לאכלו.

1.
מה התמיהה המתפרשת על ידי דבריו אלה?

2.
כיצד יפרש את "כאשר ציוויתי" של פסוק יח?

[השווה דבריו לדברי רש"י כאשר ציוויתי:
לכם במנחה].

דעות
שונות
לפרשנים
בהסבר
חילוקי
הדעות
בין משה
ואהרון.

רש"י:

הייטב
בעיני
ה'. אם שמעת בקדשי שעה [שאפילו אני אונן,
חייב הייתי לאכול]
אין לך להקל בקדשי דורות,
[ושעיר של ראש חודש – קדשי דורות הוא].

רשב"ם:

הן
היום
הקריבו
את חטאתם
ואת
עולתם. היא העולה והחטאת של אהרון ובניו שכתוב למעלה [ט,
ב]
"קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה", והבנים סייעו לאהרון בקבלת הדם,
כאמור למעלה [ט,
ט,
יב].
וכן אמר אהרון:
למה קצפת על בני, הלוא היום הזה הקרבנו אני ובני קרבנותינו שנתחנכנו בהם לעבודה, ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה "ותקראנה אותי כאלה",
והיאך אוכל חטאת של קדשי דורות ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתנו?

הכורם
[מבני
חבורת
"הביאור"
בסוף
המאה ה–
18]:

הכוונה:
אם כבשתי צערי ולא בכיתי להצדיק דין שמים ברבים,
הייטב בעיני ה'
לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת ולבי מלא יגון ועצב,
ובשר קדשים ראוי לאוכלו בשמחה ולא כלחם העצבים.

שד"ל:

"הן
היום
הקריבו". אני עם ארבעת בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותינו לכפר בעדנו ואף על פי כן קרו אותי כאלה, שמתו שני בני,
אם כן הרי אין אנחנו רצויים לפני המקום. ואם כן – אם אכילת החטאת היא כאשר אמרתי לכפר על העדה [עיין רש"י י, יז "ואותה נתן לכם"],
הייתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום?
ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בלבנו,
שעדיין אנו רצויים לפניו ועדיין אנו כדאים לכפר על העם, "הייטב בעיני ה'?"
– הלוא יותר תבער חמתו על זדון לבנו זה.

1. במה שונה עקרונית תפישתם של המפרשים האחרונים מתפישת רש"י [שהיא תפישתם של חז"ל]?

2. מהו ההבדל שבין דעת רשב"ם לבין דעת שד"ל?

3.
מהו ההבדל בין תפישת משה לתפישת אהרון [לפי תפישת ר'
נפתלי הרץ ויזל והכורם]?

עלון הדרכה להוראת פרשת שבוע

על פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"ג

שמיני

פרק י פסוקים טז –
כ

בגיליון זה לא נידונה הבעיה הגדולה של פרקנו והיא:
מה בעצם היה חטאם של בני אהרון ועל מה נענשו. (עיין לזה גיליונות שמיני תשט"ו,
תשט"ז.)

בלימוד הפסוקים שלאחרי מות בני אהרון, בלימוד הדינים יש להבליט את הרעיון של דחיית האבלות מפני עבודת המשכן, המשך העבודה על אף כל מה שקרה,
על אף חרבן עולמו של אהרון, מסביר אותה בעל ספר החינוך בטעמי מצוות "ומפתח אהל מועד לא תצאו".

ספר
החינוך –
מצווה קנ"א:
שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה:

שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה,
שנאמר (ויקרא י, ז)
"ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמתו".

משורשי המצווה,
היסוד הבנוי לנו בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם,
ועל כן ראוי עכ"פ שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם,
כי באמת אם יניחוה יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה',
אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר,
ועל כן הוזהרו על זה במיתה.

ייתכן שיראה צו זה – וכן הציווי לאכול את המנחה הנותרת (הכוונה למנחה המוזכרת ב–ט,
ד לפני האסון)
וכן את החזה והשוק – בעיני התלמידים כדרישה חמורה "בלתי אנושית" שאינה רואה ללבו הסובל של האדם.

אחרי שתישאל שאלה זו יש לגשת ללמוד את הקטע שלנו אשר עיקרו הם השאלות ג,
ד,.

הקטע הזה דורש להבנתו ידיעת פרטים מספר בדיני הקרבנות,
ואפשר ללמדם מתוך דברי ר'
נפתלי הירץ ויזל (בשאלה ג).

אבל,
יקדים המורה ללימוד פסוקינו, את העיון בפרק ו פסוקים:
יז – כג "זאת תורת החטאת…"
ומתוך פרק ו פסוק יט:
"הכהן המחטא אתה יאכלנה במקום קדש תאכל בחצר אהל מועד:

פסוק
כג:
"וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף":

יובנו דברי משה אצלנו.

אך יש להיזהר שלא לשקוע בעניינים הפורמליים שאינם אלא הקדמה להבנת המחלוקת העקרונית שבין משה ואהרון.

יש פרשנים הרואים במחלוקת שביניהם משא ומתן של הלכה בשאלה, אם אנינות נדחית גם מפני קרבנות שעה וגם מפני קרבנות שהם קדשי דורות – כמו שעיר חטאת לראש–חודש (כדעת משה), או אם נדחית אנינות רק מפני קרבנות השעה ההיא,
אך לא מפני קרבנות דורות,
כדעת אהרון אשר עשה – אם כן – כדין בזה שלא אכל מחטאת ראש חודש אלא שרף את שעיר החטאת של ראש חודש?

אך יש מפרשים הרואים שמחלוקת זו משקפת גם עמדות עקרוניות על תפקיד הקרבנות לסוגיהם (ועיין ש.ר.
הירש לפסוקים אלה!)

יש כאן הזדמנות להסביר לתלמידים שאין הקרבן פעולה מאגית המועילה לבעלה (המביא את קרבנו)
ולעושיה (הכהן המחטא אותה)
על ידי עצם עשייתה, גם אם אין הכוונה הנכונה מתלווית למעשה.

מחשבתו וכוונתו של המקריב היא חלק בלתי נפרד מעצם עשיית המצווה.
משום כך אמר לו לבו של אהרון שאינו צריך לכפות על עצמו אכילת החטאת אשר היא צריכה להיעשות בשמחה גדולה. ואם כי נצטווה על ידי משה שלא להתאבל ודין זה קיבל על עצמו ("וידם אהרן") (ועיין גיליון שמיני תשי"ז ב ),
אך מכל מקום לא ראה בעצמו אפשרות לשמוח ומי שרואה ללבם של הכואבים והדואבים גם לא דרש ממנו זאת. ודבריו אלה והלך מחשבה זו נתקבל גם ע"י משה.

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ושש [תשכ"ז]

שמיני

פרק י פסוקים א – ג

א.
פרק י, ג:

הוא
אשר
דיבר
ה'
לאמור
בקרובי
אקדש
ועל
פני
כל
העם
אכבד.

רש"י
ג:

הוא
אשר דיבר
וגו'. (זבחים קטו, ב)
היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג).
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי.
אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום,
והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

שני
לוחות
הברית
[השל"ה]
חלק "תורה שבעל פה"
כלל לשונות אות א:

אל תקרי נאמר בתלמוד כמה פעמים. וקיבלתי:
כל מקום שאמרו "אל תקרי" הוא משום שיש איזו קושייה חמורה בו,
שלא לקרוא כך אלא כך,
כמו [ישעיה נד, יג]
"וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך"
– אל תקרי "בניך"
אלא "בוניך"
שחז"ל עשו "אל תקרי" זה,
שמילת "בניך"
מיותרת,
מאחר שאמר ברישא "וכל בניך" די לו לומר "ורב שלומם". אלא אל תקרי;
וכן [ישעיה נו, ב]
"שומר שבת מחללו"
– אל תקרי "מחללו"
אלא "מחול לו". משום דקשה ליה,
ואילו קאי על השבת היה לו לומר:
"שומר שבת מחללה"
בלשון נקבה… ועוד אני אומר:
כי לפעמים אומר "אל תקרי" אף כשאין לו קושייה בקריאה,
והוא משום שאותו דבר בעצמו מקובל איש מפי איש,
וכדי שלא ישכח מפיהם ומפי זרעם שמו כמו סימנא בפיהם והציבו ציונים לדבר,
ואמרו "אל תקרי".

1. מהי בפסוקנו "קושייה בקריאה" שבגללה אמרו כאן "אל תקרי"?

2. מהו הרעיון הכלול בדברי דרשת אל תקרי זו?

ב.
פרק י, ג:

ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמור:
בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרון.

רש"י:

וידום
אהרון. קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל?
שנתייחד עמו הדיבור,
שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין.

1. מה קשה לו?

רש"י:

בקרובי.
בבחירי.

2. מה קשה לו?

רש"י:

ועל
פני כל
העם אכבד.
כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס.
אם כן באלו,
כל שכן ברשעים.
וכן הוא אומר [תהילים סח, לו]
"נורא אלוקים ממקדשיך",
אל תקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך.

3.
הסבר את ה"אל תקרי" כאן על פי הכלל שניתן בשאלה א.

4. מה שהפך רש"י לפרש תחילה "וידום"
שהוא סוף הפסוק,
ואחר כך את תחילתו של הפסוק, מתפרש על ידי מפרשי רש"י כדלקמן:

גור
אריה:

ומה שהפך רש"י הפירוש, היינו כדי לפרש לך: משום כך "וידום אהרון", כאשר שמע שבניו יראי שמים… אבל לא בשביל זה שאמר "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד",
שזה אין טעם לדמימה, רק מה שאמר משה שהם גדולים וחשובים ממני וממך,
ואם כן צדיקים הם, לכך שתק.

לבוש
האורה:

מה שהפך רש"י פירושו… משום שצריך לסמוך פירוש "וידום"
לסוף הדיבור הקודם,
שסיים אותו בזה הלשון: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך"
מפני שיש להקשות על אותו הפירוש, דמן הכתוב שאמר:
[פסוק ג] "ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה'" משמע,
שבא משה לנחמו,
אשר האמת הוא כן, שמצד האמת נחמה גדולה היא זו, שבגלל צדקתם וחשיבותם חפץ בם הקדוש ברוך הוא ולקחם לישיבה של מעלה, ועל דבר כזה אין ראוי להתאבל, אלא שמטבעי בני אדם אינו נחמה, ואדרבה,
דברים כאלה מעוררים הבכי יותר,
שמפני שהיה המת אדם חשוב,
מתעצב האבל עליו הרבה יותר,
ומרבה בבכייה על העדרו; לכך מביא רש"י מיד "וידום אהרון" כלומר:
אף על פי שהוא כנגד הטבע, שתק אהרון ולא הרבה בבכי על דברי משה, וחשבו לו הקדוש ברוך הוא לשבח, ונתן לו שכר עליו.

והרי הוא כאילו דיבור אחד עם הדיבור הקודם. ואחר כך חזר רש"י לדרכו ולפרש הכתובים כסדרן.

5.
מה ההבדל בין שני מפרשי רש"י?

ג.
פרק י, ג:

וידום אהרון

אברבנאל:

נהפך לבו והיה כאבן דומם,
ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים,
גם לא קיבל תנחומים ממשה,
כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

שם
עולם: על
ויקרא [מאת הרב ליכטענשטיין,
וורשא תרל"ז]

ולא אמר "וישתוק",
כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה"
"שתיקה";
"שתיקה"
אינו מורה אלא שתיקה לבדה מדיבור או מבכי ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חיצוניות; כמו אחר שאמר [תהילים קז, כז]
"יחוגו וינועו כשכור",
אומר אחר כך:
"וישמחו כי ישתוקו".

אבל דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות,
כמו שביארו חוקרי הלשון; לכן העיד הכתוב על אהרון קדוש ה'
שלא שתק לבד,
אלא "וידום",
שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה כי לא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא כלל, אלא צידק עליו את הדין.

1. מה ההבדל בין שני הפירושים?

2.
איזה מהם מתאים לפשוטו של מקרא לפי ההקשר?

3.
לאיזה מהם יש להביא סיוע מתהילים לז,
ז,
מאיכה ג, כח?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה העשרים ושש [תשכ"ז]

שמיני

פרק י' א'
– ג'

בחטאם של שני בני אהרון עסקנו בפרוטרוט בגליונות שמיני תשט"ו תשט"ז ובעלוני ההדרכה.
יעויין שם.

הפעם עסקנו בתגובותיהם של משה ואהרון לאסור אשר קרה.

דברי
משה
מתבארים
יפה
בילקוט
שמעוני
ב' תש"ך:

[תהילים נ' ג']
"יבוא אלוקינו ואל יחרש אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד". מידת בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מעל הקרובים,
אבל הקב"ה אינו כך,
מוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנאמר "בקרובי אקדש" וכתיב "וסביביו נשערה מאד".

וכן
כדאי
להביא
בפני
הלומדים
את פירושו
של ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
["באור"
לויקרא]:

ולדעתי נחם משה את אהרון,
שלא יצטער לחשוב שהיו בניו חלילה חוטאים בסתר, ועל כן בערה אש ה',
אלא מקרובי ה'
היו,
מן הקדושים אשר בארץ ובעבור גדולתם נענשו,
כי כן דרכו של הקב"ה להקדש בקרובים אליו… כי דקדק עימהם מאד על חטא שחטאו מתוך געגועי אהבה, למען דעת כי ה' קדוש ומרומם על מחשבת בני אדם, שמדרך האדם לחוס על קרוביו ונושא להם פנים מאהבתו אותם וה'
נוהג להפך, וכן קרה למשה ולאהרון שבעבור חטא אחד שחטאו במי מריבה [שמקנאתם על כבוד המקום באו אליו] נקנסה עליהם מיתה ונאמר גם שם: "ויקדש בם"…

ותופעה זו, שאין העמדה הגבוהה שטר שחרור מן החובות המוטלים על שאר בני אדם, אלא שטר התחייבות נוספת על החובות הרגילים,
רעיון זה מצאנוהו גם בעונש שנענש משה רבנו, שהרי אין העונש החמור שלא יכנס לארץ ראוי לחטא אלא כפי מעלת החוטא.
ואף בעל הבאור משווה עונשו של משה לעונשם של נדב ואביהו.
ואלה דבריו:

והדברים דומים, כי נדב ואביהוהיו כוהנים משוחים וטרחו הרבה להתקדש ולמדו סדר העבודה וטרם גמרו העבודה הראשונה מתו ולא זכו לכהונה.
ככה משה שטרח הרבה להביא את ישראל לארץ ומעט קודם שבא לארץ – מת.

ואולם ביותר נמצא רעיון זה של "בקרובי אקדש" מודגש בפי הנביאים ולא ביחס לצדיק בודד אלא בקנה מידה גדול ביחס לאומה כולה;

עמוס
ג' ב'

רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה – על כן אפקוד עליכם את עוונותיכם.

אותה עמדה מיוחדת של בעל בריתו של הקב"ה,
של עם שנבחר לשאת בעול היעוד האלוקי,
אותה עמדה ש"רק"
לכם היא נועדה,
למה היא מזכה אתכם?

על כן – אפקוד עליכם את כל עוונותיכם.

מפני שמיודעי אתם,
קרובי אתם – לכן אדקדק עמכם כחוט השערה. ולא כפי שהיו סבורים בני דורו של עמוס וסבורים אולי גם בני דורות מאוחרים בהרבה מתקופת עמוס ולא כדי לבסס על עמדה זו ועל זכות היעוד הזה,
"תביעה לפרנסה היסטורית"
[כמאמר בובר].

לדברי רש"י "והיכן דבר?" יש להסביר לתלמידים שזו שיטתו [על פי מכילתא וספרא] בכל מקום שמובאת ציטטה: בכל מקום שמוזכר דבר בשם אומרו ולא מצאנו בפרקים קודמים למקום זה, שאכן נאמר דבר זה, שואל רש"י "והיכן נאמר?" ומוצא פסוק דומה,
קרוב לעניין הנידון.
ועיין ברש"י שמות י"ד י"ג הלא זה
הדבר אשר דיברנו אליך במצרים, וכן שמות ל"ב כ"ז ד"ה כה אמר ה'.

ועיין דברים ה'
י"ב ד"ה כאשר ציווך.

ואולם הרמב"ן הולך באופן שיטתי בדרך אחרת. אין הוא מחפש את הפסוק שאליו ירמוז "הוא אשר דבר"
– אלא מניח שזהו מסגנונה של התורה להימנע מהבאת אותו דבר פעמיים,
ולכן תאריך "במעשה"
ותקצר ב"ספור"
או להפך. ועיין לזה גיליון
שמיני
תשי"ז.
אך במקומנו הולך הרמב"ן לא בדרך הרגילה שלו,
שאמנם אמר ה'
את הדברים בהזדמנות אחרת ולא נכתבו, ולא בדרך של רש"י של הבאת הפסוק הדומה – אלא בדרך שלישית. עיין בדבריו לפסוק ג'.

אשר לעניין "אל
תקרי" נביא בזה את הסבר המידה הזו כפי שניתנה
באנציקלופדיה
התלמודית
כרך ב'
[ערך
אל תקרי:]

"אל תקרי" היא אחת מדרכי הלימוד בדרשות הפסוקים בהלכה ובאגדה…

"אל תקרי" אינו מוציא את המקרא מפשוטו ולא הייתה כוונתם לומר שבאמת צריכים לקרוא את הפסוק בשינוי.
ואף בנוגע להמובן והפירוש של המקרא לא הייתה כוונתם לומר, שאין פירוש המקרא כמו שכתוב,
אלא שכם זה וגם זה כלולים במקרא,
וכוונתם:
אל תקרי רק כך בלבד,
אלא אף כך.
ואעפ"י שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, יש רשות לחכמים לדרוש את המקראות בכל עניין שיכולים לדרשם וסמכו על מה שכתוב [תהילים ס"ב]
"אחת דבר אלוקים שתיים זו שמעתי", מקרא אחד יוצא לכמה טעמים [ועיין מנחת שי צפניה א'
י"ב]
וכתב אחד מן הראשונים, שמשום כך נכתבה התורה בלא נקודות, שהיא כוללת שבעים פנים, ולפיכך אמרו: "אל תקרי כך אלא כך",
כדי שיהיה נדרש גם ניקוד אחר, ושני הפירושים כלולים בתוך המקרא.
[מובא בשו"ת רדב"ז ח"ג אלך ס"ח],
וכן דרשו [שמות י"ב י"ז]
"ושמרתם את המות"
אל תקרי 'את המצות' אלא 'את המצוות' , כדרך שאין מחמיצין את המצה,
כך אין מחמיצין את המצווה,
אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד" – הרי שאף אחרי שדרשו 'אל תקרי' דרשוהו גם כפשוטו,
ואמרו:
'כשם שאין מחמיצין את המצה'.

עד כאן דברי האנציקלופדיה התלמודית.

בשאלת "אל תקרי" עסקנו גם בגיליון שלח תשכ"ד,
ראה תשכ"ד.

*]
רשימת דרשות "אל תקרי" בש"ס ובמדרשים על הסברם תמצא בספר "קורא באמת" ליצחק דוד הלוי באמבעבגער, פראנקפורט דמיין, שנת תרל"א,
וכן בסיווג מפורט ובדיון על הסוגים השונים בספר "דרכי השינויים" [מבאר דרכי חז"ל בתלמודים ובמדרשים בשנותם את המקראות בדרכים שונות לצורך דרשותיהם בהלכה ובאגדה ויוצא לחלק את השינויים ההם למחלקותיהם… ולהבין לשינוי חז"ל וכוונתם באלה העניינים… [עם באורים והערות שונים] לשמואל וואלדברג, למברג שנת תר"ל.

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ושבע [תשכ"ח]

שמיני

פרק י פסוקים ט – טז.

א.
מתוך דברי המדרש

1.
פרק
י,
ט:

יין ושכר את תשת

ויקרא
רבה יב
[א]

…דתני ר' שמעון (*): לא מתו בני אהרון אלא על שנכנסו שתויי יין לאוהל מועד.
ר'
פנחס בשם ר'
לוי אומר: משל למלך שהיה לו בן בית נאמן,
מצאו עומד על פתח חנויות והתיז את ראשו בשתיקה,
ומינה בן בית אחר תחתיו.
ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון; אלא ממה שמצווה את השני:
"לא תכנס בפתח חנויות" אנו יודעים שמתוך כך הרג את הראשון.
כך – [י,
ב]
"ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימותו לפני ה'"
ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שציווה את אהרון ואמר לו:
"יין ושכר את תשת" אנו יודעים מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין.

ויש גירסה "דתני ר' ישמעאל"
וכן הוא ברש"י.

רש"י
פסוק ב:

ותצא
אש. ר'
ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו.

בעל
עקדת
יצחק
מקשה:

יש לתמוה, כי מאחר שהכתוב פירש מעשיהם ואמר [י,
א]
"ויקריבו לפני ה'
אש זרה אשר לא ציווה אותם" ונאמר [במדבר ג, ד]
"וימת נדב ואביהוא לפני ה'
בהקריבם אש זרה לפני ה'"
– למה היו חז"ל שואלין ודורשין למה יומתו?
– מה עשו? ובאו עליהם טעמים רבים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכולם נסמכים אל הכתובים בדרכים רחוקים?

א.
ועל הטעם שנאמר לעיל מקשין כמה ממפרשי רש"י:

ב.
איך נענשו מיתה על שנכנסו שתויי יין והלא לא הוזהרו על זה אלא לאחר מיתתן?

ענה לשתי הקושיות!

2.
יין
ושכר
אל
תשת.

תנחומא
שמיני
[יא]

…ולכך הזהירו מן היין, כי היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם, לזנות,
לשפיכות דמים, ולגניבה ולכל עבירות שבעולם.

והלא משמח לב האדם ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה,
שנאמר [תהילים קד, טו]
"ויין ישמח לבב אנוש", ואומר [תהילים יט, ט]
"פיקודי ה' ישרים משמחי לב"?!

ועוד:
כי לעוסק בתורה ובפיקודיו ינחיל גן עדן,
כמו שנאמר: [דברים ל, כ]
"כי הוא חייך ואורך ימיך".
והשיכור בעוד היין בו, הוא יושב בשמחה כמו שהוא יושב בגן עדן?! כמו ההוא תלמידא דהוה חסיד,
והיה לו אבא ושתי חמרא טובא [=שהיה אביו שותה יין הרבה]
ובכל עידן דהוה נפל בשוקא אתו עולמייא ומכין יתיה [=באו נערים ומכים אותו] באבנים ובצרורות, וצווחין וקורין אחריו:
"חזו שכרא!" [=ראו השיכור]. וכשרואה בנו החסיד,
הוא נכלם ושואל את נפשו למות. ובכל יום אומר לאביו: "אבא,
אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה,
ולא תלך לשתות בבית היין,
שאתה עושה חרפה ממני וממך!"
והוא אומר לו כן פעם אחת ושתיים בכל יום,
עד שאמר אביו,
שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין.
וכן עשה החסיד,
שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה,
ומיישנו במיטתו ואחר הולך לו.

פעם אחת היה יורד מטר,
ויצא החסיד לשוק והיה הולך לבית הכנסת לתפילה, וראה שיכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורדת עליו, והבחורים והנערים מכים אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר בפניו ובתוך פיו.
כשראה זה החסיד,
אמר בלבו: "אלך לאבא ואביאנו לכאן ואראהו לו זה השיכור, והחרפה שעושים ממנו הבחורים והנערים,
אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר".
וכן עשה, הביאהו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן? הלך אצל השיכור ושאל לו,
באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו.

אמר לו בנו החסיד: "אבא,
בשביל זה קראתיך?!
אלא שתראה החרפה שעושים לזה,
כי כן עושים לך בעת שאתה שותה!
אולי שתמנע פיך מלשתות!"

אמר לו: "בני,
בחיי,
אין לי תענוג וגן עדן אלא זה".
כששמע החסיד כך,
הלך לו בפחי נפש.

אבל לא שמחת היין, הפיקודים והתורה, כי היין כשיוצא מגופו והיגון בא בלבו,
זה יוצא וזה נכנס; והתורה והמצווה הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא…

א.
לשם מה מביא בעל המדרש את סיפור החסיד ואביו –

ב.
מה הסכנה המיוחדת בשכרות [נוסף על הידועות]
שרצה להבליט בסיפור זה?

3.
פסוק
טז:

ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים.

ויקרא
רבה יג
[א]

אמר רב הונא:
בשלושה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה,
ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ובאונן.

בשבת מניין? שנאמר [שמות טז, כ]
"ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים ויבאש ויקצוף עליהם משה".
כיוון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת,
אמר להם [שמות טז, כג–כה]
"הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קודש… אכלוהו היום,
כי שבת היום לה'".

ובכלי מתכות מניין?
שנאמר [במדבר לא, יד]
"ויקצוף משה על פקודי החיל",
וכיוון שכעס, נתעלמה ממנו הלכה,
שכח לומר להם הלכות כלי מתכות. וכיוון שלא אמר משה, אמר אלעזר הכהן תחתיו, שנאמר [במדבר לא, כא]
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא… זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה" – אמר להם: "למשה רבי ציווה ולי לא ציווה".

באונן מניין? שנאמר [ויקרא י, טז]
"ויקצוף על אלעזר ועל איתמר",
וכיוון שכעס נתעלמה ממנו הלכה,
שאונן אסור לאכול בקודשים.

ספרי
במדבר
לא, כא

[במדבר לא, כא]
"ויאמר
אלעזר
הכהן אל
אנשי
הצבא
הבאים
למלחמה
זאת חוקת
התורה
אשר ציווה
ה' את
משה" – משה רבנו לפי שהיה בכלל כעס בא לכלל טעות.

ר'
אלעזר אומר: בשלושה מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות: כיוצא בו אתה אומר: [ויקרא י, טז]
"ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרון הנותרים"… – מהו אומר: [ויקרא י, יז]
"מדוע לא אכלתם את החטאת…"?
– כיוצא בו אתה אומר: [במדבר כ, י]
"ויאמר:
שמעו נא המורים…!"
מהו אומר? [במדבר כ, יא]
"וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים?"
אף כאן אתה אומר [במדבר לא, יד]
"ויקצוף משה על פקודי החיל"
– מהו אומר? [במדבר כ, כא]
"ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא…" – משה רבנו לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות.

רש"י
במדבר
לא, כא:

ויאמר
אלעזר
הכוהן. לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים.
וכן אתה מוצא בשמיני למלואים,
שנאמר [ויקרא י, טז]
"ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרון" בא לכלל כעס – בא לכלל טעות.
וכן [במדבר כ, י–יא]
"שמעו נא המורים…
וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים".
על ידי הכעס טעה.

1.
הסבר מהי הטעות בכל אחד מארבעת המקומות?

2.
התוכל להסביר למה לא הביא רש"י את דברי הספרי הנ"ל או את דברי ויקרא רבה הנ"ל לא במקומנו [ויקרא י, טז]
וכן לא בבמדבר כ וכן לא בשמות טז –
והביא את דברי הספרי רק בבמדבר לא,
כא?

3.
התוכל להסביר למה בא פסוקנו בויקרא רבה כאחרון מן השלושה, ולמה בא בספרי כראשון מן השלושה?

ב.
פסוקם י –
יא

פסוק י:

ולהבדיל
בין
הקודש
וביל
החול
ובין
הטמא
ובין
הטהור.

פסוק
יא:

ולהורות את בני ישראל את כל החוקים…

רש"י
פסוק י:

ולהבדיל.
כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת. הא למדת שאם עבד –
עבודתו פסולה. [=עבודתו שעבד בשכרות – חולין היא].

שד"ל:

השתייה אסורה לכהנים בכל הפעולות המיוחדות להם,
והם שלושה מינים:
האחד הוא מעשה העבודה במקדש וזה "בבואכם אל אוהל מועד"; והשני – ההוראה בענייני קודש וחול וטמא וטהור, כלומר לפסוק דין כשיוולד ספק לכהנים; והשלישי הוא להורות את בני ישראל את כל החוקים…

העמק
דבר
פסוקים
ט–יא:

יין
ושכר אל
תשת. באשר דאונן פסול לעבודה משום דשרוי בצער,
אינו יכול להיות באהבת ה'
ודבקות הבאה אך מתוך שמחה של מצווה… ואך כוהן גדול רשאי להקריב אונן משום שלפי ערך גדולתו אפשר להתגבר על צערו ולעמוד לפני ה' בשמחה,
וכך הייתה מידתו של אהרון.
אמנם היא עבודה קשה שבמקדש [= להתגבר על צערו],
ונצרך דבר לסייע לזה. והייתי אומר לשתות יין ושכר כמו שאמר [משלי לא, ו–ז]
"תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו",
משום הכא הזהיר הקדוש ברוך הוא לאהרון ובניו באותה שעה, שהמה לא ישתמשו בעצה זו בבואם לאוהל מועד להשיג אהבה.

ולהבדיל בין הקודש והחול. הוסיף הקדוש ברוך הוא לתת עצה אחרת לשמח הלב ולהסית דעתו מצער, היינו על ידי יינה של תורה המשמחת לב כדכתיב [תהילים יט, ט]
"פיקודי ה' ישרים משמחי לב"…

ובירור הספקות והלכותיהם משמח הלב מאד, כידוע מאמר החכם,
שאין שמחה כהיתר הספקות.

ולהורות את בני ישראל. עוד הוסיף עצה המשמחת הלב הוא להורות לתלמידים מקשיבים… ונצטווה אהרון לעסוק בזה ויהיה גורם שמחת הנפש המשכחת כל צער ויגון.

1.
מהו הקשר בין פסוק ט לפסוקים י – יא לפי כל אחד מהנ"ל?

2.
מהי חולשת פירוש שד"ל מבחינה לשונית?

3.
מה פירוש וי"ו של "ולהבדיל",
"ולהורות"
לפי פירוש רש"י

והיכן מצאנו וי"ו כזו במקום אחר?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה העשרים ושבע [תשכ"ח]

שמיני

פרק י' ט'–ט"ז

בכמה גיליונות של שנים שעברו [בייחוד בגיליונות תשט"ו,
ט"ז,
י"ז]
נדונו בעיות פרק זה, בייחוד של חלקו הראשון. יש לפתוח את השיעור בהסבר קצר על מות שני בני אהרון,
בייחוד על השאלה אשר כל כך התקשו בה תנאים ואמוראים בעלי מדרש ופרשנים קדמונים המאוחרים;
מה היה חטאם?
[יעויין גם בעלוני ההדרכה של תשט"ו ותשט"ז].
אחרי כן יפנה המורה אל הציוויים שניתנו ע"י משה לאהרון ובניו, בנוגע להתנהגות שלאחרי האסון [ג'
– ט"ו].
תובלט כאן –
בייחוד בפסוקים ו'
– ז'
וכן בפסוקים י"ב – ט"ו המגמה לדחות אבלות, לדחות כל עניין של צער פרטי בפני עבודת המשכן.
המשך העבודה –
למרות כל מה שקרה –
מסביר אותה בעל ספר החנוך למצוות "ומפתח
אהל מועד
לא תצאו".

משורשי
המצווה [=טעמי המצווה] היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם. ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום שבר שבעולם. כן באמת, אם יניחוה, יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם, שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה' יתברך,
אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר…

הקטע שבו אנו עוסקים הפעם קשה להבינו כהמשך לקודם,
והדרך שבה ניסו קדמונינו לקשור ביניהם היא שעוררה את בעל העקדה [ורבים אחרים לפניו ולאחריו] לשאלתו.

נוסיף בזה עוד את תשובת אברבנאל [שהבאנו בגיליון שמיני תש"ט]:

אברבנאל:

והנה ציווה אחר זה "יין ושכר אל תשת", לפי שהיה לב אהרון ובניו כלב אישה מצירה על שרפת בניו ומפני אזהרת משה לא היו יכולים לבכות ולספוד ראוי, ומפני זה אולי ישתו יין כדי לשכוח צרתם כמו שאמר [משלי ל'] "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו";
הנה מפני זה בא הדיבור לאהרון ולבניו,
"יין ושכר אל תשת". ובאו לו בזה שתי סיבות מונעות אליהם שתייתו: האחת באומרו "בבואכם אל אוהל מועד" במקום "בעבור"
כמו "ויעבד ישראל באשה"
[הושע י"ב י"ג],
"והוא נחש ינחש בו" [בראשית,
מ"ד ה']; "התשחית בחמשה" [בראשית י"ח]
ורבים כן. יאמר:
אין ראוי שתשתו יין ושכר בעבור שאתם צריכים לבוא אל אוהל מועד, לעשות את העבודות אשר בהיכל,
שבהיותכם שיכורים תחטאו בעבודתכם שמה ותמותו והדבר הזה יהיה חוקת עולם לדורותיכם… והסיבה השנייה שבעבודה אין ראוי שתשתו יין ושיכר, מפני שאתה מורה התורה לעם ועל פיך יעשו הבדל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וגם בשאר הדינים אתה עתיד להורות את בני ישראל את כל החוקים וכמו שאמר [מלאכי ג' ד']
"כי שפתי כוהן ישמרו דעת".

לאגדה המובאת בשאלה א 2
יש להעיר שביאליק–רבינצקי בהביאם אותה ב"ספר האגדה" קצרוה בהפסיקם אותה בשאלה הזקן "באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו". ע"י כך הפכו את הספור המאיים והמחריד ל…הלצה.
הסיום הזה [הניתן לסיפורנו בספר האגדה] מעורר אצל השומע – ע"י גורם ההפתעה – צחוק רם. ואילו הסיום הטרגי שבמקור ["אין לי תענוג וגן עדן אלא זה"]
מאיר כבאור ברק את כל נוף השכרות על מוראותיו.

להבנת שאלה ב
יש קודם לראות את הקשיים התחביריים:
האם הפסוקים י'-י"א הם משפטים משועבדים למשפט הראשי [פ'
ט'],
או הם בעצמם משפטים ראשיים?
ואם משפטים משועבדים של זמן הם, למה לא נאמרו בצורה מקבילה למשועבד הראשון שבסוף פ'
ט',
היינו:
למה לא נאמר "בהבדילכם בין… ובהורותכם"
כמו שנאמר "בבואכם אל אוהל מועד"? ואם משפטים משועבדים של תכלית הם, למה לא נאמר "למען תבדילו ולמען תורו" או פשוט "להבדיל"
אך בלי וי"ו?
ואם משפטים ראשיים הם –
הן יחסר בהם הנושא והיה לו לומר:
"והבדילו"
"והורו".
וכן גם קשה:
אם זו מצווה לדורות היא שתפקיד הכוהנים ללמד ["כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", "יורו משפטיך ליעקב"],
אם כן מה עניינו למקומנו?
במפרשים שהבאנו בגיליון נימצא את התפישות התחביריות השונות. לפי רש"י פסוקים י'
– י"א הינם משפטים משועבדים של תכלית, ואילו את הוי"ו של "ולהבדיל"
יסביר כוי"ו של [דברים י"ז ט"ז]
"לא ירבה לו נשים ולא יסור", "לא ירבה לו סוסים ולא ישיב…" פירושו של שד"ל נראה לכאורה כפשוטו של מקרא ואולם אין הוא מבאר כלל את חוסר ההקבלה בין "בבואכם אל אוהל מועד" ובין "ולהבדיל"
, "ולהורות".

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים
בידי נחמה ליבוביץ –
שנת
העשרים ושמונה [תשכ"ט]

שמיני – שעיר החטאת

פרק י פסוקים טז –
כ

א.
שאלה כללית:

1. מה המשותף לדינים שנאמרו למשה ולאהרן אחרי מות שני בני אהרון בפרק זה?

ב.
ויקרא פרק י פסוק טז:

ואת
שעיר
החטאת
דרש
דרש
משה
והנה
שורף
…

מסכת
זבחים
דף קא
ע"ב:

דרש
דרש: שתי דרישות למה?
אמר להו: מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות?

רש"י
זבחים
דף קא
ע"ב:

שתי דרישות: דרישה לנשרפת – למה נשרפה?
דרישה למונחות –
למה מונחות להמתין לערב ולא נאכלו ביום?

ספרא
פרשת
שמיני
פרק ב:

מה ת"ל דרוש דרש משה? שתי דרישות. אמר להם: מפני מה נשרף זה, ומפני מה נאכלו אלו?

רש"י
ויקרא
פרק י
פסוק טז:

דרש
דרש: שתי דרישות הללו:
מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו? כך
הוא בתורת
כהנים.

(ועיין זבחים קא ע"ב הגירסא: לא
נאכלו
אלו וכן גרס הרא"ם הכא ומפני מה לא
נאכלו.)

לפי
דעת
בעל
גור
אריה
ובעל
דברי
דוד בחר רש"י כאן ללכת בעקבות הספרא ולא פירש לפי הגמרא,
מפני שדברי הספרא כאן הם לפי פשוטו של מקרא ודברי הגמרא קשים להולמם לפי פשט הכתובים.

1.
הסבר במה דברי הספרא כאן קרובים לפשט יותר מדברי הגמרא?

ג.
ויקרא פרק י פסוק ה:
…

ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים

מדרש
רבה ויקרא
פרשה יג
פסקה א:

ויקצוף
על אלעזר
ועל
איתמר: וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה.

אמר רב הונא בשלושה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה, ואלו הן: בשבת ובכלי מתכות ואונן.

בשבת מניין? שנאמר (שמות טז, כ):
ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירום תולעים ויבאש ויקצף עליהם משה.
כיון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת.
אמר להם (טז,
כג):
הוא אשר דבר ה' אכלוהו היום, כי שבת היום לה'.

ובכלי מתכות מנין?
שנאמר (במדבר לא, יד):
ויקצוף משה על פקודי החיל.
וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה,
שכח לומר להם הלכות כלי מתכות. וכיון שלא אמר משה, אמר אלעזר הכהן תחתיו שנאמר (לא,
כא):
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא … זאת חוקת התורה אשר ציווה ה'
את משה –
אמר להם: למשה רבי ציווה ולי לא צוה.

באונן מנין? שנאמר (ויקרא י, טז):
ויקצוף על אלעזר ועל איתמר,
וכיון שכעס נתעלמה ממנו הלכה,
שאונן אסור לאכול בקדשים.

רלב"ג
פרק
י לפסוק
כ:

וישמע
משה וייטב
בעיניו: …
והנה הורה זה על זריזות משה לקיים מצוות ה'
ית'.
עד שהעלימה ממנו זריזותו ההתיישבות על זאת המצווה שבאתהו מאת ה'
ית',
באופן שיעמוד על עניינה, אם היא נוהגת בקדשי שעה לבד או תנהג גם בקודשי דורות.
עם שרוב התבודד שכל משה במושכלות היה מונע אותו מהשיב מחשבתו באלו העניינים המעשיים והזמניים באופן שלם.
הלא תראה שזה היה מונע אותו מלסדר דבריו עם בני אדם באופן ראוי ולזה היה אהרון לו למליץ, כמו שנזכר בסדר ואלה שמות (שמות ד, י–יד).

1. מה הבדל בין דעת רב הונא ובין דעת הרלב"ג בסיבת טעותו של משה?

2.
איזו משתי התפישות נראית לך קרובה לפשוטו של מקרא?

3.
מניין ראיה שלא היה יודע "לסדר דבריו עם בני אדם באופן ראוי"?

ד.
ויקרא
פרק י פסוק יז:

מדוע
לא
אכלתם
את
החטאת
במקום
הקדש
…

רלב"ג פרק י פסוק יז:
מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש:
מפני שאין הרצון בזה לגנות אותם על שאכלוהו שלא באופן הראוי,
לפי שהם לא אכלוהו כלל,
אבל נשרף. הנה יהיה
בהכרח
הרצון בזה מדוע לא אכלתם את החטאת שהוא במקום הקודש. ואמר זה להעיר שלא נפסל זה החטאת מפני יציאה חוץ למקומו,
כי הוא היה במקום הקודש,
ולזה לא היה דינו להישרף.
ומפני זה גינה אותם. ומזה המקום נלמד שהיוצא חוץ למקומו דינו שישרף.

1.
הסבר את דבריו המסומנים – המודגשים.

2. מה ראה להוסיף לפסוקנו את המילה "שהוא"
– מה תיקן בזה?

ה.
ויקרא פרק י פסוק יח:
…

אכול
תאכלו
אותה
בקדש
כאשר
צִוֵיתי:

והשווה:

פסוק
יב:…

קחו
את
המנחה
הנותרת
מאשי
ה'
ואכלוה
…

פסוק יג:

ואכלתם
אותה
במקום
קדוש
כי
חקך
וחק
בניך
הוא
מאשי
ה'
כי
כן
צֻוֵיתי:

פסוק יד:

ואת
חזה
התנופה
ואת
שוק
התרומה
תאכלו
במקום
טהור…

פסוק
טו:
…

והיה
לך
ולבניך
אתך
לחק
עולם
כאשר
ציווה
ה':

הבאור
(רנה"ו):

ויקרא
פרק
י פסוק
יג:

כי
כן
צֻוֵיתי: שתאכלו מנחת שמיני,
אותה האמור למעלה בפרשה, לפי שבשבעת ימי המילואים שרפו הפרים הנקרבים,
הוצרך לצוות על מנחת יום השמיני שיאכלוה כדין כל נותרת שבפרשת צו. ואע"פ שהיו אוננים,
ואין אונן אוכל בקדשים, ציווה על מנחה זו שיאכלוה.

הבאור:

ויקרא
פרק י
פסוק טו:

כאשר
ציווה
ה': בפרשת צו, ועתה נאמר לי,
שהיום תאכלו הפעם הראשון החזה והשוק, וגם קדשים קלים אסורים לאונן,
כמו שכתוב "לא אכלתי באוני ממנו", אבל הייתה הוראת
שעה ביום
זה, שלא
ינהגו
אנינות, מטעם
בקרובי
אקדש.

1. איך יש לפרש לפי זה שלא נאמר גם בפסוק יח "כאשר ציווה ה'
"?

2 מה הראיה מן התורה שאין אונן אוכל אפילו קדשים קלים?

3.הסבר את דבריו האחרונים המסומנים והמודגשים!

ו.
ויקרא פרק י פסוק כ:

וישמע משה וייטב בעיניו:

ספרא
פרשת
שמיני
פרק ב
,יב:

וישמע
משה וייטב
בעיניו: הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי.

מסכת
זבחים
דף קא
ע"א:

וישמע
משה וייטב
בעיניו: הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי.

רש"י
ויקרא
פרק י
פסוק כ:

וייטב
בעיניו: הודה ולא בוש לומר לא שמעתי.

1.
מהו הקושי בפסוקנו שאותו מנסה רש"י ליישב?

2. מהו הקושי המתיישב ע"י דברי הגמרא שאמנם שמע משה כך מפי הגבורה אלא ששכח?

3.ר'
יעקב
קניזל
מעיר
לדברי
רש"י
הנ"ל:

ויש ספרים שכתוב בהם: ולא בוש לומר
לו
שמעתי.

כיצד יש להבין את דברי רש"י לפי גרסא זו?

ז.
ספרא פרשת שמיני פרק ב,
יב:

וישמע
משה
וייטב
בעיניו: הודה מיד ולא בוש לומר לא שמעתי.
אמר ר' יהודה:
חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו:
קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות. אחר מיתתו הריני כמשיב על דבריו: ומי גרם לו שהקפיד אלא שטעה!

1.
הסבר מהו ההבדל בין דעת ר' יהודה לבין דעת חנניה בן יהודה!

ח.
דעות שונות לפרשנים בהסבר חילוקי הדעות בין משה ואהרון.

רש"י
ויקרא
פרק י
פסוק יט:

הייטב
בעיני
ה': אם שמעת בקדשי שעה (שאפילו אני אונן,
חייב הייתי לאכול)
אין לך להקל בקדשי דורות (ושעיר של ראש חודש – קדשי דורות הוא).

הכורם
(מבני
חבורת
הבאור בסוף המאה ה – 18 ):

פסוק
יט: הייטב
בעיני
ה': אם כבשתי את צערי ולא בכיתי עוד כדי להצדיק דין שמים ברבים, הייטב בעיני ה'
לאכול את בשר החטאת מתוך שמחה ונחת ולבי מלא יגון ועצב,
ובשר קדשים ראוי לאכול בשמחה ולא כלחם עצבים.

שד"ל

הן
היום
הקריבו:
אני וארבעה בני הקרבנו את חטאתנו ואת עולותינו לכפר בעדנו ואף על פי כן קרו אותי כאלה,
שמתו שני בני,
אם כן הרי אין אנחנו רצויים לפני המקום. ואם כן – אם אכילת החטאת היא כאשר אמרת לכפר על העדה (עיין רש"י י, יז "ואותה נתן לכם"),
הייתכן שנכפר אנחנו על העדה בהיותנו אנחנו נזופים למקום?
ואם בכל זאת היינו אוכלים אותה והיינו מתברכים בלבנו,
שעדיין אנו רצויים לפניו ועדיין אנו כדאים לכפר על העם, "הייטב בעיני ה'?!
– הלא יותר תבער חמתו על זדון לבנו זה.

1. במה שונה עקרונית תפישתם של המפרשים האחרונים מתפישת רש"י (שהיא תפישתם של חז"ל)?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

על פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"ט

שמיני – שעיר החטאת

פרק י פסוקים טז –
כ

בגיליון זה לא נידונה הבעיה הגדולה של פרקנו והיא:
מה בעצם היה חטאם של בני אהרון ועל מה נענשו. (עיין לזה גיליונות שמיני תשט"ו,
תשט"ז).

בלימוד הפסוקים של אחרי מות בני אהרון,
בלימוד הדינים יש להבליט את הרעיון של דחיית האבלות מפני עבודת המשכן, המשך העבודה על אף כל מה שקרה,
על אף חרבן עולמו של אהרון, מסביר אותו בעל ספר
החינוך בטעמי מצוות "ומפתח אהל מועד לא תצאו".

ספר
החינוך
– מצווה
קנא: שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה:

משורשי המצווה,
היסוד הבנוי לנו בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם,
ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם.
כי באמת,
אם יניחוה יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה',
אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר.

וזו תשובה לשאלה א!

לפני שניגש לפתור את השאלות הבאות יש להבהיר כמה פרטים בדיני קרבנות, הבהרה זו ניתנת בדברי ר'
נפתלי
הירץ
ויזל בפירושו המצוין לספר ויקרא.
(הבאנו דבריו אלה גם בגיליון שמיני תשכ"ג)

מתוך גיליון
שמיני
תשכ"ג,
שאלה ג:

ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
מחבר
ה"באור"
לספר
ויקרא: פרק
י פסוק
טז:

ואת
שעיר
החטאת: דברי הפרשה סתומים,
ורש"י בשיטת רבותינו פירש שמדבר על שעיר מוסף של ראש חודש,
וזה כשיטתם ז"ל ששמיני למילואים היה ראש חודש ניסן,
ונחלקו רבותינו ז"ל יש אומרים:
מפני טומאה שנגעה בו נשרף,
ויש אומרים: מפני אנינות נשרף,
לפי שהוא קודשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה. ולפי הפשט אני תמה אם ציווה להם משה שיאכלוה,
כמו שאמר כאשר צוויתי ומשה ידע שהם אוננים, איך עברו על דבריו שהם דברי ה',
ואם לא ציווה שיאכלוה, למה קצף עליהם,
ואיך יאמר כאשר צוויתי. … ולפרש במה נחלקו משה ואהרון לפי
משמעות
הכתוב יראה בעיני:
כי שעיר החטאת בין שיתפרש על שעיר חטאת המפורש בעניין למעלה "קחו שעיר עזים לחטאת" (ט,
ג),
או על שעיר ראש חודש,
הכל עניין אחד,
כי ה' ציווה למשה שיאמר לאהרון ולבניו שיאכלו נותרת המנחה וחזה ושוק (של שלמי העם,
י,
יב–
יד),
ולא ציווהו על אכילת החטאת,
ווכן משה ציווה לבד על אכילת מנחה וחזה ושוק,
ולא דבר כלום מאכילת חטאת.
וסבור משה לפי שהמנחה והשלמים אינן לכפר הוצרך ה'
לצוותו שיאכלוהו אוננין,
אבל החטאת
שבא
לכפר
על
עוון
העדה, וצריכים
הכהנים
לאכול
מבשרו
והבעלים
מתכפרים, לא היה צריך לצוות על אכילתו וכל–שכן הוא, כי
כבר
הגיד
להם
דיני
החטאת
בפרשת
צו, וידעו שבשר חטאת חיצונה נאכל לכהנים בעזרה,
לכן כשדרש עליו והגידו לו ששרפוהו, קצף,
שהיה להם לאוכלו.

פסוקים אלה שבהם מסופר כיצד היו משה ואהרון מחולקים בעניין של הלכה, כתב עליהם המלומד
היהודי
הצרפתי
Lazare Wogue
*) בפירושו
לתורה
בצרפתית.

פנים מיוחדות במינן לפסקה זו,
ואין דומה לה בכל התורה.
לפי הלשון כמעט ונדמה לך שהנך קורא משא ומתן תלמודי, אין משה כאן המצווה תורה לאחיו אהרון הכהן, השומע לדברי פיו,
אלא משה ואהרון כשני חכמי התלמוד הם המחולקים בפירוש הצו האלוקי,
והנה,
וזהו המפליא, משה הוא הנכנע והמקבל דברי חברו במחלוקת זו. וזו היא גדולתם ופשטותם של שני האחים,
שאין האחד מתגאה בניצחונו ואין חברו בוש במפלתו.

לשאלה ב יש להעיר: מחלוקת מעניינת קיימת בהבנת דברי רש"י אלה (שהם דברי הספרא.
ואלה הם דברי הרא"ם:

דרוש דרש: ולא שמעתי פרושו,
שהרי שתי דרישות הללו אינן אלא אחת,
שהדרישה "למה נשרף זה?"
אינה אלא "למה זה נשרף ואלה נאכלו ולא הושוו כולן באכילה או כולן בשריפה? אבל בתורת
כוהנים
שלפנינו כתוב: מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכלו אלה?
וכן בגמרא בזבחים … וכן יתפרש גם הא דתורת כוהנים שלפנינו "ומפני מה לא נאכלו אלו"
– מפני מה לא נאכלו היום אבל הם מונחים עד הערב? שהן שתי דרישות:

האחד:
מפני מה נשרף זה ואלה עומדים ומונחים לאכילה?

והאחרת:
מפני מה לא נאכלו היום והם מונחים עד הערב והיה להם להיות זריזין לאכלן בו ביום …

וכנגדו מחזיק הגור
אריה בגרסה שנמצאת לפנינו גם בתורת כהנים,
גם בדברי רש"י:

גור
אריה ויקרא פרק י פסוק טז:

ומה שכתב הרא"ם שהוא שאלה
אחת, למה נשרף זה וזה לא נשרף רק נאכל, דזה
אינו, דשתי שאלות הן:

1. למה נשרף זה?
אם משום אנינות שאין לאכול חטאת, למה זה, הלא יש לכם לאכול באנינות,
כי אנינות מותרת,
וזה שאלה אחת.

2. ולפי
דבריכם, שאין אתם אוכלים באנינות, למה אכלתם שאר חטאת.

וזה נקרא שתי
שאלות; האחת
לפי האמת,
והשאלה
השניה
לפי
דבריהם.

ואשר לשינוי הגירסא שמציע הרא"ם "ומפני מה לא נאכלו אלה"
כותב פרשנו של רש"י ר' חסדאי
אלמושנינו
בספר משמרת
הקדש (אחרי הביאו את דברי הרא"ם דלעיל):

ואחר נטילת רשות מהרב ז"ל חפשתי בתורת כוהנים שלפנינו ולא מצאתי אלא כפי שמובא ברש"י.
ומה שהביא ראיה מן הגמרא אינה ראיה,
וגרסת הגמרא לחוד וגרסת תורת כוהנים לחוד,
ודברי רש"י ז"ל מסייענו, שכתב:
"וכך היא שנויה בתורת כהנים".

ואם נאמר שמה שכתוב כאן הוא גם כן הלימוד בגמרא זבחים,
למה לו לומר כך היא שנויה בתורת כהנים, ואף בגמרא כך היא שנויה?
אלא שנראה מדבריו שרצה לומר:
אע"פ שבגמרא שם הגירסא בהפך,
עם כל זה כך היא בתורת כהנים,
ולשון הגמרא לחוד ולשון תורת כוהנים לחוד.

ואם יאמר האומר שמה שאמר:
כך היא שנויה בתורת כהנים,
הוא על שינוי לשון, שבגמרא אמרו: ומפני מה אלו מונחות ובספרא נאמר: לא נאכלו אלה,
זה השינוי אינו מעלה ואינו מוריד, מאחר שהכל עולה לדרך אחד.

(*

Lazare
– Eliezer Wogue, Le Pentateuque, Traduction nouvelle …
accompagnיe
de

Notes
explicatives …, Paris 1864 page 103, note 5

גליונות לפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת השלושים

שמיני [תשל"א]

פרק י פסוק ג

עיין לתחילת הפרק גליונות שמיני תשט"ו,
תשט"ז בייחוד לפסוקנו:
תשט"ז שאלה ב.

א.
פסוק ג: ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור

בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד.

רש"י ג:

הוא אשר דיבר וגו'. (זבחים קטו, ב)
היכן דיבר? "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג).
אל תקרי בכבודי אלא במכובדי.
אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום,
והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

אבן
עזרא ג:

הוא אשר דיבר ה'. כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו,
כטעם "רק אתכם ידעתי"
[עמוס ג, ב],
וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד.
"ועל פני כל העם אכבד"
וייראו ממני.

רמב"ן ג:

[אחרי הביאו את דברי רש"י הנ"ל בשינוי נוסחה "עכשיו אני רואה שהם קדושים
ממני וממך"]
… לשון רש"י ממדרש רבותינו.
ואם כן – [כלומר:
לפי פירוש זה]
יהיה טעם "ונקדש בכבודי", שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי, וידעו כי אני שוכן בו.
ור"א [=ר'
אברהם אבן עזרא]
גם כן אמר "הוא אשר דיבר ה' לאמור"
– כבר אמר לי ה' שיראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם [עמוס ג, ב]
"רק אתכם ידעתי"…
[עד סוף דברי ראב"ע כנ"ל].
ואם כן – [=לפי פירוש זה של ראב"ע]
הוא דיבור לא נכתב, כי השם הודיעו דרכיו, שכך
המידה
הזאת
לפניו.

ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה,
כי "דבר ה'" – גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו. וה"דיבור"
יאמר בכל אלה,
"דברתי אני עם לבי" (קהלת א, טז),
חשבתי מחשבה זו.
"וזה הדבר אשר מל יהושע"
(יהושע ה, ד)
זה הענין, "על דבר הכסף"
(בראשית מג, יח).
וכן "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'"
(שם כד, נא),
גזר,
וכמוהו,
"באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה'
אשר דבר ביד יהושע בן נון" (מלכים א', טז,
לד).
והנה אמר משה:
המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו,
בקרובי אקדש, שלא יהרסו אל קדושתי, "ועל פני כל העם אכבד",
שיהיו נוהגים כבוד במשכני.

1.
מה קשה לשלושתם בפסוקנו?

2.
מה ההבדל בין שלושתם ביישוב הקושי?

3.
ההולך רש"י כאן באותה דרך שבה הלך במקומות הבאים, או בחר לו שם דרך אחרת?

רש"י
בראשית פרק לב פסוק יג

ושמתי את זרעך כחול הים.
והיכן אמר לו כן? והלא לא אמר לו אלא:
(בראשית כח, יד)
"והיה זרעך כעפר הארץ"?! אלא שאמר לו (שם,
טו)
"כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך",
ולאברהם אמר: [בראשית כב, יז]
"הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים".

רש"י שמות פרק יד פסוק יב

אשר דיברנו אליך במצרים. (מכילתא)
והיכן דיברו? [שמות ה, כא]
"ירא ה' עליכם וישפוט".

רש"י שמות פרק לב פסוק כז

כה אמר וגו'.
והיכן אמר? (שמות כב, יט)
"זובח לאלהים יחרם"
כך שנויה במכילתא.

רש"י דברים פרק ה פסוק יא

כאשר ציווך. (שבת פז, ב)
קודם מתן תורה במרה:

רש"י דברים פרק יב פסוק כא

וזבחת וגו' כאשר ציוויתך. למדנו שיש ציווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני.

מהי הוכחת הראב"ע מעמוס ג,
ב?

ההולך הראב"ע כאן בדרך שבה הלך במקומות הבאים?

אבן
עזרא שמות פרק יד פסוק יב

הלא זה הדבר.
איננו מפורש, רק ידענו כי כן היה.
כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה. והדבר הזה הוא בכלל [שמות ו, ט]
"ולא שמעו אל משה".

אבן
עזרא שמות פרק טז פסוק כג

ויאמר.
כבר אמר לי השם כי אתם חייבים לשבות מחר,
שלא תעשו מלאכה אפילו אוכל נפש.

מה הקושי המשותף לפסוקנו ולבראשית כד, נא וכיצד מיישבו הראב"ע שם?

אבן
עזרא בראשית פרק כד פסוק נא

דבר ה'. גזר,
וכן [תהילים לג, ו]
"בדבר ה' שמים נעשו", או הוכיח בחלום:

"כור
זהב" על הרמב"ן מגיה דברי הרמב"ן "שיהיה קדוש בעיני כל העם במכובדי" [במקום "ובמכובדי"
הכתוב בכל החומשים].
התוכל להסביר הגהה זו?

השווה דברי הרמב"ן כאן לדבריו בבראשית א,
ג:

ויאמר אלוהים יהי אור. מלת "אמירה"
בכאן להורות על החפץ, כדרך "מה תאמר נפשך ואעשה לך"
(שמואל א', כ,
ד),
מה תרצה ותחפוץ,
וכן "ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה'"
(בראשית כד, נא),
כאשר רצה. כי כן הוא הרצון לפניו.

האם פירוש "אמירה"
שם מזדהה עם פירוש "דיבור"
כאן?
[ועיין
גליון
בראשית
תשי"ד
שאלה ב].

XX9.
מה עניין מלכים א', טז,
לד למקומנו [הרמב"ן מביאו כדוגמא אחרונה] והלוא הפסוק ירמוז ליהושע ז,
כב ומה אפוא הקושי המשותף לפסוקנו ולפסוק ההוא?

10.
השווה דברי הרמב"ן כאן לדבריו במדבר טז,
ה:

ויש אומרים, כי "וישמע משה ויפול על פניו",
לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו "בוקר ויודע ה'
וגו'",
ולא נזכר זה רק בסיפור משה לעם.
וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדיבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהיפך.
ולפעמים לא יזכיר האחד כלל,
כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שסיפר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם,
כמו שאמרו: (במדבר לב, לא)
"את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה",
וכתוב ביהושע (כב,
ט)
"אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה". ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם,
כענין שאמר (במדבר לד, יג)
"זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר ציווה ה'
לתת לתשעת המטות וחצי המטה",
ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו (שבת פז, א),
אינו נכון שיעשה משה דבר בחילוק הארץ אלא ברשות,
כי הכל במצוות השם יעשה דכתיב [במדבר כו, נג]
"לאלה תחלק הארץ וגו'".

האם הולך הרמב"ן בפירושו שם ובפירושו לבמדבר לב, לא [להלן]
באותה הדרך שבה הוא הולך כאן, או בחר לו אצלנו דרך אחרת?

רמב"ן במדבר פרק לב פסוק לא–לב

ויענו בני גד ובני ראובן לאמר וגו'
נחנו נעבור. אמרו לו: אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול,
חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצווה,
כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצוותו. וזה טעם "את אשר דבר ה' ", כי מתחלה אמרו (פסוק כה) "כאשר אדוני מצוה".

פסוק
ג: וידום אהרון.

אברבנאל:

נהפך לבו והיה כאבן דומם,
ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאבל אב על בנים,
גם לא קיבל תנחומים ממשה,
כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.

שם
עולם:

ולא אמר "וישתוק"
כי הבדל בלשון הקודש בין הפעלים הנרדפים "דממה"
ו"שתיקה".
"שתיקה"
אינו מורה אלא שתיקה לבדה מדיבור או מבכי ואנחה וכן הפסקה משאר תנועות חיצוניות, כמו אחר שאמר [תהילים קז, כז]
"יחוגו וינועו כשיכור",
אומר אחר כך:
[תהילים קז, ל]
"וישמחו כי ישתוקו",
אבל דממה מורה גם שקט הלב ומרגוע הנפש בפנימיות,
כמו שביארו חוקרי הלשון; לכן העיד הכתוב על אהרון קדוש ה'
שלא שתק לבד,
אלא "וידום",
שגם לבו שקט ונפשו הרגיעה בפנימיותה, כי לא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא כלל, אלא צידק עליו את הדין.

מה ההבדל ביניהם ואיזה נראה לך קרוב לפשוטו של מקרא?

לאיזה משניהם יש להביא חיזוק מתהילים לז,
ז?

___________________________________________________________

השאלות
המסומנות
ב–
X קשות
והמסומנות
ב–
XX קשות
יותר, יענה
כל אחד
לפי
דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ שנת השלושים

שמיני [תשל"א]

פרק י' פסוק ג'

מותם של שני בני אהרון ובייחוד חטאם אשר גרם למותם – אשר כל כך סתום הוא בכתובים – נידון בפרוטרוט בגיליונות שמיני תשט"ו,
תשט"ז.
יעויין שם וכן בעלוני ההדרכה לשני הגיליונות ההם. הפעם נדון רק בפסוק אחד,
היא תשובתו של משה הסתומה אף היא,
ואשר לפי המשך הפסוקים צריכה היא לכלול מעין הסבר הניתן לאהרון על מה שקרה. תוכנו של פסוק זה, של "בקרובי אקדש" נידון אף הוא בגיליון תשט"ז שאלה ב,
והובא שם הפירוש הידוע של חז"ל המשתמשים בפסוק מתהילים [נ'
ג'].

יבוא אלוקינו ואל יחרש

אש לפניו תאכל וסביביו נשערה
מאד".

מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו [=עם צדיקיו

הדבקים בו] כחוט
השערה

ואולם הפעם עומדת בפנינו שאלה אחרת, הלא היא שאלת ה"הוא אשר דבר ה'" – מצאנו ציטוט של פסוק אשר לא מצאנו את מקורו.

שאלה זו חורגת ממסגרת מקומנו ופרשתנו ומתעוררת בכמה וכמה מקומות בתורה.
והמפרשים שיטה קבועה להם בדרך יישובם שאלה זו. לפיכך הטרחנו את הלומדים הפעם לחפש בכמה וכמה מקומות ולמצוא את דרך הפרשנים [שאלות א3, א5,
א10!]

אם רוצה המורה להפוך את השיעור לעיון מתודולוגי בדרכיהם של פרשנים ראוי לו לפתוח ברמב"ן בראשית מ"ב כ"א ד"ה אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו

עד "והנה ראובן"

וכן ברמב"ן שם מ"ב ל"ד ד"ה ואת הארץ תסחרו עד "כאשר הזכרתי".

"מדרך הכתובים שמקצרים
במקום
אחד
ומאריכים
בו במקום
אחר"

או "וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי".

[ועוד רצוי לעיין בגיליון כי–תישא
תשי"ד,
אשר גם בו נדונה שאלה זו].

ואולי על הלומדים להבין שלא די בכך שנקבע כי כאן האריך במעשה וקצר בסיפור, וכאן השמיט במעשה והאריך בסיפור,
אלא שומה עלינו להבין למה לא הביאו הכתוב במקום פלוני [או הביאו בקיצור]
ולמה הביאו והאריך בו במקום אלמוני. "כי לא דבר ריק הוא".
[*]

ואולי כל זה לפי שיטת הרמב"ן ברוב המקומות ולא כן פרשו כאן.
ויש לחבר שאלה 8 עם 10 ותתברר סיבת הסטייה משיטתו הרגילה כאן.

ואולי לא זו היא דרך רש"י.
ורצוי שהלומדים יבינו שבחמשת המקומות שציינו בשאלה 3 לא הלך רש"י בדרך אחת אלא בשתי דרכים שונות.

[*]
ואם יתעמקו הלומדים בשאלה זו,
יתגלו להם נימוקים ספרותיים אמנותיים כבדי משקל.