גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה [תש"ב]
פרשות תזריע ומצורע
פרקים יג –
יד
א.
נגעי בגדים ונגעי בתים
1.
רבים ממפרשינו מתנגדים להשקפה הנפוצה כי טעם דיני מצורע ודיני נגעי בגדים ובתים
הוא החשש מפני התדבקות המחלה,
הבא ראיה מתוך דברי הכתוב ומתוך פרטי הדינים המובאים ברש"י,
כי אין לבאר את דיני הנגעים כאמצעי מלחמה בהתדבקות המחלה.
2.
מהו טעם ההסגר אצל המצורע,
הבגדים,
הבתים לפי דעת המפרשים האלה?
ספורנו:
פרק
יג פסוק
ג
ובהיות זה המין מן החולי לעונש, כאומרם זכרונם לברכה:
"אינו אלא מזבח כפרה" נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאומרו [איוב לו, י]
"ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאוון".
ספורנו:
פרק
יג פסוק
מז
והבגד
כי
יהיה
בו
נגע
צרעת. ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים,
בכוונה או שלא בכוונה, וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים,
וזה להעיר אוזן הבעלים על עברות שבידם,
כמו שסיפרו זכרונם לברכה שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א):
"בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית,
אדם נושא ונותן בפירות שביעית,
סוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש סוף מוכר שדהו"
וכו'.
וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קבלו זכרונם לברכה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים.
וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באומרו "בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו).
ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם בשכלו האישיי הנקרא "צלם אלהים", ובכוחו הבחיריי הנקרא "דמות אלהים", כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה.
וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגודלו וטובו,
אשר בו הוא "רב חסד ואמת"
(שמות לד, ו)
ובהם "עושה צדקה ומשפט",
ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו.
הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים, והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא, כאמרו "וצדיק יסוד עולם"
(משלי י, כה).
וכאשר לב הותל היטה את האדם מזה,
בהיותו נשמע אל הכוח המתאווה הגשמי, בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו,
או להתקומם עליו,
יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי, כאומרו "כי לא אצדיק רשע" (שמות כג, ז).
וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאיתו,
הנה יתייסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו, כאמרו "ויגל אזנם למוסר"
(איוב לו, י).
אמנם הנרדמים אשר לא התעוררו כלל לדעת דבר מזה,
והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם, כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד,
כי בהם תושלם כוונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית, כאמרו "בך בחר ה'
אלהיך,
להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו),
וזה מפני שתקוות המכוון מאיתו יתברך היא יותר ראויה ומצוייה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה,
כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות, כאומרו "נודע ביהודה אלהים וגו' בישראל גדול שמו"
(תהלים עו, ב),
כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני, "והמצווה"
והוא החלק המעשי כאשר העיד באומרו "והתורה והמצווה אשר כתבתי להורתם"
(שמות כד, יב).
והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין, כאומרו "אם שמוע תשמע…
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (שמות טו, כו).
ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם,
ראשונה בנגעי בגדים,
אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים,
וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים, אשר בהם גם כן לא יבוא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים ולא בתיהם מטמאים בנגעים, כמו שקיבלו הם זכרונם לברכה.
וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים,
עד שאמרו קצתם זכרונם לברכה שלא היו לעולם.
רמב"ן
יג, מז:
והבגד
כי יהיה
בו נגע
צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם,
וכן נגעי הבתים,
אבל בהיות ישראל שלמים לה'
יהיה רוח ה'
עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו,
להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד)
"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי היא מכת ה' בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם)
"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
ובתורת
כהנים
(מצורע
פרשה ה,
ג)
דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק,
ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.
והטעם,
כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם.
וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ,
ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם.
ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו,
ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פרק יא משנה ג):
ועל דרך הפשט,
מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי או הערב",
כי הדבר נס.
ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים.
3.
כיצד מתבאר מאמר חז"ל במסכת סנהדרין דף עא עמוד א:
"בית המנוגע לא היה ולא נברא"
על פי פירושו של ספורנו יג, מז.
4.
רש"י
ויקרא
פרק יג
פסוק מו
בדד
ישב. שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל.
רש"י
ויקרא
פרק יד
פסוק ד
טהורות.
פרט לעוף טמא.
לפי שהנגעים באים על לשון הרע (ערכין טו, ב)
שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפורים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
מהם הפסוקים בתורה,
שמהם למדו חז"ל שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע?
ב.
נגעי בגדים:
פרק יג פסוקים מז – נח.
נגעי בתים:
פרק יד פסוקים לג – נז.
1. מהי דעתם של הרמב"ם,
הרמב"ן והרלב"ג בעניין נגעי בגדים ובתים ומה ההבדל ביניהם?
רמב"ם
הלכות
טמאות
צרעת פרק
טז הלכה
י:
…וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע,
שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו…
רמב"ן:
יג,
מז:
והבגד
כי יהיה
בו נגע
צרעת. זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם,
וכן נגעי הבתים,
אבל בהיות ישראל שלמים לה'
יהיה רוח ה'
עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו,
להראות כי השם סר מעליו.
ולכך אמר הכתוב (ויקרא יד, לד)
"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי היא מכת ה' בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם)
"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה", ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.
ובתורת
כהנים
(מצורע
פרשה ה,
ג)
דרשו
עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק,
ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.
והטעם,
כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם.
וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ,
ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם.
ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו,
ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פרק יא משנה ג):
ועל דרך הפשט,
מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי או הערב",
כי הדבר נס.
ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים.
רמב"ן
ויקרא
פרק יד
פסוק לד
אמר הכתוב בנגעי הבתים ונתתי נגע צרעת.
לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע
כלל,
כמו שפירשתי (לעיל יג, מז).
רלב"ג:
ועניין הצרעת באלו הדברים [=
בבגדים,
בבתים]
הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי,
יחלש חומם היסודי,
באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד…
והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום,
כבר תמצא זה במקום העיפושים כמו מימי האשפתות…
ג.
נגעי בגדים
פרק
יג פסוקים
מז –
נב.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק יג
פסוק מח
או בשתי או בערב. ידועים,
ויתכן להיות גזרת ב"שתי"
מגזרת [ישעיה כ, ד]
"וחשופי שת" שהוא יסוד. והעד [תהלים יא, ג]
"כי השתות יהרסון".
וטעם "ערב"
שיתערב עם השתי.
1.
מה פירוש המלים:
"שתי",
"ערב"
לדעת הראב"ע ולמה התכוון באומרו "ידועים"?
2.
מהם הקשיים הרבים המתעוררים על ידי פירוש זה?
3.
נסה לבאר את המלים האלה פירוש אחר,
כדי ליישב את הקשיים המתעוררים!
ד.
פסוק מט:
ירקרק או אדמדם.
רש"י
ויקרא
פרק יג
פסוק מט
ירקרק.
ירוק שבירוקין.
אדמדם.
אדום שבאדומים.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק יג
פסוק מט
ירקרק.
מגזרת ירק, כי העין כמוהו.
וזה כפול לחיסרון,
וכן [שיר השירים א,
ו]
"שחרחורת".
ויש אומרים: היפך הדבר.
1. באר את דברי הראב"ע "כי העין כמוהו".
2.
השווה שיר השירים פרק א פסוק ו.
לאיזה משתי הדעות המובאות בראב"ע מתאים הפסוק הזה?
ה.
פרק יג פסוק מט:
זאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ:
אבן
עזרא פרק
יג פסוק
נט
זאת
תורת נגע
צרעת בגד
הצמר. ארבע סמוכים. ויש במקרא חמש.
[דברי הימים א',
ט.
יג]
"גבורי חיל מלאכת עבודת בית האלוקים", וכולם סמוכים אל השם שהוא [תהלים קמה, יד]
"סומך לכל הנופלים".
1. באר את דבריו "כולם סמוכים אל ה' שהוא סומך לכל הנופלים".
ו.
פרק יד פסוק ב:
זאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכּהֵן:
ספורנו
ויקרא
פרק יד
פסוק ב:
זאת
תהיה. והובא אל הכהן,
אל מקום קרוב חוץ למחנה,
שיוכל הכהן בכבוד ובלי רוב טורח ללכת לראותו.
עיין גם:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק יד
פסוק ב:
וטעם
והובא. כמו חבריו, כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק יג
פסוק ב
והובא.
ברצונו ושלא ברצונו כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבוא.
1. מה קשה לספורנו ואיך אפשר לפרש את המילה בדרך אחרת?
2. מה ראה אונקלוס לשנות בתרגומו מן הכתוב:
פרק
יג פסוק
מה:
וטמא
טמא יקרא
= ולא תסתאבו לא תסתאבו יקרי.
פרק
יג פסוק
נח:
אשר
תכבס… וכובס שנית"
= דמשך דתחוור… ויצטבע תניינות.
עצה
טובה: קרא רמב"ם סוף הלכות טומאת מצורע פרק טז הלכה י.
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית [תש"ד]
פרשת תזריע–מצורע
פרק יג
[הערה:
הרוצה להתעמק בטעמי דיני נגעים יעיין בשאלון תש"ב.
שאלון זה עוסק בעיקר בעיון בלשון המקרא ובסגנונו ובדיוקי מפרשים].
א.
פסוק ב:
אדם
כי
יהיה
בעור
בשרו…
והובא
אל
אהרון
הכהן
או
אל
…
1. אבן
עזרא פרק
יג פסוק
ב:
…והכניס הגר שלא יטמא אחר כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם.
ספורנו:
פרק
יג פסוק
ג
ובהיות זה המין מן החולי לעונש, כאומרם זכרונם לברכה:
"אינו אלא מזבח כפרה" נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאומרו [איוב לו, י]
"ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאוון".
א.
מה בין אבן עזרא לבין ספורנו? – היש ניגוד ביניהם?
2. אבן
עזרא פרק
יג פסוק
ב:
והובא.
ברצונו ושלא ברצונו,
כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבוא.
הרכסים
לבקעה:
והובא
משפטו
אל הכהן.
ראיית הנגע קרויה משפט: [דברים יז, ח]
"כי יפלא ממך דבר למשפט… ובין נגע לנגע".
א.
מה מאלץ אותו לפרש בדרך זו ולא כפירוש ראב"ע.
3. רש"י
פרק יג
פסוק ב
אל אהרן וגו'.
גזירת הכתוב הוא,
שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן.
א.
מה ראה רש"י להדגיש כאן שהוא "גזירת הכתוב"?
ב.
מה הטעם הפנימי [הרעיוני]
והחיצוני [הלשוני]
לכך?
4. אבן
עזרא פרק
יג פסוק
ב
או אל אחד מבניו הכהנים.
טעם אהרון, הוא "הכהן המשיח תחתיו"
וטעם "אחד מבניו
הכהנים",
ההדיוטים,
שימצאו חוץ למקדש ככהני ענתות.
מה קשה לו?
5. ספרא:
אין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן:
אף על פי שוטה [שהכהן הוא שוטה או עם הארץ]: אמור "טמא"
והוא אומר "טמא",
אמור "טהור"
והוא אומר "טהור".
היכן מצאו חז"ל רמז במקרא שגם ישראל מותר בראיית הנגעים?
ב.
פסוק ג:
וראה
הכהן
את
הנגע…
ושער
בנגע
הפך
לבן…
וראהו
הכהן
וטימא
אותו.
1.
התוכל לפרש את כפל המילים וראה הכהן את… וראהו?
2. אבן
עזרא פרק
יג פסוק
ד
הפך
לבן. טעמו – נהפך ללבן.
מה קשה לו,
וכי אפשר היה לפרש מלים אלה באופן אחר?
3. רש"י פרק יג פסוק ג
ושער
בנגע הפך
לבן. מתחילה שחור והפך ללבן בתוך הנגע, ומיעוט שער שנים.
[להבנת
דברי
רש"י
כותב
היידנהיים
בהבנת
המקרא:
שם שער הונח על ריבוי של שערות – דאם האאר – לא על חוט שערה אחת, והוא שם קבוצי [נאמען קאללעקטיבום, זאמעלנאמען].
על
דברי
רש"י
אלה מקשה
הרא"ם:
אבל לא ידעתי מנא ליה לחז"ל לומר ששם שער מורה על ריבוי שערות עד שיאמרו "מיעוט שער שנים",
ולמה לא יהיה שם המין,
יאמר על רבים ועל יחיד כמשפט כל שמות המין.
כי "ויהי לי שור וחמור [בראשית לב, ה]
מורה על רבים,
"ונפל שמה שור או חמור"
[שמות כא, לג]
מורה על יחיד,
אף כאן "ויחל שער ראשו לצמח" [שופטים טז, כב]
מורה על רבים,
"ושער בנגע הפך לבן" מורה על יחיד??
נסה לענות על קושייתו ולהוכיח את צדקת פירוש חז"ל מטעם לשוני!
4. רש"י
פרק יג
פסוק ג
וטימא
אותו. יאמר לו: "טמא אתה", ששער לבן סימן טומאה הוא,
גזירת הכתוב.
מה קשה לו?
ג.
פסוק ד:
ועמוק
אין
מראה
מן
העור…
והסגיר
הכהן
את
הנגע
שבעת
ימים.
רש"י
פרק יג
פסוק ד:
ועמוק
אין מראה.
לא ידעתי פירושו.
א.
על מה משתומם כאן רש"י ומהו הדבר שלא ידע לפרשו?
רמב"ן
פרק יג
פסוק ג
והנה אנחנו יכולין לתקן הקושיא הזו, שלא יאמרו הכתובים במראה נגע שיהיה עמוק מן העור אלא כשיהפך בו שער לבן, אבל כשאמר "ושערה לא הפך לבן" יאמר "ועמוק אין מראה מן העור",
שכן מראה החמה אם יהיה במקום ההוא דבר שחור מפוזר בו לא יהיה המראה להמסתכל בו עמוק.
והנה השער בתולדתו שחור ומבטל עומק הנגע,
וכשיהפוך לבן או צהוב יהיה הלובן כולו מזהיר, ויראה כעמוק לכל מביט בו מרחוק.
ב.
כיצד מבטל רמב"ן קושיית רש"י?
ג.
מהי חולשת תשובה זו?
רש"י
פרק יג
פסוק ד
והסגיר.
יסגירנו בבית אחד,
ולא יראה עד סוף השבוע,
ואז יוכיחו הסימנים עליו.
אבן
עזרא פרק
יג פסוק
ד
והסגיר
הכהן את
הנגע
שבעת
ימים. האדם יהיה נסגר,
והוא ייחל עד שבעת ימים,
כי רובי החליים ישתנו ביום השביעי.
הטור
בשם אביו
הרא"ש:
הפסוק אומר, "והסגיר… הנגע" דמשמע מקום הנגע מדלא קאמר הנגוע, ופירושו הוא שצריך לעשות רושם סביבת הנגע לראות אם יפשה ויצא חוץ.
כיצד אפשר להסיר את תלונת הרא"ש מעל רש"י ולהצדיק פירושו מבחינה לשונית?
ד.
פסוק ה:
והנה הנגע עמד בעיניו
רש"י
פרק יג
פסוק ה:
בעיניו.
במראהו ובשיעורו הראשון.
רמב"ן
פרק יג
פסוק ה:
והנה
הנגע עמד
בעיניו. במראהו ובשיעורו הראשון,
לשון רש"י.
וכמוהו "ועינו כעין הבדולח"
(במדבר יא, ז),
וכן "כעין הקרח הנורא"
(יחזקאל א, כב).
אבל בתורת כהנים (נגעים ט, יד)
שנינו:
אין לי אלא בעיני עצמו,
בעיני תלמידו מנין?
תלמוד לומר: ואם בעיניו עמד הנגע (פסוק לז). אם כן פירושו,
ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע, כלומר שעמד על עמדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן.
ולשון מורגל בדברי חכמים, "כך נראה בעיני".
וכן "ועתה תיקר נפשי בעיניך" (מלכים ב', א,
יד),
בדעתך ובמחשבתך. וירמוז הכתוב, כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון, אינו צריך למדוד את הנגע.
א.
מה ביניהם ומהו הנימוק הלשוני המסייע לרמב"ן כנגד רש"י?
ה.פסוקים ה –
ו
פסוק ה:
הנגע עמד בעיניו לא פשה
פסוק
ו:
והנה כהה הנגע ולא פשה.
א..
מה טעם שלא נכתב וי"ו החיבור בפסוק ה ושנכתב וי"ו החיבור בפסוק ו?
ועיין שוב רש"י ה:
בעיניו.
במראהו ובשיעורו הראשון.
[ואל יעלה על דעתך שאין טעם לדבר אלא שהוא "גוון סגנוני"!]
רש"י
פסוק
ח:
"צרעת"
לשון נקבה, "נגע"
לשון זכר.
א.
מה בא ללמדנו?
ולמה לא אמרו רש"י בפסוק ג?
ב.
באר את דבריו!
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית [תש"ח]
תזריע
פרק יג
הערה:
המתעניין בטעמי מצוות מצורע יעיין בגיליון תזריע–מצורע תש"ב.
בגליוננו זה נעמוד בעיקר על הצד הלשוני והסגנוני של פרשתנו.
א.
שאלת מבנה:
השווה
פסוק ב
– שהוא מעין כותרת לפרק –
למבנה הפרק כולו.
מה המיוחד בסידור העניינים כאן והיכן מצינו מבנה דומה לזה בתנ"ך?
ב.
פסוק ב:
והובא אל אהרון הכהן.
שד"ל:
אין הכוונה שהאיש עצמו יובא אל הכהן… אבל הכוונה שיוגד הדבר אל הכהן,
על דרך [שמות יח, טז]
"כי יהיה להם דבר בא אלי", [שמות כב, ח]
"עד האלוהים יבא דבר שניהם",
[ישעיהו א, כג]
"וריב אלמנה לא יבוא אליהם".
מה מצריכו לפרש כך?
ג.
פסוק ה:
והנה הנגע עמד בעיניו
פסוק
לז:
ואם בעיניו עמד הנתק
רש"י
פרק יג
פסוק ה:
בעיניו.
במראהו ובשיעורו הראשון.
ראב"ע
פרק יג
פסוק ה:
עמד
בעיניו. הטעם,
במראהו.
כי המראה הוא בעין. וכל המפרשים אמרו שטעמו בעצמו,
והטעם כאשר היה.
רמב"ן
פרק יג
פסוק ה:
והנה
הנגע עמד
בעיניו. במראהו ובשיעורו הראשון,
לשון רש"י.
וכמוהו "ועינו כעין הבדולח"
(במדבר יא, ז),
וכן "כעין הקרח הנורא"
(יחזקאל א, כב).
אבל בתורת כהנים (נגעים ט, יד)
שנינו:
אין לי אלא בעיני עצמו,
בעיני תלמידו מנין?
תלמוד לומר: ואם בעיניו עמד הנגע (פסוק לז). אם כן פירושו,
ואם בעיני הכהן הנזכר עמד הנגע, כלומר שעמד על עמדו לא שינה את מקומו ולא פשה למראה עיני הכהן.
ולשון מורגל בדברי חכמים, "כך נראה בעיני".
וכן "ועתה תיקר נפשי בעיניך" (מלכים ב', א,
יד),
בדעתך ובמחשבתך. וירמוז הכתוב, כי לפי מראית עיניו ישפוט בפשיון, אינו צריך למדוד את הנגע.
ספורנו
פרק יג
פסוק ה
וראהו
הכהן. גזרת הכתוב שלא תהיה טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן,
"כי שפתי כהן ישמרו דעת"
(מלאכי ב, ז),
ויורו למנוגע לפשפש במעשיו, ויתפלל על עצמו , ויתפלל גם הכהן עליו. ובלעדי זאת, בהיות על פיהם כל נגע (על פי דברים כא, ה)
יקנו טביעות עין במדרגות המראות להבחין בין נגע לנגע.
ר'
אליהו
מזרחי
[הרא"ם]
לדברי
רש"י:
רש"י כיוון בפירוש מילת "בעיניו"
= בענייניו,
כמו [שמואל ב', טז,
יב]:
"אולי יראה ה'
בעיני",
שפירשוהו קצתם "בענייני שאני בו עתה". וכמו [דברים לג, כח]
"עין יעקב"… שפירשו כעניין שברכם יעקב.
[ועיין רש"י שם.
עין
יעקב. כמו (במדבר יא, ז)
"ועינו כעין הבדולח",
כעין הברכה שברכם יעקב. לא כבדד
שאמר ירמיה (ירמיה טו, יז)
"בדד ישבתי", אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב (בראשית
מח,
כא)
"והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם"].
1.
מה הם שני הפירושים ל"עמד בעיניו"?
2.
מהו הקושי הלשוני,
אם נפרש את הפסוק לפירוש רש"י?
3.
מה הן התמיהות בדברי רש"י שישב הרא"ם בדבריו?
ד.
שאלות סגנון ולשון
1.
השווה:
פסוק ג:
נגע צרעת הוא
פסוק
ט:
נגע צרעת כי תהיה
1.
הסבר את סיבת השינוי מלשון זכר [פסוק ג] ללשון נקבה [פסוק ט]?
[השווה:
דברים כח, סא:
"בספר התורה הזאת"
דברים כט, כ:
"בספר התורה הזה"]
2.
השווה:
פסוק
ה:
והנה
הנגע
עמד
בעיניו
– לא
פשה
פסוק
ו:
והנה
כהה
הנגע
ולא
פשה.
מה טעם לא נכתב וי"ו החיבור בפסוק ה ונכתב בפסוק ו?
[ועיין רש"י עמד בעיניו]
רש"י
פרק יג
פסוק ה:
בעיניו.
במראהו ובשיעורו הראשון.
3. פסוק
יב:
לכל מראה עיני הכוהן
המלב"ים שואל:
למה לא אמר לכל ראות עיני הכהן,
שפועל "ראות"
מציין את הרואה,
אבל השם "מראה"
מציין את העצם הנראה?
נסה לענות לשאלתו!
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית [תש"ט]
תזריע–מצורע
פרק יג
[הערה:
המתעניין בטעמי מצוות בפרשת נגעים יעיין בגיליון תזריע–מצורע תש"ב.
בגליוננו זה נעמוד בעיקר על הצד הלשוני והסגנוני שבפרקנו.
ועיין
גם גיליון
תזריע
תש"ח].
א.
שאלת מבנה
הסבר את מבנה פרקנו [פסוקים ב–יז בעזרת הכלל הניתן בראב"ע
שמות יז,
ז]
מסה ומריבה. בעבור שני דברים הנזכרים. ומשפט לשון הקודש כאשר יזכיר שני דברים,
יחל לעולם מהשני שהוא הקרוב.
כמו [יהושע כד, ד]
"ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו", ואחר כך [שם]
"ואתן לעשו". וככה הזכיר תחילה מסה, ואחר כך מריבה,
ושב לפרש קריאת מריבה "על ריב בני ישראל" עם משה. ופירש מסה "על נסותם את ה'".
ב.
פסוק ב:
בהרת
רש"י:
בהרת.
חברבורות,
וכן [איוב לז, כא]
"בהיר הוא בשחקים".
רשב"ם:
הבהרת לבנה היא,
כדכתיב [איוב לז, כא]
"בהיר הוא בשחקים".
מלב"ים:
היא המראה המבריק ביותר מלשון [איוב לז, כא]
"בהיר הוא בשחקים"
ונקרא "בהרת"
על שם זהירתו וצהירתו, והאור מזהיר ומתנוצץ והוא כשלג המזהיר.
ר'
נפתלי
הרץ
וייזל:
ואומר אני שאין פירוש המילה בהרת כמו שחשב רשב"ם ואמר, שהוא לשון זריחת אור כמו [איוב לז, כא]
"בהיר הוא בשחקים"…
אבל אין בהרת אלא לשון כתם, איזו מראה שתהיה.
[הערה:
מכיוון שכל המפרשים סומכים על איוב לז,
כא הנה דברי המפרשים למילת "בהיר"
שם:
רש"י:
דומה לעבים בהירים הנראים בשחקים להוריד גשם.
רלב"ג:
זך ומבהיק.
מצודת
דוד:
… הנה לפעמים לא ראו אנשים אור השמש,
והוא כאשר יכסנו הענן, ועם כי בהיר הוא במקומו בשחקים ומזהיר מאד, אבל כאשר עברה רוח ותטהר את השחקים מן הענן,
אז יראוהו, והוא מקרא קצר].
1.
מה הן שתי הדעות בפירוש המילה "בהרת"?
2.
התוכל להביא סיוע מלשון הפסוקים בפרקנו ובאיוב שם לדעת רש"י?
3.
עם מי מן המפרשים הנזכרים לעיל מסכים שימוש המילה "בהיר"
בלשוננו המדוברת כיום?
ג.
פסוק ג:
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר.
שם
עולם:
וראה
הכהן את
הנגע סתם,
בעל כורחך בבהרת מדבר.
התבונן יפה בפסוקים ג–ד והסבר מניין לו, שכאן בבהרת מדבר?
ד.
שאלות לשון:
1.
ג.
ושער
בנגע
הפך
לבן…
י.
והיא
הפכה
שער
לבן.
ראב"ע
פסוק ג:
הפך לבן. טעמו נהפך ללבן.
רנה"ו:
ולדעתי כמו [פסוק י] "והיא הפכה שער לבן", שהשאת הפכתו, וכן כאן שב אל "הנגע",
שהפך הנגע השער השחור ללבן.
א.
מה בין שניהם בפירוש המילה "הפך?
ב.
כמי משניהם מפרש תרגום
אונקלוס?
וְשֵעָר בְּמַכְתָּשָׁא אִתְהֲפִיךְ לְמֶחֱוָר.
ג.
כמי משניהם מפרש רש"י?
ושער בנגע הפך לבן. מתחילה שחור, והפך ללבן בתוך הנגע.
2.
פסוק
ג:
ושער בנגע הפך לבן.
ספרא
מח:
מכאן אמרו: שתי שערות, עיקרן משחיר וראשן מלבין – טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר – טמא.
היכן מצאו בלשון
פסוקנו רמז לכך, שיטמא גם אם לא נהפך כולו ללבן רק בחלקו.
[ועיין פסוקים טז – יז].
ה.
שאלות סגנון
1.
השווה:
פסוק ב:
אדם
כי
יהיה
בעור
בשרו…
פסוק
ט:
…כי
תהיה
באדם
פסוק
יח:
ובשר
כי
יהיה
בו
בעורו
שחין
1. באר את השינוי "אדם"
– "בשר"
בפסוקים האלה. [עיין שמות פרק ט פסוק י].
2.
פסוק
ג:
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער הנגע הפך לבן.
פסוק
ה:
וראהו
הכהן
ביום
השביעי
והנה
הנגע
עמד
בעיניו.
באר למה לא נאמר "והנה"
בפסוק ג ונאמר בפסוק ה?
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית [תש"י]
תזריע–מצורע
פרקים יג –
יד
[הערה:
לשאלות לשון וסגנון בפרקים אלה עיין גיליון תזריע תש"ח וגיליון תזריע–מצורע תש"ט!]
א.
מדברי המדרשים
1.
השווה את המדרש הבא [מתוך מדרש רות רבה] העוסק בפרקנו למדרש חכמים מתוך מסכת קידושין דף כ העוסק בויקרא פרק כה:
רות
רבה ב
יא
… אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחילה.
ממי אתה למד?
מאיוב,
שנאמר [איוב א, יד–יט]
"ומלאך בא אל איוב ויאמר:
הבקר היו חורשות…
ותפול שבא ותיקחם…
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר… עד זה מדבר וזה בא ויאמר… ויפול על הנערים וימותו…"
ואף בנגעים כן:
בתחילה הן באים אל ביתו,
אם חזר בו – מוטב,
ואם לאו הן טוענין חליצה.
אם חזר בו – מוטב,
ואם לאו –
טעונין נתיצה. חזר בו – מוטב, ואם לאו –
באים על הבגדים וטעונין כיבוס.
חזר בו – מוטב, ואם לאו –
טעונין קריעה. אם חזר בו – מוטב,
ואם לאו –
טעונין שריפה. ואחר כך הן באין על גופו. אם חזר בו מוטב, ואם לאו –
יוצא ובא. אם חזר בו – מוטב,
ואם לאו –
"בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".
תוספתא
ערכין
פרק ה
הלכה ה,
מסכת
ערכין
דף ל
עמוד ב,
מסכת
קידושין
דף כ
עמוד א:
אמר ר' יוסי בר חנינא:
בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית.
כיצד?
אדם עושה מלאכה בפירות שביעית,
התחיל מוכר מטלטליו,
שנאמר [ויקרא כה, יד]
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך", לא הרגיש –
[רש"י:
לא שם לבו לפורענות הבאה עליו לחזור בו מעבירה שבידו], התחיל למכור שדה אחוזתו, שנאמר [ויקרא כה, כה]:
"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו",
לא באת לידו [רש"י:
לא בא בידו הרהור תשובה עד שבא לכל אלה],
עד שמכר את ביתו, שנאמר [ויקרא כה, כט]
"ואיש כי ימכור בית מושב"…
לא בא לידו – עד שלווה בריבית,
שנאמר [ויקרא כה, לה]
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו…
אל תיקח מאתו נשך ותרבית".
לא באת לידו – עד שמוכר את עצמו, שנאמר [ויקרא כה, לט]
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" – ולא לך אלא לגר, שנאמר [ויקרא כה, מז]
"ונמכר לגר", ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר [פסוק מז] "ונמכר לגר תושב",
משפחת גר –
זה נכרי; כשהוא אומר "לעקר"
– זה הנמכר ונעשה משרת לעבודה זרה עצמה.
א.
הסבר מה הרעיון המשותף בשני המדרשים האלה?
ב.
הסבר למה הביא רש"י את המדרש השני במקומו,
בויקרא כו, א,
ולמה לא הביא אף את המדרש הראשון – הדומה לו –
למקומנו כאן?
ערכין
דף טז
עמוד א:
אמר ר' יוחנן:
על שבעה דברים נגעים באים:
על לשון הרע,
ועל שפיכות דמים,
ועל שבועת שווא,
ועל גילוי עריות,
ועל גסות הרוח,
ועל צרות העין,
ועל הגזל. על לשון הרע – דכתיב [תהילים קא, ה]
"מלשני בסתר רעהו אותו אצמית",
על שפיכות דמים – דכתיב [שמואל ב', ג,
כט]
"ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע", ועל שבועת שוא – דכתיב [מלכים ב', ה,
כג]
"הואל קח ככרים…"
וכתיב [שם,
פסוק כז] "וצרעת נעמן תדבק בך", ועל גילוי עריות – דכתיב [בראשית יב, יז]
"וינגע ה' את פרעה נגעים…",
ועל גסות הרוח – דכתיב [דברי הימים ב',
כו,
טז–יט]
"ובחזקתו גבה לבו עד להשחית…
והצרעת זרחה במצחו"…
א.
התוכל למצוא גם ראיות מן התורה לקשר שבין לשון הרע וצרעת?
ב.
מניין לחז"ל שצרעת גחזי [מלכים ב', ה,
כז]
באה על שבועת שווא, והיכן מצינו שם רמז לשבועת שווא?
ג.
בעל צידה
לדרך שואל:
מה ראו חז"ל אשר הם אמת ודבריהם אמת, שהטריחו למצוא סיבה ועילה לנגעם,
ולמה לא שאלו עילה וסיבה לכל תחלואים?
ד.
מה ראה רש"י להביא מכל דבריהם רק שני דברים שעליהם נגעים באים?
ועיין רש"י ויקרא פרק יד פסוק ד
טהורות.
פרט לעוף טמא,
לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
ועץ ארז. לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
1.
פרק
יג פסוק
ב:
אל
אהרן
וגו'. גזירת הכתוב היא,
שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן (תורת כהנים).
בעל
דבק
טוב מקשה:
הרי כל דבר "גזירת הכתוב", ומה ראה דווקא לומר כאן,
שהוא גזירת הכתוב?
2.
פרק
יג פסוק
ו:
כהה.
הוכהה ממראיתו, הא אם עמד במראיתו או פשה –
טמא.
מה ראה רש"י להפכו ללשון פעל, מה תיקן בזה?
3.
פרק
יג פסוק
ח
צרעת
היא. המספחת הזאת, "צרעת"
לשון נקבה, "נגע"
לשון זכר.
מה קשה לו?
4.
פרק
יג פסוק
טו
צרעת
הוא. הבשר ההוא, בשר לשון זכר.
מה קשה לו?
5.
פרק
יג פסוק
יח
ונרפא.
השחין העלה ארוכה,
ובמקומו העלה נגע אחר.
מה קשה לו?
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השתים–עשרה [תשי"ד]
פרשת תזריע–מצורע
פרק יג
א.
שאלה כללית
רשב"ם
פסוק ב:
אדם כי יהיה בעור בשרו.
כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים
ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו
של מקרא כלום,
ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים
וחוקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר.
1.
מהי דעת הרשב"ם בטעם כל הדינים האלה?
2.
הסבר את המושג "בקיאות דרך ארץ"
שבדבריו.
היעזר בדבריו:
רשב"ם
בראשית
פרק לד
פסוק כה:
בהיותם
כואבים. לפי דרך ארץ.
ופשוטו של מקרא אז היו כואבים מיום ראשון ושני.
רשב"ם
ויקרא
פרק יא
פסוק לד:
אשר יבוא עליו מים יטמא.
מי שרוצה לתת טעם במצוות לפי דרך ארץ ולתשובת המינין, לא הזקיק הקדוש ברוך הוא טומאה למיני אוכלים ומשקין עד שתיקנם לצורך מאכל,
ונתינת מים היא תחילת תיקונם ועיקר חשיבותם לצורך אכילה.
ב.
בטעם המצווה כולה:
ראב"ע
פסוק ב:
אדם.
ולא אמר "איש מבית ישראל"
להכניס הגרים … והכניס הגר שלא יטמא אחר, כי הצרעת היא מהחוליים הנדבקים מהחולה אל השלם.
חזקוני
פסוק מה:
ועל
שפם יעטה.
להפסיק ריח רע היוצא מפיו שלא להזיק את הבריות.
חזקוני
פסוק מו:
מחוץ
למחנה
מושבו. שחולי זה מתפשט על בני אדם הרגילים אצלו.
ספר
החינוך
מצווה
קסח:
…מצווה היא עלינו,
שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצוונו הכהן.
ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו, וידע כי גודל עוונו גרם אותו…
משורשי המצווה, לקבוע בנפשותינו כי השגחת הקדוש ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב [איוב לד, כא]
"כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע הזה ולחשוב כי החטא גרם אותו.
וכבר אמרו זכרונם לברכה כי בחטא לשון הרע יבוא ברוב, ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן,
שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה, ויוסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו ענייניו במיתון,
ויפשפש במעשיו. ולפעמים יוסגר שני הסגרים, שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי,
כאילו תאמר על דרך משל,
שחשב להחזיר מחצית גזלתו, ואז יחדש בו ה' יתברך קצת סימנים שיוסגר שנית,
אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי.
וכל עניין הסגרים אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת לאחת. ולפי שהדעות רבים בהשגחת האל על ברואיו,
יבואו בה הרבה פסוקים במקרא,
והרבה מצוות להורות על עניין זה מהיותו פינה גדולה בתורתנו, שיש כיתות בני אדם יחשבו,
כי השגחת ה'
יתברך… על כל ענייני העולם בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר:
שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו [=בעלי השקפה זו],
כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע.
וזה דעת רחוק הרבה מן השכל.
ויש כתות רעות יחשבו, שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל ענייני העולם השפל בין באנשים או בשאר בעלי חיים, והוא דעת הכופרים רע ומר.
ואנחנו בעלי הדעת האמיתית לפי מה ששמעתי,
נשים השגחתו ברוך הוא על
כל מיני בעלי החיים בכלל, כלומר שכל מין מן המינים הנבראים בעולם יתקיים לעולם,
לא יכלה ויאבד כולו, כי בהשגחתו יימצא קיום לכל דבר. ובמין האדם נאמין,
כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד
ואחד בפרט,
והוא המבין אל כל מעשיהם.
וכן קיבלנו מגדולינו וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו, כי העניין כן.
ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החולי הרע,
והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו, וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא ויראה אליו נגעו,
ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע,
כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשי תשובתו וירפאהו,
וזהו עניין ההסגרים,
כמו שאמרנו.
1. מה בין שני הראשונים לבין דעת ספר החינוך בטעם הסגר מצורע?
שים לב לפרטי הדינים הבאים:
מסכת
מועד קטן
דף ז
עמוד א:
ר'
מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר…
[רש"י:
רואין את הנגעים להקל. כלומר:
רואה הכהן נגע צרעת במועד לטהר. לא להחמיר. שאם רואה הכהן שהוא טמא,
אינו אומר כלום,
שאם מטמאו, נמצא מצערו במועד,
ורחמנא אמר [דברים טז, יד]
"ושמחת בחגך"].
מסכת
מועד קטן
דף ז
עמוד ב:
והתניא [ויקרא יג יד]
"וביום הראות בו"
– יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו.
מכאן אמרו: חתן שנולד בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה,
לו ולביתו ולכסותו.
[רש"י:
לכסותו:
אם נראה הנגע בכסותו].
2.
לאיזו משתי הדעות הנ"ל בטעם המצווה יש להביא ראייה מפרטי דינים אלה?
3. מה הקשר שמצא ספר החינוך בין השקפתו על ההשגחה הפרטית לבין נגע הצרעת?
4.
היכן מצאנו בתנ"ך סימוכין לכך שצרעת באה כעונש על חטאים?
5.
השווה את דברי בעל ספר החינוך על ההשגחה כאן לדברי ר'
משה חפץ בספרו מלאכת
מחשבת בראשית פרק
ט פסוק
ה, בגיליון נח תש"ח על ההשגחה.
ראיתי להתמרמר על אנשים שלמים הם איתנו מבני ישראל אשר פחדו פחד לאמור,
שה'
יתברך ישלח השגחתו על כל חי, גם אשר לא מבני אדם.
וראייתם בלבד שלא יצוייר בשכלם שישפיל ה'
רוממותו להשגיח על זבוב ועל רמש… [מאריך בסתירת דעה זו ומסכם:]
וכשר בעיני הדבר שה' יתברך המשפילי לראות בשמים ובארץ,
ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ויענישם אם חטאו בחטאם המוגבל,
ואם ייטיבו – הנה שכרם אתם. וראיות מדברי חכמינו זכרונם לברכה,
הנה רבו מארבה.
לבד אתעכב בראיות מסיפורי התורה… "מיד כל חיה אדרשנו" – אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על רציחה… ואם גבוה מעל גבוה שומר, ומביט בשפלותנו יושב בשמים רואה את בני אדם, מדוע לא ישגיח בבעלי חיים,
האם ערכם רחוק מערכנו כאשר אנחנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאישי האדם?
מה ביניהם ומה הם נימוקי בעל מלאכת מחשבת נגד דעת בעל ספר החינוך?
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השבע–עשרה [תשי"ח]
תזריע
פרק יג
א.
שאלה
כללית:
רשב"ם
פסוק ב:
אדם
כי יהיה
בעור
בשרו. כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום,
ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחוקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר.
השווה דבריו אלה לדבריו בהקדמתו לפרשת משפטים:
רשב"ם
שמות כא,
א:
ידעו ויבינו יודעי שכל, כי לא באתי לפרש הלכות אף על פי שהם עיקר, [כי מייתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות] ומקצתן ימצאו בפירוש רבנו שלמה אבי אמי זצ"ל.
ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי, ואפרש הדינין וההלכות לפי דרך ארץ…
בשתי מגמות מנוגדות רואה הרשב"ם לפרש את פרשתנו ואת פרשת משפטים,
הסבר אלו הן המקומות ולמה בחר בכל מקום ללכת בדרך בה הלך?
ב.
פרק יג, ב:
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת
והיה
בעור
בשרו
לנגע
צרעת…
ערכין
דף טז,
עמוד
א:
אמר ר' יונתן:
על שבעה דברים נגעים באין:
על לשון הרע,
ועל שפיכות דמים,
ועל שבועת שווא,
ועל גילוי עריות,
ועל גסות הרוח,
ועל צרות העין,
ועל הגזל.
1.
התוכל להביא ראיות מתוך ספרי הנ"ך כי הנגעים באים על אלה?
2.
כמה מן המפרשים מוצאים ראיה בפרשיותינו [תזריע ומצורע] לראשון לחמישי ולשישי.
עבור על פרשיותינו [ועל רש"י]
ומצא מה הראיות?
3.
בעל "צידה לדרך" שואל:
מה ראו חז"ל אשר הם אמת ודבריהם אמת, שהטריחו למצוא סיבה ועילה לנגעים,
ולמה לא שאלו עילה וסיבה לכל תחלואים?
ג.
פרק יג, ב:
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת
והיה
בעור
בשרו
לנגע
צרעת…
ספורנו
פסוק ב:
שאת
או ספחת
או בהרת.
כולן מיני צרעת ומראיהן לבן,
כמו שבא בקבלה,
אין בהן ממיני הצרעת שסיפרו הרופאים… אמנם שאר מיני הצרעת החזקים שסיפרו, שהם סרטן לכל הגוף בכלל,
והם נוטים אל האודם והשחרות,
לא תטמאם התורה כלל.
כי אלה הארבע מראות לבדנה שסיפרו זכרונם לברכה, שהן שאת ותולדתה,
בהרת ותולדתה, באות בתוכחות על עוון, כאומרם זכרונם לברכה:
"כל שיש בו אחד מארבע מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה",
אבל שאר מיני הצרעת שסיפרו הרופאים לא יהיו בעמנו כלל על צד מזבח כפרה, אם לא יהיה עמנו בתכלית הקלקול חס ושלום כשאר מדווי מצרים הרעים, או מצד חטא בהנהגת המאכל והמשתה וזולתם ולא תהיה בהם טומאה כלל.
ספורנו
פסוק ג:
נגע
צרעת
הוא.…ובהיות זה המין מן החולי לעונש, כאומרם זכרונם לברכה:
"אינן אלא מזבח כפרה" נתן זמני ההסגר לעורר אל התשובה, כאומרו [איוב לו, י]
"ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאוון".
כלי
יקר:
שאת
או ספחת
או בהרת.
בעניין הצרעת יש דעות חלוקות,
כי יש אומרים שהם חולי טבעי נסתר בתוך הגוף ומבצבץ לחוץ,
ויש אומרים שהכל בא על צד העונש לגלות על רעתו הנסתרת בלבו……אם מכה רעהו בסתר בשוט לשונו, ואין הבריות יודעין להישמר ממנו,
על כן הקדוש ברוך הוא מפרסם על החנפים ומוציא כל רעתו לחוץ, כדי שתיגלה רעתו בקהל…
בובר:
תורת הנביאים עמוד 118:
הצרעת היא לפי השקפת המקרא הטומאה של עצם או של דבר הפורצת ופוגעת באותו עצם או דבר,
וטומאה – פירושה ערעור היחס שבין אלוהים ובין האדם.
1.
היש הבדל בין דעות המפרשים השונים שהובאו כאן או שהתכוונו כולם לדעה אחת בסיבה של מחלה זו?
2.
לדעת הירש מורה שמם של מחלות אלה על טיבם כעל משהו שלוח מאת ה' לעורר למוסר. כיצד?
3.
לדעת בעל הכלי יקר מורה שם המחלה על ההסבר הניתן לה בדבריו לדעת היש אומרים השני. כיצד?
4.
בעל כלי יקר רוצה ליישב בדבריו גם פליאה סגנונית שבפסוקנו. איזו היא?
5.
הבא ראייה מפרשיות בנביאים ראשונים שהבאת נגעים אלה הבאים לעורר אדם על סטיותיו מדרך הטוב – חסד ה' עם ישראל הן?
ד.
פרק יג, ג:
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן…
בעל
שם עולם:
אף על פי שאמר "את הנגע" סתם,
מכל מקום לפי שהכתוב חילק בין נגע לנגע, אם שער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמוק –
וטימא אותו, ואם עמוק אין מראה ושערה לא הפך לבן –
והסגיר;
ובחלוקה השנייה מפורש "בהרת",
ממילא גם החלוקה הראשונה על כורחך בבהרת תדבר, כי כל חלוקה ושכנגדה בעניין אחד מחולקים ודרך המקרא פתח במאי דסיים, כמו שכתב הראב"ע בפרשת בשלח [שמות יז, ז]
וזה לשונו: מסה ומריבה: ומשפט לשון הקודש כאשר יזכיר שני דברים יחל לעולם מהשני, שהוא הקרוב כמו [יהושע כד, ד]
"ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו" ואחר כך "ואתן לעשו את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרימה".
וכבר הזכיר תחילה "מסה"
ואחר כך "מריבה"
ושב לפרש קריאת "מריבה"
על ריב בני ישראל עם משה, וקריאת "מסה"
על נסותם את ה'.
1.
הסבר מה בפרקנו מוסבר על ידי הכלל הזה?
2.
הבא דוגמאות נוספות מתוך התנ"ך לכלל זה?
ה.
שאלות בראב"ע
1.
פסוק
ג:
הפך
לבן. טעמו,
נהפך ללבן.
א.
מה קשה לו,
היש יכולת לפרש פסוק זה פירוש אחר?
איך?
ב.
מה ראה ראב"ע לפרש כאשר הוא מפרש?
2.
פסוק
ט:
והובא.
האדם כחברו.
מה קשה לו?
פסוק
טו:
וטעם
"וטיהר
את הנגע",
בדיבור,
שאותו הנגע לא יטמא אחרים.
א.
מה קשה לו?
ב.
כבר עמד ראב"ע על קושי כזה בפסוקים ראשונים של לפרקנו. היכן?
פסוק
יט:
צרעת.
מחלה,
וכן "ושלחתי את הצרעה"
[שמות כג, כח],
ואין מילת "שלחתי"
טענה,
כי הנה [תהילים קז, כ]
"ישלח דברו", [שמות ט, יד]
"אני שולח את כל מגפותי",
[תהילים עח, מט]
"ישלח בם חרון אפו".
א.
במה סוטה ראב"ע כאן מן הפירוש המקובל?
ב.
מהי "הטענה"
ונגד מי נטענת הטענה הזו?
ג.
מה עניין תהילים ק"ז כ' לפירושו?
ו.
פרק יג, יג:
כולו הפך לבן טהור הוא.
סנהדרין דף צז עמוד א:
תניא רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו,
נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים. בת קמה באמה וכלה בחמותה ופני הדור כפני הכלב ואין הבן מתבייש מאביו.
תניא רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו,
העזות תרבה והיוקר יעוות והגפן יתן פריו והיין ביוקר [רש"י:
ואף על פי כן יהיה היין ביוקר שלא יהיה בפרי עצמו ברכה. לשון אחר: שיהיו הכל רודפין אחרי היין ומשתכרין ומתייקר היין, אף על פי שרוב יין בעולם], ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה. [רש"י בגמרא סוטה:
אין לך אדם שיוכל להוכיח,
שכולם נכשלים בחטא,
וכשמוכיחו,
אומר לו: אתה כמוני].
מסייע ליה לר'
יצחק דאמר ר'
יצחק:
אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות.
אמר רבא: מאי קרא? [ויקרא יג, יג]
"כולו הפך לבן טהור הוא".
מהו הפירוש הניתן כאן ע"י חז"ל לפסוקנו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על–פי הגליונות של נחמה ליבוביץ שנה תשי"ח
תזריע
פרק יג
מהותם של טומאה וטהרה סוד כמוס הוא לנו. אסור לנו להפוך דברי תורה במקום שהם אי–רציונליים לרציונליים ולתרגם מושגם כטומאה וטהרה למושגים של נקיון או שמירה על היגיינה (אפילו למה שקוראים בימינו "היגיינה רוחנית"). ואל יחשוב המורה שע"י "תרגומים"
כאלה ללשון הדור הוא מציל פרקים אלה לדור זה.
אין הדבר כן,
ע"י סילופם של דברים יכנס לדוחק גדול ולא יוכל לענות לשאלות התלמידים, אם תשאלנה כשאלות על סמך הנחות רציונליות שאינן ההנחות של פרקים אלה. לשם כך העמדנו בראש גיליוננו את דברי הרשב"ם (א)
הקיצוני שבין הפשטנים והבלטנו את מגמתו בפירוש פרקים אלה בניגוד לגישתו בפירוש משפטים.
על ניסיונות לבאר דיני צרעת כהוראות היגייניות לשם מלחמה בהתדבקות המחלה דובר בגיליונות תזריע–מצורע תש"ב,
ותזריע תשי"ד.
כבר ספורנו (הרופא)
נלחם בתוקף נגד דעה זו שצרעת זו המתוארת כאן מזדהית עם אחת ממחלות העור הידועות לרופאים. הדעה שהיתה רווחת עוד במאה הקודמת שזיהתה את הצרעת עם המחלה הידועה בשם LEPRA , אף היא נסתרה ע"י דעת רופאים,
והרחיב את הדבר על כך ר' ש.
ר.
הירש ואחריו ר'
דוד הופמן. אבל גם בין אלה הרואים בה תופעה על–טבעית יש חילוקי דעות (שאלה ג).
יש ביחוד לדון עם התלמידים על שאלה ג5 (הפסוק הוא שמואל–ב ז, יד:
אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם:),
אבל יותר חשוב מן המבחן בבקיאות הוא הצורך להסביר לתלמידים ערכם המלמד והמצרף של יסורים,
דבר אשר הוא כרגע רחוק מאד מהרגשת הדור הצעיר.
הקשר ההדוק בין ה' ובין בריותיו המוצא ביטויו בנגעים אלה שהם הוראה "כאילו באצבע הנוגעת בבשרו" שאין האדם הולך בדרך נכונה (היא ההפך הגמור של המושג "הסתר פנים") מתבטא אף בשם "נגעים"
(ג2
).
שאלה
ד אינה אלא שאלה לצורה הספרותית של מבנה פרקנו, (והוא עניין הנוגע גם למבנה פסוקים רבים בתנ"ך)
ואפשר ללמוד עניין זה בסוף השיעור כנפרד מן הנושא.
לעומת זאת יש חשיבות לשאלה ו הן מבחינת הרעיון והם מבחינה מתודולוגית יש להראות לתלמידים כיצד הפכו פסוקים הלכתיים העוסקים בעניין קונקרטי למושגים סמליים כדי ללמוד מוסר.
כדוגמא הכלל: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו"
המכוון ל"ראיית הנגעים" במובן ההלכתי (הכהן רואה את הנגע על מנת לטמא או לטהר,
או להסגיר) והפך לכלל על אי יכולת אדם לראות את חסרונות עצמו.
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת התשע–עשרה [תש"ך]
תזריע–מצורע
פרקים יג –
יד
א.
שאלה כללית בטעם דיני הצרעת
משנה
נגעים
פרק יב
משנה ה:
[ויקרא יד, לו]
"וציווה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית, ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית"…
אמר ר' מאיר:
וכי מה מיטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו –
מטבילן והן טהורים!
על מה חסר התורה? על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו [=מקום שאופה בו פיתו, וכל אלה כלי חרס הם,
שאין להם טהרה אלא שבירה].
אם כך חסה התורה על ממונה הבזוי,
קל וחומר על ממונו החביב.
אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע,
קל וחומר על של צדיק.
[רש"י על התורה שם: שאם לא יפנהו ויבוא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר,
וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה התורה? אם על כלי שטף [=כלים שאינם כלי חרס ומטהרים אותם על ידי טבילה]
– יטבילם ויטהרו. ואם על אוכלים ומשקין –
יאכלם בימי טומאתו.
הא לא חסה תורה, אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקווה].
רמב"ם
פירוש
המשניות
שם:
ואמר "אם על של רשע כך"
על השורש אשר אומר אותו:
שראית צרעת הנזכרת בתורה, אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע, כי יפרד מאנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו.
יתחילו בביתו. ואם חזר בו – מוטב,
ואם לא –
יבוא במצעות. והוא אומרו [ויקרא יג, מח]
"או בכל מלאכת עור". חזר בו – מוטב, ואם לאו –
יבוא בבגד; ואם לא חזר בו עדיין – לגופו ועל עור בשרו.
וזה על דרך המוסר והתוכחה!
הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינם חלאים טבעיים בשום פנים,
לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם, והם על דרך נס כמו מי סוטה,
ואינם אלא דברים חוץ מהטבע,
לפי שהבתים והבגדים אינם נעים ונדים מאליהם,
וכל מה שאירע בהם אינה צרעת אלא בקריאת התורה על הדמיון.
וכן נגעי אדם,
הראה שישים ה"נתקים"
– צרעת והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן, והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה.
ואמנם
הם עניינים
תוריים, לפי
מה שזכרנו,
ולזה
השורש
נקרא
"רשע".
רמב"ם
הלכות
טומאת
צרעת פרק
טז הלכה
י:
הצרעת הוא שם האמור בשותפות,
כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה,
שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שער הראש או הזקן קרוי צרעת ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת.
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל,
כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – יטהר הבית; אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית –
משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו – יטהרו,
ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנין הבגדים שעליו;
אם חזר בו – יטהרו,
ואם עמד ברשעו עד שישרפו – משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו,
עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר [דברים כד, ח–ט]:
"השמר בנגע הצרעת… זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים בדרך…".
הרי הוא אומר:
התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים,
וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה –
שהשוותו לשאר נביאים,
והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו,
שנאמר [במדבר יב, ג]
"והאיש משה ענו מאד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת,
קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים
לדבר
גדולות
ונפלאות.
לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא ייתפש אדם ברשת רשעים וסכלותם.
וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים,
בתחילה מרבים בדברי הבאי, כעניין שנאמר [קהלת ה, ב]:
"וקול כסיל ברוב דברים", ומתוך כך באים לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר [תהילים לא, יט]:
"תיאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק",
ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר [דברי הימים ב',
לו,
טז]:
"ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו"; מתוך כך באים לדבר באלוקים וכופרין בעיקר,
כעניין שנאמר [מלכים ב', יז,
ט]
"ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה'
אלוקיהם".
והרי הוא אומר [תהילים עג, ט]
"שתו בשמים פיהם ולשונם תיהלך בארץ". מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהילכה תחילה בארץ. זוהי שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה,
ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר [מלאכי ג, טז]:
"אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה'
וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה'
ולחושבי שמו".
רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ג
פרק מז:
כבר בארנו שהכוונה כולה היתה במקדש –
להתחדש בו התפעלות לבוא אליו,
ושיירא ויפחד… וכל דבר נכבד,
כשיתמיד האדם לראותו,
יחסר מה שבנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מההתפעלות. כבר העירו החכמים זכרונם לברכה על זה העניין ואמרו,
שאין טוב להיכנס למקדש בכל עת שירצה,
וסמכו זה לאומרו [משלי כה, יז]:
"הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך".
ומפני שהיתה זאת הכוונה, הזהיר "הטמאים"
מהיכנס למקדש. – עם רוב מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור, רק מעטים: כי אם ינצל ממגע נבלה,
לא ינצל ממגע אחד משמונה שרצים, הנופלים תמיד בבתים ובמאכלים ובמשקים,
והרבה פעמים ירמסם האדם דרך הליכתו; ואם ינצל מזה,
לא ינצל ממגע נידה או זבה או זב או מצורע,…ויהיה זה כולו,
סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת.
וכבר ידעת אמרם [יומא פג] "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה ואפילו טהור – עד שהוא טובל",
ובאלו
הפעולות
תתמיד
היראה
ויגיע
ההתפעלות
המביא
לכניעה
המכוונת…
…אבל טומאת הצרעת כבר בארתי עניינה והחכמים זכרונם לברכה גם כן בארוהו. והעיקר המוסכם עליו – שהוא עונש על לשון הרע.
ושהשינוי ההוא יתחיל בכתלים, ואם עשה תשובה – הוא המכוון. ואם עמד במריו – יתפשט השינוי ההוא לכלי משרתיו וכלי ביתו;
אם עמד במריו – יתפשט אל בגדיו ואחר כך לגופו. וזהו מופת מקובל באומה, כמו מי סוטה.
ותועלת זאת האמונה מבוארת, מצורף אל היות הצרעת מתדבקת וכל בני אדם מואסים אותה ובדלים ממנה, וכמעט שהוא בטבע.
1. מה הקושי בפרק יד פסוק לו שאותו רצה רש"י ליישב על פי דברי חז"ל?
2. מהו הרעיון המשותף בעניין הצרעת בדברי הרמב"ם בכל שלושת המקומות?
3. מה ההבדל בין דעת הרמב"ם על הצרעת בספריו השונים?
4. מה הן ראיותיו של הרמב"ם שלא מדובר בפרקנו בתופעות טבעיות?
5.
הסבר את המקומות המודגשים והמסומנים בקו.
ב.
מתוך דברי המדרש:
1. ויקרא
רבה טז
[ו]
אמר ר' יהושע בן לוי:
חמש תורות כתובות במצורע: [ויקרא יג, נט]
"זאת תורת נגע צרעת"; [ויקרא יד, ב]
"זאת תהיה תורת המצורע"; [ויקרא יד, לב]
"זאת תורת אשר בו נגע צרעת"; [ויקרא יד, נד]
"זאת התורה לכל נגע הצרעת"
[ויקרא יד, נז]
"זאת תורת הצרעת".
[ויקרא
יד, ב]
"זאת תהיה תורת המצורע" – המוציא שם רע,
ללמדך שכל האומר לשון הרע,
עובר על חמישה חומשי תורה.
לפיכך משה מזהיר את ישראל:
"זאת תהיה תורת המצורע".
א.
ר'
יצחק
עראמה
עקדת
יצחק שער
סב למדרש
זה:
יש לדקדק על מאמר זה,
כי היה לו לומר, שהמספר לשון הרע עובר על התורה כולה דכתיב "זאת תורת נגע הצרעת" – ואידך למה לי?
אלא כי לפי שמצינו בכל אחד מחמישה חומשי תורה סיפורים מפורסמים ומיוחדים ראוי לקחת מהם מוסר השכל לגדור האדם עצמו מהמידה הפחותה הזאת ולא שמע אליהם, לזה אמר שהוא עובר על חמישה כיתות של אזהרות הבאות בחמישה חומשי תורה.
א.
מה הם המקומות בכל אחד מחמישה חומשי תורה שלהם ירמוז כאן?
ב.
הסבר מה ראה הדרשן לחזור שנית על הפסוק השני מחמשת הפסוקים ולמה בחר דווקא בו מכל חמשת הפסוקים?
2. ויקרא
רבה טז
[ב]
"זאת
תהיה
תורת
המצורע" –
הדא הוא דכתיב [תהילים לד, יג]
"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". מעשה ברוכל אחד מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר:
"מאן בעי למזבן סם חיים"?
[=מי רוצה לקנות סם חיים],
אודקין עליה [מתנות כהונה: דוחקים עליו הבריות לקנות ממנו].
ר'
ינאי היה יתיב ופשט בתורקליניה [היה יושב ועוסק במקרא בטרקלין שלו]. אמר ליה: "תא סק להכא זבין לי"
[= בוא ועלה אלי לכאן ומכור לי]. אמר לו [הרוכל]:
"לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך" [= לא אתה זקוק לו ולא שכמותך]. אטרח עליה [=
הפציר בו], סליק לגביה [=
עלה הרוכל אצל ר' ינאי].
הוציא לו ספר תהלים, הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים…". מה כתבי בתריה [= אחריו]?
"נצור לשונך מרע…
סור מרע ועשה טוב" …אמר ר' ינאי:
"כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע [עד]
היכן הוא פשוט!
עד שבא רוכל זה והודיעו "מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".
הסבר,
מהו החידוש שנתחדש לר' ינאי בהבנת פסוק זה –
שלא ידע בו עד היכן הוא פשוט?
3. ויקרא
רבה טז
[ג]
"זאת
תהיה
תורת
המצורע" –
הדא הוא דכתיב [איוב כ, ו–ז]
"אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע – כגללו לנצח יאבד"
– מה גללים הללו מזוהמין, אף הוא מזוהם.
[איוב כ, ז]
"רואיו יאמרו: איו?"
חמון ליה [=רואים אותו] ואין מכירין אותו,
שכן כתיב ברעי איוב [פרק ב, פסוק יב] "וישאו את עיניהם מרחוק ולא הכירוהו".
א.
כיצד מפרש מדרש זה את המלים "זאת תהיה תורת המצורע"?
ב.
לשם מה מפרטת התורה ענייני הנגעים כל כך –
מה רצתה ללמדנו על ידי כך –
לדעת המדרש.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על–פי הגליונות של נחמה ליבוביץ שנה תש"ך
תזריע – מצורע
פרקים יג–יד
כל פרשת נגעים עוסקת בשורה ארוכה של דינים הדורשים מן האדם התנהגות מסוימת,
עם בוא עליו מחלות ממין המתואר בתורה,
התנהגות מסוימת עם התגברות המחלה,
והתנהגות מסוימת עם עבור המחלה.
וכן גם דינים ביחס להיראות סימנים (אם אפשר לומר כאן בהוראה מושאלת "סימני מחלה") בבגדים ובבתים.
רבים מחוקרי אומות העולם וגם מבני עמנו במאה הקודמת ובמאה הזאת חשבו, כי חוקי הצרעת (וצרעת בגדים וצרעת בתים בכללם)
הם תקנות משטרתיות – סניטריות והביאו לראיה בייחוד את הסגר המצורע ואת הוצאתו מחוץ למחנה,
וכן את שרפת הבגד הנגוע ואת נתיצת הבית. וראו בכל אלה מעין אמצעי בידוד, מניעה בעד התפשטות המחלה. ובערך כך גם ראה את תוכן פרשתנו האברבנאל בדבריו הבאים – אשר כדאי לו למורה להעמידם מול דברי הרמב"ם שבשאלה א.
אברבנאל:
יש מהדברים ממה שישתמש האדם בהם לרפיונם ולהיות קרובים אליו מאד (מפני היותם חלשים וקרובים) יתפעלו בהתפעלותו… והנה המשי וכל כלי המתכות מפני חומרם החזק לא יקבלו התפעלות (שפעה)
והפסד משימוש האדם כבגד צמר ופשתים שהוא לובש אותם תמיד קרוב לגופו ובשרו כמו הכותונת אשר עליו…
או עור מעובד כנעליים, שכל אלה הם מתפעלים (מושפעים)
מאוד בשימושי אדם.
ובעבור זה חששה התורה, שמא המצורע בחוליו ובהסגרתו נשתמש בבגדים ובעור הבהמה, כי הם כסותו לבדו, הם שמלתו לעורו ונעליו אשר ברגליו והם המיטה אשר ישכב עליה,
ואולי יתפעלו (יושפעו)
מאיכויות המצורע ועיפוש גופו ויתראו בהם כתמים,
כמו שנתראו הנגעים באדם… (ואתה רואה בעיניך שפעמים רבות מזיעת האדם בחלוקו יצטבע החלוק אשר על בשרו…)
ומפני זה חששה תורה במצורע שאולי אחרי טהרתו ירצה להשתמש באותם הבגדים והנעלים וידבק הטהור בטמא ואולי יחזירוהו לחוליו…
אך הלא מיד תתעורר השאלה – ואם לא יתעוררו התלמידים לשאול אותה מעצמם – ישאלנה המורה: אם כך הוא,
אם זהו התוכן של פרשת נגעים, אם אינה אלא הוראה להתנהגות נכונה למניעת התפשטות המחלה – מה ראתה התורה לתת הוראות דווקא לגבי מחלה זו?
והאם בכלל דרכה של תורה לייעץ עצות בשיפור דרכי עבודה בכללה,
בבית ובשדה, בבניין וביישוב העולם?
אמנם בצו האלוקי לאדם בראשית דרכו עלי אדמות נאמר לו: ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א,כח),
ונתנה בזה הוראה כללית לאדם בפיתוח כל עבודה ציבילטורית וכמאמר הרמב"ן
שם:
"וכבשוה":
נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים ובכל זוחלי עפר ולבנות ולעקור נטוע ומהרריה לחצוב נחושת וכיוצא בזה.
אך לא נתנה תורה – ואין זה תפקידה – דרכים כיצד לפתח עבודה חקלאית, בניין מנהרות וגשרים,
כיצד להפוך מדבר שממה לגן פורח, כי זה כולו מתפקיד האדם,
אשר ניתן לו כוח לחשוב ולהמציא, לחקור ולגלות מצפוני הטבע. ובדומה לזה נאמר בתורה: "ורפא ירפא" (שמות כא,יט)
ופירשוהו
רבותינו
(בבא
קמא
פה
ע"א):
תני
דבי
ר' ישמעאל:
"ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות
(רש"י:
ולא אמרינן: רחמנא מחי ואיהו מסי).
וכתב
למאמר
חז"ל
זה
הרמב"ן
בספרו
"תורת
האדם":
"מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"
– פירושו,
שמא יאמר הרופא:
מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג – לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות.
אך מה תהיינה הדרכים היעילות בריפוי כל מחלה ומה הן התרופות אשר יש להשתמש בהן – כל זה אינו מעניינה של התורה להורותינו,
כי מוטל על האדם לחקור בהם ולהתחקות על שורשי המחלה ולמצוא דרכים להעלות להן ארוכה.
ונגד תפישת דיני מצורע כאמצעים משטרתיים–סניטרים כבר העיד ר' דוד הופמן בספרו (ויקרא חלק א,
עמ'
רנד)
שדווקא דיני תורה בפרוטם מוכיחים שאין המגמה – בידוד למניעת הידבקות,
שהרי בנגע הבית מצווה התורה לפנותו מכל כליו לפני בוא הכהן לבדוק את הבית ולטמאו,
כדי שלא יטמא כל אשר בבית; ואילו היה מדובר כאן באמצעים למניעת התדבקות הן צריך היה דווקא לטמא את כל הכלים שבבית אשר באו במגע עם חומרים מעבירי מחלה.
ומוסיף ר' דוד הופמן שם,
שאם נצרף עוד את דיני התורה שבעל–פה בראיית נגעים,
נתרחק עוד יותר מן המגמה הסניטרית לבידוד,
שהרי לפי התורה שבע"פ אין רואים נגעים ברגל ואם התכוונו לשם בידוד,
הרי צריכים היו לבדוק במיוחד את עולי הרגל ולהחמיר ביותר בזמן הצטופפות המונים רבים במקום אחד. הנה מצאנו שאין בודקים נגעים ברגל, ואם כן הוא חזרנו לשאלתנו הראשונה: במה נשתנתה צרעת זו מכל המחלות, באשר לגביה ניתנו הוראות טיפול מפורטות?
מעתה יש לקרוא את דברי הרמב"ם בשלושה מספריו,
בפירושו לספר המשניות,
ביד החזקה, ובמורה.
במורה בפרק הנזכר נמצאים לדיני טומאה עוד טעמים, יעויין שם.
המתעניין בדרכו של הרמב"ם במתן טעמים למצוות יקרא בעיון מאמר שהופיע זה עתה:
יונה בן–ששון:
לחקר משנת טעמי המצוות במורה נבוכים– תרביץ רבעון למדעי היהדות, כרך כט, ניסן תש"ך.
בשאלת טעמי דיני צרעת בגדים ובתים יעויין גם בגיליון תזריע תשי"ז.
אל למורה להעלים מתלמידיו, שהיו גם פרשנים (כגון
הרלב"ג🙂
ועניין הצרעת באלו הדברים (בבגדים)
הוא שיגבר בהן הלחות נכרי והחום הנכרי,
יחלש חומם היסודי באופן שידרכו אל הבלוי וההפסד… והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום.
כבר תמצא זה במקום העיפושים כמי מימי האשפתות.)
שחשבו את התופעות האלה לטבעיות,
למין עיפוש וכדומה.
ואולם יש גם להזכיר את
דברי
הספורנו:
שאין אלה תופעות טבעיות של ליחות, עיפוש וריקבון, ואינם אלא מחסדי הבורא ליריאיו,
לאלה שהינם במעלה העליונה, בהידבקותם בבורא, שברגע התחילם לסטות מן הדרך,
לא ישאירם להנהגה הטבעית, ל"מנהגו של עולם",
אלא באורח ניסי יגל למוסר אזנם בתתו להם סימני אזהרה בהשתנות בגדיו, ואם עדיין לא ירגיש בטעויותיו – גם בהשתנות קירות ביתו.
ואולם מסיים ר'
עובדיה
ספורנו
את דבריו שם:
ויקרא פרק יג פסוק מז:
וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים:……
וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה זו, אין זיכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו רבותינו: "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות"
(סנהדרין עא, ע"א).
אל למורה לחשוב שעל–ידי הסברים רציונליסטים המשתדלים "לקרב אל השכל"
מה שהוא למעלה מן השכל – יצליח לעורר בלב תלמידיו אהבת תורה. יכול הוא רק להראות להם שהיו זמנים שפרשנים הבינו את כוונת התורה אף בדרך זו,
אך לעומתם היו רבים שראו בכל עניין הנגעים מעשה נס. ויתן המורה לתלמידיו לבחור בתפישה הנראית להם.
שאלה ב/1 אינה אלא שאלת בקיאות. הרוצה להתעמק בדיני לשון הרע ורכילות (בגלל קשרם לצרעת כפי שהובע במדרש של ב/1) יעיין בגיליונות קדושים תשי"ב ותשי"ט.
שאלה ב/2 קשה,
ונשאלה כבר בגיליון תזריע–מצורע תשי"ג ולא נמצא אז מי שידע לפותרה.
על כן הובאה שוב כאן.
נביא בזה את תשובת בעל העקדה לשאלתו אע"פ שאין היא נראית לנו.
עקידת יצחק –
שער סב
וזהו מה שאמר,
כל ימי הייתי קורא מקרא זה, ולא ידעתי היכן הוא הדבר פשוט וברור מבלי צורך שום ביאור,
עד שבא רוכל זה ואמר מי האיש וגו' נצור לשונך מרע וגו'. כי מתחילה למה שהיו הכתובים האלה (כוונתו לתהלים לד,
יג–יד),
האחד מדבר דרך כלל, והשני כלפי הנמצא (בגוף שני), היה מפרש אותם כל אחד בפני עצמו.
כוונת הראשון לומר:
תדעו מי הוא אשר יאמר עליו שחפץ בחיים על דרך האמת?
הוא האוהב ימי החיים לקנות בהם הטוב האנושי בהחלט,
לא האוהב טוב ההצלחות כדי להאריך ימיו בעולם הזה.
ולאחר זה הסב פניו אל הנמצא, ואמר:
אם כן נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו.
אמנם עכשיו (כלומר:
אחרי שמעו את דברי הרוכל)
ידע ר' ינאי שדברי המשורר הם עצמם המצאת הרוכל,
שהכתוב הראשון (פסוק יג) הוא קול הקורא,
והבאים אחריו הם תשובת הבאים "לשבור אכל לנפשם"
(החפצים חיים, חיי אמת) , והוא פירוש נאה וצח בכתובים.
יש בין מפרשי המדרש פירוש שנראה יותר,
והלומדים אשר לא ימצאוהו ישאלו ייענו.
גליונות לעיון בפרשת שבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלושים [תשל"א]
תזריע
פרק יג
א.
שאלה כללית
רשב"ם
פסוק ב:
אדם
כי יהיה
בעור
בשרו. כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום,
ולא על בקיאות דרך ארץ של בני אדם, אלא המדרש של חכמים וחוקותיהן וקבלותיהן מפי החכמים הראשונים הוא העיקר.
1. מהי דעת הרשב"ם בטעם כל הדינים האלה?
2.
הסבר את המושג "בקיאות דרך ארץ"
שבדבריו.
היעזר בדבריו:
רשב"ם
בראשית
פרק לד
פסוק כה:
בהיותם
כואבים. לפי דרך ארץ.
ופשוטו של מקרא אז היו כואבים מיום ראשון ושני.
רשב"ם
ויקרא
פרק יא
פסוק לד:
אשר
יבוא
עליו מים
יטמא. מי שרוצה לתת טעם במצות לפי דרך ארץ ולתשובת המינין, לא הזקיק הקדוש ברוך הוא טומאה למיני אוכלים ומשקין עד שתיקנם לצורך מאכל,
ונתינת מים היא תחלת תיקונם ועיקר חשיבותם לצורך אכילה.
ב.
בטעם המצווה כולה:
ראב"ע
פסוק ב:
אדם.
ולא אמר "איש מבית ישראל"
להכניס הגרים … והכניס הגר שלא יטמא אחר, כי הצרעת היא מהחוליים הנדבקים מהחולה אל השלם.
חזקוני
פסוק מה:
ועל
שפם יעטה.
להפסיק ריח רע היוצא מפיו שלא להזיק את הבריות.
חזקוני
פסוק מו:
מחוץ
למחנה
מושבו. שחולי זה מתפשט על בני אדם הרגילים אצלו.
ספר
החינוך
מצווה
קסח:
…מצווה היא עלינו,
שכל מי שהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצוונו הכהן.
ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו, וידע כי גודל עוונו גרם אותו…
משורשי המצווה, לקבוע בנפשותינו כי השגחת הקדוש ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב [איוב לד, כא]
"כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע הזה ולחשוב כי החטא גרם אותו.
וכבר אמרו זכרונם לברכה כי בחטא לשון הרע יבוא ברוב, ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן,
שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה, ויוסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו ענייניו במיתון,
ויפשפש במעשיו. ולפעמים יוסגר שני הסגרים, שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי,
כאילו תאמר על דרך משל,
שחשב להחזיר מחצית גזלתו, ואז יחדש בו ה' יתברך קצת סימנים שיוסגר שנית,
אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי.
וכל עניין הסגרים אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת לאחת. ולפי שהדעות רבים בהשגחת האל על ברואיו,
יבואו בה הרבה פסוקים במקרא,
והרבה מצוות להורות על עניין זה מהיותו פינה גדולה בתורתנו, שיש כיתות בני אדם יחשבו,
כי השגחת ה'
יתברך… על כל ענייני העולם בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר:
שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו [=בעלי השקפה זו],
כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע.
וזה דעת רחוק הרבה מן השכל.
ויש כתות רעות יחשבו, שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל ענייני העולם השפל בין באנשים או בשאר בעלי חיים, והוא דעת הכופרים רע ומר.
ואנחנו בעלי הדעת האמיתית לפי מה ששמעתי,
נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי החיים בכלל, כלומר שכל מין מן המינים הנבראים בעולם יתקיים לעולם,
לא יכלה ויאבד כולו, כי בהשגחתו יימצא קיום לכל דבר. ובמין האדם נאמין,
כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט,
והוא המבין אל כל מעשיהם.
וכן קיבלנו מגדולינו וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו, כי העניין כן.
ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החולי הרע,
והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו, וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא ויראה אליו נגעו,
ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע,
כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשי תשובתו וירפאהו,
וזהו עניין ההסגרים,
כמו שאמרנו.
1. מה בין שני הראשונים לבין דעת ספר החינוך בטעם הסגר מצורע?
שים
לב לפרטי
הדינים
הבאים:
מסכת
מועד קטן
דף ז
עמוד א:
ר'
מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר…
[רש"י:
כלומר:
רואה הכהן נגע צרעת במועד לטהר, לא להחמיר: שאם רואה הכהן שהוא טמא,
אינו אומר כלום,
שאם מטמאו, נמצא מצערו במועד,
ורחמנא אמר [דברים טז, יד]
"ושמחת בחגך".
מסכת
מועד קטן
דף ז
עמוד ב:
והתניא [ויקרא יג יד]
"וביום הראות בו"
– יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו.
מכאן אמרו: חתן שנולד בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה,
לו ולביתו ולכסותו.
[רש"י:
לכסותו:
אם נראה הנגע בכסותו].
2.
לאיזו משתי הדעות הנ"ל בטעם המצווה יש להביא ראייה מפרטי דינים אלה?
3. מה הקשר שמצא ספר החינוך בין השקפתו על ההשגחה הפרטית לבין נגע הצרעת?
4.
היכן מצאנו בתנ"ך סימוכין לכך שצרעת באה כעונש על חטאים?
5.
השווה את דברי בעל ספר החינוך על ההשגחה כאן לדברי ר'
משה
חפץ בספרו
מלאכת
מחשבת
בראשית
פרק ט
פסוק ה,
בגיליון
נח תש"ח
על ההשגחה.
ראיתי להתמרמר על אנשים שלמים הם אתנו מבני ישראל אשר פחדו פחד לאמור,
שה'
יתברך ישלח השגחתו על כל חי, גם אשר לא מבני אדם.
וראייתם בלבד שלא יצוייר בשכלם שישפיל ה'
רוממותו להשגיח על זבוב ועל… [מאריך בסתירת דעה זו ומסכם:]
וכשר בעיני הדבר שה' יתברך המשפילי לראות בשמים ובארץ,
ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ויענישם אם חטאו בחטאם המוגבל,
ואם ייטיבו – הנה שכרם אתם. וראיות מדברי חכמינו זכרונם לברכה,
הנה רבו מארבה.
לבד אתעכב בראיות מסיפורי התורה… "מיד כל חיה אדרשנו" – אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על רציחה… ואם גבוה מעל גבוה שומר, ומביט בשפלותיו יושב בשמים רואה את בני אדם, מדוע לא ישגיח בבעלי חיים,
האם ערכם רחוק מערכנו כאשר אנחנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאיש האדם?
מה ביניהם ומה הם נימוקי בעל מלאכת מחשבת נגד דעת בעל ספר החינוך?